ע.א. 703/88 - מורגן תעשיות בע"מ ואח' נגד בתי גן להשכרה בע"מ ואח'
*דינה של דיירות מוגנת לחברת מעטים, כאשר בחוזה השכירות קיימות הוראות מיוחדות במקרה של העברת מניות, והחברה הפכה לחברה ציבורית(מחוזי ת"א - ע.א. 693/87 - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט גולדברג נגד דעתו החולקת של השופט מלץ).
א. ביום 12.5.80 נכרת חוזה בין המשיבות, כמשכיר של בית עסק, לבין המערערות,כדייר מוגן. בסעיף 15 לחוזה הותנה לאמור "אין הדייר רשאי להעביר את הזכויות... לאחר או לאחרים...". סעיף 27 להסכם קבע כי הפרת אחד הסעיפים, ובכללם סעיף 15, תקנה למשכיר זכות לתביעת פינוי מיידית. כאשר שכרה המערערת את המושכר היא היתה חברת מעטים. ביום 29.2.84 הפכה מחברת מעטים לחברה ציבורית. סעיף 120 לחוק הגנת הדייר, שהוחק לפני שנערך חוזה השכירות האמור, אומר "היה הדייר של בית עסק חברת מעטים... ומניות המקנות שליטה בחברה הוקצו או הועברו... זכאי בעל הבית לחלק מחלקו לפי חוק זה בדמי מפתח העשויים לינתן בעד בית עסק...". בסעיף 19 לחוזה השכירות נאמר "הותנה במפורש כי העברת מניות בחברות השוכרות תזכה את המשכיר בשליש דמי מפתח באופן יחסי לאחוז המניות הנעברות...". המשיבות עתרו לבימ"ש השלום בתביעה לסילוק יד של המערערת באשר "היא אישיות אחרת מהדיירת המקורית, ועל כן יושבת במושכר ללא זכות ושלא כדין...". בימ"ש השלום דחה את התובענה. ביהמ"ש המחוזי הפך את החלטתה של הערכאה הראשונה וקבע כי יש להכריע בשאלה על פי הוראות חוקי הגנת הדייר במסכת היחסים שבין הצדדים. ביהמ"ש סבר כי מבחינת הדיירת ברי הדבר שהמחוקק איפשר לה לשנות את הרכב בעלי המניות, בסעיף 120 האמור, ואף להעביר שליטה בה, אך זאת כפוף לתשלום דמי מפתח במקרה המתאים. בענייננו, משהפכה המערערת לחברה ציבורית שוב לא יוכלו המשכירות ליהנות מכל ההטבות שתנאי השכירות וחוק הגנת הדייר העניקו להן. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט גולדברג נגד דעתו החולקת של השופט מלץ.
ב. הנשיא שמגר (דעת הרוב): אכן, השאלה צריכה להבחן עפ"י הדינים החולשים על החוזה, היינו דיני החוזים ודיני הגנת הדייר ולא דיני החברות. פרשנותו של ביטוי בחוזה נעשית תוך התחקות אחר כוונת הצדדים, היינו לפי אומד דעתם. בבחינת אומד דעתם של הצדדים דנא יש להתחשב גם בדיני הגנת הדייר כפי שהיו קיימים בזמן כריתת החוזה, ואשר הופנמו לתוכו מכוח סעיף 19(א) לאותו חוק. בבוא ביהמ"ש להעניק תוכן לנאמר בחוזה, עפ"י אומד הדעת של הצדדים, עליו ליתן את הדעת לחוזה בכללותו, שכן רק החוזה כולו, כיחידה שלמה, מבטא את התכלית החוזית של הצדדים. השאלות הניצבות בערעור הן: ראשית - האם השינוי שחל בחברה הדיירת יש בו כדי לסכל ציפייתו של המשכיר לזכות בחלקו בדמי המפתח אם וכאשר יתרחשו חילופי שליטה בדיירת; שנית - אםאמנם סוכלה ציפייה זו, האם יש בכך כדי הפיכתה של הדיירת ל"אחר" מבחינת תנאי החוזה, שמשמעותה הפרה של החוזה המקנה עילה לפינוי.
ג. אשר לשאלה הראשונה - בעת כריתת החוזה היתה כבר קיימת הוראת סעיף 120 לחוק והצדדים העדיפו לקבוע ביניהם הסדר מיוחד לסוגייה המוסדרת בסעיף 120 הנ"ל. הוסכםכי הזכות תשתכלל כל אימת שתתבצע העברת מניות בחברות השוכרות גם אם אין בהעברה כדי להעביר שליטה בחברה; כי הזכות לדמי מפתח תשתכלל בלא קשר לאופייה של החברה הדיירת, היינו גם אם אין היא "חברת מעטים" כמשמעותה בסעיף 120; לפי סעיף 120 חלקו של בעל הבית בדמי מפתח משתנה בהתאם לאורך התקופה בה החזיק הדייר במושכר ואילו בין הצדדים נקבע הסדר אחיד לתשלום דמי המפתח ללא קשר לתקופת האחזקה במושכר. לעניין זה יש לומר כי הצדדים רשאים היו לקבוע ביניהם הסדר השונה מזה הקבוע בחוק, למרות שדיני הגנת הדייר נושאים בתחומים רבים אופי קוגנטי. מבחינת התכלית החקיקתית שהביאה לעיגונם בחוק של מוסד דמי המפתח בכלל ושל הוראת סעיף 120 לחוק בפרט, אין לאסור על הצדדים הרחבתם של המצבים שבהם צומחת הזכות לדמי
מפתח. אין צורך להכריע כעת בשאלה אם רשאים הצדדים לגרוע מהוראות החוק לעניין התנאים להשתכללות הזכות לדמי מפתח.
ד. לפי סעיף 19 בחוזה כל העברת מניות בחברה הדיירת מצמיחה זכות למשכיר לקבל שליש מדמי המפתח, בין אם מדובר בחברת מעטים ובין אם מדובר בחברה אחרת. גם לאחר שחל השינוי בחברה הדיירת, לא קופחה באופן תיאורטי זכותו של המשכיר לקבל דמי מפתח, וממילא לא נפגעה ציפייתו של המשכיר כאמור בשאלה הראשונה שהוצגה לעיל. על כן אין צורך לדון בשאלה השניה, שעניינה התוקף שיש ליתן לפגיעה כזו בעת פירוש הביטוי "העברה לאחר".
ה. דא עקא, הפרשנות האמורה של סעיף 19 לחוזה עלולה לרוקנו מתוכנו. זאת משום שהזכות הממונית שבסעיף קמה כל אימת שמתבצעת העברת מניות. כל העברת מניות בחברת מעטים ניתנת לזיהוי ולמעקב. מאידך, בחברה ציבורית אין אפשרות מעשית לעקוב אחר העברת מניות מיד ליד. בכך יש כדי להשליך על פרשנותו של סעיף 19 לחוזה והיא כי הצדדים בעת כריתתו כלל לא נתנו דעתם לאפשרות הפיכתה של החברה הדיירת לחברה ציבורית. בהיעדר התייחסות בחוזה לעניין זה יש לפנות אל הוראות חוק הגנת הדייר הנוגעות לעניין ואשר היו קיימות בעת כריתת החוזה. סעיף 120 האמור קבע כי במקרה של העברת מניות יהיה בעל הבית זכאי לדמי מפתח בשיעור מסויים. מאידך, חילופי השליטה מקנים אך סעד ממוני ואינם מקימים עילת פינוי. קל וחומר שינוי אחר, שלא נקבעה לו נפקא מינה בבחינת מערכת דיני הגנת הדייר, שאף בו אין כדי להקים עילת פינוי. הצדדים לחוזה רשאים לקבוע בחוזה כי שינוי זה או אחר במבנהו או במעמדו של הדייר התאגיד ישמש עילה לפינויו של הדייר ומשלא עשו כן אין להם להלין אלא על עצמם. במקרה שלפנינו, ההסדר היחיד שנקבע לעניין שינויים בחברה הדיירת נגע לזכות לדמי מפתח, ואף להפרתה של החובה לתשלום דמי מפתח נקבעה משמעות כספית בלבד בסעיפי האחריות שבחוזה. סיכומו של דבר, הפיכת הדיירת מחברה פרטית לחברה ציבורית היא נטולת תוצאות משפטיות לעניין הפינוי, יהיה זה לפי דבר המחוקק או יהיה זה לפי ההסכם שבין הצדדים.
