תקציר סביר כרך ל"ו חוברת 18

ע.פ. 3062/90 - דוד אסולין ושמעון איסן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של נסיון התפרצות וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 530/89 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערערים הורשעו בנסיון התפרצות לדירת מגורים לפי סעיפים 406(ב) ו-32 לחוק העונשין ובהיזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק. אסולין נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואיסן נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.ביהמ"ש קבע כי באחת משעות הצהרים ניסו המערערים להתפרץ לדירתו של המתלונן בירושלים, ותוך כדי "טיפול" במנגנון הנעילה של הדלת הוסב נזק לדלת. ממצאי ביהמ"ש מבוססים על שלש ראיות: הודעתו ועדותו של שוטר סמוי שעקב אחר המערערים וראה אותם יוצאים מן הבית ולאחר יציאתם בדק את הבית וגילה את סימני הנסיון לפריצה . הודעתו ועדותו של המתלונן, אביו של בעל הדירה, כי ביקר בדירה שעה קודםלכן והדלת היתה תקינה ונעולה ; מברג וכלי פריצה אחרים שנתגלו בגרב שהיתה בכיסו של נאשם שלישי שהיה עם המערערים, אם כי לא בבנין. זהותו של השוטר ופרטים אחרים הנוגעים לנקודת התצפית ולדרך פעולת השוטר הסמוי לא נחשפו בפני ביהמ"ש לאחר שהוגשה תעודת חסיון. הערעור מבוסס על שלש טענות: בשל החסיון שניתן לעדות כשוטר הסמוי הוא לא נחקר; כיוון שכך יש צורך בראיות נוספות בעלות משקל כדי לבסס את ההרשעה וראיות כאלה לא היו ; יש להתיר הבאת ראייה נוספת, עדותו של מעל הדירה, שתזים את גירסת האב. כן מתייחס הערעור לחומרת העונש. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. באשר לראיות החסויות - הכלל הוא כי משהוגש כתב אישום רשאי הנאשם או סניגורו לעיין בחומר החקירה שבידי התביעה ולהעתיקו, אך לכלל זה יש חריגים ובכללם החריג הקבוע בסעיף 45 לפקודת הראיות שלפיו "אין אדם חייב למסור... ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא ביהמ"ש... כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". לעיתים קיים הצורך לחרוג מן העקרון הבסיסי של גילוי הראיות ובמקרה המתאים להעניק חיסוי לראייה למרות הפגיעה שעלול להיפגע כתוצאה מכך נאשם בבניית הגנתו. חריג זה עומד לביקורת ביהמ"ש, והנאשם יכול לבקש גילוי הראייה החסויה. בענייננו הוגשה תעודת חסיון, המערערים לא עתרו במשפט לגילוי הראיות החסויות והםהחמיצו את השעה להגשת עתירה זאת. מטעם זה אין לשמוע טענתם כי הודעתו של השוטר הסמוי ועדותו לא עמדו לבחינה נאותה או לבחינה מספקת בביהמ"ש.
ג. אשר למשקל הראיות - מעצם טבעה, סטייה מן הכלל הרחב של העמדת הראיות בפני הנאשם, ע"י מתן חסיון לראיות מסויימות, מביאה לפגיעה באפשרויות ההגנה של הנאשם.על כן על ביהמ"ש לשקול בקפידה רבה ובזהירות מיוחדת את כלל הראיות על מנת להשתכנע כי לא תצא תקלה מחמת חסיון הראיות המסויימות. בענייננו, שקל ביהמ"ש בקפידה את כלל הראיות שהובאו בפניו וביסס עליהן את הכרעתו. מבחינת הראיות עולה כי בדין הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנתו המרשיעה.
ד. אשר לבקשה להגיש ראיה נוספת - המערערים ביקשו להזים את דברי המתלונן כי ביקר בדירה בשעה 11 לפני הצהרים. הדירה שייכת לבנו של המתלונן המשרת בצה"ל ולדברי המתלונן עמד הבן לחזור אותו יום מן הצבא והוא עלה לדירה כדי להפעיל אתדוד המים החמים. כשמתייחסים לעדותו של המתלונן בביהמ"ש והדברים שמבקשים המערערים להשמיע מפי בנו, עולה כי אין בדברי הבן כדי לשנות את ממצאי ביהמ"ש המחוזי ואין בהם כדי להזים את עדותו של האב. לבד מכך, היה על המערערים להביא אתהעדות בפני ביהמ"ש המחוזי במהלך הבאת הראיות מטעמם.
ה. אשר לעונש שנגזר למערערים - יש הסכמה בין ב"כ המערערים לבין ב"כ המדינה כי עבירת ההיזק בזדון כרוכה ושלובה בעבירת נסיון ההתפרצות, שכן המעשה אחד הוא. על כן, אין להטיל על המערערים עונש מאסר שיעלה על מחצית מן העונש הקבוע בסעיף
406(ב) לחוק העונשין, לאמור שלש שנים וחצי מאסר. על אסולין נגזר עונש של 4 שנותמאסר ויש לצמצמו ל-3 שנים וחצי, שמתוכן המחצית תהיה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. אשר לעונשו של איסן, וטענות אחרות שהופנו כלפי עונשו של אסולין, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שהביא כבר במנין השיקולים את כל הטענות והנסיבות שנטענו והעונש שנגזר אינו מוגזם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד א. אוחיון למערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 3.10.90).

