תקציר סביר כרך ל"ו חוברת 16

ע.א. 37/86 - משה לוי ואח' נגד יצחק שרמן ואח' + ע.א. 58/86 - יהודה המאירי, עו"ד נגד משה לוי ואח'

הפרת הסכם קומבינציה. אחריות עו"ד עקב רשלנות כלפי צדדים לחוזה(מחוזי חיפה - ת.א. 957/81 - הערעור של לוי נדחה והערעור של המאירי נתקבל).

א. שרמן היו בעלים של חלקה בקרית אתא ועשו עיסקת קומבינציה עם חברה קבלנית בשם צוברי. עו"ד המאירי היה מעורב במתן שירות מקצועי של עו"ד בתהליך התגבשות וקידום העיסקה נשוא הדיון. ההסכם הראשון שנוסח ע"י המאירי נערך ביולי 1974 ולפיו היתה אמורה צוברי לבנות על החלקה בניין שרמן 5 דירות, ולסיים את עבודת הבנייה תוך 22 חודש מיום קבלת היתר הבניה. עם חתימת ההסכם חתמו ומסרו שרמן יפו"כ בלתי חוזר להמאירי ועל פיו הוסמך לטפל מטעמם בביצוע רישום העיסקה תוך הבטחת זכויותיה של צוברי. חלפו שנים ומאומה לא נעשה ע"י צוברי לקידום העיסקה. בספטמבר 1978 נערכה תוספת להסכם המקורי ונקבע שהבניה תחל תוך 4 חודשים ואילו 5 הדירות של שרמן תהיינה מוכנות תוך 30 חודש מתחילת העבודה. בנובמבר 1978, לאחר שנחתמה התוספת להסכם, התקשרה צוברי עם קונים למכירת דירות ובכללם לבני הזוג לוי. עם חתימת ההסכמים שילם לוי לצוברי את התמורה המוסכמת במלואה ואילו הערות אזהרה לטובת לוי, שאמורות היו להירשם, נרשמו בפועל רק בפברואר 1980. צוברי לא השיגה היתרי בניה ועבודות הבניה לא החלו. בספטמבר 1980 שיגרו שרמן מכתב לצוברי בו הודיעו על ביטול ההסכם והתוספת להסכם. על מכתב זה לא באה כל תגובה.
ב. בעקבות התפתחות דברים זו הוגשו מספר תביעות. תביעה אחת הוגשה ע"י שרמן נגד חברת צוברי והמאירי לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב הפרת ההסכם. כלפי המאירי נטען כי השתמש ביפוי הכח הבלתי חוזר שלא כדין וכי התרשל במילוי תפקידו. תביעה נוספת הוגשה ע"י שרמן לפס"ד הצהרתי הקובע כי שרמן ביטלו את ההסכמים כדין,כי ההסכמים בטלים וגם יפוי הכח הבלתי חוזר להמאירי בטל. כפועל יוצא מכך נתבקש ביהמ"ש להורות על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו על החלקה. תביעה אחרת הוגשה ע"י לוי נגד צוברי, נגד המאירי ונגד שרמן ובה תבע כי אלה יחוייבו לשלם לו פיצויים והשבת הכספים ששילם. נגד המאירי העלו לוי טענות שהתרשל בביצוע תפקידו והפר את חובת הנאמנות שחלה עליו כלפי לוי, שכן הוא הינו זה שניסח את ההסכמים, הוא זה שהיה בקיא בעובדות וכמי שפעל, לטענת לוי, גם כעורך דינם, היה חייב להעמידם על העובדות כהוויתן והמשתמע מהן.
ב. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת שרמן וקבע כי ההסכם עם צוברי בוטל, כי אין עוד תוקף לייפוי הכח שניתן להמאירי וכן הורה כי הערות האזהרה שנרשמו לטובת לוי ואח'תמחקנה. באשר לתביעת הפיצויים של שרמן קבע ביהמ"ש כי הם לא הוכיחו נזק שנגרם להם בשל הפרת ההסכם ע"י צוברי, אך פסק לשרמן סכום של מליון ש"י כפיצויים בגין עוגמת נפש לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). כן קבע ביהמ"ש כי המאירי ייצג גם את שרמן בעיסקה עם צוברי וקבע כי המאירי לא עמד בחובות הנדרשות ממנו כלפי שרמן והטיל עליו לשאת יחד עם חברת צוברי בפיצוי שנפסק לטובת שרמן על עוגמת נפש. בתביעה של לוי לא הגישו צוברי כתב הגנה וביהמ"ש חייב את צוברי לשלם ללוי 53,000,000 ש"י, ביהמ"ש דחה את תביעת לוי נגד שרמן שנשענה על הטענה כי במתן יפוי הכח לעו"ד המאירי יצרו מצג שווא כלפי לוי. בתביעתו של לוי נגד עו"ד המאירי פסק השופט כי הוא רואה את המאירי כמי ששימש גם כעורך דינו של לוי וקבע כי המאירי לא עמד בחובות הנדרשות מעו"ד כלפי לקוחו, כי התרשל במילוי חובתו המקצועית כלפי לוי הן באופן שבו נוסחו החוזים עם צוברי, והן בקשר לאינפורמציה והיה עליו למסור ללוי לפני חתימת החוזים. לפיכך חוייב המאירי לשלם ללוי סכום שלכ-95,000 ש"י (במקור כ-950,000 ל"י), הסכום אותו השקיעו לוי בדירות וכן סכום של1,000,000 ש"י בגין עוגמת הנפש שנגרמה ללוי.

ג. השאלות שהועמדו לדיון בערעור הן אלה : ערעורם של לוי לעניין קביעת ביהמ"ש כי ההסכם בין שרמן לצוברי בוטל וכי הערות האזהרה שנרשמו על החלקה ימחקו ; ערעורושל המאירי על שחוייב לפצות את לוי ; ערעורם שכנגד של לוי באשר לשיעור הפיצוי וההוצאות שנפסקו לטובתם ושחוייב בהם המאירי. הערעורים של לוי נדחו ושל המאירי נתקבל.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי כי צוברי הפרה את ההסכם בינה לבין שרמן הפרה יסודית. כאשר נקבע בהסכם מועד לחיוב, יש ומעבר זמן רב, להבדיל מפיגור קל בלבד, יכול וייחשב כהפרה המשמיטה את בסיסו של ההסכם. בענייננו חלף זמן רב מעבר לתקופה שנקבעה בתוספת להסכם לתחילת הבניה וכל אותו זמן לא הוצא היתר הבניה. כיוון שצוברי הפרה את ההסכם הפרה יסודית קמה לשרמן הזכות לבטלו ומשביטלו אותו כדין פעלו.
ה. כיוון שההסכם בוטל כדין ע"י שרמן ניצבת ועומדת השאלה מה מעמדם של רוכשי הדירות ואם יש בעובדה שנרשמו הערות האזהרה לזכותם משום זכות כלשהי הקנוייה להם כלפי שרמן. ביהמ"ש המחוזי, נהג בהתאם להלכה שהיתה נהוגה אותה עת ושלפיה אין תוקף להערות אזהרה שנרשמו כאשר הסכם הקומבינציה בוטל כדין ע"י בעל המגרש. ברם, מאז נדונה בעייה זו מחדש ובפסיקה מאוחרת יותר הושמעו דעות שונות מאלה שרווחו בעבר. אולם אין צורך לנקוט במקרה זה עמדה בסוגייה מורכבת זו, שכן מקובל על הכל שאם רוכש דירה שרשומה לטובתו הערת אזהרה מעדיף לתבוע ממפירי ההסכם עמו השבת כספו ותשלום פיצויים, ואין הוא תובע אכיפת החוזה, אין עוד לקיים את הערת האזהרה, שכן אין היא משרתת עוד כל תכלית.
ו. מכאן לפרשת לוי-המאירי והערעורים הנוגדים שלהם. ערעורו של המאירי על פסה"ד, בו נקבע כי מאזן ההסתברויות נוטה למסקנה כי הוא שימש גם עורך דינו של לוי וכי הוכחה רשלנות מצדו נגד לוי דינו להתקבל. ביהמ"ש העליון התייחס בהרחבה רבה לסוגייה של היקף וטיב חובותיו ואחריותו של עו"ד כלפי לקוחו, תחום חובותיו ואחריותו של עו"ד, אם בכלל, כלפי מי שאינו לקוחו, אך היה קשור בעניין שטיפל בו עוה"ד עבור לקוחו שלו. ביהמ"ש התייחס הן לבסיס החוזי של חבות עוה"ד כלפי הלקוח והן לבסיס של פיצוי בנזיקין בגין התרשלות, ובאשר להתרשלות הן כלפי הלקוח והן כלפי הצד השני. בסיכומו של דבר הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי בענייננו לא ייצג המאירי את לוי בחוזה האמור בו ייצג המאירי את הקבלן, אם כי ללוי לא היה עו"ד משלו ואף שילם שכ"ט להמאירי. ביהמ"ש קבע כי שכה"ט שולם עבור רישום הבית המשותף. כיוון שכך החליט ביהמ"ש לקבל את ערעורו של המאירי.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. הדס ללוי, עו"ד מ. קריצמן לשרמן, עו"ד שמעון אייל להמאירי. 10.9.90).

