בג"צ 388/89 - הצורפים בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה ואח'

*תקפותו של צו בדבר היטל מחקר בענף התכשיטים(העתירה נדחתה).


א. העותרת, חברה לייצור ושיווק מוצרי צורפות, נדרשה ע"י המשיבה השניה, קרן השתלמות מחקר והכשרת כוח אדם מקצועי בענפי התכשיטים, (להלן: הקרן), לשלם היטל מחקר עפ"י צו שעת חרום (להלן: הצו). העותרת טוענת שהצו בטל מבחינה משפטית, ומבחינה עובדתית אף אם הצו תקף אין הוא חל עליה. הצו הותקן ע"י המשיב מכוח סמכותו עפ"י תקנות שעת חירום (תשלומי חובה), שהוארכו ע"י הכנסת מאז 1958. לפי סעיף 2 לתקנות השר רשאי לקבוע בצו, שמחזיק טובין ישלם עליהם "למען המטרות שפורטו בו, היטל... למען אחת המטרות המפורטות בתקנה 4...". תקנה 4 קובעת כי השרישתמש בסמכותו אם הדבר דרוש לאחת ממטרות אלה "...הסדרת הביקוש או התצרוכת של טובין... הגנה על תוצרת הארץ... ספיגתו או מניעתו של רווח עודף... עידוד היצוא...". ההוראות לעניין הטלת היטל מחקר הוכנסו בחוק המתקן את התקנות שנתקבל בכנסת, והנוסח הסופי הרלוונטי הוא בתקנה 21 האומר כי שר המסחר והתעשיה רשאי לקבוע בצו תשלום היטל מחקר ולהכשרת כוח אדם באותו ענף. על יסוד סמכותו זו התקיןהשר את הצו שלפיו הוקמה הקרן ונקבע היטל שעל בעלי המפעלים לשאת. העותרת טוענת, כאמור, שאין לחייבה בתשלום ההיטל. העתירה נדחתה.
ב. טענתה העיקרית של העותרת כנגד תקפתו של הצו היא שעפ"י הפירוש הנכון של התקנות, על היטל מחקר הנזכר בתקנה 21 להכלל במטרות הקבועות בתקנה 4 לתקנות, כך שהשר יכול להטיל את ההיטל הנזכר בתקנה 21, רק אם יש לו יסוד סביר להניח, שהדבר דרוש לאחת המטרות הנזכרות בתקנה 4 לתקנות, ולטענת העותרת היטל מחקר אינו עונה לדרישה זו. דין טענה זו להידחות. תקנה 21 באה להסדיר היטל חדש אשר יקרא "היטל מחקר", כשהתקנה מפרשת ומפרטת את מטרתה של גביית היטל זה. התקנה קובעת מהי המטרההספציפית של גביית היטל מחקר והוראה ספציפית זו גוברת על ההוראה הכללית של סעיף4 לגבי המטרות אשר לשמן מותר לשר להטיל היטל.
ג. התקנות הותקנו מכוח הסמכות לפי סעיף 9(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט וב"כ העותרת טוענת כי מטרות התקנות, כולל מטרת תקנה 21 שלה, אינן עולות בקנה אחד עם המטרות האמורות בסעיף 9 הנ"ל, ועל כן אין ליתן להם תוקף. ב"כ העותרת לא התעלמה מההלכה שנקבעה בבג"צ 243/52 (פד"י ז' 424), על פיה, משהחליטה הכנסת להאריך תוקפן של תקנות שעת חירום, אשר הותקנו עפ"י סעיף 9, בדבר חקיקה מדובר, ואל לו לביהמ"ש לשוב ולבדוק את היחס שבין התקנות לבין החוק המסמיך שמכוחו הותקנו. לטענת ב"כ העותרת הלכה זו אינה איתנה ומן הראוי לבוחנה שנית ולסטות ממנה. גישה זו אין לקבל. אין מקום לסטות מההלכה שנקבעה, מה גם שהתקנות בענייננו, מכוחן הוטל היטל המחקר, הינן כולן פרי חקיקה של הכנסת, אשר הוסיפה אותן לתקנות המקוריות. היוצא מכך כי אין לקבל את הטענות המשפטיות של העותרת נגד הצו. העותרתהעלתה גם טענה עובדתית כי לא נעשה שימוש בכספי הקרן בתחום עיסוקה של העותרת, אךלגופם של דברים אין הטענה מבוססת.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד ריינר לעותרת, עו"ד גב' י. גנסין למשיבים 17.1.90).


ע.פ. 368/88 - נגיב גזאווי נגד מדינת ישראל

*עריכת חוזים פיקטיביים ע"י עורך דין כדי להשיג הלוואות בתנאים מועדפים(מחוזי חיפה - ת.פ. 92/86 - הערעור נדחה).