ע.א. 142/89 - יוסף ואהובה גמליאל נגד אושיות חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 207/85 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערים, בעל ואשתו, נפגעו בדצמבר 1984 בתאונת דרכים וביהמ"ש קבע, בפברואר 1989, את נזקיו של המערער בסכום של 177,000 ש"ח, ואת זה של המערערת בסכום של כ-97,000 ש"ח. הערעור הוא על שיעור הפיצוי שנפסק למערערים. ערעורו של המערער מושתת בעיקרו על גובה ההשתכרות שלו לולא התאונה, כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי, וערעורו נדחה. המערערת קובלת על כך שלא נפסקו לה פיצויים הולמים בגין פריט הנזק של עזרה של צד ג' ולעניין זה נתקבל הערעור.
ב. בבואו לקבוע את כושר השתכרותו של המערער קודם התאונה, הזכיר ביהמ"ש כי על אף שהמערער היה רצף בעל יכולת, הרי עבודתו כרצף עצמאי לא היתה רצופה. בסופו של דבר החליט ביהמ"ש להסתמך על הצהרתו של המערער בפני שלטונות מס הכנסה על הכנסותיו במשך חודשיים בשנת המס 1984, שנה שבה אירעה התאונה. ההצהרה על ההכנסותהוגשה לשלטונות המס לאחר התאונה, כשלכאורה לא היתה סיבה למערער להצהיר על סכום הכנסה הנמוך מהכנסתו האמיתית. על פי הצהרת המערער הגיע ביהמ"ש למסקנה כי במשוערך ליום פסה"ד היתה הכנסת המערער כ-1,380 ש"ח לחודש ועיגל סכום זה לטובת המערער לסך 1,500 ש"ח. סכום זה פחות במידת מה מהשכר הממוצע במשק ביום פסה"ד. טענת המערער היא כי ביהמ"ש לא צריך היה לקבוע את כושר ההשתכרות שלו על סמך הצהרתו למס הכנסה מאחר שמדברי השופט עולה כי לא האמין למערער בדבר גובה הכנסותיו, ובמקרה כזה "הלכה פסוקה היא כי במצב שכזה יפנה ביהמ"ש אל השכר הממוצעבמשק". דין הטענה להידחות. ראשית, ביהמ"ש קובע בפסק דינו כי האמת או מה שקרוב לה, מצוי בדו"ח שהגיש המערער בשנת 1984 ולא כנסיונו להתנער בעדותו מאותו דו"ח. שנית, אמנם קיימים מקרים בהם נזקקים בתי המשפט להנחות או לחזקות גם בעניין כושרהשתכרותו של תובע בתביעה על נזקי גוף. כך למשל כשמדובר בקטין שנפגע בתאונה ואיןלדעת באיזה מקצוע היה בוחר בהגיעו לבגרות, או במי שטרם בחר בדרכו המקצועית כמו במקרה של צעיר שנפגע בתקופת שירותו בצה"ל וטרם החל להשתכר. לא כן כשהתובע השתכרמעבודה פלונית ובידיו הכלים להוכחת גובה השתכרותו. אם יימנע להוכיח את גובה השתכרותו, או אם ראיותיו תמצאנה בלתי מהימנות, אין מקום לקבוע שרק מכיוון שלא הוכח כושר ההשתכרות לולא התאונה, עומד זה על שיעור השכר הממוצע במשק. בענייננו,נמצא בסיס שעל פיו רשאי היה ביהמ"ש לקבוע את גובה כושר ההשתכרות של המערער.
ג. המערערת קובלת על כך שלא נפסקו לה פיצויים הולמים בגין פרט הנזק הנוגע לעזרת צד ג'. היא נפגעה פגיעה של ממש בתאונה ובמשך שנתיים לא היתה מסוגלת לחזורלעבודה בה עבדה קודם התאונה. נקבעה לה נכות אורטופדית לצמיתות בשיעור %15 והמומחה שמונה ע"י ביהמ"ש קבע כי המערערת אינה מסוגלת לעבוד עבודה הקשורה בעמידה ממושכת, עליה וירידה במדרגות. ביהמ"ש פסק פיצוי למערערת בפריט זה רק בגין 16 חודשים מאז חזרה מבית החולים לביתה ועד שהיתה מסוגלת לחזור לעבודה וקבעלה פיצוי בשיעור כולל של 5,000 ש"ח. לגבי התקופה שלאחר מכן קבע ביהמ"ש כי אין
המערערת זכאית לפיצוי בגין עזרה בעבודות בית. בעניין זה הדין עם המערערת. על פי מצבה עקב התאונה היא מוגבלת בעבודות הדורשות מאמץ של הליכה ממושכת או עליה או ירידה במדרגות. לכך יש להוסיף כי דירתה היא דו קומתית. אמנם המערערת אינה משוללת יכולת לעבוד בעבודות בית, אך ברור שיש לה קשיים ומגבלות לעומת מצבה לולא התאונה, כשלא היתה לה כל הגבלה בעניין זה. ייתכן שבשל עבודתה מחוץ לבית היא תזדקק בלאו הכי לעזרה בעבודות הבית, אך סביר להניח שהיא תזדקק לעזרה רבה יותר בשל מגבלותיה עקב התאונה ובעיקר בעבודות הבית הדורשות מאמץ פיסי רב. על כן יש לפצות את המערערת בגין הצורך בעזרה מוגבלת בעבודות הבית ויש להעמיד סכום זה על 30,000 ש"ח בנוסף לסכום של 5,000 ש"ח שנפסק בגין העבר.
ד. פריט נזק נוסף שבו לא נפסק למערערים דבר נוגע לעזרת הורי הבעל שסייעו למערערים בתקופה שלאחר התאונה. במשך ששה חודשים טיפלו בילדי המערערים כשאלה היומאושפזים בביה"ח ושלשה חודשים נוספים טיפלו גם במערערים כאשר חזרו לביתם. ההלכה היא שבאם נפגע לא העסיק עובד לעזרה שהיה זקוק לה, בגלל חוסר אמצעים כספיים, הריעל ביהמ"ש לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת ע"י בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזוק, ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק. הוא הדבר בענייננו. לפיכך יש לפסוק בפריט זה, בדרך של אומדן, סכום של 5,000 ש"ח.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יוסף גולדשטיין למערערים, עו"ד א. בלכמן למשיבה. 16.10.90).

ע.א. 721/88 - OPTISCHE ואח' נגד תדיראן בע"מ ואח'

*פירוש סעיף בוררות בהסכם בדבר סמכויות בורר(מחוזי ת"א - המר' 791/87 - הערעור נדחה).

א. במאי 1978 נכרת בהולנד הסכם בין המערערת, שהיא חברה הולנדית, לבין המשיבה, .שלפיו מכרה המערערת למשיבה את כל מניותיה בחברה פלונית (להלן: החברה). להסכם צורפו כנספחים הדוחו"ת הכספיים של החברה כאשר בסעיף 1 להסכם הצהירה המערערת שורה של הצהרות לגבי נכונותם של הדוחו"ת. ההסכם נכתב בשפה האנגלית וסעיף 13 להסכם הינו סעיף בוררות הקובע כי כל המחלוקות והתביעות שבין הצדדים "RELATNIG AGREEMENT THIS TO" יובאו בפני בוררות של בורר שימונה ע"י שני הצדדים. במרוצת הזמן נתגלה סכסוך בין הצדדים באשר לנכונותם של הדוחו"ת וההצהרות ומכח סעיף 13 מונה המשיב השני כבורר בין הצדדים. המערערת העלתה בפני הבורר מספר טענות מקדמיות והבורר נתן החלטה שלפיה מנועה המשיבה מלתבוע את המערערת לפי חוק המכר ו/או על סמך עילות שבדיני החוזים, אך פתוחה בפני המשיבה הדרך להמשיך בתביעתה בפני הבורר על פי עילות שבדיני הנזיקין. העילה הנזיקית העיקרית שבפי המשיבה היתה כי הדוחו"ת הכספיים וההצהרות שנלוו להן היוו מצג שווא רשלני. המערערת טענה בפני הבורר כי מכח סעיף הבוררות האמור אין בידו סמכות לדון בעילות נזיקיות והבורר דחה טענה זו. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה סעד הצהרתי הקובע כי "הבורר הוסמך לדון ולהכריע רק בטענות ובתביעות הקשורות להסכם עצמו, המבוססות על עילות שבדיני החוזים בלבד" וכי על פי ההסכם אין הבורר מוסמך לדון בתביעות בדבר נזקים ככל שהן מבוססות על עוולות שבדיני הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי על פי מובנו הנכון של סעיף הבוררות ועל יסוד הפסיקה שניתנה במקרים דומים אין כל מניעה שהבורר ידון בעוולות נזיקיות. הערעור נדחה.
ב. טענתה העיקרית של המערערת מבוססת על פרשנות שבמשפט האנגלי והיא מציינת כי בדין האנגלי, על מנת שעילה נזיקית תכלל בסעיף בוררות בהסכם, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים : הסכסוך הנזיקי קשור מאד להסכם ; סעיף הבוררות מנוסח בצורה רחבה.המערערת מסתמכת על הפסיקה האנגלית שלפיה מצטיירת האבחנה בין סעיפי חוזים שפורשו
באופן נרחב ככוללים דיון בעילות נזיקיות לבין סעיפים שפורשו באורח מצמצם שמכוחם ניתן לדון רק בעילות חוזיות. את נוסח הסעיף שלפנינו "THIS TO RELATING AGREEMENT" משייכת המערערת לאותה קבוצה של סעיפי בוררות אשר יש לפרשם בצורה צרהומצמצמת. טענה זו של המערערת אין לקבל. הלשון האנגלית שבה בחרו הצדדים להתקשר ביניהם נבחרה משום היותה שפה נייטרלית המוכרת לשניהם, ולא היתה שום טענה שהפסיקה האנגלית מחייבת במקרה דידן. יתירה מזו, גם כאופציה פרשנית לא הראתה המערערת טעם מדוע יש לשייך את הביטוי הנדון כאן לקבוצת הסעיפים שיש לפרשם על דרך הצמצום דווקא. זאת ועוד, הגישה של הפרדה מלאכותית בין עילות שבנזיקין לבין עילות חוזיות הכרוכות באותו עניין עצמו, והאבחנה בין נוסחים דומים המכשילים את יכולתו של תובע למצות את תביעתו כמכלול אחד בפני הבורר, זוכה היום לביקורת אף באנגליה. גישה זו איננה ראוייה לאימוץ בדין הישראלי. לעיתים קרובות מוצאת לה התביעה יסוד ושורש בקשר החוזי ובדיני נזיקין כאחד ובמקרה כזה לא יהא זה מעשי להפריד בין הדבקים ולהתדיין על אותן עובדות פעמיים.
ג. הנושא שלפנינו הינו שאלה של פרשנות סעיף בהסכם. על פי סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), אומד דעתם של הצדדים המסויימים הוא הבסיס לפירוש החוזה שביניהם. מקריאת החוזה משתמע ברורות כי כוונת הצדדים היתה שכל סכסוך ביניהם הקשור להסכם הספציפי יופנה לבוררות ואין כל כוונה לפיצול הדיון, פעם בפני בורר מוסכם ופעם בפני ביהמ"ש באותו עניין. בתרגום לשפה העברית נקרא הסעיף כקובע כי להכרעת הבוררות יובאו סכסוכים ותביעות המתייחסים לחוזה זה והתייחסות לחוזה אינה בהכרח התבססות על עילה חוזית. הדגש הינו על מקור הסכסוך ולא על סוג עילת התביעה הקשורה אליו. כח השיפוט תלוי בשאלה האם העילה הנטענת יסודה בהסכם שנכרת בין הצדדים ולא בלבוש המשפטי שניתן לתביעה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד צחי פלדמן למערערת, עו"ד אנטוני גרינמן למשיבה. 14.10.90).