בשג"צ 3230/90 (בג"צ 1030/89) - ג'לאל ותד - ראש המועצה המקומית ג'ת ואח' נגד עבד אל רחמן מוחמד ג'סאר.

*בג"צ 1030/89)- פסיקת הוצאות בעתירה בבג"צ(הערעור נדחה).

א. המשיב הגיש בקשה למתן רשיון עסק למפעל לייצור טחינה בכפר ג'ת במשולש והרשויות המוסמכות, ובכללן ראש המועצה, אישרו את הבקשה אך רשיון העסק לא ניתן. על רקע זה הוגשה עתירה ע"י המשיב בטענה של שרירות לב ושיקולים זרים לעניין מטעם המערערים דנן. בתשובה לעתירה העלה המערער שורה של טענות כלפי המשיב וטענתו העיקרית היתה כי המועצה צדקה בסרבה ליתן רשיון עסק למשיב בשל מפגע תברואתי. בעקבות דיון שהתקיים נבדק המצב מחדש, נסתם הבור שהיווה מפגע וניתן הרשיון. לאור זאת הודיע ב"כ העותר (המשיב דנא) כי הוא מסתלק מן העתירה אך הוא עומד על פסיקת
הוצאות, שכן אלמלא הגשת העתירה עניינו לא היה מוסדר. הרשם שמע את טענות בעלי הדין, קבע כי סירובו של ראש המועצה ליתן את הרשיון הצדיק מלכתחילה את הגשת העתירה, וכיוון שכך חייב את המערער בהוצאות ההליך. הערעור נדחה פרט לכך שנקבע כי המועצה חייבת לשאת בהוצאות ולא העותר אישית.
ב. הטענה המרכזית של המערער היא כי בדין סירב ליתן את הרשיון כל עוד לא הסירו המשיבים את המפגע ומשהוסר המפגע ניתן הרשיון. משבוטלה העתירה לא ראה הרשם מקום להידרש למלוא היקפה של השאלה האם פעל העותר כדין או בחוסר סמכות, שאחרת היה מוצא עצמו דן בעתירה המקורית לגופה. הרשם בדק אך זאת האם מלכתחילה היה צידוק להגשת העתירה ואם בסופו של דבר זכה העותר (המשיב) לסעד המבוקש. הרשם קבע כי התשובה לשתי שאלות אלה היא חיובית ולמסקנה זו של הרשם יסוד בעובדות. בדרך כלל אין דרכה של דרגת ערעור להתערב בפסיקת הוצאות משפט. העניין נמסר לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ובשיקול דעת זה אין זה מן הראוי, בדרך כלל, שערכאת הערעור תתערב. גם לגופו של עניין ההחלטה של הרשם בדין יסודה, בשוני אחד והוא שהחיוב יחול על המועצה המקומית ולא על המערער אישית, שכן המערער פעל בעניין דנן כראש הרשות המקומית, ואם שגה - שגיאת הרשות המקומית היא.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ותאד למערער, עו"ד א. פינצ'וק למשיב. 18.7.90).

בש"פ 3839/90 - מדינת ישראל נגד יהושע אשר ואח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סחיטה באיומים)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).

א. המשיבים הואשמו בעבירות של סחיטה באיומים וקשירת קשר לביצוע פשע והמדינה עתרה למעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש נעתר לבקשה ביום 5.10.89, בהתחשב בטיב העבירות ונסיבותיהן ובעבר הפלילי של המשיבים. לאחר שתמה עדותו של המתלונן כעד תביעה, עתרו המשיבים לעיון חוזר בהחלטה על מעצרם וביהמ"ש המחוזי החליט ביום 19.3.90 להיעתר לבקשה בנימוק שהחשש של שיבוש הליכי המשפט, שהיווה אחד הנימוקים להחלטה על מעצרם של המשיבים, שוב לא היה קיים, לאחר עדות המתלונן. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש העליון, הערר נתקבל ביום 26.3.90 והוחלט על המשך מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בהחלטתו ציין השופט אלוני את הנימוקים להמשך מעצר המשיבים, על אף שהחשש לשיבוש הליכים לא קיים עוד בעיקרו של דבר. השופט אמר בהחלטתו כי "מאמין אני כי במשך חמשת החודשים הקרובים ניתן גם ניתן לסיים את ההליכים עד תום...". חמשת החודשים חלפו עברו והמשפט לא נסתיים. עתה ביקשה המדינה להאריך את המעצר בשלשה חודשים נוספים. הבקשה נדחתה.
ב. על אף התחזית של השופט אלוני שהמשפט יסתיים תוך חמישה חודשים, ועל אף שלכאורה לא היה טעם שלא לסיים את המשפט משך חמישה חודשים מיום ההחלטה, לא נסתיים המשפט עד היום. לא נתקיימו מאז ההחלטה הנ"ל אלא ארבעה ימי דיון לשמיעת הראיות ועד כה נסתיימו רק ראיות התביעה וממתינים להחלטת ביהמ"ש בטענת המשיבים שאין להם להשיב על האשמה. גם אם תדחה טענה זו טרם נקבעו מועדים נוספים להמשך שמיעת הדיון. בנסיבות אלה, אין זה מן הראוי להאריך את מעצר המשיבים לשלשה חודשים נוספים ויש לאפשר להם להשתחרר בערבות כפי שהם מבקשים.
ג. בקשר למסקנה הנדונה יש להדגיש כי על אף שבבקשה מטעם המדינה מבקשת המדינה לייחס את הדחיות והעיכובים בדיון למשיבים וסניגוריהם, הרי התמונה המצטיירת שונה היא. כמו כן, בנסיבות המקרה, אין עוד חשש לשיבוש הליכי משפט לאחר שהתביעה סיימה את ראיותיה. לאחר סיום שמיעת ראיות התביעה, ומבלי לחוות דעה לגופן של האשמות המיוחסות למשיבים, אין עוד תמונת המעשים המיוחסים למשיבים חמורה כפי שנראתה בתחילה ואין מדובר במעשי אלימות של ממש של המשיבים. כמו כן, משחלפה תקופת שנה
מיום מעצרם של נאשמים ולא נסתיים משפטם, יש מקום לשחררם, אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות שיצדיקו עשיית שימוש בסמכות המוקנית לשופט ביהמ"ש העליון לפי סעיף 54 לחסד"פ. בענייננו אין נסיבות כאלה.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' סיגל קוגוט למבקשת, עוה"ד משגב, שרמן ועמירם למשיבים. 12.9.90).

בש"א 2591/90 - שוש נסים נגד עו"ד מנחם דניאלי

*פטור מאגרה והפקדת ערבון(בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).

א. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון והגישה בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון. בתצהירה היא מציינת כי היא מועסקת כפקידה במע"צ וכי הכנסתה הפנוייה - לאחר ניכוי חובות, הלוואות וחסכונות - הינה כ-650 ש"ח. כן צויין כי המבקשת מתגוררת עם הוריה המבוגרים החיים מקיצבת זיקנה וכן אביה מאושפז במוסד סיעודי והיא משלמת למוסד עבור החזקתו שם כ-550 ש"ח לחודש. המבקשת נחקרה על תצהירה ומחקירה זו עולה כי ימים ספורים לאחר שנעשה התצהיר, עוד בטרם הוגשה הבקשה לביהמ"ש, קיבלה המבקשת מן המשיב את סכום הפיצוי שנפסק בביהמ"ש המחוזי בסך של כ-11,000 ש"ח. עובדה זו לא נזכרה בתצהיר ואף לא נעשה נסיון לגלותה לאחר הגשתהבקשה. קבלת סכום הפיצוי מאת המשיב הינו נתון חשוב ומשמעותי לעניין הבקשה לפטור מאגרה, והימנעות מאיזכורו הינו בבחינת נסיון להעלים עובדה חשובה מעיני ביהמ"ש. מטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.
ב. המבקשת מסבירה כי מסכום הפיצויים שילמה שכ"ט עו"ד ונשאר בידיה סכום של כ-6,200 ש"ח בלבד שהוצא להחזר חובות. הסבר זה אין בו כדי להועיל, שכן בסדרי העדיפויות יש ליתן את הדעת לא רק לתשלום שכ"ט עו"ד וחובות אחרים, אלא גם לחובה לשלם אגרה בקשר עם הגשת הערעור, ובנסיבות האמורות לא תישמע טענת המבקשת כי היא חסרת יכולת.
ג. מעבר לכך, מתלושי המשכורת שצירפה המבקשת עולה כי שכרה החודשי הנקי (לאחר ניכויי החובה) הוא כ-1,850 ש"ח, אלא שלמבקשת הלוואות רבות שנטלה ומספר חסכונות, כך שהסכום המועבר מידי חודש לחשבונה בבנק הוא כ-650 ש"ח לחודש. יש לבחון את יכולת המבקשת לפי שכרה הנקי לאחר תשלומי החובה, ולא לפי סכום הכספים המועבר לחשבון הבנק שלה לאחר הורדות שונות שאינן בבחינת ניכויי חובה. לפי זה, אין יסוד לקבוע כי המבקשת חסרת יכולת לשלם את אגרת ההליך ולהפקיד את הערבון.

(בפני: הרשם צור. עו"ד ח. רובינשטיין למבקשת, עו"ד חרוץ למשיב. 17.9.90).

ע.פ. 4057/90 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יידוי אבנים על כלי רכב של ערבים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד ספטמבר 1973, הועמד לדין יחד עם חמישה אחרים בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע וסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. משך תקופה של כשבוע ימים, בחודש מאי 1989, מידי יום ביומו, בכביש הראשי שבבית שמש, זרקו המערער וחבריו אבנים לעבר כלי רכב של ערבים שנסעו במקום וגרמו לכך שמידי יום נפגעו מספר כלי רכב של ערבים. הרקע למעשי המערער וחבריו היה מציאת גופתו של החייל סספורטה שנרצח ע"י מחבלים. בגין העבירות הנדונות גזר ביהמ"ש המחוזי למערער מאסר של חמישה חודשים בפועל ושנה על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור צמצם את ערעורו לבקשה כי המאסר שהוטל על המערער ירוצה שלא במאסר בפועל, אלא במסגרת עבודת שירות, וקצינת המבחן הצטרפה לבקשה כאמור, בהתחשב באישיותו של המערער, שבינתיים הסתדר בעבודה, ובהתחשב בהיותו מבחינה שכלית על סף
פיגור קל. מנגד, התנגדה ב"כ המדינה לבקשה וציינה בטיעונה את חומרת העבירה ואת העובדה שעבירות דומות לאלה הולכות ונהיות נפוצות, ומה גם שאין מדובר באירוע חד פעמי, אלא בהתנכלות שיטחית במשך שבוע ימים לכלי רכב.
ג. העבירות בהן הסתבך המערער הפכו עבירות החוזרות על עצמן, עבירות המצדיקות ענישה שיהיה בה אלמנט מרתיע לגבי אחרים. עם כל ההבנה לצער וכעס שמעוררים מעשי רצח נתעבים, והעובדה שהמעשים של המערער וחבריו היו על רקע רציחתו של החייל סספורטה, אין מקום להתיר את הרצועה ולקבל בהבנה או בסלחנות עבירות הבאות בעקבות כעס עקב מעשים נפשעים כאלה. אם בתי המשפט, בעונשים שהם מטילים, יתייחסו לכך בסלחנות, עלול הדבר לשמש אות למעשים נוספים של נטילת החוק לידיים על ידי רבים, והדבר יביא לאלימות ולאלימות נגדית תוך איבוד שליטה והבחנה בין מותר לאסור. צודקת על כן ב"כ המדינה בטיעונה, שיש הצדקה להטלת עונשים מרתיעים שיכללו מאסר בפועל, שרק כך ימצא אלמנט ההרתעה את ביטויו. בהתחשב בכל אלה ובעונשים שהוטלו בגין מעשים דומים בעבר אין לומר כי העונש שהוטל על המערער מצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אברג'יל ארמון למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 18.10.90).

בש"א 3107/90 - צור חברה לביטוח בע"מ נגד אגד... בע"מ ויוסף מצא

*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

א. בביהמ"ש המחוזי בחיפה התנהל משפט בתביעת נזיקין שהגיש המשיב השני (להלן: מצא) נגד המשיבה הראשונה (להלן : אגד) בקשר לתאונה שאירעה למצא במהלך שירותו באגד כנהג. בעקבות הגשת התביעה הגישה אגד הודעת צד ג' כלפי המבקשת בטענה כי חיוביה כלפי התובע (מצא) מכוסים בפוליסת הביטוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת מצא לאחר שלא מצא כי אגד אחראית לתאונה ועם דחיית התביעה נדחתה, ממילא, גם הודעת צד ג' ששלחה אגד למבקשת. יחד עם זאת התייחס ביהמ"ש המחוזי גם לשאלת גובה נזקי התובע ולשיעור רשלנותו התורמת וגם לפי חישוב זה הגיע למסקנה כי אין מצא זכאי לפיצוי כספי. כן התייחס ביהמ"ש המחוזי למחלוקת שבין אגד למבקשת בשאלת החבות מכח הפוליסה, ובעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי המבקשת אחראית מכח הפוליסה, אולם מכיוון שתביעת התובע נדחתה, נדחתה עמה גם הודעת צד ג'. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 28.3.90. ביום 17.5.90 הגיש מצא ערעור על פסה"ד והעתק מהודעת הערעור הגיע לב"כ המבקשת עוד בסוף חודש מאי 1990 , אך טרם נתקבלה בידיו הודעה כי המערערהפקיד ערבון כמצוות תקנה 420 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביום 10.7.90 הגיש ב"כ המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, המכוון לאותו חלק מן הפסק בו נקבע כי המבקשת אחראית כלפי אגד מכח פוליסת הביטוח. מצא לא נקט עמדה בבקשה זו ואילו ב"כ אגד התנגד לבקשה. הבקשה נתקבלה.
ב. אין ספק כי בקשה זו היא יוצאת דופן שכן עניין לנו בבעל דין (המבקשת) אשר זכה בדינו ולכאורה אין לו כל עניין לערער על פסה"ד שניתן לטובתו. הלכה פסוקה היא כי "זכות הערעור הוענקה לבעל דין אשר קופח ; מי שקיבל את מלוא הסעד שהיה זכאי לקבל, אינו מקופח". המבקשת היא בעל דין שכזה, ואם היתה טורחת ומגישה ערעור, ספק אם ביהמ"ש היה מקבל אותו. אולם, משעה שמצא הגיש ערעור השתנה מצבה של המבקשת. באם הערעור יתקבל וייקבע כי אגד אחראית לתאונה, תיכנס לתוקף קביעת ביהמ"ש המחוזי כי ביחסים בין המבקשת לאגד, יש תוקף לפוליסה שהוציאה המבקשת. מכאן כי משעה שהגיש מצא ערעור נוצר מצב חדש המחייב את המבקשת לשקול את עמדתה ואמנם זו שקלה ומצאה שיש מקום להגיש ערעור משל עצמה ולא על דרך של ערעור שכנגד. אולם המבקשת איחרה את המועד שכן פנייתה נעשתה לאחר חלוף המועד להגשת ערעור
עצמאי, להבדיל מערעור שכנגד. בנסיבות האמורות קיים טעם מיוחד, להאריך למבקשת את המועד משיקולים של צדק.

(בפני: הרשם צור. עו"ד אורון למבקשת, עו"ד זרזבסקי לאגד. 27.9.90).

