תקציר סביר כרך ל"ו חוברת 14

בש"א 2832/90 - לוי מסעוד נגד לוי שולה

*בקשה לשנות "תיקון טעות" בפס"ד - כ"החלטה אחרת" הטעונה קבלת רשות ערעור(בקשה לקבלת ערעור לרישום - הבקשה נדחתה).

א. המבקש והמשיבה הם בני זוג המתדיינים בעניין מזונות. בעבר פסק ביהמ"ש כי על המבקש לשלם למשיבה 300 ש"ח לחודש מזונות צמודים למדד מיום 15.6.85. פסה"ד ניתן בפברואר 1988. לימים הגיש המבקש תביעה לפטור אותו מתשלום דמי המזונות ובתביעה זו ניתן ביום 20.8.89 פס"ד כי אין להפחית מדמי המזונות שנקבעו בעבר היינו 300 ש"ח לחודש. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה להבהיר את פסה"ד ולקבוע כי סכום המזונות שנקבע, או ליתר דיוק שלא שונה, צמוד למדד של 15.6.85 כפי שנקבע בפסק הדין הראשון. בעניין זה נתן ביהמ"ש המחוזי ביום 24.9.89 החלטה שכותרתה "הבהרת פסק דין" בה קבע כי הבסיס לחישוב תוספת ההצמדה הוא המדד שפורסם ביום 15.1.88. דעתה של המשיבה לא היתה נוחה מכך והגישה "בקשה לתיקון הבהרת פסק דין" ובהחלטה מיום 1.11.89 שינה ביהמ"ש המחוזי את החלטתו הקודמת וקבע כי דמי המזונות יהיו צמודים מיום 15.6.85. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לבטל החלטה זו והבקשה נדחתה בהחלטה מיום 19.3.90. לגבי החלטה אחרונה זו הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש העליון וביום 14.5.90 הוחלט שלא לקבל ערעור זה לרישום שכן "אין ערעור בזכות על החלטה שניתנה בבימ"ש קמא לאחר מתן פסק דין שם". עתה טוען המבקש כי יש לקבל את הערעור לרישום שכן החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 19.3.90 אינה בבחינת החלטה הניתנת לאחר פסה"ד אלא החלטת תיקון טעות בפס"ד לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט שהערעור עליה בזכות. הבקשה לקבלת הערעור לרישום נדחתה.
ב. החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 19.3.90, שבה נדחתה בקשת המבקש לבטל את החלטת ההבהרה השניה, הינה "החלטה אחרת" והערעור עליה טעון קבלת רשות. קיימים מצבים בהם מוסמך ביהמ"ש להיזקק לבקשות הבאות בפניו לאחר מתן פסה"ד והלכה היא שהחלטה הניתנת בבקשה שכזו הינה בבחינת "החלטה אחרת". שני חריגים קיימים לכלל האמור. האחד הוא החלטת הבהרה שנותן ביהמ"ש לפי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ והשני הוא החלטת תיקון פס"ד הניתנת לערעור בזכות. בשני מקרים אלה רואים את החלטת ביהמ"ש הניתנת לאחר הפסק כחלק מן הפסק והערעור עליה הוא בזכות. בענייננו, כאשר ביהמ"ש התייחסלבקשות ההבהרה של המשיבה כאל בקשות לתיקון טעות בפסה"ד, והמבקש לא העלה הסתייגות לגבי סמכותו של ביהמ"ש ליתן החלטת הבהרה כתיקון פס"ד, יכול היה המבקש לאחר מכן להגיש ערעור בזכות על החלטת ביהמ"ש בבקשת ההבהרה. ברם, המבקש לא נקט דרך זו ולא הגיש ערעור על החלטת התיקון, אלא הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה נוספת לביטול החלטת ההבהרה השניה. אין יסוד בפרוצדורה למהלך שכזה, אך ביהמ"ש המחוזי התייחס לבקשה לגופה ודחה אותה. החלטה זו של ביהמ"ש המחוזי, לפי כל קנה מידה, הינה "החלטה אחרת" שכן היא ניתנה לאחר פסה"ד ואין היא החלטת תיקון פס"ד ומשום כך הערעור על החלטה זו טעון נטילת רשות. לפיכך אין לקבל את הערעור לרישום מאחר שהוגש בלא נטילת רשות.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' א. אלון למבקש, עו"ד גב' קסיס למשיבה. 24.9.90).

בש"א 3180/90 - גרפינקל צבי נגד רוני בס

*המועד שממנו מונים את תקופת הזמן להגשת ערעור על פס"ד שניתן ללא נימוקים(הבקשה נתקבלה).

א. בביהמ"ש המחוזי התקיים דיון בערעור שהגיש המבקש על פס"ד של בימ"ש השלום. הדיון התקיים ביום 14.5.90 ובו ביום החליט ביהמ"ש לדחות את הערעור. ביהמ"ש נתן רק את החלטתו האופרטיבית בדבר דחיית הערעור, ואילו נימוקי הערעור ניתנו במועד מאוחר יותר ובלא נוכחות הצדדים. נימוקי הפסק הודפסו בביהמ"ש המחוזי ביום 6.6.90, אך בגוף הפסק צויין שהוא ניתן ביום 14.5.90. על רקע זה פנה המבקש ביום
12.7.90 לביהמ"ש המחוזי בבקשה לתקן את הפרוטוקול ולהבהיר כי נימוקי הפסק ניתנו בתאריך מאוחר יותר. ביהמ"ש המחוזי החליט ביום 15.7.90 לאמור "אכן, ביום 14.5.90הודיע ביהמ"ש לבאי כח הצדדים כי הערעור נדחה, אולם הנימוקים ניתנו מאוחר יותר כנראה שלא במעמדם. לפיכך פסק הדין בשלמותו על נימוקיו יומצא לבאי כח הצדדים ע"יהמזכירות כדין". בו ביום, ב-15.7.90, פנה המבקש לביהמ"ש העליון בבקשה לקבוע כי טרם חלף הזמן להגשת בקשת רשות ערעור, מן הטעם כי נימוקי פסה"ד לא שומעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ולא הומצאו למבקש כדין, ולחילופין ביקש המבקש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור מאותו טעם. הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור נתקבלה.
ב. טוענת ב"כ המשיב כי יש למנות את הימים לצורך הגשת בקשת רשות ערעור מהיום בו הודיע ביהמ"ש המחוזי על דחיית הערעור ולא מתאריך מאוחר יותר, שכן ביהמ"ש אינו צריך, לטענתה, לכלול בהחלטתו בערעור נימוקי ערעור. טענה זו מופרכת על פניהשכן תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה במפורש כי פסק דין של ביהמ"ש בדרגת הערעור יכיל גם את נימוקי ההכרעה. מכאן כי ביום בו הודיע ביהמ"ש על דחיית הערעור בלא ליתן נימוקים טרם השלים ביהמ"ש את מלאכתו וטרם יצא מתחת ידיו פס"ד כהלכתו.
ג. המבקש הגיש, כאמור, ביום 12.7.90 בקשה לתיקון פרוטוקול ומבקשה זו עולה כי ביום הגשת הבקשה כבר היה עותק מן הפסק בידי ב"כ המבקש. במצב דברים שכזה ניתן לראות את המבקש כמי שמוותר על טענה כי פסה"ד לא הומצא לידיו וב"כ המבקש מודה כינימוקי הפסק היו בידיה מספר ימים קודם לתאריך פנייתה לביהמ"ש העליון. ברם, המבקש הזדרז ופנה לביהמ"ש העליון עוד ביום 15.7.90, כך שאין לראותו כמי שהחמיץ את המועד. העובדה שהדיון בבקשה התקיים לאחר זמן אינה צריכה לעמוד למבקש לרועץ, שעה שהבקשה מוכנה בידי באת כוחו מזה זמן וממתינה להחלטה בבקשה זו. זאת ועוד, במקרה זה קיימת החלטה מיוחדת של ביהמ"ש המורה במפורש להמציא את נימוקי פסה"ד לצדדים. החלטה זו ניתנה לאחר שהמבקש פנה לביהמ"ש בבקשה לתיקון הפרוטוקול, וכל עוד לא שונתה ההחלטה, יכול המבקש להסתמך עליה ואין לראותו כמי שמוותר על המצאתפסה"ד לידיו. לאור זאת יש לראות את המבקש כמי שפעל כדין והוא לא החמיץ את המועדלהגשת בקשת רשות ערעור על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' אבי יצחק למבקש, עו"ד גב' שחר למשיב. 27.9.90).