א. המערער, עו"ד במקצועו, היה בעל משרד בכרמיאל. בין היתר עסק בהשגת הלוואות מבנקים למשכנתאות, בתנאים מיוחדים ומועדפים, עבור לקוחות שעפ"י אמות המידה שקבעמשרד השיכון היו זכאים לסיוע ברכישת דיור. המערער הורשע בשורה של מקרים שבהם
סייע לכמה מבני משפחתו, ובעקיפין גם לעצמו, וכן גם לכמה מלקוחותיו, בהשגת הלוואות כאלו, אף שהמבקשים לא היו זכאים לקבלתן. המערער ערך חוזי רכישה של דירות, תצהירים ומסמכים נלווים נוספים, שתיארו כעיסקאות ממשיות את אשר לא היו, לאמיתו של דבר, אלא עיסקאות בדויות או פיקטיוויות. מסמכים אלה הציג בפני הבנקים. בכמה מקרים ערך חוזה בין "מוכר" שכלל לא התכוון למכור לבין "קונה"\ שכלללא התכוון לקנות, בידיעה מפורשת שהחוזה הוא למראית עין בלבד, כדי להשיג הלוואה.בחלק מן המקרים נמכרה "דירה" שכלל לא היתה בנמצא, ובמקרים אחרים שורבבו לחוזים הבדויים, בלא ידיעתם, שמותיהם של "מוכרים" שנודעו למערער מנסיבות אחרות, ותיאוריהן של דירות, שאותם "מוכרים" כלל לא היו בעליהן ושבעליהן האמיתיים כלל לא הציעון למכירה. בשל המעשים האמורים ודומיהם שרובם ככולם בוצעו במהלך שנת 1984, הורשע המערער בעבירות של זיוף מסמכים והפצתם וקבלת דבר במירמה. בשל השיטתיות שאיפיינה את פעילותו הפלילית, ובשל העובדה שביצע את העבירות בגדר עיסוקו ותוך ניצול מעמדו כעו"ד, קבע ביהמ"ש שהעבירות נעברו בנסיבות מחמירות. בשני מקרים שלח המערער את ידו בכספים שהגיעו לרשותו, באמצעי רמייה, בעבור הלקוחות שפעל בשמם ובשל כך הורשע בעבירות של גניבה בידי מורשה. במקרה אחר סייע בעריכת תצהירו של לקוח, אח של המערער, וביודעין כלל בו טענות עובדתיות שקריות ועל כן הורשע בשבועת שקר. בגין כל המעשים הנ"ל גזר ביהמ"ש למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ב. טיעוניו של הסניגור באשר להרשעה סב על מימצאים עובדתיים ובכגון דא אין בימ"ש שלערעור מתערב אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות וכאלו אינן מתקיימות כאן. אחת הטענות מתייחסת לביסוס ההרשעות על עד בשם זהרה, מי שהיה עובד במשרדו של המערער, בעל השכלה חלקית במשפטים, אשר סייע למערער בטיפול בענייני לקוחות ונטל גם חלק בעשיית פעולות שהיו קשורות בביצוע העבירות. בקביעת המימצאים העובדתיים הסתמך השופט, בין היתר, גם על עדותו של זהרה, שהתרשם לטובה ממהימנותו. משהוברר שכל טובת ההנאה שהופקה מן העבירות, שהעד נטל חלק בביצוען, נפלה בחלקו של המערער, בעוד שהעד לא זכה בשום טובת הנאה, ניטל הגיונה של הנחת הסניגור, כי הלה פעל על דעת עצמו. נוסף לכך, השופט נהג מידה רבה של זהירות בהסתמכו על עדותו של עד זה. בשל עצם אי הבאתו לדין של העד קודם להעדתו, והגם שמעולם לא הובטחה לו חסינות או טובת הנאה אחרת, קבע השופט שעדותו של העד טעונה סיוע, וכי אין די בדבר לחיזוקה של העדות. כפועל יוצא מכך היתה כלל הסתמכותו לצד חובה על עדותו של העד מצומצמת עד למאוד וכתוצאה מגישת השופט אף זוכה המערער ממספר אישומים.
ג. לטענת הסניגור פעל המערער, לפחות ברוב המקרים, כפרקליט תמים של לקוחותיו. טענותיו של המערער מתעלמות מקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש כי המערער נטל חלק פעיל בתכנון העיסקאות הבדויות ובהונאת הבנקים למשכנתאות. בחלק מן המקרים היה זה המערער שיזם את קשירת הקשר להונאת הבנק ובכל המקרים האחרים, בהם פנו הלקוחות למערער וביקשו עזרתו בהשגת הלוואה, היה זה המערער שיעץ לכל אחד מהם לגייס את מי מבני משפחתו שיהיה נכון לחתום על חוזה מכר פיקטיווי.
ד. ביחס לכמה מקרים, שבהם הורשע המערער על יסוד עדויותיהם של שותפים לעבירות לאחר, שנמצא "דבר לחיזוק" העדויות, מעלה הסניגור את השגותיו על החיזוק שמצא ביהמ"ש המחוזי. הסניגור טען, בין היתר, כי אין מעמידים עו"ד בחזקתו, כי ידע אודות תוכן הסכמתם של המתקשרים בחוזה, שאותו הוא מתבקש לערוך, יותר ממה שהצדדים עצמם גילו לו. בעניין זה מסתמך הסניגור על פסה"ד בע.פ. 591/87. אין הנדון דומה לראייה. בע.פ. 591/87 בוטלה הרשעתו של עוה"ד שנתבססה על יסודה של הנחה מוטעית, כי חזקה עליו שהיה מצוי בכל אשר היתנו הצדדים בעניין המחיר ואשר היה שונה מן
הכתוב בחוזים. לא כן במקרה דנן. את מימצאיו לחובת המערער ביסס השופט לא על חזקות כלשהן ואף לא על ראיות נסיבתיות, אלא על עדויותיהם של לקוחות המערער, שהיו מהימנות עליו. כל שצויין ע"י השופט כדבר לחיזוק עדויות שותפי המערער כשר היה להתקבל בתורת שכזה. דבר לחיזוק עדותו של שותף לעבירה, להבדיל מסיוע כאשר זה נדרש, איננו מצופה לבסס את הקשר ההוכחתי שבין הנאשם לבין מעשה העבירה המיוחס לו, אלא להוסיף למשקל אמינותה של עדות השותף לעבירה. תנאי זה של חיזוק אמינותם של עדי התביעה מתקיים בכל אותם מסמכים ונסיבות אשר צויינו ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ה. אשר למידת העונש - השיטתיות שבה ביצע המערער את עבירותיו הרבות, תוך שניצל לרעה את האמון שניתן בו בזכות מעמדו המקצועי, חייבה הטלת עונש שיהא בו כדי להרתיע את הרבים מפני מעשים דומים. בקבעו את תקופת המאסר נתן השופט ביטוי נאות להיבטיה הציבוריים של הענישה והביא בחשבון במידה הראוייה גם שיקולים הכרוכים במערער עצמו, לרבות העובדה שבעקבות מעורבותו בעבירות נשלל מן המערער רישיון עורך הדין שלו ופרנסתו קופחה.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד מנחם וקסמן מנחם למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 9.1.90).


בג"צ 344/89 - ח.ס.ה סחר בינלאומי בע"מ נגד שר התעשיה והמסחר ואח'

*תקפותו של צו המתיר ייבוא מכשירי וידאו ומקלטים מהייצרן בלבד ואוסר ייבוא מכשירים שנרכשו מסוכן הייצרן היפני בארה"ב(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).


א. העותרת מבקשת לייבא מארה"ב מכשירי וידאו מתוצרת "אקאי" שהיא רוכשת מחברה בארה"ב, שהיא שם בגדר סוכנת בלעדית של הייצרן היפני. בידי החברה התחייבות של הייצרן לספק לה חלפים בארה"ב ובכל מקום אחר שבו החברה תמכור את מוצרי הייצרן. בסוף שנת 1987 קיבלה העותרת רשיון לייבוא מכשירי וידאו כאלה מארה"ב, אך אז עדיין לא היה בתקפו צו פיקוח שעל יסודו נמנעים המשיבים מלהעניק עתה רשיון לעותרת. המשיבה השלישית (להלן: המשיבה) היא הסוכנת הבלעדית של היצרן "אקאי" בישראל ואף היא מתנגדת להענקת הרשיון לעותרת. צו הפיקוח שעליו מתבססים המשיבים כדי למנוע את מתן הרשיון, הוצא על יסוד הסמכויות של המשיבים לפי פקודת היבוא והיצוא ולפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים. ההוראה המרכזית שעליה נסבה העתירה היא זו שבסעיף 5 לצו הפיקוח כי לא יינתן רשיון יבוא של מקלטים (מקלט כולל גם וידאו) אלא אם ספק המקלטים, אשר ממנו נרכש המצרך, הוא יצרן המקלטים או סוכנו הבלעדי של אותו יצרן בישראל. הצו גם מכיל במקורו הוראות בעניין התחייבות הספק לאספקת חלקי חילוף במשך 7 שנים מיום רכישת המקלט ובדבר קיום מעבדות בישראל. לדברי המשיבים, ייבוא ישירות מהיצרן מבטיח את אחריות היצרן למוצר מבחינת איכותו וכן אספקת חלפים. לדעתם, ייבוא מזדמן ועקיף עלול לגרום לייבוא מכשירים מיושנים או בלתי תקינים או מזוייפים. עתירת העותרת נתקבלה.
ב. לצורך הפעלתו כדין של חוק הפיקוח צריכים להתקיים שלשה יסודות מצטברים עיקריים: מטרה ספציפית כדין, אמצעי כדין ושיקול דעת כדין בדבר היחס בין המטרה של החוק לבין האמצעי שאליו נזקקים. בענייננו, באשר למטרה, יש לבחון אם היה במקרה דנן יסוד סביר להניח כי הצו דרוש למען אחת משתי המטרות שבחוק, והן "קיום פעולה חיונית" או "מניעת הונאת הציבור". לאחר סקירה מקיפה של הפסיקה, מטרות החקיקה וכיוצא באלה, הגיע בג"צ למסקנה כי אין לומר שהצו דרוש לאחת משתי המטרות הנדונות. אין הצו דרוש לקיום פעולה חיונית כאשר מדובר במכשירי וידאו, ובאשר למניעת ההונאה הרי הגבלת מקור הרכישה לסוכן ראשי בישראל דווקא הוא מרחיק לכת וקיצוני באופיו ואינו קשור להשגת הבטחונות הדרושים לצרכן או למניעת הונאה. ממילא עולה מן האמור כי שיקול הדעת בעצם הפעלתו של חוק הפיקוח היה שגוי.

