בג"צ 104/87 - ד"ר נעמי נבו נגד ביה"ד הארצי לעבודה והסוכנות היהודית לישראל
*אפלייה אסורה הנובעת מקביעת גיל פרישה שונה לגברים ולנשים בחוזי עבודה(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרת הועסקה בסוכנות היהודית (להלן: המשיבה) מאז 1962. תנאי העסקת עובדי המשיבה מוסדרים בחוקת העבודה של עובדי הסוכנות שהינה פרי הסכם בין הנהלת המשיבה לבין הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים בא"י ומועצת עובדי הסוכנות. בסעיף 6 לחוקת הפנסיה של עובדי הסוכנות נאמר "גיל הפרישה לפנסיה הוא 65 שנה לגבר ו-60 שנה לאשה". על פי סעיף זה הודע לעותרת כי עליה לפרוש מן העבודה ביום 1.2.85, היינו כאשר מלאו לה 60 שנה. העותרת פנתה לביה"ד האיזורי לעבודה בבקשה כי יצהיר שסעיף 6 הנ"ל מפלה אפליה פסולה ואסורה וכי יצווה על המשיבה להמשיך ולהעסיקה עד גיל 65, או לחילופין, כי המשיבה תפצה אותה על הפסדיה בשל הפרישה בגיל 60. ביה"ד האיזורי דחה את תביעת העותרת. זו ערערה לביה"ד הארצי לעבודה וביה"ד, במותב של שבעה, דחה את הערעור ברוב דעות, ופסק, כי אין בקביעת גיל פרישה שונה לנשים ולגברים משום אפליה פסולה. שני חברי ביה"ד נתנו בפסק דין מיעוט, ביטוי למסקנתם ההפוכה. העתירה נתקבלה והוחלט כי הסעיף מהווה אפליה פסולה.
ב. בפסק דין מקיף, מפי השופט בך, קבע בג"צ כי קביעת גיל פרישה שונה לנשים ולגברים מהווה אפליה; כי העובדה שקיימת בחוקים סוציאליים שונים, הקשורים בזכויות פרישה, הבחנה בין גברים לנשים, אין בה כדי להצביע על כוונת המחוקק שניתן להבחין בגיל פרישה בין אשה לגבר; כי חקיקת חוק גיל שווה לעובדת ולעובד בפרישה מעבודה בשנת 1987 אין בה כדי להשליך על עתירה זו; כי ראוי שערכאה שיפוטית תתערב בהסכם העבודה נשוא עתירה זו וכי במקרה זה ראוי שבג"צ יתערב בהחלטת ביה"ד לעבודה. משבוטל פסה"ד הוחלט שהעותרת תוכל לפנות שנית לביה"ד לעבודה כדי לקבוע מה הן התוצאות המעשיות של פסה"ד ביחס לזכויותיה של העותרת.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, אריאל. החלטה - השופט בך, הוסיפו פסקי דין קצרים השופטת גב' נתניהו והשופט אריאל. עוה"ד א. פלדמן ופ. רדאי לעותרת, עו"ד ח. בר שדה לסוכנות. 22.10.90).
בג"צ 509/88 - אחים מכלוף שותפות שאינה רשומה ואח' נגד מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח'
*ביצוע מכרז להפעלת משחטה עירונית כאשר קיימת התנגדות הרבנות המקומית לזוכה במכרז(העתירה נתקבלה).
א. בשנת 1985 פרסמה עירית אשקלון מכרז שענייננו מסירת זכיון להפעלה המשחטה העירונית, אשר באותה עת היתה מופעלת ע"י המועצה הדתית באשקלון. העותרים זכו במכרז ואמורים היו להתחיל בהפעלת המשחטה ביום 1.4.86. תנאי חשוב בחוזה המכרז קובע כי הטיפול וההשגחה בענייני הכשרות יישארו בידי המועצה הדתית. העותרים החלובביצוע הפעולות הדרושות למימוש התחייבויותיהם להפעלת המשחטה, אך המועצה הדתית סירבה לפנות את המשחטה ביום 1.4.86, הואיל והרבנות באשקלון הודיעה לעיריה שאם יועבר תפעול המשחטה לידי העותרים, תוסר תעודת הכשרות מהמשחטה, מפני שאין העותרים יכולים לשמור על הוראות ההלכה והכשרות בקשר להפעלת המשחטה. במצב דברים זה נבצר מהעיריה, לטענתה, לקיים את חוזה המכרז.
ב. בנובמבר 1987 הגישו העותרים עתירה לבג"צ ונמסרו תשובות של העיריה ושל רבני העיר אשקלון. בדיון בבג"צ היפנה ביהמ"ש תשומת לב העותרים לכך כי מועצת הרבנות הראשית משמשת ערכאת ערעור על החלטת רבני העיר, מכח סעיף 12 לחוק איסור הונאה בכשרות, ובהתאם לכך הגישו העותרים ערעור למועצת הרבנות הראשית על החלטת רבני העיר אשקלון, והודיעו שהם חוזרים בהם באותו שלב מן העתירה. ביולי 1988 החליטה מועצת הרבנות הראשית לאשר את החלטת הרבנות באשקלון, בנימוק כי מכלוף נתפש הרבה
פעמים בחנותו במכירת בשר בלי ניקור והפרת הוראות המשגיחים. על רקע האמור הוגשה העתירה מחדש והיא התקבלה.
ג. המשיבים העלו טענה מקדמית שיהוי עד לפנייה הראשונה לבג"צ ואולם טענה זו דינה להידחות. העותרים לא ישבו בחיבוק ידיים אלא קיימו מגעים חוזרים ונשנים עם העיריה ועם המועצה הדתית בנסיון כן ואמיתי להגיע לכלל הבנה ויש לברך על המאמץ שנעשה ולהצטער על כשלון המו"מ. וודאי שלא יהא זה נכון לבקר את העותרים על כך שהביאו את עניינם לבג"צ לא מייד עם פרוץ המחלוקת אלא רק כשנדחקו למצב ללא מוצא. אשר לטענה מקדמית אחרת של חוסר נקיון כפיים מצד העותרים - גם טענה זו אינה מבוססת. אמנם העותרים השתמשו בניסוח עתירתם בשפה בוטה ובמידה מסויימת פוגענית, ואפשר שהתגובה הנאותה לניסוח הבוטה היא בעת שיידרש ביהמ"ש לפסיקת הוצאות, אולם אין בניסוח הבוטה של העתירה אי נקיון כפיים המצדיק דחייתה על הסף.