בג"צ 768/88 - לאה אברמוב נגד ביה"ד הרבני האזורי בנתניה ואח'

*בקשה ל"צו מניעה" נגד בי"ד רבני שלא יקבל כראיה סרטים והקלטות שהקליט הבעל ללא ידיעתה של האשה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרת (להלן: האשה) והמשיב השני (להלן: הבעל) נשואים מאז שנת 1967 ולהם שלשה ילדים. נישואיהם לא עלו יפה והם שקועים בהתדיינויות משפטיות ארוכות בביהמ"ש ובביה"ד. ביום 3.5.88 הגיש הבעל תביעה לגירושין בביה"ד הרבני ובין היתרנומקה התביעה בכך שהאשה "משרכת דרכיה" עם גברים אחרים. בלב האשה התעורר חשש כי הבעל השיג בדרכים שונות ואסורות חומר, כולל סרטי הקלטה, המעיד על יחסיה עם גברים זרים, וכי הבעל עומד להשתמש בחומר זה במהלך הדיונים בביה"ד הרבני. האשה פנתה ביום 23.9.88 לביהמ"ש המחוזי בתביעה לפיצויי נזיקין על פגיעה בפרטיותה ובמסגרת תביעה זו ביקשה, במעמד צד אחד, צו שיורה על תפיסת והחרמת הסרטים הנדונים וכן ביקשה צו מניעה זמני שיאסור לעשות בחומר הנ"ל שימוש כלשהו. שופט ביהמ"ש המחוזי הוציא בו במקום צו מניעה זמני האוסר על המשיבים וכל אדם מטעמם לעשות שימוש בהקלטות ובצילומים בכל צורה שהיא.

ב. ביום 11.10.88 התקיים בביה"ד הרבני דיון בתביעת הגירושין שהגיש הבעל. האשה לא הופיעה לדיון ובא כוחה התנגד להשמעת העדים וטען שהאשה חולה. ב"כ הבעל הודיע לביה"ד על קיומו של צו המניעה הזמני הנ"ל שהוצא מטעם האשה בביהמ"ש המחוזי. הבעלביקש לקבוע מועד אחר להמשך הדיון וביה"ד החליט לאמור "התעוררה בעיה אם לשמוע הקלטות משום שניתן צו ע"י ביהמ"ש המחוזי האוסר... ביה"ד קובע שהצו שניתן אינו יכול למנוע ביה"ד משמיעת ההוכחות...". ביום 14.11.88 עתרה האשה לבג"צ למתן צו על תנאי נגד ביה"ד הרבני, נגד הבעל, ונגד חוקר פרטי שפעל בשירות הבעל, ועניינה של העתירה כי ביה"ד יבטל את החלטתו המאפשרת להציג, להשמיע או למסור את הראיות שבידי הבעל והחוקר ביחס לפרטיות העותרת. כן ביקשה העותרת צו ביניים שימנע מביה"ד הרבני לקיים דיון ולקבל בכל דרך אחרת את הראיות האמורות. ניתן צו על תנאי כאמור ובינתיים חלו עיכובים בדיונים בביה"ד הרבני. ביני לביני נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה בה ביטל את צו המניעה הזמני, בקבעו כי אין ערכאה שיפוטית אחת צריכה לחסום דרכו של מתדיין להגיש בקשות לערכאה שיפוטית אחרת, ויש להשאיר לביה"ד הרבני את סמכות ההחלטה אם מדובר בראייה קבילה ואם לאו, וחזקה על כל ערכאה שיפוטית שתחליט על פי הדין. העותרת תיקנה אז את עתירתה לבג"צ והעלתה את השאלה בדבר תחולת הוראת חוק האזנת סתר וחוק הגנת הפרטיות על סדרי הדיון והראיותבביה"ד הרבני. העתירה נדחתה.
ג. דינה של העתירה להידחות מבלי לדון ולהכריע בגופה של השאלה העקרונית בדבר תחולת הוראות סעיף 13 לחוק האזנת סתר וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות על סדר הדין ודיני הראיות בביה"ד הרבני. ב"כ העותרת צריך היה להעלות טענת אי קבילות הראיות כפני ביה"ד הרבני אשר בפניו מתקיים הדיון בין בני הזוג. אם ראייה אינה ראוייה לשמש כראייה, על בעל הדין הטוען זאת לטעון בפני הערכאה השיפוטית העומדת לדון בראיות, את כל הטענות באשר לקבילותה של הראייה. סדר דיון זה, היינו, הצורך להעלות טענה בדבר קבילות ראייה בתחילה בפני הערכאה השיפוטית הדנה בנושא הוא מן המושכלות הראשונים ואינו צריך סימוכין או ראייה. שליפת החלטה בדרך זו או אחרת מאת ערכאה שיפוטית אחרת בדבר הימנעות מקבלת הראייה, לא זו בלבד שיש בה משום פגיעה בכיבוד ההדדי שערכאות השיפוט השונות חייבות לנהוג זו בזו, אלא מונעת מהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה, להבהיר את נימוקיה על שום מה החליטה לקבל את הראייה או שלא לקבלה.
ד. ביה"ד הרבני דן לפי דיני הראיות וסדרי הדין שבמשפט העברי ותקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, כשם שדן הוא לפי הוראות החוק המהותיות שבמשפט העברי, פרט למקרה שמצוייה הוראת חוק מיוחדת המופנית אל ביה"ד הדתי והקובעת כי עליו לדון לפי הוראת חוק זה. בנושא שבסוגייתנו יהא צורך לתת את הדעת על כמה שאלות שיעלו בה. שאלות אלה וכיוצא בהן אין להביע בהן עמדה עתה, שכן מקום בירורן הוא תחילה באותה ערכאה שיפוטית העומדת להיזקק לראיות אלה. רק לאחר שביה"ד ידון בנושא וינמק את החלטתו ניתן יהיה לפנות לבג"צ במקרה הראוי.
ה. העותרת ביקשה גם כי בג"צ יבטל את החלטת ביה"ד הרבני גם מן הטעם שמתנהל הליך אזרחי כביהמ"ש המחוזי שבו תובעת העותרת פיצויי נזיקין מאת הבעל והחוקר. נימוק זה תמוה ומתמיה. מה לבירורה של תביעה זו ולהשהיית הדיון בביה"ד הרבני בתביעת הגירושין שהגיש הבעל. אין להעלות על הדעת שביה"ד הרבני שבפניו מתנהל דיון בתביעת גירושין, יהא מנוע מלהמשיך בדיוניו, משום שאחד מבעלי הדין הגיש תביעת נזיקין נגד בעל הדין השני, על שפגע בפרטיותו לפי חוק הגנת הפרטיות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"דשדמי לעותרת, עו"ד טירר לבעל. 26.9.90).

בש"פ 4036/90 - סעיד ניג'ם נגד מדינת ישראל

*שחרור ממעצר עקב סחבת בניהול המשפט(ערר על המשך מעצר - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בעבירות של סחר והחזקה בכמות של 250 גרם הירואין ועם הגשת כתב האישום, ביום 19.1.90, החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר פנה בבקשות מדי פעם לעיון חוזר, וכן ערר בעבר לביהמ"ש העליון, כשהטענה העיקרית היא שההליכים המשפטיים נגדו משתהים, ולמעשה אינם מתנהלים, ועל כן אין הצדקה להמשיך ולהחזיקו במעצר. באחד העררים, ביוני 1990, החליט שופט ביהמ"ש העליון לדחות את הערר בציינו כי ב"כ התביעה הודיע "ששמיעת התיק נקבעה ליום 2.9.90 וכי הפרקליטות עומדת לבקש הקדמת הדיון. בנסיבות אלה נראה לי שיש מקום לדחות את הערר, אולם זכותו של העורר שמורה לו לעתור לעיון מחדש .בהחלטת המעצר... אם תחילת שמיעתו של התיק תהיה מאוחרת או ההליכים בו יתמשכו יתר על המידה". הוגשה בקשה להקדמת הדיון אך זו נדחתה בשל היות יומנו של השופט תפוס אף בימי התורנות בפגרה. ביום 2.9.90 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר וטענתו היא כי התמשכות ההליכים נגדו מצדיקה את שחרורו מן המעצר. העורר נמצא במעצר מיום 31.12.90 ועד היום לא החל ביהמ"ש בשמיעת הראיות. בינתיים נדחה גם המועד של 2.9.90 והתאריך הקבוע עתה לתחילת שמיעת הראיות הוא ביום 24.10.90. הסיבות העיקריות לדחיית תחילת המשפט מקורם בנימוקים התלויים בעומס בו היה נתון ביהמ"ש המחוזי אך גם בקשות לדחייה של ב"כ המדינה תרמו לכך. הערר נתקבל.
ב. אכן, אין להתעלם מחומרת העבירות המיוחסות לעורר, ובעיקר בהתחשב בכמות הסם שמדובר בה, ואולם אם כי שיקול זה הוא בר חשיבות, הרי בכל הנסיבות של המקרה דין הערר להתקבל. שמיעת הראיות אמורה להתחיל רק בחודש העשירי שלאחר הגשת כתב האישום. העורר פנה בתרעומת, ולא פעם אחת, על כך שהמשפט לא נקבע לדיון. העורר מצדו לא גרם לכל עיכובים בשמיעת הדיון ולעומת זאת תאריך אחד שנקבע בשעתו לתחילת הדיון בוטל בשל בקשת ב"כ המשיבה. לאחר שהוגש הערר הנוכחי עתרה התביעה לקביעת מועדים נוספים לדיון וביהמ"ש קצב לדיון שלשה תאריכים נוספים. כך שעד תום תקופת השנה ישמע הדיון במשך 4 ימים בלבד ואין כל סיכוי שהדיון יסתיים תוך תקופה של שנה מיום המעצר. אכן, יומנו של השופט עמוס ואין לבוא בביקורת עם השופט על השתהות הדיון, ואולם התוצאה שהנאשם הטוען לחפותו ומבקש שיבוא יומו בביהמ"ש ישב בכלא משך קרוב ל-10 חודשים ללא שמשפטו יתחיל, הינה תוצאה קשה, שאין להצדיקה ויהיה הגורם לכך אשר יהיה. בכל הנסיבות יש מקום לשחרר את העורר בערבות בתנאים הולמים במובן זה שימצא במעצר בית מלא ולא יבוא במגע עם מי מעדי התביעה.

