בש"פ 2476/90 - מדינת ישראל נגד שמואל שילון ויחיא רוימי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (פריצות, זיוף ומרמה)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
א. למשיבים מיוחסים 29 אישומים בעבירות של פריצה, זיוף, שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, מרמה בנסיבות מחמירות והתחזות כאחר. השנה למאסר מסתיימת ב-13.6.90. מחמת העומס הרב הרובץ על ביהמ"ש נקבעה הקראת כתבי האישום בפני המשיבים רק ליום 13.8.89, אך לא ניתן היה להשלים הקראת כתב האישום מחמת התפרעויותיו של שילון. רק בתאריך 12.10.89 חודשה הקראת כתב האישום והמשיבים מסרו תגובתם בחודש דצמבר. באותו מעמד נקבעו 23 ישיבות לדיון בתיק, החל ביום 17.4.90. במועדים שנקבעו נתקיימו 18 ישיבות ונשמעו 87 עדי תביעה מתוך כ-120. עתה קבועות עוד 7 ישיבות נוספות והתביעה הודיעה שתוותר לפחות על 18 מעדי התביעה. בנסיבות אלה מבקשת המדינה להאריך את מעצר המשיבים ב-3 חודשים נוספים, כאשר התביעה מרגישה שמדובר באישומים מרובים הפוגעים בציבור הרחב, למשיבים הרשעות קודמות מרובות וקיים חשש שאם ישוחררו ימשיכו במעשיהם. כמו כן למשיבים הרשעות בגין בריחה ממשמורת חוקית. הבקשה להארכת מעצר נתקבלה.
ב. אכן, אין הדעת נוחה מהארכת שלילת חרותו של אדם מעבר לשנה בה היה נתון במעצר. אף שידוע העומס הקשה הרובץ על ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, המתקשה לקבוע לבירור מוקדם משפטים בהם נתונים נאשמים במעצר, עדיין השיקול שלא להשאיר נאשם במעצר מעבר להכרחי הוא שיקול נכבד. על אף האישומים החמורים והמשתרעים על מגוון של עבירות ובמשך תקופה ארוכה, היה מקום שלא לעבור על מצוות המחוקק בדבר אי החזקת נאשמים,במעצר מעבר לשנה, גם בעבירות הפוגעות בציבור הרחב, אלמלא נסיבות מיוחדות המתקיימות במקרה דנן.
ג. אכן, תחילת שמיעת הראיות השתהתה מעבר לראוי, ואולם משהתחיל בירור המשפט הוא נמשך ללא הפסקה מיום ליום. בנסיבות רגילות, הזמן של 18 ישיבות היה מאפשר לסיים את המשפט כולו, כולל ראיות ההגנה והסיכומים. אלא ששילון גורם להתפרעויות קשות בעת הדיונים, הפרעות לבית המשפט בניהול התקין של המשפט והערמת התנגדויות וטענות סרק למאות. מכאן כי הארכת המשפט נגרמת ע"י המשיב שילון בעיקר. זכותו של כל נאשם למצות את כללי הדיון ואולם בענייננו עולה מצורת ניהולו של המשפט ע"י שילון כי הוא חורג הרבה מעבר למקובל ולמותר. בנסיבות כאלה, כאשר לא בעטיו של ביהמ"ש מתארכים הדיונים מעבר למצופה ולראוי, ובהתחשב בסיכון הנובע מן המשיבים לציבור והרשעותיהם המרובות יש להיעתר לבקשת המדינה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' מ. בורנשטיין למבקשת, המשיב שילון לעצמו, עו"ד אמיר ציון למשיב השני. 10.6.90).
ע.א. 131/88 - ישראל רן רוגובסקי ואח' נגד עדנה סביר ואח'
*סירוב חבר המנהלים של חברה פרטית לאשר העברת מניות(מחוזי ת"א - ע.פ. 1236/87 - הערעור נדחה).
א. שני המערערים הראשונים ושתי המשיבות הראשונות הינם בעלי מניות בחברה פרטית (המשיבה השלישית - להלן החברה), שנוסדה בשנת 1944 וכל רכושה הוא מגרש הנמצא בטבריה. אחת מתקנות החברה קובעת כי "כל העברת מניה טעונה אישור של חבר המנהלים,וחבר המנהלים יהיה רשאי לסרב לתת את אישורו מבלי לציין כל נימוק לכך". שני המערערים ביקשו להעביר את מניותיהם למערער השלישי, שהוא קבלן ואילו שתי המשיבותמתנגדות לכך. המשיבה, מנהלת בחברה, סירבה לאשר את העברת המניות מן המערערים לקבלן ולנוכח הוראות התקנות ההעברה נמנעה. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"שדחה את בקשתם להורות למשיבה לחתום על כתב העברת המניות. טענת המערערים היא כי מדובר למעשה בשותפות במקרקעין המאוגדת כחברה ולפיכך יש להכיר בחרותו של כל בעל
מניה בחברה להעביר את מניותיו באופן חופשי, כפי שמוכרת זכותו של שותף במקרקעין לעשות עיסקאות בנוגע לחלקו בשותפות. המערערים טוענים כי הם זקוקים לכסף והם מעוניינים לממש את חלקם בעוד שהמשיבות מעוניינות בהקפאת המצב הקיים. הערעור נדחה.
ב. טענות המערערים, על אף שהן מסברות את האוזן, מתעלמות מן העובדה שהמשיבה השלישית מאוגדת כחברה פרטית, וככזו היא פועלת על פי מסמכי ההתאגדות שלה ובהם תקנונה. על פי התקנון טעונה העברת המניות הסכמת כל המנהלים פה אחד וכל עוד זו ההוראה מחייבת יש לנהוג לפיה. השאלה אם הנעבר המיועד הוא רצוי או בלתי רצוי, מבחינת האינטרסים של החברה, נתונה לשיקול דעת המנהלים, ורק משמוכח כי המנהלים סירבו לאשר את ההעברה שלא בתום לב או מתוך שרירות יאות ביהמ"ש להתערב. נטל ההוכחה בדבר התקיימותה של אחת מעילות ההתערבות רובץ על הטוען כך, והמדובר בנטל הוכחה כבד. בענייננו, אין המערערים טוענים לקיומם של מניעים פסולים ביסוד סירובה של המשיבה לאשר את העברת המניות, וכל שנטען הוא כי עצם הסירוב לאפשר לבעל מניות בחברה פרטית להעביר את מניותיו לזר ולממש את השקעתו, עולה כדי חוסר תום לב. לטענה זו אין להסכים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. וקסלר למערערים, עו"ד יהודה סביר למשיבות. 23.5.90).
ע.א. 739/86 - ארי שם אור נגד עירית קרית גת
*תביעת שכר מעיריה בגין הכנות לעבודת תכנון מבלי שנחתם הסכם כדין(מחוזי באר שבע - ת.א. 278/85 - הערעור נדחה).
א. המערער, אדריכל במקצועו, מתמחה בתכנון בנייני ציבור ואתרים עבור עיריות ומועצות. הוא בא בדברים עם ראש עירית קרית גת באשר לקבלת עבודות תכנון. התקיימהפגישה בלשכת ראש העיר בהשתתפות המערער, ראש העיר, מנהל פרוייקט שיקום שכונות ומהנדס העיר, וכן עובדים בכירים נוספים של העיריה וחברי מועצה, והמערער התבקש להכין תוכנית רעיונית לשם שיקום מרכז פדגוגי ותוכנית רעיונית אורבנית עבור "רובע הפרחים" ההרוס. התקיימו מגעים נוספים בין הצדדים, והדיונים נמשכו החל מסוף 1982 עד אמצע שנת 1984. ביוני 1984 הודע למערער כי העיריה החליטה לקבל הצעות נוספות מאדריכלים אחרים. ביולי 1984 פנה המערער לעיריה ודרש תשלום של 78,500 דולר והעיריה השיבה לו שאין היא חייבת לו תשלום כלשהו. המערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי וביקש פסק דין הצהרתי כי העיריה חייבת למסור לו את עבודותהתכנון של המרכז הפדגוגי ושל רובע הפרחים וכן תבע תשלום שכר ראוי עבור העבודותוהתוכניות שהגיש. ביהמ"ש דחה את התביעה והערעור נדחה.