ד. לגופם של דברים - בחוזה המכרז קיים סעיף האומר "תנאי יסודי להפעלת המשחטה הינו שביעות רצון המועצה הדתית מהפעלת המשחטה מבחינה הלכתית... הודיעה המועצה הדתית למפעיל שהוא איננו ממלא אחר הוראותיה - הזכות בידי העיריה לבטל את ההסכם, לאחר שתיתן למפעיל התראה לתקן את הטעון תיקון...". מסעיף זה עולה במפורש כי ראש לכל יש להפקיד את הפעלת המשחטה בידי מי שזכה בכך במכרז. המחזיק צריך לפעול לשביעות רצונה של המועצה הדתית, וגם אם פלוני לא יפעיל את המשחטה לשביעות רצונה של המועצה הדתית, גם אז מוטל על העיריה להתרות בו לתקן את הטעון תיקון קודם שתבוא לבטל את החוזה. לא כך היו פני הדברים. העיריה מסרבת לקיים את החוזה בטענה שהמועצה הדתית לא נחה דעתה מעיקרה מהפעלת המשחטה ע"י העותרים, אך לאור אופן ניסוחו של החוזה לא תוכל העיריה שלא לקיימו בטענה כגון זו.
ה. לשאלת מתן תעודת הכשרות למשחטה אם זו תופעל ע"י העותרים - נימוקים מנימוקים שונים העלו הרבנים להצדקת סרובם ואין הנימוקים שווים מפעם לפעם. עצם העלאת נימוקים הלכתיים השונים אלה מאלה בכל פעם מחדש עשוייה לעורר תמיהה בדבר מידת מהימנותם של הנימוקים שהועלו. עניין נוסף שבו לוקה ההחלטה שלא ליתן תעודת כשרות הוא הנימוק בדבר אבדן האמינות. נימוק זה מתייחס למעשה רק לעותרים 1,2 ו-4 שהם בעלי החנות לממכר בשר, בעוד שהעותר 3, העוסק בשיווק, אין לו יד ורגל באותה חנות ולא נתפס מעולם כמי שמפר הוראות בענייני כשרות. לכאורה דין ייעשה אם תקיים העיריה את החוזה עם העותרים כולם ותמסור בידם את הפעלת המשחטה, ואולם כיוון שהעותרים גילו נכונות כי החוזה יחתם עם העותר 3 בלבד והוא יפעיל את המשחטה תוך הקפדה על התנאים שהותוו, יש לעשות את הצו על תנאי מוחלט במובן זה שהעותר השלישי זכאי לביצוע חוזה המכרז ולצורך זה לקבל תעודת כשרות למשחטה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ורון לעותרים, עוה"ד עזריאל ורונן כהן לרבנות, עו"ד צוריאל לעיריה. 2.10.90).
בג"צ 577/89 - יהושע באום עו"ד ואח' נגד ראש המועצה המקומית קרית אונו ואח'
*העלאת מסים ברשות מקומית בניגוד לחוק ההסדרים במשק המדינה(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרים הינם חברי המועצה המקומית קרית אונו. בשנת הכספים 1988/89 אישרה המועצה, בהיותה מנוהלת ע"י העותרים, שורה של הנחות בתשלומי ארנונה כללית, בהתאם לסמכותה על פי סעיף 152(ג) לצו המועצות המקומיות. בשנת הכספים 1989/90 עברה הנהלת המועצה לסיעה אחרת וב"היטל המיסים" שנקבע מטעם ההנהלה החדשה, ובראשה ראש המועצה, לא נשמרו, לטענת העותרים, ההנחות בתשלומי הארנונה הכללית שאושרו בשנה הקודמת, הופלו לחובה מבנים עסקיים בכל הקשור לתוספת לארנונה הכללית, והוקנו לכאורה לוועדת ההנחות סמכות לקבוע קריטריונים למתן הנחות מהארנונה הכללית ללא
אישור המועצה. לטענת העותרים הדבר נוגד את הוראות סעיף 20(ב) לחוק ההסדרים, במשק המדינה (תיקוני חקיקה), אשר לפיו "בשנת הכספים 1989 לא תשנה רשות מקומית הנחות כלליות מארנונה ותנאי תשלומה... לעומת אלה שנקבעו כדין לשנת הכספים ..1988.". כן הם טוענים כי לקראת שנת הכספים 1989/90 הוסמכה המועצה להגדיל את תשלומי הארנונה הכללית בשיעור שלא יעלה על %35 והמועצה החליטה להגדיל את התשלומים בשיעור של %25 בלבד, ואילו ב"היטל המיסים" של ההנהלה נקבע שיעור העלאה של %35 לגבי מבנים עסקיים מסויימים ותוספת מיוחדת זו לא נדונה ולא אושרה ע"י המועצה. העתירה נתקבלה.
ב. באשר לביטול ההנחות - טענו המשיבים כי ההוראה האוסרת ביטול הנחות מתייחסת להנחות שניתנו "כדין" ולטענתם חלק, לפחות, מן ההנחות שבהן מדובר, ניתנו בשנת הכספים 1988/89 "שלא כדין". בעת הדיון התברר כי הכל מסכימים שרוב ההנחות ניתנו כדין וממילא ההחלטה לבטלן היא שלא כדין. באשר לשתי הנחות שהמשיבים טענו שניתנו שלא כדין, החליט בג"צ כי גם אלה ניתנו כדין, היינו ניתנו "בהתחשב במצבו החומרי של החייב" וממילא אין לבטלן.
ג. אשר לתשלום המיוחד למבנים עסקיים בשיעור של %35 - טוענים המשיבים כי על פי חוזר מנכ"ל מרכז השלטון המקומי הוסמכה המועצה להעלות את הארנונה הכללית לגבי מבנים עסקיים בשיעור של %35 וכי החלטת המועצה המקומית המצמצמת את העלאת הארנונה בשיעור של %25 מתייחסת רק למבנים המשמשים למגורים. טענה זו לא נתקבלה. מבדיקת ההחלטה שקיבלה המועצה בדבר קביעת שיעור של %25, עולה שאין להבחין בין ארנונה למגורים לבין ארנונה למבנים עסקיים ולפיכך גם עניין זה שלא כדין הוחלט עליו. אשר להסמכת ועדת ההנחות לקבוע קריטריונים - המשיבים אומרים כי הכוונה ב"היטל המיסים" בדבר סמכותה של וועדת ההנחות היתה שהמועצה תאשר את הקריטריונים. אם כך הם פני הדברים הרי מן הראוי היה שעניין זה יבוא לכלל ביטוי מפורש שלא יותיר מקום לספקות. לפיכך הוחלט לקבל את העתירה כאמור.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד יהושע באום לעותרים, עוה"ד נחום פיינברג וגב' מיכל לויט למשיבים. 25.10.90).
