ע.פ. 226/88 - אבי מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי נצרת - ת.פ. 118/87 - הערעור נדחה).
א. במרץ 1987, בשעות הבוקר, נתגלתה ליד גן ילדים בשיכון העממי שבבית שאן גופתו של המנוח יצחק ניסים (להלן: המנוח). בבדיקה משטרתית נתגלה במקום מכסה עגול מפח שעליו נמצאו כתמי דם של המנוח ושיער שלו. המשטרה עצרה מספר חשודים וביניהם המערער. במהלך מעצרו מסר המערער מספר הודיות, וכן הוקלטו דברים שהושמעו מפיו בכמה הזדמנויות ואף שוחזר המעשה תוך צילומו במכשיר וידיאו. בביהמ"ש המחוזי נערך משפט זוטא ארוך שבסופו החליט ביהמ"ש לקבל את ההודיות, ההקלטות והשיחזור כראיה. עפ"י ראיות אלה מתברר כי בשעות הערב שקדם למציאת הגופה ישבו המערער והמנוח בבית קפה בבית שאן ולגמו בירה. סמוך לשעה 30:10 בערב יצאו המנוח והמערער מבית הקפה וכשהגיעו לגן הילדים בקירבת מקום, היכה המערער בצווארו של המנוח וכאשר הלה היה שרוע על הקרקע הלם בו מספר פעמים במכסה. כאשר ראה המערער כי המנוח אינו מגיב עזב את המקום, אך מיד חזר, חידש את הלמות מכותיו עד שוידא כי המנוח אינו נושם יותר. מכיס המנוח לקח המערער 100 ש"ח וכן מצת ושעון של המנוח, ובעזרת המצת הדליק את חולצתו של המנוח ועזב את המקום. הוא חזר לביתו בסביבות השעה 11, ניגש מיד לאמבטיה ושם שטף את הדם מעל ידיו ולאחר מכן ניקה בעזרת מברשתומים את כתמי הדם שהיו עליו. ביהמ"ש הרשיע את המערער על יסוד ההודיות ו"דבר מה" נוסף בעבירה של רצח בכוונה תחילה וכן בעבירות של שוד מזויין ושיבוש הליכי משפט, וגזר לו מאסר עולם בגין עבירת הרצח ומאסרים של שלוש שנים ושנה אחת בגין עבירות השוד ושיבוש הליכי משפט כשכל העונשים חופפים. הערעור נדחה.
ב. הוברר כי הודיותיו של המערער ניתנו מרצונו הטוב, בלי שהופעל עליו לחץ כלשהו, ואותם דברים אמורים לגבי השתתפותו הרצונית של המערער בשיחזור. הודיית המערער מצוייה גם בהקלטות שנעשו ללא ידיעת המערער, ואלה ניצבות מעל לכל חשד של השפעה בלתי הוגנת. הסניגור טוען כי בשעת מעשה היה המערער נתון להשפעת כמות גדולה של אלכוהול שנתערבב בסמים וכי בשל אלה נשלל יסוד ה"כוונה" המהווה מרכיב הכרחי בעבירת רצח. טענה זו אין לקבל. מדובר באמירות סתמיות ומאוחרות שבאו מפי המערער עצמו, וביהמ"ש המחוזי קבע שהנאשם העלה טענה שיקרית זו בשלב מאוחר, לאחר שחש כי אין לו הגנה אלא לטעון שהכדורים שבלע כביכול הם שדחפוהו למעשה.
ג. עוד טוען הסניגור שבסמוך לביצוע המעשה לגם המערער כמויות גדולות של בירה וכל שעשה לאחר מכן נעשה תחת השפעת השיכרות ששללה ממנו את היכולת להתכוון לרצוח את המנוח. אף טענה זו דינה להידחות. מעדותו של בעל בית הקפה הוברר כי בשבתם ביחד לגמו המנוח והמערער שמונה עד תשעה בקבוקי בירה. אפילו אם צודק הסניגור שהכמות היתה יותר גדולה, אין לכך משמעות בהיעדר ראיה על השפעת המשקה על המערער, מה עוד שהוא עצמו אומר שכמות של שבעה עשר בקבוקים אינה משפיעה עליו. ביהמ"ש קבע כי הנאשם לא היה, שיכור וכי בשעת מעשה ידע מה הוא עושה וצדק בקביעה זו. כל התנהגותו של המערער סמוך לאחר המעשה מעידה על פעולה רצונית, ביודעין ובקור רוח.
ד. עוד טוען הסניגור כי לא הוכח היסוד של "היעדר קינטור". גם טענה זו יש לדחות. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי הוכח יסוד זה. באשר לכך יש לציין כי בביהמ"ש המחוזי כלל לא נטענה טענת קינטור, ואפילו היתה נטענת לא היה בטענה זו כל ממש. אכן, הנטל להוכיח את יסודותיה של עבירת רצח מוטל על כתפי התביעה, אך זאת עליה לעשות מקום שקיים בסיס עובדתי על אפשרות קיומו של קינטור. מפי המערער לא באה טענה כזאת ואף לא מכל מקור אחר.
ה. בהתייחסו אל המניע של המערער, קובע ביהמ"ש כי הוכח שלנאשם היה מניע והוא שדידתו של המנוח, והא ראיה שלאחר המעשה חיטט במעילו של המנוח ולקח מעט שקלים, שעון ומצית. מניע זה ספק אם הוא קיים, אך אין בכך כדי לפגום במסקנה המרשיעה, שכן בהתאם לסעיף 16 לחוק העונשין המניע לעבירה או לכוונה אינו מעלה ואינו מוריד לאחריות הפלילית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד שביט למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 30.1.90).
ע.א. 325/88 . יוסף כהן טוויל נגד בית מנוחה לזקנים בני ברק
*חיוב אגודה עותומנית לתשלום שטר עפ"י חתימת ערבות(מחוזי ת"א - ת.א. 2780/80 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ארגון ישראל הצעיר (להלן: הארגון) היווה מעין ארגון גג של האגודה המשיבה בית מנוחה לזקנים (להלן: המוסד). אחר המנהלים, שנפטר בינתיים, (להלן: המנוח), היה חבר פעיל וחשוב בשתי האגודות. במוקד הסכסוך שתי הלוואות שניתנו לארגון ע"י המערער, בהתאם לחוזי הלוואה ושהובטחו בשטרות. בגין ההלוואה הראשונה ניתנו ארבעה שטרות החתומים ע"י הארגון בערבותו הנחזית של המוסד, ולהבטחת ההלוואה השניה ניתנו שלושה שטרות החתומים ע"י הארגון בערבותו הנחזית של המוסד. משלא הוחזרו ההלוואות הגיש המערער לביהמ"ש תובענה בסדר דין מקוצר, נגד הארגון, נגד חותם נוסף ונגד המוסר והתביעה נגד המוסד נדחתה. מלכתחילה נחתמה הערבות בשם המוסד ע"י המנוח לבדו, כשחתימתו מתנוססת על גבי החותמת העגולה של המוסד. בהתאם לתקנון המוסד, דרושות חתימות של שניים מחברי המזכירות בצירוף החותמת כדי לחייב את האגודה. ביולי 1978 נשלחה הודעה אל הממונה על המחוז במשרד הפנים כי לפי החלטת האסיפה כללית יחוייב המוסד ע"י שתי חתימות - אחת של המנוח ואחת של מנהל הנמנה על רשימה מפורטת באותה הודעה. בספטמבר 1978 נשלחה הודעה נוספת בה נכלל ברשימה המזכיר של המוסד, אחד בשם יוליוס, שלא נכלל ברשימה הראשונה. על גבי השטרות שניתנו להבטחת ההלוואה הראשונה הוספה חתימתו של יוליוס. אין חולק על כך שביום כריתת החוזה לא היה יוליוס מורשה חתימה של המוסד, והשאלה היא באיזה שלב הוספה חתימתו על השטרות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יוליוס חתם על השטרות כאשר לא היה מוסמך לכך, וזאת עפ"י אסמכתא כוזבת כאילו היתה לו סמכות חתימה. בעניין זה נתקבל בערעור.