(בפני: השופט אור. עו"ד מ. זיו לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה.28.9.90).

ע.א. 753/88 - יחזקאל טל ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל

*ביטול חוזה ע"י המינהל עקב הפרתו ע"י רוכש מגרש שלא עמד במועדים של החוזה לפעולות פיתוח ובנייה(מחוזי חיפה - ת.א. 998/85 - הערעור נדחה).

א. ביום 1.9.81 נחתם חוזה פיתוח בין המשיב לבין המערערים, שלפיו מסר המשיב למערערים את השימוש במגרש מסויים לתקופה של 36 חודשים על מנת לעשות עליו את כל פעולות הפיתוח הדרושות ולבנות מבנה בהתאם לתכניות שיואשרו ע"י המינהל וע"י הרשויות המוסמכות. כל זאת עד ליום 11.10.83. המינהל התחייב לחתום עם המערערים על חוזה חכירה לתקופה של 49 שנים לאחר שימולאו כל תנאי חוזי הפיתוח. בחוזה הפיתוח צויין כי המערערים מתחייבים "להגיש למינהל לאישורו תוך 9 חודשים... בקשות להיתר בניה... לעשות את כל הפעולות הדרושות למען קבלת האישורים הדרושים לבניה מאת מוסדות התכנון... להתחיל בבנית המבנים תוך 18 חדשים מיום אישור
העיסקה ולסיימה לא יאוחר..." כן צויין בסעיף 10 לחוזה הפיתוח כי אם המערערים "לא יגישו את התכניות או לא יסיימו את בניית המבנים במועדים הנקובים בהסכם 'מכל סיבה שהיא' יהיה המינהל רשאי לבטל את החוזה מיד עם ההפרה". עד עבור המועד לא התחילו המערערים בבניה כי לא קיבלו את האישורים הדרושים מאת רשויות התכנון. טענת המערערים היא כי האשמה אינה בהם ועל כן הוראת סעיף 10 המקנה למינהל את הזכות לבטל את החוזה אינה חלה כאן. המינהל הודיע על ביטול חוזה הפיתוח עקב הפרתו ע"י המערערים וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים לפיצויים. הערעור נדחה.
ב. אכן, בקשת המערערים להיתר בניה נדחתה מסיבות של תכנון, משום ש"לא קיימת חלוקה תקפה במקום זה", אך אפילו יוצאים מהנחה שדבר זה לא ניתן היה לשינוי במועד, וכי לא היה בידי המערערים לקדם את תכנית החלוקה, גם אז קיים לגביהם הקושי הנובע מהוראת סעיף 10 המדבר על "כל סיבה שהיא" ביחד עם סעיף 6 בחוזה בו הצהירו המערערים כי "קיבלו את המגרש לשימוש לשם ביצוע מטרת ההקצאה ובניית המבנים... כי ראו אותו ובדקו את מצבו הפיסי והמשפטי ומצאו אותו מתאים לצורך זה והוא מוותר על כל טענת ברירה וטענת אי התאמה מכל סוג שהוא". לאחר שחוקק חוק החוזים אין אנו נזקקים עוד למבחן הטרדן המתערב, אף לא למבחן התכלית המסחרית כמבחנים העומדים בפני עצמם. יש לבחון את אומד הדעת של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. אומד דעת הצדדים המשתמעת בפירוש מהחוזה היא כי החובה לקבל את כל ההיתרים הדרושים הוטלה על המערערים וכי אם לא יעמדו בהתחייבותם במועד הנקוב מכל סיבה שהיא כי אז זכותו של המינהל לבטל את החוזה. אפשרות אחרת, כי החוזה סוכל, לאור הוראת סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), לא נטענה ע"י המערערים, אך מכל מקום המסקנה היא אותה מסקנה, שהרי המערערים נטלו על עצמם את החובה להשיג את ההיתרים הדרושים והסכימו מראש שאם לא יקיימו אחרי הוראות החוזה במועד, מכל סיבה שהיא, יהיה המינהל רשאי לבטלו. יתירה מכך, קיום דרישת רשויות התכנון אינו בלתי אפשרי, אלא שהמערערים לא רצו לשאת בנטל הכרוך בכך. לא היה זה מחובתו של המינהל לדאוג לקיום התנאים שהטילו רשויות התכנון כתנאי לקבלת ההיתרים.
ג. משלא חלה כל התקדמות עד ינואר 1984, הודיע המינהל למערערים על כוונתו לבטל את העיסקה. או אז גוללו המערערים מעליהם את החובה לקבל את ההיתרים וניסו להטילה לפתחו של המינהל. ב"כ המערערים פנה למינהל והודיעו כי היוזמה לקבלת היתר הבניה צריכה לצאת מהמינהל ו"מאחר וכל הנושא נמשך זמן רב מדי... דורשים מרשי להודיעם, תוך 3 ימים... אם בכוונתכם לבצע כל המוטל עליכם כדי שמרשי יוכלו לקבל סוף סוף היתר בניה... אם תשובתכם לא תשביע את רצון מרשי יראו הם את הדבר כהפרת הסכם מצדכם...". בכך התנערו המערערים באופן ברור וחד משמעי מקיום ההתחייבות שנטלו על עצמם בחוזה. אם גם היה ספק אם הפרו את החוזה כבר קודם לכן, משעבר המועד הסופי לבניה והתכניות טעם אושרו, הרי התנערות זו הוותה ללא כל ספק הפרה יסודית של החוזה ובעקבותיה היה המינהל זכאי לבטל את החוזה וכך אכן עשה.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. אורון למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיב. 17.9.90).

בג"צ 858/89 - פנינה כהן ועמותת אלמנות ויתומי צה"ל נגד שר הבטחון ואח'

*מסירת רשימות אלמנות צה"ל לעמותת אלמנות צה"ל לקראת בחירות בעמותה לצורך החלטה אם להשאר חברים בארגון "יד לבנים" (העתירה נתקבלה).