בג"צ 2260/90 - רבקה איצקוביץ ויוסף ריינר נגד בית הדין הרבני ואח'
*הוספת פיסקה במעשה בי"ד של בי"ד רבני בדבר ביצוע גט, כי האשה אסורה להנשא לפלוני(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרת והמשיב השלישי (להלן: המשיב) נישאו בינואר 1977 ונולדו להם ארבעה ילדים. בשל חשדות בעניין קשרים, כביכול, בין העותרת לעותר, החל המשיב בהליכים בבית הדין הרבני והגיש תביעת גירושין. בתביעה זו לא נשמעו עדויות, ולפי הצעת בית הדין הגיעו בעלי הדין להסכם גירושין שהסדיר את ענייני הרכוש שבין הצדדים והחזקת הילדים. להסכם הנ"ל ניתן תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד הרבני ובו ביום בוצע גט הפיטורין. באותו יום נערכה ע"י הרבנים החלטה נוספת בה נאמר "יש לכתוב במעשה בית דין שהאשה אסורה לחזור לבעלה וליוסף ריינר". לפי הרשום בפרוטוקול הדיון שבבית הדין הרבני, נוכח רק המשיב (משה איצקוביץ) בעת שניתנה ההחלטה האמורה. העותרת טוענת שהיא או פרקליטה לא היו מודעים כלל להחלטה הנ"ל, שניתנה שלא בנוכחותה ומבלי שידעה כי ההחלטה עומדת להינתן. כאשר הוצא מעשה בית דין כעבור מספר ימים נכללה בו הערה כאמור בדבר האיסור של האישה להינשא ליוסף ריינר. העותרת ערערה לביה"ד הרבני הגדול, ומשם הופנתה לביה"ד האיזורי כדי שישוב וידון בהחלטה שניתנה שלא בפניה של העותרת. כעבור חודש החליט ביה"ד האיזורי "לקבוע תאריך לדיון לפי היומן ולהזמין את האשה ואת בעלה לשעבר ואת יוסף ריינר". בעקבות זאת הוגשה
העתירה שבה ביקשו העותרים למחוק את ההערה במעשה בי"ד כי העותרת אסורה על העותר השני. העתירה נתקבלה.
ב. בפני ביה"ד שדן בתביעת הגירושין היתה תביעת הבעל לשעבר של העותרת, אשר בו הועלתה, בין היתר, הטענה לפיה מקיימת העותרת קשרים עם יוסף ריינר. לא הובאה ראייה כלשהי להוכחת הטענה, שהרי לא הובאו ראיות כלשהן. גם לא היתה הסכמה על העובדות הנטענות. בהעלאת טענה עובדתית בתוך כתב תביעה, או בכתב אחר, אין די כדי לבסס מסקנה הטעונה ביסוס עובדתי, אלא אם כן יש הסכמה על העובדה.
ג. ההחלטה בעניין הוספת ההערה נתקבלה ללא ידיעתה ושלא בנוכחותה של העותרת, ועיקרו של דבר, מבלי שניתנה לה הזדמנות להתייחס לעניין עובר למתן ההחלטה שהיא מרחיקת לכת בתוצאותיה, ובכך יש פגיעה מהותית בכללי הדיון ההוגן. הליך כמתואר הוא תמוה, שהרי בתי הרין הרבניים מקפידים וזהירים בכגון דא במיוחד, ויש נסיבות בהן אין אפילו בהודייתה של הנוגעת בדבר, כדי לשמש יסוד להכרעה שיפוטית לרעתה.
ד. ההליכים בעניין הגירושין בפני ביה"ד הרבני האיזורי הסתיימו, וממילא אין עוד כל הליך תלוי ועומד בקשר לרקע העובדתי שהיה יסוד למחלוקת שהוליכה לתביעת הגירושין ולהסכם הגירושין. פניית האשה בבקשה למחוק הערה שהוספה ללא ביסוס בדין, אין בה, כשלעצמה, כדי לאפשר גלגול ההליכים אחורה ולפתחם עתה מחדש.
ה. במידה ויש בהחלטת ביה"ד לקבוע תאריך לדיון ולהזמין את בעלי הדין, משום נסיון, לאחר מעשה, למלא את שהוחסר בשעתו, הרי אין לכך יסוד בדין. השאלה היחידה שניצבה בפני ביה"ד היא אם היה בזמנו ובעיתו בסיס מספיק למתן ההחלטה בדבר הכללת הערה כנ"ל במעשה בי"ד, ואם ניתן היה להחליט כאמור ללא ידיעתה וללא אזהרתה של האשה, אשר הסכימה למתן הגט מבלי שהועמדה על כך מה הצעד שיינקט לגביה יחד עם מתן הגט. זוהי טענה משפטית, ואין צורך לשמוע בקשר אליה ראיות של בעלי הדין. מכל האמור עולה כי שגה ביה"ד וכתוצאה מכך נפגמה זכותה היסודית של בעלת דין. לפיכך יש להורות כי ההערה בטלה וכי אין עתה יסוד בדין לפתיחת הדיון מחדש לשם שמיעת ראיות ולשם העלאת טיעונים לגופם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ברוך שטיימן ואיל בן זקן לעותרים, עו"ד מנחם מזוז למשיבים. 12.11.90).
בש"פ 3838/90 - מדינת ישראל נגד שמואל שילון
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (פריצה, זיוף ומרמה)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 , הבקשה נתקבלה).
א. ביום 12.6.89 הוגש נגד המשיב כתב אישום, בו מיוחסים לו 29 אישומים בעבירות של פריצה, זיוף, שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, מרמה והתחזות כאחר. על פי כתב האישום קשר המשיב עם אחרים לפרוץ למשרדי עו"ד, רואי חשבון, משרדי חברות ביטוח ומשרדים אחרים ולגנוב משם שיקים, לזייף אותם ולקבל תמורתם במרמה. פעילות זו נמשכה במשך כחצי שנה. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. בטרם חלפה השנה ביקשה המדינה מביהמ"ש העליון הארכת מעצר המשיב בשלשה חודשים. ביום 10.6.90 נענה ביהמ"ש העליון לבקשה והוחלט לעצור את המשיב לשלשה חודשים נוספים, היינו עד ליום 13.9.90. כך שחלפו כבר 15 חודשים מיום הגשת כתב האישום ועתה מבקשת המדינה הארכה נוספת של שלשה חודשים. הבקשה נתקבלה.