ו. השופט גולדברג: די בכך שניתן לפרש את הפיכת החברה השוכרת לחברה ציבורית, כעולה בקנה אחד עם קיומו של סעיף 15 לחוזה השכירות, ולאו דווקא עם הפרתו - כדי להביא לקבלת הערעור. שאם יכולות העובדות האמורות להשתמע לשתי פנים (והמחלוקת בפסה"ד בין הנשיא שמגר לבין השופט בייסקי היא גופה מלמדת על כך), לא הוכיח התובע-המשכיר את קיומה של עילת הפינוי לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר. פשיטא, שאין משכיר יכול לזכות בחילוט שכירות בשל הפרת תנאי החוזה, כשהמקרה היוצר, עפ"י הנטען, את הזכות, אינו נכנס ברורות לגדר הפרת החוזה.
ז. השופט מלץ (דעת מיעוט): שעה שנכרת חוזה השכירות בין הצדדים היתה כבר בתוקף הוראת סעיף 120 לחוק הגנת הדייר שעל פיו זכאי בעל הבית לחלק מדמי המפתח כאשר חלים שינויים בשליטה בחברה השוכרת שהיתה בעת ההתקשרות חברת מעטים. המשמעות הכלכלית היא שבעל הבית השכיר את המושכר לדייר ממנו יכול היה לצפות לטובת הנאה כלכלית בתנאים מסויימים. יש לראות בכך חלק מהשיקולים הכלכליים שעשה שעה שהשכיר, שעה שחישב את דמי המפתח שדרש ושעה שחישב את דמי השכירות שקבע. אילו ניצבה אז בפני המשכיר שוכרת שהיא חברה ציבורית, שממנה אין הוא יכול לצפות לטובת ההנאה כתוצאה מחילופי השליטה, בוודאי שהיה שוקל צעדיו אחרת. בסעיף 15 לחוזה נאסר על הדייר להעביר את הזכויות הנרכשות לאחר ללא הסכמת בעל הבית ובסעיף 27 לחוזה ניתנה לבעל הבית זכות לפינוי מיידי במקרה של הפרת התנאי בסעיף 15 הנ"ל. משמע - בעל הבית שמר לעצמו את זכות הפיקוח על זהותו של הדייר וזאת כדי לשמור לעצמו את האינטרס החוזי הקיים כל עוד הדייר היא חברת מעטים. עתה, משהפך הדייר לחברה
ציבורית, מוצא עצמו בעל הבית במצב נחות מזה שהיה נתון בו שעה שנקשרה השכירות. אומד דעתם של הצדדים כפי שניתן לו ביטוי בחוזה, איננו דר בכפיפה אחת עם תוצאה כזו. הפיכתה של החברה הדיירת לחברה ציבורית מסכלת את הסכמת הצדדים ומפרה אותה ולצורך עניין זה הפיכתה של החברה לחברה ציבורית כמוה כ"העברה לאחר" שנאסרה במפורש בחוזה כאשר הסנקציה לכך היא עילת פינוי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. עו"ד דורון כוכבי למערערות, עו"ד דוד גנור למשיבות. 22.1.90).
ע.פ. 585/89 - ויקטור נעים נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(שלום נתניה - ת.פ. 231/89 - ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער ונאשם נוסף עומדים לדין בבימ"ש השלום בנתניה באשמות של סחר בסמים ותקיפת שוטר. ישיבת ההוכחות נקבעה ליום 123.8.89 אך זו לא התקיימה משום שהסניגור ביקש דחייה בנימוק שלא היה סיפק בידו להתכונן כיאות לתיק. על אף שכל הנוגעים בדבר, לרבות העדים, התייצבו, נעתרה השופטת ודחתה את הדיון ליום 30.8.89. אותו יום נקבע מועד שמיעת הראיות, במעמד הנאשמים והסניגורים ובהתאמה עם יומניהם,(ליום 10.10.89. ביום 5.10.89 הגיש הסניגור בקשה לדחיית הישיבה מיום 10.10.89 משום שלטענתו קבוע לו לאותו יום דיון בביהמ"ש בבאר שבע. השופטת דחתה את הבקשה בו ביום. ביום המיועד לא התייצבו המערער ופרקליטו לדיון. במקום זה הופיע פרקליט אחר, עו"ד דן, שאמר כי נשלח ע"י הסניגור, אם כי לא היה בידו יפוי כח. בידו החזיק מסמך, המתיימר להיות תעודה רפואית, המעיד כי המערער חולה וחייב במנוחה בת 3 ימים ולכן ביקש דחייה. השופטת סברה כי התעודה שהוגשה אינה ערוכה כדין ואינה יכולה לשמש תעודה רפואית ולפיכך הורתה לשוטר לגשת אל המערער לביתו ולהביאו בפניה, תוך שהיא דוחה את המשך הדיון לשעה מאוחרת יותר. השוטר מצא את המערער מהלך במטבח דירתו והביאו לביהמ"ש. בשעה היעודה נמשך המשפט כשהמערער עצמו, לפי קביעת השופטת "התנהג בצורה מכובדת של אדם בריא, לחש על אוזנו של:.. עו"ד דן...". בתום הדיון באותו יום הורתה השופטת לשחרר את המערער בערבות הכוללת הפקדה במזומן, הערבות שולמה בו ביום והמערער שוחרר עפ"י הצו.
ב. ביום 6.11.89 שלח הסניגור מכתב לנשיא ביהמ"ש העליון ובו תלונה על התנהגותה של השופטת. מכתב זה צורף לערעור על סירוב הפסילה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. התלונה מתייחסת לאירועי יום ה-10.10.89 וצורף לו תצהיר של עו"ד דן שהיה נציגו ושליחו של הסניגור באותה ישיבה. ביום 5.12.89 התקיים בפני השופט דיון בו ביקש הסניגור מהשופטת כי תפסול עצמה משום שבהתנהגותה הפגינה משוא פנים נגד המערער. נימוק נוסף שהיה בפיו הוא שבגלל פנייתו לנשיא ביהמ"ש העליון עלולה השופטת לרצות "לנקום בו". החלטת השופטת ניתנה בו במקום והיא נכתבה בזעם על הסניגור. היא פותחת במלים "לעתים תוהה אני עד אנא מגיעה החוצפה. עומד בפני סניגור אשר במצח נחושה מבלי לבדוק דברים לגופם טוען דברי בלע ושקר כנגד בית משפט במדינת ישראל". בהחלטתה מונה השופטת שורה של טענות עובדתיות שטען הסניגור ואשר אינן נכונות, כגון - לא נכון שהמערער הוצא ממיטתו, לא נכון שהמערער נכלא ל-3 ימים בשל צו של השופטת, ולא נכון שהמערער ישב במשפט כשהוא סובל מכאבים. השופטת מסיימת החלטתה לאמור "באותה מידה אובייקטיבית ועניינית שנהגתי במשך כל מהלך הדיון עד כה, לא עולה כל חשש בלבי ובטוחתני כי אף לא בלבם של מי מהנאשמים בתיק זה למשוא פנים...". לפיכך דחתה השופטת את הבקשה לפסילה וכן דחתה את הבקשה לדחיית המשך הדיון עד לשמיעת הערעור. הערעור נדחה.
ג. השאלה היחידה היא אם עולה מחומר הראיות חשש ממשי למשוא פנים של השופטת נגד המערער בשל כעסה על הסניגור והתנהגותו והתשובה היא שלילית. השופטת מדגישה בהחלטתה את התנהגותו הטובה והמכובדת של המערער, להבדיל מהתנהגות סניגורו, ואת יכולתה להיות כלפיו אובייקטיבית מבלי לפקוד עליו את עוונות סניגורו. מובן שגם עצם הפנייה אל נשיא בית המשפט העליון כשלעצמה איננה יכולה להוות סיבה לחשש של משוא פנים ולפסילת שופט. שאם לא תאמר כן, ייפתח פתח לכל סניגור שאיננו מרוצה משופט פלוני לפסול אותו ע"י כתיבת מכתב כזה, תהיינה העובדות המצויינות בו אשר תהיינה. לסיכום הוחלט כי אין סיבה להורות לשופטת לפסול עצמה. עם זאת, ציין השופט מלץ, כי "לא אבוא אליה בטרוניה אם תשקול מחדש את השאלה באיזו מידה יכול כעסה על הסניגור לגרום, במודע או בתת מודע, לאיזה שהוא עוול למערער במשפטו ותחליט בכל זאת להעביר את המשפט לשופט אחר".