בש"פ 3969/90 - בנימין דרעי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. המערער הואשם בעבירות של אינוס, כליאת שווא והדחה בחקירה. על פי כתב האישום הסיע המערער במכוניתו כ"טרמפיסטית" את המתלוננת, אותה לא הכיר קודם. במהלך הנסיעה סטה המערער לשביל צדדי ושם בעל את המתלוננת, כאשר לטענת התביעה עשה כן לאחר שאיים עליה. לטענת התביעה ביצע העורר גם מעשה של כליאת שווא לגבי המתלוננת וכן הדיחה בחקירה כשאמר לה שלא תקח את פרטי המכונית שלו, ובנסיבות המקרה יש להסיק כי התכוון שלא תספר על אשר עשה בה. התביעה ביקשה מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הערר נתקבל.
ב. לגבי נסיבות האירוע עומדות עדויות המתלוננת והעורר לבדן. על פי גירסת העורר הסכימה המתלוננת למעשה הבעילה ואף שיתפה עימו פעולה ונהנתה ממעשהו. לחילופין טוען הסניגור כי גם אם לא היתה הסכמה מצד המתלוננת למעשה הבעילה, הרי על פי האותות החיצוניים של התנהגותה, יכול היה העורר להסיק שמשלב מסויים מסכימה המתלוננת להבעל. גירסת המדינה, לעומת זאת, היא, כי המתלוננת פחדה ונבהלה מהתנהגותו ודבריו של העורר והעמידה פנים כי היא מסכימה למעשיו. זאת כדי לעבור את האירוע מבלי שהמערער יפגע בה. אכן, די לעניין טענה זו לומר כי גם אם בשלב מסויים שיתפה המתלוננת פעולה עם העורר, יתכן שכך עשתה מחשש לחייה. מכל מקום קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. אכן, אין מדובר באונס אלים, כדוגמת מעשים לא מעטים המגיעים לדיון בביהמ"ש, אך ראיות לכאורה לאשמה קיימות.
ג. מאידך יש לקבל את הטענה השניה של העורר כי לאור נסיבות המקרה, אופיו ונסיבותיו של העורר יש חלופה למעצרו, גם אם קיימת עילת מעצר נגדו. מדובר במקרה גבולי, כשיתכן וביהמ"ש יגיע למסקנה שאין לשלול את האפשרות שבנסיבות המקרה טעה העורר בהבנת תגובותיה של המתלוננת. אין צורך להכריע בשאלה זאת כאן, שכן ביהמ"ש שידון בעניין יכריע בדבר, אך כשבאים להכריע בעניין המעצר של העורר, אין להתעלםמנסיבות המקרה המיוחדות. לכך יש להוסיף, כי על פי עברו הנקי של העורר, נסיבותיו המשפחתיות ועובדת תפקודו התקין בכל מובן כחקלאי בעל משק, פרט להסתבכותו בתיק זה, ניתן לומר, שאין חשש של ממש שהעורר יסכן את הציבור אם לא ישאר במעצר. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר ממעצרו בערבות ובתנאים מגבילים.

(בפני: השופט אור. עו"ד לידסקי למבקש, עו"ד בורנשטיין למשיבה. 24.9.90).

בג"צ 3491/90 - מוסטפא סבח אגברייה ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'

*הפעלת יום לימודים ארוך ביישובים ערביים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. לפי חוק יום חינוך ארוך, התשנ"א 1990 (להלן: החוק), יוחל החוק "בהדרגה החל בשנת הלימודים התשנ"א על פי צווים שיתן השר בהתייעצות עם רשויות החינוך המקומיות ובאישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ובלבד שהחלתו תושלם לא יאוחר מראשית שנת הלימודים, התשנ"ד". וועדת הכספים של הכנסת קבעה שבמסגרת התקציבית הנתונה יופעל החוק בשנתו הראשונה בישובי פיתוח וקו עימות ובבתי ספר של שכונות שיקרם ורווחה בהם קיימים לפחות %35 מהתלמידים טעוני טיפוח. אין חולקין על כך שהקריטריונים שהיה מקום לקבעם בגדר סעיף 5 לחוק היו אמורים להיקבע שלא ע"י ועדת הכספים אלא ע"י השר באישור ועדת החינוך של הכנסת. שר החינוך הוציא את הצווים,
וכשבא העניין לפני ועדת החינוך של הכנסת, התרעמו חבריה על כי העמידו אותם לפני עובדה מוגמרת, כאשר כבר נעשו כל הסידורים ליישום החוק. הושגה פשרה, שלפיה, בין היתר, הוחלט לאשר את הצווים, ולאפשר תיקונים בצווים שיובאו לאישור הועדה וכו'. העותרים פנו לבג"צ וביקשו לבטל את הצווים שהוציא המשיב בדבר יישום החוק ב-500 בתי ספר כשהם מעמידים את טענותיהם על שלשה נדבכים : יש בצווים משום אפלייה של הסקטור הערבי שרק בתי ספר מועטים מתוכו נכללו ברשימת בתי הספר שבצווים ; לא נתמלאו התנאים הכלולים בסעיף 5 לחוק ; עקרונות שלטון החוק מחייבים ביטול הצווים ועניינם גובר על כל קושי העשוי להיווצר מקבלת העתירה. העתירה נדחתה.
ב. לעניין טענת ההפלייה - השר אימץ את הקריטריונים שקבעה ועדת הכספים, שכשלעצמם הם סבירים על פניהם, והוא לא היה חייב לקבוע דווקא קריטריונים אחרים. משקל טענת האפלייה קטן יחסית כשמדובר ביישומו של החוק בתקופה של 3 שנים על כלל האוכלוסיה, ואין לומר שקיימת עילה להתערבות לטובת העותרים על יסוד טעם זה. לעניין הטענה בדבר פגמים בצווים, מנו העותרים מספר פגמים, ובכללם כי הדיונים לפני ועדת החינוך היו פגומים כי לא היתה התייעצות עם רשויות החינוך המקומיות וכי שיקול דעתו של השר היה פסול. יש לדחות את שתי הטענות הראשונות. העובדה שוועדת החינוך החליטה, מכורח המציאות, לאמץ את קריטריוני וועדת הכספים אין בה כדי לפגוע בתקפה של ההחלטה. גם באשר להתייעצות עם רשויות החינוך המקומיות, הרי הרשויות שעמן היה השר אמור להיוועץ הן רק אותן הרשויות שבהן אמור היה החוק להיות מיושם, אך לא עם כל הרשויות המקומיות. בנסיבות אלה, אם היה מי שנפגע ע"י היעדר התייעצות, הן רשויות חינוך שבהן הופעל החוק ולא העותרים.
ג. מאידך מבוססת טענת העותרים כי שיקול הדעת של השר היה פסול. השר סבר, ככל הנראה, שהוא אנוס על פי הדיבור, לקבל את הקריטריונים שנקבעו ע"י וועדת הכספים. יש איפוא ממש בטענה שהשר לא הפעיל שיקול דעת עצמאי משלו בהחליטו להוציא את הצווים. אעפ"כ אין להפוך את הצו למוחלט. ביטול הצווים בשלב הנוכחי עשוי להסב נזק רב לאותם תלמידי בית ספר שכבר נכללו במסגרת החוק ולהוריהם, אף מבלי שהם נשמעו. בעניין זה אין כל צורך בתצהיר והדברים הם ברורים על פניהם. ב"כ המדינה אף הבהירה כי עמדת השר כיום היא לקיים את הצווים וממילא בנסיבות העניין אין זה מן הנמנע שהשר יאשר את הקריטריונים בדיעבד. כמו כן, אם יבוטלו הצווים לא יהיה החוק ניתן ליישום בשנתו הראשונה למרות מצוותה המפורשת של הסיפא של סעיף 5 לחוק. בנסיבות מיוחדות אלה ובהיסוס הגיע בג"צ למסקנה שאין מקום להושיט סעד לעותרים, ומה גם שאילו נענתה העתירה היו גם בתי ספר הערביים המועטים שנכללו בגדר הצווים נזוקים.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עוה"ד פלדמן ואבו חוסיין לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 18.10.90).

