בג"צ 142+172/89 - תנועת לאו"ר ואח' נגד יו"ר הכנסת ואח'
*הרוב הדרוש בדיון בהצעת חוק פרטית לשינוי סעיפים בחוק יסוד הכנסת כאשר השינוי טעון רוב מיוחד(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט מלץ נגד דעתו החולקת של השופט ברק).
א. עניינה של העתירה תיקון בחוק מימון מפלגות שנתקבל ע"י הכנסת ואשר אחד מסעיפיו מהווה שינוי משתמע של סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת (להלן: החוק). סעיף 4 לחוק ניתן לשינוי רק ברוב מיוחד כאמור בסעיף 46 לחוק, לאמור "הרוב הדרוש לפי חוק זה לשינוי הסעיפים 4... יהא דרוש להחלטות מליאת הכנסת בכל שלב משלבי החקיקה, למעט הדיון בהצעה לסדר יומה של הכנסת...". הסעיף מתייחס לרוב מיוחד הנדרש לפי החוק. בענייננו, התיקון בסעיף של חוק מימון המפלגות החל בהצעת חוק פרטית שהוגשה ע"י חברי כנסת, ובתום הדיון המוקדם בהצעת החוק החליטה הכנסת ברוב רגיל, להעביר את הצעת החוק לוועדה. הוועדה הכינה את הצעת החוק וזו נתקבלה במליאת הכנסת בשלש הקריאות ברוב מיוחד. השאלה שהתעוררה היתה אם עומד תיקון חוק המימון, שהדיון המוקדם בו התקבל ברוב רגיל ולא ברוב מיוחד, בתנאיו של סעיף 46 הדורש רוב מיוחד "בכל שלבי החקיקה". השאלה היא אם הצעת חוק המוגשת ע"י חבר כנסתמהווה "הצעה לסדר יומה של הכנסת" שסעיף 46 קובע כי בדיון בה אין צורך ברוב מיוחד, או שמא אין היא נתפסת בסייג של הצעה לסדר היום. בעניין זה נקבע ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט מלץ כי הצעת חוק המוגשת ע"י חבר כנסת איננה בגדר הצעה לסדר היום, ולכן גם בדיון המוקדם בהצעת החוק צריך רוב מיוחד, ומשלא היה רוב מיוחד הרי החוק ששינה את חוק מימון המפלגות אינו תופס. מאידך, השופט ברק, בדעת מיעוט, סבר כי הצעת חוק המוגשת ע"י חבר מחברי הכנסת מהווה "הצעה לסדר יומהשל הכנסת" ואין צורך ברוב מיוחד ועל כן החוק תקף.
ב. במסגרת העתירה נדונו שאלות שונות הנוגעות לעבודת הכנסת. בכלל זה נדונה השאלה אם ההגדלה למפרע של מימון המפלגות לבחירות מהווה פגיעה בשוויוניות ונקבע כי אכן הדבר פוגע בשוויוניות הנדרשת בחוק יסוד הכנסת, נדון היקף התערבות ביהמ"שבפעולותיה של הכנסת, נדונה השאלה אם יכולה הכנסת גם ברוב מיוחד לקבל החלטה הלוקה בחוסר שוויון בעליל ומסכנת את כוונת חוק המימון כאשר השיקול העומד מאחוריההחלטה הוא פסול, היינו אם יש תוקף לחוק הסותר עקרונות יסוד כגון את עקרון השוויון גם אם הוא התקבל ברוב מיוחד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, מלץ. עו"ד קורינלדי לעותרים, עוה"ד גב' מ. ארד, טרינין ויוסף ברד למשיבים. 1.7.90).
ע.פ. 279/89 - ישראל קהנר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשישות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בחמשה מעשי שוד של נשים קשישות, כאשר ב-4 מקרים הוא ונאשם אחר (להלן: קלימון) חטפו את התיקים מהנשים, ותוך כדי כך נפגעו הקשישות וכשהופיעו כעדות במשפט חודשים לאחר המקרה עדיין ניכרה בהן השפעת הטראומה שעברה עליהן. במקרה אחד מתוך החמישה ביצע המערער את המעשה לבדו, וכן הורשע המערער בכךשפרץ לדירה וגנב מתוכה רכוש ובכלל זה אקדח. ביהמ"ש המחוזי, בבואו לגזור את העונש, עמד על הפגיעה הקשה בנשים קורבנות השוד וכן התייחס לעבירת הפריצה, בציינו כי עבירה זו היא מסוג העבירות "הממררות חייהם של אזרחים מן השורה, שבהינף יד של פורץ, נגזל מהם בכוח, עמל וחסכון של שנים". כן ציין ביהמ"ש את גניבת האקדח שלא נמצא עד היום. למערער אין עבר פלילי ועל פי הסברו ביצע את העבירות כדי לממן רכישת סמים שלהם היה מכור אותה שעה. בינתיים, לפי תסקיר שירותהמבחן, הפסיק המערער להשתמש בסמים בתקופת מעצרו ונראה, לפי שירות המבחן, שאין
מדובר באדם בעל אורח חיים עברייני ללא תקנה אלא במי שנקלע למשבר בחייו באופן זמני. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. בגזרו את הדין עמד לנגד עיני ביהמ"ש ענשו של קלימון שנדון לחמש שנים מאסר בפועל בלבד ושלש שנים מאסר על תנאי בשל ארבעת מעשי השוד שביצע, אלא שביהמ"ש ראה לאבחן בין מקרהו של המערער לזה של קלימון, שהאחרון הורשע רק ב-4 עבירות והודה בעובדות. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהתחשב בכלל של אחידות העונשים.
ב. בערעור לא חלק הסניגור על חומרת המעשים שביצע המערער, אלא שהוא סבור כי העונש שהושת על המערער חמור יתר על המידה הן כשהוא עומד לעצמו, והן בהיותו מושווה לעונש שהוטל על קלימון כשעקרון אחידות העונשים מחייב איזון הולם בין שני העונשים. אכן, לא יכול להיות ספק כי העבירות שביצע המערער מחייבות ענישה מחמירה גם בהיעדר הרשעות קודמות, מתוך מגמה ומטרה לא רק להעניש את המערער על מעשיו, אלא גם להרתיע אחרים. גישתו העקרונית של ביהמ"ש המחוזי היתה נכונה ויש לאמצה כמדיניות הענישה הראוייה. אם יש הצדקה להתערב בעונש, הרי שהסיבה לכך נעוצה בהשוואת העונש שהוטל על המערער לעומת זה של קלימון. אף שלקלימון אין פורמאלית הרשעות קודמות, הרי המטען העברייני שלו חמור ביותר, שכן היה שותף לביצוע שני מעשי רצח וייבוא סמים ויצא מאלה ללא הרשעה בהיותו עד מדינה נגד שותפיו. עובדות אלה לא נעלמו מעיני ביהמ"ש בעניינו של קלימון, ונלקחו בחשבון לצורך גזירת העונש. העולה מכך כי אין מקום להשוואה בין "ההסטוריה הפלילית" של קלימון לבין עברו הנקי מפלילים של המערער. כנגד עובדה זו עומדות לחובת המערער שתי עובדות: העבירות הנוספות שקלימון לא היה שותף להן ; התכחשותו של המערער לעובדות שעל פיהןהורשע לעומת הודאתו של קלימון. בנסיבות אלה, הפער בין עונשו של המערער ועונשו של קלימון, המתבטא כמעט בכפליים, גדול יתר על המידה. לפיכך הוחלט להעמיד את עונש המאסר של המערער על שבע שנים בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטימ: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 25.9.90). רע"א 2086/90 - אחמד איברהים יוסף ואח' נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור על החלטת פינוי(הבקשה נדחתה).