(בפני: השופט מלץ. עו"ד אבוש למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 3.1.90).
בש"פ 70/90 - מאיר צדוק נגד מדינת ישראל
*בדיקת הסיוע לעדות עד מדינה בשלב המעצר עד תום ההליכים(מחוזי ת"א - ב.ש. 2426/89 - הערר נדחה).
א. העורר הוא אחד מששה נאשמים העומדים לדין באשמות של נסיון לרצח ונשיאת נשק שלא כדין. מדובר במילכוד מכונית ע"י רימון, שאמור היה להתפוצץ ולגרום למותה של גרושתו של עבריין נודע, המרצה מאסר עולם בכלא. במרכזן של עדויות התביעה עומדת עדותו של עד מדינה. הסניגור אינו חולק על כך שקיימת עילת מעצר וכי בעדותו של עד המדינה יש תשתית ראייתית לכאורה נגד העורר, אלא שלטענתו הראיות הינן עדות של עד מדינה, עדות כזו דורשת סיוע וסיוע כזה אין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. בביהמ"ש העליון חלוקות הדעות בשאלה אם סוגיית הסיוע צריכה להיבחן כבר בהליך של מעצר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי סבר, ככל הנראה, שיש צורך לבחון שאלת קיומו של סיוע, שכן הוא בוחן שאלה זו ומצביע בחומר הראיות הרב על סיוע לעדותו של עד המדינה. כשבאים לבחון את השאלה בדבר קיומו של סיוע לעדותו של עד המדינה יש להביא בחשבון את אלה: ככל שיריעת ההגנה מתרחבת ונהיית כוללנית ופשטנית יותר, גם דרישת הראייה המסייעת מצטמצמת. בענייננו, עדותו של עד המדינה מכילה תיאור מפורט של כל המסכת העבריינית שחוליותיה מתייחסות לעורר, ומאידך, הגנתו של העורר כוללנית, פשטנית וגורפת, דהיינו הכחשה טוטאלית של כל המיוחס לו ולפיכך די בראייה מסייעת מצומצמת; כאשר עד מדינה, שעדותו טעונה סיוע, מספר על ביצוע מספר עבירות ביחד עם הנאשם, והנאשם מתכחש לאלה באופן גורף, מספיקה עדות מסייעת ביחס לאחד מאותם מעשי עבירה כדי לספק את דרישת הסיוע לגבי כל העבירות המיוחסות לנאשם. בחינת הראיות במקרה הנדון מצביעה על כך שאכן קיים הסיוע הנדרש. השופט מצביע על מספר עובדות מסייעות ובכללן שהנאשם הכחיש הכחשה טוטאלית את שייכותו לעניין, וכשנשאל שאלות ענייניות וספציפיות השיב על כולן תשובה לאקונית אחת "עוה"ד אמר לי לא להגיד כלום וזהו". סיוע זה נוגע אף הוא למחלוקת הקיימת בין שופטי ביהמ"ש העליון בשאלה, אם שתיקתו של נאשם יכולה להיראות כסיוע בשלב של דיון במעצר עד תום ההליכים. ברם, אין צורך לדון במחלוקת בנושא הנדון, שכן ב"כ התביעה מצביעה על נקודות סיוע נוספות שיש בחומר הראיות מלבד אלה שעליהן הצביע השופט דלמטה. בין השאר, אליבי שמסר העורר הופרך ע"י ראייה פוזיטיבית, וכן דברים שאמר העורר בשיחה מוקלטת עם עד המדינה ועוד ראיות סיוע כאלה. בכל העובדות שנזכרו בוודאי שיש סיוע מספיק גם אם מתעלמים משתיקתו של העורר.
ג. נותרה שאלה אחת והיא אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה גם אם קיימת עילת מעצר ברורה. התשובה לכך היא שלילית. העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות מאוד. ובראשן נסיון רצח, כשהעורר נוטל חלק פעיל במילכודו של הרימון ובהדרכת האנשים שביצעו את הצמדת הרימון למכונית. רק כתוצאה מתקלה בביצוע, לא עלתה הפעולה בחיי אדם. מי שנגרר אחרי פעילות אלימה כזו עלול לשוב ולהגרר אליה אם יצא לחופשי עד למשפטו. לפיכך אין מקום לקבוע כאן חלופה למעצר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד עמירם לעורר, עו"ד גב' לב-און למשיבה. 14.1.90).
ע.א. 677/87 - אברהם רויטר ואח' נגד מורצקי בנימין בע"מ ואח'
*פירוש הסכם מכר מקרקעין לעניין תשלום "דמי היתר" למינהל(מחוזי ת"א - ה.פ. 44/87 - הערעור נתקבל).
א. המשיבות הן שתי חברות קבלניות. למערערים זכות חכירה במחצית חלקה שחכרו מהמינהל. ביום 16.6.86 נחתם בין בעלי הדין הסכם להעברת הזכויות הנ"ל מהמערערים למשיבות תמורת סכום של 175,000 דולר. שולם על החשבון סכום של 135,000 דולר והיתרה אמורה היתה להשתלם עם העברת החזקה במקרקעין. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לפירושו של סעיף 8 להסכם האומר כי "כל המיסים... לרבות כל התשלומים למינהל מקרקעי ישראל ללא יוצא מהכלל כולל תשלומי דמי הסכמה והיתר החלים על הדירה במסגרת עיסקה זו עד ליום מסירת החזקה, יחולו וישולמו ע"י המוכר... כל מס או היטל חדש... ישא בו הקונה". טענת המערערים היא כי חיובם בתשלום דמי היתר למינהל, הוכנסה לסעיף במרמה, תוך גניבת דעתם ומבלי שיוסכם על כך בין הצדדים. להסכם הנ"ל קדם הסכם בין הצדדים מיום 15.1.86 אשר התייחס לאותה עיסקת מכר. לאחר חתימת אותו הסכם החליפו המשיבים את ב"כ והלה ביקש לערוך שינויים ותיקונים בהסכם בנושאים שונים. הוחלפו מספר טיוטות בין הצדדים ולבסוף נחתם הסכם ובו סעיף 8 המצוטט לעיל.
ב. השוואת הנוסח עם ההסכם הראשון מראה כי בסעיף החדש הוספו המילים "כולל תשלומי דמי הסכמה והיתר" למינהל מקרקעי ישראל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דמי ההיתר שמדובר בהם כיום הם "תשלום שעל החוכר לשלם עבור אישור לתוספת בניה או שינוי ניצול ויעוד". דמי ההיתר ביום 20.10.86 עמדו על כ-92,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לאמר שהסעיף הנ"ל הוכנס במרמה וגניבת דעת, שכן הועברו מספר טיוטות בין הצדדים שהיו מיוצגים על ידי עורכי דין, והוכנסו שינויים רבים בהסכם. לפיכך קבע כי על המערערים לשלם את דמי ההיתר. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי אמנם אין לומר שהסעיף הוכנס במרמה, ואעפ"כ אין לחייב את המערערים לשלם את דמי ההיתר.
