תקציר סביר כרך ל"ו חוברת 10

ע.א. 833/87 - יורשי המנוח טבר עודה נגד פקיד שומה נצרת

הכנסה מיגיעה אישית של עיוור לצורך פטור ממס הכנסה. "פדיון חופשה" כ"הכנסה מיגיעה אישית"(מחוזי נצרת - עמ"ה 10+53/87 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המנוח עבד כשכיר בחברה שבעלי מניותיה היו הכנסיה היוונית הקאתולית - 2/3 והמנוח - 1/3. בתחילת שנות השמונים העביר המנוח את מניותיו לבניו. המנוח סבל מאז חודש אפריל 1983 משיתוק בחצי גופו ומעיוורון אך המשיך לעבוד במלון של החברה. עקב נכותו הגיש בקשה לוועדה הרפואית, שהוקמה מכח תקנות מס הכנסה, וביקש להכיר בנכותו לצרכי פטור ממס. הוועדה הכירה במנוח כנכה בשיעור %100 ובפטור שניתן לו בפברואר 1984 נקבע לאמור "...הינך זכאי לפטור ממס על הכנסתך מתאריך אפריל ..1983.". שכרו השנתי של המנוח שעמד בשנת 1982 על 775 דולר לחודש בממוצע,עלה בשנת 1983 לממוצע של 2,150 דולר לחודש ובשנת 1984 לממוצע של 2,460 דולר לחודש. פקיד השומה נתבקש לפטור הכנסות אלה. ממס וסירב, שכן "המנוח היה נכה %..100. לא היה... מסוגל לבצע כל עבודה שהיא..." והכנסתו של המנוח והמשכורות הןהכנסה שלא מיגיעה אישית. כן סבר כי תשלום המשכורת "נעשה כדי להמנע מתשלום מס, כפי שמשתמע מסעיף 86 לפקודת מס הכנסה".
ב. יורשי המנוח ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את הערעורים בחלקם וקבע כי הוכח שהמנוח אכן עבד בפועל במלון גם לאחר שנקבעה לו נכות של %100, ועבודתו זו עלתה כדי "יגיעה אישית". מאידך, סבר ביהמ"ש, כי השכר ששולם למנוח בשנים הנדונותהיה מופרז וללא יחס סביר לשכרו בשנים קודמות. לפיכך פסק שיש לקבוע למנוח שכר של1,000 דולר בממוצע לחודש לשנת 1983 ו-1,200 דולר לחודש לשנת 1984 לצורך הפטור ממס. המערערים טענו כי שכרו של המנוח לשנת 1983 כלל גם תשלום של למעלה מ-1,000 ש"ח בגין פדיון חופשה שנתית שצבר המנוח עד לשנת 1980. אולם לדעת ביהמ"ש המחוזי אף אם ניתן לומר כי המונח "הכנסה מיגיעה אישית" כולל גם תשלום בגין פדיון חופשה, הרי "פדיון החופשה... נובע משנים קודמות שאזי לא היה למנוח כל פטור מתשלום מס...". על ההפחתה של השכר לצורך הפטור ממס ועל אי הכרה בפדיון החופשה כהכנסה לשנת 1983 מערערים יורשי המנוח. הערעור באשר לפדיון החופשה נתקבל והערעור באשר להפחתת סכום השכר החודשי שיש להכיר בו לצורך הפטור נדחה.
ג. באשר לפדיון החופשה - ביהמ"ש המחוזי נמנע מלהכריע בשאלה אם תשלום נגין פדיון חופשה בא בגדר הכנסה "מיגיעה אישית" וזאת מכיוון שדחה את האפשרות לפטור תשלום זה ממס הכנסה מטעם אחר כאמור. לעניין זה יש לומר כי אדם שהכנסתו נובעת מ"יגיעה אישית", גם תשלום פדיון חופשה, המשתלם לו כגין יגיעתו זו, הינו הכנסה מ"יגיעה אישית".
ד. נותר לבדוק אם חל הפטור על הכנסה זו ששולמה בשנת 1983. התשובה לכך היא חיובית. בשיטת המיסוי הנוהגת בישראל, שכיר המדווח על הכנסותיו לפי בסיס מזומנים, מתחייב במס על הכנסותיו עם קבלתן. סעיף 8 לפקודה מאפשר לנישום לפרוש למספר שנים את הסכום שהוא מקבל מפדיון חופשה, באופן שיקהה את עוקץ המס השולי. לולא סעיף זה לא יכולים היו, לא פקיד השומה ולא הנישום, למנוע את הטלת מלוא המסעל דמי פדיון חופשה בעת קבלתם. חיוב במס של המנוח בגין השנה בה צמחה הזכאות לפדיון חופשה, נוגד את שיטת הגביה משכירים. נוסח הפטור שקיבל המנוח מהוועדה קובע כי תחולתו הינה על הכנסות "מתאריך אפריל 1983" והפירוש הנכון היחידי לנוסחזה הינו כי הפטור יחול על הכנסות מיגיעתו האישית של המנוח שנתקבלו מתאריך אפריל1983.
ה. אשר לגובה שכרו של המנוח בשנים 1983, 1984 - טוענים המערערים כי משקבע ביהמ"ש כי הכנסתו של המנוח היא מיגיעה אישית לא היה זכאי לבחון את סבירותה, ושגה בכך כאשר אישר את עמדת פקיד השומה המסתמך על סעיף 86 לפקודה, שכן בנסיבות
המקרה לא חלה אף אחת מן החלופות המנויות בסעיף זה הנותנות לפקיד השומה את הזכות להפעילו. אכן, צודקים המערערים בטענתם כי אף אחת מן החלופות המנויות בסעיף 86 לא חלה במקרה הנדון, אך טועים הם בטענתם כי ביהמ"ש אינו מוסמך לבחון אם אכן נבעה הכנסתו של המנוח כולה כפי שהוצהר עליה מיגיעה אישית. במה דברים אמורים - המערערים ביקשו כי תחול לגבי הכנסות המנוח הוראת סעיף 9(5)(א) לפקודה, הפוטרת ממס, הכנסה מיגיעה אישית של עיוור. לשם כך, היה עליהם להוכיח כי נתקיימו בעניינו של המנוח כל רכיבי הפטור, ובמיוחד, הדרישה כי מקורה של ההכנסה יהיה מיגיעה אישית. המערערים הוכיחו כי המנוח עבד במלון בשנות המס הרלבנטיות, אך באשר לגובה משכורתו של המנוח הראה המשיב, כי קיים פער גדול בין המשכורת ששולמה למנוח לפני קבלת הפטור לבין המשכורת ששולמה לו לאחר מכן. העלאת הטענה ע"י המשיב חייבה את המערערים ליתן הסבר שיבאר את פשר העלאת השכר. דא עקא, הסברי המערערים נמצאו בלתי אמינים ועובדת העלאת השכר נותרה בלתי מוסברת. חסד עשה ביהמ"ש עם המנוח בסכומים שקצב, ורק לאור העובדה כי על הקביעה הנ"ל לא הוגש ערעור מטעם המשיב יש להותיר את החלטת ביהמ"ש המחוזי על כנה ביחס לגובה הסכום.

(בפני השופטיס: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ד. נייגר למערערים, עו"ד יעקב כהן למשיב. 20.8.90).