א. בימ"ש השלום בעפולה חייב את המבקשים לפנות ולסלק ידם מחלקה מסויימת שבכפר דבוריה. חלקה זו נרשמה ב-1942 על שם "הנציב העליון כנאמן לעת ההיא עבור ממשלת פלסטינה" וזאת בעקבות הליכי הסדר. ביולי 1977 נרשמה החלקה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. על סמך הראיות שהובאו בפניו דחה שופט השלום את טענות המבקשים בדבר חזקה נוגדת והתיישנות וציווה עליהם לפנות את החלקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים ומכאן הבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
ב. ב"כ המבקשים ער למבחנים שנקבעו לצורך מתן רשות ערעור בעניין חניון חיפה, (בר"ע 103/82 פד"י ל"ו (3) 124), וטוען כי בעניין קרקעות המינהל "ישנה רגישות" וכי רשות ערעור בעניינים אלה ניתנת "כאילו אוטומטית". לביסוס טענה זו הצביע על שני מקרים שבהם נשמע הערעור לאחר מתן רשות לכך. זוהי טענה מופרכת על פניה. בקשת רשות ערעור נבחנת בכל מקרה על פי נסיבותיו והעובדה שבשני המקרים ניתנה רשות כזאת איננה אומרת דבר ובוודאי שאיננה מקימה "מתן רשות כאילו אוטומטית". בענייננו לא הראו המבקשים כל עניין בעל חשיבות משפטית או ציבורית שיצדיק מתן רשות כזאת.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד בן חיים למבקשים, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 30.9.90).
בג"צ 2665/90 - האשם עבד דיאב קראבסה נגד שר הבטחון ואח'
*הריסת בית של מחבל לפי תקנה 119(העתירה נדחתה).
א. בנו של העותר עצור בחשד לביצוע פיגועים באיזור רמאללה ובכללם רצח של מספר משתפי פעולה, יידוי 14 בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב ישראליים, נסיון לרצח וכיוצא באלה פיגועים. העצור התגורר בביתו של העותר ובשל חומרת המעשים שהעצור הודה בהם הודע לעותר על הכוונה להחרים את ביתו ולהרסו. העתירה נדחתה.
ב. העותר מבסס את עתירתו על שתי טענות עיקריות: האחת - שביתו של העותר מורכב ממספר יחידות דיור נפרדות, שבהן מתגוררות חמש משפחות הנמנות על משפחתו הרחבה של העותר ולפי הטענה יש להרוס יחידה אחת בת שני חדרים ואין הצדקה להרוס את 4 היחידות האחרות ולפגוע ברווחתם של כל בני המשפחה ; הטענה השניה היא שמשפטו של העצור טרם נתקיים וממילא הוא טרם הורשע בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. אשר לכך - בחינת ההודאה המפורטת שמסר העצור לחוקריו מעלה כי המעשים המיוחסים לו מפליגים בחומרתם והם שהביאו את המשיב לנקיטת אמצעי הרתעה לפי תקנה 119 ואין מקום להתערב בשיקול דעתו. נקיטת אמצעי ההרתעה האמורים אינה מתחייבת מכתב האישום שהוגש נגד העצור אלא ממעשיו החמורים שהודה בהם. על כן העובדה שטרם החל משפטו של העצור אינה מצדיקה התערבות בהחלטת המשיב. אשר לטענה בדבר ייחוד ההריסה ליחידת הדיור שהוחזקה בידי העצור, אין מחלוקת כי יחידת הדיור האמורה מהווה חלק בלתי נפרד מביתו של העותר ועל כן אין לקבל את הטענה בדבר ייחוד ההריסה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד עוויאסת לעותר, עו"ד גורדון למשיבים. 13.9.90).
ע.פ. 1178/90 - אלי דנינו ומשה חן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הרואין)(ערעור על חומרת העונש . הערעור נדחה).
א. המערערים הורשעו בהחזקת כ-9 גרם הירואין ודנינו הורשע גם בנהיגה בלא רשיון ובלא ביטוח. על דנינו הוטל מאסר בפועל של 22 חודשים ו-20 חודשים מאסר על תנאי ואילו על סויסה הוטל עונש של 24 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. כן נפסל דנינו מנהיגה במשך שנה לאחר שחרורו ועוד שנה פסילה על תנאי. הערעורים נדחו.
ב. ב"כ של סויסה טען כי הליכי הדיון בגזירת הדין לא היו תקינים, משום שברישום הפלילי של סויסה לא הופיעה הרשעה קודמת שלו בדבר שוד בנסיבות מחמירות שאירע בשנת 1986, אך המדינה הביאה בטיעוניה לעונש קיומה של הרשעה זו בהסתמכה על הזכרת ההרשעה בתסקיר שרות המבחן, מקור שאינו יכול לשמש כסימוכין לראייה. לאחר מכן, ביום שנקבע להשמעת גזר הדין, ביקשה המדינה להגיש כראייה נוספת העתק מגזר הדין שהרשיע את המערער בשוד. ב"כ המערער עצמו לא היה נוכח בשעת השמעת גזר הדין וביקש מעו"ד אחר שייצג אז את דנינו כי ייצג גם את סויסה. אותו פרקליט הודיע לביהמ"ש שאינו מוכן לטעון בעניין הראייה הנוספת מאחר שהודיעו לו כי מדובר רק בהשמעת גזר הדין. כעבור כשעתיים נתן ביהמ"ש את גזר הדין לאחר שאיפשר לצדדים לטעון לפני מתן גזר הדין טענות נוספות בעניין העונש. לטענת הסניגור לא תוקן בכך הפגם שבהגשת הראייה הנוספת נגד סויסה וביהמ"ש לא צריך היה להתחשב בגזירת הדין בהרשעה של השוד האמור.
ג. אמנם כן, מאחר והישיבה זומנה לשמיעת גזר הדין בלבד, נפגם סדר הדין התקין בכך שהוגש עותק גזר הדין מבלי שב"כ הנאשם יכול היה לטעון טענותיו. ברם לא היה בפגם זה כדי לגרום לעיוות דין כלשהו שהרי הרשעה כזו אכן קיימת ובערעור אף טען הסניגור בקשר להרשעה זו. אין לראות במה קופח סויסה בגזר הדין. דנינו מצידו ריכז
את עיקר דבריו להבעת חרטה וביקש להקל עמו בדין וכן טען שחלקו בעבירה קטן משל סויסה, דבר שלא הובא בחשבון, לטענתו, במידה מספקת בעת השתת העונש. לאחר עיון עולה כי אין מקום להתערב בגזר הדין שאין בו משום חומרה בהתייחס למהות העבירות ולנסיבותיהן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד אנדרה רוזנטל לסויסה, עו"ד גב' מיקי חשין למדינה. 24.10.90).
ע.א. 587/87 - משה מלכה ואח' נגד רונן אטקין ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 685/86 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המנוחה שמחה מלכה נספתה בתאונת דרכים בינואר 1986 והנתבעים נושאים באחריות לפיצוי נזקי תלויים ועזבונה עקב מותה. המערער הראשון הוא בעלה של המנוחה ושלשת המערערים האחרים הם בניה הבגירים שהתגוררו עובר למותה של המנוחה בבית המשפחה. ביהמ"ש המחוזי קבע את הפיצוי המגיע למערערים בהתחשב בהכנסותיהם המשותפות של האלמן ושל המנוחה, שימוש הבנים במשאבי המשפחה (על ידי הקטנת חלקה של המנוחה בהוצאות המשפחה אילו היתה בחיים), הפסד האלמן מהכנסות המנוחה לאחר המועד המשוער בו יעזבו הבנים את הבית, הוצאות ניהול משק בית אחרי מות המנוחה וכל זאת בניכוי תשלומי הביטוח הלאומי המשתלמים עקב מות המנוחה. המערערים העלו השגות שונות על קביעתו של ביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה בעיקרו.
