ע.א. 345/87 - COMPANY AIRCRAFT HUGHES נגד מדינת ישראל ואח'
*רישום פטנט והגנת פטנט(מחוזי ת"א - ת.א. 440/84 - הערעור נתקבל).
א. עניינו של הערעור תביעה בשל הפרת פטנט שהוגשה ע"י המערערת נגד המשיבה השניה (להלן: המשיבה). מדובר במערכות תצוגה אופטיות המשתמשות בעדשות הולוגרפיות. המערערת הגישה בקשה לרישום הפטנט בישראל. הפטנט קובל בישראל ביולי 1977 והוענק בנובמבר 1977. בפברואר 1984 הגישה המערערת תובענה נגד המשיבה בגין הפרת פטנט, בכך שהחלה לתכנן את המכשיר נשוא המחלוקת, לאחר חתימת הסכם בין המשיבה לבין המדינה בדבר אספקתו. המשיבות התגוננו בפני תביעת ההפרה בהעלותן טענות בשלשה צירים: האחד - המוצר של המשיבה איננו מפר את הפטנט ; השני - הפטנט של המערערת איננו תקף. בקשר לציר השני טענו המשיבות כי האמצאה נשוא הפטנט לא היתה כשירת פטנט משלשה טעמים : האמצאה לא היתה חדשה בתאריך הבכורה של הפטנט, לאהיתה באמצאה התקדמות המצאתית, התיאור של הפטנט אינו מספיק ; ציר ההגנה השלישי עניינו הטענה שאפילו הופר הפטנט וגם אם הוא תקף, קיים רשיון לשימוש בפטנט שניתןע"י המערערת לממשלת ארה"ב, ורשיון זה חל גם על העיסקה שנכרתה בין המדינה לבין המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המשיבות בצירי התקפות של הפטנט והרשיון שהוענק, אך קיבל את הטענה כי הפטנט לא הופר. עיקרו של ערעור המערערת בא בסוגייהזו. המשיבות מבקשות לדחות את הערעור הן מן הטעמים הכלולים בממצאיו ובמסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי והן מטעמים שביהמ"ש דלמטה דחה או נמנע מלהתייחס אליהם. הערעורנתקבל.
ב. פסה"ד של הנשיא שמגר משתרע על 125 עמודים ובצד תיאור המכשיר נשוא הפטנט, התביעות השונות שנרשמו בפטנט, המכשיר נשוא התביעה המורכב במטוסים, נדונו הדיניםהשונים הקשורים ברישום הפטנט וההגנה על הפטנט. נקבעה הלכה באשר לדרך הפרשנות שלתביעת רישום הפטנט, קריאת תביעות הפטנט במשולב עם התיאור של הפטנט והמתוארבשרטוטים וכיוצא בכך. לאחר סקירת כל הנתונים הנוגעים להפרת הפטנט הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי המשיבה אכן הפרה את הפטנט. ביהמ"ש העליון הגיע גם למסקנה כי הפטנט של המערערת תקף, כי איננו לוקה בפגם של חוסר חידוש או של היעדר התקדמות המצאתית או של תיאור בלתי מספיק. גם את הטענה כי הרשיון שנתנה המערערת לממשלת ארה"ב תקף גם כלפי המשיבה דחה ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. גולדנברג ט. בנד, ר. לוטי וס. קולב למערערת, עוה"ד א. גבריאלי ולויט למשיבות. 2.7.90).
ע.א. 65/89 - כליל אבראהים מוסטפא נגד מרים מטוע
*שיתוף בנכסים בין בני זוג. *סמכות בימ"ש לדון בענין שיתוף נכסים בין בני זוג מוסלמים(מחוזי נצרת - ת.א. 110/87 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיבה, מוסלמים, נישאו לפי הסכם נישואין בינואר 1969. המערער גירש את המשיבה בעל כורחה בספטמבר 1986. המשיבה היא נכה המתקשה בדיבור, ובמהלך הנישואין לא עבדה מחוץ לביתה, אך טיפלה בילדים ובמשק הבית. המשיבה הגישה המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי שלפיו מחצית הרכוש שהצטבר בעת נישואי בני הזוג, שייך לה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הבית בו גרו בני הזוג והרכב שבידי המערער נרכשו מכספים אותם חסך המערער במהלך נישואיו ודחה את גירסת המערער כי הכספים מקורם מאביו. כן דחה את טענת חוסר הסמכות שהעלה המערער ואת הטענה כי בחברה הערבית אינו מוכר המוסד של חזקת השיתוף בין בני זוג. הערעור נדחה.
ב. באשר לסמכותו של ביהמ"ש המחוזי - לטענת המערער הסמכות הייחודית לענייני רכוש בין בני הזוג היא לביה"ד השרעי. המערער מסתמך על דבר המלך במועצה הקובע סמכות שיפוט ייחודית בענייני "מעמד אישי" של מוסלמים שהם נתינים ישראליים.
ענייני "מעמד אישי" מוגדרים אף הם בדבר המלך במועצה. גם חוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמיים הדתיים קובע את סמכותם של בתי הדין לדון ולפסוק בעניינים שהם "תביעות בקשר עם נישואין וגירושין...". מתעוררת השאלה אם קיומה של חזקת שיתוף בין בני זוג היא עניין של "מעמד אישי" שיש בו סמכות ייחודית לביה"ד השרעי והתשובה לכך היא שלילית. עניינה של חזקת השיתוף גם אינה נכללת ב"תביעות בקשר לנישואין וגירושין". אמנם חזקת השיתוף אינה חסרת קשר לחלוטין לענייני נישואין, שהרי קיומו של קשר נישואין הוא בבחינת ראיה נוספת לקיומה של חזקת שיתוף, אולם העובדה שקיומו של קשר נישואין מהווה חיזוק להנחה שקיים שיתוף בין בני הזוג, אינה הופכת את חזקת השיתוף כשלעצמה לעניין של מעמד אישי. אין גם להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלפיה הדירה והרכב נרכשו מכספים שהרוויח המערער במשך תקופת הנישואין.
ג. אשר לטענת המערער כי טעה השופט בכך שהורה לו לשלם למשיבה מחצית מערך הדירה והרכב, שהרי התובענה הוגשה אך ורק לסעד הצהרתי - אכן, בהמרצת הפתיחה נתבקש סעדהצהרתי בלבד, ולמרות שהתובענה הועברה לפסים של תביעה רגילה, לא התבקש שינוי כתבהתביעה, ולא הוגשה כל בקשה פורמלית לשינוי הסעדים. עקרונית, אין זה ראוי שהמשיבה תקבל מביהמ"ש יותר מאשר ביקשה. יחד עם זאת, מתוך עיון בראיות שהוגשו לביהמ"ש והסיכומים שהגישו הצדדים, עולה, שנושא ערכו של הרכוש המשותף נדון במסגרת התביעה. המשיבה הגישה חוות דעת של שמאי לגבי ערך הדירה וטבלה המעידה על ערך הרכב שרכש המערער, והלה לא חקר אף אחד מעדי המשיבה בקשר לראיות אלה ולא התייחס אליהן במהלך הדיון כלל. מצד שני גם לא התנגד להגשת הראיות או לשינוי חזית כלשהו. בסיכומיו לביהמ"ש המחוזי ציין המערער כי ערך הדירה כפי שהעריך השמאי מטעם המשיבה נראה לו מופרז, והמשיבה בסיכומיה ביקשה במפורש כי ביהמ"ש יחייב את המערער בתשלום מחצית שווי הרכוש המשותף. בנסיבות אלה ניתן לאמר שהיה כוון מקרה של "שינוי חזית".
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. לידאווי למערער, עו"ד א. חורי למשיבה. 6.9.90).