ג. אכן, הטענה בדבר מרמה וגניבת דעת לא הוכחה. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי אפילו היו המשיבים מוכיחים שהוטעו לחתום על ההסכם הכולל את סעיף 8 בנוסחו האמור, לא היה בכך כדי להושיעם, שכן מכח חוק החוזים היתה עומדת להם הזכות לבטל את ההסכם כולו והודעת ביטול כזאת מעולם לא נשלחה למשיבות. המערערים טוענים כי הודיעו למשיבות על "ביטול המילים" שהוספו לחוזה לפי טענתם ובכך נהגו על פי האפשרות של סעיף 19 לחוק החוזים לבטל חלק מן החוזה. טענה זו אין לקבל. ברישא לסעיף 19 נאמר "ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד...". תנאי הוא אם כן כי החוזה בנוי מן הבחינה המהותית באופן כזה שהוא ניתן להפרדה לחלקים. אין בסעיף 19 כדי להתיר השמטה חד צדדית של מילים מתוך התחייבות החלה על מי שמבקש לבטלה. החוזה שבפנינו אינו ניתןלהפרדה במובן זה. התחייבויות הקונות מזה והתחייבויות המוכרים מזה הן מיקשה אחת,
שאינה ניתנת לחלוקה. על אחת כמה וכמה שלא ניתן לשלוף מילה מתוך הקשרה הניסוחי, כדי לשנות באופן חד צדדי את היקף ההתחייבויות תוך נסיון לקיים את יתרת החוזה. ד. מאידך יש לקבל את הטענה החילופית של המערערים באשר לפרשנות שיש ליתן לסעיף 8 לחוזה, היינו, שלפי עצם טיבם ומהותם של דמי ההיתר, אין הם בגדר תשלומים למינהל "החלים על הדירה במסגרת עיסקה זו". לכל הדעות "עיסקה זו" היא מכר להעברת זכויות החכירה במקרקעין ותו לאו. מאידך, דמי ההיתר למינהל הם תשלום עבור היתר לשם אחת המטרות הבאות שהן שינוי יעוד, תוספת בניה או פיצול מגרש. כל אלה אינם חלק מן העיסקה שערכו הצדדים, להבדיל, למשל, מתשלום דמי הסכמה, המוטלים על עצם חילופי החוכרים. יתירה מזו, סעיף 7 להסכם קובע כי המוכר מתחייב לחתום על יפוי כח שלפיו יוכלו עוה"ד לחתום על כל בקשות, תוכניות וכו' לשם קבלת היתר לבניה ונאמר במפורש בסעיף זה כי "האמור בסעיף זה לא בא להוסיף על זכויות הקונה בהתאם להסכם זה" וכי כל ההוצאות הנובעות מהגשת הבקשה "יחולו על הקונה וישולמו על ידו". מטעם זה יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגו, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. מונרוב למערערים, עו"ד י. גלברד למשיבים. 7.12.89).
ע.פ. 69/89 - ציון סירי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 145/88 - הערעור נדחה).
א. ביום 2.3.88 הגיעה לתחנת הדלק בבית חנן מכונית ובה נהג רעול פנים, שאיים באקדח על בעל התחנה ונטל ממנו תיק ובו 150 ש"ח. אחרי השוד הוזמנה המשטרה, שפתחה בחקירה. לפי עדותו של בעל התחנה מצא בבוקר, לאחר ביקור המשטרה, בקרבת מקום התידלוק, כדור עקר של אקדח והעביר את הכדור למשטרה. מספר ימים לאחר מכן, בלילה שבין 10.3.88 ל- 11.3.88, בוצע נסיון שוד בתחנת דלק אחרת ובמהלכו נעצר המערער ובידיו אקדח. במשטרה נערכה בדיקה בליסטית של הכדור העקר שהיה נתון במעטפה שנשאה רישום, שלפיו נתון בתוך המעטפה הכדור שנמצא בתחנה בבית חנן ביום 2.3.89. חוות דעת המומחה הצביעה על כך שהכדור העקר נורה מן האקדח שנמצא בידיו של המערער בעת ביצוע נסיון השוד השני. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ונשיאת נשק שלא כדין בגין המעשה הראשון ובעבירה של נסיון לשוד ונשיאת נשק שלא כדין בגין הנסיון לשוד השני. בעבירות של נסיון לשוד הודה המערער והורשע על פי הודייתו, ואילו באישום של שוד כפר המערער וביהמ"ש הרשיעו על יסוד המסקנות שהסיק מחומר הראיות שהיה בפניו. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 3 שנים, אשר מתוכן שנה אחת תהיה חופפת את העונש שנגזר ושנתיים תהיינה מצטברות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בביהמ"ש המחוזי לא העיד השוטר שנטל את הכדור מידי בעל התחנה בבית חנן ולטענת הסניגור לא הוכח כי הכדור שעבר בדיקה בליסטית במשטרה ושנורה מאקדחו של המערער הוא זה שנתגלה בתחנת הדלק בבית חנן. טענה זו יש לדחות. ניתן היה להגיע למסקנות בדבר קיומו של הקשר על יסוד מערכת הנתונים הנסיבתית. אמנם ראוי היה להעיד גם את השוטר שנטל את הכדור מידי בעל התחנה, אולם עדותו של בעל התחנה, בלווית סימני הזיהוי אשר על המעטפה בה היה נתון הכדור, מבלי שקיימת טענה בדבר מקור אחר, כלשהו של הכדור, יכלו לשמש יסוד להנחה כי המדובר בכדור שנתגלה בתחנה במועד שנרשם על גבי המעטפה אשר בה הוחזק.
ג. היתה גם שאלת זיקתו של המערער אל האקדח אשר אליו נקשר הכדור. עבירת הנסיון לשוד בוצעה כשבעה ימים לאחר המעשה בבית חנן, וכאשר נשאל המערער בחקירתו הראשונה ממתי מצוי בידיו האקדח, הזכיר תקופה "הפחותה מחודש". בכך קבע, בקווים כלליים,
את ממדי תקופת החזקה אשר, לאור נוסח הדברים, חובקת בחובה גם תקופה של שבעה ימים. בהיעדר תיזה אחרת שיש בה כדי לערער את סבירותה של המסקנה, יכול היה ביהמ"ש לקבוע כי האקדח כבר היה ביום 2.3.88 בידיו של המערער. אשר למידת העונש - בהתחשב בנסיבות אין לומר שהעונש מופרז לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דן ב. מור למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.12.89).
ע.א. 200/87 - כלל, חברה לבטוחים בע"מ נגד צבי ינטל
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 1276/85 - הערעור נדחה).
א. ביום 22.1.84 נפגע המשיב, יליד 1946, בתאונת דרכים במהלך עבודתו. המוסד לביטוח לאומי שהכיר בתאונה כתאונת עבודה קבע את נכותו של המשיב בשיעור של %20 לצמיתות עקב פגיעה בברך ימין שגרמה לקרע במיניסקוס: על פי הוראות סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שימשה קביעת נכות זו גם לעניין התביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לגבי השפעת התאונה על כושר עבודתו של המשיב קבע ביהמ"ש המחוזי כי "אופי עבודתו של התובע כקבלן משאבות... וטיב הפגיעה שנפגע מחזקים את עדותו של התובע כי בעקבות הפגיעה ירד כושרו הנדרש לעבודה ספציפית זו". עוד קבע ביהמ"ש כי ירידת השתכרותו של המשיב היא בשיעור נכותו דהיינו %20. העסק של המשיב היה משותף לו ולאביו, קודם לתאונה צמצם האב הקשיש את פעילותו בעסק וזמן קצר אחרי קרות התאונה פרש ממנו כליל. בנסיבות אלה התקשה השופט לקבוע בכמה קטנו ההכנסות של העסק המשותף עקב נכותו של המשיב. גם לא היו בפני ביהמ"ש פרטים מלאים על ההכנסות של העסק. לפיכך קבע ביהמ"ש את הפסד כושר ההשתכרות בעבר ובעתיד, בדרך של אומדן גלובלי, בשיעור של 120,000 ש"ח ליום פסה"ד, 26.2.87. כן זיכה ביהמ"ש את המשיב בפריטי נזק נוספים, אך ערעורה של המערערת הוא על שיעור הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות. המערערת מעלה 3 טענות: המשיב לא עשה להקטנת נזקו בכך שלא עבר ניתוח בברך שיכול היה להפחית את שיעור הנכות ולהגדיל את כושר השתכרותו; טעה ביהמ"ש בכך שלא התחשב באירוע שאירע ביום 5.5.86 שגרם נזק נוסף לברכו הימנית של המשיב; הסכום הגלובלי שקבע ביהמ"ש מוגזם בהתחשב בכך שבחישוב אקטוארי מגיע סכום הפיצויים לסך של 94,000 ש"ח בלבד. הערעור נדחה.