ב. על פי ההלכה, רק אם סכום הפיצויים שפסק ביהמ"ש קמא אינו עומד בכל יחס סביר למידת הנזק כפי שהוכחה, יראה ביהמ"ש שלערעור הצדק לעצמו להתערב ולהעמיד את הפיצויים על סכומים אחרים סבירים. כמו כן יתערב ביהמ"ש כאשר בשל טעות משפטית לקוייה דרך החישוב והסכום המתקבל אינו תואם את הנסיבות באופן בולט. באשר לטענת המערערים נגד קביעת ביהמ"ש המחוזי בעניין השכר "נטו" של המנוחה כפי שהיה עשוי להגיע ביום פסה"ד - בקביעת ההכנסה המשוערת התחשב השופט בעיקר בשיעור מס ההכנסה שיש לנכות והמערערים לא טענו נגד ניכוי רכיב זה ואף לא הביאו מצידם כל ראיות המורות אחרת. על פני הדברים נראית מידת ההתחשבות ברכיב המס בעניין זה סבירה וכן סבירה ההתחשבות בכך שההכנסה הנטענת היא הכנסה רעיונית הכוללת בתוכה כל מיני רכיבים שהם בגדר תנאים סוציאליים אשר לא בטוח שהיו מגיעים למנוחה. גם באשר לאופן חישוב הפיצויים אין להתערב. השופט מצא לנכון לסטות מ"שיטת הידות" המקובלת, תוך שהוא מקטין את חלקה של המנוחה בהוצאות המשפחה (המורכבת ממנה ומבעלה), וזאת משום המצב בו סמוכים עדיין הבנים הבגירים על שולחן המשפחה. אין שום קדושה בשיטת הידות ובמקום בו מצא ביהמ"ש בנסיבות העניין ולפי הראיות שבפניו דרך טובה וראוייה יותר לאמוד את הפסדי התלויים לא יתערב בכך ביהמ"ש לערעורים. במקרה זה נראית דרכו של השופט כדרך ראוייה בנסיבות העניין ועל כל פנים אין בסכום שנפסק כפיצוי כדי להוות סכום בלתי סביר המצדיק התערבות ואפילו תגובה.
ג. באשר ליציאתו הצפוייה של המערער לגימלאות והשפעתה על חישוב הפיצוי - המערערים טוענים כי בשנת 1996 צפוי המערער לצאת לגימלאות ואז צפוייה משכורתו להצטמצם ב-%30 כך שחלקה של המנוחה בהכנסות המשפחה היה אמור לגדול ומכוון שהפסדיהתלויים בתקופה זו גדלים אף הם. בעניין זה יש להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. בפסה"ד אין התייחסות ליציאתו הצפוייה של המערער לגימלאות ובנסיבות אלה תיקון סכום הפיצוי בהתחשב במועד פרישתו של המערער אין בו משום התערבות באומדנת הדרגה הראשונה שבדרך כלל אין מתערבים בה, אלא התאמת הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי לעובדת היציאה לגימלאות שראוייה להילקח בחשבון. בשינוי החישוב בעקבות האמור עולה שעל המשיבים להוסיף למערערים סכום של כ-8,000 ש"ח.
ד. באשר לעזרה במשק הבית טוענים המערערים כי אי קביעת פיצוי בגין עזרת צד ג' עד למתן פסה"ד אינו צודק. לטענתם נעזר האלמן בשכנה ובבני המשפחה ואלה שהעניקו לו את מעשי החסד ציפו לתמורה בעד עזרתם לאחר פסה"ד שבו יקבל פיצוי. בעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי. המערערים לא הוכיחו כי בפועל נגרמו להם או למטיביהם הוצאות בגין העזרה והטענה כי בני המשפחה ציפו לתמורה בעד עזרתם אין בה די.
ה. באשר לתקופה שבגינה ישתלם הפיצוי עבור העזרה הדרושה במשק הבית קבע השופט כי יש לשלם פיצוי רק עד המועד בו היתה מגיעה המנוחה לגיל 60 שכן מגיל זה כבר היתה זקוקה אף היא לעזרה במשק הבית. באשר לכך הרי נסיון החיים מוכיח כי רבות הן הנשים המתפקדות כשורה גם אחרי גיל 60 ובמיוחד בכל האמור לניהול משק הבית. בעבר כבר הוכרו בביהמ"ש העליון פיצויים בגין עזרה שתידרש לאלמן גם מעבר לתקופה בה היתה המנוחה צפוייה להגיע לגיל 60. אולם חישוב מרחיק לכת של פעילות האשה מעבר לגיל 60 מותנה בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, ובענייננו הראיות הקיימות אינן מצדיקות גישה זו. מכל מקום, רבה אי הבהירות בנושא זה. לפיכך, בהתחשב בהלכה בדבר מידת ההתערבות במסקנות הערכאה הראשונה בסכום הפיצויים אין עילה להתערב גם בפריט זה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ל. גפר למערערים, עו"ד ח. גלזר למשיבים. 12.9.90).
ע.א. 781+795/85 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים נגד מרים אחמד מוסטפא ואח' (הערעור נתקבל).
*טענת בעלות על מקרקעין מכח הסכם או מכח חזקהא. מחלוקת נטושה על הזכויות בחלק מתוך חלקה הנמצאת באום אל פחם (להלן : הנכס), כאשר המשיבים, (להלן: התובעים), הגישו תביעה לבעלות על הקרקע הנ"ל, האפוטרופוס הגיש תביעה מכוחו של נפקד פלוני, (להלן: הנפקד), וצד ג' הגיש תביעה אף הוא. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הזכות של צד ג', אך קיבל את תביעת התובעים וחייב אתרשות הפיתוח לשלם להם פיצויים בגין הפקעת הנכס. על פס"ד זה הגישו ערעורים צד ג' והאפוטרופוס. הערעור של צד ג' נדחה וערעורו של האפוטרופוס נתקבל.
ב. באשר לערעורו של צד ג' - צד ג' לא הגיש סיכומים למרות צו ביהמ"ש ואף לא תשובה לסיכומים, ובהתאם לתקנות סדר הדין דינו "כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון" ודי בכך כדי להביא לדחיית הערעור. ברם, גם לגופו יש לדחות את הערעור שכן מסקנות ביהמ"ש המחוזי מעוגנות היטב בחומר הראיות. מאידך יש לקבל את ערעורו של האפוטרופוס.
ג. תביעת התובעים ניצבת על שני אדנים: מסמך מסויים (להלן: המסמך) שהוא הסכם מכר משנת 1917 לפיו נמכר הנכס ע"י אחיו של הנפקד בשמו ובשם כל בעלי הנכס למורישם של התובעים ; החזקת האדמה ועיבודה משך תקופה של כ-30 שנה עד למלחמת העצמאות. שני אדנים אלה רעועים הם. באשר למסמך - האפוטרופוס תוקף הן את קבילותו של המסמך והן את אמינותו וטענותיו בדין יסודן. לא היה מקום לבסס על המסמך את זכותם הנטענת של התובעים שכן קיימים ספיקות רבים לעניין אמינות המסמך. גם לגישת התובעים אין המסמך נושא אלא חתימה אחת מצד המוכרים המתיימרת להיות חתימת אחיו של הנפקד. על פי האמור במסמך חתם החותם בשמו ובשם כל בעלי הזכות בנכס, אלא שלא באה בפני ביהמ"ש כל ראייה על כך שאותו חותם היה מצוייד ביפוי כח מאת הנפקד. אין ספק שהיתה זו חובתם של התובעים להוכיח שאכן נחתם המסמך בתוקף יפוי הכח והם לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם ופירוש הדבר כי לא הוכח דבר היותו של החותם שלוחם של כל הבעלים האחרים לרבות שלוחו של הנפקד. אשר לטענה שאם זה הנימוק לפסילת המסמך הרי יש לתת לו תוקף לפחות לגבי החותם עליו - לא הוכח בכלל מי הוא
שחתם על המסמך ואין לדעת אם החתימה היא חתימתו של אחי הנפקד וכן לא באה בפני ביהמ"ש כל בקשה חילופית לאכיפה חלקית של ההסכם. לפיכך לא היה מקום לבסס ממצא כלשהו על ההסכם.