ב. סעיף 203 לפקודת העיריות קובע מפורשות את הצורה שיש בה כדי לחייב את העיריה בהתחייבות כספית, ומשלא עמדו הצדדים בדרישות הצורה שהציב המחוקק, כאילו לא עשו דבר. חוזה שאין עליו החתימות הדרושות מטעם העיריה, היינו חתימות ראש העיר, הגזבר וחותמת העיריה, חסר נפקות משפטית. דרישות החוק נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור ולכן חשיבות רבה יש בשמירה עליהן. לפיכך הקפיד ביהמ"ש העליון בעבר שלא לתת תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות 203 הנ"ל, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות דין בשל כך.
ג. טוען המערער כי בנסיבות מקרה זה ניתן להתעלם מהוראות סעיף 203 לפקודת העיריות, שכן נציגי המשיבה יצרו מצג שעל פיו מוסמכים הם להתקשר עמו בחוזה. טענהזו דינה להידחות משני נימוקים: ראשית, לנוכח השתלשלות הדברים אין ביסוס עובדתי לטענה, שכן נראה שנציגי העיריה שעמם ניהל המערער משא ומתן הבהירו לו כי אין הם מוסמכים להתקשר עמו בחוזה על דעת עצמם וכי הדברים כרוכים בדיונים ובמסקנות
הוועדה המאשרת בדרך כלל התקשרויות עם אדריכל ; שנית, הרחבת הדוקטרינה של מצג שווא לסיטואציות מעין אלה, תרוקן את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות מתוכן, כי ראש עיר המעוניין לעקוף את סעיף 203 הנ"ל, אינו צריך אלא ליצור מצג שווא שלפיו הוא מוסמך לכרות חוזה ללא צורך בחתימות נוספות, ואז חתימתו תחייב את העיריה. הרחבה מעין זו אינה סבירה ואינה רצוייה. אילו היה מי מנציגי העיריה מטעה את המערער בצורה מעין זו, ייתכן והיתה צומחת עילה תביעה כנגד אותו אדם שהטעה את המערער, אך לא כנגד העיריה.
ד. כמו כן, בנסיבות העניין, גם ללא התחשבות בסעיף 203, אין לקבוע כי נכרת חוזה. מסכת העובדות מראה כי הצדדים גיששו גישושים ראשוניים של משא ומתן והפגישות נשאו אופי מקדמי בלבד.
ה. אשר לטענה של חוסר תום לב במשא ומתן - קשה לראות ברצון העיריה לקבל הצעות נוספות משום חוסר תום לב. לא היה מקום לצפייתו של המערער כי הצעתו תתקבל ללא כל שמיעה ובדיקה של הצעות אחרות מתחרות. יצויין, כי אילו עמד המערער בנטל להוכיח חוסר תום לב במשא ומתן, היה בכך כדי לעורר בעיות משפטיות סבוכות באשר להיקף הוראת סעיף 12 לחוק החוזים, וביניהן השאלה מה הם הסעדים הצומחים לצד הנפגע מחוסר תום לבו של הצד השני, והשאלה אם יש בכוחו של סעיף 12 הנ"ל לגבור על דרישות הצורה של סעיף 203 לפקודת העיריות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד ע. פלס למערער, עו"ד ב. אנג'ל למשיבה. 21.5.90).
=ע.א. 404+478/87 - אוסקר וסינג ומוריס שיינמן נגד רו"ח י. ורקר
*חיוב פושטי רגל לשלם לקופת הכונס תשלומים חדשיים לאחר שהוברר שהם מנהלים רמת חיים גבוהה(מחוזי ת"א -ת.א. 1795/81 - הערעורים נדחו).
א. המערערים שהיו שותפים בעסקי יהלומים פשטו את הרגל והותירו חובות המסתכמים בכמה מליוני דולרים. המשיב הוא הנאמן בפשיטת הרגל. מיום שהוכרזו המערערים כפושטי רגל הם לא שיתפו פעולה עם המשיב לאיתור רכוש והכנסות או לעזרה כלשהי במאמץ להקטנת החובות. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש לחייב את המערערים להגיש תצהיר המפרט את מלוא הכנסותיהם והוצאותיהם מאז הוכרזו כפושטי רגל וכן לחייבם לשלם לקופת הנאמן תשלום חודשי של 1,000 דולר כל אחד. המשיב טען כי מעובדת קיום דרך חיים ברמת חיים גבוהה ביותר של המשיבים נובע כהכרח כי הינם בעלי מקורות הכנסה גבוהים ביותר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות המשיב וקבע כי המערערים לא שיתפו פעולה עם הנאמן ושניהם חיים באותה רמה כפי שחיו לפני פשיטת הרגל כאשר גילגלו מליוני דולרים. לדעת ביהמ"ש יש למערערים מקורות הכנסה אשר ידו של הנאמן לא השיגה, ולפיכך נעתר לבקשת הנאמן והורה על תשלום חודשי של 1,000 דולר לחודש. המערער שיינמן לא הגיש סיכומים בהתאם לצו של נשיא ביהמ"ש, ולפי תקנה 448 יש לראות אותו כמי שלא התייצב במועד לדיון בערעורו וערעורו נמחק על כן. ערעורו של וסינג נדחה.
ב. השאלה העיקרית בערעור נוגעת לפרשנות המונח "הכנסה" בסעיף 111 לפקודת פשיטתהרגל האומרת "היה פושט הרגל זכאי למשכורת, לשכר, לגמלה, לפיצויים או להכנסה אחרת, רשאי בית המשפט... לתת מפעם לפעם צו להעביר לנאמן תשלומים אלה או חלקם, כפי שייראה לו צודק". טוען המערער כי לפי סעיף 111 הנ"ל חייב הנאמן להצביע על תשלומים עיתיים הנובעים ממקור מוגדר וקבוע, כדי שיוכל לדורשם לטובת נכסי הנאמנות, ואילו כאשר אין תשלומים כאלה לא חל סעיף 111 וביהמ"ש אינו יכול לחייבאת החייב לשלם תשלומים כלשהם לנאמן. טענה זו יש לדחות. אם הוכח עצם קיומם של משאבים, ואם לא נטען לגביהם כי הם נחוצים לצרכיו הבסיסיים של החייב, או שהם
מהווים פירות של מאמציו לשיקום כלכלי וכי יש לאפשר לו הנאה חלקית מהם - דינם להיות מופרשים לתשלום חובותיו של החייב. כן יש לדחות את נסיונו של המערער לתקוףאת ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש ככל שנוגעים הם להערכת הכנסותיו.
ג. עוד טענה מעלה המערער כי בקשת המשיב היתה צריכה להידחות על הסף בשל כך שהכונס הרשמי לא צורף כצד לה, וכי הדיון התנהל בניגוד לתקנה 110(א) לתקנות פשיטת הרגל, הקובעת: "לא יקיים ביהמ"ש דיון בהליך לפי הפקודה אלא אם כן הוכחה המצאת הזמנה לכונס הרשמי". טענה זו לא נטענה בביהמ"ש המחוזי ולא נזכרה בהודעת הערעור. אין מדובר כאן בשאלה של סמכות. אפילו נכונה טענת המערער כי מטרת נוכחותו של הכונס הרשמי היא הגנה על החייב מפני נושיו, אין בהיעדרותו כדי לפגוםבהליך ולהביא לבטלותו. פרקליטו של המערער ייצג את המערער בביהמ"ש המחוזי ויכול היה לדרוש את חסות הכונס הרשמי אם זו כה נחוצה לו. הוא לא עשה כן משום שראה בכונס הרשמי יריב ולא מגן, ולפתע, בסיכומיו בערעור, הוא נתלה בכונס כמושיע. גם בהיעדרו של הכונס נוהל הליך תקין בביהמ"ש המחוזי, נתלבנו בו כל הטענות לגופו שלעניין ואין להיעתר לטענת המערער בשלב הנוכחי בו היא מועלית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד י. וינרוט למערער, עו"ד ג. חריש למשיב. 6.5.90).