ג. אשר להוראות פקודת הייבוא שגם עליה מתבסס צו - המשיבים ציינו כי הם פירסמו את הצו מתוך רצון למנוע ייבוא עקיף ומזדמן מספקים לא מזוהים. אין לשלול מטרה זו או לגרוע מחשיבותה, אולם אין לקבל את המסקנה כי מניעתו של ייבוא עקיף ומזדמן מספקים לא מזוהים, יכולה להיות מושגת רק ע"י הגבלת הייבוא לרכישה מן היצרן או מן הסוכן הבלעדי בישראל. המקורות יכולים להיות ידועים ובדוקים ואפשר להבטיח את זיקתו של המוצר לייצרן גם מחוץ לתחום המצומצם אשר בא לידי ביטוי בהגדרה הנוכחית של המונח "ספק". הגישה המנחה, העולה מעקרונות המשפט שלנו, היא שיש להימנע, ככל האפשר, מיצירת בלעדיות המגבילה את חופש התחרות, ואין ליצור הגבלות שבדין על הייבוא, אלא אם הן חיוניות למטרות של טובת הציבור, כגון חסכון במטבע חוץ, קידום היצוא והייצור התעשייתי, או מטרות חיוניות כיוצא באלה. המשיבים סגרו בפני העותרת לחלוטין את הדלת מפני קבלת רשיון ייבוא ובכך קבעו איסור בעל משמעות רבה לעניין חופש העיסוק שלה. בכך גם פגעו באינטרס של הצרכן שהוא הנהנה העיקרי מן התחרות החופשית היכולה להביא להטבת תנאי מכירה ולהוזלת המחיר. לפיכך אין להכיר בתוקפה של ההתנאה מרחיקת הלכת בדבר זהות היבואן הפוגעת באינטרס המשקי הציבורי, ואינה משרתת את המטרה של הגנת הצרכן שעבורה כביכול נוצרה לפי טענת המשיבים.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ראנטו יאראק וי. שדות לעותרת, עו"ד מנחם מזוז למשיבים, עו"ד נחום נגה למשיבה השלישית. 30.1.90).


רע"א 244/89 - מקור הנפקות... בע"מ ואח' נגד משה"ב... בע"מ ואח'

*תיקון כתב תביעה ע"י בקשת סעד של ביטול הסכם במקום הסעד של אכיפה(מחוזי ת"א - המ' 10944/88 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).


א. בינואר 1982 נכרת חוזה בין המבקשת לבין המשיבה שלפיו קיבלה על עצמה המשיבה לבנות על מקרקעין שלמבקשת זכויות בהם, קוטג'ים ולשווקם. בכתב תביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבה בשנת 1985, היא תבעה כ-500,000 דולר וכן ביקשה הצהרה על זכותה לתקבולים נוספים וכיוצא בכך. המכנה המשותף לעובדות ולטענות שבכתב התביעה הוא ההנחה כי החוזה הוא בר תוקף והמבקשת תובעת את קיומו. נגד התובענה האמורה הגישה משה"ב כתב הגנה וכן תביעה שכנגד. לאחר שנתקיימו בתיק אירועים נוספים הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב התביעה, שעניינה כי עקב אירועים שאירעו לאחר הגשת התובענה המקורית קמו למבקשת עילות ביטול של החוזה, וביקשה הצהרה כי החוזה בוטל כדין וכי יפוי הכח ושאר הפעולות שנעשו על יסוד החוזה בטלים. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התיקון בנימוק כי משבחרה המבקשת לתבוע את קיום החוזה אין היא יכולה לתבוע את ביטולו, וכי בנסיבות העניין יש בגישתה של המבקשת סתירה שאינה ניתנת ליישוב בין מסלולי תביעה שונים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. נכון הדבר שבנסיבות מסויימות עשוייה הברירה שאותה נקט צד לחוזה, לראות אותו כבטל או כתקף, לחסום בעדו את הדרך מלתבוע על יסוד החלופה האחרת. כך, למשל, אם תבע צד לחוזה השבה על יסוד ההנחה שהחוזה עמו בוטל, הוא לא יוכל לחזור בו ולתבוע אכיפה, אלא אם כן הוא יוכל לבטל את הביטול בשל פגם בהודעת הביטול; מאידך, מקום שבו תבע הנפגע אכיפה לא יוכל עוד, ברוב המקרים, לבטל את החוזה משום שיש לעשות את הביטול תוך זמן סביר לאחר שהודע לנפגע על ההפרה וכדומה. עם זאת, קיימים מקרים שבהם זכות הברירה אינה החלטית. כך למשל, אם תבע צד לחוזה אכיפה ולאחר מכן הפר הצד האחר את החוזה הפרה נוספת, אין מניעה לביטולו על יסוד אותה הפרה, אם הביטול נעשה כדין, והוא - אפילו אם כבר ניתן לנפגע פסק דין של אכיפה בתביעתו. קל וחומר כאשר טרם ניתן פס"ד.

ג. במקרה שלפנינו טוענת המבקשת כי לאחר הגשת כתב התביעה.הפרה המשיבה את החוזה המקורי בעניינים שונים. המשיבה השיבה על כך כי רוב ההפרות הנטענות כבר היו ידועות למבקשת כאשר הוגשה התביעה המקורית. וודאי שתשובה זו אין כוחה יפה לגבי כל הטענות. עוד טוענת המשיבה כי הודעות הביטול שהמבקשת שלחה לה לא נשלחו תוך זמן סביר, אך בשאלה זו אין לקבוע מסמרות כל עוד לא נשמעו הראיות. גם אין לומר כבר בשלב המקדמי באופן החלטי כי השינויים שאירעו בשטח מאז הוגש כתב התביעה המקורי מונעים את ביטול החוזה, כפי שקבע ביהמ"ש לפני ששמע את הראיות. אין גם להסכים לקביעה כי יש בתיקון כדי לשנות את בסיס התביעה באופן המונע את בקשת התיקון. לעניין תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, העילה היא המעשה או העיסקה המובאים לדיון והתיקון המבוקש אינו חורג מגדר השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. בבקשת התיקון עתרה המבקשת לתבוע ראשונים את הסעדים המתבקשים כתוצאה מביטול החוזה, ורק כ"סעד חילופי ו/או מצטבר" את הסעדים המקוריים. אין מניעה לתבוע סעדים חילופיים, אך אין מקום לתבוע סעדים שאינם מתיישבים זה עם זה באופן מצטבר. כך שאת המלים "ו/או מצטבר" יש למחוק מבקשת התיקון. בנתון לשינוי זה יש לקבל את בקשת התיקון.


(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דוד מיר למבקשות, עו"ד מירון למשיבות. 24.1.90).


בש"פ 343/90 - יעקב ועקנין נגד מדינת ישראל

*דרישת הסיוע במעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח)(ערר עד מעצר תום ההליכים - הערר נדחה).


א. העורר הוא אחד מששה נאשמים העומדים לדין באשמות של נסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע רצח וכן בעבירות הקשורות בהחזקת נשק שלא כדין וזאת עקב מילכוד מכונית ע"י רימון, שאמור היה להתפוצץ ולגרום למות גרושתו של עבריין המרצה עונש מאסר עולם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. בדומה למקרה של נאשם אחר בחבורה זו (בש"פ 70/90), שעררו נדחה בביהמ"ש העליון, עומדת במרכזן של עדויות התביעה עדותו של מי שהיה שותפם של הנאשמים והפך להיות עד מדינה. כמו בבש"פ 70/90 אף כאן אין הסניגור חולק על כך שקיימת עילת מעצר וכי עדותו של עד המדינה יש בה תשתית ראייתית לכאורה נגד העורר, אלא שהטענה היא, כפי שהיתה בבש"פ הנ"ל, כי עדותו של עד המדינה דורשת סיוע וסיוע כזה אין. במחלוקת שבין שופטי ביהמ"ש העליון בשאלה אם קיומו של סיוע צריך להבחן כבר בהליך זה של מעצר עד תום ההליכים, "דעתי היא כי התשובה היא חיובית". כנראה שזו גם דעתו של השופט של ביהמ"ש המחוזי שבהחלטתו בחן שאלת קיומו של הסיוע והגיע למסקנה כי אכן קיים סיוע כזה.
ג. הלכה היא שככל שיריעת ההגנה מתרחבת ונהיית כוללנית ופשטנית יותר, גם דרישת הראייה המסייעת מצטמצמת. בענייננו, עדותו של עד המדינה מכילה תיאור מפורט, ברור, רהוט והגיוני של כל המסכת העבריינית, ומאידך, הגנתו של העורר כוללנית, פשטנית וגורפת, דהיינו - הכחשה טוטאלית של כל המיוחס לו. לפיכך, די בראייה מסייעת מצומצמת. הלכה היא, שכאשר עד המדינה, שעדותו טעונה סיוע, מספר על ביצוע מספר עבירות ביחד עם הנאשם, והנאשם מתכחש לאלה באופן גורף, מספיקה עדות מסייעת ביחס לאחד מאותם מעשי עבירה כדי לספק את דרישת הסיוע לגבי כל העבירות המיוחסות לנאשם. בחינת הראיות במקרה הנדון, על רקע הכללים האמורים, מצביעה על כך שאכן קיים הסיוע הדרוש.