ד. אשר לטענת זכות מכח חזקה נוגדת - כל הבעלים המקוריים של החלקה, הנפקד ובני משפחתו, עזבו את הארץ בשלהי העידן העותומני ועברו להתגורר בסוריה. לא הובאה כל ראייה כי אותם בעלים ידעו על דבר השימוש שעשו התובעים בנכס וממילא אפשר להניח כי עקב מגוריהם בסוריה נעלמה עובדה זו מידיעתם ולא היה מקום לצפות מהם לתגובה כלשהי שהיעדרה כאילו מקנה זכות לתובעים. המצאות מחוץ למדינה מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. חזקה יוצרת התיישנות ומקנה זכויות רק אם היא נוגדת, בין השאר במובן זה שמייחסים לבעלים ידיעה על דבר החזקה בלא שבאה מצידם תגובה, מה שמלמד על הסכמה שבשתיקה. בנסיבות המצאם של הבעלים מחוץ למדינה אין מקום לייחוס כזה.
ה. זאת ועוד - הסתמכות על חוזה רכישה אינה מתיישבת עם טענה של חזקה נוגדת, שכן הסתמכות כזו מלמדת על "הסכמה" מצד הבעלים. אם הנתבע מחזיק באדמה על פי הסכם שכירות או הסכם אחר, שיש בו הודאה בזכות הבעלות של התובע, אין חזקתו חזקה נוגדת. בענייננו מבססים התובעים את זכותם הנטענת על חוזה הרכישה (המסמך) ובכך הם מודים בזכותם של הבעלים. לכך יש עוד להוסיף את העובדה שמדובר בשטח המוחזק במושע ע"י מספר שותפים ובנסיבות כאלה יכלו בהחלט הבעלים להניח שאחד האחים נתן רשות לעיבוד, וכך נשלל היסוד העיקרי של חזקה נוגדת, להיותה בניגוד לרצון הבעלים. כמו כן, תביעת התובעים היא בבחינת תביעה נגד הנפקד ועל פי חוק נכסי נפקדים מוטלת על התובעים החובה להוכיח זכותם מעבר לכל ספק מתקבל על הדעת והתובעים לא עמדו בנטל זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד יעקב כהן למערער, עו"ד ו. עסליה לתובעים, עו"ד מוחמד מיעארי לצד ג'. 2.9.90).
ע.א. 768/88 - אפרים יונה ואח' נגד יצחק בן דיין ואח'
*סדר דין בתביעה שהוגשה בדרך המרצה והועברה לדיון בפסים רגילים(מחוזי י-ם - ת.א. 1006/87 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים רכשו דירת קוטג' מאת המערערים והמחלוקת ביניהם התעוררה באשר לדרישת המשיבים לקבל מחסן בבנין. המערערים טענו כי לא מכרו למשיבים מחסן. בבנין 23 יחידות ולפי היתר הבניה עמדו להיבנות במקום 23 מחסנים וכל מחסן צמוד ליחידה. המערערים טענו כי בנו רק 22 מחסנים ואילו המשיבים טענו כי בנוסף ל-22 המחסנים יש מבנה נוסף המהווה למעשה מחסן ודרשו את המבנה האמור. המשיבים הגישו את תביעתם בדרך המרצה אך לאחר החלפת תצהירים החליט ביהמ"ש המחוזי להעביר את הדיון לפסים רגילים. אעפ"כ התמצו הדיונים בביקורים במקום של באי כח הצדדים ובהגשת תצהירים ותצהירים נגדיים וכדומה, וכן הגשת תשריט הבניין ורשיון הבניה אך לא נחקרו העדים ולא העידו עדים. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש המחוזי כי המבנה המרוחק במקצת מן המחסנים מהווה למעשה מחסן ולא יחידת דיור נפרדת, שאין עליו עדיין רשיון, ושיש למסרו לידי המשיבים. הערעור נתקבל.
ב. בערעור העלו המערערים טענות שונות נגד פסק הדין שהמרכזית בהן היא כי פסה"ד ניתן בטרם עת בלי שזכו ליומם המלא בביהמ"ש, תוך התעלמות מזכותם להביא את מלוא ראיותיהם ולהשמיע טענות סיכום. לטענתם לא נקבעה כדבעי תשתית עובדתית כמתחייב בדיון בדרגה ראשונה, וגם שאלות משפטיות העולות מן המסכת העובדתית לא נתלבנו כל עיקר, שכן לא נתאפשר הדבר. לטענת המערערים העביר ביהמ"ש את התיק לפסים של תביעה רגילה ולמעשה התנהל הדיון על פי סדרי הדין שאינם הולמים הליך כזה. אכן, יש ממש בטענות המערערים שכל הדיון לא נוהל כהלכתו מכל בחינה שהיא, והתוצאה הבלתי נמנעת
היא שיש לבטל את פסק הדין. העניין יוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מסודר מבראשית בכל השאלות שבמחלוקת ועל פי סדרי הדין המחייבים.
(בפני השומטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. כרמל למערערים, עו"ד רולנד רוט למשיבים. 12.9.90).
ע.א. 392+410/89 - אברהם ומרי עינצ'י נגד הסוכנות היהודית לישראל (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
*מתן פס"ד ב"היעדר הגנה" כאשר כתב ההגנה הוגש באיחור, לאחר שהתובע כבר ביקש מתן פס"ד מחוסר הגנה. שיעור הפיצויים שנתבעו בתובענהא. בשנת 1983 הגישה הסוכנות נגד עינצ'י בבימ"ש השלום בת"א תובענה. עינצ'י התגוננו כנגד התביעה והגישו תביעה שכנגד בה נתבעה הסוכנות לשלם להם פיצויים בגין הפרת התחייבותה של הסוכנות, לאחר פינוי ימית, לאשר את משפחת עינצ'י כמועמדים לישוב דקל. עינצ'י טענו כי עקב הפרת ההתחייבות הנ"ל נגרמו להם נזקים המסתכמים בכ-460 אלף ש"ח. הסוכנות לא הגישה כתב הגנה במועד וביום 31.5.84 ביקשה הסוכנות וקיבלה ארכה להגשת כתב הגנה בתביעה שכנגד, וכן ביקשה להפריד את הדיון בין התביעה העיקרית לבין התביעה שכנגד. ביהמ"ש הורה על הפרדת הדיון והעברת התביעה שכנגד לביהמ"ש המחוזי, ואכן זו הועברה לביהמ"ש המחוזי. התביעה שכנגד הועברה ביוזמת ביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום לאחר שהוגדלה סמכות בימ"ש השלום והצדדים הוזמנו לקדם משפט ליום 23.10.88. לקראת הדיון שנקבע ליום 23.10.88 ביקשו עינצ'י פסק דין נגד הסוכנות מאחר שזו לא הגישה כתב הגנה, וביום 23.10.88 התקיים דיון בנוכחות הצדדים וביהמ"ש החליט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי משום שהתיק הועבר כבר מבימ"ש השלום לביהמ"ש המחוזי ולכן לא יכול היה ביהמ"ש המחוזי להעבירו לבימ"ש השלום. גם ביום 23.10.88 לא היה בתיק כתב הגנה מטעם הסוכנות.
ב. לאחר שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי פנו עינצ'י, ביום 30.10.88, בבקשה נוספת ליתן פסק דין נגד הסוכנות בהיעדר הגנה. ביום 8.11.88, לאחר שהתייצב ב"כ של עינצ'י בביהמ"ש, ניתנה החלטה לקיים דיון במעמד שני הצדדים בבקשה למתן פס"ד. ביום 8.11.88, אחרי כ-4 שנים, הגישה הסוכנות סוף סוף כתב הגנה בתביעה שכנגד. ביום 16.11.88 התקיים דיון במעמד הצדדים ובמסגרתו ניתנה החלטה לאפשר לסוכנות להגיש בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה. הבקשה הוגשה וביום 12.12.88 החליט ביהמ"ש לדחות את בקשת הסוכנות באשר "אין ולא הובא בפני כל נימוק לאיחור של כשלש וחצי שנים בהגשת כתב ההגנה בתיק זה...". הסוכנות טענה כי משהוכנס כתב הגנה לתיק אין ביהמ"ש יכול להתעלם ממנו ולתת פס"ד. על כך השיב ביהמ"ש כי זכותו של עינצ'י לקבל פס"ד התגבשה ביום 30.10.88, מועד הגשת הבקשה לקבלת פס"ד ו"הגשת כתב הגנה לאחר יום 30.10.88 אינה מונעת בעדו לממש זכות זו".