ע.פ. 3287/90 - פחימה יהודה נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. נגד המערער הוגש כתב אישום בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בו יוחסו לו עבירות שונות ובמקביל הוגש נגד אדם בשם אסרף כתב אישום, בו יוחסו לו עבירות המתבססות על אותה מערכת עובדות. האישומים מתייחסים לכך כי אסרף יחד עם המערער תקפו את המתלונן, שהיה עד מדינה במשפטם של השניים, היכו אותו ושדדו ממנו כסף ורכוש, וכן החזיקו כמויות גדולות של סמים שהעבירו לעד המדינה כדי שימכור עבורם את הסם. עם הגשת כתבי האישום עתרה המדינה לאחד את הדיון בשני התיקים מטעמי יעילות, וביהמ"ש החליט לאחד את הדיון על מנת לשמוע את עדותו של עד המדינה. חרף זאת, בפועל, על דעת התביעה והסניגורים, נשמע הדיון המאוחד עד לסיום פרשת עדי התביעה בעניינו של אסרף. לאחר מכן נענה ביהמ"ש לבקשת התביעה והורה על הפרדת הדיון כשאותו שופט ממשיך לדון בשני המשפטים. תחילה הסתיים משפטו של אסרף וניתן גזר הדין ולאחר מכן בא השופט לדון במשפטו של המערער. הכרעת הדין במשפטו של אסרף התייחסה, בין השאר, לדברי עד המדינה, שעל עדותו מתבסס גם כתב האישום נגד המערער, ומהימנותו של עד המדינה וכן פה ושם, למעורבותו של המערער באירועים שונים.
ב. בשל תוכנה של הכרעת דין ביקש הסניגור כי השופט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער באשר קיימת אפשרות ממשית כי ביהמ"ש גיבש דעתו בכל הנוגע לאחריות המיוחסת למערער בכתב האישום וכן לאור הקביעות באשר למהימנות עד המדינה וההתייחסות למערער בהכרעת הדין של אסרף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה משני טעמים עיקריים: משום שהמערער וסניגורו, בהסכימם לאיחוד הדיון, חייבים היו להבין כי אפשר שהנאשם האחר יורשע בדין וההכרעה תנומק כנדרש; אין חשש שהכרעתו בעניין האחדתכבול את שיקול דעתו וחופש הכרעתו בעניינו של המערער. הערעור נדחה.
ג. הכלל המנחה בסוגייה של פסלות שופט הוא כי לא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של הנאשם היא הקובעת לעניין זה, אלא השאלה היא אם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט. נמצא כי השאלה העיקרית שיש להשיב עליה בעניין זה היא אם בעקבות הכרעת הדין של אסרף וההתייחסויות של השופט באותה הכרעת דין, קיימת אפשרות ממשית מאד מסתברת כי השופט כבר קבע דעתו באשר לאחריותו של
המערער, וינהג במשוא פנים בניהול משפטו. התשובה לכך היא שלילית. בחינה מדוקדקת של הנאמר בהכרעת הדין שוללת אפשרות ממשית, ואף פחות מכך, כי נתגבשה אצל השופט דעה קדומה או מסקנה מסויימת באשר לאחריות המערער. צפוייה היתה וגם נדרשה הכרעה של ביהמ"ש בין הגירסאות הנוגדות, ומשקבע ביהמ"ש את אמינותו של עד המדינה מול גירסתו של אסרף, אין בכך כדי לקבוע כי עדותו של עד המדינה תהיה עדיפה בעיני השופט גם מול עדותו של המערער. אפשר שעדיף היה מלכתחילה שלא ללכת בדרך האיחוד וההפרדה של המשפט, אך כשהוחלט על האיחוד וקיום הדיון בדרך זו, ומשהסכימו לכך בעלי הדין, לא תישמע מפי המערער טענה של פסלות.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד חכם למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה.11.8.90).

ע.א. 237/87 - ניצה גולן ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*דירה ה"מיועדת למגורים לפי טיבה" לצורך פטור ממס שבח(הערעור נדחה).

א. בשנת 1952 נבנה בית בבני ברק, בחמשה מפלסים, ששימש למגורי המערערים והוריהם עד לשנת 1970. החל בשנת 1970 הושכר הבית למטרות עסק שונות ובשנת 1974 הושכר הבית לניהול בית אבות. בהסכם השכירות הסכימו המערערים כי השוכרים יבצעו שיפוצים ושינויי מבנה לצורך התאמת הבית לייעודו כבית אבות, ובפועל בוצעו מספר שינויים ללא קבלת היתר בניה. כמו כן, השימוש בבית כבית אבות, מנוגד לתכנית בניין ערים שעל פיה האיזור מיועד למגורים בלבד. המערערים מכרו את הבית וביקשו להכיר בו כ"דירת מגורים" לצורך פטור ממס שבח, המשיב קבע כי על המכירה חלה שומת מס שבח מקרקעין, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה.
ב. על מנת לזכות בפטור ממס שבח בגין מכירת הבית, היה על המערערים להוכיח כי מדובר ב"דירת מגורים" שהגדרתה בחוק מס שבח "דירה... שבנייתה נסתיימה... ומשמשת למגורים או מיועדת למגורים לפי טיבה...". הבית לא שימש למגורים בשנים 1984-1971, והמחלוקת סבה על השאלה אם עדיין ניתן לראות את הבית כדירה "המיועדת למגורים לפי טיבה". וועדת הערר קבעה כי שינויי המבנה שינו את אופיו של הבית והפכו אותו מבית מגורים לבית המשמש לצרכי עסק. הריסת המטבח ובניית מטבח גדול, וכן הפיכת הסלון הגדול לחדרונים, כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם שמירת טיב הדירה שתשמש למטרת מגורים. עמדת המערערים היא כי דירה שנבנתה מלכתחילה כדירת מגורים, באיזור המיועד למגורים, אינה משנה את אופייה כדירת מגורים, אפילו יהיו בה 30 חדרי שינה ו-10 חדרי שירותים ואמבטיות. עמדה זו אין לקבלה. בע.א. 668/82 (פד"י ל"ט(2) 385) נקבע כי מילות החוק "לפי טיבה" מצביעות על כך, שהמחוקק העדיף את המבחן האובייקטיבי לקביעת ייעוד הדירה. יש לבדוק את הדירה כמות שהיא ולראות אם היא עשוייה לשמש בפועל למגורים מבחינה פיסית, היינו מבחינת המבנה ומבחינת המצאותם של מתקנים המצויים בדרך כלל בדירת מגורים, כגון מתקני חשמל ומים, שרותים, מטבח וכיוצא באלה.
ג. החוק מדבר בדירה המיועדת לפי טיבה למגורים. הכוונה איננה לעסק של מגורים אלא לדירה המיועדת לשימוש פרטי, היינו למגורים של יחיד או של משפחה. בנסיבותיו של תיק זה יש בשינויים המבניים שבוצעו בבית כדי להכשירו לשמש כבית אבות, כדי להפקיעו מכלל המונח "דירת מגורים". בדיקת ייעוד הדירה על פי תכנית המיתאר מתיישבת עם המבחן האובייקטיבי לצורך הגדרת דירת המגורים, אך תכנית המיתאר היא רק נקודת המוצא לבחינת יעוד המקרקעין, ויש להשלים את הבדיקה ע"י בחינת מצב הדברים בפועל. לעיתים קיים פער בין התכנון לבין מה שמתבצע במציאות. הבית במקרה דנן אכן נמצא באיזור המיועד למגורים, אך בפועל נעשה בו במשך שנים רבות שימוש
עיסקי, תוך שינוי מבנהו הפנימי באורח כזה, השולל ממנו את האופי של יחידת מגורים המיועדת לשימוש פרטי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ארנון אלישיב למערערים, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 21.8.90).

ע.א. 65/88 - אדרת שומרון בע"מ נגד הולינגסוורת ג.מ.ב.ה.

התגבשות הסכם. סעיף שיפוט במדינת חוץ(מחוזי ת"א - המרצה 7326/87 (ת.א. 408/87) - הערעור נדחה).