(בפני: השופט מלץ. עו"ד משה שרמן לעורר, עו"ד גב' לב און למשיבה. 24.1.90).



בש"פ 213/90 - אורי פרנק נגד מדינת ישראל

*עיון חוזר בהחלטת מעצר (עבירות מכס)(הערר נדחה).


א. העורר הואשם, יחד עם אחרים, בשורה של עבירות מכס, השתמטות מתשלום מיסי ייבוא, התכנסות להברחה, הגשת מסמכים מזוייפים בנסיבות מחמירות ועבירות נוספות ומגוונות בניגוד לחוק מס קניה, חוק מע"מ, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ואישומים כיוצא באלה. בכתב האישום מייחסים לעורר כי שיחרר מהמכס במשך כשנה וחצי, 68 פעמים, טובין, ובכללם כ-12,000 מכשירי וידאו, מצלמות וידאו, רדיו טייפים במסווה של ספרים, כשמיסי הייבוא החלים עליהם מגיעים לכ-12 מליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו לבימ"ש העליון נדחה בשעתו. כחודשיים לאחר שהערר נדחה הוגשה מטעם העורר בקשה לעיון חוזר בטענה כי חל שינוי בנסיבות. מרבית הנימוקים בבקשה לעיון חוזר אין בהם משום שינוי נסיבות, באשר נטענו ונדונו כבר בדיון המקורי וכן בערר לפני ביהמ"ש העליון. בנסיבות אלה לא מצא ביהמ"ש המחוזי צידוק לשנות את ההחלטה המקורית ודחה את הבקשה לעיון חוזר. הערר על כך נדחה.
ב. בערר מעלה הסניגור כל הטענות שכבר הועלו בהליכים הקודמים ואשר נדונו ונדחו. באלה אין מקום לדון, באשר אין בהן נסיבות חדשות שהתרחשו מאז נדון הערר בביהמ"ש העליון. הטענה העיקרית של העורר היא כי בהתחשב במורכבותו של כתב האישום וריבוי העדים הרשומים בו (67 במספר) ייארך בירור המשפט זמן רב, ויש חשש סביר כי לא יסתיים תוך שנה מהגשת כתב האישום ביום 31.7.89. אמנם הוחל כבר בבירור המשפט ועד כה העידו 11 עדי תביעה, אך יתר 15 הישיבות שנקבעו משתרעות עד חודש יולי 1990 , ובכך מבקש הסניגור לראות נסיבות חדשות המצדיקות כבר כעת לצוות על שחרור בערובה. טענה זו יש לדחות. מורכבותו של המשפט והמספר הרב של העדים היו גלויים וידועים מאז הגשת כתב האישום ולא נוצרו לאחר הדיון בבקשת המעצר המקורית ובירור הערר בביהמ"ש העליון.
ג. העומס בו נתונים בתי המשפט הוא כמעט בבחינת ידיעה משפטית. ריבוי המשפטים של הנאשמים הנתונים במעצר עד תום ההליכים אינו מאפשר לפתוח בבירור כל משפט סמוך להגשת כתב האישום, ובמרבית המקרים אין גם אפשרות לקיים מצוות המחוקק להמשיך בדיון מיום ליום. אכן, גם בנסיבות קשות אלה אין פירוש הדבר כי לא נעשה ולא ייעשה מאמץ לצמצם עד למינימום הכרחי את התקופה בה נתון נאשם במעצר עד תום משפטו גם במקרים בהם מתחייב המעצר. במקרים בהם הדבר לא ייעשה כן, יהא מקום לשחרר בערובה נאשם שמשפטו יימשך מעבר לראוי. אולם נסיבות כאלה אינן מתקיימות במקרה דנן. בירורו של המשפט הוחל סמוך מאוד להגשת כתב האישום ושוריינו לכך 18 ישיבות. השופט היושב בדין מקדיש לתיק גם שעות שיפוט אחר הצהרים. ניתן לומר איפוא כי בנסיבות הקיימות בירור המשפט אינו מושהה מעבר למצופה ולאפשרי, ולפחות אין כיום מקום לחששו של הסניגור שמא לא יסתיים בירור המשפט תוך שנה מהגשת כתב האישום.


(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אורי רון לעורר, עו"ד משה גונן למשיבה. 22.1.90).


ע.פ. 89+106/90/602 - ארמונד וענונו וציון אביטל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצת כספת וגניבת טובין)(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).


א. שני המערערים הורשעו בהתפרצות בצוותא לדירת מגורים, פתיחת כספת במוט ברזל וגניבת תכשיטים ומזומנים בערך של כ-30,000 דולר. וענונו נשא עמו בהתפרצות זו מיכל גז מדמיע. ביהמ"ש המחוזי גזר לוענונו מאסר של שנתיים שמתוכן 8 חודשים לריצוי בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 12 חודשים במצטבר. אביטל נדון לשנה
מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והופעלו נגדו שני מאסרים על תנאי של 15 חודשים ושל 24 חודשים החופפים ביניהם ומצטברים לעונש שנגזר. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
ב. אין לומר כי ביהמ"ש החמיר עם המערערים. לחובתו של אביטל רשימה ארוכה ליותר של הרשעות קודמות ומגוונות, ואת העבירה נשוא ערעור זה ביצע כאשר שני מאסרים על תנאי תלויים נגדו. מכאן כי לא למד דבר מההתחשבות שהתחשבו בו בתי המשפט בהיותו עבריין מועד והוא המשיך בדרכו העבריינית כמקודם. אשר לוענונו - עברו מוכתם פחות מאשר של אביטל ואולם גם בו כבר התחשבו בתי המשפט במקרים קודמים. למעשה, אין הסניגור טוען כי העונש שנגזר חמור מאד, אלא מצביע על כך כי בטרם גזר ביהמ"ש את ענשו של וענונו, ביקש סניגורו לדחות את גזר הדין לתקופה מסויימת, על יסוד הטענה כי נתגלו סיכויים לשיקומו, ביהמ"ש נעתר לבקשה ודחה את גזירת הדין ל-6 חודשים. לבסוף החליט שאף אם חל שיפור מה בהתנהגותו של וענונו, אין הצדקה לצוות על הארכת מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו ולהסתפק במאסר על תנאי בלבד על העבירות החדשות. הסניגור מלין על כך כי ציפיותיו של וענונו לא נתממשו וכי לגופו של עניין אין זה מן הראוי לקטוע את התהליך השיקומי.
ג. אכן, כאשר ביהמ"ש מחליט שלא לגזור על אתר דינו של נאשם עקב סיכוי לשיקומו, עשוי הדבר לעורר ציפיות מסויימות. אולם, אין ללמוד מכך בהכרח כי נאשם כזה מחוסן מגזירת הדין כפי שמתחייב בכל הנסיבות. בענייננו, התרשם שירות המבחן "משינויים תפקודיים מסויימים" אך גם השירות לא גילה שינויים מהותיים בהזדהויות ערכיות. אין תימה כי ביהמ"ש לא היה מוכן לאמץ את בקשת הסניגור. אין לומר כי בשיקולן הכולל של כל הנסיבות שגה ביהמ"ש המחוזי בגזרו את הדין.


(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד דרעי לוענונו, אביטל לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 28.1.90).


ע.א. 396/88 - אפרת ראובן נגד גן יאשיה מושב עובדים

*רשות להתגונן(מחוזי ת"א - ת.א. 1513/86 - הערעור נדחה).