ב. הטענה בדבר ניתוח שיכול המשיב לעבור מושתתת על דברים שנאמרו ע"י הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, כי יש לפתוח את התיק לעיון מחודש כעבור שנה מיום החלטתה, מאחר ולדעתה באם ינותח המשיב בברכו יש סיכוי סביר להפחתת אחוזי הנכות שנקבעו לו. בפועל לא עבר המשיב את הניתוח בברך שכן, לפי עדותו, הוא חושש לעבור ניתוח זה בשל הסתבכויות במקרים דומים שראה. חששו זה של המשיב לא הופג ע"י ראייה רפואית כלשהי שעל פיה הניתוח אינו טומן בחובו סיכונים למשיב וכאילו אין הצדקה לחששו של המשיב. בנסיבות אלה אין לייחס למשיב טענה שלא קיים את חובתו להקטין את הנזק, כשסרב לעבור את הניתוח בברכו.
ג. אשר לאירוע מיום 5.5.85 - מדובר בכך שתוך מאמץ לפרק משאבה אירעה פריקה של ברך המשיב וכתוצאה מכך אושפז בבית החולים. ביהמ"ש קבע כי הנזק שאובחן בקשר לאירוע זה היה חשד לקרע במיניסקוס של ברך ימין, ממצא הקשור בתאונה נשוא תיק זה בה נגרם למשיב קרע במיניסקוס ברך ימין. אכן, מהראיות עולה שהתאונה השניה קשורה בתאונה הראשונה ואינה אלא נזק תוצאתי של התאונה הראשונה.
ד. גם הטענה כנגד שיעור האומדן הגלובלי של הפסד כושר ההשתכרות דינה להידחות. אף כי השופט ניסה לברר נתונים הקשורים בהשתכרותו של המשיב, הדגיש השופט כי כל הנתונים אינם אלא השערות ולא נראים בעיניו ראויים לשמש יסוד לחישוב מדוייק של
הפסד ההשתכרות. על פי חישובו של ב"כ המערערת סכום החישוב האקטוארי לפי נתוני ההשערות שבפסק הדין מגיע ל-94,000 ש"ח ואילו לפי חישוב ב"כ המשיב הסכום גבוה יותר בכ-13,000 ש"ח ממה שנפסק. אין טעם להכריע במחלוקת בעניין חישוב זה, שכן הנתונים שביסוד החישוב לא נמצאו מבוססים דיים כדי לחשב על פיהם את הפסד כושר ההשתכרות. הסכום שנפסק אינו חורג מפיצוי סביר בגין הפסד כושר ההשתכרות בצורה שתצדיק התערבות ודי בכך כדי שהערעור יידחה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. קוזלובסקי למערערת, עו"ד אריאל פרויליך למשיב. 21.12.89).
ע.פ. 460/89 4 פנחס ועקנין נגד מדינת ישראל
*בקשה לזכות נאשם, כאשר הומלץ בחוות דעת רפואית שיש לאשפזו(מחוזי ת"א - ת.פ. 89/89 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בעבירות רצח ונסיון לרצח ולאחר שהוקרא כתב האישום הודה בעיקרי העובדות שבכתב האישום. לאחר מכן, על פי בקשת הסניגור, נשלח המערער לבדיקה רפואית על פי הוראות סעיף 6(ד) לחוק לטיפול בחולי נפש תשט"ו 1955 (להלן:החוק). הפסיכיאטר המחוזי בדק את המערער ובחוות הדעת הרפואית שהוגשה לביהמ"ש נקבע כי בשעת המעשה לא היה המערער אחראי למעשיו, כי אין הוא מבדיל בין טוב לרע ואינו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת נפש. הומלץ בחוות הדעת על אישפוזו של המערער. לאחר קבלת חוות הדעת ביקש התובע להורות על אישפוזו של המערער בבית חולים על פי הוראות סעיף 6(א) לחוק, ואילו הסניגור ביקש שביהמ"ש יקבע שהמערער ביצע את המעשה, אך לא היה אחראי למעשיו מחמת היותו חולה נפש, ובמקרה כזה להוציא צו אישפוז על פי הוראות סעיף 6(ב) לחוק. כוונת הסניגור ברורה: אם כך ינהג ביהמ"ש, לא יהיה המערער צפוי, באם ישוחרר מבית החולים, להיות מובא לדין בגין העבירות הנ"ל. ביהמ"ש החליט לאשפז את המערער על פי הוראות סעיף 6(א) לחוק בנימוק כי "מה שברור הוא כי כיום לא נוכל לדון בעניינו של הנאשם כי הוא חולה. נראה לנו... שעלינו להחליט שיש לאשפז את הנאשם בהתאם לאמור בסעיף 6(א)... אם יבריא הנאשם ממחלתו תשקול המדינה אם יש להעמידו לדין על המעשה שמייחסים לו". הערעור נדחה.
ב. כאשר נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל היותו חולה נפש, יש להפסיק את הדיון ורשאי ביהמ"ש להורות על אישפוזו על פי הוראות סעיף 6(א) לחוק. להלכה זו קיים חריג המוצא את ביטויו בהוראות סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי. על פי סעיף זה, רשאי סניגור לבקש לברר את אשמת הנאשם, אפילו אם נקבע כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין, אך בירור כזה מיועד לברר אם יש מקום לזכות את הנאשם. אם אין מקום לזכותו, מצוות הסעיף היא שיש להפסיק את הדיון. הכוונה היא לאפשר בירור משפטי, שמא אין הנאשם אשם מעיקרו של דבר, שאז יש לזכותו ואין לצוות על אישפוזו לפי סעיף 6(א) לחוק. אם מסוכן הנאשם לעצמו לציבור ויש צורך לאשפזו, עניין הוא לפסיכיאטר המחוזי לענות בו מכח הוראות אחרות של החוק. לפי סעיף 170 ניתן להמשיך בהליכים רק לשם בירור אם יש לזכות את הנאשם. מי שביצע עבירה, אך משום שהיה חולה במחלת נפש בעת ביצועה איננו בר עונשין, אינו בגדר מי שזוכה בדין. רק אם לא מוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או אם ביהמ"ש מצא שהנאשם אינו אשם מסיבה שאיננה היותו חולה נפש לאו בר עונשין, יזוכה הנאשם. אם לא יזוכה כך, דין הדיון להפסק. לפיכך צדק ביהמ"ש כשהורה על אישפוזו של המערער על פי סעיף 6(א) לחוק ולא ראה להמשיך את ההליכים נגדו או לזכותו לפי סעיף 170 לחוק.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, אלוני. החלטה - השופט אור. עו"ד אלפיה למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 28.12.89).
ע.א. 66/87 - מירב מזרחי ואח' נגד איטה בן יהודה ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 3386/82 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערערת ילידת 1976 נפגעה ביום 21.2.80 בתאונת דרכים. לפי קביעת ביהמ"ש נותרה לה נכות אורטופדית בשיעור של %48 ונכות נוירופסיכיאטרית בשיעור של %10. ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת פיצויים ושני הצדדים מערערים על סכום הפיצויים שנפסק. במרבית הטענות, בערעור ובערעור שכנגד, אין ממש, פרט למספר טענות המצדיקות התייחסות שבהן נתקבלו הערעורים.
ב. ביהמ"ש פסק למערערת בגין הוצאות מוגברות על נסיעות סכום של 18,000 ש"ח. צדק ביהמ"ש כי אין הצדקה בנסיבות המקרה לפסוק למערערת הוצאות לרכישה והחזקת כלי רכב, ואולם המערערת בוודאי תזדקק לנסיעות מוגברות בצורה ניכרת והמדובר הוא בתקופה ארוכה ביותר. לנוכח הנכות האורטופדית הקשה של המערערת ברגליה, הסכום של 18,000 ש"ח שנפסק נמוך מדי ויש להכפילו, היינו 18,000 ש"ח נוספים.
ג. בגין עזרת הזולת קבע ביהמ"ש כי בשל מגבלותיה תזדקק המערערת, בהגיעה לבגרות, לעזרה בחלק של עבודות הבית הקשות. ביהמ"ש פסק סכום של 12,000 ש"ח בראש נזק זה. סכום זה צנוע ביותר ואין בו כדי לענות על צרכיה האמיתיים של המערערת לעזרה בבית. נוכח נכותה הגבוהה, כאשר מדובר בפיצוי לכל חייה, מעת הגיעה לגיל של 20 שנה, כאשר לפי העדות היא תזדקק ל-5 שעות עזרה לשבוע, הסכום המהוון המתווים הוא 40,000 ש"ח, שהוא סכום מינימלי בפריט נזק זה. לפיכך יש להוסיף בפריט זה 28,000 ש"ח.