ע.פ. 344/88 - יצחק אולמן ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת רכוש גנוב וחילוט הפריטים שלא נמצאו להם בעלים(מחוזי ת"א - ת.פ. 6/86 - הערעור נדחה).
א. המערערים הם בעל ואשה שהורשעו בהחזקת נכסים החשודים כגנובים, והבעל הורשע גם בשלשה אישומים של גניבה ממעביד. האשה הורשעה בנוסף לאמור בעבירות של שיבוש הליכי משפט והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. ביהמ"ש גזר לבעל ששה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ואת המעצר בפועל כבר ריצה בעבודות שירות. נוסף לכך נדון הבעל לקנס של 12,000 ש"ח והמערערת נדונה לקנס של 1,500 ש"ח ולמאסר על תנאי. לעניין המוצגים, ובכללם כמות גדולה של יהלומים, הורה ביהמ"ש כי בחלקם יוחזרו למתלוננים ובאשר ליתר קבע שישארו בידי המשטרה עד תאריך מסויים, כדי לאפשר למי שטוען לבעלות עליהם להגיש תביעה אזרחית לבימ"ש מוסמך, ומוצגים שלגביהם לא תוכח הבעלות יחולטו לטובת אוצר המדינה. הערעור על ההרשעה ולחילופין על גובה הקנס וצו החילוט נדחה.
ב. על יסוד חומר הראיות יכול היה ביהמ"ש להרשיע את המערער בעבירות של גניבה ממעביד ואת המערערת בעבירות של שיבוש הליכי משפט והפרעה לשוטר, וכן יכול היה לקבוע, פרט ליהלומים מסויימים, כי קמה החזקה, לפי סעיף 413, בעניין עבירה של החזקת נכסים החשודים כגנובים, שהיהלומים מעוררים עליהם חשד סביר שהם גנובים. מדובר באוסף ענק של יהלומים, שחלק ניכר מהם היו בשלבי עיבוד כאלה שלא היו סחירים, והיו ראיות כי מכירת יהלומים בשלבי עיבוד אינה מתבצעת במלטשות או בבורסה אלא בין אנשי העולם התחתון. לכך יש להוסיף את מצבם הכלכלי של בני הזוג והתנהגותם בעת עריכת החיפוש. נוכח הדברים הסותרים מן הקצה אל הקצה של המערערים לגבי מקור היהלומים שנתפשו, יכול היה ביהמ"ש לקבוע כי החזקה האמורה בסעיף 413 לא נסתרה. יש לציין עוד כי גם אילו החזקה האמורה שבסעיף 413 היתה חלה על רוב היהלומים ולא על כולם, ואפילו לגבי חלק בלתי מסויים של היהלומים, אפשר היה להרשיע את המערערים בביצוע העבירה לפי סעיף 413.
ג. העניין היחיד הראוי להתייחסות בגזר הדין הוא צו החילוט. השאלה היא שמא הוכחו יסודות העבירה לפי סעיף 413 רק לגבי חלק מהיהלומים ולא לגבי כולם וכיצד יש לנהוג במקרה כזה לעניין צו החילוט. התשובה לכך היא כי נוכח גרסאותיהם
הסותרות של המערערים, ניתן להחיל את חזקת סעיף 413 על כל היהלומים מלבד יהלומים ספורים שלגביהם לא חלה החזקה האמורה.
ד. טענה נוספת של המערערים מתייחסת לסעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) שלפיו "הוגש חפץ כראיה לביהמ"ש, רשאי ביהמ"ש... לצוות מה ייעשה בו...". לפי נוסחו חל סעיף זה על מצבים שבהם לא ידוע מי הוא בעליו של החפץ הנדון. בפסקי הדין של ביהמ"ש העליון הושארה, במקרה אחד, בצריך עיון, השאלה אם רשאי ביהמ"ש מכח סעיף 36 לפקודה לחלט לטובת אוצר המדינה חפץ שהוגש כראייה במשפט, בפסק דין אחר יצא ביהמ"ש, ללא דיון, מההנחה שהסמכות האמורה נתונה לו, ובמקרה אחר הורה ביהמ"ש על עיכוב כספים בידי המשטרה על מנת שהמתלוננים יפעלו בדרך חוקית ככל שימצאו לנכון, אך לא נדונה האפשרות שבתום התקופה יחולטו הכספים. נראה שנוסחו של סעיף 413 רחב דיו על מנת שינתן בגידרו צו חילוט. השאלה איננה שאלה של סמכות אלא של אופן השימוש בסמכות. מטרת הסעיף אינה עונשית והוא מיועד בראש ובראשונה לדאוג לכך שהחפצים שהוגשו כראיה במשפט יחזרו לידי בעליהם. במידה שלא ניתן לאתר את הבעלים או שאין להם בעלים יכול ביהמ"ש לתת הוראת חילוט. הרשעתו של פלוני בעבירה לפי סעיף 413 לפקודה, לגבי נכס שבחזקת העבריין, מניחה כי המחזיק אינו הבעלים וכי הנכס הגיע לידו שלא בדרך חוקית, ועל יסוד ההרשעה רשאי ביהמ"ש להגיע לכלל מסקנה שאין להתיר לנאשם להמשיך ולהחזיק בנכס.
(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד יואל רשף למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 10.5.90).
ע.פ. 126/89 - אליהו גואטה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת הירואין וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 37/88 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בהחזקת 648 גרם הירואין במקום מחבוא אחד ועוד כ-14 גרם במחבוא במקום אחר. ההרשעה מושתתת על מציאת כמויות הסם האמורות בחצרים שלמערער היה קשר להם ואליהם הוא נראה נכנס, ולגבי מקום מחבוא אחד יצא ממנו כשבידו כ-2.5 גרם סם. מלבד זאת התבססה ההרשעה על תצפית של אנשי משטרה אשר השקיפו על המקומות האמורים, וכן על הקלטות של שיחות בין שתי שותפות לאותן עבירות שבחלקן השתתף גם המערער. ביהמ"ש גזר למערער שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל מצטבר לעונש אחר שהמערער מרצה. הערעור על ההרשעה מכוון בעיקרו לגבי כמויות הסם. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - ביהמ"ש ניתח את הראיות שהיו בפניו והגיע למסקנה חד משמעתית כי האישומים בדבר היקף הסחר והכמות הוכחו מעבר לספק סביר. בעניין זה אין להתערב. אשר לעונש - הסניגור טוען כי המערער התדרדר למעשים בהם הורשע כתוצאה מהתחברותו לשתי השותפות וכן העלה נסיבותיו האישיות של המערער לרבות מצב בריאותו הלקוי. ברם, כאשר מדובר בסמים מהסוג והכמות שמדובר בהם כאן, חייבות כל הנסיבות האחרות לסגת לעומת הסיכון הנובע מאלה העוסקים בהפצתו של ההירואין. תקופת מאסר של שש שנים היא עדיין במסגרת עונש קל לעומת המקובל כיום.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בך. עוה"ד ששי גז וניצה שעשוע-מימון למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 31.5.90).
ע.פ. 492/89 - אברהם לינקר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק וחומרת העונש בהרשעה הכוללת גם עבירות סמים(מחוזי ת"א - ת.פ. 452/88 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער נילווה לנסיעתו של רוכש סם, אחד בשם שלמה לוי, לרפיח, לצורך רכישת קוקאין. בעיסקת הרכישה הזאת תיווך המערער. הרוכש, שלמה לוי, נשא עמו אקדח ללא
רשיון. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת תיווך בעיסקת סם ובהחזקת נשק שלא כדין, וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה אחת במצטבר למאסר החדש. הערעור נגד ההרשעה בעבירה של החזקת נשק נדחה ונגד חומרת העונש נתקבל.