א. המערערת ובעלה היו הבעלים של משק במושב של המשיבה וצברו במרוצת השנים חוב ניכר למושב. בין בני הזוג נערך הסכם גירושין והמערערת נותרה במשק. במאי 1986 הגיש המושב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת לתשלום כ-54,000 ש"ח, כשהתביעה נתמכת במסמכים שונים, לרבות דפי החשבון של המשיבה המראים את היתרה שנתבעה. המערערת הגישה בקשה לרשות להתגונן והדיון בתביעה ובבקשת המערערת נמשך על פני שנים, כשביהמ"ש נותן מפעם לפעם למערערת אפשרות לתקן את התצהיר שלה שלא היה בו די כדי לתת רשות להתגונן, אך התצהיר לא תוקן. תוך כדי הדיונים השונים הביאה המשיבה לביהמ"ש את כל מערכת הספרים שלה ואיפשרה למערערת ולפרקליטה לעיין בכל הספרים והחשבונות, וכן הובא מנהל החשבונות של המערערת לצורך חקירה נגדית על הספרים. בסופו של דבר דחה ביהמ"ש את הבקשה לרשות להתגונן ונתן פס"ד והערעור על כך נדחה.
ב. אשר לטענה כי ביהמ"ש לא צדק בכך שלא איפשר להגיש תצהיר מתוקן - ביהמ"ש איפשר זאת אלא שהתנה את מתן התצהיר בתשלום הוצאות של המערערת למשיבה בסכום של 2,500 ש"ח, ומשלא שילמה את התשלום במשך כל החודשים הארוכים צדק ביהמ"ש כשלא איפשר את תיקון התצהיר. אשר לטענה כי אפילו לפי התצהיר המקורי צריך היה לתת למערערת רשות להגן - גם טענה זו בדין נדחתה. המערערת טוענת כי לא היה מסמך בכתב התומך בתביעה אך אין בטענה זו ולא כלום. המושב צירף לתביעתו תקנון האגודה ובו הצהרה של כל חבר כי הרשימות בספרי האגודה תחייבנה אותו בקשר עם כל עניין הנוגע
לחובות האגודה או ליציאתו מהאגודה, וכן צורפו כרטיסי החשבון של המערערת בספרי האגודה שעל פי התקנון כאמור מחייבים אותה. כרטיסים אלה מראים בפירוט רב את כל הפעולות החשבוניות שנעשו וסכום החוב שנותר.
ג. טענה אחרת בפי המערערת כי התביעה איננה לסכום קצוב משום שלא כרור מהמסמכים מה הם סכומי הקרן ומה הם סכומי הריבית. גם טענה זו אין בה ממש. בכרטיסי החשבון מצויינים סכומי ריבית במפורש והמושב אף העמיד את כל ספריו ורישומיו לבדיקה של המערערת ובאי כוחה. ממילא מופרכת על פניה הטענה כי לא התאפשר למערערת לבדוק את החשבונות. אל מול כל אלה הגישה המערערת תצהיר כללי וסתמי. טענות כמו "אני איני מודה בחוב ואינני יודעת כיצד צמח" או "אני כלל איני יודעת כיצד תפח וגדל החוב" הינן טענות סתמיות שאינן מעמידות הגנה כל שהיא. כלל ידוע הוא שנתבע המבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולהכנס לפרטי העובדות, ובמיוחד אמורים הדברים במקרים כמו שלנו בו עיקר הטענה היא, חישוב ריבית מופרזת. טענה סתמית של "שילמתי ריבית מופרזת" אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להתגונן.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד אפרים רוזן למערערת, עו"ד אביתר גושן למשיבה. 15.2.90).


רע"א 564/89 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד טוביה מלקוס ואח'

*רשות להתגונן(מחוזי ת"א - ע.א. 997/88 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).


א. המערער תבע מן המשיבים בסדר דין מקוצר סכום של 470,000 ש"ח, המגיע לו, לטענתו מהם, כערבים לחובה של אגודה שיתופית פלונית. המשיבים ביקשו רשות להתגונןוניתנה להם ע"י הרשם רשות להתגונן על יסוד טענות מסויימות בלבד. הערעורים ההדדיים של בעלי הדין נתבררו לפני ביהמ"ש המחוזי שדחה את ערעורו של המבקש ומאידך ערעורם של המשיבים נתקבל באופן חלקי וניתנה להם רשות להתגונן גם במה שהוגדר כ"טענות חשבוניות". המבקש עתר למתן רשות לערער על ההחלטה האמורה כולה. הבקשה נתבררה כערעור והוחלט לקבל את הערעור רק באשר לעניין ה"טענות החשבוניות" ולדחות את הערעור ביחס לטענות אחרות.
ב. משביקשו המשיבים רשות להתגונן צרפו תצהיר של מי שהיה חבר ועד האגודה. בתצהיר נטען כי המשיבים פנו לגוף מקצועי וביקשו אותו לבדוק את הפעולות שבחשבון הבנק על יסוד "הנחות" של רואה החשבון שלהם, וכי על יסוד "הנחות" אלה נפלו בחשבון טעויות ושגיאות כך שבסופו של דבר מצוייה האגודה ביתרת זכות בבנק בסכום של כ-422,000 ש"ח. התצהיר אינו כולל פירוט חשבוני מדוקדק של כל טענה וטענה. המצהיר נחקר חקירה קצרה על תצהירו ואמר כי אינו מתמצא בפרטים ואינו כשיר לענות על כך וכי "בפרטים הטכניים בקיא רוה"ח...". הרשם סבר כי שומה היה על המשיבים לצרף תצהיר או חוות דעת של רוה"ח ומשלא נעשה הדבר לא העלו כיאות טענותיהם. לעומת זאת קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים היו רשאים לצרף את חוות הדעת של המומחה כראייה מכלי שני, ומשאיזכרו את מקור ידיעתם, יצאו ידי חובת תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי.
ג. בין אם צדק הרשם ובין אם צדק ביהמ"ש המחוזי, לא היה מקום לתת למשיבים רשות להתגונן על יסוד התצהיר ומכתבי רוה"ח. מהתצהיר עולה כי המשיבים פנו לגוף מקצועי שיערוך עבורם בדיקה ממוחשבת של חשבונות הבנק, אך לא נאמר מהו הגוף שערך את הבדיקה ומה התוצאות המפורטות של הבדיקה. יתירה מזאת, מעיון בעקרונות שעליהם מבוססים התצהיר ומכתבי רוה"ח עולה שגם ריבית הזכות שהגיעה למשיבים, לפי טענתם, חושבה בשיעורים שלפיהם חושבה ריבית החובה, לרבות לפי השיעורים של ריבית חריגה,
ותוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. מן המפורסמות הוא כי חשבון המצוי ביתרת זכות מזוכה בשיעור ריבית נמוך משיעור הריבית בו מחוייב החשבון בגין יתרת החובה.
ד. לטענה ששומה היה על המשיבים להגיש את חוות דעתו של רואה החשבון כשהיא נתמכת בתצהיר מטעמו, יש תימוכין בהלכה שנפסקה כשהיה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של פס"ד, ואין נפקא מינא לדינא בין שני המקרים. אכן, הכל תלוי בנסיבות וקיימים מקרים שבהם תצהיר של הנתבע, המפורט כיאות, בו מובאת חוות דעת מקצועית מפורטת כראייה מכלי שני, די בו כדי למלא את מצוות תקנה 521. אין הדבר כך מקום שברור בעליל שהמשיבים עשו מעשה כדי להתחמק מחקירה והעמידו מטעמם מצהיר שאין בידו למסור כל פרטים וצירפו אליו את מכתבי רואה החשבון שנבצר מהמבקש לחקור עליהם. לפיכך יש לקבל את הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי ככל שהיא נוגעת למתן רשות לערער לגבי הנושא החשבונאי.


(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עוה"ד ברוכשטיין ורוט למערער, עו"ד א. שטמר למשיבים. 1.2.90).


בג"צ 76/89 (בשג"צ 146/89) - דוד אלדורי נגד רשות השידור, "כולבוטק"

*מתן אפשרות למי שנפגע בתכנית "כלבוטק" בטלביזיה וזכה במשפט דיבה לתקן בהופעה בטלביזיה את הפרסום המוטעה(העתירה לא נתקבלה).