א. המערערת הקימה מפעל בשומרון ואת הציוד למפעל קנתה מן המשיבה, שהיא חברה גרמנית. לאחר כשנה אירעה תקלה שבעטייה נגרמו נזקים רבים לציוד. המערערת הזמינה אצל המשיבה חלקי חילוף וכן ביקשה כי מומחה של המשיבה יבוא לישראל להתקין את חלקי החילוף. בשל דחיפות העניין נעשו ההזמנות בשיחות טלפון ובחילופי טלקסים, כאשר הטלקסים מפרטים את הציוד המוזמן, מחירו, תנאי תשלום, וכדומה, וכן פרטים הנוגעים לבואו של המומחה. התיקון לא עלה יפה והמערערת סבורה כי המומחה מטעם המשיבה התרשל וכן כי המשיבה שלחה חלקי חילוף שלא התאימו למה שהזמינה. המערערת תבעה את המשיבה בישראל בגין הנזקים שנגרמו לה, והמשיבה ביקשה למחוק את התביעה, בטענה שהצדדים הסכימו ביניהם כי מקום השיפוט היחיד יהיה בגרמניה. המשיבה הסתמכה על מסמך אישור הזמנה שהיא שלחה למערערת בעקבות ההתכתבות בטלקסים. מסמך זה כלל שלושה דפים, ובשורה האחרונה של הדף השלישי נאמר כי למסמך צורף דף רביעי הכולל תנאים שונים (להלן: חוזר התנאים). התניה האחרונה שבחוזר התנאים, שעליה מסתמכת המשיבה, קובעת כי תביעות תוגשנה לפני ביהמ"ש בגרמניה וכי למשיבה שמורה אופציה לתבוע את המערערת גם במקום מושבה של המערערת. ביהמ"ש המחוזי החליט למחוק את התביעה על הסף והערעור על כך נדחה.
ב. המערערת טוענת כי ההסכם בינה לבין המשיבה נכרת כבר באמצעות הטלקסים ואי אפשר לבוא ולהוסיף תנאים מגבילים ללא הסכמתה. כנגדה טוענת המשיבה שחילופי הטלקסים היו רק בגדר העברת פרטי אינפורמציה ראשוניים, בעוד שהעיסקה עצמה נכרתה ע"י מסמך אישור ההזמנה שכלל את חוזר התנאים. אשר לשאלה לפי איזה דין יש לפרש את מערכת הקשרים לצורך הקביעה מתי נכרת החוזה - בכל מקרה יש להחיל את הדין הישראלי, שכן גם אם חל הדין הגרמני על נושא זה, לא הוכח מה הן הוראות הדין הגרמני באשר לחוזה שנכרת בנסיבות עובדתיות כנ"ל, וכיוון שכך יש לבחון את הסוגייה האמורה על פי המשפט של הפורום שבמקרה דנן הוא המשפט הישראלי.
ג. העיון בטלקסים ובמה שנאמר בהם מביא לכלל מסקנה כי ניתן היה לראות בהם לכל היותר שלב חשוב בגיבוש העיסקה אך זאת ותו לאו. מסמך אישור ההזמנה וכולל חוזר התנאים הוא מסמך מהותי אשר על פי תוכנו משלים את החסר ומביא לידי שכלול החוזה. לא עלה בידי המערערת להוכיח טענתה כי מסמך אישור ההזמנה וחוזר התנאים הגיעו לאחר שכבר נשלחו ונתקבלו חלקי החילוף ע"י המערערת. לפי סדר דברים טבעי והגיוני, כמקובל ביחסי מסחר - על אחת כמה וכמה מסחר בינלאומי - מסכימים על תנאי ההתקשרות תחילה, ואם ההתקשרות באה לכלל גיבוש במסמך או מסמכים שבכתב, משלימים תחילה שלב זה, ובעקבותיו בא שלב הביצוע. באין ראייה אחרת, ההנחה אשר צריכה להדריך היא כי המערערת קיבלה תחילה את מסמך אישור ההזמנה ורק בעקבותיו בוצעה העיסקה במשלוח חלקי החילוף.
ד. משמתייחסים לתנאים הכלולים במסמך הסופי כאל הצעה משלימה לאמור בטלקסים, עולה השאלה אם המערערת הסכימה לתנאים אלה על דרך קיבול. קיבול של הצעה לפי החוק מתבצע באחת הדרכים הקבועות בסעיפים 5 ו-6 לחוק החוזים (חלק כללי). לפי סעיף 6 הקיבול יכול שיהיה במעשה של ביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, ובמקרה דנן ניתן
למצוא מעשה של המערערת לביצוע החוזה, בכך שהיא שילמה בגין החלפים שנתקבלו אצלה. גם שתיקתה של המערערת שלא השיגה על התנאים שבחוזר התנאים בהתכתבות שהיתה לאחר מכן, עשוייה ללמד על הסכמתה לתנאים שנכללו בחוזר זה. הטענה כי תניית השיפוט הוספה בהחבא - דינה להידחות. מדובר בצירוף דף נוסף, קריא וברור, אשר יש אליו הפנייה מפורשת באישור ההזמנה, ואם המערערת אכן לא שמה לבה לקיומה של תנייה זו אין לה להלין אלא על עצמה.
ה. נותרה השאלה אם תניית השיפוט הנדונה היא תניית שיפוט ייחודית, או שהיא תנייה הקובעת שיפוט מקביל, וממילא לא נשללה סמכות שיפוט ממדינות אחרות ובכלל זה מדינת ישראל. מהותה של תניית השיפוט אם ייחודית היא, אם מקבילה, נמדדת על פי לשונה של ההתנייה. בענייננו, לשון התנייה איננה שוללת אמנם במפורש סמכותם של בתי משפט אחרים, אך זהו מקרה שבו מתאים להסיק ממערכת הנסיבות והעובדות שברקע העיסקה ודרך התגבשותה כי כוונתה להיות תניית שיפוט ייחודית ולא מקבילה. התנייה מנוסחת באופן פעיל, לאמור, "תביעות תוגשנה" ולא בנוסח סביל "לבית משפט פלוני תהא סמכות" ; הסיפא של תניית השיפוט המציינת כי למשיבה שמורה אופציה לתבוע את המערערת גם במקום מושבה של המערערת עשוייה ללמד כי למערערת, אין קיימת אופציה כזו. מן העובדה שנקבע כי הדין החל על החוזה יהיה הדין הגרמני אין אמנם ללמוד באופן ברור כי תניית השיפוט היא ייחודית, ואולם הדבר עשוי ליתן תוספת משקל, ולתמוך בהטיית הכף לעבר המסקנה שהמדובר בסמכות ייחודית.
ו. המערערת טוענת כי קיימת סכנה שעברה תקופת ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות הגרמני ומסיבה זו מן הדין שלא להחיל כאן את תניית השיפוט. ברם, סכנת ההתיישנות אינה מאורע המתרחש ברגע מסויים. אם קבועה תקופת התיישנות כלשהי ניתן לדעת בכל מועד הקודם לסיום אותה תקופה באיזו מידה קרבים לאותה שעה קריטית. בענייננו, אע"פ שייתכן ותקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הגרמני חלפה רק בשלב הערעור, הרי יש ממש בטענת המשיבה כי היה על המערערת לנקוט צעדים בשלב מוקדם יותר, כשהשליטה על המצב היתה עדיין בידה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עוה"ד אהרון אנקר ויהושע דויטש למערערת, עו"ד אריאל זליכוב למשיבה. 22.8.90).

בג"צ 434/87 - בית חינוך עוורים לבני ישראל ואח' נגד שר העבודה והרווחה ואח'

*הפסקת הקצבות למוסד לחינוך עיוורים בנימוק שמצבו הכספי איתן(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים בייסקי ובן יאיר כנגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין).