א. עניינה של העתירה שאלת ייצוגן של אלמנות חללי צה"ל בכל הקשור לקידום האינטרסים הכלכליים והחברתיים של אלמנות ויתומי צה"ל, כולל יצירת קשר עם
המשפחות השכולות והנצחת זכר הנופלים במערכות ישראל. העותרת השניה (להלן: העותרת) הינה עמותה שנוסדה בפברואר 1986 ולטענתה היא מייצגת את מרבית אלמנות צה"ל. המשיב הרביעי, ארגון יד לבנים, מאוגד אף הוא כעמותה ופעל כל השנים כמייצג את ההורים השכולים ואלמנות צה"ל. טענת העותרת היא שהייצוג של הארגון את אלמנות צה"ל אינו לרצון להן ונכפה עליהן, למרות ניגוד אינטרסים בין האלמנות לבין ההורים השכולים. על רקע מחלוקת זו הוגשה ע"י העותרת כבר ב-1986 עתירה לבג"צ נגד משרד הבטחון ואגף השיקום בה עתרו העותרות לסעדים שכללו מסירת אינפורמציה הנוגעת לאלמנות צה"ל וזכויותיהן בהתאם להוראות אגף השיקום שבמשרד הבטחון, ודרישה למתן תקציב ומעמד הולמים הדומים לאלה המוענקים לארגון.
ב. בג"צ המליץ באותו דיון למצוא מוצא והסדר שיהיו מקובלים על הצדדים והוסכם להעביר את המחלוקת להחלטתו של פוסק, שאמנם לא הוענקו לו סמכויות של בורר. הפוסק קבע בהחלטתו כי אלמנות ויתומים מהווים ללא ספק קבוצה ייחודית, בעלת אינטרסים ובעיות משלה, שאינם דווקא זהים לאלה של קבוצות השכול האחרות, ובפרט לאלה של ההורים השכולים. הפוסק קבע את זכותן של האלמנות להתארגן כרצונן ולדאוג לענייניהן במסגרת ארגון כאשר תחפוצנה. אלא שרצונן של מרבית האלמנות לא ידוע ועל כן מסקנת הפוסק היתה שיש לקיים בחירות בין כלל ציבור האלמנות החברות בארגון והנציגות שתבחר תקבע דפוסים ארגוניים לציבור האלמנות אם בתוך מסגרת הארגון ואם מחוץ למסגרת זו. בעקבות החלטת הפוסק הוקמה וועדת בחירות אך התעוררו מחלוקות בין הארגון לבין העותרות.
ג. המחלוקת העיקרית נעוצה בשאלה אם על הארגון להכין פנקס בוחרים אשר בו תכלל רשימת כל האלמנות, והאם לעותרת או חברותיה תהיה זכות עיון בו. טענת העותרת היתה שללא פנקס בוחרים נמנעת ממנה האפשרות להציג עמדתה כהלכה בפני בעלות זכות הבחירה, ואילו טענת הארגון היתה שרשימת האלמנות מסופקת לו ע"י משרד הבטחון ועל המידע המתקבל ממשרד הבטחון חל חוק הגנת הפרטיות שלפיו אסור על הארגון למסור מידע המתקבל ממשרד הבטחון לכל מי שאינו מוסמך לקבל אותו והעותרת וחבריה אינם מוסמכים לקבלו. הפוסק קבע כי רשימת בני המשפחות של חללי צה"ל המגיעות לארגון ממשרד הבטחון מהוות למעשה את פנקס החברים של הארגון, ובהיות רשימות אלה "פנקס החברים", עומדת לכל אחד מחברי הארגון, לרבות האלמנות החברות בו, זכות לעיין בפנקס מכח סעיף 39 לחוק העמותות. פסיקת הפוסק לא הביאה לשינוי בעמדת הארגון ומכאן העתירה לבג"צ. העתירה נתקבלה.
ד. באשר לזכות העיון בפנקס החברים - הדין עם העותרת. רשימת האלמנות של משרד הבטחון כפי שהיא מועברת לארגון, מהווה את רשימת האלמנות, כמוסכם גם על הארגון, אשר יש לראותן חברות בארגון, חברות אשר מוקנית להן זכות ההצבעה בבחירות. על כן יש לראות את רשימת האלמנות המועברת ע"י משרד הבטחון לארגון, כרשימת חברי עמותת הארגון הרשומות בפנקס החברות שלה, ועל פי חוק העמותות קיימת לכל אחד מחברי העמותה זכות עיון בפנקס החברים של העמותה וממילא עומדת להן הזכות לעיין ולראות את רשימת חברי העמותה.
ה. כשמתקיימות בחירות בעמותה, זכותם של החברים בעמותה לעיין ברשימת חברי העמותה היא לא רק זכות חוקית, אלא גם זכות מתבקשת וחיונית, על מנת לאפשר קיומן של בחירות הוגנות ומתן אפשרויות שכנוע סבירות לנציגי הרשימות המתמודדות בבחירות. שלילתה של זכות כזו, כמוה כהגבלת היכולת של רשימות המתמודדות בבחירות לשכנע את הבוחרים, ובנסיבות העניין גם מתן יתרון בלתי מוצדק לארגון.
ו. באשר לסדרי הבחירות והבטחת קיומן - כיוון שמאז שקבע הפוסק את סדרי הבחירות חלו שינויים במצב, הורה בג"צ על שינויים מסויימים בהוראות שנתן הפוסק באשר
לסדרי הבחירות, אך בכל יתר הנושאים אימץ בג"צ את קביעותיו של הפוסק. כן הורה בג"צ על העמדת תקציב לרשות וועדת הבחירות לצורך קיומן של הבחירות. נציגות האלמנות כפי שתבחר תהווה את נציגתן הנבחרת של אלמנות צה"ל והיא שתהא מוסמכת להחליט על דרכן של האלמנות בעתיד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יוסי כהן לעותרים, עו"ד מנחם מזוז למשרד הבטחון, עו"ד גב' מיכל שקד לארגון יד לבנים).

ע.א. 792/88 - שלום ברזילי נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ואח'

*שיעור הפיצויים בהפקעת מקרקעין(מחוזי ת"א - ת.א. 1391/85 - הערעור נתקבל).

א. המערער הוא הבעלים של שתי חלקות קרקע צמודות במושבה "מזכרת בתיה". עד לשנת 1978 היו מקרקעין אלה כפופים לתכנית מיתאר מסויימת ובמסגרתה הוכרזו שתי החלקות כקרקע חקלאית. ביום 6.7.78 פורסמה ברשומות הודעה על מתן תוקף לתכנית מתאר חדשה שעל פיה יועדו שתי חלקות המערער להפקעה לצרכי ציבור. המערער הגיש תביעה לפיצויים נגד הוועדה המקומית על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה והוועדה פסקה למערער 580,000 שקל ישן, וזאת על פי חוות דעתו של השמאי בן חיים שהוזמנה ע"י הוועדה המקומית. המערער העביר את השגותיו על שיעור הפיצויים לוועדה המחוזית וצירף את חוות הדעת של שמאי מטעמו - השמאי יציב, והוועדה המחוזי דחתה את הערעור. המערער הגיש תובענה לפיצויים לביהמ"ש המחוזי כאמור בסעיף 199 לחוק התכנון והבניה. הוא הסתמך על חוות דעתו של יציב ואילו המשיבות הסתמכו על חוות הדעת של בן חיים. בביהמ"ש המחוזי הביעו המשיבות את הסתייגותן מחוות דעתו של יציב בעיקר מכיוון שהנחות יסוד רבות שעליהן השתית את חוות דעתו הסתברו כלא נכונות. המערער לא חלק על קיומם של הפגמים, אך סבר כי אלה אינם משמעותיים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על רוב הפגמים שהעלו המשיבות באשר לחוות דעתו של יציב ניתן להתגבר, ולמרות זאת קבע כי לא ניתן להסתמך על חוות דעת זו מכיוון שאחד הפגמים באשר לשטח הבניה שניתן היה לבנות, הוא פגם שאין אפשרות להתעלם ממנו או לתקנו. בעקבות זאת החליט השופט להעדיף את חוות דעתו של בן חיים, אך גם את חוות דעתו של בן חיים לא קיבל ביהמ"ש במלואה. השופט סבר שיש לקבל את חוות דעתו של שמאי זה בכל הקשור לערכה של הקרקע לפני שינוי יעודה, אך מצד שני סבר כי הערכתו של בן חיים שלפיה ערך הקרקע בשל שינוי היעוד ירד רק ב-%10 אינה סבירה, ולפיכך מצא לנכון לחזור בעניין זה לעדותו של יציב שגרס כי שינוי היעוד מפחית את ערך הקרקע ב-%40 ולאמץ הערכה זו. הערעור נתקבל.
ב. טענתו העיקרית של המערער הינה כי מאחר שהשופט הגיע למסקנה שאף אחת מחוות הדעת אינה קובעת נכונה את שיעור הפיצויים היה על ביהמ"ש למנות מומחה מטעמו שיגיש חוות דעת נוספת. בנסיבות מקרה זה מוצדקת הטענה האמורה. ביהמ"ש מוסמך להורות על מינוי מומחה מטעמו. סמכות זו מעוגנת הן בתקנה 123 והן בתקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש אינו חייב להמתין ליוזמת הצדדים על מנת למנות מומחה מטעמו והוא רשאי למנותו מיוזמתו. ביהמ"ש נוהג לא אחת למנות שמאים, ובמיוחד כאשר הפער בין חוות הדעת שמביאים הצדדים הוא גדול. במקרה דנן לא יכול היה השופט, לדעתו, לסמוך על חוות דעתו של יציב, שכן הנחות היסוד שעמדו בבסיס חוות דעתו היו מוטעות, ומאידך מצא השופט שגם חוות דעתו של בן חיים אינה סבירה. בנסיבות אלה "הרכבת" קטעים מחוות דעתו של בן חיים עם הערכתו של יציב לגבי שיעור ירידת ערך הקרקע נראית לא מבוססת דיה.
ג. בדיקת שיעור ירידת ערך הקרקע בעקבות שינוי היעוד נעשית ע"י השוואת ערך המקרקעין עובר לכניסת התכנית החדשה לתוקף לערכם לאחר כניסת התכנית לתוקף. אם
אין ביהמ"ש מקבל הערכת השמאי לגבי ערך המקרקעין לפני כניסת התכנית לתוקף, אין הוא יכול לקבל את הערכתו לגבי שיעור ירידת ערך הקרקע בעקבות שינוי היעוד. ערכה של הקרקע עובר לשינוי היעוד וירידת הערך בעקבות שינוי היעוד הם שני דברים הקשורים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה.
ד. אכן, אין להבין מכאן שבכל מקרה חייב ביהמ"ש לקבל את מלוא חוות הדעת המוגשת בפניו או לדחותה באופן מוחלט. אם לאחר שמיעת כל הראיות בתיק נוצרת בפני השופט תמונה כוללת של הדברים ונראה לו שהוא יכול לברור את הקטעים המדוייקים יותר שבכל חוות דעת, הרי שיוכל לקבוע ממצאיו מבלי להיזקק למינוי מומחה נוסף. אלא שבמקרה הנוכחי התמונה שעמדה בפני ביהמ"ש היתה חסרה, ולא היה מנוס ממינוי מומחה מטעמו של ביהמ"ש כדי שיגיש חוות דעת שלישית. לפיכך הוחלט להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שימנה מומחה מטעמו ויקבע מחדש את שיעור הפיצויים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט בך. עו"ד נ. לאונר למערער, עוה"ד מ. ליפשיץ וע. ראובן למשיבות. 9.9.90).