ג. עוד הוסיף ביהמ"ש כי מאחר והמדובר בתובענה לסכומי כסף בלתי קצובים (פיצויים), על עינצ'י להוכיח תביעתם בתצהיר. ביום 19.12.88 ביקשה הסוכנות לזמנה לדיון בו יוכיחו עינצ'י את תביעתם, לאפשר להם לחקור את המצהירים ולהביא ראיות כאשר הנימוק בפיה היה גובה סכום התביעה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי הסוכנות לא הצביעה על טעם מיוחד המזכה אותה להיות מוזמנת לדיון, והעובדה שמדובר בסכום מוגזם אין בה כדי להצדיק את ההזמנה. בסופו של דבר, נתן ביהמ"ש פס"ד שבו הוא מציין כי לאחר עיון בפרשת התביעה, בתצהירו של התובע וחוות דעת השמאי הוא מחייב את הסוכנות לשלם לעינצ'י סכום של 82,500 ש"ח. הסוכנות מערערת על חיובה בתשלום מבלי לאפשר לה להתגונן ועינצ'י מערערים על כך שלא נפסק להם מלוא סכום התביעה בסך 462,000 ש"ח. הערעור של הסוכנות נדחה ובאשר לערעור של עינצ'י הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי.
ד. באשר לערעורה של הסוכנות - אכן, הלכה פסוקה היא שכל עוד לא ניתן פס"ד מחוסר הגנה, רשאי הנתבע להגיש כתב הגנה אפילו עבר המועד, ודינו כדין נתבע שהגיש כתב הגנה בזמן. הלכה זו אמנם אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תקנות סדר הדין שלפיהן "נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, יתן ביהמ"ש או הרשם פס"ד שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד", ואולם הלכה זו אין מערערים עליה עוד, וכל עוד לא ניתן פסה"ד די לו לנתבע שיגיש כתב הגנתו והתובע לא יקבל פס"ד. ברם, ביהמ"ש כבר דן בעבר בעניין קביעת גבול עליון מדוייק של התקופה בה ניתן עדיין להגיש כתב הגנה באיחור. בהלכה בעניין זה נקבע כי "אם השופט פועל כדין ומקבל את התביעה או הערעור, ולאחר מועד זה מוגש כתב ההגנה או מוגשים נימוקי השומה, אין מתחשבים בהם, שכן הוחמץ המועד. הוא הדין, אם השופט פעל שלא כדין, ותחת ליתן פסק דין כנדרש הוא הורה בטעות להזמין את הצד השני לדיון בבקשה, וביני לביני הוגש כתב ההגנה או הוגשו נימוקי השומה. אף במקרה זה הוחמץ המועד... יש לדון בבקשה לפי המצב שהיה קיים ביום בו הגיעה הבקשה לראשונה לעיונו של השופט, תוך התעלמות מאירועים שקרו לאחר מכן". במקרה שלפנינו ביקשו עינצ'י, ביום 30.10.88, כי ינתן פס"ד בהיעדר הגנה. משהובאה הבקשה בפני ביהמ"ש היה עליו ליתן פס"ד על יסוד התביעה או לדרוש מעינצ'י "הוכחה מלאה או חלקית" ודרך שלישית איננה קיימת. חרף זאת הורה ביהמ"ש על הזמנת באי כח הצדדים ולא ציין כל טעם מיוחד אשר הניע אותו להזמין את הסוכנות לדיון. ביום 3.11.80, המועד בו "הגיעה הבקשה לראשונה לעיונו של השופט" לא היה בתיק כתב הגנה מטעם הסוכנות ועינצ'י היו זכאים באותה עת שייעשה שימוש בתקנה 97(א) לתקנות, היינו, שיינתן פס"ד על יסוד כתב התביעה בלבד. לפיכך צדק ביהמ"ש בסופו של דבר כאשר ראה את תביעת עינצ'י כבלתי מוגנת.
ה. עינצ'י אינם קובלים על כך שנדרשו להוכיח את תביעתם, אך לטענתם עמדו בנטל ההוכחה והיה מקום לזכותם במלוא סכום התביעה. אין צורך להתייחס כאן לשאלה בדבר עצם זכותם של עינצ'י לפיצויים, שהרי התביעה שכנגד היתה בלתי מוגנת. ביהמ"ש המחוזי לא נימק את קביעתו בדבר שיעור הפיצויים, ועל כן אין לדעת איך הגיע לסכום הגלובלי שקבע בפסק דינו. אין בדברים אלה משום הבעת דעה בדבר צידקת עמדתם של עינצ'י. היפוכו של דבר, הסכום שנתבע על ידם נראה לכאורה כבלתי סביר. נשתכח מעינצ'י כי הכנסה ממשק אינה השקעה בניירות ערך הנושאים ריבית קבועה ; בניית משק מחייבת גם השקעה כספית ; יחידת המשק מורכבת בחלקה לפחות מנכסים שהם בבעלות הסוכנות ולא מחוור איך אי קבלת חזקה בנכסים שהם בבעלות הסוכנות מזכה את עינצ'י בפיצוי על מלוא ערכם של נכסים אלה ; הכנסה היא פועל יוצא של עבודה והוודאות שבה איננה פרי חישוב מתמטי. בנסיבות אלה יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיבהיר בפס"ד מנומק את חישוביו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. שמלה לעינצ'י, עו"ד א. שריג לסוכנות. 16.9.90).
בש"פ 3542/90 - מדינת ישראל נגד דוד ועקנין
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סחיטה ועושק) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בחמשה אישומים של סחיטה ועושק תוך הטלת אימה על המתלוננים. יש לו עבר עשיר, עוד מנוער, בעבירות רכוש, סמים, תקיפה והטרדת עד ומשתמה השנה למעצרו ביקשה התביעה הארכת המעצר. ביהמ"ש עשה מאמצים ניכרים לסיים את המשפט לפני תום השנה ואף קבע לכך תאריכים מיוחדים רצופים, דא עקא, שהמשיב פיטר מספר פעמים את סניגורו. התביעה סיימה את ראיותיה אך המשיב לא היה מוכן להתחיל בשלו בטרם ימונה לו סניגור חדש. אף שאין בעבירה זו חובת ייצוג נענה ביהמ"ש לבקשה. ברור שאם המשיב לא ישתף פעולה
יקשה הדבר על התקדמות הדיון וסיומו. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה והמעצר הוארך
על השאלה אם ניתן לשחרר את המשיב בערובה התשובה היא בשלילה. המשיב בחר בדרך של הטלת אימה ופחד על סביבתו והדברים ניכרו גם בעדים אשר חששו להעיד והיו גם עדויות בדבר איומים שאיים המשיב על העדים אם יעידו. העובדה שעדי התביעה כבר סיימו את עדותם אינה מבטלת שיקול זה. אין זה כלל כי עם תום פרשת הראיות לעולם אין חשש לשיבוש הליכי משפט, שאינם מסתיימים עם שמיעת הראיות. האיומים שהופעלו הם כה חמורים עד כי אין להוציא מכלל חשש שהמשיב או מי מטעמו יפעילם על עדים שכבר העידו לשנות את עדותם.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד שי ניצן למבקשת, המשיב לעצמו. 2.9.90).