בש"פ 3986/90 - מדינת ישראל נגד יחיאל דהאן ו-4 אח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (החזקת נשק, סמים, נסיון לרצח)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

א. חמשת המשיבים הואשמו באחזקת נשק שלא כדין, שלשה מן המשיבים הואשמו גם בנסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע נסיון לרצח והמשיב השני הואשם גם בהחזקת סם מסוכן ושימוש בו. המדינה ביקשה בשעתו לעצור את המשיבים עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לכך. עתה תמה התקופה של שנה מיום מעצר המשיבים ובקשת המדינה היא להאריך את המעצר בשלשה חודשים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נתקבלה.
ב. את נסיבות העבירות המיוחסות למשיבים יש לראות בחומרה ומטעם זה ערר על ההחלטה לעצור את המשיבים שנדון בשעתו בפני ביהמ"ש העליון נדחה וכן נדחו בקשות
לעיון חוזר. באחד העררים נטען כי ניתן להשיג את מטרת המעצר גם שלא ע"י מעצרם של חלק מהמשיבים, אך ביהמ"ש קבע כי בנסיבות הפרשה יש יסוד סביר לחשש של פגיעה בשלום הציבור ובטחונו באם העוררים (המשיבים) לא יהיו נתונים במעצר. מאידך, הדיון בתיק הפלילי לא התקדם בקצב הרצוי והוא עשוי להמשך ישיבות נוספות לא מעטות. סה"כ נתקיימו עד כה, במשך כל השנה, רק 11 ימי דיונים ומספר זה של ימי דיון בודאי אינו מניח את הדעת.
ג. עם זאת קיימים מספר נימוקים מצטברים המביאים לידי מסקנה, ולא בלי היסוס, שיש מקום להיעתר לבקשת המדינה. נימוקים אלה הם בין היתר שהמדינה מצידה עתרה לביהמ"ש המחוזי פעמים אחדות לקביעת מועדים נוספים לדיון, נתגלה קושי בקביעת מועדי דיון גם בשל מספר המשיבים המיוצגים ע"י מספר עו"ד והקושי לתאם מועד שיתאים לכולם, ימי דיון לא מעטים שנקבעו להמשך שמיעת הדיון נדחו ע"י ביהמ"ש בשל תיק אחר, ארוך ומסובך אשר גם בו בשעתו היו המשיבים במעצר ועל אף קשיים אלה נתקיימו 11 ישיבות כאמור. למשך החודשים הקרובים נקבעו ימי דיון לא מעטים. בכל הנסיבות יש להאריך עתה את המעצר בשלשה חודשים נוספים ואם לא יגמר המשפט בתוך התקופה המאורכת יחליט ביהמ"ש, אם תבוא בקשה להארכה נוספת, על פי הנסיבות שיהיו אותה שעה. כשבא ביהמ"ש להחליט בבקשה לפי סעיף 54 לחוק אל לו להתעלם מהסיכון שהנאשמים מהווים לציבור ומהצורך בהגנה על הציבור, אם כי ברור גם שזה רק אחד השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול, ולא תמיד יהיה בו כדי להכריע.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' מיקי חשין למבקשת, עוה"ד פרידמן, לירן, קליין, יפתח, אגסי ושרמן למשיבים. 16.10.90).

רע"פ 4299/90 - שמואל דוד נגד מדינת ישראל

*הארכת מעצר לצורך חקירה(ערר על החלטת מעצר - הערר נתקבל).

א. העורר הובא בפני שופט ביום 3.10.90 להארכת מעצר בקשר לחקירה מסועפת המתנהלת ע"י המשטרה. הוא נעצר תחילה ע"י חוקרי המשטרה ונחקר ברצף, יום ולילה, בהיותו חשב תנועת ש"ס. עד כמה שניתן להבין מתוכנה של הבקשה לצו המעצר נחשד העורר שנהג שלא כהלכה בכספי ש"ס וחטא ברישומים כוזבים במסמכי ש"ס וכדומה. בבקשה להוצאת צו המעצר נאמר כי העורר נחשד בגניבה בידי מורשה וברישום כוזב במסמכי תאגיד וקבלת דבר במרמה. ביהמ"ש דלמטה ציווה על מעצר העורר לצרכי המשך החקירה עדליום 9.10.90, וזאת על שום שקיים לסברתו חשד סביר לביצוע העבירות המיוחסות לעורר, ואם ישוחרר ממעצרו קיים חשש שישבש את הליכי החקירה. ערר שהוגש נגד החלטה זו נדחה בביהמ"ש המחוזי ביום 5.10.90. הערר על כך נתקבל.
ב. עד שבאים להשיב על השאלה אם חשוד פלוני עלול לשבש הליכי חקירה ועל כן ראוי לעצרו, יש להצביע תחילה על כך שבכלל קיימת עילה למעצרו. משמתקיימת עילת מעצר כי אז החשש לתיאום עדויות, להסתרת מסמכים וכדומה מצדיקים בהחלט מעצרו של החשוד כדי לא להכשיל את החקירה. אם החשוד הנחקר, שקיימת כנגדו עילת מעצר, משתמש בזכותו שלא להשיב לחוקרים ולא לספק מידע אל יתפלא שמעצרו יתמשך, שהרי עיקר העיקרים שבמתן צו המעצר הוא לאפשר לגוף החוקר לחשוף את האמת ולהציגה בפני ביהמ"ש מבלי שהחשוד יפריע לו בקידום החקירה. מתוך עיון בחומר שהוצג בענייננו עולה כי השאלה מתמקדת בכך אם בכלל הוצגה בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית תחילתית לביסוס חשש כלפי העורר שהיה מעורב בביצוע העבירות המיוחסות לו.
ג. הסניגור טען כי המשטרה לא הצליחה להצביע ולו רק על פני הדברים כי קיימת עילת המעצר שטוענים לה וטענתו זו לא זכתה לתשובה נאותה בהחלטות של הדרגות הקודמות. ניתן להתרשם מחומר הראיות כי חקירת המשטרה מתנהלת במישור אחד ואילו
המעצר מתבקש במישור שונה לגמרי. העולה מכך כי לא היה בסיס למעצרו של העורר מלכתחילה, שעילת המעצר המיוחסת לו איננה מתיישבת עם הנטען כנגדו ומכאן שהבקשה לא גילתה עילת מעצר ראוייה ואמיתית. מתקבל הרושם שהמעצר נעשה כדי להגיע בעקבותיו לגילוי עילת מעצר, כשהדין מחייב היפוכו של דבר: קיומה של עילת מעצר ולאחר מכן העמקת החקירה גם בתנאי מעצר.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אבי יצחק לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 7.10.90).

ע.א. 339+428/88 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד ב.נ.ת. ושות'... בע"מ ואח'

*פרשנות חוזה. השתק פלוגתא(מחוזי חיפה ת.א. 357/84 - ערעורים של המערערת ושל המשיבים - הערעורים נדחו).