ע.א. 1/89 - אליעז משה נגד אהרון ופנחס שנדור

*דחיית תביעה "מחמת היעדר הוכחות" כאשר התובע לא הופיע למשפט(מחוזי חיפה - ת.א. 186/85 - הערעור נדחה).

א. המערער הגיש תביעה נגד המשיבים וביום 88.ד.15 קבע ביהמ"ש, במעמד באי כח הצדדים, את הדיון בתביעת המערער, ליום 17.11.88. ביום 11.11.88 הוגשה ע"י ב"כ המערער בקשה לדחיית הדיון בנימוק כי "התובע הגיע ארצה לצורך המשך הטיפול בתיק ומנסיבות אישיות נאלץ לחזור לארה"ב... קיום הדיון ללא התובע יהא חסר תועלת ויפגע בניהול התיק". ביהמ"ש דחה את הבקשה ומועד הדיון נשאר בעינו. המערער עצמו לא הגיע למועד הדיון וב"כ ביקש למחוק את התביעה. ב"כ המשיבים ביקש כי ביהמ"ש ידחה את התביעה וביהמ"ש נעתר לבקשת ב"כ המשיבים ופסק שהוא דוחה את התביעה "מחמת היעדר הוכחות". הערעור נדחה.
ב. מועד הדיון נקבע כארבעה חודשים מראש והבקשה לדחייה באה רק סמוך ממש ליום הדיון. ב"כ המערער נימק את אי יכולתו של המערער להיות נוכח בזמן הדיון "בנימוקים אישיים" ללא כל פירוט מהם אותם נימוקים אישיים. גם בערעור לא פירט ב"כ המערער ולא הבהיר מה הם אותם נימוקים אישיים. המערער עזב את גבולות המדינה קודם שידע את החלטת ביהמ"ש לעניין דחיית הדיון ומתוך הנחה שאם ביקש זאת - בוודאי יידחה הדיון בתיק. בכך נטל על עצמו סיכון שעליו לשאת בתוצאותיו. גם אילו הסכים ב"כ המשיבים לדחיית הדיון לא היה בכך כדי לחייב את ביהמ"ש לדחותו, ובפרט שהבקשה לדחייה הגיעה סמוך ליום הדיון.

ג. כשלא הובאו כל ראיות מצד המערער ביום הדיון, לא הוכחה תביעתו ובדין דחה אותה ביהמ"ש. ב"כ המערער טוען כי אם התכוון ביהמ"ש שלא להיעתר לבקשת המחיקה, היה עליו ליתן אפשרות לתובע להביא ראיותיו לפני שהחליט על דחיית התביעה. אולם ברור מהנסיבות כי ב"כ המערער לא ביקש להביא ראיות כאלה, וגם לא היו לו ראיות. השאלה היחידה שעמדה להכרעה היתה אם למחוק את התביעה או לדחותה בשל היעדר הוכחות ובנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש לדחות את התביעה.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. ברקוביץ למערער, עו"ד מנשה שני למשיבים. 16.10.90).

ע.א. 837/87 - סרג'יו הוידה נגד דן הינדי ואח'

*מתן היתר המצאת מסמכים לחו"ל(מחוזי חיפה - ת.א. 484/84 - ערעור על מתן היתר להמצאת מסמכים לחו"ל - הערעור נתקבל) .
א. ביום 14.3.77 ארעה תאונה כאשר תלמידים המתינו בטכניון לכניסת מורה לכיתה. לטענת המשיב, (התובע), נזרק גיר ע"י המערער ופגע בעינו. המשיב הגיש תביעה בשל נזקי גוף ביום 13.3.84 נגד המערער ונגד הטכניון. בכתב התביעה ציין המשיב את כתובת המערער בחיפה וכתב התביעה נשלח לכתובת זו שהיא כתובת הורי המערער. משלא נדרש הכתב הוא הוחזר לביהמ"ש. ביום 18.6.86 התקיימה ישיבת קדם המשפט הראשונה ובה התברר כי הטכניון הגיש כתב הגנה ואילו המערער לא הגיש כתב הגנה משום שלא קיבל את כתב התביעה. ביום 14.9.86 הגיש המשיב בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. בתצהיר שצירף לבקשה הצהיר המשיב כי המערער נסע לחו"ל במחצית חודש אוגוסט 1986 ומסר את כתובתו של המשיב בארה"ב. ניתן צו להיתר המצאה כמבוקש. המערער הגיש לרשמת ביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול היתר ההמצאה ולמחיקת התביעה נגדו, על פי תקנה 501 לתקנות. כן ביקש לדחות את התביעה על הסף עקב שיהוי בהגשת התביעה, או עקב שימוש המשיב בזכות שלא בתום לב ובדרך מקובלת ועקב שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. בקשה זו נדחתה וכן נדחה ערעורו של המשיב לביהמ"ש המחוזי על החלטת הרשמת. בביהמ"ש דלמטה הוגשו עובדות מוסכמות ולפיהן המערער אינו מתגורר בכתובת בחיפה שצויינה בכתב התביעה החל מגיל 18, והמערער מבקר בישראל לפחות פעם בשנה ובחלק מביקוריו באה עמו משפחתו. המערער טען בתצהירו כי המשיב ידע כבר בשנת 1982 כי הוא מתגורר בארה"ב, שכן המשיב ביקר אצלו בארה"ב כבר בשנת 1982. הוגש ערעור לאחר נטילת רשות והערעור נתקבל.
ב. בדונו בבקשה להיתר המצאה לחו"ל על ביהמ"ש לנקוט בזהירות מיוחדת. הסוגיה אמנם מוסדרת בתקנות סדר הדין, אך אין זו שאלה פרוצדוראלית גרידא כי אם מהותית. אלא שבמקרה שלפנינו היתה הזהירות המתבקשת פחותה מרמת הזהירות הנדרשת באופן כללי. זאת משום שמדובר בתביעת נזיקין בגין מעשה שארע בישראל; בעת ביצוע העוולה היה המערער תושב המדינה ; אין מדובר בנתבע שאין לו כל זיקה לארץ ; כאשר על פני הדברים ישראל הינה הפורום הנאות, יפעיל ביהמ"ש את שיקול דעתו תוך נטיה רבה יותר להיענות לבקשת ההיתר.
ג. טוען המערער טענת שיהוי בלתי סביר בהגשת הבקשה להמצאה לחו"ל. ברישא לתקנה 501(ב) לתקנות סדר הדין נקבע כי "ביהמ"ש... רשאי שלא להיעתר לבקשה... אם ראה מנסיבות העניין שהבקשה הוגשה באיחור בלתי סביר". במקרה זה חלפו שנתיים וחצי ממועד הגשת התביעה, ולמעלה מ-9 וחצי שנים מאז האירוע נשוא כתב התביעה. הרשמת קבעה כי הכלל בדבר ביטול היתר המצאה או דחיית בקשה להיתר המצאה עקב איחור בלתי סביר בא כדי למנוע נזק מהנתבע הזר, ובענייננו צריך היה מבקש ביטול ההיתר להראות איזה נזק נגרם לו כתוצאה מהאיחור. לדעת הרשמת האיחור כשלעצמו, לאחר שכבר ניתן
צו המתיר את ההמצאה, אינו מצדיק את ביטול ההיתר. צודק ב"כ המערער כי בבחינת סבירות האיחור אין לבחון בעיקר את הנזק שנגרם לנתבע, והפסיקה שמה דגש. על בחינת התנהגות התובע בפרק הזמן שבין הגשת התביעה והגשת הבקשה להיתר. כמו כן אין לקבל את דברי הרשמת כי האיחור כשלעצמו, לאחר שכבר ניתן צו המתיר את ההמצאה, אינו מצדיק את ביטול ההיתר. כשבא הנתבע לבקש ביטול ההיתר - תוקף הוא אמנם צו שכבר ניתן, במעמד צד אחד, אולם הדרישות הבסיסיות למתן ההיתר והנטלים להוכחתן אינם משתנים גם אז.
ד. טענה אחרת בפי המערער כי המשיב נהג בחוסר נקיון כפיים. בתצהיר שצירף לבקשת ההיתר הצהיר המשיב כי המערער נסע לחו"ל במחצית חודש אוגוסט 1986 ובדבריו האמורים ניסה לטעת בלב ביהמ"ש את המחשבה כי המערער גר כל העת בישראל, בעוד שהמשיב ידע כי לפחות החל בשנת 1982 אין המערער מתגורר עוד בארץ. על כך השיבה הרשמת שלא היתה דוחה את הבקשה גם אילו ידעה את העובדות לאשורן. ברם, לא יכול להיות ספק כי מידת זיקתו של המערער לישראל היתה עובדה חשובה בבקשת המשיב, שהרי זיקה זו יש לשקול במסגרת שיקולי הפורום הנאות שעל ביהמ"ש לתת דעתו אליו, ומבחנה של הרשמת אם היתה מקבלת החלטה שונה אילו הובאה מלכתחילה העובדה שהוסתרה, הוא מבחן קשה.
ה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת חוסר נקיון הכפיים גם מן הטעם שהמצאה מחוץ לתחום אינו סעד אקויטבילי שלגביו באה הדרישה של נקיון כפיים. גם בערעורו על נימוק זה צודק המערער. נקיון הכפיים במשמעות של גילוי מלא נדרש בבקשה להיתר המצאה לחו"ל, לא משום היות העניין מדיני היושר, אלא מעצם העובדה שהדיון בעניין נעשה במעמד צד אחד. העקרון שעל המבקש סעד שבצדק לבוא לביהמ"ש "נקי כפיים ובר לבב" חל ביתר שאת על בקשות המתבררות במעמד צד אחד, ואו חובה כפולה ומכופלת למסור תמונה שלמה ונכונה של העובדות החשובות ולא להטעות את ביהמ"ש. מכאן שלכאורה היה מקום למסקנה כי הסנקציה הנכונה להעלמת עובדה חשובה, בבקשה למתן ההיתר, היא דחייתה של הבקשה. אולם נוכח התוצאה החמורה שבנקיטת צעד זה, שהוא חינוכי בעיקרו, ניתן היה בהטלת הוצאות גבוהות על התובע, גם אם נדחית בקשת הנתבע לביטול ההיתר.
ו. אולם בענייננו נוסף פגם שלישי הנוגע לתוכנו של התצהיר שנתן המשיב בתמיכה לבקשתו למתן ההיתר. בין היתר נאמר בתצהיר "ביום... הגשתי לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה... העתק כתב התביעה מצורף בזה". תצהיר זה פגום בכך שחסרות בו ההצהרות המהותיות הנדרשות. על פי תקנה 501 על המצהיר לפרש בתצהיר את נימוקי הבקשה. נימוקים אלה פירושם שניים : המצהיר חייב לאשר בתצהיר את עיקר העובדות המהוות את עילת התביעה, כדי לשכנע את השופט שיש לו, לכאורה, עילת תביעה הראוייה לדיון, וכן חייב הוא לפרש בתצהיר את העובדות המביאות את עניינו בתוך אחת מתקנות המשנה של תקנה 500. בתצהירו לא אישר המשיב עובדות כלשהן המהוות את עילת התביעה. הערכאות דלמטה סברו כי לא נפל בתצהיר פגם מהותי והסתמכו על דברים של ביהמ"ש העליון שנאמרו בעניין אחר שבו לא נפסל התצהיר כאשר נטען כי המבקש לא חזר והעתיק את העובדות אל תוך התצהיר. אך יש לאבחן דברים אלו מהמקרה שבפנינו. דבר אחד הוא להצהיר כי "כל העובדות האמורות בכתב התביעה נכונות הן", שאז אין להקפיד עם התובע שיעתיק את כתב התביעה לתוך התצהיר דווקא, ודבר אחר היא ההצהרה כי "הגשתי תביעה" שאין בה אימות העובדות שבתביעה. לאור משקלם המצטבר של שלשת הפגמים שלקתה בהם בקשתו של המשיב להיתר המצאה לחו"ל: האיחור הבלתי סביר שבו הוגשה ; חוסר נקיון הכפיים המתבטא בגילוי לא שלם של העובדות ; והפגמים שבתצהיר, יש לקבל את הערעור ולבטל את היתר ההמצאה.