ב. עפ"י הראיות שהיו בפני ביהמ"ש גוברת סבירותה של המסקנה שיוליוס הוסיף את חתימתו לאחר שהוסמך לעשות זאת. ברם, ביהמ"ש המחוזי סבר כי אפילו הוספה חתימתו של יוליוס לאחר שהוסמך לכך, לא היה בזה כדי להכשיר את המסמך. לדעת ביהמ"ש, מכיוון שמלכתחילה חתם המנוח כחותם יחיד וחתימתו לא חייבה, הרי חתימתו של יוליוס, גם לאחר שהוא הוסמך לכך, לא יכלה לחייב את הארגון. גם מסקנה זו אין לקבלה. הנפקות העיקרית היחידה לחתימתו המאוחרת של יוליוס היא בכך שתקפו של המסמך הוא רק מיום בו הוספה חתימתו ולא מיום בו נחתמה החתימה הראשונה, ובענייננו אין לכך חשיבות. עיקר טעותו של השופט בכך שראה בכל אחת משתי החתימות חתימת יחיד, שאינה מתיישבת עם התקנון. ולא היא. בעת שחתם המנוח על השטרות לא היה בחתימתו היחידה כדי להקנות לשטרות ערך מחייב, אולם "מעמד" השטרות השתנה לחלוטין עם הוספת חתימתו של יוליוס, וכך לפנינו מסמך הנושא שתי חתימות כדין.
ג. בעדותו טען יוליוס כי הוא חתם על מסמכים שונים, כולל השטרות, בלי לקרוא את תוכנם, תוך מתן אמון מוחלט במנהל המנוח. דברים אלה היו מהימנים על השופט, אך לדעתו, למרות שלא ידע על מה הוא חותם אין המוסד יכול להתחמק מאחריותו בשל כך בלבד. בכך צדק השופט. דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תכנו לא יישמע
בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. אמנם יש יוצאים מן הכלל לעניין זה, אך אין הם חלים כאן. מדובר באדם, בעל דעת ומנוסה, שהוזמן ליטול חלק בניהולו של המוסד על מנת להבריאו, וחרף זאת חתם על מסמכים המטילים על המוסד חבויות אדירות. בחתימתו על השטרות לא הוטעה יוליוס לחשוב שהוא חותם על מסמכים אחרים או שונים. בנסיבות אלה יש לדחות את הטענה כאילו בכך שיוליוס חתם על השטרות מבלי לקרוא את תוכנן, פטור המוסד מאחריות עפ"י השטרות.
ד. שונים פני הדברים באשר לסידרת השטרות עפ"י חוזה ההלוואה השני. כאן לא הוספה חתימה נוספת לחתימתו של המנוח, ולפיכך יש לדחות את טענות המערער, עד כמה שהן מכוונות להטיל על המוסד חבות לפרוע את השטרות מן הסידרה השניה. בפני המערער הציג המנוח מסמך המתיימר לבטא החלטה של המוסד שלפיה הוסמך המנוח לחתום חתימת יחיד המחייבת את המוסד. על האישור מתנוססת חותמת המוסד ועליה חתימה בלתי מזוהה. לא ברור אם האישור נחתם ע"י מישהו המוסמך לכך מטעם המוסד, אך גם אם ניתן אישור כזה, אין בכך כדי לפטור את הבא במגע עם המוסד לבדוק את הרישומים במשרד הפנים, בעיקר נוכח העובדה שאין האישור מאומת ע"י עו"ד או רואה חשבון. הלכה פסוקה היא כי שטר הנושא חותמת של חברה שהוטבעה בידי אדם שלא הורשה לחייב את החברה אינו שטר שלה וכמוהו כשטר הנושא חתימה מזויפת.
ה. המערער טוען כי המוסד מנוע מלטעון כנגד היעדרה של הרשאה, מחמת התנהגותו ומחמת המצגים שהוצגו על ידו, או בגלל רשלנותו. אין ממש בטענה זו. שנים מבין פעיליו של המוסד העידו כי נטלו חלק במרבית האסיפות של המוסד וכי מעולם לא נדונו הלוואות ומשכנתאות ממין אלה נשוא הערעור. אין ספק בכך שעלה בידי המנוח להסתיר את מעלליו מעיני הפעילים באגודה, ועל כן הם לא ידעו על כך וגם לא יכלו לדעת. בנסיבות אלה אין לייחס למוסד התנהגות היוצרת מניעות כלשהי, שלא לדבר על כך שטענת המצגים נותרת על בלימה. אף אין לייחס למוסד רשלנות כלשהי, שכן מנהלי המוסד לא יכלו לדעת שמאחורי גבם .עושה המנוח שימוש בשמו של המוסד לביצוען של עיסקאות כספיות שאין למוסד כל קשר אליהן.
בפני השופטים: ש. לוין, אור, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד מיכאל כספי למערער, עו"ד מ. קניאל למשיבה. 23.1.90).
בג"צ 657/89 - אברהם גולדשמיט נגד מועצת הרבנית הראשית
*מתן תוצאות בחינות לכשירות לדיינות(העתירה נתקבלה).
א. עתירתו של העותר הוגשה ביום 7.8.89 ועל יסודה ניתן צו על תנאי שלפיו על המשיבה ליתן טעם מדוע לא תודיע לעותר את תוצאות הבחינה בהלכות "אבן העזר" שהעותר נבחן ביום 20.1.88 במסגרת הבחינות הנערכות להסמכה לדיינות; מדוע לא תודיע לעותר את תוצאות הבחינה בהלכות "חושן משפט" שהעותר נבחן ביום 29.3.89; מדוע לא תודיע ותפרסם מועדים לבחינות ההסמכה הבאות הנדרשות כדי שהעותר יוכל לזכות בכשירות להתמנות דיין בבית דין רבני איזורי. העותר כבר פנה פעמיים לבג"צ בשל מכשולים שהוצבו בדרכו לקראת הבחינות להסמכה לדיינות ופעמיים זכה לצו מוחלט נגד המשיבה. עתה הגיע "למשוכה השלישית" במספר באשר לא קיבל את תוצאות הבחינות. בינתיים, לאחר מתן הצו על תנאי, נתקבלו התוצאות של הבחינות בהלכות "אבן העזר" ומשום כך אין עוד טעם להתייחס לראש העתירה הראשון; בינתיים פורסמו גם מועדים לבחינות ההסמכה הבאות ולפיכך אין עוד טעם להתייחס לראש העתירה השלישית; באשר לתוצאות הבחינה בהלכות "חושן משפט" הפך הצו על תנאי להחלטי והמשיבה נצטוותה להודיע על תוצאות הבחינה ב"חושן משפט" לא יאוחר מאשר ביום 23.2.90.
ב. בג"צ הביע מורת רוח מהשיהוי במתן תשובה לנבחנים, וכן מהשיהוי בקביעת מועדי בחינות בנושאים שעדיין עליהם לגשת לבחינה, וכן הביע מורת רוח מההודעות החוזרות ונישנות של המשיבה בדבר המועדים למתן התשובות, מועדים שהמשיבה לא עמדה בהם. בג"צ ציין כי לא מתקבל על הדעת שאדם אשר ניגש לבחינות יצטרך להמתין בדריכות ובחוסר וודאות במשך 22 חודשים עד אשר תובא לידיעתו התוצאה. אמנם, אל לו לבג"צ להתערב, דרך כלל, בנושא שעניינו בחינות - טיבן, מועדיהם, פרסום התוצאות ומהותן - אך לא כאשר מוכחת אי סבירות בהחלטה המצריכה ממש, למען עשיית הצדק, התערבותו של בג"צ, בין היתר בשל התנהגות החורגת מתחום הסבירות. בענייננו, השיהוי בפרסום תוצאות הבחינה ב"אבן העזר" חרג מכל סבירות שהיא. העותר ביקש שבג"צ יהפוך את הצו להחלטי גם בנושאים שכבר באו על תיקונם, כדי להביע מורת רוח מהטיפול של המשיבה בנושאים האמורים. בג"צ החליט שאין מקום למתן צו החלטי בעניין שכבר בא על תיקונו, וכי מורת הרוח בעניין הזה מצאה כבר את ביטויה בדברים שנאמרו בפסה"ד וכן היא מוצאת ביטויה בפסיקת ההוצאות. הוחלט לפסוק תשלום הוצאות של 12.000 ש"ח לעותר.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, קדמי. החלטה - השופט לוין. עו"ד מישאל חשין לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיבה. 10.1.90).