א. בית חינוך עוורים (להלן: המוסד) הינו מוסד חינוכי בירושלים שהוקם בשנת 1902. במוסד קיימת פנימיה שבה מתגוררים רוב רובם של התלמידים הלומדים בבית הספר שבמוסד. תקציבו של המוסד התבסס בין היתר על הקצבות של משרד העבודה והרווחה (להלן: המשרד). בחודש יוני 1980 החליט המשרד להפסיק את הקצבותיו למוסד. הפסקת ההקצבות באה בעקבות דו"ח מבקר המדינה כי בידי המוסד סכומי כסף נכבדים שאינם מנוצלים לצרכי העוורים ולרווחתם. המוסד טוען כי הסכומים שעליהם מצביע המשרד הינם כספים המיועדים למטרות מוגדרות שנקבעו מראש ואין באפשרות הנהלת המוסד ליטול מכספים אלה לצורך הוצאות ההחזקה השוטפות של החניכים במוסד. לאחר שהוגשה העתירה מונתה וועדה שקבעה, בינואר 1989, את סל ההוצאות עבור החזקת חניך במוסדות חינוך עוורים בסכום של כ-1060 ש"ח לחניך. מדו"ח כספי של העותרת, בטרם מינוי הוועדה הנ"ל, עלה כי ההוצאה החודשית בפועל עמדה על סך 2253 ש"ח לחניך לחודש במוסד. בעקבות קביעת סל השרותים כאמור החליט המשרד לשלם לעותרת %10 מהסכום שנקבע לסל דהיינו 106 ש"ח לחודש .להחזקת כל חניך אצל העותרת. העותרת סירבה לקבל
סכום זה. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים בייסקי ובן יאיר נגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין.
ב. השופט ד. לוין (דעת מיעוט) : חוק התקציב קובע כי "הממשלה רשאית להוציא בשנת כספים פלונית את הסכום הנקוב כהוצאה בחוק התקציב השנתי לאותה שנה" ובתקנות התקציב של משרד העבודה והרווחה, שהותקנו על פי חוק התקציב, מצוי בפרק שכותרתו "שיקום וטיפול בעיוור" פריט המכונה "השתתפות בהחזקת ילדים במוסדות". אין ענייננו כאן בשאלה העקרונית אם יכול ונתכוון המחוקק להטיל תפקידים שונים על רשויות המדינה באמצעות חוקי התקציב אם לאו, וכן אין בענייננו השאלה הפרשנית כיצד יש להגדיר את המונח "רשאי" המופיע בחוק יסודות התקציב - אם כלשון של חיוב או כלשון של מתן רשות. גם אם אין לעותרים זכות קנוייה להשתתפות באחזקת ילדים במוסד, עדיין יש מקום להתערבותו של בג"צ אם נהגה הרשות באפלייה בין שווים, או אם הפעילה שיקולים שאין להם בסיס צודק בנסיבות העניין. בשטחים רבים פועלת הממשלה בחלוקת התמיכות ללא כל חוק מסמיך, ובמקרים כגון אלה חייב הממשל לקבוע קריטריונים אחידים, לפחות באותו ענף כלכלי.
ג. באשר לטענת המשיבים כי מצבו הכלכלי של המוסד מגלה כי אינו נזקק להשתתפות המשרד בשל כך שמצבו הכלכלי איתן - הכספים שעליהם מצביעה המשיבה הם כספים אשר נועדו מעיקרם למטרות מסויימות ומוגדרות ואין המוסד רשאי לעשות בהם שימוש ככל העולה על רוחו, או ככל שיצריכו הנסיבות המשתנות. מעבר לכך, העובדה שמוסד אחד משקיע מאמצים ומצליח להשיג תרומות, בעוד מוסדות אחרים אינם נוקטים יוזמה בתחום זה, או שאינם מצליחים ביוזמתם, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק מצב שבו יקבלו הנכשלים והנחשלים כספים, בעוד מי שמלאכת איסוף התרומות צולחת בידו לא יקבל כספי תמיכה מרשויות המדינה. כדי שלא לסטות מעקרון השוויון היה על המשרד לקבוע כי הכספים יחולקו לכל מוסד ומוסד על פי מספר החניכים, ויש לראות בדרכים שבהן נהג המשרד משום אפלייה בין כאלה השווים בעיקרם, שהיא אפלייה פסולה, ויש לעשות את הצו להחלטי.
ד. השופט בייסקי (דעת הרוב) : תקציב המדינה בפריט של השתתפות במוסדות לחינוך עוורים הוא קטן יחסית, והוא בא רק להשלים את הצרכים מעבר להשתתפות הורי העוורים, הרשויות המקומיות ומקורות עצמיים של כל מוסד. המסגרת התקציבית הכללית משאירה לרשות המוסמכת את התפקיד להשתמש באותו תקציב מצומצם בצורה היעילה ביותר מבחינת המטרה, היינו הבטחת הצרכים הבסיסיים ההכרחיים של כלל ציבור העוורים במוסדות. הדרישה כי ההקצבה תחולק למוסדות על פי מספר חניכים מצביעה על גישה פורמלית - מיכנית, אשר משיגה לכאורה שוויון אריטמטי, ואולם אין לומר כי שוויון זה מביא דווקא לתוצאה צודקת מבחינת המטרה המהותית שלמענה משתתפת הממשלה בתיקצוב חלקי של המוסדות.
ה. העוגה התקציבית שנועדה לתמיכה וסיבסוד של מוסדות לחינוך עוורים מצומצמת מאד, כאשר המטרה המהותית של השלמת הסיבסוד היא להבטיח רמה מינימלית הכרחית של צרכי העוורים במוסדות. מהדו"ח הכספי שהוגש ע"י העותרת עולה כי לעותרת הכנסות משמעתיות מתרומות בארץ ובחו"ל, תרומות שאיפשרו לה לפתח את המוסד, להקים בריכת שחיה ומרכז ספורט וכדומה מתקנים ומפעלים. יש לה בקרנות שונות מספר מליונים של דולרים המיועדים למטרות ספציפיות. גם כשמתעלמים כליל מקרנות אלה הרי רמת אחזקת חניך בצורה שוטפת במוסד עולה לאין ערוך על "סל השירותים" כפי שחושב על ידי הוועדה שנתמנתה למטרה זו. אם תתקבל דרישתה של העותרת להקצבה ממשלתית, היא תוכל להגדיל את רמת המוסד וריווחת החוסים בו, כאשר היא גם כיום מוציאה פי שניים ורבעמעל לסל השרותים המחושב. הקצבה כזו לעותרת תהיה על חשבון העוורים שבמוסדות
אחרים, שלהם יהיה הכרח להפחית את ההקצבה, גם אם אין הם מגיעים לרמת "סל השירותים" המינימלי מכל המקורות גם יחד. מן הבחינה האמורה אין לומר כי מדובר כאן באפלייה בין שווים, ואין לומר כי המשיבים שקלו שיקולים פסולים וזרים או לא סבירים כאשר החליטו להפסיק את התיקצוב הממשלתי לעותרת.
השופט בן יאיר: לא בלי התלבטות החליט, בפסק דין קצר, להצטרף לדעתו של השופט בייסקי.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בן יאיר. עוה"ד שלמה ואריה תוסיה כהןלעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 16.8.90).

ע.א. 139/89 - ישראל הרפז ואח' נגד עופר אחיטוב ואח'

*הפרת זכויות יוצרים בהעתקת תכנת מחשב(מחוזי ת"א - ת.א. 1311/85 - הערעור נדחה).

א. המשיב הוא יוצרה של תכנת מחשב מסוג של מחולל ישומים בשם "איריס". המערער הוא חברו מנוער של המשיב. בסוף שנת 1981 ביקש המערער את הסכמת המשיב לשווק את "איריס" והלה הסכים. במסגרת זו קיבל המערער לידיו עותק של תוכנת "איריס" והדרכה מקפת בכל הקשור בהפעלתה ובשימוש בה. לאחר תקופת שווק קצרה פנה המערער למשיב בבקשה כי יבצע שינויים מסויימים ב"איריס" לפי דרישת לקוחות, והוסכם כי המערער יבצע בעצמו את השינויים הדרושים באמצעות מתכנתים שישכור. הדבר בוצע לקראת סוף דצמבר 1981 ותחילת ינואר 1982. באותה עת הצהיר המערער בכתב כי קיבל לידיו עותק של התוכנה "איריס" וכי זו שייכת למשיבים, והתחייב במפורש לא להעתיק את התוכנה. באוקטובר 1982 נודע למשיב כי המערער משווק תוכנת מחשב מסוג של מחולל ישומים המכונה על ידו "לוטוס 8". המשיב הגיש תביעה נגד המערער בטענה כי תוכנה זו אינה אלא העתקה של "איריס". תביעת המשיבים התבססה על מספר עילות וביהמ"ש קיבל את התביעה על יסוד שתי עילות: הפרת הסכם שלא להעתיק את "איריס" ; הפרת זכויות יוצרים בתכנת "איריס". ביהמ"ש קבע כי התוכנה "לוטוס" מהווה העתקה של תוכנת "איריס" ומכאן שהתקיימו העילות האמורות. בהתאם לכך זיכה ביהמ"ש את המשיבים במספר סעדים ובכללם צו מניעה; צו הצהרתי על קיומה של העתקה, חיוב המערערים לתת למשיבים חשבונות ודו"ח מלא על השימוש ועיסקות שנעשו בקשר לתוכנות "איריס" ו"לוטוס" וכדומה. הערעור נדחה.
ב. המערערים טוענים כי בדיקת הדמיון ע"י העתקה צריכה להיעשות ע"י השוואה בין היצירות המוגמרות, אותן יש להציג בפני ביהמ"ש, ולא ניתן לפסוק כי המוצר המוגמר אמנם אינו דומה, אך יחד עם זאת הוכח כי הועתקו שלבים בפיתוח התוכנה. טענה זו יש לדחות. הדיון בביהמ"ש המחוזי יצא מנקודת הנחה מוסכמת כי בהליך פיתוחה של תוכנה קיימים 3 שלבים: שלב הגדרת הדרישות; שלב תכנון התוכנה שבו מתורגמות דרישות התוכנה למפרטים סכמטיים; שלב התכנות המבוצע ע"י מתכנתים שתפקידם לתרגם את עיצוב התוכנה ממצב של שרטוטים ומבנים סכמטיים לשפת מחשב. שלב הגדרת הדרישות ושלב עיצוב התוכנה הם השלבים החשובים והמרכזיים בהליך פיתוחה של תוכנת מחשב ועיקר הזמן המושקע בפיתוח תוכנה, כ-%70-60, מוקדש לשלבים אלו. השלב השלישי, שלב התכנות הוא שלב טכני בעיקרו. זכות יוצרים אינה מגינה על רעיון כי אם על אופן הביטוי של הרעיון וכל אחד משלבי פיתוח התוכנה יכול לבוא לידי ביטוי מוחשי נפרד. לפיכך, זכות היוצרים בתוכנת מחשב משתרעת הן על כל אחד משלבי הפיתוח והן על היצירה המוגמרת עצמה.
ג. טענה נוספת שהעלה המערער הינה כי לא היה בראיות הנסיבתיות שעליהן עמד השופט כדי להצביע על קיומה של העתקה. טענה זו יש לדחות. הוכחת קיומה של העתקה יכול שיעשה על סמך ראיות נסיבתיות. בענייננו מובילות הראיות למסקנה כי אכן
מדובר בהעתקה. ראשית, יש להדגיש את יחסי האמון שהיו קיימים בין המשיב למערער, למערער היתה גישה לתכנית המקור ולמסמכי התכנון של "איריס", בעלון הפרסומת של "לוטוס" הופיע תאור של תוכנה הזהה לתאור תוכנת "איריס" כפי שהופץ, ובהצעת מחיר לרכישת ה"לוטוס" ציין המערער במפורש כי המשיבה השניה היא שפיתחה את מחולל הישומים. כמו כן, בתקופה קצרה של מספר חודשים לא ניתן לפתח באופן עצמאי תוכנה מן הסוג הנדון.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ארנן גבריאלי למערערים, עו"ד א. גולדנברג למשיבים. 29.8.90).