ב. משמלאה תקופה של שנה מיום הגשת כתב האישום, יש להיזהר ביותר בהארכת מעצרו של הנאשם מעבר לתקופה זו. המחוקק קבע בסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי כי עם תום שנה להגשת כתב האישום ישוחרר העצור ממעצרו אם טרם ניתן פסה"ד. זהו הכלל. סעיף 54, שהוסיף יוצא מן הכלל, מסמיך שופט של ביהמ"ש העליון לצוות על הארכת המעצר לתקופה שלא תעלה על שלשה חודשים, ולחזור לצוות כך מזמן לזמן. כדי לשכנע את
ביהמ"ש להשתמש בסמכות זו יש להצביע על נסיבות ונימוקים כבדי משקל ויוצאי דופן, כשמדובר בחריג שיש לעשות בו שימוש רק במקרים מיוחדים. הפרשנות המצמצמת לשימוש בסמכות להארכת מעצרו של הנאשם מעבר לשנה במקרים מיוחדים ויוצאי דופן בלבד, קיבלה משנה תוקף מאז שנכנס לתוקפו התיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי בשנת 1988.
ג. בסוגיית מעצרו של אדם עד תום ההליכים מצויים שני שלבים: השלב הראשון יכול ויתמשך עד תום שנה להגשת כתב האישום, והשלב השני מתום תקופת השנה ואילך. מהות הדיון וטיבו בשני שלבים אלה שונים זה מזה. בשלב ראשון דנים בסוגיית המעצר על פי מידת האיזון שבין זכות האדם לחרות ולחופש מזה לבין הזכות, שיסודה בחובה, של עשיית דין ומשפט ושמירה על שלום הציבור ובטחונו מזה. בשלב השני דנים בסוגיות המעצר על פי ההנחה וההוראה כי יש גבול למעצרו של אדם בטרם משפט אף אם מעצרו מוצדק היה, בשעתו, על פי שיקולי האיזון האמורים. גבול זה אין לחצות אלא במקרים יוצאי דופן ומיוחדים.
ד. מקרה מתאים יוצא דופן המצדיק הארכת מעצר מעבר לשנה הוא, בדרך כלל, כשמדובר בעבירה שלפי עצם מהותה יש ב"טיולו בשוק" של החשוד משום סכנה ממשית וקרובה לסיכון חיי אדם או חילול כבודו האלמנטרי והבסיסי, כגון עבירת רצח, אונס אכזרי, וכיוצא באלה. גם כאשר מדובר במשפט רב היקף במיוחד. וביהמ"ש עושה מאמץ רציני לסיים את הדיון בתוך תקופת השנה, אין, בדרך כלל, לעצור את הנאשם מעבר לשנה, אלא במקרים יוצאי דופן כאמור לעיל, פרט למקרה שבו חלוף הזמן הרב בא בעטיו של הנאשם או ב"כ, כתוצאה מאופן ניהולו של המשפט. חלוף הזמן בגלל העומס שבו נתון ביהמ"ש אינו נתון בדרך כלל בשליטת ביהמ"ש, אך אין בכך כדי להצדיק שלילת חרותו של אדם בטרם משפט לתקופה העולה על שנה, אלא בהתקיים התנאים יוצאי דופן האמורים. המערכת המשפטית צריכה למצוא דרכים נאותות, ואמצעים נאותים, להחשת הבירור המשפטי, בראש וראשונה בתחום המשפט הפלילי.
ה. בענייננו יש להיענות לבקשת הארכת המעצר, מאחר שהמשיב הוא שגרם לעיכוב גמר הדיון, ולהשהייה הרבה בסיומו. לאחר הארכת המעצר מעבר לשנה התמשכו הדיונים והתארכו הישיבות בשיעור ניכר ע"י אופן ניהול החקירות ע"י המשיב. ביהמ"ש המחוזי העיר וחזר והעיר כי המשיב באופן חקירתו גורם לבזבוז זמן מרובה שאינו תורם דבר לבירור הנושא לגופו והמשיב לא חדל להתווכח עם ביהמ"ש. המשיב מרצה ארוכות, ומעכב את ההתקדמות בדיונים והשופט מעיד בפרוטוקול כי כל התראותיו במשיב לחדול מכך הן ללא הועיל ועולות בתוהו, ורק מאחר והמשיב אינו מיוצג ע"י עו"ד מגלה השופט כלפיו סבלנות מרובה ומופלגת. בנסיבות אלה אין מנוס מלהאריך את המעצר.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' ת. בורנשטיין למבקשת, המשיב לעצמו. 12.10.90).
ע.א. 751/88 - הרב נחמן טוקר נגד בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק)
*בקשה לקיזוז בין חשבון בבנק אוצר חסכון וחשבון בבנק צפון אמריקה, לאחר שבנק צפון אמריקה רכש את בנק אוצר חסכון(מחוזי י-ם - ת.א. 738/86 - ערעור וערעור שכנגד - הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל).
א. המערער פתח בשנת 1970 חשבון עו"ש בבנק "אוצר חסכון בע"מ" (להלן: אוצר חסכון). בשנת 1977, כאשר היה בידי המערער סכום כסף גדול שקיבל בתמורה למכירת דירה, פנו מנהלי אוצר חסכון למערער והציעו לו תכנית מיוחדת שלפיה יפקיד את כספיו בידיהם של המנהלים הלפרין ושטרן, ואלה ישקיעו אותם על פי שיקול דעתם המוחלט. הובטחה למערער תשואה חודשית קבועה על הכספים שבחשבון ולפיכך הסכים להצעה. נערך הסכם ברוח זו בין אוצר חסכון לבין המערער, כשהמנהלים, הלפרין
ושטרן, ערבים באופן אישי. ליתר בטחון ניתן למערער שיק של אוצר חסכון על היתרה. במקביל יכול היה המערער למשוך ואף משך כספים מחשבון העו"ש שלו ושטרן היה מכסה את יתרת החובה בחשבון העו"ש מהכספים שהיו בחשבון ההשקעות הנ"ל.
ב. ביום 1.1.78 הוקם בנק צפון אמריקה (להלן: הבנק) ואוצר חסכון העביר את כל עסקיו לבנק. אוצר חסכון קיבל בתמורה מניות בבנק והיה למעשה לאחד מבעלי הבנק בעמדת השפעה ממשית, שכן שטרן והלפרין מנהלי אוצר חסכון המשיכו לכהן כמנהלים בבנק. אותה עת נפתח בבנק חשבון עו"ש ע"ש המערער כהמשכו הישיר של חשבון העו"ש הקודם שנוהל באוצר חסכון. המערער פעל בחשבון העו"ש החדש ומשך כספים לצרכיו עד שהגיע למשיכת יתר וליתרת חובה משמעותית שעליה נתבע ע"י הבנק.