ע.א. 192/85 - קצין התגמולים נגד פרומה הכט

*הנטל המוטל על קצין התגמולים להוכיח כי מחלת חייל שנגרמה בעת השירות לא נגרמה עקב השירות(מחוזי ת"א - ע.א. 476/83 - הערעור נדחה).

א. החיילת ברוריה הכט (להלן: המנוחה) התגייסה לצה"ל בינואר 1973 ובבדיקה רפואית סווגה בפרופיל 91. היא שירתה בשירות קבע ובמסגרת זו הוצבה בקריה למחקר גרעיני בתפקיד של קצינת ח"ן. בשלהי 1978 התלוננה המנוחה על ערפול הכרה ובפברואר 1980 אבדה את הכרתה. בדיעבד הוכרו עובדות אלה כסימפטומים לגידול ממאיר במוח שאובחן במרץ 1980. מיד לאחר האבחון אושפזה המנוחה בבית חולים ונותחה. היא נפטרה במרץ 1981 כאשר סיבת הפטירה היתה גידול סרטני ממאיר במוח. אמה של המנוחה, המשיבה, תבעה תגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום). על פי החוק, זכאי הורה לתגמולים עבור הבן או הבת ה"נספה" ובתור "נספה" מוגדר בסעיף 1 לחוק "... חייל... שמת כתוצאה... ממחלה... שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו". לפי 2(ב) לחוק "...חייל שמת כתוצאה... ממחלה... שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו, אלא אם כן הוכח היפוכו של דבר". הבעייה שעמדה להכרעת וועדת הערעורים, היתה אם הרים קצין התגמולים את הנטל המוטל עליו מכח סעיף 2ב' הנ"ל, ואם הוכח על ידו היעדר קשר סיבתי בין שירותה הצבאי של המנוחה לבין המחלה שהביאה לפטירתה.
ב. לפני הוועדה עמדו חוות דעת רפואיות מטעם שני רופאים. הרופא המטפל של המנוחה מטעם משרד הבטחון הביע את הדעה שאין קשר בין שירותה הצבאי של המנוחה לבין מותה, שכן התנאים בהם מילאה את תפקידה הצבאי היו תנאים אזרחיים רגילים, ולא היה בתפקיד זה כל דבר יוצא דופן בהשוואה לתפקיד מקביל במסגרת אזרחית. מאידך, רופא שטיפל במנוחה במשך אישפוזה הסביר בחוות דעתו כי קיימות השערות רבות בכל הנוגע לסיבת התהוות המחלה, וכי כיום אין אפשרות לדעת בבטחון מה עלול לגרום למחלה זו. לפיכך, מסכם מומחה זה, לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי, כי המחלה נגרמה או הוחמרה עקב שירותה הצבאי של המנוחה. בהתחשב בחוות הדעת פסקה וועדת הערעור, ברוב דעות, כי "במקרה שלפנינו מילאה המנוחה תפקיד משרדי בלבד, ונאמר בפירוש בחוות דעתו... שאף אחד מהגורמים הידועים כגורמי המחלה לא היה בנמצא באותו מקום שבו שירתה; על כן הרים המשיב את עול ההוכחה, והוכיח לשביעות רצוננו את היעדר הקשר בין שירותה הצבאי של המנוחה לבין מותה". לעומת זאת סבר חבר וועדה אחר בדעת מיעוט כי בנסיבות הנתונות לא הצליח קצין התגמולים להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו.