ע.פ. 3130/90 - ראובן מזרחי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בכך כי כלבו נשך ילד והאשמה היתה בעבירה של רשלנות לפי סעיף 338(א) לחוק העונשין ולחילופין בעבירה לפי סעיף 9 לפקודת הכלבת. בישיבה הראשונה של ביהמ"ש אמר המערער כי הוא "מודה באחריות" וביהמ"ש ראה בכך הודאה באשמה, הרשיע את המערער וגזר את דינו. המערער הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי בטענה כי לא היתה בדבריו הודאה בעובדות כתב האישום. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לבימ"ש השלום כדי שישמע את המשפט מתחילתו. משהובא העניין בשנית בפני אותה שופטת ביקש הסניגור כי השופטת תפסול את עצמה מאחר שבהליך הראשון כבר קבעה עמדה וקיים חשש כי ההליך החדש יהא מושפע ממה שאירע בהליך הקודם. השופטת דחתה את הבקשה והערעור על כך נדחה. השופטת נימקה היטב את הסיבות שהביאוה לדחות את הבקשה, כאשר הנימוק העיקרי הוא, שבהליך הראשון לא נשמעו ראיות כלל וטעותה, בכך שראתה בדברי המערער הודאה באשמה, אין בה כדי ליצור אפשרות ממשית של משוא פנים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד אברג'יל למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה.16.9.90).
ע.פ. 660/90 - מאג'ד ג'ודה ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים על יסוד עדותו של סוכן סמוי (הערעור נתקבל).
המערערים הורשעו בכך כי מכרו הירואין לסוכן סמוי של המשטרה שהוא למעשה עבריין אשר הועסק באותה עת כסוכן סמוי. הרשעת המערערים היתה מבוססת על הקלטה של שיחה שערך הסוכן עם אחרים. על פי ממצאי ביהמ"ש המחוזי הותקן מכשיר הקלטה לסוכן שנתבקש ע"י מפעילו המשטרתי לבוא בקשר עם סוחרי סמים ולרכוש מהם סם. כעבור שעתיים שב ובידו הירואין שרכש מידי סוחר סמים וכן סליל הקלטה של עיסקת הרכישה. ההקלטה פוענחה ותומללה ועל יסוד התמליל הרשיע ביהמ"ש את שני המערערים. הערעור נתקבל. מניתוח התמליל עולה כי אין ראייה מהימנה שלפיה מוכר הסם היה המערער הראשון וכי המערער השני סייע במכירת הסם או תיווך במכירה זאת.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד יעקב קמר למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 16.9.90).
ע.פ. 89+10/90/574 - אלברט שריקי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
כל אחד מן המערערים נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לאחר שהורשעו על פי הודייתם במכירת למעלה מ-3,3 ק"ג חשיש ו-0.32 גרם הירואין לסוכן סמוי. ביהמ"ש גם מצא את המערערים
אשמים בביצוע "עסקה אחרת" ב-200 גרם הירואין, ממנו סופקו בפועל 0.32 הגרם האמורים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
התובעת הודיעה כי המדינה מוכנה לפרש את עיסקת הטיעון שבעקבותיה הודו המערערים, על פי פירושם של המערערים, היינו כי הספקת 0.32 גרם ההירואין היתה במסגרת מגעים בין הצדדים לאספקת 200 גרם, וכי עדיין לא נעשתה כל עסקה לגבי כמות זו. השאלה היא אם יש בשינוי זה כדי להביא להקלה בעונש והתשובה לכך היא שלילית. העונש שהוטל, לא רק שראוי הוא עבור מכירה של למעלה מ-3 ק"ג חשיש והעיסקה בהירואין, אלא שהוא אף נוטה לצד הקולא. הנסיבות המקילות שעומדות לכל אחד מן המערערים מתקזזות כנגד העובדות שבעטיין היה מקום להחמיר עם אותו מערער ועל כן אין לקבל את הבקשה להחמיר עם מערער אחד לעומת המערער השני בגין חלקו של כל אחד מן המערערים במעשים.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, בן יאיר. עו"ד גסר למערער הראשון, עו"ד לילוף למערער השני, עו"ד י. שדמי למשיבה. 25.9.90).
ע.פ. 415/89 - מדינת ישראל נגד מישל בן דוד אסעדון
*קולת העונש (סחיטה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
במסגרת מעשי סחיטה חוזרים ונשנים שבהם דרש המשיב מן המתלונן "הלוואות" אותן לא החזיר, פנה המשיב שוב לחנותו של המתלונן וכשנתקל בהתנגדות יצא מהחנות, חזר למקום כשבידו מכשיר חד ודקר את המתלונן בלבו. כפשע היה בין המתלונן לבין המוות ומהעדות הרפואית עולה כי חייו של המתלונן ניצלו בנס וצפויות לו תוצאות בריאותיות חמורות בעתיד. בגין המעשה האמור גזר ביהמ"ש המחוזי למשיב 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כאשר העונש הוטל ברוב דעות. שופט המיעוט סבר שיש להעמיד את עונשו של המשיב על 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעור המדינה בדין יסודו.
בעקרון יש להעדיף את גזר דינו של שופט המיעוט על פני דעת הרוב ובטענותיו של הסניגור אין כדי לשכנע שיש להשאיר את גזר הדין של הרוב על כנו. רק משום שאין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין בדרגת הערעור עד תומו, לא ינתן משקל מלא לחוות דעתו של שופט המיעוט ומשום כך יועמד עונשו של המשיב על 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, אור. עו"ד בורנשטיין למערערת, עו"ד אוחיון למשיב. 16.9.90).
ע.פ. 377/89 - דוד למברטו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בביצוע עבירות שונות ב-10 הזדמנויות, ובכללן קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, התפרצות וגניבה ובריחה ממשמורת חוקית. המערער נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי כאשר התנאים שנקבעו רחבים הם. באשר למידת העונש ראה ביהמ"ש כנסיבות מחמירות, בין היתר, את הזמן הרב שבוזבז בדיון על הודעות סותרות ושקרי הנאשם, ואת העובדה שעדים שיקרו בביהמ"ש משום שפחדו להעיד. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
לעניין ההרשעה - הרי זו מעוגנת היטב במכלול הראיות. אשר למידת העונש - רצף העבירות שביצע המערער ומהותן אכן מלמדים על חומרת התנהגותו ועל כך שהוא מסכן את שלום הציבור ובטחונו. החומרה גוברת כשנותנים את הדעת להרשעותיו הקודמות הרבות של המערער שנעברו כמעט ברציפות במשך כ-13 שנה. לכן צדק ביהמ"ש שיש לגזור את דינו של המערער בעונש שיהיה בו היבט מרתיע למערער ולאחרים כמותו. עם זאת נראה
כי ביהמ"ש הביא בגדר שיקוליו להחמרה גורמים שאינם צריכים להלקח בחשבון, כגון בזבוז הזמן וכך לגורמים הנוספים הנ"ל. גם בקביעת תקופת התנאי והתנאים להפעלתו הרחיק ביהמ"ש לכת. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על 5 שנים ואת המאסר על תנאי על שנה אחת כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה שהיא פשע או עבירה לפי סעיפי ההרשעה בתיק זה.
(בפני השופטיס: ד. לוין, בך, אור. עו"ד חובב למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 27.9.90).
ע.פ. 625/89 - רוברט נגבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עושק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בביצוע עבירה של עושק, כאשר הוציא מקורבנו סכום של 38,000 ש"ח, וביהמ"ש גזר למערער 6 חודשים מאסר בפועל שלא בעבודות שירות ו-6 חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסה"ד ונתן רשות ערעור. הסניגור עמד בערעור על הנסיבות האישיות של המערער, אשר מיצר צער רב על המעשה החמור שעשה והספיק לשלם למשפחתו של קרבן העושק 20,000 ש"ח מתוך סכום הקרן של 38,000 ש"ח, וגם חוייב לשלם את יתרת החוב בשיעורין. שירות המבחן תומך בסניגור והמלצתו היא כי המערער יועמד בפיקוח שירות המבחן לתקופה של שנתיים, ויבצע עבודות שירות לתועלת הציבור למשך 400 שעות. מאידך עומדת התביעה על החומרה היתירה של מעשה העבירה המחייבת הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, אפילו ירוצה המאסר בעבודות שירות. הערעור נתקבל.