ג. במקביל המשיך המערער להשקיע כספים בחשבון ההשקעות שהיה לו באוצר חסכון ושם הוא נהנה מיתרת זכות. בהגנתו נגד תביעת הבנק טען המערער כי הבנק ואוצר חסכון חד הם, ועל כן יש להשקיף על מצב העניינים כאילו מול יתרת החובה בחשבון העו"ש קיימת יתרת זכות בחשבון ההשקעות ויש לקזז בין שני החשבונות. ביהמ"ש המחוזי ניתח את חומר הראיות והגיע לכלל מסקנה כי מנקודת ראותו של המערער הוא ידע לכל אורך הדרך כי יש הפרדה בין חשבון העו"ש שניהל בבנק בדרכים פורמליות ומקובלות, לבין חשבון ההשקעות שניהל בדרך לא דרך באוצר חסכון באמצעות שטרן. עוד קבע ביהמ"ש כי אין קשר בין חשבון ההשקעות לבין פעולותיו של המערער בחשבון בבנק. הערעור נדחה.
ד. המערער ידע מנקודת ראותו כי בנק אמריקה ואוצר חסכון הם שני גופים נפרדים ולא היה כל מצג כלפיו כאילו מדובר בגוף אחד. מדובר במסקנות עובדתיות של ביהמ"ש שרק במקרים נדירים מתערבת בהן ערכאת הערעור. קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי מבוססות היטב ולא ניתן להגיע למסקנה אחרת מזו שהגיע אליה ביהמ"ש המחוזי בדבר ידיעתו של המערער על ההפרדה בין החשבונות ועל כך שהבנק אינו אחראי לנעשה בחשבון ההשקעות המנוהל מחוצה לו, הגם שמנוהל ע"י מי שמשמש כמנהל בבנק.
ה. הערעור הנגדי מתייחס לריבית שנפסקה. ביהמ"ש המחוזי חייב את הנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה (כ-870,000 ש"ח) "בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה... ועד יום התשלום בפועל...". טוען הבנק כי מכיוון שנתקבלה תביעתו במלואה, ומכיוון שנושא החיוב בריבית כלל לא היה שינוי במחלוקת, יש לקבוע כי הריבית שתחול על הסכום עד התשלום בפועל צריכה להיות הריבית המקובלת בבנק, ללא הבדל בין התקופה שלפני הגשת התביעה לבין התקופה שלאחריה. בעניין זה הדין עם הבנק. בסעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה נאמר "אין לפסוק ריבית לפי חוק זה... אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום". סעיף זה כבר הוחל בעבר ע"י ביהמ"ש לגבי ריבית שמשתלמת ע"י לקוח לבנק בגין יתרת חוב בחשבונו, וראוי לעשות בו שימוש גם במקרה נשוא הדיון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד שנלר למערער, עו"ד וקסלר למשיב. 16.10.90).
בש"פ 4044/90 - סטיוארט ריין נגד מדינת ישראל
*מעצר לצורך הסגרה(ערר על מעצר לצורך הסגרה - הערר נדחה).
א. לביהמ"ש המחוזי הוגשה עתירה להכריז על העורר כבר הסגרה, על פי הוראות סעיף 4 לחוק ההסגרה ועם הגשת העתירה הוגשה גם בקשה, על פי סעיף 5 לחוק ההסגרה להורות על מעצרו של העורר עד למתן החלטה בעתירה להכריז עליו כבר הסגרה. העורר הואשם כי ביוני 1990 חטף בלונדון את בתו הקטינה, ילידת 1986, ממשמרתה החוקית של אמה, בעזרת שלשה אנשים ותוך שימוש באמצעים אלימים, לרבות התזת גז בפני האם. העורר
ברח עם הבת לאירלנד, משם לארה"ב וביולי 1990 הגיע לישראל. ביום 4.7.90 הוצא נגד העורר צו מעצר ע"י ביהמ"ש בלונדון, וביום 11.7.90 הגישה ממשלת בריטניה לממשלת ישראל בקשה לעצור את העורר לשם הסגרתו. ביום 13.7.90 נעצר העורר מכח סעיף 6 לחוק ההסגרה ומני אז נדון עניין מעצרו של העורר פעמים רבות בבתי המשפט לדרגותיהם השונות. העניין הגיע פעמיים לביהמ"ש העליון, כאשר בתי המשפט דלמטה הורו לשחרר את העורר ממעצרו וביהמ"ש העליון החליט על המשך מעצר העורר. עתה הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד גמר הדיון בבקשת ההסגרה והערר נדחה.
ב. קיימת פסיקה נרחבת בדבר השיקולים שישקול ביהמ"ש בבואו להשתמש בסמכות המעצר לצורך הסגרה ותמצית הפסיקה היא שעל ביהמ"ש לשקול את שיקוליו משני תחומים: תחום עילות המעצר המקובלות בכל הליך פלילי; תחום השיקולים המיוחדים למהותם של הליכי הסגרה, היינו התחייבות שיש למדינת ישראל להסגיר למדינה המבקשת את הסגרת המבוקש, אם וכאשר יקויימו הוראות האמנה והחוק. עד לתיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיו חל שינוי עקרוני בדיני המעצר עד תום ההליכים במערכת משפטנו, המצב היה כי משהוכרז אדם כבר הסגרה, לא ישוחרר בערבות עד לבירור ערעורו אלא במקרים נדירים. בפסיקה נוספת הוחלה "נדירות" זו גם בשלבי המעצר שלפני ההכרזה כבר הסגרה. בתיקון התשיעי הנ"ל חלו שינויים בסוגיית המעצר הפלילי, ובכללם ההוראה הקובעת שביהמ"ש לא יתן צו מעצר אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות".