ב. הרשעת המערער בביצוע העבירה של החזקת נשק מבוססת כדין, וזאת מתוך הסתמכות על ההחזקה, כהגדרתה בסעיף 2 לחוק העונשין. היתה למערער מידת הידיעה ומידת ההסכמה הנדרשות לפי סעיף 2 לחוק לצורך יצירת הקונסטרוקציה המשפטית של החזקה בכלי נשק. הנשק נישא, כאמור, בידי שלמה לוי, אולם למערער היתה ידיעה על כך, ולפי הראיות ניתנה גם הסכמתו לנשיאה האמורה. מכאן שהוא נחשב בעיני הדין כמי שהחזיק בכלי הנשק כאמור. קונסטרוקציה משפטית זאת מביאה את המערער לגדרו של סעיף 144(א) לחוק העונשין היינו שהחזיק בכלי נשק. הנטל להוכיח כי ההחזקה היתה כדין מוטל על המערער והוא לא הרים נטל זה ואין גם טענה שהיה רשיון כזה.
ג. מאידך יש מקום להתערב במידת העונש. חברו של המערער, שלמה לוי, שהורשע בעבירות חמורות יותר, נדון לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ולכן קבע ביהמ"ש את ההבדל בין העונשים שהוטלו על השניים. אולם, בינתיים, נתקבל ערעורו של שלמה לוי בביהמ"ש העליון בשל טעמים שהובאו ע"י שירות המבחן והוחלט להעמיד את ענשו על 4 שנים וחצי מאסר בפועל. כיוון שכך ראוי להתערב גם בענשו של המערער שעבירותיו היו פחות חמורות. בנסיבות אלה הוחלט להעמיד את העונש של המערער על 4 שנים כאשר המאסר על תנאי שהופעל מצטבר.
(בפני השופטים: בייסקי, אור, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד אבוש עובדיה למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 16.5.90).
ע.פ. 276/90 - שלום קמא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש כאשר נפסק עונש החורג מעיסקת הטיעון(מחוזי ת"א - ת.פ. 215/88 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער הואשם בעבירות של זיוף, שיבוש הליכי משפט ובידוי ראיות ובמסגרת עיסקת טיעון הודה באשמות המיוחסות לו. בעיסקה הוסכם כי ביהמ"ש ישית עליו עונש מאסר שירוצה בחופף למאסר אחר שהמערער מרצה כיום. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר של שנתיים וחצי שמתוכן תשעה חודשים לריצוי בפועל במצטבר לעונש המאסר שהוא מרצה. קובלנתו של המערער היא על כך שביהמ"ש לא אימץ את עיסקת הטיעון. ב"כ המדינה עמד בערעור על חומרת עבירותיו של המערער, אך הותיר את הענין לשיקול דעתו של ביהמ"ש העליון מבלי לנקוט עמדה לכאן או לכאן. הערעור נתקבל.
ב. אכן, אין ביהמ"ש מחוייב לפסוק על פי עיסקת טיעון המובאת בפניו, אך יחד עם זאת על ביהמ"ש, שאינו מקבל את העיסקה, לנמק ולהסביר על שום מה הוא מחליט כך. בעיסקת טיעון רב הנסתר על הנגלה, שכן בדרך כלל אין ביהמ"ש יודע לאשורן את העובדות שהניעו את המדינה להסכים לעיסקה ואת הרקע האמיתי לכריתתה. על כן מן הראוי שביהמ"ש יראה קיומם של טעמים של ממש המצדיקים דחיית העיסקה. אין די בכך שמבין השיטין מתגלית עמדתו השלילית של השופט. לכך יש להוסיף כי המערער שיש לו עבר פלילי עשיר מצוי בתהליך שיקומי ויש תקווה כי ינטוש את דרכו העבריינית. לדעת שירות המבחן המשך המאסר עלול לחבל במאמצים לשקם את המערער. בהתחשב בכל אלה יש לקבל את הערעור במובן זה שתכובד עיסקת הטיעון, ותשעת החודשים לריצוי בפועל ירוצו תוך חפיפה למאסר שהמערער מרצה.
(בפני השופטים: בייסקי, אלוני, בן יאיר. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 8.5.90).
רע"א 1518/90 - דב סולטניק ואח' נגד המועצה לענף הלול
*תביעה נגד המועצה לענף הלול בטענה כי לא דאגה לביטוח מספיק של הענף(מחוזי ת"א - ת.א. 23243/84 - הבקשה נדחתה).
א. המשיבה הוקמה לפי חוק המועצה לענף הלול המסדיר גידול עופות ושיווקם, ובהסתמך על הוראות החוק חייבה את מגדלי העופות, והמבקש ביניהם, בתשלום עבור ביטוח העופות. דמי הביטוח נגבו ע"י המועצה אשר ביטחה את המגדלים כנגד סיכונים שונים ובין היתר מפני פגיעת מחלת הניוקאסל בעופות. בהתאם לפוליסת הביטוח מבוטחים המגדלים בגין נזק מוות בלבד ממחלת הניוקאסל בעוד שנזק אחר שנגרם לעופות כתוצאה ממחלה זו, אינו מכוסה ע"י הפוליסה. בפברואר 1989 פגעה מחלת הניוקאסל בלהקת הפטמים של המבקש והוא קיבל פיצוי בגין האפרוחים שמתו ואילו באשר לאלה שחלו ולקו במשקל חסר לא קיבל פיצוי. בבימ"ש השלום טען המבקש כי המשיבה התרשלה בשלשה דברים : לא דאגה לביטוח מלא, הכולל נזקי עופות שלא מתו אלא נפגעו ; לא דאגה לעדכן את שיעור תגמול הביטוח לגבי עופות שמתו; לא העמידה את הלולנים על מגבלות הביטוח שנעשה. בימ"ש השלום דחה את טענות המבקש וקבע כי המועצה לא התרשלה, ביהמ"ש המחוזי אימץ את קביעות הדרגה הראשונה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. העקרונות המנחים בשאלה אימתי יעניק ביהמ"ש העליון רשות לערעור נוסף פורטו בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בבר"ע 103/82 (חניון חיפה - פד"י ל"ו (3) 123). נקודת המוצא היא כי רשות הערעור לביהמ"ש העליון בדרגה שלישית תוענק רק במקרים מיוחדים של שאלות בעלות חשיבות חוקתית, נושאים בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על ידי ביהמ"ש העליון, ומקרים בהם יש חשיבות ציבורית לעניין. באשר לטענה בדבר רשלנות המשיבה בכך שביטחה את המבקש ואת יתר המגדלים בביטוח חלקי בלבד נקבע ע"י הערכאות דלמטה כי הביטוח החלקי לכשעצמו אינו מצביע על רשלנות המשיבה והוא פועל יוצא של הפרמיה המשולמת בעדו. בדין פסקו הדרגות הקודמות את שפסקו ואף אילו ניתנה למבקשים רשות ערעור בטענה זו לא היה בה ממש. באשר לטענה כי המשיבה לא עמדה בחובה המוטלת עליה לגלות למגדלים את פרטי פוליסת הביטוח שעליה חתמה - השאלות בדבר חובתו של גוף הפועל על פי דין, והגובה כספים מהציבור אותו הוא אמור לשרת ומשתמש בהם למימון שירות כאמור, ליידע את הציבור בפרטי פוליסות הביטוח שנחתמו והשאלה אם בפרסום בעתון יצאה המשיבה ידי חובתה היא שאלה שיש בה מידה מסויימת של חשיבות ציבורית, אך לא עד כדי שתצדיק דיון נוסף, ועל אחת כמה וכמה על רקע עובדות מקרה זה. נקבע כי בפועל ידעו המבקשים על שיעור הפיצוי שהם זכאים לו ועל כן אין להם על מה להלין.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ד. זומפלד למבקשים, עו"ד הרמן למשיבה. 23.5.90).
ע.א. 545/87 - דפנה גרינברג נגד לביה שטיין
*פירוש צוואה(מחוזי י-ם - ת.ע. 10/86 - הערעור נדחה).