א. מדובר בסכסוך כספי בין המשיבות שהן חברות קבלניות (להלן: התובעות) לבין חברת החשמל לישראל (להלן: הנתבעת). ביום 10.5.77 נחתם הסכם שלפיו מתחייבות התובעות לבצע עבור הנתבעת עבודות הקשורות בהכנת תעלת מוצא לים בתחנת הכח בחדרה. העבודות שבוצעו על פי ההסכם היו רחבות היקף ונמשכו עד לתחילת שנת 1980 כאשר נשלח לנתבעת "חשבון סופי". שיטת התשלום המדוייקת אותה קובע ההסכם שנויה במחלוקת, אבל כללית מה שהוסכם הוא כי מדי חודש יוגש חשבון על עבודות שכבר בוצעו. נקבע כי הנתבעת תשלם לאלתר %90 מחשבון זה ועשרת האחוזים הנותרים ישולמו לאחר גמר כל העבודות. המחלוקת בין הצדדים היא סביב שתי שאלות: האחת - האם יש לשערך את %10 הנותרים ; והשניה - בהנחה שיש לשערך את %10 הנ"ל על פי איזה מדד יעשה הדבר ובאיזה אופן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לשערך את ה-%10 הנותרים לפי מדד המחירים לצרכן, וכן קבע ביהמ"ש את המדד הקובע לצורך השערוך. הערעורים נדחו.
ב. ביהמ"ש המחוזי התייחס לפרשנות החוזה וקיבל את טענת התובעות שלפיה יש לשערך את %10 הנותרים. לעניין זה אימץ השופט את פרשנותו של שופט מחוזי אחר בתביעה שהוגשה ע"י תובעים אחרים נגד חברת החשמל, בגין חוזה דומה לחוזה דנא, פס"ד שהגיע לביהמ"ש העליון ואושר על ידו. בין היתר קבע ביהמ"ש כי סעיפי ההצמדה בהסכם, ככל שהם מתייחסים ל"חשבון הסופי" ואופן שיערוכו המדוייק, אינם ברורים וחד משמעיים. משום כך יש מקום לאמץ פרשנות כנגד המנסחת. כן קבע ביהמ"ש כי מן העובדה שהחוזה מסדיר באופן מפורט את דרך השיערוך של התשלומים החודשיים אינה מתחייבת מסקנה על הסדר שלילי ביחס ל-%10 הנותרים שתשלומם בפועל מעוכב תקופה ארוכה. כמו כן, טענת הנתבעת בדבר הסדר שלילי ביחס ל-%10 הנותרים, אינה עולה בקנה אחד עם כלל אחר בפרשנות חוזים, היינו "מבחן ההגיון המסחרי".
ג. כיוון שפרשנות התובעות נתקבלה כאמור אין צורך לדון בטענת התובעות כי קיים השתק פלוגתא בסוגיית שערוך %10 הנותרים. חברת החשמל נוהגת להשתמש בחוזים המתאפיינים בחלק כללי, הזהה בכל החוזים, ובחלק טכני ספציפי שדן בעבודה המסויימת נשוא החוזה, כאשר החלק הכללי מסדיר בין השאר את אופן התשלום. הטענה היא שבהתדיינות בין קבלן אחר לבין חברת החשמל כבר נדונה השאלה אם יש לשערך את %10 הנותרים ונפסק נגד חברת החשמל ולכן קיים השתק פלוגתא. לטענת התובעות, למרות שהן לא היו צד להתדיינות הקודמת, מספיק שחברת החשמל הינה צד בשתי ההתדיינויות כדי להעלות טענת השתק פלוגתא. אכן, קיימת אימרת אגב בפס"ד של ביהמ"ש העליון כי גם במקרה כזה קיים השתק פלוגתא, ורעיון זה אף אומץ בפס"ד אחר ע"י ביהמ"ש העליון, ואולם אין צורך להשתית כאן את ההחלטה על קיומו של השתק פלוגתא שכן נתקבלה פרשנות התובעות כאמור.
ד. שאלה אחרת העומדת במחלוקת בין הצדדים מחולקת ל-3 שאלות משנה : מהו המדד הנכון לשיערוך; ממתי צריך לשערך ; האם יש לפעול בשיטת "מדד ידוע" או "מדד בגין".
באשר למדד הנכון לשיערוך, קבע ביהמ"ש המחוזי כי הסכומים ישוערכו עפ"י המדד הכללי לצרכן ולא על פי מדד התשומות לבניה ובכך אין להתערב. אשר למועד ההצמדה היתה מחלוקת אם מועד ההצמדה צריך להיות מועד ביצוע העבודה או מועד הגשת החשבונות או מועד האישור של הממונה, וביהמ"ש קבע כי המועד יהיה יום התשלום בפועל של %90 האחרים ובכך אין להתערב. אשר לשאלה אם המדד ייקבע על פי ה"מדד הידוע" ביום התשלום או על פי "המדד בגין" אותו מועד ואשר מתפרסם כחודש לאחר מכן, העדיף ביהמ"ש את "המדד הידוע" ביום התשלום של %90 וגם בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. ליפשיץ לנתבעת, עו"ד ד. בלום לתובעות. 7.10.90).

ע.א. 490/88 - ד"ר בסיליוס המוטראן הקופטי... נגד אחמד עדילה ומוסא אבו דיאב

דחייה על הסף מחמת מעשה בי"ד של בתי המשפט ביו"ש. סמכות דיון בעניין מקרקעין הנמצאים באיזור יו"ש(מחוזי י-ם - ת.א. 1033/87 - הערעור נדחה).

א. המערער הינו המצרן של חלקת קרקע באיזור יריחו הרשומה בבעלותו של המשיב הראשון (להלן: עדילה). בשנת 1977 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי ברמאללה תובענה למימוש זכות המצרנות שלו ביחס לחלקה, לפי הדין החל ביו"ש. תביעתו נדחתה אך פסה"ד נהפך ע"י ביהמ"ש לערעורים ברמאללה והמערער נקבע בפסה"ד (להלן: פסה"ד הראשון), כבעליה של החלקה מכח זכות המצרנות אך החלקה לא נרשמה על שמו. בתחילת דצמבר 1983 הוטל עיקול ע"י ביהמ"ש המחוזי ברמאללה לבקשת המשיב השני (להלן : אבו דיאב), במסגרת תביעה שהגיש נגד עדילה על יסוד שטר אשר מועד פרעונו ביום 1.12.83. המערער צורף על פי בקשתו לתובענה זו כנתבע נוסף לעדילה, ובכתב הגנתו טען המערער כי העיקול הינו פרי קנוניה שבין שני המשיבים, שמטרתה להכשיל את תהליך רישום החלקה על שמו. ביהמ"ש באיזור קיבל את תביעת אבו דיאב נגד עדילה ועדילה חוייב לשלם לאבו דיאב את סכום הכסף על פי השטר. כמו כן אישר ביהמ"ש את העיקול שהוטל על החלקה. המערער ערער על החלטה זו לביהמ"ש לערעורים ברמאללה, ערעורו נדחה ופסה"ד של הערכאה הראשונה אושר (להלן: פסה"ד השני).
ב. המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה נגד המשיבים, שהינם, כמוהו, תושבי ירושלים, בעילת תרמית שבוצעה על ידם, לטענתו, להשגת פסה"ד השני, שנועדה להכשיל את רישום החלקה על שמו לפי פסה"ד הראשון. כן טען ל"עיוות דין, עוול ואי צדק משווע" שנעשו ע"י ערכאות האיזור. בתביעתו ביקש המערער לאסור על אבו דיאב לגבות את חובו ע"י מימוש העיקול ולהצהיר כי ההליכים שנקטו בהם המשיבים בטלים וכי לו הזכות להירשם כבעל החלקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף בנימוק של מעשה בי"ד (פלוגתא פסוקה). הערעור נדחה.
ג. באי כח המשיבים טענו כי ביהמ"ש צריך היה לדחות את התביעה על הסף, כבקשתם, גם מן הנימוק של חוסר סמכות לדון בתובענה. אמנם, טוענים הם, יש לביהמ"ש בירושלים סמכות בינלאומית, שהרי הומצאו למשיבים המתגוררים בירושלים כתבי בית-דין כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אך לטענתם אין די בכך ונדרשת גם סמכות בינלאומית במישור הענייני. המשיבים מסתמכים על "הלכת מוזמביק" האנגלית, שנקלטה אצלנו, ואשר לפיה אין לביהמ"ש סמכות דיון כאשר נשוא הדיון הינו מקרקעין הנמצאים מחוץ למדינה. כמו כן נפסק באנגליה כי שלילת סמכות זו חלה לא רק בתביעות קנייניות גרידא בקשר לקרקע, אלא בכל תביעה שמעורבת בה קרקע במדינה זרה. טענה זו יש לדחות. בין אם הלכת מוזמביק חלה אצלנו ובין אם לאו, אין במקרה זה תחולה להלכה זו. להלכה הנ"ל מספר חריגים שאחד מהם הוא כאשר מדובר בעוולת תרמית ביחס למקרקעין ובמקרה שלנו הטענה היא טענת תרמית. לכך יש להוסיף כי הכלל של הלכת מוזמביק מבוסס על רעיון האפקטיביות, היינו, יש חשש כי המדינה הזרה שבה מצויים
המקרקעין, תסרב להכיר ולאכוף את פסה"ד של הפורום, בראותה בדיון במקרקעיה התערבות שאין לה מקום. אלא שהצו בדבר עזרה משפטית (יהודה ושומרון) קובע כי פס"ד שניתן בישראל אפשר להוציא לפועל באיזור, ולכן תהיה אפקטיביות לפסה"ד שניתן בערכאה ישראלית כאשר נושאו הוא מקרקעין המצויים בשטחים המוחזקים.
ד. נותרה טענת מעשה בית דין שנתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי. בהנחה שפס"ד מהאיזור הוא פסק זר, הרי כדי שממצא בפסק דין זר יוכל לשמש כהשתק פלוגתא בהתדיינות בבימ"ש ישראלי, חייב פסה"ד הזר לעבור הליך של קליטה, ולפני כן אין לו מעמד בישראל כלל. אולם, כאשר אחד הצדדים טוען כי יש להשתמש בממצא שבפס"ד זר כדי ליצור השתק פלוגתא בהתדיינות המקומית, הרי זו טענה להכרה אינצידנטלית בפסה"ד, להבדיל מהכרה ישירה, המתבקשת כאשר פסה"ד הזר מהווה את עילת התביעה בביהמ"ש המקומי. לעניין ההכרה האינצידנטלית קובע סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ כי "אגב דיון בעניין הנמצא בסמכותו לצורך אותו עניין רשאי ביהמ"ש... בישראל להכיר בפסק חוץ... אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן". היינו, ההכרה כפופה לכך שמן הדין והצדק לעשותה. בענייננו תוקף המערער את ההכרה בפסה"ד השני בשתי טענות: כי לא זכה בערכאות האיזור להליך הוגן ; כי פסה"ד הושג תוך מירמה, שכן שיקרו המשיבים בבתי המשפט באיזור בעצם תביעת החוב שאינו אלא חוב פיקטיבי. ככל שמדובר בטענות שהעלה המערער כנגד הפסק, הרי שלא יכול להיות ספק, שאם צודק הוא בטענותיו, יש לו הגנות טובות מפני הכרה בפסה"ד השני, על פי כל מקור ושיטה משפטיים, ולפי כל פירוש של המונחים "דין וצדק".
ה. באשר לטענה כי המערער לא זכה למשפט הוגן - לעניין זה אין די בטענת בעל הדין, ועליו לעורר בלב ביהמ"ש חשש ממשי שנפגעו זכויותיו. במקרה שלפנינו, עולה מפסקי הדין בערכאות האיזור, כי התקיים דיון ענייני ומקיף בשאלה העובדתית שהעלה המערער ובשאלה המשפטית, והתוצאה אליה הגיעו בתי המשפט הינה סבירה על רקע החומר המשפטי המחייב באיזור ועל רקע חומר הראיות. מכאן שהמערער לא הצליח לעורר חשש ממשי כי פסה"ד של ערכאות האיזור נגועים בעיוות דין וניתנו מסיבות שאינן ענייניות.
ו. אשר לטענת המירמה והתנאים הפותחים פתח להעלאת טענת מירמה לגבי פסק זר שבכוחם להוות הגנה מפני הכרה בו - לשאלה זו אין תשובה בחוק האכיפה. לגבי פס"ד מקומי שמבקשים לקעקע נפסק כי טענת המרמה תשמע רק אם היא מסתמכת על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר פסה"ד, על גילויה של ראייה חדשה שלא היתה ידועה ולא היתה יכולה להיות ידועה בעת ההתדיינות, או על ראייה חיצונית למשפט עצמו הנוגעת למעשה רמאות אשר בוצע בניהול המשפט. אם צלחה טענה זו יבוטל פסה"ד. השאלה היא אם גם בטענת מרמה נגד פסק חוץ צריכים להתקיים התנאים הנ"ל. נראה שאין מקום לשוני בעניין זה בין פסק דין מקומי לבין פסק דין זר, וממילא אין מקום לטענות המערער, שהרי במקרה שלפנינו אין טענת המירמה מסתמכת על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר פסה"ד הזר, ואין היא נסמכת על גילוי ראייה חדשה, אלא על אותן ראיות ממש שהיו בפני ערכאות האיזור, היינו הראיות פנימיות למשפט ולא חיצוניות לו.
ז. במקרה הספציפי דנן ניתן לדחות את הערעור גם מטעם נוסף. שגם אם מלביש המערער את טענתו בכסות של טענת מירמה, הרי שבמהותה נוגעת טענתו לטעות של עובדה שנפלה, לדבריו, בפסקי הדין שנתנו ערכאות האיזור. טענת המערער היא כי אלו לא צדקו בסברן שתביעת השטר אמיתית היא, ולטענתו, למעשה, על יסוד הראיות שבפניהם טעו בתי המשפט בקביעת המימצא העובדתי שקבעו וטעות כאמור וודאי אינה מהווה הגנה בפני הכרה בפסק דין זר.