ג. התיקון בסוגיית המעצר כאמור, נודעת לו משמעות חוקתית ראשונה במעלה בכלל מערכת משפטה של מדינת ישראל. לנימוקים המצדיקים שלילת חירותו של אדם בטרם משפט, בסוגיית המעצר עד תום ההליכים, יש לצרף, כשדנים במעצרו של אדם שלגביו מוגשת בקשה להסגרתו, את השיקול המיוחד כי המדינה תנקוט משנה זהירות כדי להבטיח שיהיה בידה לכבד את התחייבותה ושהמבוקש לא יברח בינתיים. החשיבות היתירה שהתיקון התשיעי העניק לעקרון חירות האדם בסוגיית המעצר עד תום ההליכים, צריך ותהא לה השפעה של ממש על האיזון והשילוב שבין השיקולים בסוגיית המעצר הפלילי בכלל, לבין השיקול המיוחד, המחייב משנה זהירות, בסוגיית המעצר בנושא ההסגרה בפרט, שהרי גם דיני ההסגרה הם חלק מהמשפט בישראל.
ד. המסקנה העולה מאיזון - שילוב מחודש זה הינה כי המקרה שבו מן הראוי לשחרר בערובה את המבוקש להסגרה אינו צריך להיות מקרה נדיר דווקא. כיום, כאשר על פי כל כללי הזהירות הננקטים מובטח כי יהא לאל ידה של המדינה לכבד את התחייבותה בדבר הסגרת המבוקש, והמבוקש לא היה צפוי למעצר ממש לפי הוראת התיקון התשיעי במסגרת הליכי מעצר ער תום ההליכים, מן הראוי כי הוא ישוחרר ממעצר ממשי בתנאי ערובה מתאימים שפגיעתם בחרותו פחותה ממעצר ממש. במקום שחרור בערובה במקרה נדיר, מן הראוי, לרגל התיקון התשיעי האמור, לטבוע מטבע של שחרור בערובה במקרה מיוחד וראוי, הכל לפי נסיבות העבירה המיוחסת למבוקש, לפי קיום חשש לשלום הציבור, להמלטות מאימת הדין ולשיבוש הליכי משפט, ולפי מידת סבירותם ובטיחותם הגבוהים של האמצעים האלטרנטיביים למעצר הממשי.
ה. בענייננו, עומדים מצד אחד השיקולים של עברו הנקי של העורר, גילו, אופיה האישי - המשפחתי של חטיפת בתו שבינתיים הוחזרה לחזקת אמה, ומאידך צריך היה לשקול את העובדה שאין לו לעורר זיקה של ממש לישראל, הוא נמצא כאן בדירה שכורה וקיים חשש מבוסס לאפשרות של בריחה. אילו עמד המקרה לדיון ראשוני היה מקום לשקול את הנסיבות אלה מול אלה ולהחליט. ברם, מאחר ושיקולים אלה רובם ככולם כבר עמדו, במקרה של העורר, בפני שופטי ביהמ"ש העליון בדיונים הקודמים, ולאחר שנבחנו על ידם והחליטו שמן הראוי שהעורר ייעצר, אין זה מן הנכון ומן הראוי, גם מטעמי
יציבות הפסיקה במקרה הנוכחי, לחזור ולשקול אותם פרטים עובדתיים גופם. לפיכך הוחלט לדחות את הערר.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עוה"ד צ'רטוק וגולדמן לעורר, עוה"ד חנקין וקאהן למשיבה. 22.16.90).
בש"א 4602/90 - יעקכ בוכמן נגד פקיד שומה ת"א
*בקשה לרשות ערעור על החלטת הרשם לאפשר הגשת ערעור שכנגד לאחר המועד (הבקשה נדחתה).
המשיב הוציא למערער שומות לפי מיטב השפיטה, הלה ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש המחוזי קיבל בחלקו את ערעורו של המבקש והשומות שהוצאו לו הוקטנו. לאחר מכן הגיש ערעור לביהמ"ש העליון. לימים החליף המערער את פרקליטיו ופרקליטו הנוכחי ביקש לתקן את הודעת הערעור כאשר התיקון הוא משמעותי ביותר - לא עוד תקיפה רחבה של כל ממצאי ביהמ"ש המחוזי, אלא התמקדות בטענות לגבי טעויות חשבוניות והשגות על סכומים שנקבעו, וזאת על סמך העובדות והממצאים כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לתיקון כתב הערעור הובאה בפני הרשם וב"כ המשיב הודיע כי הוא מסכים לתיקון ובלבד שיותר לו להגיש ערעור שכנגד, או לחילופין, שיוארך המועד להגשת ערעור שכנגד כזה. הרשם נעתר לבקשה לתיקון כתב הודעת הערעור. לעניין בקשת ב"כ המשיב קבע הרשם כי תיקון הודעת הערעור איננה כשלעצמה מצדיקה ערעור שכנגד שלא הוגש במועד, אלא יש לבחון בכל מקרה אם נתקיימו נסיבות המצדיקות זאת. לאחר בחינת נסיבות המקרה, ובייחוד לאור השינוי המהותי בהודעת הערעור, החליט הרשם להרשות למשיב להגיש ערעור שכנגד. על החלטה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור והבקשה נדחתה. באי כח הצדדים האריכו בטיעוניהם, אך אין צורך להיכנס לעובי ולעומק הטענות שנטענו. מדובר בהחלטה דיונית שאין ערכאת ערעור נוטה להתערב בה, אלא אם כן היא פגומה על פניה וההחלטה דנא אינה כזו.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד רוזנבוים למבקש, עו"ד כהן למשיב. 13.11.90).
ע.א. 85/90 - אורי רחמים נגד רות רחמים
*מזונות (מחוזי ת"א - מ.א 43/86 - הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות למשיבה ושני ילדיה והערעור נסב על זכאותה של האשה ועל שיעור המזונות. הערעור נדחה. לעניין זכאות האשה עלתה טענת מרידה שנדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי לאור מערכת העובדות שהוכחה. האשה אכן הכבידה על הילדים ועל המערער בכך שעברה לבאר שבע והרחיקה את הילדים מן הבעל המתגורר בראשון לציון - אך אין להסיק בנסיבות העניין שלא היה טעם מבורר לעזיבת הדירה השכורה בראשון לציון שממנה פונתה ולהיעדר החיים בצוותא, שהרי סוכם בין בני הזוג עוד לפני כן שיתגוררו בנפרד. הכשלון של הנסיונות להביא לשלום בית אינו מוליך למסקנה בדבר מרידה. באשר לשיעור המזונות של האשה שעניינה עבודת האשה כתופרת בביתה - גם בעניין זה היו בפני ביהמ"ש ממצאים שעל יסודם קבע את שיעורי המזונות ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זאב ולנר למערער, עו"ד רוני עוזר למשיבה. 4.11.90).
ע.א. 485/87 - לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נגד חאלד סאלח עלי נאסר, קטין
*הארכת מועד שנקבע בפס"ד להחזרת תשלומים ששולמו עפ"י פס"ד של פשרה בנזיקין כתנאי לביטול פסה"ד (מחוזי נצרת - ת.א. 149/80 - הערעור נתקבל).