ע.א. 343+344/85 - חנן עינת נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 3115/81 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים כאשר נהג בטרקטור שהיה מבוטח ע"י המשיבה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי. כתוצאה מהתאונה נקטעה ידו הימנית של המערער והפיצויים שנתבעו על ידו הם בשל הפסדי השתכרות, הפסדי פנסיה, וכדומה.ביהמ"ש המחוזי קבע כי למערער %100 נכות צמיתה בתחום האורתופדי וכן קבע כי שכרו של המערער היה %120 של השכר הממוצע במשק. על בסיס זה קבע את הפסדי השתכרותו בעבר. לגבי ההשתכרות בעתיד קבע ביהמ"ש כי שכרו היה עתיד להגיע ל-%150 של השכר הממוצע במשק ועל בסיס זה קבע את הפסדי ההשתכרות בעתיד, ואת הפסדי הפנסיה. ביהמ"ש לא ניכה מס הכנסה ולעניין זה הסכימה ב"כ המערער כי טעה ביהמ"ש וכי יש לנכות מס בשיעור שלא יעלה על %25 מהפיצויים בעד הפסדי השתכרות והפסדי פנסיה. התעוררה מחלוקת בביהמ"ש המחוזי בדבר ניכוי התגמולים שניתנו ושיינתנו למערער ע"יהמוסד לביטוח לאומי. הוצגה בפני ביהמ"ש ראייה בדבר גובה התגמולים, אך לא הוצגה במועד חוות דעת של אקטואר לשיערוך התגמולים ולהיוונם. כיוון שכך חישב ביהמ"ש בעצמו את סכומי הניכוי הנדרשים. שני הצדדים מלינים על כך והערעור לעניין זה נתקבל.
ב. ביהמ"ש סרב לקבל חוות דעת של אקטואר שהמשיבה ביקשה להציג בנימוק כי חוות הדעת הוצגה בשלב מאוחר של הבאת הראיות. אכן, חוות הדעת הוצגה בשלב מאוחר שהכבידעל סיום הבאת הראיות, אך עם זאת, בכך שביהמ"ש סרב לקבל חוות דעת זו, ולו אף באותו שלב, הוא הכביד על עצמו בחישוב הפיצויים. חוות הדעת האקטוארית מוגשת כדי לעזור לביהמ"ש לערוך ולסכם את חישוב הניכויים הנדרשים ועל כן ראוי שביהמ"ש ימנה, מיוזמתו, בשלב המתאים לכך, אקטואר שיגיש חוות דעת כזאת כאשר הצדדים נמנעומהגשתה. לפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שימנה אקטואר, אשר יחשב את סכומי התגמולים של המערער והיוונם. מלבד לעניין זה יש לדחות את הערעורים של שני הצדדים על כל הקביעות האחרות של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטימ: ש. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד גב' רבקה מלר למערער, עוה"ד מ. ורבה ור. לוין למשיבה. 24.6.90).
רע"א 1527/90 - צדקיהו קרני נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח'
*בקשה להביא ראיות בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה ואשר ענין הנכות כבר נקבע ע"י ועדות רפואיות של הביטוח הלאומי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המערער נפגע בינואר 1987 בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה. הוא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי ונקבעו לו נכויות זמניות שונות ונכות לצמיתות של %15.המבקש התלונן על שתי פגיעות ברגלו - האחת בברך והשניה בכף הרגל. הנכות שנפסקה לו ע"י המוסד לביטוח לאומי נגעה לפגיעה בברך ואילו באשר לפגיעה שבכף הרגל קבעו הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי כי לא היה קשר סיבתי עובדתי רפואי בין התאונה לבין הפגיעה בכף הרגל. בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שהגיש המבקש נגד המשיבות הוא ביקש למנות מומחה רפואי, אורטופד, כדי להוכיח, חרףקביעת הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, שקיים קשר סיבתי רפואי עובדתי בין התאונה לפגיעה בכף הרגל. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו בהסתמכו על סעיף 6ב' לחוק הפיצויים שלפיו "נקבעה על פי כל דין נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה על פי חוק זה...". על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. שתי וועדות רפואיות שעל פי הסמכות המוקנית להן כדין, שנדרשו להכריע בקביעת דרגת נכות שנגרמה לנפגע עקב תאונה, קבעו כי כתוצאה מהתאונה לא נגרמה לנפגע כל נכות בכף רגלו. משמע כי ממצא זה של הוועדות הרפואיות נוגע לקשר הסיבתי-רפואי- עובדתי, שבין התאונה לפגיעה זו, ואין מדובר בקשר הסיבתי המשפטי. על כן יחול במקרה זה הדין שלפיו "הכרעה, כי 'לנפגע' לא נגרמה כל נכות, אף היא בגדר קביעת 'דרגת נכות' (של אפס אחוז)" וזו קביעה שסעיף 6ב' לחוק הפיצויים חל עליה, ומונעתהבאת עדויות רפואיות נוספות לאותו עניין בתביעה לפי חוק הפיצויים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ברוך אדלר למבקש, עו"ד ראובינוף למשיבה. 26.8.90).
רע"א 2497/90 - פרץ ויקטור נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ
*מינוי מומחה רפואי לאחר שביהמ"ש קבע כי נסתרה קביעת הביטוח הלאומי בעניין אחוז הנכות(מחוזי באר שבע - ת.א. 518/88 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המוסד לביטוח לאומי קבע דרגת נכותו של המבקש בתאונת דרכים בשיעור של %30 וביהמ"ש המחוזי התיר למשיבה הבאת ראיות לסתור את קביעתו של המוסד לביטוח לאומי.לאחר מתן ההחלטה ביקשה המשיבה מפרקליט המבקש להתיר לרופא מטעמה לבדוק את המבקש ונתקלה בסירוב. בנסיבות אלה עתרה המשיבה למינוי מומחה לפי תקנה 19 לתקנות
הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וביהמ"ש נענה לה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. תקנה 19 לתקנות הפיצויים קובעת כי אם "קבע ביהמ"ש כי נסתרה קביעתה של דרגת נכות כאמור בסעיף 6ב' לחוק והחליט למנות מומחה, יחולו הוראות תקנות אלה, בשינויים המחוייבים...". טוען המבקש כי לפי תקנה 19 אין ביהמ"ש רשאי למנות מומחה כל עוד לא נסתרה דרגת הנכות, ובמינוי מומחה ע"י ביהמ"ש ללא סתירת דרגת הנכות יש משום דילוג על שלב הכרחי הקבוע בתקנה. יש לדחות את הערעור הן לאור נסיבות המקרה והן לאור פרשנותה של תקנה 19. אשר לנסיבות המקרה - פרקליט המבקש לא הסכים להעמיד את המבקש לבדיקה מטעם רופא של הנתבעת ואם כך הדבר אין הנתבעת יכולה להביא ראיות לסתור. בנסיבות אלה אין המבקש יכול להישמע בטענה כי שלב הכרחי הכלול בתקנה 19 לא נתקיים, בין משום שהוא מושתק מלטעון את הטענה ובין משום שהטענה לא נטענה בתום לב. גם פרשנות תקנה 19 אינה תומכת בטענות המבקש. אמנם, תקנה זו קובעת לכאורה, שמותר למנות מומחה בגדרה רק אם נסתרה דרגת נכות "כאמור בסעיף 6ב' לחוק", אך סעיף 6ב' אינו דן ב"סתירת דרגת נכות" אלא בהיתר לתתלבעל דין להביא ראיות לסתור, ומכאן כי נוסחה של תקנה 19 בטעות יסודו ויש להתאיםאת נוסחה לאמור בסעיף 6ב'.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. אלטמן למבקש, עו"ד יצחק יהב למשיבה. 16.8.90).
ע.א. 502/88 - אדמונד שמעון נגד עזבון המנוח אלפרד שמעון ואח'
*הפסקת מירוץ התיישנות ע"י הגשת תביעה ומחיקתה(מחוזי ת"א - ת.א. 2907/84 - הערעור נתקבל).