ד. באשר לנזק הלא ממוני - צודקים המשיבים, בערעור שכנגד, שעקב טעות, יתכן טעות סופר, נקבעה הנכות הצמיתה המשוקללת של המערערת בשיעור של %57.2, כאשר למעשה הנכות המשוקללת היא בשיעור של %53.2. הפיצוי בגין נזק לא ממוני צריך על כן להיות מחושב בהתאם לכך. מאידך, אין ממש בטענת המשיבים בדבר הצורך לנכות גימלאות שעשוייה המערערת לקבל מהמוסד לביטוח לאומי לפי הפרק בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) הדן בנכות כללית (פרק ו' 2 לחוק). ראשית, בנסיבות המקרה לא היה השופט מוכן לצאת מהנחה כי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי תקבע למערערת נכות של %50 ומעלה כאמור בפרק הנדון; שנית, וזה עיקר, בחישובי הפסדי ההשתכרות בעתיד יצא השופט מהנחה כי המערערת תפסיד פחות מ-%50 מכושר השתכרותה לולא התאונה. הנתבעים אינם יכולים ליהנות משני העולמות: גם לטעון ולזכות בטענה שהפסד ההשתכרות החודשי הצפוי למערערת הוא פחות מ-%50 מכושר השתכרותה לולא התאונה, וגם לבקש שינוכו גימלאות עפ"י פרק ו' 2 לחוק בהתבסס על ההנחה שצפוי שיגרם לה הפסד כושר השתכרות העולה על %50 מכושר השתכרותה לולא התאונה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. עו"ד פ. זלצר למערערות, עו"ד ברוך זיגר למשיבים. 14.12.89).
רע"א 516/89 - אבנר יחזקאל ואח' נגד יעקב יעקבי
*פינוי מושכר (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה לפינוי מושכר בעילות של נטישה והפסקת תשלום דמי השכירות. תביעת המשיב נדחתה בבימ"ש השלום והוא ערער על כך לביהמ"ש המחוזי. כאן נתקבל ערעורו וביהמ"ש סבר כי שתי העילות הוכחו ועל כן קיבל את הערעור וציווה על פינוי המושכר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים טוענים כי פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי מהווה התערבות במימצאים העובדתיים של בימ"ש השלום. טענה זו אין לקבל. פסה"ד בביהמ"ש המחוזי איננו משנה מימצאים עובדתיים, אלא מגיע למסקנות על סמך המימצאים העובדתיים שנקבעו בבימ"ש השלום, מסקנות השונות מאלו שבימ"ש השלום הגיע אליהן, ובכך אין פגם. טענה אחרת בפי המבקשים כי ביהמ"ש
המחוזי לא התייחס כלל לטענה שנטענה בשתי הערכאות, שאפילו אם קיימת עילת פינוי,מן הראוי ליתן למבקשים סעד מן הצדק. לטענה זו אכן אין התייחסות בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, ועל כן היה מקום לשקול מתן רשות ערעור בסוגייה זו בלבד. ברם, אין בכך טעם, משום שבנסיבות המקרה, ובמיוחד נוכח העובדה שהמבקשים חייבים למשיב דמי שכירות בסכומים ניכרים, אין כל סיכוי של ממש שסעד כזה יינתן בערעור. לפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גרון למבקשים, עוה"ד ליבן ושטרן למשיב. 25.1.90).
רע"א 509/89 - עו"ד אביגדור שלוש נגד שירות דלק וסיכה... בע"מ ואח'
*פינוי מושכר (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בבימ"ש השלום תביעה לפנות את המשיבים מנכס שבבעלותו, כאשר הטענה העיקרית היא, שבניגוד לסעיף מפורש בחוזה השכירות השכירה המשיבה חלק מהמושכר בשכירות משנה. ההגנה העיקרית של המשיבים היתה שאין מדובר בשכירות משנה, האסורה על פי החוזה, אלא במתן רשות שימוש שהיא מותרת. בימ"ש השלום פסק כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה, כי אכן היתה הפרה מצד המשיבים, ולפיכך דחה את תביעת הפינוי. המערער הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי בו טענו הצדדים טענותיהם בהרחבה. בסוף שלב הסיכומים בביהמ"ש המחוזי העלה בא כוח המבקש טענה חדשה שלא נטענה קודם לכן בשום שלב. הטענה היתה כי המוסד "בר רשות" איננו קיים בארץ, היינו שיש לראות ברשות, משום שכירות. בא כוח המשיבים טען שאין לעורר בסוףהסיכומים טענה שלא נטענה בבימ"ש השלום ואף בהודעת הערעור לא בא זכרה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים ופסק שלא היה מקום לעורר בסיכומים בכתב טענה שלא הועלתה הן בהודעת הערעור והן בבימ"ש קמא. לפיכך החליט כי הערעור יוכרע על סמך הטיעונים שהיו בפני בימ"ש השלום והסיכומים לגבי השאלות שהיו בדיון שם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטענה החדשה הנטענת עתה היא בבחינת "הצתה מאוחרת" ולכל הדעות באה באיחור. המבקש אף לא ביקש תיקון הודעת הערעור. אם מדובר בחידוש הלכה, כפי שטוען בא כוח המבקש, יש להעלותה במועד ולאפשר לצד השני התייחסות נאותה. הטענה האמורה לא נטענה. סוגייה כמעט זהה עלתה כבר בהמרצה 560/72 (פד"י כז' (1) 639) ובאותו עניין אמר ביהמ"ש המחוזי "בסיכומיו בכתב הוסיף בא כוח המחזיק שתי טענות שבהן חולק הוא על קיום מוסד הרשות לגבי בתי עסק... טענות אלה לא הועלו ולא נדונו בערכאות הקודמות והייתי מהסס להיזקק להן לראשונה בשלב מאוחר זה של הדיון. אוסיףרק שלכאורה אין אני סבור שיש בטענות אלה השפעה על התוצאה, ולו אך מהטעם כי שלילת האפשרות להעניק רשות אין פירושה עדיין שכל רשות שניתנת הופכת ממילא לשכירות". דברים אלה יפים לענייננו. לפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד חגבי למבקש, עו"ד קניאל למשיבים. 23.1.90).
בג"צ 707/89 - מוחמד סעיד חליחל ואח' נגד עירית צפת ואח'
*מקום לימודים של תלמידים כשאין בית ספר בשכונתם (התנגדות לצו על תנאי .. הצו בוטל).
עניינה של העתירה מקום לימודיהם של ילדיהעותרים שהם תושבי שכונת עכברה בצפת. העותרים מבקשים כי יוקם בשכונה בית ספר יסודי שישמש את ילדי השכונה, וכן כי עד להקמת בית הספר יוסעו ילדי השכונה לגוש חלב כדי להשתלב בבית ספר יסודי שבמקום האמור. מסתבר כי אין כיום בשכונה תנאים ראויים לניהול בית ספר, ועל כן נסגר בית הספר שהיה קיים במקום במשך שנים לפי החלטות משרד החינוך ועירית צפת. בינתיים החלה הסעה יומית של ילדי השכונה לכפר טובא, מקום בו נאותה הרשות המקומית לקלוט את התלמידים. מאידך לא היתה אפשרות להסיע את הילדים לגוש חלב כי ראש המועצה שם סירב לקבל את תלמידי עכברה. התביעה
להקמת בית ספר בעכברה אינה נתמכת ע"י משרד החינוך, כי המספר הכולל של התלמידים אינו מצדיק זאת ואילו העיריה מצידה מוכנה להקים מספר כיתות מסויים אם ינתנו לה המשאבים הכספיים לכך. העתירה נדחתה.
שנת הלימודים החלה בינתיים ואין זה בר ביצוע שילדי השכונה ימתינו לשינויים במקום הלימודים. קיים גם ספק רב אם רצוי, מבחינת הילדים, שיועברו תוך מהלך שנת הלימודים ממקום לימודים פלוני למשנהו. כל פתרון חילופי לא יהיה בר ביצוע אלא בשנת הלימודים הבאה. על כן, הפתרון עבור שנת הלימודים הזאת הוא בהמשך הסעת כל התלמידים לטובא, ולקראת שנת הלימודים הבאה צריך להתחיל במועד בבדיקת האפשרויות המעשיות הפתוחות ולא לדחות את הדיון הענייני והמקיף בנושא זה. יש לציין בהקשר זה כי העותרים הגישו עתירתם רק ביום 25.8.89, היינו ממש ערב פתיחת שנת הלימודים ובכך גילו שיהוי רב בפנייתם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראל מור לעותרים, עוה"ד יוסף עוז ומלכיאל בלאס למשיבים. 10.12.89).