המשיב הגיש בשעתו תובענה נגד המערערת לפיצויי נזיקין והתובענה נסתיימה בפשרה שלפיה שילמה המערערת למשיב סכום פיצויים מסויים. כעבור שנים הגיש המשיב בקשה לביטול הסכם הפשרה וביהמ"ש קבע כי כל הטענות של המשיב אין לקבלן, אך יחד עם זאת החליט, לפנים משורת הדין, לבטל את פסה"ד שניתן בפשרה, וזאת בתנאי שתוך 30 יום ממתן ההחלטה יחזיר התובע לנתבעת
סכום כסף מסויים בתוספת הוצאות משפט. חלפו 30 הימים והכסף לא שולם, ואז מחקה המערערת דנא ערעור שהגישה על פסה"ד לביהמ"ש העליון. כעבור כשנה ורבע ביקש המשיב ארכה להחזרת הכסף וביהמ"ש המחוזי החליט "לפני ולפנים משורת הדין" להעניק ארכה כמבוקש למשך כמה ימים. הערעור נתקבל.
פסה"ד הראשון שניתן לפנים משורת הדין כבר דחה את כל טענותיו של המשיב וקבע כי לא נפל פגם בפס"ד הפשרה היכול לבסס ביטול פסה"ד או ביטול ההסכם. אעפ"כ קבע ביהמ"ש לפנים משורת הדין כי הדיון יוכל להתחדש אם יוחזרו הכספים ששולמו תוך מועד מסויים. לאחר שנה ומעלה החליט שוב ביהמ"ש, כאמור, להאריך את המועד להחזרת הסכומים. בכך לא צדק ביהמ"ש. אין להעניק בדיני החיובים זכות יתר שלא במסגרת הדין, על חשבון בעל הדין השני, הזכאי לכך שביהמ"ש יכריע בעניינו במסגרת הדין. נוסף לכך, לאור הממצאים שנקבעו בפסה"ד אין גם הצדקה להארכת הדיונים ולסיבוכם, ובנסיבות שנוצרו יש להוסיף ולקיים את הפשרה שאליה הגיעו בעלי הדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רונית ענבר שרף למערערת. 8.11.90).
בש"פ 4715/90 - אבי מורלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הירואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת כ-10 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית בלבד, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים מבלי לאפשר לו להשתחרר בערובה. הערר נדחה. אמנם טעה השופט בשתי נקודות: הוא סבר בטעות שיש לעורר הרשעות קודמות כאשר למעשה עברו נקי; הוא קבע כי בשלב שמיעת בקשה לשחרור בערובה אין מקום לליבון טענתו של הנאשם כי הסם היה למעשה מיועד לצריכתו העצמית בלבד אפילו עלתה כמות הסם שבהחזקתו על הכמות המצויינת בחוק בתור כמות מסחרית. למעשה אין מניעה לכך כי גם בשלב זה יכולות להישמע טענות בנושא הצריכה העצמית. אולם, בהתחשב בכמות הסם שהוחזקה בפועל ע"י העורר וביתר הנסיבות אין מקום להתערבות בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בך. עו"ד בר חיים לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 2.11.90).
בש"פ 4607/90 - מדינת ישראל נגד יעקב סלם
*שחרור בערובה (סמים - הירואין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם יחד עם אחד בשם רחמים מנחם (להלן: רחמים) בעבירות של יבוא סם המתייחסות לעיסקה בהירואין במשקל של כ-9 ק"ג. עד התביעה הראשי נגד שני הנאשמים הוא קצין צבא קבע בשם חיים שחר (להלן: חיים) אשר לדבריו ניהל מו"מ עם שני הנאשמים בדבר אספקת הסם להם, ואשר כמות הסם האמורה נתפסה ברשותו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לכאורה יש לראות בחיים הנ"ל משום שותף לעבירה, שעדותו טעונה "חיזוק" ואין הוא בבחינת עד מדינה, שעדותו טעונה "סיוע", שכן אינה קיימת ראיה בדבר טובת הנאה שהובטחה לו מטעם התביעה תמורת שיתוף הפעולה מצידו. עם זאת הורה ביהמ"ש על שחרורו של המשיב למרות שהחליט על מעצרו של רחמים. החלטה זו נובעת ממסקנתו של השופט כי קיים אמנם חיזוק לעדותו של חיים בכל הנוגע לרחמים, אך אין כל חיזוק כזה ביחס למשיב. הערר נתקבל.
מבלי להיכנס לשאלה אם החיזוק לעדותו של השותף חייב להתייחס לכל אחד מהנאשמים שבתיקם הוא מעיד, או שמא מספיק חיזוק ביחס לאחד הנאשמים, הרי בעניין דנא קביעתו של השופט בטעות יסודה. חיים העיד על מפגש עם שני הנאשמים, אשר במהלכו סוכמו פרטים בדבר עיסקת הסמים. גם המשיב וגם רחמים מודים כי השתתפו באותו מפגש, אלא שהם טוענים כי מדובר היה בשיחה בדבר עיסקה למכירת ירקות ופירות. והנה, קיים
חיזוק בולט לגירסתו של חיים, שהמפגש קויים לצורך מו"מ על עיסקת סמים ולא על נושא אחר. אמנם מתייחסות ראיות אלה לרחמים במישרין, אך בהכרח מהוות הן חיזוק ביחס לשני הנאשמים, כאשר עצם המפגש אינו שנוי במחלוקת. לפיכך אין מנוס ממעצרו של המשיב עד תום ההליכים, זאת במיוחד כאשר לוקחים בחשבון גם אה עברו הפלילי המורכב מהרשעות בעבירות רציניות ובכללן הרשעה ברצח.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עוה"ד אלוני וא. כהן למשיב. 2.11.90).