פסק הדין ניתן מפי השופט גולדברג והצטרף אליו הנשיא שמגר. ז. השופט ד. לוין הוסיף: שעה שהוגשה התובענה לביהמ"ש, ממש על סף סוף תקופת ההתיישנות, המציא המשיב למערער את כתב הטענות לכתובת שבחיפה כאשר ידע כי אין זו כתובת מגוריו של המערער אלא כתובת הוריו. ההמצאה בדרך זו היתה שגוייה ונוגדת את התקנות מלכתחילה. אם סבר המשיב כי בדרך זו או אחרת יועברו כתבי הטענות למערערבחו"ל ונהג כפי שנהג, הרי מידת האחריות חייבה את המשיב לבדוק היטב אם צלחה דרכו ואם נמסרו כתבי הטענות כדין בחו"ל ואם ניתנה תגובה בכתב הגנה. המשיב לא נהג כך ובמשך למעלה משנתיים לא התעניין מה גורל ההמצאה. זהו מחדל הגובל בחוסר אחריות שדי בו כשלעצמו כדי לשלול במועד מאוחר זה מתן היתר ההמצאה.
ח. משהתברר למשיב במועד מאוחר כי לא הומצאו כתבי הטענות, חטא בנסיון להטעות את ביהמ"ש בכך שבתצהירו הצהיר כי המערער נסע לחו"ל במחצית אוגוסט 1986, כאשר למעשה ידע שהוא כבר מלפני שנים מתגורר בחו"ל. גם הטעייה מכוונת זו כשלעצמה די היה כדי להצדיק דחיית הבקשה, שכן הבקשה לוקה מאד בחוסר תום לב ובאי נקיון כפיים. כאשר התנהגות נפסדת זו משתלבת במחדלים נוספים המסקנה לא יכולה להיות אחרת מאשר ביטול היתר ההמצאה. מאידך, באשר לנימוק שלפיו הבקשה לוקה גם בכך שהתצהיר אינו מאמת כראוי את עילות התביעה, הרי לעניין זה אפשר היה להנות את המשיב מהספק, שכן צירף לתצהירו את כתב התביעה ובכך ניתן אולי לומר שאימת בתצהירו את האמור בכתב התביעה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. עו"ד ישראל לשם למערער, עו"ד ג. קלינג למשיב. 9.10.90).

ע.א. 830/88 - סטן יון נגד ציון חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 129/84 - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 1946, נפגע בתאונת דרכים בינואר 1983 ונפסקו לו פיצויים. עיקר הערעור מתמקד בפריט של הפסד כושר השתכרות הן ביחס לעבר והן ביחס לעתיד כאשר לטענת המערער הפיצויים שנפסקו נמוכים מדי. בהיות התאונה גם תאונת עבודה נבדק המערער ע"י הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי ואלה קבעו לו נכות של %10 לצמיתות. ביהמ"ש התיר למערער להביא ראיות לסתור קביעה זו, ואין מחלוקת כי נכותו הרפואית המשוקללת של המערער היא בשיעור של %23.5 לצמיתות, המורכבת מנכות של %10 בגין כריתת הטחול, %10 בשל צלקות ו-%5 נכות אורטופדית באחת מאצבעותיו. המערער ביקש כי הנכות הרפואית תשקף גם את נכותו הפונקציונלית ואת מידת ירידת כושר השתכרותו, ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנכות הפונקציונלית היא בשיעור של %15 בלבד. המערער טוען כי ביהמ"ש טעה בקביעתו באשר לשיעור הנכות הפונקציונלית, טעה בקביעת כושר השתכרותו לולא התאונה וטעה בקביעתו כי רק משך שנה אחת מאז התאונה נמנע המערער לחזור לעבוד, בעוד שלטענת המערער לא היה מסוגל לכך במשך למעלה משנתיים. הערעור נדחה.
ב. באשר לשיעור הנכות הפונקציונלית - בהתחשב בטיבן של הנכויות שנגרמו למערער ולאור הנמקתו של ביהמ"ש לא נראה שיש מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש כי הנכות הפונקציונלית היא בשיעור של %15 בלבד.
ג. באשר לכושר השתכרותו של המערער לולא התאונה - המערער עבד קודם התאונה כעצמאי בעבודות אינסטלציה ושיפוץ כללי, לא ניהל ספרי חשבונות והתרשמותו של ביהמ"ש היתה כי ככל הנראה אף התובע אינו יודע בדיוק כמה השתכר ערב התאונה. ביהמ"ש סירב להסתמך על שומות הכנסה שנקבעו למערער על פי הסכם בינו לבין שלטונות המס, הסכם שנעשה לאחר התאונה, והעדיף להסתמך על שומות מס הכנסה לגבי שנים שקדמו
לתאונה ואשר נערכו לפני התאונה. על סמך שומות אלה הגיע למסקנה כי כושר ההשתכרות היה 2,600 ש"ח ולאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור מתאים קבע את כושר ההשתכרות לאחר ניכוי מס לסכום של 2,000 ש"ח ליום פסה"ד. בכך אין להתערב. ביהמ"ש שקל כהלכה את כלל נסיבות המקרה ואין להתערב בממצאו בדבר כושר השתכרות המערער לולא התאונה. גם בעניין התקופה מאז התאונה, בה לא היה המערער מסוגל לחזור לעבודתו, אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. המערער הגיש "תעודות אי כושר" שקיבל, אך באלה לא היה כדי לשכנע שהמערער לא יכול היה לחזור לעבודה.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש. ברוידה למערער, עו"ד א. אמסלם למשיבה. 9.10.90).