א. המנוח שמעון קסטנר קיים מערכת יחסים אישיים כבעל ואשה עם המנוחה יהודית רייטר מאז שנת 1968. בפברואר 1971 ערכו כל אחד מן השניים צוואה שלפיה משאיר כל אחד לזולתו את כל רכושו. יהודית רייטר הוסיפה בצוואתה לאמור "מחייבת אני... את... קסטנר, שמהרכוש שיקבל אחרי בירושה... יתן בירושה לדפנה גרינברגר נכדתה של אחותי... מה שיישאר אחרי מותי". כחצי שנה לפני פטירתו הזעיק קסטנר את בת אחותו, המשיבה, מיוגוסלביה כדי לסעוד אותו ואת יהודית רייטר שהיו חולים ורתוקים למיטה. המשיבה טיפלה בהם במסירות עד פטירתם. רייטר נפטרה ביום 18.8.85 וצוואתה קויימה כדין על פי בקשתו של קסטנר. ביום 27.9.85 ערך קסטנר צוואה חדשה ובה נאמר בין היתר "את כל רכושי... אני מצווה בזה לזוכים כדלקמן:... לביה שטיין... מחצית...
דפנה גרינברגר... מחצית". ביום 7.12.85 נפטר קסטנר. המערערת ביקשה מביהמ"ש המחוזי לקבוע כי: היא היורשת השיורית של כל נכסי רייטר, ולפיכך כל נכסי רייטר לא יהיו כלולים במסגרת עזבונו של קסטנר ; בד בבד עם זכויותיה דלעיל, היא זכאית לרשת גם את מחצית עזבונו של קסטנר מתוקף צוואתו שלו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה והערעור על כך נדחה.
ב. המערערת טענה כי המקרה נופל לגדר סעיף 42 לחוק הירושה שכותרתו "יורש אחר יורש" ואשר לפיו "המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון ; השני יזכה במות הראשון...". אין ספק כי צדק השופט שדחה טענה זו בקבעו שהמקרה שלפנינו משתייך לסעיף 45 לחוק הירושה ולא לסעיף 42. לפי סעיף 45 "המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון...". ההבדל בין הסעיפים הוא שבעוד שעל פי סעיף 42 מתבצע רצון המוריש הראשון ישירות מכח צוואתו שלו, הרי סעיף 45 מדבר על כך שהיורש הראשון מצווה על ידי המוריש לבצע פעולות שונות, ורק באמצעות פעולותיו שלו עשוי לזכות אדם שלישי.
ג. ביהמ"ש המחוזי השתכנע על יסוד חומר הראיות כי המנוח קסטנר, בהורישו מחצית מכלל רכושו למערערת, נתכוון בכך למלא, וגם מילא, את מה שהורתה לו יהודית רייטר בצוואתה. קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות.
ד. המשיבים העלו טענה מקדמית בערעור, שלפיה היה הערעור טעון קבלת רשות, ואין הוא ערעור בזכות. דומה כי יש ממש בטענה זו, שכן ערעור זה, המופנה כנגד החלטה בבקשה למתן הוראות למנהל עזבון, אכן טעון קבלת רשות, על פי סעיף 152 לחוק הירושה. אעפ"כ, ברוח הפסיקה של ביהמ"ש העליון כי "אין פוקדים עוונות עורך דין על שולחו", אין להמנע מלדון בערעור לגופו, שכן סיווג נכון יותר של בקשתה של המערערת בביהמ"ש המחוזי עשוי היה להעניק לה ערעור בזכות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמואל לוין למערערת, עו"ד אפרים אברמזון למשיבה. 31.5.90).
ע.א. 470/89 - סלו הרשמן נגד קרן תל אביב לפיתוח...
*התערבות ביהמ"ש בפסק בורר(מחוזי ת"א - ת.א. 1596/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל).
א. המערער הוא אדריכל ובונה ערים, ולאחר שזכייתו בתחרות פומבית לתכנון המרכז התיאטרוני בתל אביב ניטלה ממנו, תבע פיצויים מעירית תל אביב ומהמשיבה (להלן: הקרן). בגידרה של ההתדיינות הגיעו בעלי הדין לידי הסכם להעביר את הסכסוך לבוררות. בהסכם הבוררות נקבע כי תביעת המערער תתברר "על פי תקנות לתחרויות לבניין של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים... עירית תל אביב תהיה ערבה לכל פסק דין שינתן, אם ינתן, נגד (הקרן) שתהיה הנתבעת היחידה בבוררות ; כל טענה שעמדה למערער נגד עירית תל אביב תעמוד לו כנגד הקרן". על יסוד הראיות קבע הבורר את שווי הבניין ופסק שהמשיב זכאי ל-%20 משווי זה על יסוד התקנון של אגודת האינג'ינרים והתעריף הרלבנטי. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הקרן לבטל את פסק הבוררות, אך תיקן את פסק דינו של הבורר באופן שהטיל על הקרן חיוב לשלם %12 מהשווי במקום %20 שנקבעו בפסק הבוררות. הערעור הנגדי של המשיבה נגד החיוב בכלל נדחה וערעור המערער על תיקון פסק דינו של הבורר נתקבל.
ב. בערעור הנגדי טענה הקרן כי מבחינה פורמלית ומהותית לא נוצרה חבות של העיריה וממילא לא היה הבורר מוסמך לדון בתובענה בין לפי הוראות פקודת העיריות ובין משיקולים שבטובת הציבור. בטענה זו אין ממש. כשבחרו בעלי הדין להעמיד את
הקרן לבדה כבעל דין בבוררות, אין דינה שונה מדינו של בעל דין אחר ובגדר ההתדיינות בין המערער לבין הקרן ניתן "כח" לבורר להחליט בדבר חבותה של העיריה. גם אם טעה הבורר (ואין הדבר כך) כאשר קבע שהעיריה חבה אין מדובר בטעות היורדת לשורש הסמכות ונבצר מביהמ"ש להתערב בה. גם אילו היה מקום להתערב בפסק דינו של הבורר, אילו היתה העיריה בעל דין בבוררות, אין הדבר כך כאשר בעל הדין הנתבע הוא הקרן. על כן יש לדחות את הערעור שכנגד.
ג. מאידך דין הערעור להתקבל. השופט היה ער לאבחנה בין טעות וחריגה מסמכות, אך סבר שמכח הסכם הבוררות לא היה הבורר מוסמך להיזקק לתעריף של אגודת האינג'נרים, להבדיל מן התקנון, ומשום כך חרג מסמכותו בהסתמכו עליו. דא עקא, שאחד הסעיפים בתקנון כלל הפנייה לתעריף, ומשנכלל התעריף בחומר הראיות אין נפקא מינה מה שימוש עשה בו הבורר ולאיזה צורך. גם אם טעה הבורר בפרשנות שנתן לתעריף לא נוצרה עילת התערבות בפסק דינו. לפיכך יש לבטל את התיקון שביהמ"ש עשה בפסק הבוררות ולהשיב את פסק הבוררות על כנו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מחרז למערער, עו"ד מירקין למשיבה. 29.5.90).
בג"צ 802/89 - שוקי נסמאן ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה
*אטימת בית לפי תקנה 119(העתירה נתקבלה לעניין אחד העותרים ברוב דעות).