א. המערער ואחיו המנוח היו שותפים בחנות והמערער הגיש תובענה למתן חשבונות של השותפות וחיוב על פיהם נגד עזבון המנוח ויורשיו. התביעה הוגשה ביום 23.9.84. ביהמ"ש המחוזי סבר כי עילתו של המערער נולדה באפריל 1977, עת חזר ארצה לאחר היעדרות של שנתיים ונוכח, לטענתו, כי המנוח נהג עמו במירמה בניהול עיסקי השותפות. חישוב הזמן הראה לכן כי עברו יותר משבע שנים מיום הוולד העילה ועד הגשת התביעה. ביהמ"ש לא התעלם מהליכים קודמים שהמערער פתח נגד המנוח ואשר נמחקו, אלא שלדעתו על המערער היה להוכיח את פרק הזמן שבו היו תלויים הליכים אלהוהוא לא עשה זאת. לפיכך קבע שאין להפעיל את הסעיף המפסיק את מרוץ ההתיישנות בתקופה שבין הגשת הליך ועד דחייתו, אפילו יש לפרש את הסעיף 15 לחוק ההתיישנות כי חל גם על הליך שנמחק ולא רק על הליך שנדחה. הערעור נתקבל.
ב. אכן, יש לתת למונח "נדחתה" שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות משמעות רחבה, באופן שיכלול את כל המקרים בהם מגיעה התובענה לקיצה מכח החלטת ביהמ"ש, ובכלל זה גם מחיקה. החלטת ביהמ"ש לוקה בשתי טעויות. עילתו של המערער, כאמור בכתב התביעה, היא תביעה למתן חשבונות של עסקי השותפות, החל ממאי 1975 כאשר עזב המערער את הארץ או מאפריל 1977 מועד שובו, או לחילופין מינואר 1983 מועד פטירתו של המנוח ועד להגשת התביעה. לעילה זו אין התובע נזקק לטענת מירמה או הונאה שהביאה אותו לפנות בהליך קודם ולבקש פירוק השותפות ומתן חשבונות. די לעילה זו בקיומה של שותפות, עובדה שהמנוח הודה בה. העילה של מתן חשבונות אינה נמנית כולה החל מאפריל 1977. זו עילה מתמשכת ומתחדשת מיום ליום. אף בהנחה שההליכים הקודמים אינם מפסיקים את מירוץ ההתיישנות, תחול ההתיישנות רק על מתן חשבונות לתקופה שהסתיימה שבע שנים קודם להגשת התביעה, היינו ב-23.9.77, אך לא מאותו מועד ואילךועד הגשת התביעה. על כן לא היה מקום למחיקתה של התביעה כולה.
ג. טעות אחרת בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי היא קביעתו שאין יודעים את פרק הזמן בו היו תלויים ועומדים ההליכים הקודמים לצורך ניכויים מתקופת ההתיישנות. קיים בתיק חומר ראיות מספיק ממנו ניתן ללמוד על פרק הזמן הנדון. המערער צירף לתביעתוצילום החלטה של ביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה 281/77 על פירוק השותפות. התאריך המדוייק של הגשת המרצת הפתיחה אינו מצויין אמנם, אך ברור ממספר ההמרצה שהיא הוגשה בשנת 1977, כלומר לכל המאוחר ביום 31.12.77. המרצת פתיחה זו נמחקה ביום 26.4.81. המסקנה היא כי המרצת הפתיחה היתה תלוייה ועומדת לפחות בין 1.1.78 לבין26.4.81, היינו תקופה של שלש שנים, שלשה חודשים ו-26 ימים. תקופה זו מפסיקה את מרוץ ההתיישנות ומכאן שהתביעה לא התיישנה כלל.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופטת נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד מאיר לירן למשיבים. 12.9.90).
ע.פ. 618/88 - יחיאל בן עמי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של קבלת שוחד והפרת אמונים ע"י מזכיר ראשי של בימ"ש השלום בת"א וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 62/88 - הערעור נדחה).
א. המערער מילא תפקיד של מזכיר ראשי בבימ"ש השלום במחוזות ת"א והמרכז ובתוקף התפקיד היה ממונה על מכירת מעוקלים במחוז המרכז. כמוציא לפועל בבימ"ש השלום בפתח תקוה שימש העד ראובן רוזנברג ובתפקיד מקביל בבימ"ש השלום בבת ים שימש בתפקיד העד ארנון בקשי. בתוקף תפקידו של המערער כמזכיר ראשי היה הוא ממונה על רוזנברג ובקשי, ומאידך, בשמשו כמנהל המכירות הפומביות בפתח תקוה ובת ים היה כפוף לרוזנברג ולבקשי בכל הנוגע להליך הטיפול במכירתם של המעוקלים. בעקבות מעצרו של אחד בשם יהודה פרנקל, שקיבל מעמד של עד מדינה, עלה שמו של המערער כמי שמעורב בעבירות שונות הקשורות במכירת מעוקלים וקבלת שוחד. נערכו האזנות סתר והוקלטו חלק משיחותיו של המערער עם פרנקל. המערער הורשע ב-9 אישומים הנוגעים לעבירות מרמה בנסיבות מחמירות, שוחד והפרת אמונים ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בין היתר הורשע המערער בכך כי גנב מביהמ"ש מעוקלים ולפיכך הורשע בעבירה של גניבה ע"י עובד הציבור לפי סעיף 390 לחוק העונשין. הסעיף תוקן ביום 22.3.88 ומאז צריך ערכה המינימלי של הגניבה לעמוד על 1000 ש"ח וכאן הגניבה לא עלתה על כ- 900 ש"ח. ברור לפי ניסוחו של הסעיף כי שווי הגניבה נחשב ליסוד מיסודותיה של העבירה המשתמעת ממנו, ואולם מדובר בתיקונו של חוק מטריאלי, וכל עוד שלא נאמר בחוק המתקן שהתיקון הוא בעל תחולה רטרואקטיבית, יתחיל התיקון לחול מיום הכנסו לתוקף של החוק המתקן. בתאריך הגניבה הספיקה לצורך ההרשעה גניבת נכס שערכו 500 לירות והוכח שערך הגניבה שביצע המערער הגיע בתאריך הרלבנטי לסכום העולה פי כמה על הערך שקובע החוק. לפיכך יש לדחות את הערעור בעניין זה.
ג. אשר להרשעה בעבירת מרמה בנסיבות מחמירות, נטען שלא היה מקום להרשעה על פי הסיפא של סעיף 415 לחוק, היינו של קיום נסיבות מחמירות, אך גם טענה זו יש לדחות. מדובר בשורה של עבירות שבהן גרם המערער לכך שפרנקל ירכוש נכסים מעוקלים במחירים מוזלים בעת המכירה הפומבית, והעובדה שמעשיו של המערער חזרו ונישנו היא המשווה למעשיו את החומרה שבהם. כן משתמעת החומרה מעצם היותו של המערער עובד ציבור. אשר לעבירות השוחד - הוכח שהמערער קיבל שוחד מפרנקל על מנת שינהג עמו באופן שונה ממה שנוהגים בעת המכירות הפומביות של המעוקלים, ובכלל זה הראה לו לפני כן את המעוקלים, סיכם איתו מחירים ומכר את הדברים לפרנקל במחירים פחותים כאמור. כמו כן הוכחו כל העבירות האחרות שהועלו נגד המערער ובכלל זה התערבות בהליכי משפט נגד נאשמים שונים בעבירות תעבורה והתמורה שקיבל המערער.
ד. אשר לעונש - המערער השמיע עדי אופי שהעידו על כישוריו ומסירותו במילוי תפקידו וחרף זאת גזר ביהמ"ש את עונשו לתקופה של 4 שנים בגין ביצוע עבירות של שחיתות בהן שיתף עובדים הסרים למרותו. את עיקר החומרה ראה ביהמ"ש המחוזי בפגיעהבתדמיתה של מערכת בתי המשפט, אשר ע"י עמל של שנים רכשה לה אמון שנפגע קשות עקב מעשיו של המערער, וכן בריבוי העבירות שבהן הורשע המערער. אכן, עובד בכיר ומנוסהמושחת ומשחית במקום כה רגיש, חייב להיות מודע לנזק החמור הנגרם על ידי התנהגותו. העונש אינו קל ואולם ביהמ"ש הביא בחשבון שיקוליו גם את נסיבותיו האישיות של המערער וגם את המעשים הטובים שעשה במשך שנות עבודתו, אך העדיף את האינטרס הציבורי אשר נפגע קשות וכן את העובדה כי העונש שהוטל חייב לשמש כגורם ממשי להרתעת אחרים. אין להתערב בשיקולים אלה של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד ז. גולדנר למשיבה. 27.6.89).