בג"צ 1250/90 - איי.אס.פי. קידום לתעשיה בע"מ נגד שר הבטחון ואח'

*שינויים במפרט שנדרש במכרז לרכישת מדפסות ע"י משרד הבטחון(העתירה נדחתה).

א. משרד הבטחון עמד לרכוש מדפסות מחשב ליחידות צה"ל ופנה למספר ספקים הקשורים עמו בקשרי עבודה. הוכנה הצעה למפרט המדפסות (להלן : המפרט הראשון) לאחר שנבחנו צרכי המערכת וחידושי הטכנולוגיה. בנובמבר 1989 הוציא משרד הבטחון בקשה להצעת מחיר ע"י מו"מ, שאליה צורף המפרט הראשון. על פי המפרט הראשון היה על המציעים להגיש את הצעותיהם בצירוף מדפסות שיעמדו לבדיקת מומחי משרד הבטחון עד ליום מסויים. הוגשו לבדיקה שמונה מדפסות של ששה מציעים, כאשר העותרת הגישה מדפסות משני הסוגים שצויינו במפרט, היינו מדפסת מסוג מתקדם ומדפסת מסוג קודם. במרץ 1990 הוציא משרד הבטחון "עדכון מסמך דרישות" (להלן: המפרט השני) של דרישות המשרד ממדפסות המחשב המוצעות והוא שונה מן הראשון במספר עניינים. המפרט השני הופץ בין המציעים שנותרו בתחרות, וזאת בשלב הבדיקה של המדפסות ובטרם שהחל מו"מ מסוג כלשהו עם מי מן המציעים. לכל אחד מן המציעים ניתנה אפשרות להציג חומר נוסף, שיתאים לדרישות של המפרט השני. שלשה מן המתמודדים השלימו עם הוצאת מפרט חדש ואילו העותרת מחתה על כך ופנתה לבג"צ. העתירה נדחתה.
ב. העותרת עומדת, משום מה, על קיום הליכי הבדיקה של המדפסות על יסוד המפרט הראשון. מתברר שהעותרת היא המתחרה היחידה שביססה את הצעתה על המדפסות משני הסוגים, ולטענתה, המרת המפרט הראשון בשני נוטלת מידיה את היתרון המגולם בהצעת הטיפוס הקודם של המדפסת. אין להבין את העותרת המבקשת לכפות על המזמין, משרד הבטחון, דרישות טכניות שאינן מקובלות עליו יותר. אין זה מובן מדוע יש לדבוק בהצעה של דור ישן של מדפסות, כאשר המשרד מבקש מדפסות חדישות יותר. הצגת הדרישותהטכניות היא מזכותו של המזמין, ואין ביכלתו של משתתף לכפות את רצונו על המזמין בקביעת הדרישות האמורות או בהצגתן, גם אם המזמין טעה וכלל אותן במפרט הראשון.
ג. יש להדגיש כי הוצאת המפרט השני היתה בשלב הבדיקה של המדפסות, לפני שהוחל במו"מ עם מי מן המציעים. המפרט השני הופץ בין כל המציעים, כאשר מצבם בתחרות היהשווה, וממילא - השינוי בדרישות הטכניות של המפרט לא פגם בעקרון השוויון בין המתחרים. ענייננו שונה לחלוטין מן העניין שנדון בבג"צ 492/79 (פד"י ל"ד(3) 706). שם היה מדובר בשינוי ספציפיקציות שנקבעו בפנייה הראשונית, שנעשה לאחר שנוהל מו"מ עם משתתפת. בכך הופר עקרון השוויון, שכן המשתתפת האחרת, שעמה לא נוהל המו"מ, לא נהנתה משינוי זה. לא כך בענייננו, שבו השינוי בדרישות נעשה כלפיכולי עלמא ובשלב מוקדם, בטרם שהוחל במו"מ, ותוך שמירה על עקרון השוויון בין המתחרים. לפיכך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד ע. אוסטרליץ לעותרת, עוה"ד מ. בלאס ול. גארב למשיבים. 6.8.90).

ע.א. 598/85 - מסתורה כהנא נגד מאיר ורפאל כהנא

*ברירת הדין בצוואה(מחוזי חיפה - תיק ירושה 376+413/80 - הערעור נתקבל).

א. המנוח, יעקב כהנא, נולד בשנת 1889 באלג'יר, עלה ארצה בשנת 1962 והיה לאזרח מדינת ישראל ולתושב קבוע בה. הוא נפטר בשנת 1979. במשך ימי חייו נשא המנוח שבע נשים שילדו לו 27 ילדים. המערערת היתה אשתו האחרונה של המנוח שאיתה חי במשך כ-30 שנה, ולה ציווה את כל רכושו "דניידי ודלא ניידי מכל סוג שהוא... בין שרכוש זה נמצא בישראל או מחוץ לה". המשיבים הם שניים מבניו של המנוח שנולדו לו מאחת מנשותיו הקודמות והם התנגדו לקיום הצוואה כלשונה. ביהמ"ש המחוזי קיים את הצוואה לגבי נכסי העזבון אשר בארץ ועל כך אין חולק. הדיון מתמקד במחלוקת אודות תקפה של הצוואה לגבי נכסי העזבון אשר בצרפת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לו סמכות לקיים את צוואת המנוח, הגם שהיא דנה גם ברכושו שבצרפת וזאת מכח סעיף 136 לחוק הירושה. באשר לדין החל על קיום הצוואה פסק השופט לפי הדין הצרפתי, וזה "משריין" חלק מרכושו של אדם עבור צאצאיו על פי מספר הצאצאים (להלן: החלק המשוריין). על פי ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש, באשר לדין הצרפתי, קבע כי לא ניתן לסטות מ"שריון" זה ע"י צוואה, וכיוון שכך חל סעיף 138 לחוק הירושה, שלפיו חל על החלק המשוריין בירושתו של המנוח הדין הצרפתי. לבסוף קיים ביהמ"ש את צוואת המנוח ביחס לרבע מנכסיו שבצרפת (החלק הבלתי משוריין) ולגבי שלושה הרבעים הנותרים קבע כי הם מגיעים לצאצאי המנוח כחלק משוריין על פי החוק הצרפתי. הערעור נתקבל.
ב. באשר לטענת ב"כ המערערת כי ביהמ"ש המחוזי חרג מסמכותו כאשר נכנס לנבכי החוק הצרפתי והוראותיו, שכן ישראל היא מדינה סוברנית ואינה תלוייה בשום מדינה אחרת - טענה זו אין בה ממש. סעיף 136 לחוק קובע כי "ביהמ"ש בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל". קניית הסמכות אין בה לבדה כדי לקבוע מהו הדין החל על הירושה ודין זה עשוי להיות במקרים מסויימים הדין הישראלי ובמקרים אחרים דין זר. הכל על פי ההפניה של הסעיפים 140-137 לחוק. הפניית ביהמ"ש לדין זר אין בה דבר וחצי דבר הפוגע בהיותה של ישראל "מדינה סוברנית". ביהמ"ש מוסמך היה להחליט לא רק באשר לנכסי המנוח בישראל, אלא גם באשר לנכסים כצרפת, שכן מקום מושבו של המנוח ביום מותו היה בישראל.
ג. אשר לטענת המערערת כנגד קבלת עדות המומחה מטעם המשיבים והקביעה העובדתית באשר להוראות הדין הצרפתי - העדפת עדות כלשהי על עדויות אחרות ומתן משקל לעדויות השונות היא עניין המסור לדרגה הראשונה ובענייננו אין מקום להתערב בכך. הוכחת מהותו של דין זר אף היא עניין שבעובדה המסור לדרגה הראשונה (להבדיל מקביעת מהות הדין הישראלי, שהיא עניין המצוי בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש בישראל) ואף בעניין זה אין מקום להתערבות.
ד. באשר לברירת הדין - מעלה ב"כ המערערת טענה מקדמית כי ביהמ"ש לא היה צריך לעשות דבר בלתי אם להכריז על הצוואה אם היא בת תוקף ולא להיכנס לאבחנות בין הרכוש בארץ והרכוש בחו"ל. גם בטענה זו אין ממש. לפי סעיף 137 "על הירושה יחול דין מושבו של המוריש בשעת מותו, חוץ מן האמור בסעיפים 138 עד 140" וסעיף 138 קובע כי "נכסים העוברים בירושה לפי דין מקום הימצאם בלבד, יחול על ירושתם אותו דין". נמצא כי על הירושה ככלל חל דין המושב, בעוד שעל נכסים מסויימים, המהווים חלק מן הירושה והעונים לדרישת סעיף 138, יחול דין אחר והוא דין מקום הימצאם של הנכסים. יכול איפוא שקיומה של צוואה יחייב את ביהמ"ש להחיל על חלק מנכסי הירושה דין אחד ועל חלק אחר דין אחר.