א. המשיב הורה על אטימת חלקים מבתיהם של העותרים וכן של שכנו של העותר הראשון. באשר לעתירת שני העותרים ניתן בעבר פסק דין, ואילו עתה ניתן פסק דין משלים בעניין ביתו של השכן אשר לגביו החליט המשיב כי חלק ממנו יאטם וקירותיו הפנימיים של חלק זה יהרסו. בבית זה מתגורר אחד עבד עבייד ובגין המעשים בהם נחשד הוצא הצו האמור. הטענות הכלליות שהתייחסו לכל שלשת הצווים נדונו בפסק הדין הראשון, נדחו לגבי בתיהם של שני העותרים, וטעמי הדחייה טובים גם לעניינו של הבית בו מתגורר עבד. ברם, לעניין בית זה העלתה ב"כ בעל הבית טענה מיוחדת, והיא, כי בהנמקת ההחלטה של המשיב בעניינו נפלה טעות. בהנמקה נאמר על עבד "הנ"ל השתתף... בועדת הלם בתקיפת חשודים בשיתוף פעולה וסחר בסמים... כמו כן השתתף בהצתת משרד מס הכנסה בעזה. הנ"ל הודה בחקירתו בביצוע מעשים אלה". טוענת ב"כ העותר כי אין בהודאה שמסר עבד בחקירתו הודאה בתקיפת חשודים בשיתוף פעולה ואף לא בהצתת משרד מס הכנסה בעזה. טעות זו בהנמקה מצדיקה לדעת ב"כ העותר את עשיית הצו להחלטי ככל שהדבר נוגע למבנה שבו מתגורר עבד. טענה זו נתקבלה בדעת הרוב של בג"צ בפסק דין מפי השופט אור, שאליו הצטרף המשנה לנשיא אלון, בעוד השופט קדמי סבר שיש לדחות את העתירה.
ב. השופט קדמי (דעת מיעוט) : בהודאתו הודה עבד כי הצטרף לחוליית הלם עממית בשכונת מגוריו, כי התחיל לפעול נגד משתפי הפעולה וסוחרי סמים וכי השתתף בפועל בהכאת סוחרי הסמים ועוד. אכן, פרשת הצתת משרד מס הכנסה בעזה אינה נזכרת בהודאתו של עבד אלא בהודאתו של ראש חוליית ההלם אשר לפיה השתתף עבד בפעולה זו. ברם, מנוסח ההנמקה עולה כי עניין שריפת משרד מס ההכנסה היה בבחינת טעם נוסף, נילווה, לטעמים הבסיסיים שעליהם סמך המשיב את החלטתו בענייננו של עבד. נוסח ההנמקה מפרט תחילה את המעשים הנקובים בהודאתו של עבד ורק לאחר מכן, כתוספת, מצוי עניין הצתת משרד מס הכנסה, תוספת המבוססת על הודאתו של ראש החולייה, והמשיב רשאי היה להביא עניין זה בגדר שיקוליו. במצב דברים זה יש לבחון אם די במעשים המפורטים בהודאתו של עבד, כדי לשמש בסיס מספיק להחלטת המשיב בעניינו, ובחינה זו יכול ותעשה ע"י ביהמ"ש. ואכן, די במעשים הנזכרים בהודאה שמסר עבד כדי לשמש בסיס להחלטת המשיב.
ג. השופט אור (דעת הרוב): הנמקת המשיב כוללת את הקביעות הבאות: עבד השתתף במסגרת פעילותו בועדת הלם בתקיפת חשודים בשתוף פעולה ; הוא השתתף בהצתת משרד מס הכנסה בעזה ; הוא הודה בביצוע המעשים הנ"ל. אלה העובדות שהיו לנגד עיני המשיב כשהחליט על הריסת ואטימת המבנה. מסתבר שעובדות אלה אינן נכונות. ראשית, הוא לא הודה בכך שהשתתף בהצתת משרד מס הכנסה. שנית, לגבי השתתפותו בפעילות נגד אחרים מזכיר אמנם עבד שאנשי ועדת ההלם שאליה השתייך פעלה גם נגד משתפי פעולה, אך מתיאור פעילותו שלו עולה שהוא עצמו לא השתתף בפעילות נגד משתפי פעולה. מכאן שהנמקת המשיב בחלקה אינה מושתתת על עובדות מהימנות.
ד. החלטתה של רשות ציבורית צריכה להיות מעוגנת בעובדות ונתונים שנאספו ונבחנו כהלכה, קודם שאלה יהוו תשתית עובדתית להחלטתה. משנמצא שחלק מתשתית זו אין לו על מה שיסמוך מן הראוי לבטל את החלטת הרשות על מנת שתשקול מחדש את עמדתה, לאור העובדות האמיתיות. אין לומר על פי נוסח ההנמקה של המשיב כי עניין הודאת עבד בשריפת משרד מס הכנסה שימש רק נימוק נוסף מעל הצורך, וכאילו ברור שגם ללא עובדה זו היה מחליט כפי שהחליט.
ה. אין גם לקבל את הדעה כי על בג"צ לבחון אם די במעשים המפורטים בהודאתו של עבד כדי לשמש בסיס מספיק להחלטת המשיב. במסגרת הביקורת של בג"צ אין בג"צ שם עצמו במקום המשיב ומחליט במקומו מה ראוי היה שייעשה. השאלה היא אם המשיב, כששקל והחליט מה שהחליט, פעל כהלכה ובסבירות בהתחשב בעובדות המקרה האמיתיות. כשמסתבר שההחלטה מבוססת, ולו בחלקה, על עובדות שאינן נכונות יש להחזיר את העניין למשיב שיבחון אותו מחדש על פי העובדות הנכונות.
ו. המשנה לנשיא אלון: ב"כ העותרים טענה כי אין לעשות שימוש בתקנה 119 בדבר אטימת והריסת בתים אלא במקרה שמצוייה הודאה בעובדות המשמשות יסוד להחלטת המשיב, והודאה זו צריך שתהא של מי שכלפיו עומדים לעשות שימוש בתקנה הנ"ל. טענות אלה אין לקבלן ולא כאן המקום לדון במידת ההוכחה הדרושה לצורך השימוש בתקנה האמורה. מאידך, נכונה הטענה שכאשר המשיב ביסס את ההחלטה על יסוד עובדות ונימוקים המפורטים בהחלטתו, ומסתבר שטעה בנכונות חלק משמעותי של עובדות ונימוקים אלה, אזי מן הראוי ומן הצדק לבטל את ההחלטה ולהחזיר את העניין לעיון ולשיקול מחודש לשם קבלת ההחלטה לאור המצב העובדתי הנכון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, קדמי. עו"ד גב' צמל לעותרים, עו"ד גב' גנסין למשיב. 6.5.90).
ע.א. 183/87 - מהנא סלמאן שלה נגד קרן קיימת לישראל ואח'
*תיקון פס"ד ע"י ביהמ"ש כ"תיקון טעות"(הערעור נתקבל).
א. בתיק קרקעות להסדר באדמות כפר ירכה ביקש המערער לתקן את לוח הזכויות המתייחס לגושים מסויימים. לאחר נסיונות פשרה הודע לביהמ"ש ביום 7.7.83 על הסכמה שאליה הגיעו הצדדים שלפיה יהיה המבקש זכאי לקבל שטח מסויים של 9.7 דונם מתוך חלקה ששטחה הכולל הוא כ-75 דונם. לפשרה זו ניתן תוקף של פסק דין. המבקש יצא עם מודד מטעם המשיבה כדי לאתר את השטח המוסכם שיקבל. לאחר מכן נערכה מפה וביום 9.12.83 ניתן פסק דין שלפיו יקבל המערער את השטח המצויין במפה. ביום 13.7.86 הגישו המשיבות בקשה לביהמ"ש לתקן את פסק הדין מיום 9.12.83, בטענה כי עקב טעות בעובדה, ותיאור מוטעה שתיאר המערער את השטח לביהמ"ש, תואר השטח שיקבל המערער בצורה שאינה משקפת את המוסכם ואת מה שהתכוונו לו הצדדים. המשיבות ביקשו כי ביהמ"ש יתקן את פסק דינו ויצווה על תיקון המפה. ביהמ"ש נעתר לבקשה בציינו כי הוא מוסמך להורות על התיקון וזאת על פי תקנות סדר הדין האזרחי המאפשרת תיקון
טעויות, וכן הזכיר כמקור סמכות לתיקון את סעיף 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. ביהמ"ש קבע כי אכן היתה טעות בציון השטח בפסק הדין והחליט שהשטח שיוענק למערער יהיה על פי התרשים המתוקן. הערעור נתקבל.