רע"א 2273/90 - משה קהאן נגד משה פלג
*טענה בדבר מחלוקת בשאלה משפטית המצדיקה ערעור נוסף(הבקשה נדחתה).
א. בין המבקש לבין המשיב נערך בשעתו הסכם לשותפות בספריית קלטות וידאו וזמן קצר לאחר מכן בוטל ההסכם והמשיב הגיש לבימ"ש השלום תובענה נגד המבקש להשיב לו את השקעתו שהסתכמה בכ-7,400 דולר. במהלך המשפט תיארו המשיב ועדיו כיצד רומו ע"יהמבקש לכל אורך הדרך, החל מתחילתו של המו"מ ועד שנתגלו למשיב פרטי ההונאה והמירמה שנעשו ע"י המבקש. אחד ממעשי התרמית של המבקש היה בכך שרשם בחוזה ביניהםכי השקעת המשיב מתבטאת בתוספת של 200 קלטות למלאי ספרית הוידאו ולא הוזכרה בו השקעה כספית. בימ"ש השלום מנה אחת לאחת את שקריו ומעשי המירמה של המבקש וקיבל ללא היסוס את גירסת המשיב, תוך שהוא דוחה את גירסת המבקש כשיקרית. ביהמ"ש חייב את המבקש לשלם למשיב את מלוא סכום תביעתו, וכדי לתת ביטוי למורת רוחו מ"טענות הסרק ודרכי הכחש" של המבקש, השית על המבקש הוצאות של 15,000 ש"ח. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי ובו העלה שתי טענות עיקריות: השופט היה צריך להעדיף את גירסת המבקש על פני גירסת המשיב ; שגה בימ"ש השלום בכך שהתיר הבאת ראיה חיצונית בע"פ נגד המסמך הכתוב, היינו, שהתיר ראיות על כך כי השקעת המשיב היתה בכסף ולא בקלטות כפי שנרשם בחוזה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור, הגדיר אותו כטורדני וחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט של 10,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. כדי לבוא בתחומי ההלכות הקובעות את התנאים להבאת סכסוך לערכאה שלישית, מרכז ב"כ המבקשת את טיעוניו בשאלה שהוא מכנה שאלה משפטית בעלת חשיבות, היינו שאלה של הבאת ראיות בע"פ כנגד מסמך בכתב, ועיקר טענתו היא שמדובר בחוזה למראית עין שלגביו אין להרשות ראיות בע"פ. בבימ"ש השלום זנח מי שהיה אז פרקליטו של המבקש את הטענה ולמעשה לא התנגד להבאת אותן ראיות בע"פ. בערעור בביהמ"ש המחוזי העלה הפרקליט החדש את הטענה וטען כי הטענה הנ"ל לא נזנחה בבימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי לא קבע עמדה לגבי טענה זו משום שהיה סבור שאפילו אם היא נכונה יש לדחותה, באשר הכלל האוסר הבאת ראיות כנגד מסמך בכתב איננו חל כאשר מדובר בטענת תרמית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. העדויות שבעל פה הובאו בפני בימ"ש השלום ללא התנגדותו של המבקש ומי שהיה אז ב"כ, וההלכה היא שראייה שלא התנגדו לה בעת הגשתה נעשית כשירה לכל דבר. די בכך כדי להכשיל את בקשתו של המבקש, ואין צורך להכנס לסוגייה של כשרות עדות כזאתכאשר מדובר בטענת תרמית, או במקרה של חוזה למראית עין. כך או כך לא הראה המבקש
כל סיבה או הצדקה להביא את העניין בפני ערכאה שלישית. הבקשה נדחתה והמבקש חוייב לשלם הוצאות ושכ"ט של 3,000 ש"ח בבקשה זו.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד זילבר למבקש, עו"ד גולן למשיב. 17.9.90).
רע"א 3155/90 - עליזה פישמן ואח' נגד לבנה כהן ואח'
*התנאים למתן רשות לערעור נוסף(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים הם יורשי המנוח יהודה ראם שהיה בעל חנות בתל אביב, חנות שהושכרה ב-1972 בשכירות מוגנת לשוכר. בחוזה השכירות נאמר כי השוכר הינו "לבנה כהן... בערבות הדדית של בעלה, שלמה כהן..." למטרת חנות ירקות. לאחר חתימת ההסכמים העביר המנוח את החנות לבעלות ילדיו. מפעיל החנות מן היום הראשון היה בעלה של לבנה כהן, שלמה כהן, עד ששלמה כהן נפטר. בשנה האחרונה לחייו נעדר מן החנות רוב הזמן ואת החנות ניהלו בניו. משנפטר טענו הבעלים כי העסק מנוהל ומוחזק ע"י בניו של כהן ללא כל זכות, ומנגד טענה המשיבה כי היא הדיירת המוגנת. בימ"ש השלום קבע כי הדיירת מכח החוזה והחוק, הגב' כהן, נטשה את המושכר ובכך איבדה את הגנת החוק, וכן הפרה את חוזה השכירות בכך שהעבירה את החנות לשימושם הבלעדי של בניה ועל כן יש לבעלים עילת פינוי. על פסק הדין הגישו גב' כהן ובניה ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה, ברוב דעות, את ערעור הבנים, וקיבל את ערעור האלמנה נגד צו הפינוי בנימוק כי אמנם גב' כהן הפרה את חוזה השכירות והפרה זו מקנה לכאורה עילת פינוי נגדה, ואולם בעלי החנות ויתרו במהלך השנים על הזכות לפנות את גב' כהן בשל ההפרה האמורה ע"י קבלת דמי השכירות וההסכמה המשתמעת מכך לדרך ניהול החנות על ידה - דרך החורגת מתנאי החוזה המקורי. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בבואו לדון בבקשות למתן רשות ערעור מפנה ביהמ"ש העליון וחוזר ומפנה לבר"ע 103/82 (חניון חיפה - פד"י ל"ו(3) 123) המנחה וקובע את הנסיבות שבהן ינתן רשות ערעור. על פי המבחנים שבאותו פסק דין אין לתת כאן רשות ערעור. כל כולה של המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה העובדתית, שהיתה התייחסות אליה במהלך הדיון, והיא - האם ויתרו המבקשים על זכותם לפנות את גב' כהן מהחנות אם לאו. זוהי שאלה המוגבלת בעיקרה לסכסוך שבין הצדדים דנא ואליו בלבד, ואין מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסק דין חניון חיפה, ואין מקום לדון בשאלה זו בפני ביהמ"ש העליון פעם נוספת לאחר ששתי הערכאות כבר דנו והכריעו בה. אפילו היו דעות שונות בעניין, הרי דעת הרוב בערכאת הערעור היא הקובעת ואין עוד להרהר אחריה, אפילו תאמר ששגו בהערכת העדויות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד א. אורן למבקשים, עו"ד מ. כהן למשיבים.4.9.90).
ע.א. 118/87 - יצחק מכלוף נגד שמעון קרסנטי ואח'
*טענה של אחריות בעלי חוף רחצה לנזק שנגרם לתובע בעת שרחץ בים(מחוזי נצרת - ת.א. 1099/84 - הערעור נדחה).
א. המערער רחץ בחוף ליד הכנרת שבהחזקת המשיבים. לטענת המערער אירעה לו בעת שהותו בחוף תאונה, כאשר דרך על חוט תיל וחלק של חוט זה חדר לעינו וגרם לו נזק. לגירסתו נגרמה התאונה בשל התרשלות המשיבים שהתבטאה באי נקיטת אמצעי זהירות למניעת תאונה לבאים לחוף. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה באשר לא שוכנע בגירסת התאונה שהיתה בפי המערער ולפי פסה"ד לא הוכח כי התאונה אירעה למערער כתוצאה מפגיעת חוט תיל כטענתו. הערעור נדחה.