ע.א. 641/87 - זאב קלוגר נגד החברה... לטרקטורים וציוד בע"מ ואורט ישראל בע"מ
*אחריות בתאונת עבודה של תלמיד אורט שעבד במוסך ונפגע(מחוזי ת"א - ת.א. 3539/82 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו, והערעור הנגדי של אורט נדחה).
א. המערער היה תלמיד בבית ספר מקצועי של אורט (להלן: אורט) ובמסגרת הלימודים הועסק במשך שלושה ימים בשבוע בעבודה מעשית במוסך של המשיבה (להלן: המוסך). בפברואר 1976, בעת שהמערער עסק במוסך בעבודה מעשית, החליקה משאבת שמן ופגעה בפניו של המערער מתחת לעינו הימנית. הפגיעה גרמה לנפיחות שחלפה כעבור יום יומיים והמערער המשיך בלימודים ובעבודה כרגיל. כעבור כחודש, בעת שהשתתף במטווח גדנ"ע, גילה המערער כי אין הוא רואה בעינו הימנית ובבדיקות רפואיות התברר כי לקה ברשתית והוא נותח. לפי חוות דעת רפואית הפגיעה ברשתית יכולה להיגרם כתוצאה ממכה והיא יכולה להופיע אפילו שלושה ארבעה חודשים לאחר החבלה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי שתי המשיבות אחראיות ברשלנות לנזק שנגרם - המוסך בשיעור של %75, ואורט בשיעור של %25 - ובאשר לשיעור נכותו של המערער קבע כי הנכות הרפואית היא %25. המוסך שלח לאורט הודעת צד ג' הסומכת על חוזה שלפיו התחייב אורט לשפות את המוסך על כל תשלום שהמוסך יחוייב לשלם בשל נזק שנגרם לתלמיד מתלמידיו של אורט. ביהמ"ש דחה טענות אורט כי אין לנהוג עפ"י הסכם השיפוי וחייבו לעמוד בתנאי השיפוי.
ב. ביהמ"ש פסק למערער פיצויים בשיעור של 85,000 ש"ח. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, כך שהמערער זכאי לקיצבאות נכות. המערער ביקש להמיר את הקיצבה למענק חד פעמי, וקיבל מהמוסד מענק של כ-61,000 ש"ח. עפ"י חוות דעת אקטוארית שהגישו המשיבות, הרי אלמלא ביקש המערער המרת הקיצבה בתשלום חד פעמי, היה שווי הגמלאות המהוון שהיה זכאי לקבל מהמוסד מסתכם בסכום של 76,000 ש"ח נכון ליום 1.9.86. המשיבות טענו כי בהתאם להוראות סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין יש לנכות מסכום הפיצויים הכולל את הסכום המהוון שהיה מקבל המערער מן המוסד אלמלא ביקש מענק חד פעמי, וסכום זה בתוספת הפרשי הצמדה מיום 1.9.86 ועד ליום פסה"ד מגיע לכדי 91,000. ביהמ"ש אימץ את עמדת המשיבות ועל כן דחה את התביעה. המערער מערער על קביעה זו ונושאים אחרים וביה"ס אורט מערער על חיובו ועל חובת השיפוי למוסך. הערעור של המערער נתקבל בחלקו והערעור של אורט נדחה.
ג. הערעור של אורט ככל שהוא מתייחס לעצם אירוע התאונה, ולקיום הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעינו של המערער לבין התאונה, מתמקד בתקיפת ממצאי המהימנות שקבע ביהמ"ש המחוזי, וכידוע אין ערכאת הערעור מתערבת בכגון דא אלא במקרים נדירים. ב"כ המשיבה התייחס במיוחד לכך שביהמ"ש המחוזי זקף לחובת מרשתו את העובדה שהיא לא העידה מטעמה את מדריך הגדנ"ע, וטענת ב"כ המשיבה היא כי היה זה מחובתו של המערער להעיד את המדריך. ככלל, אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, ואולם הדבר אינו חייב לשמש יסוד למסקנה שהראייה לא הובאה כיוון שהיתה פועלת לרעת בעה"ד. בענייננו כל אחד מן הצדדים צריך היה להעיד את מדריך הגדנ"ע ומשאף אחד לא העיד אותו אין העובדה יכולה לעזור לאף אחד מבעה"ד.
ד. באשר לשאלת האחריות - אורט לא היה רשאי להעביר את האחריות המוטלת עליו כלפי המערער, כתלמיד שלו, אל המוסך. אורט חייב היה לוודא כי המוסך נוקט בכל האמצעים הסבירים הדרושים למניעת תאונה מן הסוג הנדון כאן. אורט סמך על המוסך כי יעשה את כל הדרוש להבטחת שלמות גופם ובריאותם של התלמידים ולא נקט בצעד כלשהו כדי לוודא כי כך ייעשה ובכך רשלנותו.
ה. הערעור שכנגד מכוון גם נגד חיובו של אורט לשפות את המוסך מכוח החוזה שביניהם. ברם, אורט לא היה רשאי לערער נגד המוסך במסגרת הערעור שכנגד שהגיש בערעורו של המערער העיקרי. משלא הגיש ערעור עצמאי נגד המוסך אין ערעור כזה קיים. ערעור שכנגד משמעו ערעור של בעל דין כנגד מי שהקדים וערער כלפיו על פסה"ד, כנגדו ולא כנגד בעל דין שלא ערער ושאין הוא מבקש עוד כנגדו דבר. לפיכך יש לדחות את הערעור שכנגד.
ו. הערעור העיקרי של המערער מתייחס, בין היתר, להפחתת הסכום המירבי המהוון של הקצבאות שהיה מקבל המערער מהמוסד, במקום הפחתת הסכום שקיבל בפועל כמענק חד פעמי. לעניין זה הדין עם המערער. השאלה היא אם בחירתו של המערער במענק חד פעמי מהמוסד לביטוח לאומי, במקום קיצבה המתמשכת לאורך שנים, מהווה "בחירה בגימלה אחרת לפי החוק" (חוק הביטוח הלאומי). התשובה לכך היא שלילית. אין מדובר כאן ב"גימלה" אחת שהנכה מבכר על פני "גימלה אחרת", אלא בקבלת אותה גימלה בדרך תשלום שונה. כיוון שכך אין מדובר ב"גימלה אחרת" וממילא יש לנכות את הסכום שהמערער קיבל בפועל ולא הסכום המהוון של התשלומים שהיה מקבל אילו המשיך לקבל קיצבאות חודשיות. המערער העלה עוד טענה בעניין הצמדת סכום הפיצויים וטענה זו נדחתה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גדעון הניג למערער, עו"ד גב' טלי קונפינו למוסך, עו"ד אילן ירון לביה"ס אורט. 8.1.90).
ע.א. 385/87 - דליה אזוב נגד נציגות הבית המשותף ברח' רשב"א ירושלים
*החיובים של דייר בבית משותף שניתק עצמו מההסקה המרכזית(מחוזי י-ם - ע.א. 32/86 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא בעלת דירה בבית משותף בו מופעלת מערכת הסקה מרכזית. באסיפות דיירים שהתקיימו הוחלט לאפשר למערערת להינתק מן ההסקה המרכזית, ובעקבות זאת נותקו הרדיאטורים בדירת המערערת. לאחר ההינתקות סברה המערערת כי יש לחייבה רק בהשתתפות בהוצאות אחזקתה התקינה של מערכת החימום, כחלקה היחסי ברכוש המשותף, והיא פטורה לחלוטין מהשתתפות בהוצאות השוטפות לרכישת דלק. המשיבה, מאידך, מבקשת לחייב את המערערת גם בחלק כלשהו של הוצאות הסולר. ההסכמה בין הדיירים בעניין ההנתקות לא כללה התייחסות לשאלת הנטל בהוצאות הכספיות, אלא הוסכם כי המערערת תינתק על חשבונה מהמערכת וכי יתר פרטי החיובים יסוכמו בינה לבין המשיבה. המחלוקת בדיון נסובה בשאלות אם על המערערת לשאת בחלק כלשהו מהוצאות הדלק השוטפות וכן כיצד ייקבע חלקה המדוייק בנטל זה אם אכן עליה לשאת בו. המפקח על
רישום המקרקעין סבר כי המערערת צריכה לשאת גם בהוצאות הדלק השוטפות, ובאשר לשיעור ההשתתפות קבע כי יש לקבל חוות דעת של מהנדס שיקבע בכמה נחסכת צריכת הדלק כתוצאה מהורדת הרדיאטורים בדירתה של המערערת, ובסכום זה יש לזכות אותה. הערעור נדחה.