בג"צ 1458/90 - מוחמד ג'עפר נגד מפקד כוחות צה"ל

*גירוש מהארץ של מי שהיה תושב יו"ש ועזב את הארץ מאז 1981(העתירה נדחתה).

א. בנו של העותר (להלן: הבן), היה תושב שטח צבאי סגור, והכניסה אליו והיציאה ממנו טעונים היתר על פי צו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון). בשנת 1981 ביקש הבן היתר לצאת את האיזור ל-3 שנים לצרכי לימודים ומשתמה תקופה זו, בשנת 1984, ביקש להאריך את תוקף אישור היציאה ובקשתו נדחתה. בשנת 1985 חזר על בקשתו זו ואף בקשתו החוזרת נדחתה. בניגוד להוראות ההיתר לא חזר הבן לאיזור, ורק בסוף 1988 פנה העותר בבקשה להחזיר לבנו את תעודת הזהות ולקבוע כי עודנו תושב האיזור. באותה עת נכנס הבן לאיזור על סמך אשרת ביקור, אך מיד בבואו נעצר וגורש מן הארץ. בקשת העותר לקבוע כי בנו עודנו תושב האיזור נדחתה והעתירה נדחתה.
ב. תוקפו של ההיתר שהיה בידי הבן תם ב-1984 ומבקשותיו בשנת 1984 ו-1985 שנדחו, היה ברור לו שהוא נמצא מחוץ לאיזור ללא היתר. בכל זאת לא חזר ולא עשה דבר, ובכך גילה את דעתו בצורה ברורה כי הוא מוותר על תושבותו. לאור זאת צדקה המדינה כי הבן איננו יותר תושב האיזור ואין לו זכות לקבל תעודת זהות כפי שמבקש העותר. נמצא כי כיום הבקשה איננה להכרה בזכות אלא למעשה של חסד. סירובו של המשיב להעניק לבן חסד זה מבוסס על הראיות שלפיהן גוייס הבן עוד בשנת 1982 לחזית העממית והשתתף בקורסים ובאימונים צבאיים בסוריה, זאת כאשר אמור היה להיות סטודנט לרפואה ברוסיה. בנסיבות אלה הסירוב להעניק לו את תעודת הזהות הוא סביר ואיננו מצדיק התערבות של בג"צ.

(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד רוזנטל לעותר, עו"ד שאול גורדון למשיב. 9.10.90).

ע.א. 498/88 - יהודית מירון נגד אורי ואידה קידר

הפרת סעיף בהסכם מכירת דירה שלפיו תימסר הדירה לקונה כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ. השבת הכספים כשהם צמודים. גובה הפיצויים(מחוזי חיפה - ת.א. 282/85 - הערעור נדחה).

א. ביום 31.1.85 נערך הסכם בין המערערת כמוכרת לבין המשיבים כקונים לגבי דירה בשכונת דניה בחיפה. בחוזה נקבע כי החזקה בדירה תועבר לידי המשיבים עד ליום 3.2.85 בשעה 00:12 בצהרים כשהדירה "פנויה מכל אדם ו/או חפץ" וכן נקבעו הסכומים שישלמו המשיבים תמורת הדירה. המשיבים שילמו סכומים מוסכמים על חשבון מחיר הדירה ונרשמה הערת אזהרה לטובתם בפנקס המקרקעין. ביום 3.2.85 ביקרו המשיבים בדירה, לשם בדיקת הדירה והריהוט שקנו, ולאחר מכן, בשעה 30:14 מסרו המשיבים ערבויות בנקאיות לידי פרקליטה של המערערת ובמקביל קיבלו ממנו את המפתחות לדירה. ברם, כשבאו המשיבים לדירה ביום 5.2.85 לממש את חזקתם, התברר להם שהיא תפוסה ע"י בעלה של המערערת, החי בנפרד מאשתו, והלה סירב לפנות את הדירה. המשיבים הגישו לביהמ"ש תביעה להשבת הכספים ששילמו ולפיצויים בגין הפרת החוזה. המערערת כפרה בכל חבות
מצידה בטענה כי החוזה הופר ע"י המשיבים. כן הגישה הודעת צד ג' נגד הבעל לחייבו לשפות אותה בגין כל סכום שתחוייב בו בתביעה שהוגשה נגדה. הבעל הכחיש חבותו בתשלום כלשהו וטען לזכויות בדירה נשוא עיסקת המכר.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת הפרה את החוזה הפרה יסודית, כי המשיבים היו זכאים לבטל את החוזה וכי התנהגות המשיבים יש בה משום הודעה על ביטול החוזה בעקבות ההפרה. ביהמ"ש קבע כי קמה למשיבים זכות להשבת הכספים ששילמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. באשר לפיצויים מוסכמים בשיעור של %10 ממחיר הדירה, כפי שהוסכם בחוזה, קבע השופט כי בנסיבות המקרה יש להפחית את שיעור הפיצוי עד למחציתו וסכום זה עולה לסך 7,800 ש"ח ליום ההפרה. כפיצוי על עגמת נפש על פי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה) פסק השופט 5,000 ש"ח ולסכומי הפיצויים קבע שיש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית. כן חוייבה המערערת לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד 15,000 ש"ח. ביהמ"ש קבע גם כי נתקיימו לגבי הבעל (צד ג') יסודות העוולה של גרם הפרת חוזה ועל כן הוא אחראי לפצות את המערערת בגין הנזק שנגרם לה. על כן חוייב צד ג' לשלם למערערת את ההוצאות של השגת ערבויות בנקאיות ושכ"ט עו"ד של המשיבים בקשר עם עריכת חוזה המכר שהמערערת חוייבה בהשבתם למשיבים, וכן את הפיצויים המוסכמים והפיצויים בגין עגמת נפש שהמערערת חוייבה לשלמם, וכן חלק יחסי של ההוצאות ושכ"ט עו"ד. הערעור של המערערת נדחה.
ג. המערערת טוענת כי לא היא הפרה את החוזה, שכן הפלישה של הבעל לדירה בוצעה לאחר מסירת החזקה כדין (מסירת המפתחות). טענה זו אין לקבל. המערערת ידעה על דבר טענות הבעל לזכויות בנכס, וכשהבעל חודר לדירה ומחזיק בה הרי מסירת המפתחות איננה מהווה מסירת חזקה. זאת ועוד, ניתן להגיע לתוצאה כי המשיבים זכאים היו לבטל את החוזה גם מן הטעם שהמערערת הצהירה כי "זכויותיה בדירה ובחלקה נקיות מכל... זכויות צד ג', וכי אין כל מניעה להעברת הזכויות בדירה ובחלקה ע"ש הקונים". השופט סבר כי אין לראות במקרה דנן משום הטעייה, אולם על פי העובדות המוכחות קיימת הטעייה. אף כי לא היה ערעור מצד מי מן הצדדים על החלטה זו, הרי עפ"י תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי לא יהיה ביהמ"ש, בבואו להחליט בערעור, מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בביהמ"ש, וכשהדברים אמורים בנימוק חלופי קל וחומר שכך הוא. המערערת הטעתה את המשיבים וגם נהגה כלפיהם בחוסר תום לב ואלה הן שתי עילות אשר כל אחת כשלעצמה יש בה כדי להקנות למשיבים את התרופה של ביטול החוזה.
ד. משנקבע כי המערערת היא שהפרה את החוזה או שהביאה לפגם בכריתתו המאפשר ביטול החוזה, יש לאמץ את מסקנת ביהמ"ש כי הביטול עולה בבירור מהתנהגות המשיבים. את דברי המשיבים, מהם ניתן להסיק כי עז היה חפצם לדור בדירה שרכשו, אין להבין כדברים העומדים בסתירה לביטול החוזה, אלא כבאים לומר שאילו ניתן היה להסיר את המכשלה ולערוך חוזה חדש על אותה דירה כשהבעל הוא צד לחוזה או לאחר שזה הסיר לחלוטין טענותיו לזכויות בדירה, היו מקדמים זאת בברכה וברצון. הא ותו לא.
ה. אשר להשבת הכספים - השופט פסק שיש להשיב או הסכומים כשהם צמודים למדד ובתוספת ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה והמערערת טוענת כי מן הדין להצמיד את הסכומים לדולר של ארה"ב ולא למדד. טענה זו של המערערת אין לקבלה. מטרת ההשבה היא למנוע התעשרות של צד אחד על חשבונו של הצד השני ונקבעו בפסיקה עקרונות כלליים אשר אמורים להנחות בסוגיית ההשבה בכללותה. אחד העקרונות הוא שההשבה מתבצעת בדרך כלל על פי הערך הריאלי, היינו ערך הכספים בצמוד למדד. טוענת המערערת שעל פי תנאי החוזה ההצמדות הן לדולר ועל כן גם ההשבה היא בהתאם, אולם
אין לקבל גישה זו. חישוב התמורה הוא אמנם בהתאם לדולר, אולם התשלום הוא בשקלים וההשבה בשקלים. התמורה ששולמה היא עד למסירת הדירה בגדר תשלום והפקדה על חשבון, והמערערת היתה צריכה להחזיק בתשלום בצורה השומרת על הערך הריאלי, ובמקרה זה בצמוד למדד.
ו. אשר לשאלת גובה הפיצויים - המדובר בפיצויים שנפסקו במסגרת "הפיצוי המוסכם" ובמסגרת הפיצוי על נזק שאינו ממוני. כאשר באים לבחון את השאלה אם יש להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים יש לקבוע אם מלכתחילה עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק העשוי להיגרם מאותה הפרה. בענייננו, אם בכלל יש להטיל ספק בצדקת פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי, הרי ספק זה עשוי להתעורר כלפי פסיקתו להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים אך וודאי שאין לתמוה על עצם פסיקת פיצויים אלה. גם פסיקת הפיצויים בגין עגמת נפש, אכזבה, טרדות וכו' נראית מסתברת בנסיבות העניין. מתעוררת לכאורה השאלה אם יכול היה ביהמ"ש לפסוק לטובת המשיב גם את הפיצויים המוסכמים מראש לפי סעיף 15א' וגם פיצוי בגין נזק שאינו ממוני לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). לפי סעיף 15ב' "הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד ..14." הווה אומר שיכול התובע לבחור בין הפיצוי המוסכם לבין פיצוי על פי סעיפים 10 עד 14 ובכלל זאת נזק שאינו ממוני. סוגייה זו ניתן להשאיר לעיון לעת מצוא וזאת משני טעמים: אף אחד מבעלי הדין לא השמיע טענה זו ולא התייחס אליה בסיכומיו, וממילא אין צורך לדון בה ; במקרה דנן הפחית השופט כדי מחצית את שיעור הפיצוי המוסכם והתערבות זו בשיעור הפיצוי נראית תמוהה בנסיבות המקרה. הפיצוי הכולל שנפסק למשיבים עדיין נופל מסכום הפיצויים שהוסכמו מראש.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. לוינסון למערערת, עו"ד ח. גלזר למשיבים. 9.10.90).