עקרונית, צודקת התביעה, שכן המערער ניצל בצורה שפלה את חולשתו של קרבן העושק אשר נתן בו את אמונו וקיבל ממנו שלא כדין סכומי כסף ניכרים. אפילו עבירה זו של עושק הזולת אינה מן השכיחות, ועל כן אפשר שאיננה מחייבת עונש מרתיע של מאסר לריצוי בפועל, הרי במקרה דנן עונש זה היה מוצדק. עם כל זאת חל מפנה מאד משמעותי במערער מבחינת ההתנהגות, ההכרה בחומרת המעשה שביצע והנכונות להשיב את הסכומים שנטל ותהליך שיקומו ובניית עתידו. כל אלה מצדיקים התערבות שלפנים משורת הדין. בשאלה אם ההתערבות צריכה להתבטא רק בכך שתופחת תקופת המאסר שירוצה בעבודות שירות, או שעדיף, בראייה כוללת לקבל את המלצת שירות המבחן, הוחלט לאחר שיקול דעת מרובה לקבל את המלצת שירות המבחן. כפועל יוצא מכך הוחלט לבטל את גזר הדין ובמקומו להעמיד את המערער בפיקוח שירות המבחן לתקופה של שנתיים תוך כדי ביצוע עבודות שירות למען הציבור למשך 400 שעות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד חיים משגב ואלי כהן למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 27.9.90).
ע.פ. 90/89 - יצחק אטיאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - קוקאין) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בהחזקת 700 גרם קוקאין ובסחר בקוקאין בכמות קטנה, אם כי לא מזערה, וכן בהתפרצות וגניבה וביהמ"ש גזר למערער 10 שנים מאסר בפועל. המערער ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש אך בסוף חזר בו מן הערעור על ההרשעה והעמיד את ערעורו לעניין חומרת העונש בלבד. העונש הוקל במקצת.
אילו היה צריך להחליט בערעור על פי המעשים האמורים, גם תוך כדי שמביאים בחשבון את הטענות בדבר נסיבות אישיות מקילות כנטען בערעורים, לא היה ביהמ"ש העליון מהסס ודוחה את הערעור על אתר. העונש הוא אכן חמור, אבל הוא עונש ראוי ועולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה של ביהמ"ש העליון בעבירות כגון דא. ברם, במקרה המיוחד דנא ארעו דברים שמן הראוי שביהמ"ש העליון יתן דעתו עליהם. המערער
שהוא בעל הרשעות קודמות, הצליח מאז 1981 לעלות על דרך חיי אזרח תקינים, נשא אשה ונולדו להם חמשה ילדים והוא פרנס את משפחתו ודאג לצרכיהם. הוא חזר ונכשל במרץ 1988 בעבירות מסוג התיק דנא ומשמעד והורשע עברו על המערער מצבי נפש קשים, פעמיים ניסה להתאבד וניתק כל מגע עם סביבתו. האשה מתלבטת בקשיי תפקוד וכן ילדיה. לאחרונה חל מפנה חשוב לטובה בתפקודו של המערער והוא החל לחזור ולהשתקם ועוסק בעבודות שונות בבית הכלא. תסקיר שירות המבחן ממליץ על הפחתת מה בתקופת המאסר באופן שיהווה גורם מדרבן, מחזק ומעודד עבור המערער להמשיך ולהתמיד בתהליך בו הוא מצוי. בנסיבות כה מיוחדות מן הראוי לבוא במקצת לקראת המערער כדי לעודדו להמשיך בדרך הטובה שחזר ועלה עליה, למענו ולמען משפחתו. עיקרו של דבר, בכל עבירה שהיא, ואף חמורה כגון זו שבפנינו, ייתכן ויהיו נסיבות מיוחדות מאד שעל ביהמ"ש לתת דעתו עליהן בבואו לשקול את מידת העונש. בכגון דא אמרו חכמים כי שערי תשובה (של המערער) לא ננעלו, ושערי דמעות (של אשתו וילדיו) לא ננעלו. לפיכך יעמוד המאסר בפועל על 8 שנים והשנתיים הנותרות יהיו מאסר על תנאי. (בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 12.9.90).
ע.פ. 4503/90 - יוסף הוגן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
נגד המערער ואחיו מתנהל משפט פלילי. הגנתם אינה אחידה ולכל אחד מהנאשמים קו הגנה משלו. ליום 15.10.90 היתה קבועה ישיבת סיכומים ולפני שהחלו הסיכומים אמרה אב בית הדין "אני מבינה שכל המשפט התנהל בהנחה שאחד הנאשמים יקבל על עצמו את האשמה". לאחר מכן הורה ביהמ"ש להוריד את המערער מביהמ"ש לתא המעצר על מנת שאחיו יסכם את טענותיו בהיעדרו. בהתחשב בדברים האמורים ביקש המערער כי השופטת תפסול עצמה ובקשתו נדחתה. הערעור נדחה. הטענה המרכזית של הסניגור היא שמדברי השופטת ניתן להבין כי בעיניה התנהל המשפט מראשיתו מתוך הנחה שאחד משני האחים אשם וכי זאת דעת ביהמ"ש גם בשעה בה נאמרו הרברים. אכן, ייתכן שהדברים שנאמרו טוב להם שלא נאמרו משנאמרו, אולם הדברים שנאמרו אין לפרשם כמתייחסים למהלך המשפט מראשיתו, אלא למצב הדברים כפי שביהמ"ש ראה אותו באותו שלב, דהיינו לפני הסיכומים ולאחר שכל מסכת הראיות כבר היתה בפני ביהמ"ש ואשר ממנה השתמע ניגוד אינטרסים בין האחים. מכך אין להסיק דעה קדומה או חשש למשוא פנים כלשהוא: גם מהצו להוציא את המערער מן האולם למשך סיכומיו של האח אין להסיק משוא פנים כלשהו. היותם של שני הנאשמים אחים המטילים את האשמה אחד על השני, יצר מצב רגיש, שבו סבר ביהמ"ש כי 14חיו של המערער יחוש עצמו מוגבל בטיעוניו במעמד אחיו והוצאת המערער באה כדי לאפשר לאח לטעון באופן חופשי. מדובר בהחלטה דיונית שנראתה לביהמ"ש הולמת את המצב שנוצר ואין להסיק ממנה דבר לעניין משוא פנים כלשהו.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד ח. דויטש למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 31.10.90). ע.פ. 4097/90 - בוירסקי יקותיאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (העלמת מס) (ערעור על חומית העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של העלמת מס בשנות המס 1984, 1985 ו-1986. ביהמ"ש מצא שיש מידה רבה של חומרה ממעשיו של המערער, שניהל עסק של עבודות הובלה במשאית שבבעלותו, לאו דווקא בשל הסכום האבסולוטי של ההשמטה, אלא משום שבשתיים מהשנים השמיט המערער כ-%40 מהכנסתו ובשנה אחת יותר מ-%25 וכן ניהל פנקסי חשבונות כוזבים וזיוף מסמכים. ביהמ"ש גזר למערער, שהוא בן 67, ששה חודשים מאסר בפועל, שאותם יוכל לרצות בעבודות שירות, 6
חודשים מאסר על תנאי ו-60,000 ש"ח קנס שישולמו בששה שיעורים או שנה לריצוי בפועל תמורת הקנס. ביהמ"ש התחשב בהודאתו המלאה של המערער בעובדות, פרעון מלוא המס שהגיע ממנו לרבות קנס פיגורים, הצמדה וריבית, וכן שהמערער חיסל בינתיים את עסקו וחדל לעבוד ועברו נקי. הסניגור מערער על שיעורו של הקנס והקביעה שאם לא ישולם הקנס יהיה על המערער לרצות עונש מאסר בתמורה. הטענה היא שהמערער שילם 10,000 ש"ח על חשבון הקנס ובכך מיצה עד תום גיוס משאבים בכל דרך למטרה האמורה, אין הוא יכול לעמוד בתשלום הקנס שכן הוא ורעייתו חיים מקצבת זקנה, ואם עונש הקנס יעמוד בעינו כי אז תופעל תקופת מאסר ארוכה. לפיכך ביקש הסניגור להפחית בשיעור הקנס ולקבוע כי יתרת הקנס תיגבה כחוב אזרחי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
התובעת מפנה תשומת הלב לחומרת העבירה ולכך כי ביהמ"ש כבר התחשב במערער והקנס שהוטל אינו עולה על %15 מהקנס המירבי שניתן היה להטיל. ברם, לאחר ששוקלים את הטענות של הצדדים ומתייחסים לנתונים העובדתיים עולה כי בנסיבות המקרה יש מקום למתן את שיעורו של העונש הכספי ולהעמיד את הקנס על 30,000 ש"ח או שלשה חודשי מאסר תמורתם, כאשר המערער יוכל לשלם את יתרת הקנס בעשרה שיעורים חודשיים של 2,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"דאדרת למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 29.10.90).