ב. בשנת תשמ"ח תוקן חוק המקרקעין והוסף לו סעיף 59ב הקובע זכות לבעל דירה להינתק ממערכת ההסקה המרכזית. נקבע בחוק כי שר המשפטים יקבע בתקנות הוראות בעניין תשלום הוצאות ע"י הדייר המתנתק ואולם תקנות אלה טרם הותקנו. לאחר סקירה נרחבת של השיקולים שעמדו ביסוד חקיקת הסעיף 59ב', הגיע ביהמ"ש העליון למסקנתו כי יש להטיל על המערערת חיובים הכוללים הן את אחזקת ציוד החימום לפי חלקה היחסי ברכוש המשותף והן השתתפות בהוצאות דלק שוטפות, כאשר מהנדס יקבע מה הסכומים הנחסכים מההינתקות.
ג. ביהמ"ש העליון קבע מספר עקרונות שינחו בכל דיון באשר למידת ההשתתפות האמור. העקרונות הם: הדייר המתנתק יצטרך לשלם גם עבור צריכת דלק למרות שהתנתק; כל חסכון בהוצאות שנגרם עקב התנתקות הדייר ייזקף לזכותו באופן שמלוא שיעור החסכון יקוזז מבסיס החיוב של הדייר; באין הסכמה לאופן בו ייקבע שיעור החסכון, יזמין הדייר המתנתק חוות דעת של מומחה, שיקבע את כמות הדלק הנחסכת עקב הניתוק, ובהתאם לכך יקבל הדייר המתנתק זיכוי על חלקו בהוצאות; עלות חוות הדעת של המומחה תוטל על הדייר המתנתק; זהותו של המומחה תהיה מקובלת על שני הצדדים כאחד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. 19.10.89).
ע.א. 713/87 - יעקב חודורוב נגד אסף חודורוב ואח'
*מזונות(מחוזי ב"ש - מ.א. 456/87 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער והמשיבה הרביעית ערכו הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פס"ד. בהסכם נקבע כי הצדדים מסמיכים את ביהמ"ש המחוזי לקבוע את שיעור המזונות שהמערער ישלם לשלושת ילדיו ובין היתר "הצדדים נותנים לביהמ"ש סמכות מלאה להכריע בעניין זה לפי שיקול דעתו המוחלט ללא צורך בנימוקים, ואיש מהצדדים לא יערער על קביעה זו". על יסוד כך קבע ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו, נשוא ערעור זה, כי המערער ישלם מזונות לכל אחד משלושת ילדיו 600 ש"ח לחודש, היינו 1,800 ש"ח לכל שלושת הילדים, ונוסף לכך תקבל האם את קיצבת הילדים של הביטוח הלאומי. כן קבע ביהמ"ש כי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויותאמו מדי חודש. טענת המערער היא כי סכום המזונות חופף את כל הכנסותיו ועל כן הוא מופרז בשיעורו וכן מופרז הסכום בהתחשב בהיקף צרכיהם של הקטינים. לטענתו, אמנם וויתר על זכות הערעור כאמור, אולם, לדבריו, שמורה לו זכות הערעור מאחר שביהמ"ש טעה באופן בולט בהפעלת שיקול דעתו בכך שקבע שיעור מזונות מופרז שקיפח אותו. זאת ועוד, האשה מסרבת להתגרש ויש בכך משום הפרת הסכם הגירושין. הערעור נדחה בעיקרו, פרט לעניין ההצמדה למדד שתיערך אחת לשלושה חודשים.
ב. הסכם הגירושין אושר בביהמ"ש המחוזי וניתן לו תוקף של פס"ד. בתור הסכם שאושר טבועות בו הן תכונותיו של הסכם והן תכונותיו של פס"ד, ואם המערער מבקש לבטל את ההסכם בשל עילה כלשהי המאפשרת זאת עפ"י הדין, עליו לעשות זאת בדרך המשפטית הנאותה. מסתבר כי המערער אכן נקט בינתיים בהליך כאמור, בתובענה נפרדת שהגיש לביהמ"ש המחווי. מכל מקום, טענה בדבר הפרת ההסכם כפי שהיא מועלית כאן אין בה כשלעצמה כדי להצדיק הפחתת שיעור המזונות.
ג. אשר לטענה כי סכום המזונות מופרז - עצם הוויתור על זכות הערעור כאמור אין בו אכן כדי לשלול זכות ערעור העומדת למערער עפ"י החוק. אולם, לגוף העניין, אין
ממש בטענות המערער. ביהמ"ש הפעיל שיקול דעתו בעניין קביעת שיעור המזונות על פי הסמכות שהוקנתה לו, ואין עילה להתערבות של ביהמ"ש שלערעור בקביעה זו. מה גם שהעילה הממשית להגשת הערעור היא, ככל הנראה, בכך שהסכסוכים בין בני הזוג עדיין הולכים ונמשכים. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' סימונה חיים למשיבים. 14.1.90).
בג"צ 480/89 - אברמובה מרים נגד עירית ירושלים ואח'
*החרמת כלבים שהוחזקו ללא רשיון והיוו מטרד לשכנים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרת החזיקה בדירתה עשרות כלבים. למשיב השלישי, הוטרינר הראשי (להלן: המשיב), הגיעו תלונות שהכלבים גורמים מטרד קשה לשכנים, ולאחר בדיקה ביטל המשיב את הרשיונות להחזקת הכלבים תוך שהותר לעותרת להחזיק בשני כלבים בלבד. הכלבים נתפסו ונלקחו באוגוסט 1988, כאשר בביתה של העותרת היו 32 כלבים. דא עקא שהעותרת שבה והחזיקה בעשרה כלבים, אשר להחזקתם קיבלה רשיון מרופאה ווטרינרית פרטית, שלא ידעה על עמדת המשיב. עתה מתכוון המשיב לבטל את רשיונם של שמונה מתוך עשרת הכלבים ועתירת העותרת נגד כוונה זו נדחתה.
ב. סעיף 3(ח) לחוק העזר לירושלים (פיקוח על כלבים וחתולים), קובע כי "המנהל רשאי להגביל את מספר הכלבים שבהחזקת אדם אחד", ולטענת ב"כ העותרת חרגה העיריה מסמכותה בחוקקה הוראה זו. טענה זו אין לקבל. העיריה פועלת מכח הסמכויות הנתונות לה בסעיף 247(ב) לפקודת העיריות להסדיר "החזקת חזירים... החזקת בעלי חיים אחרים באופן שהחזקתם לא תהווה מטרד ציבורי...". הוראת סעיף 3(ח) לחוק העזר נופלת למסגרת הסמכויות לפי סעיף 247(ב) הנ"ל. טוען ב"כ העותרת כי בחוקקה את חוק העזר סמכה עצמה העיריה על הוראות אלו ואחרות של פקודת העיריות, וביניהן לא נכללה הוראת סעיף 247(ב) לפקודה, ולפיכך אין לראות בסעיף זה מקור לסמכות העיריה. גם טענה זו יש לדחות. סמכותה של העיריה מותנית בכוחות הנתונים לה, הלכה למעשה, בחקיקה הראשית, ואין היא מוגבלת אך לאותם כוחות הנזכרים בחוק העזר כמקור לסמכותה.
ג. טענה אחרת בפי העותרת כי סמכותה של העיריה במסגרת סעיף 247(ב) אינה משתרעת על החזקת כלבים, שכן עניינם של אלה מוסדר בסעיף 247(א) לפקודה. אף טענה זו אין לקבל. שני סעיפי המשנה לסעיף 247 עוסקים כל אחד במטריה שונה, ואין הטיפול בכלבים לפי סעיף 247(א) לפקודה מביא לידי הוצאת כלבים מגדר "בעלי חיים" הנזכרים בסעיף 247(ב) לפקודה. נותרת השאלה אם המשיב הפעיל את סמכותו כדין ובעניין זה אין יסוד להתערב בשיקול דעתו של המשיב. אין לומר כי פעל שלא בסבירות כאשר התחשב במטרד שנגרם לשכנים ודי היה בכך כדי לבסס את החלטתו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד אוריין לעותרת, עו"ד קמינצקי למשיבים. 21.12.89).
ע.פ. 26/89 - ישראל זאב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה(מחוזי י-ם - ת.פ. 153/88 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וחלימה נגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין).