בש"פ 83/90 - מדינת ישראל נגד יוסף בן חביב עטר ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע מתנהל משפט פלילי נגד שישה נאשמים באשמת רצח ושוד. שניים מן הנאשמים משוחררים בערובה ואילו ארבעת המשיבים עצורים והשנה מאז מעצרם מתקרבת לסיומה. המדינה ביקשה הארכת מעצרם של המשיבים ל-3 חודשים, אחד המשיבים הביע הסכמתו להארכת המעצר ואילו שלשת המשיבים האחרים מתנגדים. הבקשה נתקבלה.
עד כה התקיימו במשפט 11 ישיבות להוכחות שראשיתן ביום 20.5.89. במרוצת החודשיים הקרובים קבועות עוד 10 ישיבות. שני גורמים חברו יחדיו להתמשכותו של משפט זה: האחד הוא העומס הרב המוטל על בתי המשפט בכלל ועל ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בפרט; הגורם השני נעוץ בכך שמדובר בששה נאשמים המיוצגים ע"י חמישה סניגורים, דבר הגורם כשלעצמו קושי אובייקטיבי במציאת תאריכים המתאימים לכולם. במקרה דנן התעורר קושי נוסף בכך שבחודשים הראשונים התחלפו הסניגורים מספר פעמים, וכל פעם שנכנס סניגור חדש לתמונה ביקש דחייה הואיל וזקוק היה לזמן ללימוד החומר. בנסיבות העניין אין לומר שהמשפט לא התנהל בקצב הראוי בנתונים הקיימים בבתי המשפט. כדי לתת צו לפי סעיף 54 הנ"ל, צריכה המדינה להצביע על נסיבות כבדות משקל. ניתן לראות מקרה מתאים, המצדיק הארכת מעצר, כשמדובר בעבירות שחומרתן רבה במיוחד ובכללן עבירת רצח וכן כאשר מדובר במשפט רב היקף במיוחד, וביהמ"ש עושה מאמץ רציני לסיים את הדיון תוך תקופת השנה. כאלה הנסיבות במקרה דנן. בנוסף לכך מצטרף אלמנט של חשש להימלטות מהארץ, חשש המבוסס על כך שאחד המשיבים יצא את הארץ סמוך לאחר ביצוע העבירה ואילו שניים אחרים נתפסו בנמל התעופה.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' קוגוט למבקשת, עוה"ד סומך ואבוש לשניים מן המשיבים. 14.1.90).
ע.א. 808/88 - אמנון גרוס נגד צביה וערן גרוס קטין
*מזונות (מחוזי ת"א - ת.א. 884/88 - הערעור נתקבל בחלקו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער, מדין צדקה, לשלם לבנו הקטין, יליד אוגוסט 1972, מזונות בסכום של 359 ש"ח לחודש, ולאשתו מזונות של 678 ש"ח לחודש, וכן חוייב בתשלום הוצאות החזקת הדירה בה מתגוררים המשיבים, היינו המסים העירוניים, מים, חשמל, ועד הבית, גז וטלפון עד 500 פעימות לחודש. המערער אינו גר עם המשיבים אלא בדירה שכורה והוא
משלם שכר דירה של 300 ש"ח לחודש. המערער הוא מסעדן ובעל זכויות להפעלת מסעדה באוניברסיטה בירושלים ומזנון בבנייני האומה וכן עוסקת החברה שבשליטת המערער במתן שירותי קייטרינג. המערער טען כי הוא משתכר 5,000 ש"ח ברוטו לחודש וכי החברה האמורה נכנסה לקשיים כספיים. המזונות שנפסקו כוללים דמי טיפול של האם עמה מתגורר הבן. לאשה יש הכנסות משלה, מהשכרת חנות ודירה, וכן היא משתכרת 400 ש"ח לחודש בעבודה במשרד נסיעות. הערעור נתקבל בחלקו.
בעניין חובת המזונות כלפי האשה טען המערער שהוא חי שנים רבות בנפרד מן האשה, היא משתכרת ויש לה הכנסה נוספת ולאור נתונים אלה ביקש להסתמך על הוראות סעיף 2א' לחוק לתיקון דיני משפחה. טענה זו נכונה היא. אולם ניתן ליישמה בנסיבות שלפנינו רק באופן חלקי. אם יש לאשה הכנסה משלה זכאי הבעל לכך שיביאו את הכנסתה בחשבון לצורך כיסוי צרכיה, אולם הכנסתה של האשה אינה מגיעה במקרה דנן כדי כיסוי מלוא צרכיה. לפיכך יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולהעמיד את מזונותיה של האשה על סכום של 500 ש"ח לחודש. מאידך אין להתערב בשיעור המזונות שנפסקו לבן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ציון סמוכה למערער, עו"ד נתן קנת למשיבים. 7.1.90).
בש"פ 762/89 - דוד אבוטבול נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בשל נהיגה בשכרות ונדון לשנה מאסר שמתוכה 3 חודשים לריצוי בפועל וכן נדון לקנס של 1,500 ש"ח ופסילה לתקופה של 4 שנים. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי והדיון בערעור התקיים ביום 31.5.89. בערעור ביקש הסניגור לבטל את עונש המאסר לריצוי בפועל ולחילופין להמיר את ריצויו בעבודת שירות. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה החילופית ובפסק דין שניתן בו ביום נדחה הערעור על חומרת העונש, אך יתרת הביצוע נדחתה על מנת לקבל חוות דעת הממונה על עבודות שירות. המשך הדיון התקיים ביום 14.8.89 ובהתאם לחוות הדעת שהוגשה הוחלט שעל המבקש להתייצב לביצוע עבודות שירות החל ביום 1.9.89 באירגון יד שרה. החלטה זו ניתנה בנוכחות המבקש בלא שעורך דינו היה נוכח. ביום 11.10.89 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור. בגוף הבקשה נאמר כי המועד להגשת הבקשה פג ביום 29.9.89 וכי עקב החגים והפגרה לא היה קשר בין המבקש לבין ב"כ ולפיכך נמנע מהם לשקול הגשת בקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
אכן, המועד שבו יש למנות את התקופה להגשת הערעור הוא היום שבו נתן ביהמ"ש המחוזי את ההחלטה בדבר עבודת השירות, היינו ביום 14.8.89, ולא 31.5.89 שבו ניתן פסה"ד שדחה את הערעור. עם זאת דין הבקשה להארכת מועד להידחות. נטען כי בתקופת הפגרה והחגים לא היה קשר בין המבקש וב"כ, אך טענה זו לא פורטה ואין כל הסבר לנתק בתקשורת בין הנאשם לסניגור ועניין זה הוא בבחינת תעלומה. גם אם ההחלטה מיום 14.8.89 ניתנה ללא נוכחות הסניגור, הרי היא ניתנה בנוכחות המבקש ואין כל הסבר מה מנע מן המבקש עצמו ליצור קשר עם עורך דינו ולבחון עמו את משמעות פסק הדין. יתירה מזאת, המבקש וב"כ ידעו כבר ב-31.5.89 שמדובר בריצוי המאסר בעבודות שירות, ואם חשבו שגם בכך העונש חמור מדי היה עליהם לכלכל צעדיהם כבר אז.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מ. כהן למבקש, עו"ד גולן למשיבה. 22.12.89).