ח. הצדדים חלוקים גם בשאלה אם מדובר כאן בפס"ד זר או שמא פס"ד באיזור אינו פס"ד זר לצורך אכיפה בישראל. אין צורך להחליט בשאלה הנדונה שכן דין אחד הוא לענייננו בין שמדובר בפסק דין מקומי ובין שמדובר בפסק דין זר. נותרה השאלה אם עומד פסה"ד בכללים של השתק פלוגתא והתשובה לכך היא חיובית. שתיים הן השאלות שמבקש המערער שביהמ"ש בישראל יכריע בהן : השאלה העובדתית אם השטר והתביעה שבין המשיבים הם פיקטיביים ומבוססים על קנוניה ביניהם, והשאלה המשפטית מי גובר בסכסוך שבין מעקל קרקע בגין חוב כספי ובין מצרן שלטובתו פסק דין לפיו יש לרשום את בעלותו בקרקע. ערכאות האיזור דנו מפורשות בשאלות אלו ונתנו תשובה עליהן ומכיוון שכך חל לגביהן השתק פלוגתא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אורי חפץ למערער, עו"ד מ. עותמאן לעדילה, עו"ד ר. שטראוס לאבו דיאב. 14.10.90).

רע"פ 3207/90 - גדעון ספירו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של העלבת עובד ציבור ונסיון להשפעה על בימ"ש(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע בבימ"ש השלום בירושלים בשני אישומים המתייחסים לשני מכתבים שכתב. מכתב אחד, נשוא האישום הראשון, מופנה לשופטי ביה"ד הצבאי ברמאללה ועניינו עונש מאסר של 5 שנים שגזר ביה"ד על נער כבן 14 שהטיל בקבוק תבערה על אוטובוס. במכתב נאמר בין היתר "מה שאתם עשיתם הוא משפח ולא משפט... אתם עשיתם מעשה נבלה ועל כך תשלמו מחיר כבד... אני מקווה שב-5 השנים הבאות תסבלו מדי לילה מנדודי שינה... אשר יזכירו לכם לילותיו של הילד הפלסטיני...". המכתב האחר, נשוא האישום השני, הופנה אל 3 משופטי ביהמ"ש המחוזי בחיפה ועניינו החלטה במשפט זוטא של הנאשמים ברצח דני כץ, לפיה נתקבלו הודעות הנאשמים במשטרה. תמציתו של המכתב היא שהשופטים הושפעו בהחלטתם מדעת הקהל העויינת את הנאשמים ובהשפעתה של זו "אין מנוס מהרשעה טוטלית". המבקש מציע במכתב כי השופטים יפסלו עצמם מלדון במשפט והוא מציע להם להרכיב בימ"ש מיוחד המורכב משופטים לא ישראלים. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בגין המכתב נשוא האישום הראשון בעבירה של נסיון להעליב עובד ציבור ובגין המכתב לשופטי ביהמ"ש המחוזי בעבירה של נסיון להשפעה בלתי הוגנת. ביהמ"ש גזר למבקש חודשיים מאסר על תנאי ו-100 שעות שירות לתועלת הציבור. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מי שמבקש לבוא בטרקלינו של ביהמ"ש העליון, במסגרת ערעור שני, צריך להראות כי יש בעניין הנדון חשיבות משפטית או ציבורית שאיננה ספציפית לעניין הנדון. לצורך זה מעלה הסניגור לעניין האישום הראשון את השאלה של חופש הביטוי ובטיעונו ציטט את האימרה הידועה שמרבים לצטטה כי "חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא או לשמוע דברים המקובלים על הכל. חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דעות מסוכנות מרגיזות וסוטות אשר הציבור סולד מהן ושונא אותן". עוד הדגיש הסניגור את הצורך באיזון כאשר זכות זו מתנגשת בזכות אחרת. אלא שבכך לא די. "חופש הביטוי" איננה מילת קסם הפותחת כל שער. השאלה בענייננו איננה מהי ההלכה, אלא כיצד משפיעה ההלכה בהפעלתה ויישומה לגבי העניין הנדון כאן. חופש הביטוי איננו יכול לשמש הגנה בפני עבירה פלילית הנעברת ע"י ביטוי כזה או אחר.
ג. השאלה היא רק אם בביטויים בהם השתמש ,המבקש במכתבו נשוא האישום הראשון יש משום עבירה של נסיון העלבת עובד ציבור כפי שהוגדרה בסעיף 288 לחוק העונשין. טוען הסניגור כי יש בביטויים אלה משום עלבון, אך זהו העלבון המוגן ע"י חופש הביטוי. טענה זו אין לקבלה. לזכותו של אדם לבקר החלטה שיפוטית יש סייגים וכפי שנפסק "שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האמון במוסדות המשפט ומי שמבקש לשקוד
על השרשתו חייב גם להקפיד בכך שהביקורת על הפסיקה תהיה מכובדת, מרוסנת ועניינית... ולא תפגע ללא הצדקה וללא צורך בתדמיתם של השופטים". לעתים הקו המבדיל בין ביקורת "מרגיזה וסוטה" הנמצאת מן העבר האחד ומוגנת ע"י עקרון חופש הביטוי, לבין העלבה של שופט הנמצאת מן העבר האחר ואיננה מוגנת ע"י עקרון זה הוא קו דק ובלתי ברור. במקרים כאלה של ספק הובעה הדעה שיש להעדיף את השמירה על עקרון חופש הביטוי על פני הבאה לדין. אולם בענייננו המקרה איננו כלל ועיקר מקרה גבולי שיש לגביו ספק. שתי הערכאות פסקו שלפנינו מקרה ברור של העלבה בוטה וגסה של שופטי ביה"ד. נמצא שאין כאן שאלה ציבורית או משפטית, אלא שאלה ספציפית בדבר משמעותם של ביטויים מסויימים ועל שאלה זו נתנו שתי ערכאות את דעתם ואין כל הצדקה להביאה שוב בפני ערכאה שלישית.
ד. אשר לאישום השני - כאן הטענה היא שלא היתה בלבו של המבקש, שעה שכתב את המכתב, כל כוונה לנסות ולהשפיע על השופטים השפעה בלתי הוגנת. גם זו טענה שעלתה בשתי הערכאות ונדחתה. בתי המשפט דלמטה סברו כי הכוונה להשפיע על תוצאות ההליך השיפוטי עולה ברורות מדברי המכתב עצמו ומן הדברים שהושמעו במשפט כי אכן היתה כוונה כזו. זוהי קביעה עובדתית שאין ערכאת הערעור מתערבת בה ומכל שכן אין תקיפתה מצדיקה ערעור שני.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד אביגדור פלדמן למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 1.10.90).