ב. ב"כ המערער מבקש להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי ולקבוע שהתאונה אירעה כגירסת המערער. לפי הנטען לא קבע ביהמ"ש שאין הוא מאמין למערער בגירסתו, אך אין ממש
בטענה זו, שכן ביהמ"ש פירט כפסק דינו את גירסת המערער וקבע מפורשות כי גירסה זו לא שיכנעה אותו. מכאן כי גירסת המערער לא היתה מהימנה על ביהמ"ש. השופט גם קיבל את גירסת עדי המשיבים כי דאגו לנקיון החוף ולא היה סביר כי היה חוט תיל במקום כפי שהמערער טען. זאת ועוד, המערער ואשתו שהיתה איתו בחוף לא טענו ביום המקרה בפני המשיבים כי התאונה אירעה כגירסת המערער, ומכאן שגירסת המערער על אופן קרות התאונה הינה גירסה מאוחרת. בנסיבות אלה אין להתערב במסקנת ביהמ"ש כי המערער לא הוכיח את אופן קרות התאונה.
ג. המערער ביקש להגיש בערעור ראיה נוספת, היינו, סיכום מחלה של ביה"ח אליו הובא המערער. אין להיעתר לבקשה זו. ראשית, מדובר במסמך שהיה בידי המערער כבר בערכאה הראשונה ולא ניתן כל נימוק למה לא הוגש המסמך בעת הדיון בביהמ"ש דלמטה ; שנית, אין להגיש מסמך זה ללא העדת עורך המסמך; שלישית, המערער מבקש להסתמך על מה שנרשם במסמך זה מפיו לגבי נסיבות התאונה, אך כשגירסת המערער לא נמצאה מהימנה, אין האמור במסמך זה מפיו עשוי לסייע לו.
ד. בערכאה הראשונה, בה היה המערער מיוצג ע"י עו"ד אחר, לא הוגשו ע"י המערער סיכומים בכתב על אף החלטת ביהמ"ש. למערער ניתנו מספר ארכות להגשת הסיכומים אך לא הגיש סיכומיו עד למועד פסה"ד. כבר מטעם זה רשאי היה ביהמ"ש לדחות את התביעה. ביהמ"ש בחר להכריע לגופו של עניין ואין מקום להתערב במסקנתו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. יונגר למערער, עוה"ד ב. שריה וסלומון ליפשיץ למשיבים. 12.9.90).
ע.א. 740/89 - ישראל אורון נגד מיכל לאה אורון ואח'
*סמכות בתביעת מזונות ושיעור המזונות(מחוזי י-ם - מ.א. 269/89 - הערעור נדחה).
א. המערער חוייב בתשלום מזונות שלשת ילדיו הקטינים בסכום של 1,800 ש"ח צמוד למדד של אוקטובר 1989. טענת הערעור המרכזית היא שביהמ"ש היה נטול סמכות לפסוק בעניין המזונות, שכן התובענה היתה המרצת פתיחה בקשר לפינוייה של המשיבה, אשתו של המערער, מן הדירה המשותפת בירושלים. כמו כן טוען המערער נגד סכום המזונות שנפסק. הערעור נדחה.
ב. הדיון בתיק הנדון אכן נפתח בהמרצת פתיחה, שעניינה המשך השהות של המשיבה בדירה, ואולם במהלך הדיון הגיעו בעלי הדין, ביוזמת ביהמ"ש, להסדר מוסכם בכתב הקובע כי הצדדים יתגרשו, מסדיר את עניין החזקת הילדים ואת הדרך שבה תפתר שאלת חלוקת הדירה בין הצדדים. בין היתר נאמר בהסכם שהוגש לביהמ"ש כי "בעניין המזונות יפסוק בימ"ש זה לאחר שמיעת ראיות וטענות משני הצדדים". מכאן שהושגה הסכמה בכתב לכך שביהמ"ש יפסוק בעניין המזונות וביהמ"ש סבר כי עליו להוסיף ולהשלים מלאכתו ע"י פסיקת המזונות. אחרי השגת ההסדר האמור, החתום גם ע"י המערער, קבע ביהמ"ש מועד להוכחות והוחלט על הגשת תצהירים. הן המשיבה והן המערער הגישו תצהירים ומסמכים שונים לעניין המזונות. בתצהיר של המערער אין איזכור לכך שביהמ"ש, כביכול, נטול סמכות לדון בעניין המזונות. אחרי הגשת התצהירים התקיים דיון בביהמ"ש בו טענו הצדדים בעניין שיעור המזונות והמערער לא העלה גם בשלב זה טענה כלשהי נגד סמכות ביהמ"ש אלא טען בעניין שיעור המזונות. לאחר מכן ניתן פסה"ד המחייב את המערער לשלם סכום מזונות כאמור.
ג. יש בפנינו מקרה ברור של שינוי חזית. תחילת הדיון עניינו אמנם פינוי הדירה, אך נושא זה היה, למעשה, כרוך מעיקרו בסכסוך שבין בני הזוג על כל היבטיו ולכן גרר גם את עניין הסדר המזונות. אכן, לולא שינוי החזית בהסכמת בעלי הדין, לא היה, כמובן, בעצם זיקתו של עניין השהות בדירה למכלול הסכסוכים שבין בני הזוג,
די להרחיב את היריעה וליצור עילת התדיינות חדשה מעבר למה שהועלה בכתב התביעה. אולם, בעלי הדין הסמיכו את ביהמ"ש מפורשות, בצורה חד משמעית, שידון בעניין המזונות והגישו תצהירים וטענו בעל פה בעניין זה. זהו שינוי חזית מובהק שהפך את נושא המזונות לחלק אינטגרלי של השאלות השנויות במחלוקת שלגביהן מתבקשת הכרעת ביהמ"ש.
ד. טענת המערער כי אינו עו"ד ולא היה מיוצג, אין בה כדי להוסיף או כדי לגרוע בעניין זה. זאת ועוד, אין מדובר בעניין המשתמע מבין השיטין, הברור, כביכול, רק לאלו המבינים את רזי המשפט, אלא בהצהרה פשוטה וברורה לפיה מתבקש ביהמ"ש לפסוק ולשמוע ראיות וטענות בנושא פלוני וכך נעשה. הנסיון להתנער מהקניית הסמכות אחרי הרחבת היריעה ואחרי שביהמ"ש טרח ופעל לפי בקשתם המשותפת של בעלי הדין אין להסכים לו. גם באשר לשיעור המזונות אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה מקייס למשיבים. 2.9.90).
ע.א. 227/88 - עפר לאלו נגד ג'ולי לאלו ואח'
*מחיקת כתב הגנה בעניין מזונות בהיעדר תצהיר של הבעל בעניין פרטי הכנסותיו(מחוזי ת"א - מ.א. 3642/87 - הערעור נדחה).
א. המשיבה, אשת המערער, ובתם הקטינה של בני הזוג, הגישו תובענה למזונות נגד המערער ונגד הוריו. משהוגשה התובענה הגישו ההורים בקשה למחיקתה וכתב ההגנה לווה רק בתצהיר של אבי המערער. הורי המערער נמחקו מן התובענה בהסכמת בעלי הדין. בעת הדיון טען ב"כ המערער כי הלה שוהה בדרום אפריקה, מקום בו הוא עובד כלוטש יהלומים, ולא יוכל לבוא להיחקר על תצהירו. כך שממילא יש לראותו כמי שנבצר ממנו לתת תצהיר, כמשמעות הדבר לפי תקנה 263(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת לאמור יראה ביהמ"ש שנבצר מבעל דין לתת תצהיר באופן אישי או להיחקר על תצהירו, רשאי הוא מטעמים שיירשמו להרשות לאדם אחר לתת תצהיר במקומו ובלבד שאותו אדם יודע ידיעה אישית את הפרטים העיקריים הנוגעים לתביעה". ביהמ"ש לא קיבל את עמדת המערער בסברו כי לצורך הפעלת התקנה 263(ג) צריך להגיש בקשה לביהמ"ש כדי שביהמ"ש ישקול ויחליט אם יש לראות את בעל הדין כמי "שנבצר" ממנו להצהיר, ולהרשות לאחר להצהיר במקומו. בהיעדר כתב הגנה המלווה בתצהיר החליט ביהמ"ש שאין בפניו כתב הגנה כדין ונתן פס"ד בהתאם. הערעור נדחה.