ה. נותרת לדיון השאלה מה היא משמעותו של סעיף 138 הנ"ל ומידת תחולתו. אם חל הוא בענייננו כי אז יחול על נכסי העזבון אשר בצרפת הדין הצרפתי, ואם לא יחול הסעיף על ענייננו יחול הדין הישראלי שהוא דין מקום מושבו של המנוח בשעת מותו. באשר לכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי סעיף 138 חל על ענייננו ובעניין זה יש לקבל את הערעור. המלה "בלבד" לא באה לייחד ירושה על פי דין לעומת ירושה על פי צוואה. הפרשנות הנכונה של סעיף 138 לחוק הירושה היא כי המלים "נכסים העוברים בירושה לפי דין מקום הימצאם בלבד" משמען נכסים, אשר שיטת המשפט במקום בו הם נמצאים קובעת כי היא בלבד תחול על ירושתם, תוך כדי שלילת אפשרות תחולתן של שיטות משפט אחרות, זאת גם אם מעורבים בסוגייה "אלמנטים בינלאומיים". במלים אחרות, מדובר בשיטת משפט אשר כלל ברירת הדין שלה לגבי ירושת אותם נכסים, מפנה אל הדין הפנימי של אותה שיטת משפט, ואליו בלבד. מכיוון שבענייננו אין החוק הצרפתי קובע כי יחול על הנושא הדין הצרפתי בלבד הרי שאין להחיל את סעיף 138 על הנכסים אשר בצרפת.
ו. טוענת ב"כ המשיב כי יש להעדיף ב"התנגשות דינים" זו את הדין הצרפתי על פני הדין הישראלי, שכן קיום הצוואה על פי הדין הישראלי יהיה בבחינת צו חסר ערך, באשר לא ניתן יהיה לממשו בצרפת. טענה זו יש לדחותה. אין לומר כי קיומה של הצוואה על פי הדין הישראלי יהיה חסר ערך בצרפת. נהפוך הוא, נראה כי לפסק דינו של בימ"ש זה ינתן תוקף בצרפת, שכן דיני אכיפת פסקי חוץ, הן במדינת ישראל והן במדינות אחרות בעולם הרחב, מאפשרים, בדרך כלל, אכיפת פסק דין זר גם כאשר הוא מבוסס על דין שונה מהדין המקומי. יתירה מזו, הגם שבימ"ש יטה לפרש חוקים באופן המבטיח לפסה"ד, במידת האפשר, תחולה אפקטיבית, הרי שעקרון האפקטיביות אינו חזות הכל, אלא עקרון פרשנות הדר בכפיפה אחת עם שיקולי פרשנות אחרים, ונסוג, כמובן, מפני חוק המחיל דין ישראלי גם כאשר הוא עלול להתגלות כבלתי אפקטיבי וזה המצב בענייננו.
ז. זאת ועוד, גם כאשר פסה"ד הישראלי אינו אפקטיבי, במובן זה שלא ינתן לו תוקף כלשהו במדינה הזרה, עדיין אין זה הופך אותו ל"עקר וחסר משמעות". כפי שנפסק בבג"צ 729/51 (פד"י ו' 945) "בכח המדינה להביא תמורה בזכויות השייכות לבני אדם הנמנים עם תושביה הקבועים, גם אם זכויות אלו נוגעות לנכסים הנמצאים מחוץ לתחומה הטריטוריאלי... כמו כן לא יהסס ביהמ"ש המקומי לצוות על ביצוע... בעין, ולא עוד אלא שבכוחו יהיה להכריח... למלא אחרי הוראה כנ"ל, בהפעילו... את הסנקציה הקרויה בשם בזיון בית המשפט". דברים אלה כוחם יפה לא רק לקיום חוזה מכר של נכסים "זרים" כדוגמא המובאת בפסה"ד הנ"ל, אלא גם בכל האמור לקיום צוואה. היוצא מכך, כי מכיוון שהדין הצרפתי אינו שולל תחולת כל דין אחר לגבי ירושת הנכסים נשוא ערעור זה מלבד הדין הפנימי הצרפתי, הרי שהמסקנה האופרטיבית שבפסה"ד היא במקומה. לפיכך יש להורות על קיום הצוואה כלשונה באופן שהמערערת תזכה; בכלל ירושתו של המנוח.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. בצרי למערערת, עו"ד י. שאנן למשיבים. 14.8.90).

ע.א. 793/86 - מיכאל פורת ואח' נגד צ.מ.ל. ציוד מודרני לרפואה בע"מ ואח'

*תביעה על הפרת פטנט והגנה של אי תקפות הפטנט(מחוזי י-ם - ח.א. 134/86 - הערעור נדחה).

א. המערערים רשמו פטנט שנושאו שיטה לייצור כדור מגזה המשמש למטרות רפואיות וכירורגיות (להלן: הפטנט). הפטנט ניתן ביום 29.10.75 גם לשיטת היצור וגם לכדור המיוצר על פי השיטה ובמאי 1984 הוגבל רק לשיטת ייצור הכדור. בתביעה שהגישו המערערים נגד המשיבות נטען כי המשיבות מייצרות בישראל או מייבאות לישראל כדורי
גזה שיוצרו על פי שיטת הייצור המוגנת ע"י הפטנט. המשיבות התגוננו, בין היתר, בטענה כי הפטנט הוא חסר תוקף, שכן על תהליך הייצור המוגן ע"י הפטנט, נרשם פטנט אמריקאי כבר באוגוסט 1985 (להלן: שיטת מוט). ביהמ"ש המחוזי בחן את הפטנט ואת שיטת מוט והגיע למסקנה כי קיימת זהות בין העקרונות של שתי השיטות, ושיש דמיון בין השלבים השונים של הפעולות ההופכות פיסת גזה וגומיה לכדור גזה. לדעת ביהמ"ש המחוזי ההבדלים בין שתי השיטות אינם מהווים ביטוי לחידוש כלשהו, ואין לראות בהם התקדמות המצאתית. לפיכך קבע כי תהליך הייצור של המערערים אינו "אמצאה כשירת פטנט". הערעור נדחה.
ב. המשיבות טענו שתי טענות שעשויות לשלול את תקפותו של הפטנט: חוסר חידוש (סעיף 4 לחוק הפטנטים) והיעדר התקדמות המצאתית (סעיף 5 לחוק). מבחינת התשתית העובדתית, שעל פיה יש לבחון טענות אלו, טענת חוסר חידוש שונה מטענת חוסר צעד אמצאתי, בכך שלצורך הטענה של חוסר חידוש אין לצרף מסמכים טכניים שונים ולעשות מהם פסיפס, על מנת להוכיח שהידיעה שניתן לשאוב מכולם מבטלת את החידוש באמצאה, ומאידך מותר לצרף את כל הידע בטכניקה כדי לבדוק אם האמצאה מגלה ניצוץ אמצאתי לגבי מה שהיה ידוע כבר. במקרה שלפנינו אין לאבחנה זאת משמעות, שכן הידע הקודם שהוצג בפני ביהמ"ש המחוזי מקורו במסמך אחד בלבד, והוא הפטנט המגן לפי שיטת מוט. בחינת התיאורים הטכניים של שתי השיטות, תוך התמקדות במרכיבים המהותיים של תהליך הייצור של כדור הגזה, תעלה, ששיטת מוט ושיטת הפטנט מורכבות משלבי פעולה הזהים לחלוטין אחד לשני. הזהות היא הן בתפקידו של כל שלב ושלב והן בסדר השלבים. הדמיון בולט גם בכל הנוגע לתיאור המילולי של כל שלב ושלב ולתיאור החזותי של דרך הפעולה. השוני הקיים בין שתי השיטות הוא זה כי הביצוע של כל שלב בשיטת מוט הוא ביצוע מכני ואילו הביצוע בשיטת הפטנט הוא ידני. הבדלים אלה אינם יכולים להצביע על כך שבפטנט כרוך חידוש כלשהוא. מכאן שהמשיבות הצליחו להוכיח את טענת היעדר החידוש.
ג. הוא הדין על פי העקרונות המנחים בסוגיית ההתקדמות ההמצאתית. בדיקת תקפותו של פטנט על פי מבחן ההתקדמות ההמצאתית כרוכה בהשוואה בין כלל הידע המקצועי הרלבנטי שהצטבר עד לרישום הפטנט לבין האמצאה המוגנת ע"י הפטנט. קיימים מבחנים שונים לעניין זה ובענייננו המסקנה היא שגם מן הבחינה של היעדר התקדמות אמצאתית צדקו המשיבים שאין תקפות לפטנט.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד א. גבריאלי למערערים, עו"ד רן עציון למשיבים. 14.8.90).