א. ביום 5.5.88 בשעות אחר הצהרים ראתה תושבת הישוב שילה שבשומרון, גב' מנצור, קבוצת רועי צאן ערביים במרחק 25 מטרים בלבד מביתה ו-5 מטרים מן הכביש המקיף את הישוב. תופעה זו היתה חריגה ולכן הכניסה את ילדיה לתוך ביתה וטילפנה אל רכז הבטחון השוטף הצבאי (להלן: הרכז) של הישוב להודיעו על המצב. הרכז ביקש שהמערער,
כאיש כיתת הכוננות של הישוב, יגש לבדוק את האירוע ויטפל בו. המערער קיבל את ההודעה בהיותו עם צאנו, רכב מיד על קטנועו לביתו, נטל את נשקו האישי, רוס"ר 16-M, ויצא למקום. המערער ראה את רועי הצאן הערביים שסבבו, בלשון השופט - "בקרבה מדאיגה לישוב, ובכלל זה לגן המשחקים שבו שהו הפעוטות". על פי הממצאים העובדתיים החליט המערער תחילה לגרש את הרועים מן המקום וצעק לעברם "רוח מן הון", שפירושו בערבית "לכו מכאן". אחר כך החל יורה צרורות באויר, וכשגם זה לא הועיל להניסם, הוריד את רובהו למצב של אחיזה מן המותן, ובמצב זה ירה צרור בודד כשהוא מכוון לקרקע. כתוצאה מן הירי נהרג אחד הרועים ונפצע רועה אחר. גם אחת הכבשים נהרגה. ביהמ"ש לא קיבל את גירסת התביעה כי אחד הרועים, בשם ריזק, שנפצע, צעק לעבר המערער, אותו הכיר משכבר: "ישראל, ישראל, אל תירה ! אני ריזק !". על יסוד הראיות קבע ביהמ"ש כי נתקיימו שני יסודותיה של עבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין: רשלנות רבתי - המהווה את הרכיב ההתנהגותי, האקטוס-ריאוס של עבירת ההריגה, שהתבטאה בענייננו בירי "אינסטינקטיבי" מן המותן שעה שאנשים מצויים בקו האש; פזיזות, היינו אי איכפתיות לשלומו של הזולת - המהווה את הרכיב הנפשי, המנס-ריאה, של עבירת ההריגה, וזו עולה "בעליל" כלשון השופט, מן הראיות שהוכחו לפניו "שהנאשם לא יכול היה שלא לדעת את הסכנה לבטחונו של הזולת הטמונה בירי שכזה". לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בהריגת הרועה ובפציעתו של הרועה השני וגזר למערער עונש של 3 שנים שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום 30,000 ש"ח פיצויים לעזבונו של המנוח. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וחלימה, בפסק דין מפי השופט חלימה, כנגד דעתו של השופט ד. לוין שסבר שיש לקבל את הערעור על ההרשעה בהריגה ולהרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות ולהקל בעונשו.
ב. השופט ד. לוין (דעת מיעוט): במישור "המעשה הפלילי" טוען המערער כי לא הוכחה "רשלנות פושעת" שכן הירי מהמותן, בנסיבות כפי שהוכחו, אין בו סטיה גסה מרמת הזהירות הסבירה, וודאי לא ב"מצב דחק" מן הסוג שאליו נקלע המערער; במישור "המחשבה הפלילית" מבקש הסניגור לקבוע שאין למצוא "פזיזות" באופן התנהגותו של המערער, במובן זה שהלך רוחו בשעת מעשה לא הגיע לכדי "אי אכפתיות" לחיי הזולת שמולו. הסניגור משמיע שתי השגות רציניות על אופן קביעת התשתית העובדתית על ידי ביהמ"ש המחוזי: הוא טוען כי לא נקבע ממצא בשאלת יידוי אבנים לעבר המערער, כטענת המערער; ביהמ"ש לא נתן דגש מספיק להתרעה מוקדמת שהגיעה לאחראים על הבטחון ביישוב, בדבר חשש לפיגוע מיקוח ע"י חוליית מחבלים הסובבת בשטח, אולי בדמות רועי צאן. בעובדה של יידוי האבנים וחשש מפני פיגוע יש, לדעת הסניגור, כדי להסביר את המצוקה ואת ההתנהגות של המערער שאותה יש למוד, כידוע, בקנה מידה סובייקטיבי, כשבאים לדון בעבירת ההריגה.
ג. באותן קביעות עובדתיות שהשופט ציין בהכרעת דינו, ניכר שנתן אמון, בעיקרי הדברים, בגירסת המערער, ולמעשה התשתית העובדתית שנקבעה נסמכת בעיקרה על דברי המערער. באשר ליידוי האבנים ע"י הרועים, כפי שתיאר זאת המערער, אין התייחסות, ואין לדעת אם זאת משום שביהמ"ש לא האמין למערער בעניין זה או משום שלא ייחס חשיבות לשאלה זו לצורך הכרעתו. אכן, שמיעת עדים ובדיקת הראיות הם משימתו של ביהמ"ש בדרגה הראשונה, אך אין ביהמ"ש שלערעור פטור, במקרה כגון זה שלפנינו, מלבחון את העובדות כפי שהן עולות מתוך הפרוטוקול הכתוב ומהמוצגים, ולהציב תשתית עובדתית, מקום שהיא חסרה, למען עשיית הצדק. מאחר שביהמ"ש נטה לקבל את גירסת המערער בכללותה ולהעדיפה על גירסת הרועים, יש להגיע למסקנה כי אמינים הם דברי המערער שהרועים זרקו עליו אבנים בשני מטחים. גם לסוגייה של התרעה בדבר פיגוע
מיקוח אפשרי לא נתן השופט דעתו. אין ספק כי לחשש מפני פיגוע אפשרי, המשתלב בהופעת רועים ערביים בקירבה מדאיגה לישוב, יש רלבנטיות ומשמעות ניכרת לצורך בחינת מצבו הנפשי של המערער עובר לירי.
ד. אשר לירי מן המותן - ההרשעה מתבססת בעיקרה על כך שהשופט ראה בירי אינסטקטיבי מן המותן סיכון המהווה על פניו התרשלות פושעת. לדעתו, אדם כמערער שיש לו מושגי יסוד בגיאומטריה חייב להיות מודע לכך כי צפוייה היפגעות בגלל היעדר אפשרות לשלוט בצורה מבוקרת על כיוון הירי. ברם, המסקנה מכל שנאמר ע"י עדים הבקיאים היטב בירי, עולה כי ירי מן המותן הוא אכן ירי משוער, לא מדוייק ומסיבה זו הוא מסוכן, אולם אדם המחזיק בנשק ונתון במצב של לחץ, אם כדי להישרד, ואם לשם הגנה עצמית, נוטה אינסטנקטיבית לירות מן המותן. ככלל, אדם היורה מן המותן ירי לא מכוון, משתמש בנשקו ברשלנות כבדה הגובלת ברשלנות פושעת. אולם מידת החריפות של ההתנהגות הרשלנית תפחת ככל שהירי נעשה בתנאי לחץ ומתוך חשש להיפגע, עד שתיחשב לרשלנות שאין בה משום רשלנות פושעת. בנסיבות שהתקיימו בעת הירי, כולל יידוי אבנים והתרעה מוקדמת בדבר מחבלים, אין לייחס למערער התנהגות פזיזה המגיעה לכדי רשלנות פושעת.
ה. למסקנה האמורה הגיע השופט לוין לאחר שניתח את היסודות השונים והמבחנים לקיומה של פזיזות, היינו "חזות מראש" של התוצאה, "אי אכפתיות", "אדישות" או אף "תקווה" שהתוצאה שאירעה לא תתרחש. השופט לוין דן בהרחבה בנושאים האמורים, סקר במיוחד את עניין "החזות מראש" של התוצאה וכן את עניין המצב הנפשי של הנאשם בעת המעשה, והגיע למסקנה כי יש להתערב בהכרעת הדין ולהעמיד את ההרשעה על גרימת מוות מתוך רשלנות שאינה רשלנות פושעת. בהתחשב בכך יש להעמיד את העונש על שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. החיוב של תשלום 30,000 שקל למשפחת ההרוג לעזבונו של המנוח ישאר בעינו.