ב. מתקנה 263(ג) עולה בבירור כי כדי לפטור בעל דין עצמו מחובת האימות בתצהיר ולהתיר הגשת תצהיר ע"י אחר, יש לשכנע את ביהמ"ש בשניים אלה: כי נבצר מבעל הדין לתת תצהיר באופן אישי או להיחקר על תצהירו ; כי יש מקום להרשות מתן התצהיר, במקומו של בעל הדין, ע"י אדם אחר. שני התנאים הם מצטברים ועל ביהמ"ש לתת החלטה מנומקת לשחרור בעל הדין ממתן תצהיר ולאפשר לאחר לתת תצהיר ולא בעל הדין יחליט אם הוא יכול לתת תצהיר או לאו. בעל דין אינו יכול להעמיד את ביהמ"ש בפני עובדה מוגמרת, להגיש תצהירו של אחר, מכלי לשכנע תחילה בקיומם של שני התנאים המצטברים.
ג. אף לגוף העניין לא היה בחומר דבר המצביע על כך שהמערער אינו יכול להצהיר ולהיחקר. העובדה שהוא עובד בדרום אפריקה אין בה כדי לשלול ממנו את האפשרות להצהיר ולבוא ארצה כדי להיחקר, ומה גם שבעניין שיעור השתכרותו יש חשיבות רבה לחקירתו ולא לשברי הידיעה מכלי שני שבידי אביו בארץ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף סלטון למערער, עו"ד גב' נילי גורביץ למשיבות. 2.9.90).
ע.א. 1/87 - יוסף אבירם נגד עזבון המנוח שלמה אבוטבול
*טענת בן יורש כי חשבון בנק שהיה רשום על שמו ושם האב המנוח היה חשבון משותף ולא חשבונו של האב בלבד(מחוזי חיפה - ה"פ 2473/85 - הערעור נדחה).
א. המנוח שלמה אבוטבול נפטר בינואר 1985 והניח אחריו את בנו המערער ושלש בנות. המנוח היה איש עסקים, היו לו חשבונות בנק במקומות שונים ובכללם חשבון הבנק נשוא הדיון דנא שהיו על שמו בלבד. בספטמבר 1981 חתמו המערער והמנוח על טופס פקדון משמרת ניירות ערך בבנק (להלן: חשבון הפקדון) שהתייחס לחשבון בנק שהיה על שם האב. בטופס זה נאמר "חשבון פקדון זה יופעל ללא הגבלה ע"י כל אחד מבעלי החשבון לחוד". באותו תאריך חתמו האב והבן גם על טופס פתיחת חשבון עו"ש בחשבון שהיה על שם האב בלבד ומעתה הפך חשבון זה לחשבון ע"ש האב והבן. לאחר מפולת המניות הבנקאיות באוקטובר 1983, ובהתאם להסדר המיוחד לקשישים, נחסמו המניות הבנקאיות שבחשבון הפקדון לשנתיים. עם תום השנתיים נפדו המניות הבנקאיות ומחצית תמורתן הועברה לעזבון המנוח. המחצית השניה היא נשוא הסכסוך בין הצדדים והמערער טוען כי מחצית זו היא קניינו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מאזן ההסתברויות נוטה לכיוון המסקנה כי החשבון המשותף, בין חשבון העו"ש ובין חשבון הפקדון, אינו חשבון שיש בו למערער זכות קניינית, אלא שצירופו של הבן לחשבון נועד כדי ליתן לו אפשרות, מעין יפוי כח, לפעול בכספי האב. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי יצא מנקודת מוצא, כפי שביקש המערער, שלפיה מתקיימת עקרונית חזקה בדבר בעלות משותפת בחשבון נשוא הדיון. אעפ"כ, לאחר ניתוח חומר הראיות, הגיע לכלל מסקנה כי במקרה דנן החזקה בדבר הבעלות המשותפת נסתרה. מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות וניתן להוסיף לניתוח הראיות כהנה וכהנה תימוכין למסקנת ביהמ"ש המחוזי. כך עולה בבירור מסוגיית המניות הבנקאיות. על פי הסדר המניות היתה אבחנה בין הקפאת מניות ע"י קשישים, כגון המנוח, ובין הקפאת מניות ע"י בעלי מניות אחרים ובכללם המערער. הקפאת המניות ע"י קשישים היתה מותנית בכך שהם הבעלים היחידים של ניירות הערך שבחשבון ובטופס סגירת המניות אושר ע"י המנוח כי "המניות חופשיות מכל שעבוד וזכות צד ג' וכי הן שייכות לאב בלבד.
ג. באשר לטענה חילופית של המערער בדבר אפשרות שמדובר במתנה שנתן המנוח למערער, הרי חומר הראיות שהיה בכוחו לסתור את החזקה בדבר בעלות משותפת בחשבון, כוחו רב לו גם כדי ללמד על כך שלא היתה כל נתינת מתנה ע"י המנוח למערער. המערער לא הרים את נטל הראיה הנדרש ממנו כדי להוכיח שהיתה מתנה שכזו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד פיינגרד למערער, עו"ד דניאל למשיב. 2.9.90).
ע.א. 424/89 - דרור פרקש נגד שיכון ופיתוח לישראל בע"מ
*מה המסמך המחייב בהסכם בין רוכש דירה לחברה קבלנית. * "טעות סופר" בהסכם לפי חוק החוזים(מחוזי ת"א - ה"פ 600/88 - הערעור נדחה).
א. ביום 8.9.86 חתם המערער על טופס "הרשמה לרכישת דירה" אצל המשיבה. בטופס צויין כי התשלום בגין הדירה ייעשה בשיעור של %30 ממחיר הנכס בשלשה תשלומים של %10 כל אחד מיד בהתחלה ושיהיו בלתי צמודים למדד, ואילו היתרה תשולם ב-20 תשלומים חודשיים צמודים למדד. בד בבד עם החתימה על טופס ההרשמה קיבל המערער מפקיד המשיבה טפסי דוגמא של חוזה ונספח תשלומים. אחד הסעיפים בנספח קובע לאמור "מוסכם... כי אם הרוכש יעמוד במדוייק בביצוע התשלומים הראשונים... עד לשיעור של %..30. יהיה מחיר הנכס (במלואו) בלתי צמוד למדד...". לצורך ביצוע התשלומים קיבל המערער יחד עם טופס ההרשמה פנקס חשבוניות ללא ציון סכומי התשלום. המערער עמד במועד התשלום של מלוא %30 כמוסכם, ולאחר זמן ביקש השבת סכומי כסף שונים ששילם, לדבריו, מעבר למה שנדרש על פי הסדר התשלומים שבנספח. המשיבה השיבה למערער כי
הנספח צורף להסכם בטעות ולכן אין המערער זכאי להחזר כספים והוא אף חייב בתשלום הפרשי הצמדה על יתרת המחיר. המערער הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי להצהרה כי יתרת מחיר הדירה מעבר ל-%30 אינה צמודה למדד. טענות המערער הן: הנספח צורף בכוונה ולא בטעות והוא משקף את המוסכם על בעלי הדין ; גם אם ארעה טעות והנספח לא אמור היה להיות מצורף, אין הדבר נופל בגדר "טעות סופר" כמשמעותה בסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי) ועל כן אין המשיבה זכאית לסעד של תיקון החוזה ; מכיוון שהמשיבה לא ביקשה בזמן גילוי הטעות את הסעד של ביטול או השבה הרי איחרה את המועד גם לסעדים אלה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי טופס ההרשמה לרכישת הדירה שעליו חתם המערער מבטא את העיסקה ופרטי התשלומים המוסכמים והוא הבסיס החוזי של רכישת הדירה. קביעתו של השופט כי טופס ההרשמה הוא הבסיס החוזי שבין הצדדים הביא אותו למסקנה חד משמעית כי צירופו של הנספח בטעות יסודו, וכי זו טעות הבאה בגדר טעות סופר שביהמ"ש יכול לתקנה. הערעור נדחה.