א. עניינה של העתירה, כתבה ששודרה בתוכנית "כולבוטק" בטלוויזיה ביום 22.4.80, אשר בה נמתחה ביקורת שלילית על אירוע בחנותו של העותר בה הוא מוכר חיות בית. העותר סבר כי בשידור היה משום הוצאת לשון הרע ועל כן הגיש תובענה אזרחית לפיצויי נזיקין בסכום של 100,000 שקלים ישנים. טענותיו של העותר נתקבלו בביהמ"ש המחוזי רק בחלקן והטלוויזיה חוייבה לשלם לעותר פיצויי נזיקין בסכום של 25,000 שקלים. בעקבות פסה"ד האמור ביקש העותר כי הטלוויזיה תיתן לו זכות להופיע בתכנית כולבוטק כדי להביע שם, בשידור חי, את תגובתו על הכתבה ששודרה. הוא נענה בשלילה כאשר הנימוק הוא כי "היה משפט בנושא וכולבוטק זכה בו". מובן שמסקנתה הנ"ל של רשות השידור בטעות יסודה. לפי פסה"ד בו חוייבה רשות השידור בפיצויי נזיקין, העותר הוא מבחינה פורמלית מי שזכה במשפט לגבי חלק מטענותיו, גם אם חלק אחר מטענותיו נדחה. העותר פנה לבג"צ וביקש התערבותו בעניין הופעתו בטלוויזיה, ובפס"ד ממרץ 1989 קבע בג"צ כי על העותר לפנות לרשות השידור ולקבל תגובה מדוע מסרבת רשות השידור לאפשר לו להופיע. פנייתו של העותר לרשות השידור לא נענתה ועתה פנה העותר שנית לבג"צ ובפיו דרישתו המקורית כי תנתן לו האפשרות להופעה חיה בטלוויזיה כדי להפריך את הטענות שהעלו נגדו. העתירה נדחתה בשלב הנוכחי.
ב. בנסיבות העניין, כאשר מדובר על שידור ששודר בשנת 1980, אין מקום להורות לרשות השידור שתתיר עתה תגובה בצורה של הופעה אישית של העותר בתוכנית הנ"ל. מאידך, מן הנכון להביא בחשבון, כי מבחינת העותר היתה משמעות לא מעטה לשידור שהטיל בו דופי, ואין לעותר דרך יעילה המקבילה בנפוצותה לשידור ששודר, שיהיה בו כדי לתקן את הרושם שנוצר. מכאן, כי גם עתה, אחרי שחלף זמן לא מועט, יש מקום לכך שתמסר בתוכנית הודעה המעמידה דברים על דיוקם. בהודעתה תבהיר הרשות כי טענה פלונית שהושמעה בשעתו כלפי העותר, לא היתה במקומה, וכי ביהמ"ש פסק על כן את אשר פסק. ראוי שתיווסף לדברים אלה מילת התנצלות. בהתחשב בדברי ב"כ המשיבה, ההנחה היא כי אכן תימסר הודעה כאמור ולכן אין בג"צ רואה, בשלב זה, צורך במתן צו.
ג. בג"צ הוסיף הערה כללית כי לאזרח מן השורה אין כלים בהם הוא יכול להתמודד עם עוצמתם ותפוצתם של אמצעי התקשורת האלקטרוניים, אלא אם כן תנהג הרשות בדרך הוגנת ותיתן לאדם המבוקר או הנפגע הזדמנות להציג עמדתו. לעניין זה ניתן לאבחן בין שתי אפשרויות: תגובה בזמן השידור על הטענות; תגובה אחרי השידור בעקבות
הליכים משפטיים שנערכו או בירורים נוספים שנעשו. עניין התגובה בא לידי ביטוי ע"י יצירת חיוב, המוטל על תחנות שידור בארצות הברית, להעניק את זכות התשובה והתגובה, כפי שגובשה בכללים המכונים "דוקטרינת ההגינות". שיטת הממשל הדמוקרטית ניזונה מכך שמן הציבור ואליו תהיה זרימה חופשית של מידע. המידע הוא מלא ככל האפשר ומאפשר הסקת מסקנות אובייקטיביות, כאשר מוצגת גם דעתו או תגובתו של מי שהמידע מבקר אותו, בין במישרין ובין בעקיפין, והאיזון הזה מושג ע"י הבאת דברים בשמו של המבוקר. בענייננו, כאמור, כיום, אין כבר ממשות ביישום של כלל אנלוגי לדוקטרינת ההגינות, שהרי השידור היה לפני זמן רב, אך גם כיום מחייבת ההגינות שיקויים מעין הליך של תיקון טעות ע"י מסירת הודעה כאמור.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד מ. בלאס למשיבה. 28.1.90).


ע.א. 586/88 - נעם יעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נגד א. דקל פיתוח והשקעות בע"מ

*תביעת דמי תיווך מעל ל-2 אחוז כאשר התובע ויתר בכתב על כל תביעה מעבר לסכום ששולם לו (מחוזי ת"א - ת.א. 1211/84 - הערעור נדחה).

המשיבה יזמה הקמת כפר נופש בחוף אלמוג באילת. המערערת תיווכה בין המשיבה לבין חברה מאנגליה למכירת הנכס תמורת 385,000 דולר. משהושלמה העיסקה שילמה המשיבה למערערת דמי תיווך בשיעור של %1, והמערערת תבעה סכום נוסף של 42,500 דולר כ"בונוס". טענת המערערת היתה כי המשיבה ביקשה למכור את הנכס ב-300,000 דולר והוסכם בשיחה בין מנהלי המערערת והמשיבה כי בכל סכום שהמערערת תצליח להשיג עבור הנכס, העולה על 300,000 דולר, יתחלקו המערערת והמשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי תהיה אשר תהיה הדעה על משמעות השיחה שהתנהלה בין שני המנהלים, וגם אם נעשה הסכם ביניהם, דין התביעה להיכשל משום שהמערערת ויתרה על זכותה, אם היתה לה זכות, במכתב מיום 20.5.79 בחתימת מנהל המערערת המופנה למשיבה ואשר בו נאמר "בהמשך למכתבנו ובהתאם לבקשתכם... הנני להודיעכם כי עם קבלת הסכום (דמי התיווך) לא תהיינה לנו כל תביעות או טענות בקשר לעמלתנו בגין העיסקה שבנדון". הערעור נדחה.
טענת המערערת היא כי מה שנאמר במכתב הוא שהיא קיבלה את ה"עמלה" ולא יהיו לה תביעות בקשר ל"עמלה" והתביעה עתה היא ל"בונוס" ולא ל"עמלה". טענה זו אין לקבלה. ייתכן כי בהקשר דברים אחר ניתן יהיה להבחין, מבחינה משפטית, בין "עמלה" לבין "בונוס", אולם לא כך הדברים בענייננו. מנסיבות עריכת המכתב, כפי שהעידו בעלי הדין, ניתן ללמוד כי כוונת הצדדים היתה לסיים את ההתחשבנות הכספית ביניהם, יהא כינוי התשלום אשר יהא. המונח "עמלה" שיקף את מכלול התמורה עבור שירותי התיווך, ואילו המונח "בונוס" שהופיע לראשונה בכתב התביעה, אינו אלא נסיון מאוחר להתכחש להסכמת הצדדים, שלפיה עם קבלת סכום דמי התיווך לא תהיינה למערערת כל תביעות או טענות כלפי המשיבה.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דניאל שכנאי למערערת, עו"ד גב' שלומית פרגו למשיבה. 13.2.90).


ע.פ. 283/89 - אברהם סרדס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בקשירת קשר ליבוא סמים ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי, וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שלוש שנים ונשלל רשיון אסיר שלו כך שעליו לשאת שתי שנות מאסר נוספות ולרצות שמונה שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער עבר את העבירה המיוחסת לו בהיותו אסיר ברשיון וכשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. העבירה בגינה הורשע בעבר אף היא עבירת סם, אך המערער לא למד את לקחו. נכון שהעונש
הכולל שהמערער חייב לשאת אינו קל כלל ועיקר, אך עם זאת, בנסיבות העניין ועל רקע עברו של המערער, אין מקום להתערב בעונש.