ע.פ. 71/89 - מדינת ישראל נגד אורית ארביב

*זיכוי מאשמה של החזקת נשק(מחוזי ת"א - ת.פ. 100/88 - הערעור נתקבל בעיקרו).

א. המשיבה הואשמה בכך כי החזיקה ונשאה אקדח ומחסנית הטעונה שמונה כדורים, אקדח שנגנב כשנה לפני יום האירוע. לפיכך הואשמה בעבירה של החזקת נשק שלא כדין ונשיאתו של נשק זה ובעבירה של החזקת רכוש שהושג בעוון. המשיבה באה לבקר את חברה, הרצל אביטן, בבית הכלא בבאר שבע. כל אימת שבאה לבקר את האסיר היתה עוברת בדיקה בטחונית ומקיימת את הביקור כסדרו. גם ביום האירוע נכנסה המשיבה לתוככי בית הכלא ונדרשה לעבור בדיקה בטחונית. היא עברה בדיקה באמצעות מכשיר המכונה "גלאי מתכות", וכשעמדו לחפש גם על גופה, הודיעה כי היא מוותרת על הביקור והלכה לדרכה. היא שכרה מונית שהסיעה אותה לכיוון באר שבע. במהלך הנסיעה ביקשה מהנהג לעצור לצד הדרך בטענה שהיא שלא חשה בטוב וצריכה להקיא. הנהג עצר והפנה אותה למבנה עזוב. משחזרה מן המבנה שינתה שוב את טעמה והחליטה לחזור ולקיים את הביקור. התנהגותה עוררה חשד של האחראים לבטחון בית הכלא והללו פנו למשטרת באר שבע.
ב. נפתחה חקירה והחוקרים הגיעו למבנה הנטוש וחשפו במבנה שקית ובתוכה אקדח ומחסנית. השקית הוחזרה למקומה וחוליית שוטרים נשארה בתצפית בקרבת מקום. כשהשלימה את הביקור אצל אביטן חדרה המשיבה למבנה הנטוש ונטלה ממקום המחבוא את השקית. אנשי המשטרה שהיו במארב עצרו את המשיבה כשהשקית בידה. גירסת המדינה היא כי המשיבה הביאה את האקדח לאביטן ומשלא הצליחה להתחמק מן החיפוש ויתרה כביכול
על הביקור, התרחקה מאיזור בית הסוהר, הטמינה את השקית, קיימה את הביקור אצל חברה ובדרך חזרה נטלה את השקית כאמור. לסברת המדינה ידעה המשיבה כי בשקית נמצא אקדח וכי האקדח הושג בדרך של עוון. גירסת המשיבה היתה כי באה לכלא ללא אקדח, כי חשה שלא בטוב ומשנכנסה למבנה הנטוש הבחינה בחבילה. היא לא בדקה את החבילה, ומשחזרה לכלא הציע לה אביטן כי תבדוק שמא יש בשקית כסף, זהב או סמים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מאמין לעדי התביעה, כי אין הוא מקבל את גירסת המשיבה ואין הוא מאמין לה, כי גירסת המשיבה היא בלתי הגיונית ובלתי סבירה, ואולם, קבע ביהמ"ש, "ספק ספיקא נותר בלבו של ביהמ"ש. מי יודע ? אולי נזדמנה לנאשמת השקית בבחינת מציאה... חרף כל עדי התביעה המהימנים על ביהמ"ש, לא נותר לביהמ"ש אלא ליתן לנאשמת ליהנות מן הספק ולזכותה...". הערעור נתקבל בעניין החזקת הנשק ונדחה בעניין החזקת דבר שהושג בדרך של עוון.
ג. עדי התביעה העידו על דבריה של המשיבה מיד לאחר מעצרה, ומתוך דברים אלה עולה כי ידעה שהיא נושאת בכליה אקדח. היא אמרה לחוקרים כי מישהו נתן לה את האקדח ואינה רוצה למסור את שמו וכי התנהגה כמו רובוט. גם מדברי המשיבה בביהמ"ש עולה אישור וחיזוק של ממש לגירסה האמורה. למקרא דברי העדים לא יכול להיות ספק, ואף לא ספק ספיקא שהמשיבה היא שהביאה את השקית, היא שהטמינה אותה ונטלה אותה לאחר מכן. הספק האמור בפסה"ד הוא מאד מלאכותי ואינו קיים במציאות.
ד. ביהמ"ש מתייחס גם לגלאי המתכות וכותב "כל האירוע בבית הכלא, בהיעדר ראיות על דרך פעולת המכשיר מגלה המתכות, אין בו אלא בבחינת סברה והשערה, ולא על סמך דברים כגון דא תורשע הנאשמת בדין". ברם, כל בר בי רב מכיר את המכשיר לגילוי מתכות, ואין כאן לא סברה ולא השערה. מכל מקום, לא נשמעה טענה המעלה ספק באשר לטיבו של המכשיר ומעל ומעבר לכל זאת, האירוע בכלא רק עורר את החשש שהניב את החקירה ואת גילוי העבירה, אך לא על האירוע בכלא מושתתים הממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י השופט עצמו ואשר מהווים את הבסיס להרשעה. לפיכך יש להרשיע את המשיבה בעבירות בכל הנוגע להחזקת הנשק. מאידך, אין בחומר הראיות דבר שילמד כי המשיבה ידעה כי האקדח הושג בעוון ולפיכך בעניין זה יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד אריה רומנוב למערערת, עו"ד דוד יפתח למשיבה. 24.9.90).