בג"צ 788/90 - זוהר חוצות בע"מ נגד עירית רמלה ואח'

*זכייה במכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. בינואר 1989 פרסמה עירית רמלה מכרז לאספקה, להתקנה ולאחזקה של עמודים לשילוט מואר של הרחובות (להלן: המכרז הראשון). במכרז זכתה חברת "חוצות מוארים". נחתם הסכם בין העיריה לבין החברה ולפי ההסכם היה על החברה להפקיד ערבות בנקאית. הערבות לא הופקדה ועל כן ההסכם לא אושר. בנובמבר 1989 פרסמה העיריה מכרז חדש על אותו נושא. במכרז זה השתתפה, בין היתר, העותרת שהתאגדה כחברה ביולי 1989. היא עוסקת בעבודות קבלניות ובעבודות פרסום ושילוט רחובות, ולאחר שחברת "חוצות מוארים" נקלעה לקשיים כספיים, רכשה ממנה העותרת את זכויות הפרסום שהיו לה על פי מכרזים שבהם זכתה בלוד ובקרית מלאכי. תנאי המכרז החדש קבעו שהזוכה יתקין את עמודי השילוט על חשבונו ובתמורה לכך תעניק העיריה לזוכה זכיון בלעדי לניצול העמודים לצרכי פרסומת מסחרית. נקבע עוד במכרז כי העיריה תתחשב, בעת בחירת
הזוכה, בכמות העמודים המוצעת, בקצב ההתקנה ובכושר הביצוע להתקנת העמודים. תנאי נוסף היה שהמציע יצרף "מסמכים המעידים על נסיון קודם והמלצות". העותרת הגישה הצעה ובין המשתתפות האחרות היתה החברה "חדשות העיר" (להלן: "חדשות העיר" - המשיבה השלישית). "חדשות העיר" הציעה להתקין 120 עמודים בשלש שנים, ולעומתה הציעה העותרת להתקין 120 עמודים בשנתיים. להצעתה של העותרת צורפה המלצה יחידה, בכתב יד, מהמועצה המקומית קרית מלאכי, וצויין בפרוטוקול של וועדת המכרזים כי על סמך המלצה דומה זכתה בעבר חברת "חוצות מוארים" במכרז הראשון. להצעת "חדשות העיר" לא צורפה כל המלצה. לאחר דיון התקבלה פה אחד החלטה למסור את ביצוע המכרז ל"חדשות העיר". העתירה נתקבלה ובג"צ הורה למסור את הביצוע לעותרת.
ב. העותרת טענה כי יו"ר וועדת המכרזים, עו"ד גביזון, טיפל ברישום "חדשות העיר" כחברה וייצג אותה בשתי תביעות בביהמ"ש, ועל כן, טענה העותרת, יש חשש למשוא פנים מצדו. עו"ד גביזון הצהיר כי לאחר שנבחר לכהן כחבר מועצת העיר ניתק כל מגע עם "חדשות העיר". אולם, האיסור על עובד ציבור להמצא במצב בו קיים חשש למשוא פנים משתרע לא רק על כהונה בו זמנית בשני תפקידים. אין ספק שהטיפול המשפטי שנתן עו"ד גביזון ל"חדשות העיר" או למנהליה הצריך קשר הדוק ביניהם וסיבה זו כשלעצמה הטילה על עו"ד גביזון חובה להודיע לוועדה על היחסים האמורים ולהמנע מלהשתתף בדיון ובהצבעה בעניינה. קיימת מחלוקת בפסיקה אם דרושה רמת סבירות המגיעה לכדי "אפשרות ממשית" של משוא פנים, או שמא די ב"חשש סביר", אך השתלשלות העניינים במקרה דנא פוסלת את החלטת הוועדה בשל חשש למשוא פנים הן לפי המבחן המחמיר והן לפי המבחן המקל.
ג. מתנאי המכרז עולה כי כל מציע היה חייב לצרף להצעתו אישורים שונים, מסמכים המעידים על נסיון קודם והמלצות. העותרת צרפה המלצה ותצלומים וכן את כל האישורים המפורטים ומכאן שענתה על תנאי המכרז החדש. אשר לשאלה אם הצעתה היתה "הזולה ביותר" - משעמדו בפני הוועדה מספר הצעות להתקנת מספר שווה של עמודים, הרי שהמדד לבחינת ההצעה העדיפה היה חייב להיות משך ההתקנה. מאחר שהצעת העותרת היתה להתקין אותו מספר עמודים במשך שנתיים, היתה זאת ההצעה "הזולה ביותר". אך גם אם קיים קושי להשתמש במונח של ההצעה ה"זולה ביותר" במובנו הצר, כאשר לא יתכנו הבדלים במחיר בין הצעה להצעה, הרי ברור, שהצעתה של העותרת היתה היעילה ביותר, ויש להחיל עליה, באנלוגיה, את ההלכות שנוגעות לקבלת ההצעה הזולה ביותר. אכן, בעל מכרז אינו חייב תמיד לקבל את ההצעה הזולה ביותר, ואולם ציפייתו הסבירה של המציע הזול ביותר היא כי ההזמנה תימסר לו, וחייבות להתקיים סיבות מיוחדות, שיש בהן כדי להצדיק לבכר על פניו מציע אחר.
ד. טוענים המשיבים כי על פי תנאי המכרז החדש, תקנות המכרזים וההלכה הפסוקה, רשאית וועדת המכרזים להתחשב בכשרו, בנסיונו וביכלתו של המציע לבצע את החוזה ולהעדיף מסיבה זאת הצעה אחרת על פני ההצעה הזולה ביותר. המשיבים צודקים בכך. אולם, הוועדה כלל לא התייחסה באופן ענייני לטיב עבודתה של העותרת, ולקצב התקנת העמודים שהוצע על ידי העותרת. הוועדה הורידה את הצעת העותרת מסדר היום בשל זיהוייה עם חברת "חוצות מוארים" ובשל ההמלצה שצירפה העותרת שדמתה להמלצה שצירפה בזמנו חברת "חוצות מוארים". זאת ועוד, העיריה לא נתנה לעותרת הזדמנות לטעון טענותיה בדבר כושרה ונסיונה ולא רשמה בנימוקי החלטתה את הסתייגויותיה מכושרה ומנסיונה של העותרת כפי שנטענו בבג"צ. מכל האמור עולה כי הצעת העותרת היתה "הזולה ביותר" או היעילה ביותר וגם משום כך היה על העיריה להתקשר עם העותרת לביצוע העבודה נשוא המכרז החדש.