ג. אכן, אין לראות בטופס ההרשמה כשלעצמו את החוזה המחייב שנקשר בין הצדדים, שכן חוזה שכזה אכן נכרת במועד מאוחר יותר. יחד עם זאת, טופס ההרשמה אינו חסר משמעות לענייננו. משהתעוררה מחלוקת ממשית ואמיתית באשר לנספח שצורף לחוזה הרכישה, ואם צורף הנספח בטעות וכדומה, ניתן לתת את הדעת לטופס ההרשמה על מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים באשר להסדר התשלומים. כשמסתכלים כך על טופס ההרשמה, מתעוררת תמיהה כיצד מציעה לו המוכרת בנספח פיתויים, הנחות והטבות בתשלום באופן חד צדדי, כשאלה על פניהם מטיבים עם הקונה ומבטלים הצמדת שיעורי התשלומים המתמשכים לאורך חודשים ארוכים בתנאי אינפלציה. חוזה הרכישה המחייב בין בעלי הדין הוא אמנם זה שנחתם בסופו של דבר ושאליו צורף הנספח, ואולם כאשר טופס ההרשמה משמש קנה מידה להערכת אומד דעתם של הצדדים באשר לתנאי ההתקשרות והסדר התשלומים, ההגיון אומר כי נפלה טעות בצירופו של הנספח.
ד. המערערים ביצעו את התשלומים בפועל על פי ההסדר שנקבע בטופס ההרשמה שהוא שונה מתנאי הנספח, ומכאן כי גם המערערים ראו עצמם מחוייבים להסדר התשלומים המקורי כפי שהתגבש בטופס ההרשמה. המערערים מצביעים אמנם על מספר עובדות המובילות לכלל מחשבה שאין כאן טעות אלא שינוי כיוון, אך משנותנים את הדעת לשיקולים לכאן ולכאן, נוטה הכף בבירור לכלל המסקנה כי הנספח אינו תואם את ההסכמה של בעלי הדין והוא צורף בטעות לחוזה במקום הנספח הנכון.
ה. נשאלת איפוא השאלה אם אפשר להתייחס אל טעות בנספח שצורף לחוזה כאל טעות סופר כמשמעותה בסעיף 16 לחוק החוזים. סעיף זה קובע כי "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים, ואין הטעות עילה לביטול החוזה". מן הדברים שנאמרו ונפסקו באשר לפרשנות הסעיף עולה כי לצורך מתן מענה לשאלה איזוהי "טעות סופר או טעות כיוצא בה" ואיזו טעות אינה באה בגדר זה, אין להזקק למבחנים כמותיים, כפי שמציע המערער. לא ממדיה של הטעות יקבעו אם היא טעות סופר אם לאו, אלא המבחן העקרוני המהותי - האם מה שנתגבש לבסוף להיות המסמך שאמור לשקף את החוזה שנכרת בין הצדדים שונה מן החוזה האמיתי שנכרת אם לאו. אין כל מניעה שגם מה שנראה על פניו כטעות גדולה, כגון החלפת מסמך במסמך, תהיה בגדר טעות סופר ולאו דווקא טעות באות או בפסיק שלא במקומו. גם ממקורות המשפט העברי, אשר הוא בית הולדתו של המונח "טעות סופר" עולה כי המבחן הוא המבחן המהותי ולא המבחן הכמותי. אם ברור מהו אומד דעת הצדדים אשר יצר את "החוזה האמיתי", הרי יהא אשר יהא היקפו הכמותי של השיבוש שנפל בשלב של יציקת תוכנו של חוזה זה לכלל
"חוזה כתוב" - ניתן לתקן את החוזה הכתוב באופן שישקף נאמנה ונכוחה את החוזה האמיתי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד דורון שולדנפרי למערער, עו"ד יואב אדם למשיב. 2.9.90).
ע.א. 203/89 - יששכר מרשנסקי נגד בנק הפועלים
*רשות להתגונן(מחוזי ת"א - ת.א. 1864/87 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש תובענה נגד חברה בשם בוני צמרת (להלן: החברה) כחייבת עיקרית וכנגד מרשנסקי מהנדסים בע"מ (להלן : מרשנסקי מהנדסים), נגד המערער ששימש כמנהל שתי החברות וכנגד אחר כערבים לחברה. המערער הגיש בקשת רשות להתגונן והעלה 4 טענות: שהבנק באמצעות מנהל סניף הבנק הסכים לשחרר את המערער מערבותו לחברה כנגד תשלום חובה של מרשנסקי מהנדסים וחובה של זו האחרונה שולם ; שהמסמכים השונים שצורפו ע"י הבנק לכתב התביעה מצביעים ללא הסבר על יתרות חובה שונות בפערי זמן קצרים ללא הסבר ויש לתת רשות להתגונן כדי לאלץ את המשיב להוכיח את החוב; שהבנק התחייב לוותר על הערבות תמורת הסכמתו של המערער למינוי כונס נכסים על החברה ; שהמערער רשאי לקזז כנגד חובו נזקים שנגרמו לו עקב הפרת התחייבותו של הבנק להקצות לחברה אשראי. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער לתת לו רשות להתגונן והערעור על כך נתקבל.
ב. הדין עם המערער בטענתו הראשונה ויש לתת לו לגביה רשות להתגונן. נכון כי הטענה שהבנק הסכים לשחרר את המערער מערבות על סכום של 400,000 ש"ח תמורת תשלום חוב של מרשנסקי מהנדסים בסך 10,000 ש"ח מעוררת תמיהה, אך המערער לא חזר בו ממנה בחקירתו. הוגש תמליל של שיחה עם מנהל הסניף ולא מן הנמנע שמדבריו של מנהל הסניף משתמעת הבטחה שניתנה בפועל על ידו למערער לשחרר אותו מערבותו, הבטחה אותה לא היה מוכן בדיעבד לאשר בכתב בלי אישור של ההנהלה. הוא הדין בטענה הרביעית באשר לסכום החוב. הטענה לגבי המסמכים שצורפו יכולה להתברר בגדר קדם משפט ויש לתת לגבי טענה זו רשות להתגונן. באשר לטענה שהבנק התחייב לוותר על הערבות תמורת הסכמת המערער למינוי כונס נכסים על החברה - טענה זו היתה מגלה עקרונית עילת הגנה אילו פורטה כיאות. דא עקא שהמערער לא פירט את הטענה כיאות. לא צויין בתצהיר מועד ההתחייבות, מי מאנשי הבנק נתן את ההבטחה ומה היו נסיבות נתינתה. לפיכך אין לתת רשות להתגונן בטענה הנ"ל והוא הדין באשר לטענה הנוספת בדבר קיזוז נזקים שנגרמו למערער ע"י הבנק, טענה שאין לה תשתית עובדתית בתצהיר.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בן יאיר. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד יוסף שגב למערער, עו"ד מינה ברנסון למשיב. 3.9.90).
ע.פ. 466/89 - דוד בן נעים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות סמים וכן בעבירות של התחזות, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה כאשר כל המעשים היו קשורים בפרשת סמים חמורה ומתוחכמת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
מכל שנטען לעניין העונש ראוייה להתחשבות הטענה כי מעורב אחר באותה פרשה, שהורשע בעבירות חמורות עוד יותר, נדון ל-5 שנים מאסר בלבד. חרף טענה זו הוחלט שלא להתערב במידת העונש. לאחר שנגזר דינו של המערער, הוא עמד לדין בשל עבירות נוספות ובעניין אחד נגזר דינו לשנה מאסר שמחציתה חופפת את המאסר נשוא ערעור זה ובעניין אחר נגזר דינו ל-18 חודשי מאסר החופפים כולם את העונש דנן. נמצא שהלכה
למעשה ירצה המערער בגין המעשים נשוא תיק זה מאסר שאינו עולה על זה של המעורב האחר. זאת ועוד, יש הבדל משמעותי בין השניים במובן זה שהאחר לא היה מעורב במעשי עבירה אחרים ועברו נקי, ואילו המערער היה מעורב בביצוע 4 עבירות שונות עובר לפרשה דנן.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיב. 10.9.90).