ו. השופט בייסקי (דעת הרוב): מתוך החומר שהיה בפני ביהמ"ש המחוזי אין להסיק את המסקנה כי היה יידוי אבנים לעבר המערער. ביהמ"ש המחוזי קובע, לאחר סיכום הממצאים העובדתיים, לאמור "אלה כל העובדות שניתן לקבוע". מכאן ניתן להסיק כי מעבר למה שקבע השופט אין הראיות והגירסאות של בעלי הדין מקובלות עליו. אין אפשרות שערכאת הערעור תקבע מימצא פוזיטיבי כי אמנם יידו הרועים אבנים על המערער. אשר להתרעה בדבר חשש לפיגוע חבלני - עצם קיום התרעה שוב איננו במחלוקת, אולם השאלה אם מודעות זו יש לה משמעות לבחינת מצבו הנפשי של המערער ובאיזו מידה היא השפיעה על המערער והצדיקה פתיחת הירי. מן הראיות, ואפילו מדברי המערער עצמו, עולה כי כשהוזעק למקום לא התייחס לאירוע כחריג, שכן היו כבר בעבר אירועים דומים בהם גירשו רועים ללא שימוש בנשק, והמערער אף לא מצא לנכון להזעיק כוחות תיגבור. המערער לא עמד לפני כל סכנה פתאומית ולא היה נתון במצב של לחץ. השופט בייסקי דן אף הוא ביסודות הנדרשים להרשעה בעבירה של הריגה והגיע למסקנה כי בנסיבות ובעובדות שהוכחו, כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי, יש לאשר את ההרשעה בעבירה של הריגה ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, חלימה. 14.12.89).
בש"א 436/89 - אליהו ציגלר, עו"ד נגד השופט י. בזק
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. בביהמ"ש המחוזי בירושלים מתנהלים הליכים בקשר לטיפול בנכסיו של חסוי פלוני. בשלב מסויים מונה האפוטרופוס לנכסי נפקדים כאפוטרופוס זמני לחסוי, לאחר מכן נתמנתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופא של החסוי ובקשת בתו של החסוי לבטל את
מינוי הקרן נדחתה ע"י ביהמ"ש. המבקש, עו"ד המועסק במשרד האפוטרופוס הכללי, טיפל בעניינו של החסוי ואף פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן הוראות. ניתנו החלטות שונות בעניין הנדון ובסופו של דבר בוטל יפוי הכח של המבקש להופיע מטעמו בביהמ"ש. המבקש, שלא היה צד להליך שבמסגרתו ניתנה ההחלטה, מצא עצמו נפגע מן ההחלטה והוא מעוניין להביא לתיקונה. תחילה ביקש בביהמ"ש המחוזי לתקן את ההחלטה באופן שיימחקו ממנה כל הדברים שכוונו אישית כלפיו, אך הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי בהחלטה מיום 21.5.89. בעקבות זאת הגיש המבקש עתירה לבג"צ בה ביקש לתקוף את החלטות ביהמ"ש המחוזי והחלטות היועץ המשפטי והאפוטרופוס הכללי לבטל את יפוי הכח שלו. העתירה באה לדיון בפני הרכב של שלשה שופטים ובמהלך הדיון, בעקבות הערות בג"צ שהציע לתקוף את החלטת ביהמ"ש המחוזי בדרך של בקשת רשות ערעור על ההחלטה, החליט העותר לבטל את העתירה. ההחלטה על ביטול העתירה ניתנה ביום 28.9.89. כחודש ימים לאחר מכן הגיש המבקש את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 21.5.89 והבקשה להארכת מועד נדחתה.
ב. אילו עמדה למבקש האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, היה מקום להשתמש בסמכות של הארכת המועד. הטעם לדבר הוא שלאור השתלשלות העניינים במקרה מיוחד זה, ניתן לראות את תאריך מתן ההחלטה בבג"צ כמועד רלבנטי לעניין מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור. למעשה, גם ב"כ המדינה מסכימה שניתן להתבסס על תאריך זה, אך לדידה, המבקש לא נקט בהליך הרצוי לו סמוך לאחר מתן ההחלטה והמתין קרוב ל-30 ימים עד שהגיש את הבקשה להארכת מועד. טיעון זה אין לקבלו ולא היה מקום לדקדק עם המבקש בנקודה זו. אם מועד ההחלטה בבג"צ הוא נקודת מוצא אפשרית לצורך בחינת עניינו של המבקש, הרי אם הגיש בקשתו להארכת המועד בתוך 30 ימים ממועד זה, אין לומר כי לא פעל בזריזות ראוייה. אעפ"כ דין הבקשה להידחות. הטעם לכך הוא שאין בידי המבקש אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי. אדם שלא היה בעל דין בערכאה הראשונה אינו רשאי לערער על פסק דין או החלטה שניתנו. אפשר, במקרים מסויימים, להגיש תביעה לביטול פסק דין במידה שהוא פוגע באדם שלא היה צד להליך, אך אין דרך לתקוף את החלטת ביהמ"ש המחוזי בהליך של ערעור ובמקרה שכזה אין גם מקום לפתוח שערי ביהמ"ש לצורך נקיטת הליך סרק גרידא.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' א. קורן למשיב. 8.12.89).
בש"פ 268/90 - יוסף ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הירואין) (ערר על מעצר תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם, יחד עם אחד עמרם סויסה, בהחזקת למעלה מ-200 גרם הירואין. העורר הואשם גם בהחזקת כ-0.6 גרם קוקאין וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. אין העורר מתכחש לאישום של החזקת קוקאין, כאשר לגביו הוא טוען כי החזיקו לצריכה עצמית ואין זה מצדיק מעצר עד גמר המשפט, אלא הוא טוען כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בהחזקת הירואין וממילא אין צידוק למעצר. הערר נדחה.
גם ביחס להירואין מצויות ראיות לכאורה בידי התביעה, שיש בהן כדי לקשור באופן הדוק את העורר עם העבירות המיוחסות לו. במשך שבועות מספר עקבה המשטרה וערכה תצפית על בית בו מתגוררים הורי העורר ויום אחד גילו בגומחה שבחומה המקיפה את הבית שקית ובה כ-207 גרם הירואין. המשטרה החליפה את ההירואין בחומר דמוי סם והשקית הוחזרה לגומחה כשעל האריזה פוזרה אבקת חומר זרחני. ביום המקרה הגיע למקום העורר ונכנס לדירה ומיד אחריו בא עמרם סויסה, הוציא מהגומחה את השקית ונכנס לדירה. השוטרים שהגיעו לדירה מצאו בה חלק מתכולת השקית ועל כפות ידיו של העורר נמצאו עקבות של החומר הזרחני, דבר המלמד לא רק על כך שהחומר נמצא בדירה
בה היה העורר, אלא שהשקית היתה בידיו ובחזקתו של העורר. מלבד זאת מצוייה בידי התביעה שיחה מוקלטת בוידיאו בין העורר לבין סויסה, שגם ממנה ניתן ללמוד על מעורבותו של העורר במעשה. כאשר יש בידי התביעה ראיות לכאורה כאמור ובהתחשב בכמות הגדולה של ההירואין, מוצדק היה לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' רייך לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 23.1.90).
בש"א 239/90 - בריג'ט לשווסקר ואח' נגד יעקב דוידוביץ ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערובה (בקשה להארכת מועד להפקדת ערובה - הבקשה נדחתה).
תביעת פיצויים של המבקשים נגד המשיבים נדחתה בביהמ"ש המחוזי בשל אי התייצבות בעלי הדין ועל כך הגישו המבקשים ערעור. המבקשים נדרשו להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבים וההודעה על קביעת הערבון נמסרה לבא כוחם עוד ביום 22.3.89. הערבון לא הופקד ומשום כך נקבע הערעור לדחייה. לקראת הדיון בדחייה הגישו המבקשים בקשה להתיר להם להמציא ערובה אחרת להבטחת הוצאות המשיבה ולהאריך את המועד לצורך כך. בבקשה נטען כי בשנת 1987 ניתן פסק בוררות בו חוייבו המשיבים לשלם למבקשים סכום של 10,000 מרק. סכום זה לא שולם למבקשים ומכאן בקשתם לקבוע כי סכום זה, המוחזק בידי המשיבים, ישמש כערובה להבטחת ההוצאות בערעור. בשל כך זקוקים כאמור המבקשים להארכת מועד אך הבקשה נדחתה.