(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. עוה"ד בני נהרי ושולמית אמיר למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 7.2.90).


ע.פ. 603/89 - עוסמאן נאיף עאסלה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).

המערער, נהג משאית, נהג בכפרו את רכבו לאחור מרחק של 60 מטר, כאשר שרה ראייתו מוגבל, והוא לא יכול היה לראות את הנעשה מאחוריו. איש לא כיוון את המערער והוא לא נקט אמצעי זהירות למניעת סיכון. תוך כדי נהיגה זו נדרסה למוות פעוטה בת שנתיים, בת אחיו. המערער נדון לארבעה חודשים מאסר בעבודת שרות ופסילת רשיון הנהיגה לשנה. על כך הוגשו שני ערעורים לביהמ"ש המחוזי כאשר המערער ערער על הרשעתו ואילו המדינה ערערה על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל. הוטלו על המערער 7 שנים פסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה וכן קנס של 15,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתם ועונש המאסר בפועל נשאר על כנו. ערעורו של המערער, לאחר נטילת רשות, על חומרת העונש, נתקבל בחלקו.
לא היה מקום להטיל על המערער פסילה לתקופה כה ארוכה יחד עם קנס נכבד, וכל זאת תוך הוראה שאם הקנס לא ייגבה יוטלו על המערער חודשי מאסר, אותם המערער לא יוכל הלכה למעשה לרצות בעבודת שירות. יש גם לקחת בחשבון את העובדה כי הפעוטה המנוחה היא בת אחיו של המערער, דבר שגרם לטראומה מיוחדת אצל המערער ומשפחתו. בנסיבות אלו יש להפחית את תקופת הפסילה ולהעמידה על 3 שנים בלבד, ואילו הקנס אמנם לא יופחת ואולם הוא ייגבה כחוב אזרחי בעשרה תשלומים חודשיים שווים.


(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 3.2.90).


בש"פ 183/90 - גדעון עוזר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירה של התפרצות לבית מגורים וגניבה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים, בנימוק שהעורר מסוכן לציבור. הסניגור טוען שאין להצדיק את המעצר בטענה שהעורר מסוכן לציבור ואילו התובעת טוענת כי העורר הוא נרקומן וכי עברו כולל שורה ארוכה של הרשעות ועבירות נגד הרכוש כאשר שילובם של שני אלה הוא חמור. לטענת התביעה לצורך השגת סמים ימשיך העורר לבצע עבירות נגד הרכוש. הערר נתקבל.
הטיעונים של התובעת נכונים הם, אלא שהוצג מסמך מטעם המכון הירושלמי לבעיות סמים של משרד הבריאות, שממנו עולה כי העורר עושה מאמצים רבים להגמל תחת פיקוחו והדרכתו של המכון. לדעת המכון, החזקתו במעצר של העורר עלולה לחבל במאמצים הרבים המושקעים במטרה להביאו לגמילה מוחלטת. צויין כי שובו של העורר להמשך הטיפול במכון חשובה לאין ערוך עקב מצבו הנפשי הקריטי. בתנאים אלה ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של העורר חמורה פחות. (בפני: השופט מלץ. עו"ד טוני ווייט לעורר, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה.1.2.90).

רע"א 321/90 - חולי אליהו נגד חולי אורנה

*צו מניעה זמני של בעל נגד אשתו שלא תבצע עיסקה בדירה הרשומה על שמה עד תום הדיון במשפט (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המערער והמשיבה נשואים. ביום 15.1.90 הגיש המבקש תובענה למתן הצהרה שמחצית מזכויות הבעלות בדירה פלונית
הרשומה על שם המשיבה שייכות לו, ולחילופין לתת צו מניעה קבוע האוסר על המשיבה לעשות דיספוזיציות בדירה. בגידרה של התובענה עתר המבקש למתן צו מניעה ומני האוסר על המשיבה לעשות דיספוזיציות בדירה עד לגמר הדיון בתובענה. בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשה לצו מניעה זמני ביסס המבקש את התובענה על הסכם שנערך בין אבי המבקש ואבי המשיבה עובר לנישואיהם לגבי דירה, שהדירה נשוא הבקשה היא חליפתה, ולחילופין על הילכת השתוף בנכסי בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה על הסף מבלי שאף הזמין את המשיבה לדיון בקבעו "דוחה את הבקשה. הדירה רשומה על שם האשה ואין עילה במסגרת הליך זה לדון בסעד המבקש". הערר נתקבל. על יסוד החומר שהיה לנגד עיני ביהמ"ש, היה עליו לקיים דיון בבקשה במעמד בעלי הדין ואין להבין מדוע "הליך זה" אינו מתאים לצו מניעה זמני.


(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד שמואל מלכא למבקש. 4.2.90).


ע.פ. 525/89 - אברהם גבאי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים-הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, בעל עבר פלילי עשיר ומגוון, הורשע עפ"י הודייתו בעקבות עיסקת טיעון, בהחזקת כשישה גרם הרואין וכן בשיבוש הליכי משפט. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי של תשעה חודשים ו-18 חודשים כששליש מהם חופף ושני שליש מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש כפי שנגזר איננו חמור וחסד עשה ביהמ"ש עם המערער כשקבע את אשר קבע לעניין חפיפת חלק מהמאסרים על תנאי שהופעלו. הסניגור מלין על כך כי ביהמ"ש לא התחשב במידה מספקת בעובדה שהיתה כאן עיסקת טיעון וסבר כי כמדיניות אין עובדה זו בהכרח משפיעה על גזר הדין. אכן, ביטוי בכיוון זה ניתן לקרוא בגזר הדין, הגם שבדרך כלל מקובל שעיסקת טיעון נערכת במסגרת הבטחת הקלה אשר המדינה תבקש מביהמ"ש. אולם, אין ביטוי זה יכול להכריע גורלו של הערעור מאחר ובפועל היתה כאן הקלה משמעותית בעונש שנגזר.


(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. עו"ד בר חיים למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 13.2.90).


ע.פ. 418/89 - יפת משה עיתור נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשורה של עבירות סמים וביהמ"ש גזר לו חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. טענת המערער היא כי לפי עיסקת טיעון אשר אליה הגיע עם התביעה הכללית, לא צריך היה לגזור עליו אלא מאסר בפועל של חמש שנים ללא צירוף מאסר על תנאי. הערעור נדחה. ראשית, ביהמ"ש אינו קשור לתנאים של עיסקת טיעון, אם כי הוא נותן לה את דעתו; שנית, אין בהוספת מאסר על תנאי משום החמרה מהותית בעונש בהשוואה למה שהוסכם, ואין בכך גם כדי להפריע לתהליכי השיקום של המערער אחרי תום ריצוי המאסר בפועל. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בכר למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 6.2.90).

ע.פ. 255/89 - חסן אבו דחילה ורווחי מובראק נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חילול מצבות בהר הזיתים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערים הורשעו ב-80 מקרים של חילול מצבות בהר הזיתים וכן חילול מסגד בקירבת מקום. כן הורשעו בפריצות ובעבירות רכוש אחרות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים ארבעים חודשים מאסר בפועל ועשרים חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור עמד על כך כי מדובר בשני אנשים חסרי השכלה לחלוטין, שחיו בשוטטות תקופה ארוכה, וכי עבירותיהם מבטאות את
אורח חייהם. ברם, השאלה היא אם יש טעמים המצדיקים התערבות בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והתשובה לכך היא כי אין מקום להתערבות כאמור.


(בפני השופטיט: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אנדרה רוזנטל למערערים, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 6.2.90).