ג. ביהמ"ש המחוזי, בדונו בערעור, חלק על דעת הרוב של וועדת הערעורים. ביהמ"ש אומר בפסק דינו כי אליבא דשני הרופאים, גורמי המחלה אינם ידועים, ולפיכך לא ניתן להצביע לא על גורמים אזרחיים ולא על גורמים צבאיים כמחוללי או מחמירי המחלה. ביהמ"ש גרס כי לא די לקצין התגמולים לטעון שהמחלה יכלה להיגרם בתנאים אזרחיים וכי לא היה מאומה בתנאי השירות השונה מתנאים אזרחיים, אלא קצין התגמולים חייב היה להוכיח בראייה פוזיטיבית קשר קונקרטי בין המחלה לגורם שאיננו מן השרות, על מנת שהתביעה תידחה. מאחר שקצין התגמולים לא עמד במשימה זאת, החליט ביהמ"ש לקבל את ערעורה של המשיבה. השאלה העומדת במוקד הערעור היא משמעות הנטל הרובץ על פי סעיף 2ב' לחוק על קצין התגמולים. הקושי העיקרי מתמקד בשאלה, כיצד יכול קצין התגמולים להסיר מעליו את הנטל שעה שמדובר במחלה שמקורותיה אינם ידועים או ידועים בצורה חלקית בלבד. הערעור נדחה.
ד. שאלת הנטל על פי סעיף 2ב' לחוק במקרים בהם סיבת המחלה אינה ידועה התעוררה מספר פעמים בפסיקת ביהמ"ש העליון והובעו לגביה דעות שונות. שתי מחלוקות חוצות את הפסיקה בסוגייה זו. האחת, האם אפשר להסתפק בהוכחת קצין התגמולים, כי לא היה בשירותו הצבאי של המנוח שום גורם הידוע למדע הרפואה כגורם למחלה נשוא הדיון או כמגביר את שכיחות אותה מחלה, אפילו מאשרים המומחים, כי הגורם למחלת החולה המסויים אינו ידוע, וכי אף אין בנמצא מידע מקיף על טיבם ומהותם של הגורמים למחלה האמורה; בין הגורסים כי אין להסתפק בהוכחה מעין זו ומחמירים עם קצין התגמולים, ישנה מחלוקת נוספת והיא האם הדרך היחידה בה יוכל קצין התגמולים לעמוד בנטל של החוק היא ע"י הבאת ראייה חיובית על אירוע או גורם בחייו האזרחיים של החייל שגרם למחלה, או האם אפשר להסתפק גם בהוכחה על דרך השלילה, היינו ע"י המצאת ראייה משכנעת שהמחלה לא נגרמה או הוחמרה ע"י תנאי השירות הצבאי. בעניינים אלה קבע השופט בך כי באשר למחלוקת הראשונה דעתו היא כדעת המחמירים עם קצין התגמולים, הסוברים, כי היעדר ידיעה בדבר הגורם למחלה חייב להתפרש לטובתו של התובע ולרעתו של קצין התגמולים. אשר למחלוקת השניה - הרי דעתו של השופט בך היא כי אין על קצין התגמולים להוכיח באופן פוזיטיבי, כי מחלת החייל המנוח נגרמה ע"י גורם חוץ צבאי מסויים, וגם ראיות נסיבתיות פחות החלטיות עשויות להספיק להרמת נטל ההוכחה שהוטל בחוק על קצין התגמולים.
ה. הטענה, כי די בהמצאת חוות דעת רפואית בה נאמר כי לא היה בתנאי שירותו הצבאי של החייל המנוח כדי להוות אחד הגורמים למחלה הממאירה הידועים כיום למדע הרפואה, כדי לקבוע שאין המחלה נובעת מן השירות, אין לקבלה. זאת כאשר מוסכם על המומחים הרפואיים, כי ישנם גורמים נוספים לאותה מחלה, אשר עדיין אינם ידועים למדע הרפואה, וכאשר אין בפני ביהמ"ש גם ראייה כלשהי על תופעה או אירוע בחייו האזרחיים של המנוח, אשר יש בהם כדי להצביע על גורם אפשרי למחלה על פי המידע העכשוי המצוי בידי מומחי הרפואה. אכן, אין לחייב את קצין התגמולים להוכיח את היעדר הקשר הסיבתי למעלה מכל ספק, על פי אמות המידה של המשפט הפלילי, שכן מדובר במשפט אזרחי רגיל, ועובדה זו מכתיבה גם את טיבו של נטל ההוכחה. יש להסתפק לעניין זה בראיות המוכיחות מצד אחד, שלא היה בשירותו הצבאי של החייל דבר המצביע לכאורה על סיכון להתהוות המחלה ממנה נפטר, בצירוף ראיות המצביעות, מצד שני, לפחות, על אפשרות מאד סבירה שהמחלה אכן נגרמה ע"י אירוע או סיבה שאינם קשורים בשירות.
ו. בענייננו לא הובאה כל ראייה המצביעה על גורם משפחתי או גורם הקשור בחייה האזרחיים של המנוחה בתור מרכיב היווצרות המחלה או החמרתה. מה שיודעים בוודאות מוחלטת הוא כי המנוחה חלתה, כי התפתח אצלה גידול ממאיר במוח וכי נפטרה כתוצאה
מכך. תנאי העבודה של המנוחה בעת שירותה הצבאי היו דומים לאלה המתלווים אל משרה אזרחית רגילה, ולא הוכח כי היה בהם דבר המהווה אחת מהסיבות המוכרות למדע הרפואה היום כגורמות להיווצרות גידול סרטני. אך זה גם בדיוק המצב ביחס לחיים האזרחיים של המנוחה. גם לגביהם אין ראייה בדבר קשר ביניהם ובין פרוץ המחלה. כך נמצאים אנו במצב של כפות מאזניים מעויינות. בנסיבות אלה אין לקבוע כי המדינה הרימה את הנטל המוטל עליה כדי לגבור על החזקה של סעיף 2ב' לחוק.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט בך, הוסיף השופט ד. לוין. עו"ד גב' עשירה ראובני למערער, עו"ד ג. רוגל למשיבה. 29.8.90).

בש"פ 3775/90 - מדינת ישראל נגד סטיוארט ריין

*שחרור בערובה של עציר לפי חוק ההסגרה(ערר על שחרור בערובה של עציר לפי חוק ההסגרה - הערר נתקבל).

א. המשיב נעצר ביולי 1990 על פי סעיף 6 לחוק ההסגרה, לאחר שהתקבלה בקשת אנגליה, בהתאם לאמנת ההסגרה הקיימת בין ישראל לאנגליה. העילה לבקשה היא מעשה שביצע המשיב באנגליה בעזרת שלשה אנשים שהוציאו את בתו ממשמרתה החוקית של אמה באמצעים אלימים, כולל התזת גז רעיל בפניה של האם. בגין מעשה זה הוצא נגדו באנגליה צו מעצר. ביום 15.7.90 הורה בימ"ש השלום לעצור את המשיב ל-15 יום בהתאם להוראות סעיף 7(א) לחוק ההסגרה ועררו של המשיב לביהמ"ש המחוזי נתקבל והוא שוחרר בערבות. על כך עררה המדינה לביהמ"ש העליון, עררה נתקבל והחלטת בימ"ש השלום הוחזרה על כנה. בהסתמך על סעיף 7(ב) של החוק החליט בימ"ש השלום ביום 1.8.90 להמשיך את המעצר ל-12 יום נוספים ובכך הגיעו ימי המעצר ל-30 יום וכל מעצר נוסף טעון בקשה של היועץ המשפטי לממשלה "על יסוד נסיבות המעכבות את הבאתו של העצור לפני בימ"ש מחוזי לשם הכרזה שהוא בר הסגרה" ובכל מקרה תקופת המעצר המירבית אינה יכולה לעלות על 60 יום. בתום 30 הימים, הוגשה בקשה ע"י היועץ המשפטי להארכת המעצר ב-15 ימים וצויין כי נתקבלה הודעה מאנגליה כי משלימים את הבקשה להסגרה והיא תועבר לישראל בצינורות הדיפלומטיים. הבקשה נענתה ע"י בימ"ש השלום. ב-21.8.90 ביקש היועץ המשפטי הארכה נוספת והפעם נדחתה הנקשה. בימ"ש השלום לא ראה הצדקה לעיכוב במשלוח החומר הדרוש להגשת העתירה להכרזתו של המשיב כבר הסגרה, וכן לא ראה חומרה מיוחדת בעבירה המיוחסת למשיב ולדעתו קשה להעריך מה יהיה העונש אם בכלל שיוטל על המשיב. עררה של המדינה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערר לביהמ"ש העליון נתקבל.
ב. ב"כ המשיב העלה טענה טרומית, שלפיה, כשם שבקשה להארכת המעצר מעבר ל-30 יום טעונה חתימת היועץ המשפטי, כך גם ערר על החלטה הדוחה בקשה כזו חייב להיות חתום ע"י היועץ המשפטי. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. טענה נוספת של המשיב היא כי בקשת היועץ המשפטי חייבת להראות צידוק לכך שטרם הוגשה עתירה להכרזתו של המשיב כבר הסגרה ובזאת אין היא עומדת. טענה זו אין לקבל. היועץ המשפטי חייב להסביר את הסיבות המעכבות את היועץ המשפטי מלהביא לביהמ"ש המחוזי את העתירה להכריז על המשיב כבר הסגרה, ואין הוא חייב לתת צידוק לזמן שלוקח לה למדינה המבקשת, להכנה ולמשלוח של החומר הדרוש להגשת העתירה.
ג. לגופו של עניין מתעוררת כאן רק שאלה אחת, והיא - האם נכונה היתה ההחלטה לשחרר את המשיב בערובה. השיקולים המנחים את ביהמ"ש לגבי שחרור בערובה במעצר הפלילי הינם שיקולים רלבנטיים גם במעצר לצורך הסגרה, אך אינם מספיקים להליך זה. בעוד שמטרת ההליך הפלילי היא הבאתו לדין של הנאשם והצורך להגן על הציבור מפניו לפני שהורשע או למנוע שיבוש הליכי משפט, הרי הליך ההסגרה מטרתו ביצוע התחייבות
בינלאומית להסגיר למדינה המבקשת את מי שהוא בר הסגרה והשיקול היחיד למעצר הוא הבטחת היכולת לבצע את ההסגרה. בהליכי הסגרה המבוקש הוא לכאורה אדם שנטייתו היא להתחמק מלתת את הדין. יתירה מכך, בהליכי הסגרה מוטלת על המדינה המתבקשת לבצע הסגרה אחריות כבדה, בשל התחייבות שהיא קיבלה על עצמה באמנה ושהיא חייבת לקיימה בכל מידת הנאמנות והזהירות. אין לקבל את הטענה כי יש מקום להבחין בין המצב שבו כבר הוגשה העתירה להסגרה לבין המצב במקרה בו העתירה טרם הוגשה. להבדיל מהליך פלילי פנימי אין כאן מקום להנחת החפות בטרם הרשעה.
ד. השאלה היא אם נסיבות מקרה זה מקימות את החריג הנדיר שבו יהיה זה נכון לשחרר את מבוקש ההסגרה בערובה והתשובה לכך היא שלילית. העבירה שבוצעה אינה מקרה של "חטיפה" טכנית של קטין מחזקת ההורה שיש לו חזקה על משמורת הילד. כאן בוצעה חטיפה ממש באמצעים אלימים ואנגליה מתייחסת למעשה בחומרה רבה. המשיב כבר נמלט מזרועותיה של אנגליה תחילה לאירלנד, אח"כ לארה"ב ומשם לישראל. אין ולא היתה לו זיקה לישראל והוא בחר בה רק כמקום מקלט מפני זרועות החוק. משאותר המשיב ונעצר בישראל חייבת ישראל לנהוג על פי האמנה ואינה רשאית לקחת את הסיכון שיברח וכך תאלץ המדינה המבקשת לחפשו מחדש כדי לעצרו.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' רות רבין למבקשת, עוה"ד אריה צ'רטוק ודניס גולדמן למשיב. 2.9.90).