תקנות סדר הדין מחייבות בעל דין המגיש ערעור, לערוב להוצאות המשיב, אך רשאי המערער לבקש לאפשר לו לתת ערובה אחרת במקום ערבון, והודעה על כוונה זו עליו לצרף להודעת הערעור. נמנע המערער מליתן הודעה כזו, מצביע הדבר על כך שבכוונתו להפקיד את הערבון בסכום ובמועד שייקבעו. אכן, גם לאחר שנקבע סכום הערבון, עדיין יכול המערער להגיש בקשה מיוחדת להמרת הערבון בערובה אחרת, אלא שאז מחייבים כבר המועדים שנקבעו ע"י ביהמ"ש להפקדת הערבון. משחלף המועד להפקדת הערבון וזה לא הופקד דין הערעור להידחות. אין חולק כי ביהמ"ש או הרשם רשאים להאריך את המועד, אך השאלה היא אם קיים צידוק לכך. בענייננו, התשובה לכך היא שלילית. לא ניתן כל הסבר מדוע נמנעו המבקשות מלצרף להודעת הערעור בקשה להמיר את הערבון בערובה אחרת, וכן לא הוסבר מדוע ישבו בחיבוק ידיים כעשרה חודשים לאחר שהומצאה להם הודעה על קביעת הערבון.
(בפני: הרשם צור. עו"ד שלוש למבקשים, עו"ד בר יהודה למשיבים. 25.1.90).
ע.א. 811/88 - ד"ר ראובן אקרמן נגד שרת הבריאות
*התליית רשיונו של רופא שהעסיק שיננית לא מוסמכת (הערעור נדחה).
בנובמבר 1986 הגיש מנכ"ל משרד הבריאות קובלנה נגד המערער שלפיה העסיק המערער במרפאתו, עובדת ששימשה כשיננית, בלא שהוסמכה לכך. בעקבות הקובלנה מינתה המשיבה ועדה לבירור הקובלנה, בהתאם לסעיף 47 לפקודת רופאי השיניים. במהלך הדיונים הוגש לוועדה מכתב מאת המערער, בו הודה בעובדות המפורטות בקובלנה. בהתחשב בהודאתו זו המליצה הועדה בפני המשיבה למצוא את המערער אשם בהעסקת עובד שאינו מורשה בעבודה מקצועית, ולהתלות את רשיונו לתקופה של 15 יום. המשיבה החליטה להתלות את רשיונו של המערער לחודשיים ימים והערעור נדחה.
ב"כ המערער העלה טענות שונות באשר להליך בפני הועדה, אך אין מקום לטענות אלה, ולו מהסיבה כי המערער הודה בביצוע המעשה המיוחס לו. ממשיך ב"כ המערער וטוען כי ההודאה נעשתה במסגרת עיסקת טיעון שלא קויימה ע"י המשיבה ואשר תוכנה לא הובא לידיעתה כלל. טענה זו אין לקבל. מהנסיבות עולה כי לא נעשתה עיסקת טיעון בין המערער לבין התובע וממילא אין צורך לבחון את השאלה מה הדין אם תכנה של
העיסקה לא הובא לידיעת המשיבה. אשר לטענת המערער כי אמצעי המשמעת שננקט הוא חמור וסוטה מהמדיניות שהיתה נקוטה באותה עת ואף אינו הולם את הנסיבות האישיות - אין יסוד להתערבות בהחלטת המשיבה. זו שקלה את כל הנסיבות הרלוונטיות ואמצעי המשמעת שנקבע אינו חמור באופן המצדיק התערבות. התנהגותו של המערער חמורה היא שכן הוא איפשר למי שאינו רופא שיניים, ואף לא שיננית מוסמכת, לטפל בפה של מטופל. המשיבה אינה חייבת לקבל את המלצתה של הועדה ורשאית היא להטיל אמצעי משמעת השונה מזה המומלץ ע"י הוועדה.
(בפני השופטים: בוק, מלץ, אלוני. החלטה - השופט ברק. עו"ד רבינוביץ למערערת, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 14.1.90).
בש"א 469/89 - מנחם קוריצקי נגד יעקב פאר
*הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף (בקשה להארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
ביום 4.10.89 נתן ביהמ"ש העליון פס"ד בו נדחה ערעור שהגיש המבקש. המבקש לא התייצב לשימוע פסה"ד, אין בתיק ביהמ"ש אישור למסירת ההזמנה לב"כ המבקש, ומכאן שלא ניתן לקבוע אם הוזמן לשימוע כדין. טוען המבקש כי עותק מפסה"ד הגיע לידיו ביום 12.10.89, כך שניתן לראות את מועד קבלת הפסק בידי המבקש כיום מתן פסה"ד. המבקש הגיש בקשה לדיון נוסף ביום 3.11.89, כאשר המועד הקבוע להגשת עתירה לדיון נוסף, לפי תקנות סדר הדין בדיון נוסף, הוא בן 15 ימים, כך שהמבקש איחר בשבעה ימים את המועד. המבקש טוען כי איחר את המועד שכן סבר, בטעות, שבתקופת חול המועד סוכות קיימת פגרה הגורמת לדחיית המועדים הקבועים. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
לא זאת בלבד שהבקשה אינה נתמכת בתצהיר ומטעם זה בלבד דינה להידחות על הסף, אלא שנימוק הבקשה אינו בבחינת "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. המועדים הקבועים בתקנות מחייבים והם ידועים, בבחינת נחלת הכלל. הוא הדין באשר לפגרות בתי המשפט ומועדיהן, עניין המעוגן בחיקוק ותוכן החיקוק הוא נחלת הכלל. עפ"י התקנות חול המועד סוכות אינו מהווה פגרה, וכל טעות בעניין זה אינה מצדיקה הארכת המועד. זאת ועוד, עניין לנו בתקנות סדר דין מיוחדות לדיון נוסף, ובאין הוראה מיוחדת, גם תקופת הפגרה אינה מביאה לדחיית המועדים. לפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד מלר למשיב. 17.1.90).
בש"פ 364/90 - מדינת ישראל נגד מוחמד אלגריאן
*הארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 (הבקשה נדחתה).
ביום 5.2.88 הואשם המשיב בביצוע רצח ונעצר עד תום ההליכים. כעבור שנה מיום מעצרו נתבקשה מפעם לפעם הארכת המעצר ל-3 חודשים וכך הוארך המעצר למעשה עד סוף 1989. בשל שגגה שנפלה אצל המבקשת לא הוגשה בקשה להארכת המעצר מיד עם תום המעצר הקודם, וביום 24.1.90 הגישה המבקשת בקשה מוסכמת עם הסניגור לשחרור המשיב בערובה. לבקשה זו ניתן תוקף של פס"ד בביהמ"ש העליון ביום 24.1.90. לאחר זמן סברה המבקשת שמן הראוי שלא לשחרר את המשיב, אלא לבקש הארכה נוספת של מעצרו. ב"כ התביעה טוען כי סיכומי התביעה הוגשו לביהמ"ש המחוזי ביום 30.10.89, סיכומי ההגנה הוגשו ב-1.89 22.1 והצדדים מצפים לפס"ד. כיוון שכך ביקש ב"כ התביעה הארכה נוספת של המעצר לחודש ימים. הבקשה נדחתה.
חלפו קרוב לשנתיים מאז נעצר המשיב עד תום ההליכים ולא נטען כי הזמן הרב שחלף בא באשמת המשיב. מדובר בעומס רב המוטל על ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ובנסיבות אלה יש לקיים את דבר המחוקק ולשחרר עצור הנתון במעצר מעל לשנה, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המונעות זאת. ב"כ התביעה טען כי המשיב הוא תושב רצועת עזה וקיים חשש, לאור מצב הבטחון באיזור, כי המשיב לא יתייצב לדינו. לעומתו טוענת
הסניגורית כי אביו של המשיב ובן דודו מוכנים לערוב להתייצבותו. לכך יש להוסיף כי המדינה עצמה היתה מוכנה לשחרר את המשיב בערובה וחזרה מהסכמתה תוך זמן קצר. יצויין עוד כי האישום ברצח אינו על רקע לאומני. בנסיבות אלה אין חשש מיוחד וברור לאי התייצבותו של המשיב למשפט ויש לשחררו בערובה של 50,000 ש"ח שתחתם ע"י האב וע"י בן דודו.