ב. על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט טעות בפסק דין הניתנת לתיקון היא רק "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". בענייננו לא היתה טעות במובן זה. אין ספק שפסק הדין הראשון ניתן על יסוד מה שנמסר לביהמ"ש, ולא היתה מצד ביהמ"ש בפסק הדין כל טעות מהטעויות כאמור. אם היתה טעות, היתה זו טעות בהסכם שבין הצדדים, כשהסכימו על תיאור השטח המיועד למערער. טעות כזו ביסוד הסכמה בין הצדדים, על פיה ניתן פסק דין, ניתנת לתיקון על ידי הגשת תביעה לביטול פסה"ד בשל פגם בהסכמה שביסודו, אך אין מקום בעקבות טענת טעות כזו לתקן את פסק הדין.
ג. כמו כן, תיקון טעות על פי הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט יכול להיעשות לפי בקשה המוגשת תוך 21 ימים ממתן פסה"ד ובענייננו חלפו למעלה משנתיים וחצי ממועד פסה"ד. לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לתיקון ולו היתה מוגשת בקשה כזו ניתן היה להתייחס לשאלה אם יש מקום למתן הארכה. לכאורה, לפי הנסיבות לא היה מקום ליתן את הארכה אם היתה מתבקשת ארכה כזו.
ד. גם הסתמכות ביהמ"ש על סעיף 97 לפקודת ההסדר אינה במקומה. סעיף זה דן במקרה בו יכול ביהמ"ש. לצוות על תיקון תכנית המדידה והפנקס, אם היתה טעות או השמטה במדידה המקורית, ביחס למשטח שנקבע בפסק דין. בענייננו אין מדובר בטעות או השמטה של מדידה, על פיה נערך רישום בפנקס המקרקעין. אם טענת המשיבות בדבר טעות נכונה - המדובר בטעות שביסוד ההסכם בין המערער למשיבות.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ס. זיאד למערער, עו"ד הללי למשיבות. 10.5.90).
ע.א. 57/87 - מרדכי ג'ראד נגד יוסף ג'ראד וירדניה חברה לביטוח בע"מ
*שיעורי פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2491/79 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים באפריל 1976, לפני כניסת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לתוקף. לא היתה מחלוקת בין הצדדים בדבר חובת המשיבים לפצות את התובע והמחלוקת היתה בשאלת גובה הפיצויים. ביהמ"ש חייב את המשיבים לשלם למערער בגין הפסד השתכרות בעבר, כולל ריבית עד יום פסה"ד, סכום כולל של כ-38,000 ש"ח, ובגין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד סכום של 41,000 ש"ח. כן חייבם לשלם למערער בגין נזק לא ממוני 4,500 ש"ח. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. לגבי הפסדי ההשתכרות וכושר ההשתכרות טוען המערער שטעה ביהמ"ש בכך שקבע שהפסד כושר ההשתכרות הצמיתי הוא בשיעור של %15 בלבד, וכן כי טעה בקביעת כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה. הנכות הרפואית הצמיתית שנקבעה למערער ע"י מומחים שמינה ביהמ"ש היתה בשיעור של %5 בשטח האורטופדי ו-%15 בשטח הנוירולוגי. אולם לגבי הנכות האורטופדית העיד המומחה כי זו אינה מפריעה במאומה לתובע לעסוק באותה עבודה שעסק לפני התאונה, וכן כי בחיי היום יום אין לו הגבלות תפקודיות. בנסיבות אלה ובהתחשב בכלל הראיות שהיו בפני ביהמ"ש אין יסוד להתערב במסקנת ביהמ"ש. גם באשר לכושר ההשתכרות לולא התאונה אין יסוד להתערב בקביעת ביהמ"ש. על פי חומר הראיות יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה אליה הגיע. בפרט, שעל אף שניתנה למערער האפשרות להשיג את הדוחו"ת שלו למס הכנסה משנות המס 1976-1975, הוא לא המציא דוחו"ת אלה.
ג. לעומת זאת, בעניין הנזק הלא ממוני קופח המערער. הסכום שנפסק לו סוטה בצורה משמעותית מהסכום הראוי ומצדיק התערבות. בדרך האומדן נראה שיש מקום לקבוע כי הסכום המגיע למערער בפריט זה הוא 7,500 ש"ח ליום פסה"ד. כמו כן יש לתקן את פסק הדין כך ששיעור הריבית המגיע למערער בגין הפסדי השתכרות בעבר יעמוד על %4 לשנה במקום %3 שקבע ביהמ"ש. אשר לשכר טרחת עו"ד - ביהמ"ש פסק שכר טרחת עו"ד בשיעור %10 בלבד והמערער קובל על כך. אכן, יתכן ושיעור זה נופל משיעורו של שכר טרחת עו"ד שמקובל לפסוק בתביעות על נזקי גוף, גם במקרים בהם מודים הנתבעים באחריות. הוא אף נופל משיעור שכר הטרחה המקובל בתביעות לפי החוק (%13). על אף זאת אין להתערב בכך. שיעורו של שכר טרחת עו"ד מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בתביעה ורק במקרים חריגים תתערב בכך ערכאת הערעור. נוכח העובדה שעדות המערער, לפחות בחלקה, נמצאה לוקה בהגזמה ובלתי מהימנה על ביהמ"ש, רשאי היה ביהמ"ש ליתן לכך ביטוי בפסיקת ההוצאות.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד רויזן למערער, עו"ד לוין למשיבים. 27.5.90).
ד.נ. 15/88 - שמואל מלך נגד ורדה וד"ר ריצ'רד קורהויזר
*הסוגיה של "מעוולים במשותף" או "מעוולים בנפרד"(ע.א. 448/83 - פסה"ד המקורי שונה ברוב דעות השופט ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו, אור נגד דעתו החולקת של השופט בך).
א. בדיון נוסף זה נבחנה בשנית הפרשה נשוא ע.א. 448/83. שלושה כלבים תקפו אדם ופצעוהו פצעים קשים. שניים מן הכלבים היו שייכים למשיבים ואילו זהותו של הכלב השלישי לא הובררה. השאלה שעמדה להכרעה בדיון הנוסף היתה האם יש לסווג את המקרה בקטיגוריה של מעוולים בנפרד שגרמו לנזק שאינו ניתן לחלוקה ולפיכך אחראים המשיבים לנזק כולו, או שיש לסווג את המקרה לקטיגוריה של מעוולים בנפרד שגרמו לנזק הניתן לחלוקה ולפיכך אחראים המשיבים רק לשני שלישים של הנזק.
ב. בע.א. 448/83 קבע ביהמ"ש העליון ברוב דעות כי את המקרה יש לסווג בקטיגוריה השניה ולפיכך קבע כי על המשיבים לשאת רק בשני שלישים של הנזק. בדיון הנוסף נהפכה הקערה על פיה וברוב דעות נפסק כי יש לסווג את המקרה בקטיגוריה של מעוולים בנפרד שגרמו לנזק שאינו ניתן לחלוקה ולפיכך על המשיבים לשלם את מלוא הנזק.
ג. בפס"ד מקיף מפי השופט ד. לוין נדונו בהרחבה הנושאים של סיווג מעוולים כ"מעוולים במשותף" או כ"מעוולים בנפרד", העברת נטל ההוכחה כמכשיר לעשיית צדק והסוגייה. של שיקולי מדיניות שיפוטית בהקצאת הסיכונים כאשר נוצר מתח בין הצורך להטיב את נזקו של הניזוק לבין הצורך למנוע אי צדק למזיק.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך, גב' נתניהו, אור. עוה"ד א. אברמוב ומ. נבון לעותר, עו"ד יזרח אלמוג למשיבים. 13.3.90).
ע.פ. 483/89 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתת שדות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד 1972, הורשע בעבירת הצתה באשר שילח אש ב-250 דונם שטחי בור ו-2 דונם חורש נטוע. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. חרף גילו הצעיר של המערער והנסיבות האישיות שנגולו, וכן חרף היותו גבולי מבחינה שכלית אין עילה להתערב בעונש. הצתת שטחים חקלאיים הפכה למכת מדינה שלעומתה מתגמדות הנסיבות האישיות.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אלוני. עו"ד עוויסאת למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 20.5.90).