בג"צ 1677/90 - טלרד תעשיות טלקומוניקציה... בע"מ ואח' נגד שר הפנים ואח'

*חוקיות היתר של שרי הפנים והאוצר להעלאת ארנונה כללית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. השאלה שהתעוררה בעתירה היתה חוקיות ההיתר שניתן ע"י שרי הפנים והאוצר לכלל הרשויות המקומיות להעלות את שיעורי הארנונה הכללית כמפורט בתוספת להיתר וכן אם שיקול הדעת של השרים היה סביר. לטענת העותרות, החייבות בתשלום ארנונות לעירית לוד, לא היו המשיבים רשאים בגדר סעיף 3 לחוק הארנונה הכללית (סייגים להעלאה בשנת הכספים 1990), (להלן: החוק), אלא לקבוע העלאות פרטניות לרשויות מקומיות ספציפיות, או לסוגים של רשויות מקומיות, ולא ליתן היתר כללי להעלאה. סעיף 1(א) לחוק קובע כי "לא תגבה רשות מקומית בשל נכס ארנונה כללית... בסכום שיש בו העלאה מעל סכום הארנונה..." ואילו סעיף 1(ג) קובע כי "שר הפנים ושר האוצר... רשאים להתיר לרשות מקומית העלאת ארנונה...". העותרות טוענות כי הפרשנות הלשונית של סעיף 1(ג), המתייחסת ל"רשות מקומית", מצביעה על כך שהמדובר ברשויות מקומיות ספציפיות ולא בהיתר כללי ; כי פרשנות זו עולה גם מההיסטוריה החקיקתית שקדמה לחקיקת החוק ; בהיות הוראת סעיף 1(ג) הוראה מסמיכה בניגוד לחוק - LEGEM CONTRA יש לפרשה על דרך הצמצום ; השימוש בשיקול הדעת ע"י השרים לא היה סביר ; קביעת
השיעורים ע"י עירית לוד לא היתה סבירה ; השרים היו חייבים לאפשר לעותרות להשמיע את דברן לפני מתן ההיתר כפי שנתבקשו ע"י העותרות. העתירה נדחתה.
ב. הפרשנות הלשונית של סעיף 1(ג) אינה מבחינה בין "רשות מקומית" יחידה לבין כלל הרשויות המקומיות, ולכאורה כולל היחיד את הרבים כאמור בסעיף 5 לחוק הפרשנות. גם לא ניתן ללמוד מההיסטוריה החקיקתית שהיתה כוונה בחוק דווקא להיתרים פרטניים. הטענה בדבר פרשנות על דרך הצמצום היא בעיקרו נכונה. ניתן לראות את הוראות סעיף 1(ג) לחוק כהוראה LEGEM CONTRA, הטעונה פרשנות על דרך הצמצום, אך עם זאת הכלל הפרשני האמור אינו יכול לעזור לעותרות, כאשר ניתן ללמוד מקריאת החוק ביחד עם ההיסטוריה החקיקתית שלו כי השיקולים שהינחו את המחוקק היו גם שיקולים הנובעים מטובת המשק ומהתייחסות לקני מידה ארציים, שאינם נוגעים דווקא לרשות מקומית זו או אחרת. אין גם לומר כי שיקול דעתם של השרים בנסיבות העניין לא היה סביר. במידה שהעותרים מבקשים לתקוף את סבירות הארנונות כפי שנקבעו ע"י עירית לוד, יכולים הם לעתור לביהמ"ש המוסמך. אין גם תימוכין לטענה כי הרשות היתה חייבת לשמוע את העותרות לפני קביעת ההיתר שניתן ע"י השרים.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. עוה"ד ברגמן ונחתומי לעותרים, עו"ד א. מנדל לשרים, עו"ד ז. בוסתן לעירית לוד. 24.10.90).

ע.א. 619/86 - מרקו בן חמו ואח' נגד שלום אטדג'י

*פיצויים בתאונת עבודה(מחוזי באר שבע - ת.א. 848/79 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. זמן קצר לאחר שהמשיב השתחרר משירותו הסדיר בצה"ל, וימים ספורים לאחר שהחל בעבודתו אצל המערערת השניה (להלן: המעבידה), שביצעה עבודות באיזור מפעלי ים המלח בסדום, נפגע המשיב בתאונת עבודה. התאונה ארעה בפברואר 1979, המשיב נפגע קשה בראשו וכתוצאה מכך נגרמה לו פגיעה מוחית. המשיב הגיש תביעה להטבת נזקיו נגד המעבידה ושניים מעובדיה וביהמ"ש קבע כי הנתבעים אחראים לאירוע התאונה וחייבים בהטבת הנזקים שנגרמו למשיב. ביהמ"ש קבע כי למשיב הוסבה נכות בתחום הנוירולוגי בשיעור של %60 לצמיתות והשפעת הנכות על תיפקודו המנטלי של המשיב היא מכרעת. ביהמ"ש פסק למשיב פיצוי בראשי נזק שונים, וניכה מסכום הפיצויים את תגמולי המוסד לביטוח לאומי: שני הצדדים מערערים על שיעור הפיצויים וביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המערערים בשני ראשי נזק בלבד.
ב. את הפסדי ההשתכרות של המערער ביסס ביהמ"ש המחוזי על יסוד ההנחה כי המשיב ניחן ביכולת טכנית ובמוטיבציה רבה לרכוש השכלה טכנית, ברמה של הנדסאי. הוא גילה רצון עז, יכולת, חריצות ואחריות לפני התאונה שניתן, להסיק מהם שאילולא התאונה היה מתקדם ומצליח לקבל תואר של הנדסאי מכונות או להשתלב בעבודה בתחום קרוב ולהגיע לרמה מעל לממוצע, וזאת על אף שהישגיו בלימודים היו די בינוניים ובית הספר שלמד בו לא היה ברמה גבוהה במיוחד. ב"כ המערערים תקף ממצא זה של ביהמ"ש המחוזי ואולם לאחר בחינת הראיות והעדויות עולה שיש יסוד בחומר הראיות לקביעות ביהמ"ש המחוזי.
ג. ביהמ"ש המחוזי בחן את רמת השתכרותו של המשיב, אלמלא מומו, מתוך השוואה לרמת השחכרותם של עובדים אחרים במפעלי ים המלח, ויכולתו האישית והמקצועית של המשיב, והגיע למסקנה כי המשיב יכול היה להגיע באופן הדרגתי לרמת השתכרות השווה לכפל השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש קבע כי במהלך שלש השנים הראשונות שלאחר שחרורו של המשיב מן השירות הצבאי הוא היה משתכר שכר השווה למחצית השכר הממוצע במשק, שכן היה מקדיש חלק מסויים מזמנו גם ללימודים ולהכשרה מקצועית. לאחר מכן, ועד למתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי נקבעה רמת ההשתכרות לפי מקדם של 1.25 פעמים של
השכר הממוצע במשק, ולאחר מכן ועד לתום תוחלת חיי העבודה של המשיב, כפל השכר הממוצע במשק. בעניין זה קבע ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש המחוזי ייחס למשיב התקדמות מהירה, יתר על המידה, ברמת ההשתכרות, לאחר רכישת ההכשרה המקצועית. ביהמ"ש העליון קבע כי המשיב היה מגיע לרמת השתכרות של כפל השכר הממוצע במשק לאחר תקופה ארוכה יותר והעריך אותה בשתי שנות עבודה נוספות.
ד. באשר לעזרת הזולת - הראייה היחידה לקביעות ביהמ"ש המחוזי בראש נזק זה היא חוות דעתו של המומחה הרפואי, והלה קבע כי אין לתובע מגבלות גופניות והוא יכול לשרת את עצמו ואין הוא זקוק לעזרת הזולת. אעפ"כ סבר ביהמ"ש המחוזי כי יש לבסס את הצורך בעזרת הזולת לעזרה לא בתחום הטיפולי אלא בעיקר ברמה של ייעוץ, הכוונה ופיקוח כלכלי וכספי, ומאחר שלא הובאו נתונים מדוייקים בעניין זה זיכה את המשיב בפיצוי בסך 50,000 ש"ח על דרך האומדן הגלובלי. בעניין זה נתקבל הערעור. מדובר בפיצוי בשל עזרת הזולת ולעניין זה היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זאת, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. ראיות כאלו לא הוצגו ולפיכך יש לבטל את החיוב בסעיף זה.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד קרינסקי למערערים, עו"ד נבות גלוסקה למשיב. 29.10.90).