(בפני: השופט ברק. עו"ד יהושע רזניק למבקשת, עו"ד גב' ל. צמל למשיב. 26.1.90).
ע.א. 89/89 - אליהו ירט (אור) נגד יוסף חיים אור ואסתר רבקה אור. קטינים
*מזונות (מחוזי י-ם - מ.א. 668/88 - הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לשני ילדיו הקטינים 950 ש"ח לחודש למזונותיהם, כאשר הסכום צמוד למדד יוקר המחיה מיום 15.12.88. טעם הערעור הראשון הוא כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון במזונות הקטינים מאחר והעניין נדון והמזונות כבר נפסקו בביה"ד הרבני האיזורי. אין ממש בטענה זו. אין זהות בין הצדדים שהתדיינו בביה"ד הרבני לבין אלה שהיו צדדים לתובענה בביהמ"ש. הילדים לא היו צד לדיון בפני ביה"ד הרבני ועל כן היו רשאים לתבוע מזונותיהם מאביהם בביהמ"ש. טעם הערעור השני עניינו שיעור המזונות ולעניין זה יש לקבל את נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי שלפיהם קבע את שיעור החיוב של המערער. אין צורך לשוב ולמנות את הנימוקים, לאור האמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
המשיבים עברו ללא הצדקה על הוראה בעניין היקף הסיכומים כפי שנכללה בצו על הגשת סיכומים בכתב, בכך שהגישו סיכומים שהם כפולים בהיקפם מזה שהותר. לפיכך ישאו המשיבים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 1,000 ש"ח. המערער חוייב בתשלום הוצאות למשיבים בסכום של 4,000 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר שכטר למערער, עו"ד גב' חנה זרצקי למשיבים. 11.1.90).
בש"א 498/89 - ישעיהו בלאס נגד קיבוץ השומר הצעיר
*הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש העליון התקיים דיון בערעור שהגיש המבקש בעניין תמלוגים המגיעים לו מן המשיבים בקשר לזכות השימוש בפטנט. הערעור נתקבל וביהמ"ש קבע כי המבקש זכאי לתמלוגים בשיעורים שונים במשך תקופות שונות. דא עקא - ביהמ"ש לא כלל בפסק דינו הוראה בעניין הפרשי הצמדה וריבית. כיוון שכך הגיש המבקש בקשה לתיקון פסה"ד אך זו נדחתה בהחלטה מיום 31.10.89 (להלן: "החלטת התיקון"). המבקש פונה עתה בבקשה להאריך לו את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף על החלטת התיקון, וטוען כי הבקשה מוגשת מטעמי זהירות, שכן החלטת התיקון ניתנה בהיעדר הצדדים ונתקבלה בידי ב"כ המבקש רק ביום 7.12.89, כך שהעתירה לדיון נוסף מוגשת בזמן. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף קובעת כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך 15 ימים מיום מתן הפסק. עם זאת, בנסיבות בהן ניתן פסה"ד בהיעדרו של בעל הדין - קל וחומר כאשר בעל הדין לא הוזמן כלל לשימוע הפסק - יש צידוק להאריך את המועד, ולראות את מועד המצאת הפסק כמועד הקובע לעניין מניין הימים להגשת העתירה לדיון נוסף. בענייננו, החלטת התיקון הגיעה לידי ב"כ המבקש כאשר כבר חלף ועבר המועד להגשת העתירה לדיון נוסף, וכיוון שכך קיים צידוק להאריך את המועד. טוען ב"כ המשיב כי באי כוח המבקש ידעו על קיומה של ההחלטה עוד ביום 4.12.89, ובכלל הם ישבו באפס מעשה ולא טרחו לברר אם ניתנה ההחלטה ומתי. אין בטענה זו ולא כלום,
שכן אין כל נתון שיש בו כדי לחלוק על טענת ב"כ המבקש שהחלטת התיקון הגיעה אליו ביום 7.12.89 ולא קודם לכן. יתירה מואת, אין יסוד לטענת ב"כ המשיב כי באי כוח המבקש התרשלו בפעולתם קודם שהחלטת התיקון הגיעה לידם. לפיכך הוחלט להאריך את המועד כמבוקש.
(בפני: הרשם צור. עו"ד א. פרי למבקש, עו"ד ט. ניצן למשיב. 25.1.90).
בש"פ 951/89 - יעיש חליווה נגד מדינת ישראל
*הפקדת סכום גבוה של ערבון כתנאי לשחרור בערובה (הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה שעניינה עיסקה בהירואין והתביעה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. הבקשה נדחתה וביהמ"ש איפשר לעורר להשתחרר במספר תנאים, ובכללם הפקדת 50,000 ש"ח במזומן. עררה של המדינה לביהמ"ש העליון נדחה ותנאי השחרור נשארו בעינם. מאז חלפו כ-45 יום והעורר עדיין מוחזק במעצר באשר לא עלה בידו לגייס 50,000 ש"ח כדי להפקידם בקופת ביהמ"ש. העורר מבקש ביטול תנאי ההפקדה ולחילופין הפחתת סכומי ההפקדה לשיעור שיוכל לעמוד בו. הערר נתקבל והסכום הועמד על 15,000 ש"ח.
אין ביכולתו של העורר להפקיד סכום במזומן בשיעור שנדרש ובכך מסוכלת עיקרה של החלטת ביהמ"ש לשחרר את העורר באין הכרח במעצרו. עם זאת, אין להמעיט בחשיבות התנאי המחייב נאשם המשתחרר בערובה, בין יתר תנאי השחרור, להפקיד סכום במזומן או להמציא ערבות בנקאית. זה אחד התנאים שכוחו רב עמו להניא את הנאשם מהתחמקות מלהופיע לביהמ"ש במועד שיזומן אליו, שהרי אם סכום ההפקדה יחולט הוא ולא הערב יינזק. לפיכך אין לבטל הפקדת סכום במזומן, אך יש להעמידו על 15,000 ש"ח.
(בפני: השופט ד. לוין, עו"ד קמר לעורר, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה.18.12.89).
בש"א 515/89 - לנפלסט 1974 בע"מ נגד אליעזר ברקמן ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד
(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
בתובענה על הפרת פטנט נתן ביהמ"ש המחוזי, לבקשת המשיבים, צו האוסר על המבקשת להפר את הפטנט. כן ציווה על המבקשת להגיש דו"ח מאומת על מכירותיה לצורכי דיון בנושא תשלום פיצויים. לאחר הקראת פסה"ד החלקי ביקש ב"כ המבקשת עיכוב ביצוע פסה"ד ובקשתו נדחתה. מכאן הבקשה דנא לעיכוב הביצוע עד לשמיעת הערעור. מתעוררות שתי שאלות: האחת - סיכויי הערעור; השניה - מידת הקושי להחזיר את המצב לקדמותו במקרה והערעור יתקבל. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
אין לומר שעל פני פסה"ד מתגלות טעויות יסודיות היוצרות סבירות גבוהה כי הערעור יתקבל. אשר לאפשרות של החזרת המצב לקדמותו - טענתו העיקרית של ב"כ המבקשת היא כי עד שמיעת הערעור, המבקשת "תצא מן השוק" והחלל שייווצר ייתפס ע"י אחרים. ברם המבקשת מייצרת מוצרים נוספים מלבד זה שנאסר עליה. היא נהנתה מרווחים שהפיקה מייצורו של מוצר שלמשיבים זכות בלעדית עליו וצו עיכוב משמעותו שבמשך תקופה ניכרת תמשיך המבקשת ליהנות מייצורו של מוצר שנאסר עליה בפסה"ד לייצרו. זו תוצאה שהדעת איננה סובלת. ב"כ המבקשת טוען שאם יעוכב ביצועו של פסה"ד והיא תורשה להמשיך בייצור, יוכלו המשיבים להפרע ממנה אם יידחה הערעור. זו איננה תשובה מספקת, שכן מדובר לא רק בנזקים כספיים אלא גם בפגיעה בבלעדיות ובמוניטין. סיכומו של דבר, בסוגייה זו נוטה המאזן כולו לטובת המשיבים, ולכן נשאר ועומד על כנו העיקרון כי הגשת ערעור אין בה כדי לעכב ביצוע פסה"ד של הערכאה הראשונה.
(בפני: השופט מלץ. עוה"ד לוטי וגולדברג למבקשת, עו"ד גבריאלי למשיבים.24.1.90).