ע.פ. 3+10/89+635/88 - יהודה אדרי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעות בעבירות שוד, סמים וכו' ומידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 92/87 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. נגד המערערים, שהם שלשה אחים, הוגש כתב אישום ובו 14 אישומים שונים. במסגרת הדיון צורף תיק נוסף שעניינו אישום המייחס למערער השני מעשי עבירה על פי שני אישומים. האישומים מתייחסים למעשי שוד, קשר לרצח, איומים, עבירות סמים והחזקת נשק. חלק מן האישומים מתייחסים לכל שלשת המערערים ובחלקם לחלק מן המערערים או לאחד מהם. בחלק מהאישומים זיכה ביהמ"ש את המערערים, בחלק הרשיעם ובאחד האישומים (להלן : אישום מס' 6), שהתייחס לקשירת קשר לרצוח אחד בשם אזואלס, שותפם של המערערים לעבירות פליליות שונות, החליט ביהמ"ש שלא להרשיע את המערער הראשון והשלישי שלגביהם התייחס האישום, בקשירת קשר לביצוע רצח, אלא בעבירה של סחיטה באיומים שזכרה לא בא בכתב האישום. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער הראשון 10 שנים מאסר בפועל והפעיל שני מאסרים על תנאי של שנה וחצי במצטבר, למערער השני גזר 6 שנים מאסר בפועל והפעיל מאסר על תנאי של שנתיים כששנה אחת מצטברת ואילו המערער השלישי נדון ל-5 שנים מאסר בפועל. המערערים מערערים על הרשעתם ועל מידת העונש, והמדינה מערערת על זיכוי המערערים בחלק מן העבירות ועל מידת העונש. הערעור של המערערים נתקבל ביחס להרשעה באישום מס' 6 כנ"ל ונדחה ביחס לכל האישומים האחרים וכן ביחס למידת העונש. כמו כן נדחה הערעור הנגדי של המדינה. ב. הרשעתם של המערערים התבססה, בעיקר, על עדותו של עד המדינה אשרף שהיה מעורב בעצמו במעשים פליליים חמורים יחד עם המערערים ובלעדיהם. אשרף הועמד לדין כחלק מהעיסקה עמו ונגזרו לו 5 שנות מאסר לריצוי בפועל. המערערים טוענים כי ביהמ"ש לא היה רשאי ליתן אמון כלשהו בעדותו של אשרף, בשל אופיו המפוקפק, המוטיבציה שלו לשמש עד מדינה וסתירות מהותיות שנתגלו בעדותו, ואם תדחה עדותו הרי כל ראיות הסיוע יעמדו על בלימה. טענה זו יש לדחות. ביהמ"ש היה ער למהות העדות של אשרף, להיותו שותף לדבר עבירה, בעל עבר פלילי והעניין שהיה לו להפוך לעד מדינה, ומשום כך אף זיכה את המערערים בחלק מן האישומים, אך ורק בגלל ספק ספיקא באשר למשקל הסיוע שהובא לעדותו של אשרף. ביהמ"ש הזהיר את עצמו שלא לבסס כל ממצא מרשיע על
פי עדות אשרף בלבד ללא סיוע ספציפי לכל אישום ואישום בנפרד באשר היה מודע לכל הפגמים והפסולים שדבקו בו באשרף. ביהמ"ש קבע ממצא לגבי מהימנות עדותו של אשרף תוך שהוא נותן דעתו לכל הנ"ל ובנסיבות העניין אין להתערב בקביעת ביהמ"ש לגבי מהימנותו של אשרף.
ג. אשר לאישום מס' 6 - המערערים הורשעו בעבירה של סחיטה באיום ולא בהוראת החיקוק שבכתב האישום של קשירת קשר לביצוע פשע והוא קשר לרצוח את אזואלס. לטענת המערערים ההרשעה בעבירה של סחיטה באיומים באה להם בהפתעה גמורה והם לא יכלו לצפות לתוצאה כזו וממילא לא התגוננו בפניה. בטענה זו יש ממש. אין חולק על כך כי לביהמ"ש נתונה הסמכות להרשיע נאשם גם בעבירות שזכרן לא בא בכתב האישום, והשאלה היא אם ניתנה לנאשם הזדמנות הוגנת להתגונן בפני ההרשעה בה הורשע בסופו של דבר. בענייננו לא ניתנה הזדמנות כזו למערערים. אילו ידעו המערערים כי הם עומדים בפני אפשרות של הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים יתכן והיו מתגוננים בדרך אחרת, בתקווה להוכיח אי קיומו של יסוד מיסודות העבירה.
ר. ערעור המדינה לעניין הכרעת הדין מתמקד באותם אישומים שמהם זוכו המערערים. לטענת המדינה כפרו שלשת המערערים בכל שיוחס להם הן לעניין מעשי השוד והן בעבירות הסמים, הם התכחשו לכל קשר מפליל בינם לבין אשרף ומשהופרכה גירסה זו היה על ביהמ"ש להרשיע את המערערים בכל האישומים שעדות עשרף התייחסה אליהם למרות העובדה שראיות הסיוע לא התייחסו לכל אחד מהאישומים. גם לעניין זה יש לדחות את הערעור. אכן, ישנן נסיבות בהן די בסיוע בעניין אחד או מספר עניינים כדי שיוסק מכך סיוע כולל לדברי העד שעדותו טעונה סיוע, גם לגבי אישומים שאין לגביהם ראייה מסייעת ספציפית, ולא תמיד יידרש סיוע נפרד לכל אישום ואישום. זו ההלכה, אך משקל הסיוע והיקפו צריך להקבע בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. בענייננו, ביהמ"ש הגיע למסקנתו בהתחשב בנסיבות המיוחדות של התיק, התרשמותו מהעדים ואישיותו הפרובלמטית של אשרף. אנו נמצאים איפוא במישור קביעת העובדות ומהימנות העדים ובאלה ההכרעה ניתנת כמעט לחלוטין בידי הדרגה הראשונה. השופט היה רשאי לבקש סיוע נרחב ומבוסס מהרגיל ויש לשבח את גישתו שהעדיף זיכוי בשל היעדר סיוע ספציפי, מאשר הרשעה מלווה ביסוס וספק מה.
ה. אשר למידת העונש - בדרך כלל, ערכאת הערעור אינה מופקדת על תיקונו של כל עונש השונה מזה שאותו היתה מטילה ערכאת הערעור עצמה, אילו היתה יושבת כערכאה ראשונה. אין די בכך שערכאת הערעור סבורה שהעונש חורג במידה זו או אחרת ממה שנראה לה כהולם. רק סטייה מהותית מן המידה הסבירה או התעלמות ממרכיב משמעותי עשויות להצדיק את התערבות ערכאת הערעור. באשר למערער 2 - די בכך כדי להסביר מדוע אין להתערב בעונש שנגזר עליו בדרגה הראשונה. באשר למערערים 1 ו-3 הרי למרות שזוכו מן האישום מס' 6 שבו הורשעו ע"י ביהמ"ש המחוזי אין להתערב בעונש שהוטל עליהם. עונש המאסר שהושת על שניים אלה הוטל בשל כל האישומים באופן כולל מבלי לפרט בדקדקנות כמה שנים הוטלו בגין כל אישום. העונש שנגזר להם נוטה לקולא בהתחשב בחומרת העבירות, והאישום שממנו זוכו השניים שולי הוא במסכת מעשיהם הנפשעים. הגם שאין בקולת העונש מידה כה מופרזת עד שתצדיק החמרתו, הרי לבטח יש בו כדי להצדיק השארת העונש על מידתו חרף הזיכוי המסויים.

(בפני השופטים: ד. לוין, אור, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד זאב גורדון למערערים, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 24.9.90).