ע.פ. 492/90 - מדינת ישראל נגד דוד מלול
*קולת העונש (שוד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב ביצע שוד בנסיבות מחמירות כאשר נכנס לסוכנות דואר, ואיים על הפקיד שבמקום, שגילו 67 שנים, בסכין שלופה, הצמיד פיסת בד לפיו של הפקיד וקשר אותה בחוזקה סביב פניו, כך שהלה לא יכול היה לדבר והתקשה לנשום. אחר כך כפת המשיב את הפקיד בחבל וקשר אותו לכסא ולאחר כל המעשים הללו נטל מהמגירה כ-3,740 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנתיים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסרים על תנאי של שלשה חודשים ושל 12 חודשים כאשר 9 חודשים חופפים ו-6 חודשים מצטברים, כך שעל המשיב לרצות בפועל מאסר של 30 חודשים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המעשה בו הורשע המשיב חמור בטיבו ובנסיבותיו, והנימוק ששימש להקלה בעונש היה שהמשיב מכור בסמים. מעבר לכך אין שום נימוקים של ממש המצדיקים הקלה כה מופלגת בעונש. עברו של המשיב מכביד, הוא כבר ריצה עונשי מאסר בעבר ואת העבירה דנן ביצע כאשר עונשי מאסר על תנאי היו תלויים ועומדים נגדו. רק בהתחשב בעובדה שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בקבלו את הערעור על קולת העונש, לא ימוצה הדין עם המשיב עד תומו. לפיכך הוחלט כי מתוך 6 שנות המאסר שהוטלו על המשיב יהיו 4 שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי וכן המאסרים על תנאי של 3 חודשים ושל שנה יופעלו במצטבר כך שהמשיב ירצה מאסר בפועל של 5 שנים ו-3 חודשים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד גב' מיקי חשין למערער, עו"ד א. בנימין למשיב. 11.9.90).
בש"פ 3680/90 - דוד שוקרון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של החזקת סמים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. מדובר על החזקה של כמות העולה רק במעט על הכמות הנחשבת לפי החוק שלא לצריכה עצמית. זו עבירתו הראשונה של העורר בענייני סמים, ואם אמנם עסק בסמים לא היה זה עיסוק אינטנסיבי, שהרי התצפיתן שצפה על המקום במשך כ-4 שעות ראה רק את המקרה הנדון שבו הטמין העורר, לגירסתו של התצפיתן, את הכמות האמורה של הסם מתחת לאבן. בנסיבות אלה מן הראוי לאפשר לעורר להשתחרר בערובה.
(בפני: השופטים נתניהו. עו"ד אברהם כהן לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 5.9.90).
ע.א. 354/87 - עיטורית בע"מ ואח' נגד מנהל המכס ומע"מ
*הפריט המתאים במס קנייה (מחוזי ת"א - ע"ש 821+823/86 - הערעור נדחה).
שתי המערערות עוסקות בעיטור ידני של אריחי קרמיקה מוכנים ומזוגגים. פעולת העיטור נעשית על כל אריח בנפרד, בציור, שרטוט גרפיקה או צביעה, ועם סיום פעולת העיטור עובר האריח תהליך שריפה בתנור. שריפה זו מביאה לקיבועו של העיטור בשיכבת הגלזורה הקיימת באריח, מבטיחה את עמידותו של העיטור ומונעת את פגימתו ע"י המים. בין הצדדים התעוררה מחלוקת
באשר לחיוב בתשלום מס קניה בגין הפעולה הנדונה, ואם חל על הנושא סעיף בצו מס קניה שעניינו פעולת השבחה של טובין. כן התעוררה מחלוקת, במקרה שיש להחיל על הפעולה הנדונה מס קניה, מהו הסעיף שלפיו יוטל המס וכן האם חל על הנושא סעיף בחוק שענייננו השבת סכום מס ששולם ביתר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לסווג את פעולת השריפה שנועדה לקבע את העיטור כפעולת השבחה ; קבע כי הבסיס שעל פיו ראוי לחשב את החבות במס קניה הוא חיוב לפי המחיר הסיטונאי בו נמכר האריח ולא לפי עלות השריפה ; וכן קבע שלא חל בנושא סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים בדבר השבת סכום ששולם ביתר. הערעור נדחה. בבדיקת הסעיפים השונים הנוגעים לעניין עולה כי צדק המשיב בקבעו את החיוב במס ושומתו וצדק ביהמ"ש המחוזי כאשר אישר את שומתו של המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. פוטשבוצקי למערערות, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 16.9.90).
ע.פ. 1171/90 - נאסר נאסר נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
העורר הואשם, יחד עם נאשם אחר, בשורה של עבירות מירמה וזיוף אשר לפי הטענה בוצעו יחדיו. לפני שהחלה שמיעת הראיות הודה הנאשם האחר בעבירות שיוחסו לו והורשע, ואילו המערער מתמיד בכפירתו ועל כן הורה השופט להפריד את הדיון וגזר את דינו של הנאשם האחר. לאור זאת ביקש הסניגור להעביר את הדיון לשופט אחר, בטענה כי "ביהמ"ש כבר נתן דעתו על חלקו של (המערער) בתיק זה במסגרת גזר הדין. צריך שהצדק גם יראה ולא רק יעשה". ביהמ"ש דחה את בקשתו והערעור על כך נדחה.
הסניגור ציין כי אין הוא מייחס לשופט חשש של משוא פנים, אלא, לטענתו, בגזר הדין נגד הנאשם האחר נקבעו ממצאים שמהם עולה שאף המערער אשם באותן עבירות. דבר זה, כך הוא טוען, יוצר בלבו של המערער תחושה סובייקטיבית של אפשרות שמא נחרץ כבר דינו בטרם החל משפטו. אולם, מה שיוחס למערער בגזר הדין שניתן נגד הנאשם האחר מבוסס רק על טענות לעונש שנטענו שם ואין כל מימצא שהוא נגד המערער. עצם הכללתם של מספר נאשמים בכתב אישום אחד טומנת בחובה מעיקרה את הסיכון כי טענותיו של נאשם אחד יכול שיהיו בעלי השלכה על הגנתו של נאשם אחר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד ג'רבוני למערער, עו"ד שי ניצן למשיבה. 21.8.90).
רע"א 3059/90 - מנוחה ונחלה... בע"מ נגד אלכסנדר בראון עו"ד ואח'
*החובה לשמוע טיעוני הצדדים בע"פ בבקשה המוגשת בדרך המרצה
(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ תוגש בדרך המרצה, כאמור בתקנה 119 לתקנות ההוצל"פ, לאמור, על יסוד טענות שבעל פה. במקרה דנן ניתנה החלטתו של ביהמ"ש המחוזי על יסוד הכתב שהוגש לו. אם כי המבקש הגיש בקשה בכתב ולא בקשה על דרך המרצה, מן הראוי היה שתישמענה טענותיו של פרקליט המבקש בעל פה. אילו נשמעו טענותיו בעל פה ייתכן שביהמ"ש היה מתיר לו לצרף לבקשתו את התצהיר, שלטענתו בטעות לא צורף לבקשה ואשר מחמת היעדרו נדחתה הבקשה. מטעם זה בלבד יש לראות את הבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה והערעור מתקבל. החלטת ביהמ"ש המחוזי מתבטלת והתיק מוחזר אליו לשם שמיעתו על יסוד טענות שבעל פה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מאיר כהן למבקשת, המשיב הראשון לעצמו, עו"ד גב' יעל אלבום לבנק טפחות. 11.9.90).