בש"א 332/89 - אשר גרוגר נגד נחמיה גוטמן, עו"ד כונס נכסים של הברוש ואח'
*בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המבקש הינו בעל מחצית ממניות חברת "הברוש" הנמצאת בהליכי כינוס נכסים ובמסגרת הליכי הכינוס אישר
ביהמ"ש המחוזי את מכירת נכסי החברה למשיב השני. המבקש ושותפו התנגדו להחלטת אישור המכירה וביקשו מביהמ"ש המחוזי לבטלה. הבקשה נדחתה והמבקש הגיש ערעור עליה בתיק העיקרי. עם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה לפטור אותו מאגרת הערעור ומחובת הפקדת הערבון. בבקשה, הנתמכת בתצהיר, נאמר כי חברת "הברוש" נקלעה לחובות מרובים וכי המבקש נטל הלוואות אישיות והשקיע את כספי ההלוואות בחברה והוא חייב כיום כ-2,000,000 דולר. עוד נאמר בתצהיר כי אין למבקש רכוש או כספים כדי לממן את אגרת הערעור והערבון, אין לו דירה ואין לו אפשרויות. נתונים אלה לא הופרכו בחקירה הנגדית של המבקש. למעשה גם המשיבים אינם חולקים על הנתונים בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המבקש ובטיעוניהם אינם מתייחסים לשאלת הפטור מאגרה. כל מענייניהם נתונים לבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון. הבקשה נתקבלה.
סמכות ביהמ"ש לפטור בעל דין מתשלום אגרה מעוגנת בתקנה 13(ב) לתקנות בימ"ש (אגרות) ולפי תקנה זו מוסמך ביהמ"ש להעניק פטור מאגרה אם הוכח לו שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה ואם נראה לו שההליך שבו מדובר מגלה עילה. כיום מספיק שהערעור מגלה עילה, היינו שאם העובדות המועלות בו יוכחו כנכונות יתקבל הערעור. על כן יש לפטור את המבקש מאגרה, שכן הוברר כי בטענות המבקש יש עילה ואם יתקבלו עשוי הערעור להתקבל. על רקע קבלת הבקשה למתן פטור מאגרת ערעור מתעוררת השאלה מה דין הבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון. בעניין זה קובעת תקנה 432(א) כי אם החליט הרשם לדחות את תשלומה של אגרת הערעור ישקול אם אין זה מן הצדק לפטור את המערער מחובת הפקדת ערבון. התקנה מחייבת לשקול, בנוסף לבחינת קיומם של התנאים לפטור מאגרה, גם את עניינם של המשיבים לערעור, להבטיח את הוצאותיהם בהליך הערעור. בענייננו יש להעדיף את עניינו של המבקש שחיובו בהפקדת ערבון כמוהו כנעילת שערי בית המשפט בפניו. חסימת הדרך למימוש זכות הערעור היא תוצאה חמורה למבקש הפוגעת בו קשות, ולעומת זאת עניינם של המשיבים מתמקד בהבטחת תשלום כספי הוצאות אשר ייפסקו להם אם הערעור יידחה. אינטרס זה של המשיבים נופל בחשיבותו מן האינטרס של המבקש לממש את זכות הערעור הנתונה לו.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גלעדי למבקש, המשיב הראשון לעצמו, עו"ד לשם למשיב השני, עו"ד קליבץ לכונס הנכסים הרשמי, עו"ד פלדמן לחברת סונול. 31.12.89).
ע.פ. 531/89 - אברהים מסארווה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת 500 שטרות מזוייפים בני 100 דולר כל אחד והתכוון להפיצם באיטליה. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת העבירה, וכן היו לנגד עיניו נימוקים אישיים ומשפחתיים לקולא, ועל פי כל אלה גזר למערער מאסר של שנה אחת בפועל ושנתיים על תנאי וכן קנס של 6,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
טוען הסניגור כי העונש פוגע בעקרון אחידות העונשים, מאחר והנאשם האחר בפרשה, אחד בשם אפרים כהן, נדון אמנם ל-4 שנות מאסר שמהן 20 חודשים בפועל, אך מאחר שריצה אותה שעה מאסר על עבירות אחרות, יצא כי התווספו לו רק ארבעה חודשים בגין העבירה שבה הורשע, וזאת כאשר מוסכם כי כהן הוא עבריין עיקרי בפרשה זו. אין לקבל טענה זו. העונש שהושת על כהן חמור יותר מהעונש שהושת על המערער והעובדה שכהן ריצה עונש מאסר אחר אותה שעה אין בה כדי לפגוע, בדרך כלל, בעקרון אחידות העונשים. טענות אחרות לקולא שהעלה הסניגור כבר היו בחלקן בפני ביהמ"ש המחוזי ואין בהן כדי להביא להקלה בעונש. צודקת התובעת כי הסחר בכספים מזוייפים גבר מאוד לאחרונה, ועל ביהמ"ש לתת ידו לביעורו של רע זה מקרבה של חברתנו. שיקולים
אישיים נסוגים, במידה ניכרת, במצב חמור זה. העונש שהושת אין בו חומרה מיוחדת בהתייחס לחומרת העבירה ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, קדמי. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד זלצמן למערער, עו"ד גב' ע. קאהן למשיבה. 18.12.89).
בש"פ 979/89 - דוד סוויסה ודבורה יוסי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הועמדו לדין בעבירות של נסיון לשוד ושוד. אמנם מדובר בפריטים שערכם מועט ובנסיבות יוצאות דופן, אך מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האשמה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה. אילו היה מדובר בנאשמים שאין בעברם כל רבב, כי אז, למרות חומרת העבירה, היה מקום לשקול אם אין חלופה פחות חמורה מאשר מעצר עד תום ההליכים, להבטחת התייצבותם למשפט של העוררים והפגת החשש שיסכנו את שלום הציבור או שישבשו את הליכי המשפט. אולם, לשני העוררים עבר פלילי קשה ועגום המלמד על אישיותם. לפי אישומים נוספים שבכתב האישום העורר סוויסה אף ביקש להדיח את המתלונן ולהניע אותו לבטל את תלונתו וזאת תחת איומים. כאשר לכאורה זה מצב הדברים אין למצוא דופי בהחלטה לצוות על מעצר העוררים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ד. לוין. העוררים לעצמם, עו"ד שדמי למשיבה. 27.12.89).
ע.א. 629/87 - ענת וראובן דוידסון נגד בורנשטיין ובניו חברה לבנין בע"מ
*גובה הפיצויים עקב פגמים בבניית דירה
(מחוזי חיפה - ת.א. 219/82 - הערעור נתקבל).
המערערים רכשו בשנת 1979 דירה מהמשיבה ותבעו מהמשיבה פיצויים על פגמים בבנייה שנתגלו בדירה. ביהמ"ש קבע שנמצאו ליקויים מסויימים, שבגינם זכאים המערערים לפיצוי. הליקויים כוללים סדקים בקירות, המרצפות בחדר השינה הם בגוונים שונים ולא היתה הצדקה שהם לא יהיו מגוון אחד, המוזאיקה במרפסת ובחלונות מחוררת. בביהמ"ש העידו מומחה מטעם המערערים ומומחה מטעם המשיבה. המומחה מטעם המערערים קבע שהנזק מסתכם בכ-27,000 דולר והמומחה מטעם המשיבה קבע כי הנזק מסתכם ב-800 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי לא סמך על פרטי חוות הדעת של הצדדים וביקר קשות את שטחיות בדיקתו של המומחה מטעם המשיבה. מאחר שלא היה מוכן לסמוך על אף אחד משני המומחים, החליט ביהמ"ש להעריך את שווי הנזק וקבע את סכום הפיצויים עפ"י אומדן גלובלי בשיעור של 1500 ש"ח, נכון ליום פסה"ד באוגוסט 1986. הערעור נתקבל.
אכן, אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש שלא לסמוך על אף אחד משני המומחים ובממצאים בדבר הפגמים שנמצאו. בדרך כלל גם אין מקום שביהמ"ש שלערעור יתערב בפיצוי הנקבע בדרך אומדן ע"י הערכאה הראשונה. אולם, הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש חורג בצורה בולטת מסכום פיצוי הולם, עפ"י הממצאים בדבר הליקויים שקבע ביהמ"ש. לעניין הסדקים שנמצאו בדירה, נראה הדבר היטב בתמונות שהוגשו. עולה בעליל, שהסכום שנפסק אין בו די לתיקון הסדקים, החלפת ריצוף שאיננו תואם ותיקון מוזאיקה, ועוד אי אלו ליקויים אשר בגינם יש מקום לפצות את המערערים, אף לדעת ביהמ"ש המחוזי. לפיכך הוחלט לפסוק סכום של 6,000 ש"ח, נכון לאוגוסט 1986, שהוא הסכום המינימלי הסביר שהיה מקום לפסוק בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. הפלר למערערים, עו"ד י. שטראוסמן למשיבה. 3.12.89).