בש"פ 621/90 - מדינת ישראל נגד פלוני קטין

*שחרור בערובה (יידוי אבנים על כלי רכב) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב, נער בן 15, הואשם בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כאשר התביעה טוענת שהמשיב זרק אבנים על מכוניות נוסעות, בכוונה לפגוע במכוניות או בנוסעים בהן ולסכן את בטיחותם. העבירה המיוחסת למשיב נעברה על ידו בהיותו משוחרר בערובה בקשר לכתב אישום אחר התלוי ועומד נגדו בעבירה של יידוי אבנים ובקבוקים כלפי שוטרים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בהתחשב בגילו של המשיב אין לעצרו עד תום ההליכים ושחררו בערובה תוך חיובו להשאר בבית הוריו. הערר נתקבל.
העבירה של ידוי אבנים על כלי רכב הינה נפוצה והפכה מכת מדינה. העוברים עבירה זו הם בדרך כלל צעירים בשנים, נערים חובשי ספסל ביה"ס, ויש לנהוג כלפיהם בדרך שתמנע מהם לחזור על מעשים להם הם מועדים. המעצר עד תום ההליכים מהווה דרך נאותה כדי למנוע מעשים דומים נוספים מצד הנאשמים, ועניינו של המשיב חמור במיוחד שכן על אף היותו משוחרר בערובה חזר על מעשיו. בכך הראה המשיב שגם כשתלוי נגדו תיק פלילי אין אימת הדין מונעת ממנו לחזור ולבצע מעשים מסוכנים דומים. לגבי המשיב ושכמוהו הדרך האחת אשר תבטיח את מניעת סיכונו לציבור היא ע"י מעצרו עד תום ההליכים. בנסיבות העניין גם גילו הצעיר של המשיב אינו יכול להיות למגן בפני המתחייב בשל הסיכון שבהתנהגותו.


(בפני: השופט אור. עו"ד גב' סיגל קוגוט לעוררת, עו"ד זחלקה למשיב. 12.2.90).


בש"פ 491/90 - סויסה מוריס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה בכוונה מחמירה) (ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי יחד עם שניים אחרים גרם למתלונן חבלה בכוונה מחמירה, בכך שדקרו את המתלונן בסכינים וגרמו לו חבלה חמורה בצורת פצעי דקירה בחזה שמאל בבטן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. מדובר בעבירה חמורה שיש עמה סיכון רב, ואך מקרה הוא שתוצאות הדקירה לא היו חמורות יותר. בהתחשב בכך ובהרשעותיו הקודמות של העורר, הכוללות עבירות אלימות, היה מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים. הסניגורית הזכירה שמעורב אחר בפרשה, בן שבת, שוחרר ממעצרו, והעורר מופלה לרעה. טענה זו דינה להידחות, ולו מהטעם שמעורבתו של בן שבת פחותה מזו של העורר. יתר על כן, לעורר יש גם הרשעה קודמת של בריחה ממשמורת חוקית וקיים חשש ביחס אליו שאם ישוחרר עלול הוא להימלט מאימת הדין.


(בפני: השופט אור. עו"ד ד. זאק לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 7.2.90).


רע"א 379/90 - יצחק שפירא נגד גזבר ביהמ"ש המחוזי ואח'

*תשלום אגרות בבקשה לעכב הליכי הוצל"פ במסגרת בקשה לרשות ערעור שהוגשה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי למתן רשות לערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל בה דחה את בקשתו לבטל עיקול זמני. יחד עם הבקשה לרשות ערעור ביקש המערער לעכב את הליכי ההוצאה לפועל עד למתן החלטה בבקשה לביטול העיקול. נגבתה ממנו אגרה של 179 ש"ח בגין הבקשה לרשות
לערער, לפי פריט 5 לתוספת לתקנות ביהמ"ש (אגרות), ואגרה בסך 120 ש"ח בגין הבקשה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל. בקשתו להחזיר לו את האגרה בסך 120 ש"ח נדחתה ע"י מעריך האגרות והרשמת וערעורו לבימ"ש המחוזי נדחה תוך חיובו בהוצאות של 1,000 ש"ח. השאלה שהתעוררה היתה מה היחס בין תקנה 20 לבין פריט 6 בתוספת. תקנה 20 מונה את העניינים הפטורים מתשלום האגרה "פרט אם יש על כך הוראה מפורשת אלה" והיא כוללת "בקשה לסעד ביניים, או הבאת הליך ביניים, עם הבאת ההליך או דרישתו או לאחר מכן ולפני מתן פסה"ד או אף לאחר נתינתו, והכל באותו הליך באותה ערכאה...". פריט 6 לתוספת מחייב בתשלום אגרה "הגשת בקשה הקשורה בערעור בבימ"ש מחוזי". ביהמ"ש המחוזי קבע ש"בקשה הקשורה בערעור" כוללת גם בקשה הקשורה בבקשת רשות לערער וכי תקנה 20 יוחדה אך לסעד ביניים ולהליך ביניים בערכאה הראשונה. הוגשה בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל.
גם אם פריט 6 הנ"ל המדבר בבקשה הקשורה "בערעור" חל גם על בקשה הקשורה "בבקשה לרשות ערעור", הרי המילים "באותו הליך באותה ערכאה" בתקנה 20 מכוון לאותה ערכאה שבה הוגשה בקשה לסעד הביניים או להליך הביניים ובכלל זה ערכאת ערעור. גם ערעור "הליך" שמיעה. טוענת המשיבה כי יש לראות בפריט 6 לתוספת "הוראה מפורשת בתקנות אלה" כאמור ברישא לתקנה 20, אך טענה זו אין לקבל. השוואת פריט 6 להוראות תקנה 20 מלמדות שדווקא פריט 6 הינו ההוראה הכללית, ולעומתה התקנה 20 הינה הוראה מפורשת. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור, לחייב את המדינה להשיב למערער את האגרה של 120 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד של 2,000 ש"ח.


(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד משולם שפרן למבקש. 20.2.90).


בש"פ 144/90 - דוד אוחיון ויחיאל דהאן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (נסיון להחדיר חומר נפץ לכלא)




(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העוררים, יחד עם ארבעה אחרים, הואשמו בכך כי קיבלו מפלוני לבנת חבלה פרוסה לחתיכות כדי להעבירה סמוך לבית הסוהר שבו שהה אחד מהנאשמים, כאשר הכוונה היתה להחדיר את חומר הנפץ לבית הסוהר. ביהמ"ש מצא ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לעוררים, ראשית לכל בהודעה מפורטת של אחד העבריינים שקיבל מעמד של עד מדינה. לבנת החבלה הושמדה לאחר שהמשטרה החלה לחשוף את הפרשה, ועל כך ניתן ללמוד מהתנהגותם ותנועות ידיהם של שני העוררים, בעת שענו לשאלותיו של עד המדינה, בעימות שנערך ע"י המשטרה בינו לבינם. העימות התנהל בחלקו באמצעות "שפת סימנים" כשהעוררים, כל אחד בנפרד, עושים תנועות שמגמתן להעמיד את עד המדינה על כך שהעימות מוקלט. דא עקא, העוררים לא העלו על דעתם כי העימות גם מצולם במצלמת וידאו ומתוך הסימנים ותנועות הידיים והראש ניתן להסיק רבות על מעשיהם של העוררים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה.
בנוסף לאמור לעיל הסתמך ביהמ"ש המחוזי על שורה נוספת של ראיות העולות מתוך התנהגות העוררים וכיוצא באלה. הסניגור טען כי אין בכל הראיות הנ"ל, לרבות הודעותיו של עד המדינה, משום ראיות לכאורה, וכך טען שלא נמצא סיוע הדרוש לעדות עד המדינה. בעניין זה יש לקבל את עמדת התביעה כי קיימות ראיות לכאורה שיש בהן כל מה שדרוש בשלב זה כדי לעצור את העוררים עד תום ההליכים. אין גם לקבל את הטענה כי ניתן להשיג את מטרת המעצר גם שלא ע"י מעצרם של העוררים. בנסיבותיה של פרשה זו יש יסוד סביר לחשש של פגיעה בשלום הציבור ובטחונו, אם העוררים לא יהיו נתונים במעצר.


(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד רובינשטיין לעוררים, עו"ד לבאון למשיבה.21.1.90).