ה. הצעתה של העותרת לא הועמדה כלל להצבעה, בשל כך שהעיריה ראתה בה את חליפתה של "חוצות מוארים" ובשל הדמיון בין ההמלצה שצירפה העותרת לבין ההמלצה שצורפה להצעת "חוצות מוארים" במכרז הראשון. העותרת טוענת ששיקולים אלה הם שיקולים זרים להחלטה במכרז החדש ומבחינה עובדתית העותרת מכחישה קיום כל קשר רלבנטי בינה לבין חוצות מוארים. גם בטענה זו צודקת העותרת. לא הוכח כל קשר בין העותרת לבין החברה חוצות מוארים ואין פסול בכך שהעותרת הביאה המלצה מקרית מלאכי כפי שהביאה חוצות מוארים.
ו. טענה אחרת בפי העותרת כי "חדשות העיר" לא קיימה תנאי מקדמי של צירוף מסמכים המעידים על נסיון קודם והמלצות, ומכיוון שלדעתה מדובר בתנאי מקדמי מהותי ש"חדשות העיר" לא עמדה בו היתה חובה לפסול את הצעתה. לעומתה, טוענים המשיבים כי על פי תנאי המכרז החדש היתה רשאית וועדת המכרזים לדון בהצעת "חדשות העיר" אף ללא צירוף המלצות ומסמכים המעידים על נסיון קודם. לטענתם, "חדשות העיר" ביצעה ועודנה מבצעת עבודות עבור עירית רמלה ולכן וועדת המכרזים היתה רשאית להסתמך על חוות הדעת של עובדי העיריה בדבר כושרה ונסיונה של חדשות העיר. לחילופין, טוענים המשיבים, מדובר בפגם טכני שאין בו כדי לפסול את השתתפות "חדשות העיר" במכרז ויש לאפשר לה לתקן את ההצעה ע"י צירוף מאוחר של המסמכים החסרים. ברם, לפי כל הגדרה, מקילה כמחמירה, כאשר הפגם פוגע בעקרונות יסוד של דיני המכרזים, ההצעה או המכרז הנגועים בפגם ייפסלו ואין אפשרות לתקנם בדיעבד. בענייננו, הדרישה היתה דרישה מהותית, אשר אי קיומה מהווה פגם מהותי, הפוסלת את הצעת המציע. מכאן כי גם מטעם זה יש לפסול את החלטת וועדת המכרזים.
ח. פסה"ד ניתן מפי השופט בן יאיר והסכים לו השופט ד. לוין. מאידך, השופט אור סבר כי לא היתה הצדקה לפקוד את עוון "חוצות מוארים" על העותרת, גם לא היתה הצדקה שלא להתחשב בהמלצתה בכתב של המועצה המקומית קרית מלאכי, ולגופו של עניין היתה הצעת העותרת הטובה ביותר. לאור מסקנה זו אין צורך להכריע בשתי השאלות הנוספות, והן אם בשל אי צירוף מסמכים המעידים על נסיון קודם והמלצות ע"י "חדשות העיר" היה מקום לפסול את הצעתה ואם יש לייחס לוועדה משוא פנים בשל כך שיו"ר הוועדה היה בעבר עורך דינה של "חדשות העיר". לכאורה נראה שלפי נוסח המכרז לא היווה צרופם של מסמכים כאמור תנאי שללא קיומו ההצעה תפסל.

(בפני השופטים: ד. לוין, אור, בן יאיר. עוה"ד פ.ג. נשיץ ור. ברקאי לעותרת, עו"ד ל. צבר לעיריה, עו"ד א. חנינוביץ לחדשות העיר. 8.8.90).

ע.א. 681/89 - מעיינות הגליל בע"מ נגד שמיר, חברה לביטוח בע"מ

*פירוש סעיף מגביל בפוליסת ביטוח(מחוזי נצרת - ת.א. 1131/88 - הערעור נתקבל).

א. המערערת, סוכנת משקאות, היתה מבוטחת אצל המשיבה כנגד סיכוני גניבת מלאי ולפי סעיף ברשימה הנלווית לפוליסה "החיסוי... מוגבל... ובתנאי שיהיה שומר קבוע במקום". באחד הלילות היתה פריצה למקום ונגנבו משקאות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת הצליחה להוכיח את עצם עובדת הפריצה והגניבה, ואולם המשיבה אינה חייבת לשלם למערערת את תגמולי הביטוח, באשר התנאי להצבת שומר לא נתמלא, שכן הוכח שהשומר שהופקד על המחסן, לא היה על משמרתו בעת שבוצעה הפריצה. מסתבר שהשומר יצא למסעדה לאכול כאשר אירעה הפריצה, ועל כן, לדעת ביהמ"ש המחוזי, לא התקיים התנאי של הצבת שומר. בנוסף לכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי הדרך בה קיימה המערערת את תנאי השמירה היתה מנוגדת לחובת תום הלב בחוזים, וזאת משום שהשומר עבד ששה ימים בשבוע בעבודה רגילה של חלוקת סחורה לחנויות ושבעה לילות בשמירה. אדם העובד בעבודה רגילה במשך כל שעות היום אינו יכול, לדעת ביהמ"ש, למלא באופן משביע רצון את
תפקיד השמירה המוטל עליו. כמו כן לא הוכח כי היה פיקוח של המערערת על הדרך בה ממלא השומר את תפקידו, והרושם הוא כי המערערת אף הסכימה להיעדרות השומר ממשמרתו מפעם לפעם. הערעור נתקבל.
ב. טעה ביהמ"ש בפירוש שנתן לנוסח התנאי של הצבת השומר, וממילא טעה במסקנה שהמערערת הפרה את התנאי האמור. אין הבדל בין תנאי פטור בפוליסה לבין תנאי שמטיל סייג על תחולת החיסוי הביטוחי, כאשר בשני המקרים הפוליסה מתפרשת כנגד המנסח, וכאשר למונח בפוליסה פירוש דו משמעי, יש לפרשו לטובת המבוטח. במקרה שלפנינו כל שנדרש מן המערערת הוא "שיהיה שומר קבוע במקום". המערערת נהגה כך בהציבה במחסן המשקאות שומר שבעה לילות בשבוע. אין בפוליסה כל דרישה שהשומר יעסוק אך ורק בעבודות שמירה או שתהיה לו מיומנות מיוחדת. אין גם כל הוראה בפוליסה הנוגעת לסדרי השמירה ולשאלה אם השומר חייב להימצא בכל רגע נתון על משמרתו. בנסיבות כאלה, כאשר לשונה של הוראת הסייג או של תניית הפטור בפוליסה לאקונית, וכאשר היא אינה מציינת כל דרישה ספציפית, חוץ מהצבת שומר קבוע באתר, לא ניתן לומר שהמערערת לא עמדה במוטל עליה.
ג. סדרי שמירה אינם מחייבים נוכחות רצופה ומתמדת של השומר באתר. הטעם לכך הוא, שהגנב אינו יכול לדעת באיזה רגע ישוב השומר מן ההיעדרות הזמנית, וגורם ההרתעה של המצאות השומר באתר נשמר. דברים אלה נאמרים על יסוד עדותו של השומר, שהתקבלה ע"י ביהמ"ש, כי הפסיק את נוכחותו הפיסית במחסן המערערת לדקות אחדות בלבד. אם ההיעדרות מן המקום היתה ממושכת יותר, ייתכן שהיה ראוי לקבוע, שתנאי השמירה הקבועה במקום לא התקיים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד שלמה לוי למערערת, עו"ד משה קפלנסקי למשיבה. 29.8.90).

בג"צ 1113/90 - עליא סעדי סעיד שוא ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה

*בקשה לביטול עוצר הלילה המוטל ברצועת עזה (העתירה נדחתה).

העותרים, ובכללם האגודה לזכויות האזרח בישראל, עתרו לבג"צ לצוות על המשיב להימנע מלהטיל עוצר מידי לילה על חבל עזה. העותרים הם תושבי חבל עזה ומצביעים על הסבל הנגרם להם וליתר האוכלוסיה בחבל, עקב העוצר הלילי המוטל על האיזור כבר יותר משנתיים. לטענתם, אין הצדקה לשימוש באמצעי חריף זה כמשך תקופה כה ארוכה, ובוודאי אין להשתמש בו לגבי חבל עזה כולו, לרבות החלקים הרגועים יותר שבו. לטענת העותרים, הרושם הוא שהטלת העוצר מיועדת לשמש סנקציה עונשית. העתירה נדחתה.
אכן, חובתו של שלטון צבאי בשטח מוחזק לדאוג, במידת האפשר, לקיום חיים נורמאליים בשטחים הנוגעים בדבר, ולא להשתמש באמצעי מניעה והרתעה זמניים, המסורים בידי המפקד, לצרכי ענישה. אולם, אין לומר כי ניתן ליישם עקרון זה על המקרה שלפנינו. המשיב מצהיר, ואין עילה לפקפק בכנות הצהרתו, כי הוצאת צווי העוצר הנדונים דרושה כרגע להבטחת בטחון האיזור ולקיום הסדר הציבורי בו. בג"צ מתבקש איפוא להתערב בשיקול צבאי אופרטיבי של הרשות המופקדת על בטחון האיזור, ובהתחשב בכל הנסיבות הרלבנטיות אין עילה מספקת לעשות כן. אין זה גם סביר לצפות מבג"צ שיקבע איזורים בתוך חבל עזה שבהם עדיין נדרש העוצר הלילי, ולנקוב באיזורים אחרים אשר לגביהם ניתן להתיר את הרצועה ולבטל את העוצר.