ע.פ. 521/89 - עמנואל אלופמי וסונדי אודוטולה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף אשרות כניסה ושהייה בישראל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
שני המערערים, אזרחים ניגריים, הורשעו בעבירה של זיוף אשרות כניסה לישראל וסיוע לאזרחי ניגריה אחרים להיכנס למדינה ולשהות בה ללא היתר כדין. המערער הראשון נדון ל-50 חודשים מאסר בפועל והמערער השני לתקופה של 40 חודשים מאסר בפועל. בינתיים כבר ריצו שנה אחת מן המאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין ספק כי מדובר בעבירות רציניות מאד. כניסת בני אדם זרים לישראל ללא היתר וללא פיקוח, מהווה סיכון בטחוני ובטיחותי, והטלת עונשים מרתיעים בגין מעשי עבירה מהסוג הנדון מתבקשת. עם זאת ישנו ממש בטענת הסניגורים כי עבור המערערים מהווה כליאתם במאסר הכבדה מיוחדת, העולה על הסבל שהוא מנת חלקם של אסירים רגילים. אין המערערים שולטים בשפת המדינה, אין הם מקבלים אורחים או חופשות, הם מנותקים ממשפחותיהם וההשתלבות בחיי בית הכלא קשה עליהם מכל הבחינות. כמו כן הודיעה באת כח המדינה כי הוצאו כבר צווי גירוש למערערים שיבוצעו מיד עם שחרורם ממאסרם. לפיכך הוחלט להעמיד את עונשו של המערער הראשון על 25 חודשי מאסר ושל המערער השני על 20 חודשי מאסר.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, אור, החלטה - השופט בך. עו"ד גורדון למערער הראשון, עו"ד זינגר למערער השני, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 17.5.90).
ע.פ. 265/89 - דניאל דוד אוחיון נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה למתלונן בכוונה מחמירה בכך שירה חץ בפניו של המתלונן, שהוא נכה %100, היכה בראשו במשקולת כבדה ושבר עליו כסא. בגין המעשים הנ"ל גזר ביהמ"ש למערער שש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה וחצי. הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין נדחה.
באשר להרשעה - למתלונן נגרמו חבלות חמורות ע"י המערער אשר פעל מתוך כוונה לגרום לחבלה חמורה. אין מקום לזכותו מעבירה על סעיף 329(1) ולהמיר הרשעתו בעבירה קלה יותר. אשר לעונש - אכן, העונש שהוטל על המערער אינו קל, אך מעשיו אף הם אינם קלים. ההתנהגות הברוטלית והאלימה של המערער התרחשה כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שהוטל עליו זמן קצר לפני כן. כמו כן למערער עבר פלילי מכביד למדי. בהתחשב בכל אלה אין לומר שהעונש חמור מדי וביהמ"ש המחוזי כבר התחשב לקולא בגילו של המערער ובשאר נסיבות העניין.
(בפני השופטים: ברק, אור, בן יאיר. עו"ד ציון אוזנה למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 2.5.90).
עש"מ 1318/90 - בנימין שנקמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פיטורין לאחר הרשעה במסירת ידיעות לאויב) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש בביצוע עבירות חמורות ביותר של מסירת ידיעות לאויב ובמגע עם סוכן זר, ובעקבות הרשעתו הועמד לדין בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. דינו נגזר לפיטורין מיידיים משירות המדינה ופסילה לצמיתות משירות זה. עמדה בפני ביה"ד השאלה אם לקבוע כי הפיטורין יהיו ללא תשלום פיצויי פיטורין או ישולמו למערער פיצויים בשיעור כלשהו. הנטייה המובנת היתה שתישלל מהמערער זכותו לפיצויי פיטורין, אולם בהתחשב בסבלם הרב של אשתו ושני ילדיו הקטינים, ראה ביה"ד, לפנים משורת הדין, לזכות את המערער בתשלום %50 פיצויי פיטורין לפי שיעור משכורתו האחרונה. המערער אינו חולק על ההרשעה ועל העונש שהושת עליו, אך לסברתו ראוי היה שישולמו לו פיצויי פיטורין בגין 8 שנות שירות בשיעורם המלא, וזאת בשל
מצבו החומרי הקשה ובשל שירותו הממושך והקשה והיעדר זיקה בין עבודתו בשירות המדינה והמעשים שביצע. הערעור נדחה.
נוכח החומרה המפליגה של המעשים שביצע המערער, מחווירים כל הנימוקים האחרים. אם בכל זאת ראה ביה"ד למשמעת להתחשב עם בני משפחתו ולזכותו ב-%50 של הפיצויים, הרי שנעשה כבר חסד עמו ואין הוא ראוי להתחשבות נוספת.
(בפני: השופט ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד י. שדמי למשיבה. 16.5.90).
ע.פ. 211/89 - מדינת ישראל נגד רפאל חפיזוב
*קולת העונש (שוד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בביצוע שני מעשי שוד בכך שתקף שני נערים שעה ששחו בבריכת שחייה, תפס כל אחד מהם בצווארו מאחור בתנועת חנק ותוך כדי נסיון להטביע את ראשו תלש השרשרת שלצווארו ונמלט. בגין מעשים אלה גזר ביהמ"ש למערער שנה אחת מאסר בפועל. נגד המשיב היו תלויים ועומדים שלשה עונשי מאסר על תנאי: של שלש שנים, של שנתיים ושל 18 חודשים, וביהמ"ש הפעיל את שלשתם חופפים וגם את שנת המאסר שגזר למשיב החפיף למאסרים אלה, כך שלמעשה על המשיב לרצות שלש שנות מאסר ובגין המעשים דנן אין הוא נושא בעונש מוחשי כלשהו. בהטילו את העונש האמור נהג ביהמ"ש חסד עם המשיב לאחר שהתרשם כי חל מפנה במשיב, בין היתר בכך שהשתתף במסלול לימודים בישיבה ונטייתו היא לצאת ממעגל הפשע ולחזור למוטב. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לאחר שנתקבלו תסקירי שרות המבחן עולה כי בשהותו בכלא מקדיש המשיב את מירב זמנו להרחבת השכלתו, במיוחד השכלה תורנית, והוא ממשיך בלימודים במסגרת הישיבה. אולם ברור כי העונש שנגזר לא יוכל לעמוד על כנו בהיותו מופרז לקולא. בהתחשב בנסיבות כאמור הוחלט כי שלשת המאסרים על תנאי אמנם יופעלו בחופף, אך בעבירות נשוא הערעור העונש יהיה שנה וחצי מאסר בפועל מצטבר וכן שנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למערערת, עו"ד זילברשטיין למשיב. 27.5.90).
ע.א. 777/89 - משה גואטה נגד אדית גואטה ואח'
*מזונות
(מחוזי ת"א - מ.א. 2558/85 - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות לאשתו ושלשת ילדיו עד שיתבגרו. הסכום שקבע ביהמ"ש היה 3,705 ש"ח לחודש צמוד למדד של יולי 1985, וכן חייב אותו בתשלומים שונים להחזקת הבית. בינתיים בגרו הילדים וכתוצאה מכך הופחת סכום המזונות ב-%30 וכיום חייב המערער לשלם למזונות אשתו ובתו סכום המגיע לכדי 8,000 ש"ח לחודש. הערעור נתקבל.
במצב רגיל לא היה מקום להתערב בממצאיו של ביהמ"ש באשר ליכולתו הכספית של המערער ובאשר לצרכי המשיבים, ואולם הסכום כפי שהוא עומד כיום הוא סכום ניכר בהשוואה למה שנוהגים לפסוק בבתיהמ"ש ועל כן ראוי עניין זה שייבדק מחדש בערכאה הראשונה. מאחר ואין עתה עילה להגשת תביעה חדשה, שהרי אין שינוי מהותי בנסיבות שיצדיק זאת, אין דרך אלא לשמוע טענות, ובמידת הצורך ראיות, כדי לבחון את שיעורם של המזונות. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אמנון בן דרור למערער, עו"ד מ. בר שלטון למשיבים. 27.5.90).