בש"פ 4487/90 - מיכה רוקנשטיין נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר (שוד מזויין) (ערר על המשך מעצר - הערר נדחה).

העורר נעצר עד תום ההליכים לאחר שהואשם בעבירה של שוד מזויין ומשעברו כ-9 חודשים מתחילת המעצר הגיש בקשה לעיון. ביהמ"ש דחה את הבקשה לעיון חוזר והערר נדחה. אכן, מטרידה ביותר העובדה כי עדותו של העד הראשון במשפט ישמע רק מעל ל-9 חודשים מתחילת המעצר. לאחרונה רבו מקרים מסוג זה והמצב הוא מקור דאגה. עובדה כאמור, היינו שתחילת משפטו של נאשם משתהה מעבר לזמן סביר, עשוייה במקרה ראוי להוות נימוק לשחרורו של הנאשם בערובה, אף במקרים בהם צו המעצר המקורי עד תום ההליכים נראה סביר. אולם, במקרה שלפנינו, בו מדובר בנאשם בעל עבר פלילי רציני מאד, המואשם בעבירה חמורה ביותר, הן מבחינת מהותה והן מבחינת נסיבות ביצועה, אין בהמתנה הניכרת לתחילת שמיעתו של המשפט, כדי להביא בשלב זה לביטול החלטתו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט בך. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד י. שדמי למשיבה. 26.10.90).

ע.א. 361+515/87 - סולימן בטחיש נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ *הארכת מועד להמצאת ערבויות לצורך מתן רשות להתגונן (הערעור נתקבל). המשיבה מחזיקה בשיק לפקודת "חברת נירית..." בלבד (להלן: נירית) על סך 150,000 ש"ח והגישה את השיק להוצאה לפועל. השיק נחתם ע"י המערער והוא הגיש התנגדות. הדיון בהתנגדות נערך לפני רשם ביהמ"ש המחוזי בת"א ולאחר הדיון החליט ביום 19.1.87 כי גירסת ההגנה של המערער "מגלה בקושי רב עילת הגנה" ועל כן היתנה את הרשות להתגונן בהפקדת ערבות של שני ערבים, תוך 45 יום, אשר תבטיח את סכום השיק בצירוף הצמדה. המצאת הערבות התעכבה מעבר ל-45 ימים, שחלפו ביום 5.3.87, וביום 31.3.87 נתן הרשם החלטה בה קבע כי החלטתו הקודמת הפכה לפס"ד הדוחה את בקשת הרשות להתגונן, בשל אי מילוי התנאי של הפקדת הערבות. הפסיקתא הומצאה למערער והוא הגיש לביהמ"ש העליון ערעור. יחד עם הגשת הערעור לביהמ"ש העליון הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה להארכת המועד להמצאת הערבות ולביטול פסה"ד.
הרשם דחה את הבקשה בנימוק שהדרך הנכונה לתקוף הן את החלטתו בדבר הצורך להמציא ערבות והן את הפסיקתא היא ע"י הגשת ערעור. הערעור נתקבל.
אין להתערב בהחלטת הרשם להתנות את מתן הרשות להתגונן בהמצאת ערבויות. תצהיר המערער הנספח להתנגדותו אינו מפורט דיו ורק בדוחק ניתן להבין שכוונת המערער היא כי התנאים לעשיית שימוש בשיק ע"י נירית לא נתמלאו, וכי לא עומדת לבנק הטענה שהוא אוחז כשורה בשיק. עם זאת, יש ליתן למערער ארכה להגשת הערבויות אותן היה עליו להגיש כתנאי למתן הרשות להתגונן. כפי שהוברר נבע האיחור ממחלת אחד הערבים, וגם הרשם נוטה היה ליתן ארכה, אך דחה את מתן הארכה משום שסבר כי עניין זה מסור להחלטת ערכאת הערעור, הואיל ובקשת הארכה הוגשה לאחר מתן הפסיקתא. לפיכך הוחלט לבטל את פסה"ד ולתת למערער ארכה להמצאת הערבויות. כיוון שאלו הוגשו בינתיים יש לראות את הערבויות כאילו הוגשו במועד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד ע. גולדנברג למשיב. 9.10.90).

בג"צ 815/89 - ויקטור מאור ואח' נגד שר העבודה והרווחה ואח'

*דחיית עתירה מחמת שיהוי (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה תקיפת תקנות שהותקנו ע"י שר העבודה והרווחה שלפיהן תוארך תקופת כהונתה של ההנהלה הנוכחית של אגד למשך שנתיים. התקנות פורסמו ביום 11.5.89 ואילו העתירה הוגשה רק בסוף ספטמבר 1989. את העתירה יש לדחות מחמת השיהוי.
עברה תקופה של כ-4 וחצי חודשים מאז התקנת התקנות ועד שהוגשה העתירה, ובתקופה זו יכולים היו הן המדינה והן אגד לצאת מהנחה כי אין חולק על תקפות התקנות, והנוגעים בדבר המשיכו ופעלו למימושו של הסכם שנחתם במרץ 1989 להבראת המצב הכספי של אגד. במהלך התקופה הזרימה המדינה כספים לאגד ואגד מצדו המשיך בהפעלת קיצוצים, כשברור שמסגרת פעילות זו לקיום ההסכם ע"י ההנהלה הנוכחית תמשך עד מרץ 1992. במצב דברים זה נודעת חשיבות לכל שיהוי בהגשת עתירה שלתוצאותיה עלולות להיות השלכות על יציבות המשך פעולת ההבראה באגד.

(בפני השופטים: ש. לוין, אור, בן יאיר. החלטה - השופט אור. עוה"ד מיקי מוזר ודניאל מלכה לעותרים, עוה"ד מני מזוז וברימר למשיבים. 15.10.90).

בג"צ 578+790/89+547 - הוד העמק... בע"מ ואח' נגד המועצה לענף הלול ואח'

*תקפם החוקי של כללים שהותקנו ע"י המועצה לענף הלול

(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

שלש העתירות מתמקדות בשאלת תוקפם החוקי של כללים, שהותקנו ע"י המועצה לענף הלול, אשר הפרתם ע"י העותרות היוותה נימוק בידי המועצה לבטל היתר שניתן להן לעסוק בהדגרה. הכללים שקבעה המועצה אושרו כנדרש בחוק ע"י שרי החקלאות והמסחר והתעשיה, ואולם בתשובה לעתירה תואמת עמדת שרי החקלאות והתעשיה את עמדת העותרות שהכללים האמורים נוגדים את חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק) ועל כן הכללים אינם תקפים. בג"צ הגיע לכלל מסקנה כי אכן הכללים האמורים נוגדים את החוק, אינם תקפים ולפיכך האישור שניתן להם ע"י השרים אינם יכולים להפוך אותם לתקפים. בכך קיבל בג"צ את עמדת העותרות והשרים, בניגוד לעמדת המועצה לענף הלול. בג"צ הבהיר כי הכללים נוגדים הן את סעיפי החוק והן את רוח החוק.