בג"צ 1601/90 ואח' - עו"ד משולם שליט ואח' נגד סיעת המערך ואח'

*החובה של המפלגות לפרסם את ההסכמים ביניהן לקראת הרכבת הממשלה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

השאלה שעמדה לדיון בעתירות שהוגשו לבג"צ היתה אם סיעות של הכנסת העורכות ביניהן הסכמים קואליציוניים לקראת כינונה של הממשלה, חייבות לפרסם הסכמים אלה ברבים. העתירה כוונה נגד סיעות שונות של הכנסת, יו"ר הכנסת וחברי כנסת שונים ותשובת המשיבים לצו לא היתה אחידה. ב"כ סיעת הליכוד צידדה בכך שבג"צ יכיר בקיומה של חובה ליתן פומבי להסכמים ולהתוות את עיקריה ומשיבים אחרים סברו שאין על בג"צ להורות לתת פומבי להסכמים וכי עניין זה צריך שימצא את הסדרו בחוק של הכנסת. בג"צ דן בנושא בהרחבה מן הבחינות השונות הנוגעות לנורמות אשר מן הראוי שיחולו על עריכתם ועל דרכי הטיפול בהסכמים כאלה ועל תפקידו של ביהמ"ש בנושא זה. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי ההליך הדמוקרטי המותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות העומדות על סדר יומה של המדינה, ההמשכיות של הזיקה בין הנבחר לבין הבוחר, הצורך בשיתוף מתמשך של הציבור במידע על המתהווה בחיים הציבוריים הנובע ממשטר דמוקרטי וכיוצא באלה, מביאים לידי מסקנה כי ההסכמים הקואליציונים, הן אלה של הקואלציה הבאים ליצור את הממשלה, והן אלה של האופוזיציה המתנגדים לממשלה, צריכים להיות גלויים ויש להביאם לידיעת הציבור. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי הצורך בפיקוח על ההסכמים, מחייב ביקורת שיפוטית ואכיפת החובות העולות מן המשפט הציבורי, כך שיש לקיים פיקוח שיפוטי בנושא זה וביהמ"ש יכול להתערב ולהורות הוראות בכל הנוגע לנושא הדיון.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטות - הנשיא שמגר וברק, הוסיף השופט גולדברג. עוה"ד מיכאל קורינלדי, חיים כהן ושמואל מורן לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד ליועץ המשפטי, עוה"ד ערן פלס, חנן מלצר ועודד קריב למשיבים, עו"ד איתן הברמן לליכוד. 8.5.90).

בש"פ 3984/90 - מדינת ישראל נגד עלי אל מצרי ואח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים - הרואין) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בעבירה של קשירת קשר ליבוא 60 ק"ג הירואין ובעבירה של יבוא וסחר ב-20 ק"ג הירואין, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד תום ההליכים. עתה מתבקשת הארכת המעצר מעבר לתקופת השנה. המשיב הראשון מסכים לבקשה ואילו ארבעת המשיבים האחרים טוענים כי לא רק זו שהמשפט לא נסתיים תוך תקופת השנה, אלא שגם 3 חודשים נוספים לא יספיקו לכך, בהתחשב בקצב הדיון עד כה ומספר העדים שנותר להעיד הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה. כן העלו טענות באשר לראיות לכאורה הקיימות כנגד המשיבים. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
באשר לקיום חומר ראיות לכאורה - לא הובאו טיעונים שיהיה בהם כדי לשכנע שחל שינוי של ממש לגבי מצב הראיות כפי שהיו בעת שהוחלט על מעצר המשיבים עד תום ההליכים, ועל כן יש לצאת בשלב זה מהנחה כי קיימות ראיות לכאורה כאלה. אשר לקצב ומהלך שמיעת הראיות במשפט - נתקיימו עד עתה 32 ישיבות וביהמ"ש עושה מיטב מאמציו להחשת קצב הדיון. לחודשיים הקרובים נקבעו 10 ישיבות נוספות וביהמ"ש וודאי יקציב לכך ימים נוספים ככל שיידרש. מדובר בעבירות חמורות ביותר שהעוסקים בהן מהווים סיכון לציבור באם ישוחררו. קיים גם חשש כי בשל אימת הדין והעונש הצפוי בגין עבירות כאלה, עלולים המשיבים או מי מהם להמלט ובנסיבות אלה יש להאריך את מעצר המשיבים. בהתחשב בהתמשכות הדיונים והצורך בחקירות נרחבות של העדים, יש להמליץ על כך כי ביהמ"ש יעשה מאמץ לרכז מספר ימים רב ככל האפשר להשלמת הדיון בכל ההקדם. קיימת כמובן אפשרות כי גם שלשה חודשים נוספים לא יספיקו ולחשש זה שותפים שני הצדדים, אך נראה כי במאמץ מתאים ניתן לסיים את הדיון תוך שלשה חודשים ויש
לקוות שמאמץ כזה יעשה. אם תבוא בקשה להארכה נוספת של מעצר המשיבים, הרי כשיבוא ביהמ"ש לשקול בקשה כזאת בוודאי יקח בחשבון כל שנעשה לדיון מזורז בתיק במשך תקופת שלשת החודשים הקרובים.

(בפני: השופט אור. עו"ד שדמי למבקשת, עוה"ד עצמון וברדוגו למשיבים. 25.9.90).

בש"פ 3822/90 - אבו עמר איברהים נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם באינוסה של המתלוננת, בהיותו שומר במוסך של מפעל סולל בונה בבאר שבע, זמן לא רב לאחר שהמתלוננת נאנסה ע"י שלשה אחרים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ובערר טוען הסניגור כי לא היו בחומר הראיות של המאשימה ראיות לכאורה מספיקות להוכחת האשמה. הערר נדחה.
הראיות שבידי התביעה כוללות את עדותה של המתלוננת לגבי מעשי האונס וכן זהויה את המערער במסדר זיהוי כמי שביצע בה את מעשה האינוס בשטח מוסך סולל בונה. לטענת הסניגור אין לראות במסדר הזיהוי ראייה שיש להתחשב בה כראייה מפלילה, וזאת בהתחשב בכך שעל פי האמור בדו"ח של מסדר הזיהוי, ביקש העורר כי דודו יוזמן להיות נוכח בעת המסדר, אך זה לא הובא למסדר. לעניין זה צדק השופט שלא היה מוכן לקבל את הטענה. לפי הדו"ח אמנם ביקש העורר להזמין את דודו ומסר מספר טלפון שלו, אך נסיון לאתרו לא עלה יפה והעורר הביע הסכמתו כי יהיה לבדו בעת עריכת הזיהוי. בנסיבות אלה אין לומר כי מסדר הזיהוי הינו "אפס" כפי שטען הסניגור, ויש בו לכאורה לשמש ראיה נגד העורר. לכך יש להוסיף, כי המתלוננת הובילה את חוקרי המשטרה אל המקום שבו בוצע מעשה האינוס ובאותו מקום שימש המערער שומר בערב המקרה. כך שיש ראיות לכאורה המסבכות את העורר בעבירה המיוחסת לו ובהתחשב בטיב ובמהות העבירה מן הדין כי העורר יהיה עצור עד תום ההליכים.

(בפני: השופט אור. עו"ד זילברמן לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 25.9.90).

בש"פ 3779/90 - עדנאן סבאענה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות ושוד מזויין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של התפרצות למקום מגורים ושוד מזויין בצוותא. שניים משותפיו לעבירות מסרו הודעות המסבכות את העורר ובהן פירטו לפרטיהם את הארועים שאירעו לגירסתם במהלך השוד וביניהם הנחתת גרזן ע"י העורר על ראשו של המתלונן שכתוצאה ממנה נגרם לו חתך בקרקפת וכן גרם לו חבלות בגבו. הראיות לכאורה שבידי התביעה מבוססות על הודעות ודו"ח שחזור של אותם שותפים, דו"ח עימות של כל אחד מהם עם העורר וכן הקלטות סמויות שונות. הסניגור מצביע על סתירות רבות בדברי השותפים שלטענתו אינן שוליות אלא מפריכות את הראיות לכאורה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
אכן, קיימות סתירות בדברי העדים, אך צדק השופט כי על אף הסתירות יש די לכאורה בחומר הראיות הקיים כדי להביא להרשעה. יש אי התאמות בפרטים אבל בעיקרם של הדברים יש עקביות. בשלב זה הראיות מהוות ראיות לכאורה שדי בהן לצורך החלטת המעצר, ואם במהלך הדיון וחקירת העדים תטה הכף לכוון האחר יהיה העורר רשאי לבקש דיון חוזר. מדובר בעבירה חמורה ביותר ואם כי אין לעורר עבר מכביד הרי קיים מעצם עבירה זו חשש רציני לשלום הציבור, חשש המצדיק את המעצר.