ע.א. 357/90 - אדיב עיאס נגד יעקב אטיאס ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
בעקבות הגשת ערעור ע"י המערער הוא נדרש להפקיד ערבון. ההודעה על קביעת הערבון נמסרה לב"כ המערער ביום 8.4.90 ונקבע כי יש להפקיד את הערבון תוך 30 יום. משחלפו מספר חודשים והערבון לא הופקד, נקבע הערעור לדיון בדחייתו לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. ימים ספורים לפני הדיון הגיש המערער בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון ובבקשה נאמר כי הערבון לא שולם "בגלל מצב כלכלי קשה ובגלל התדרדרות שחלה בעסקי כעצמאי שבגללה לא היה באפשרותי לשלם את סכום הפקדון". הבקשה נדחתה והערעור נמחק. טענה בדבר מצב כלכלי קשה עשוייה להוות עילה לבקשה לפטור מהפקדת ערבון מחמת עוניו של בעל דין, אך אין בה כדי להוות בסיס להארכת המועד. זאת ועוד, בקשה שכזו יש להגיש סמוך לאחר שנדרש המערער להפקיד את הערבון ועליה להיתמך כתצהיר מפורט לגבי מצבו הכלכלי של המבקש. במקרה דנא המערער לא הגיש בקשה לפטור מערבון, לא פנה לביהמ"ש בזמן והתעלם מדרישת ביהמ"ש להפקיד את הערבון. בעל דין הטוען כי אין ביכולתו להפקיד את הערבון, חייב לפעול בזריזות וביעילות על מנת להביא את בקשתו לבירור במועד מוקדם ככל הניתן וישיבה בחיבוק ידיים מלמדת על זניחת ההליך. גם אם ניתן היה לראות את הבקשה דנא כבקשה לפטור מערבון הרי דינה להידחות באשר אינה מפורטת ואין בה תמונת מצב מלאה לגבי מצבו הכלכלי של המבקש. אמירה סתמית על "מצב כלכלי קשה" ועל "התדרדרות בעסקים" אינה אלא נוסחה ריקה .מתוכן ואין בה כדי להעיד על עוניו של המבקש.
(בפני: הרשם צור. עו"ד וקסמן למערער, עו"ד פלדמן למשיב. 18.10.90). ע.פ. 3860/90 - אני דאלי נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערער הואשם בשני כתבי אישום בשני תיקים נפרדים. בתיק האחד (להלן: התיק הראשון) הואשם המערער בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א)(ג) לפקודת הסמים המסוכנים ובתיק השני הואשם יחד עם
אחרים במספר עבירות ואחת מהן היא עבירה לפי סעיף 7(א)(ג) הנ"ל. שני התיקים נקבעו לישיבות הקראה באותו יום. ביום הקבוע התייצבו הצדדים בפני שופט השלום. התיק הראשון נשמע תחילה ובו הודה המערער בעובדות שבכתב האישום, אך טען כי החזקת הסם היתה לצריכתו האישית. התיק נקבע לשמיעת הראיות ליום 29.11.90. לאחר מכן הובא לדיון התיק השני ובטרם נקרא המערער להשיב על האשמה ביקש הסניגור כי השופט יפסול את עצמו באמרו "יש כאן עניין של הרגשה סובייקטיבית של הנאשם וכן יש כאן אפשרות שביהמ"ש יושפע מהדיון הקודם...". השופט סירב לבקשה, שמע את כפירתו של המערער בתיק השני וקבע את הדיון בו ליום 13.12.90. הערעור על סירוב הפסילה בתיק השני נתקבל.
הלכה פסוקה היא כי תחושה סובייקטיבית או חשש סובייקטיבי של נאשם אין בהם כדי להצדיק פסילתו של שופט, אפילו זה כבר דן את הנאשם בעבר. עם זאת נראה שיש במקרה מסויים זה כדי להצדיק העברת הדיון בתיק השני לשופט אחר של אותו בימ"ש. זאת משום שהטענה של אחזקת סם לשימוש עצמי היא טענת הגנה מובהקת שעל הנאשם להוכיחה, ואם יכשל המערער בטענה זו בתיק הראשון והשופט לא יאמין להגנה זו, ייתכן שקביעה זו תשפיע עליו, במודע או בתת מודע שבועיים לאחר מכן כאשר הנאשם יחזור ויטען טענה זו בתיק השני. בכך יש לראות חשש למשוא פנים, אפילו אין זה חשש קרוב. (בפני: השופט מלץ. עו"ד זילברברג למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 16.9.90).
רע"א 2991/90 - אברהם אנג'ל נגד קוליה בודסקי
*רשות ערעור בשאלה אם שופט בי"ד לשכירות יכול להשתמש בנסיונו כשופט כדי לקבוע את גובה שכה"ד
(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הוא עו"ד המנהל את משרדו במושכר שהוא מחזיק בשכירות מוגנת. המשיבה היא הבעלים של אותו מושכר. המשיבה ביקשה מביה"ד לשכירות לקבוע את גובה דמי השכירות במושכר, וביה"ד קבע את דמי השכירות, בהזכירו בפסק דינו חוות הדעת של שמאי שהובא מטעם המשיבה, אם כי לא הסתמך על חוות דעת זו לחלוטין, בציינו כי הוא מסתמך גם על נסיונו. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הערעור. המערער סבר כי פסולה הסתמכותו של ביה"ד על נסיונו, שכן אין ביה"ד יכול לשים עצמו שמאי וכן "נסיון" זה כמוס בלב ביה"ד ואין בעל דין יכול לבדוק ולבחון על מה מבוסס נסיון זה. אשר לכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי בי"ד לשכירות, שלא כבימ"ש רגיל, רשאי להסתמך על נסיונו, שכן נסיון זה משמש לו קנה מידה לבחון את חוות דעת המומחה אם אינה חורגת מן הסביר לכאן או לכאן, וכן מלמד הנסיון את ביה"ד את גבולות דמי השכירות לכאן או לכאן במושכרים דומים באותו איזור. הבקשה לרשות ערעור נתקבלה.
לאחר סקירת העקרונות המנחים לעניין מתן רשות ערעור (חניון חיפה בר"ע 103/82 פד"י ל"ו (3) 123) מגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי השאלה שמעורר המבקש, אם רשאי ביה"ד לשכירות לקבוע את גובה דמי השכירות "לפי נסיונו" ואם קיים הבדל לעניין זה בין ביה"ד לשכירות, כבי"ד לעניינים מיוחדים, ובין בימ"ש רגיל, היא שאלה שיש לדון בה. הבעייה מתמקדת בשאלה עד כמה יכול השופט, במסגרת סמכותו כבי"ד לשכירות, לשום את ערך הנכס כבסיס לחישוב דמי השכירות, שהרי שומת מקרקעין מצריכה, בדרך כלל, חוות דעת של מומחה אשר גם עשוי להיחקר על תוכן חוות דעתו והנתונים עליהם מושתתת חוות הדעת. שאלה זו בהיבט האמור טרם נתלבנה כיאות בביהמ"ש העליון, ובפסיקה שוררת לגביה אי בהירות מסויימת. על כן זו שאלה בעלת חשיבות כללית שלציבור הרחב יש עניין בבירורה ויש לתת בה את רשות הערעור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד א. לוי למבקש, עו"ד בראון למשיבה. 30.9.90).