בש"פ 4061/90 - מדינת ישראל נגד משה אחיעם

*שחרור בערובה (שוד קשישים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל)

א. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בנסיון לשוד שני קשישים, שביצע בצוותא עם אחד בשם נברו. על פי כתב האישום הצטיידו השנים בגרבי ניילון שחורים וכן באקדח, ועם כניסתם לדירת הקשישים קראו "זהו שוד". המתלוננים החלו צועקים ובכך סיכלו את נסיון השוד. לפי האישום חבט המשיב במתלונן וגרם לו חבלות. כן הואשם המשיב בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין כשמדובר ברימון רסס צהלי שקיבל מנברו והחזיק בו. עוד הואשם בהתפרצות בכוונה לגנוב וגניבה ביחד עם נברו. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש סירב לבקשה בנימוק כי "העדויות לכאורה המצויות כיום בידי המאשימה אינן מוצקות די הצורך". ביהמ"ש מבהיר את מסקנתו בכך שעד המדינה, נברו, אשר בהודעתו במשטרה יש כדי להפליל את המשיב בכל שלש העבירות המיוחסות לו, חזר בו מגירסתו וטען שזו שקרית. בנוסף לכך סבר ביהמ"ש המחוזי כי לעדותו של עד המדינה יש צורך בסיוע כבר בשלב זה. התביעה ראתה סיוע בהצעות שהציע המשיב לחוקרי המשטרה להגיע עמם לעיסקת טיעון ואז יודה, ובקשר לכך הסתמך ביהמ"ש המחוזי על פס"ד של ביהמ"ש העליון בעבר שממנו עולה כי נכונותו או הצעתו של אדם להודות בעבירה כנגד הקלה בעונשו אין בם כדי להוות סיוע בטוח לעדותו של עד המדינה. הערר נתקבל.
ב. אשר לחזרתו של עד המדינה מגירסתו - אם זו באה בשל חשש או פחד מהמשיב ולא מתוך חזרה כנה מדבריו, הרי רשאי יהיה ביהמ"ש שידון בעניין לעשות שימוש בסעיף 01א' לפקודת הראיות, ובמקרה כזה יכולה ההודעה של עד המדינה לשמש ראייה להפללת המשיב. בנסיבות העניין הוברר כי עד המדינה והמשיב שהו באותו תא בכלא, והחשש ששהות זו של השניים ביחד גרמה לעד התביעה לחזור בו מהודעתו, והחזרה לא באה מנימוקים כנים, אינו בלתי סביר.
ג. נותרה המחלוקת בשאלת הסיוע ולעניין זה המחלוקת היא בשניים. האם כשמסתמכת המאשימה על עדותו של עד מדינה, תנאי הוא שתמצא בחומר החקירה ראייה מסייעת כדי לקבוע שקיימות ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים, או, כטענת התביעה, אין הכרח בקיומה של ראייה כזו בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ; ואם יש צורך
בראיית סיוע כאמור - האם הדברים שאמר המשיב לחוקריו בדבר נכונותו לעשות עיסקה עם התביעה יכולים לשמש כראיית סיוע. בשאלה הראשונה קיימת מחלוקת בין הפוסקים בביהמ"ש העליון ואין צורך להכריע כאן במחלוקת זו, שכן קיימת ראיית סיוע בדברי ובפניות המשיב אל חוקרי המשטרה לעניין עיסקת טיעון.
ד. באחד הימים, בהיות החוקר מוטי צור עם המשיב, בדרכם מביהמ"ש לבית המעצר, פנה המשיב אל צור, ולגירסתו של צור, ביקש ממנו המשיב לפנות לממונים עליו ולהודיע להם "שאם יסגרו איתו על שנה וחצי מאסר בכלא אשקלון הוא מוכן למסור הודאה מלאה עליו ועל אבי נברו בתיק השוד". כמה ימים יותר מאוחר, כשלמשיב היה ידוע כי נברו כבר הודה וקשר אותו למקרה, אמר המשיב לחוקר צור שאם לא רוצים לעשות אתו עיסקה למרות שהוא מוכן להסגיר את האקדח, "אז הוא ילך למלחמה בביהמ"ש...". גם בשיחה עם מפקח אחר, שאול עזרא, אמר המשיב כי הוא מוכן לעיסקה שעליה דיבר עם צור.
ה. על פי פסיקת ביהמ"ש העליון ייתכנו מקרים שבהם נכונות להודות תשמש "ראשית הודיה". סיכום פסיקתו של ביהמ"ש העליון הוא כי בנסיבות מתאימות, כשהנאשם הביע רצונו להודות באשמה המיוחסת לו, ובלבד שיקבל טובת הנאה כנגד ההודאה, ניתן לראות את דבריו כ"ראשית ראייה" ובתור שכזאת, כראייה מסייעת או מחזקת לכאורה ראייה אחרת העומדת נגדו. ההגיון שבגישה זו הוא, שבדרך כלל לא יביע אדם, שאין לו חלק באשמה המיוחסת לו, נכונות להודות בביצועה. כך מלמד נסיון החיים. יתכנו מקרים ונסיבות שבהם הנאשם מביע נכונות להודות מבלי שהוא מעורב כלל בעבירה, כשם שיתכנו מקרים של הודאת שווא מצד נאשם, אך ההכרעה באיזו מידה יש להשתמש בנכונותו של נאשם להודות כראייה נגדו, קשורה לשאלת המהימנות והמשקל של הדברים. בענייננו לא יכול להיות ספק כי דבריו של המשיב לצור ולמפקח עזרא יש בהם ראייה מפלילה נגדו ואם יימצא שניתן להסתמך על הדברים מבחינת מהימנותם - יש בדבריו אלה לשמש סיוע לעדותו של עד המדינה נברו. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט אור. עו"ד יהושע רזניק למבקשת, עו"ד גב' אלה כאהן למשיבה. 27.9.90).

בש"פ 4489/90 - ג'בר אלעביד נגד מדינת ישראל

*רשות לערר על מעצר עד תום ההליכים
(בקשה לרשות ערר על מעצר עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).

זוהי בקשה למתן רשות להגשת ערר נוסף, לערכאה שלישית, בנושא של שחרורו בערובה של המבקש. בבימ"ש השלום בבאר שבע הואשם המבקש כהחזקת הירואין שלא לצריכה עצמית ובמכירת הסם לסוכן משטרתי. בימ"ש השלום הורה לשחרר את המבקש בערובה וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים. הבקשה לרשות ערעור נוספת נדחתה. הסניגור שם את הדגש בטיעונו על עברו הנקי של העורר והתקופה הניכרת שעברה בין האירוע ועד שהוחלט לחשוף את הסוכן ולפתוח בחקירה גלוייה, וכן העובדה שבתקופת הביניים לא נעברה כנראה עבירה -נוספת ע"י המבקש. מעיון בהחלטות שתי הערכאות עולה כל יש בעניינו של המבקש פנים לכאן ולכאן בכל הנוגע לשאלת מעצרו עד תום ההליכים. ברם, אין בכך כדי להוות עילה מספקת למתן רשות להגשת ערר לערכאה נוספת. מצוות המחוקק היא כי שתי ערכאות של המערכת המשפטית מספיקות כדי ללבן שאלות מהסוג הנדון במידה נאותה, ורק במקרים מיוחדים, כשמתעוררת נקודה בעלת חשיבות עקרונית או כללית, או כאשר קיים חשש להיווצרות עוול או אי צדק חמורים, תאופשר פנייה לביהמ"ש העליון שידון אז בסוגיה בהרכב של שלשה שופטים. אין בפנינו מקרה מיוחד שכזה ולפיכך יש לדחות את הבקשה.