בש"פ 4477/90 - ציון אוזנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתת עסק כדי לקבל דמי ביטוח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המשיב שהוא בעל עסק באילת הואשם בקשר עם שניים, מאיר לוי ומשה אזולאי, שהאחרונים ישלחו אש בעסקו של העורר כדי שיוכל לקבל פיצויים מחברת הביטוח. על פי כתב האישום באו השלשה למקום העסק, העורר הוציא משם מסמכים וחפצים אישיים שלו ולאחר שעזב את המקום שפכו לוי ואזולאי כמות גדולה של בנזין על מבנה העסק והציתו אותו. כתוצאה מכן נהרס מבנה העסק של העורר כליל וכן ניזוקו שני מבנים של עסקים סמוכים. כמו כן נכווה אזולאי קשה ואושפז. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים וקבע כי יש ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשה העבירה. כן ציין השופט את העובדה כי מדובר במעשה חמור ומסוכן ביותר, שגרם לכוויות חמורות בגופו של אזולאי ולנזקי רכוש כבדים למבנים שבסמוך לעסקו של העורר ולתכולתם. השופט ציין את העובדה כי המחוקק ראה בחומרה עבירה שנעשתה תוך שימוש באש, וכי בנסיבות המקרה יש לראות את המעשה בחומרה רבתי, הן מפני שנעשה שימוש בבנזין שהוא חומר מאיץ מסוכן ביותר, והן בהתחשב בתוצאות המעשה. הערר נדחה.
מחומר הראיות עולה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. בהתחשב בכך ומכיוון שמדובר בעבירה חמורה ביותר, שהיו לה תוצאות הרסניות לגוף ולרכוש, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. הסניגור התייחס לפן הראייתי של הנושא ולא העלה חלופה מתאימה למעצר, אשר יש בה כדי להשיג את מטרת המעצר. בכל הנסיבות אין להעדיף כאן חלופה פחות קשה מאשר מעצר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד יהב לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 24.10.90).
בש"פ 4517/90 - אמינה חמדאן נגד ראש עירית ירושלים
*עיכוב ביצוע צו הריסה (הערר נדחה).
הוצא צו הריסה מינהלי ע"י ראש עירית ירושלים בתוקף סמכותו על פי חוק התיכנון והבניה, והמבקשת הגישה לביהמ"ש לעניינים מקומיים בקשה לבטל את צו ההריסה. הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש ביום 30.9.90. ביהמ"ש היתלה את ביצוע הצו עד יום 14.10.90, על מנת לאפשר למבקשת להגיש ערעור על החלטתו. ביום 14.10.90 הגישה המבקשת ערעור לביהמ"ש המחוזי וכן הגישה בקשה להתליית צו ההריסה עד למתן פסה"ד בערעור. בקשה אחרונה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערר נדחה מחוסר סמכות.
אין לביהמ"ש העליון סמכות לדון בערר הנדון. נאמר בסעיף 250 לחוק התכנון והבניה, כי ערעור על פיו נגד החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים בעניין כגון דא, ייחשב כערעור המוגש בעניין פלילי. אם זהו המצב, הרי קיימת סמכות הן לביהמ"ש של הערכאה הראשונה, ביהמ"ש לעניינים מקומיים, והן לביהמ"ש שלערעור, ביהמ"ש המחוזי, להורות על עיכוב ביצועה של הסנקציה הנדונה, במקרה שלנו צו ההריסה, עד למתן פסה"ד בערעור. אולם אין כל הוראת חוק אשר על פיה מוסמך שופט ביהמ"ש העליון לדון בערעור או בערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי, שלא להתלות את ביצוע צו ההריסה עד למתן פסה"ד בערעור התלוי ועומד בפניו. עם זאת המליץ ביהמ"ש העליון בפני המשיב לשקול
מחדש את האפשרות שלא לבצע את צו ההריסה עד לשמיעת הערעור על מנת שלא לסכל מראש את זכות הערעור של המבקשת.
(בפני: השופט בך. עו"ד מ.א. אבו גוש לעוררת, עו"ד י. קמיניצקי למשיב. 25.10.90).
בש"פ 4042/90 - אריק בן חמו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם במספר רב של עבירות שעניינן מרמה וזיוף, חלקן הניכר בנסיבות מחמירות, שיבוש הליכי משפט, בידוי ראיות, הדחה בעדות וכיוצא באלה עבירות, וביהמ"ש המחוזי הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
לעניין מספר אישומים טוען הסניגור שלא הוכחה, אף לכאורה, כוונת מרמה ואולם השופט החליט אחרת ומסקנותיו מקובלות הן. מוסיף וטוען הסניגור שאין לעצור נאשם עד תום ההליכים, במיוחד לרגל התיקונים בסוגיית דיני המעצר שנתקבלו בתיקון התשיעי לחסד"פ, אלא כאשר קיים חשש לשלום הציבור, לשיבוש הליכי משפט או להימלטות מאימת הדין וחשש כזה לא נתקיים במקרה דנן. לאחר עיון בעובדות המקרה המסקנה היא כי קיים חשש, שהוא גם סביר וגם ממשי, לשיבוש הליכי משפט. מעשי המרמה והזיוף המתוחכמים, המרובים והנועזים, הדחה בעדות, הטרדת עדים וכהנה המיוחסים לעורר, מקיימים חשש כאמור, ומפאת שיעורם והיקפם של אלה יש בהם גם משום סכנה לציבור. משום כך גם אין לקבל את הטענה הנוספת של הסניגור כי קיימת אפשרות של אמצעים אלטרנטיביים למעצר ממשי, שישיגו את מטרת המעצר. עם התנהגות כאמור המיוחסת לעורר לא נראה שקיימת אפשרות של אמצעים אלטרנטיביים למעצר ממשי. מוסיף וטוען הסניגור כי המעצר יכביד על העורר להכין את הגנתו בתיק שהוא סבוך ומורכב ואולם גם טענה זו אין לה עמידה במקרה דנן. מקום יש להשמיעה כאשר עצם הצדקת המעצר פנים לה לכאן ולכאן, שאזי יש ובכוחו של נימוק זה להכריע נגד מעצרו של הנאשם. לא כך הוא המקרה שבפנינו, שבו קיימת עילת מעצר, ובחלופה למעצרו הממשי אין כדי להשיג את מטרת המעצר.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד לנדמן לעורר, עו"ד ליפסקר למשיבה. 23.10.90).
בש"פ 4315/90 - חסן אלטללקה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הירואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי מכר לסוכן מוסווה הירואין במשקל של כ-2.5 גרם, כאשר הפרקליטות מבקשת לבסס את ההרשעה על דבריו של הסוכן. הסניגור טוען כי אין לראות בדבריו של הסוכן ראיות לכאורה שמכוחן ניתן לעצור אדם עד תום ההליכים. כנגד הראיות לכאורה העולות מדברי הסוכן מצביע הסניגור על עובדות שונות המצביעות על חפותו של העורר ובכלל זה כי בחיפוש יסודי שנערך בגופו, בחנותו ובביתו של העורר לא נמצא שריד וזכר לסם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
העבירה שמדובר בה היא עבירה חמורה ועל פי סעיף 21א'(א)(2) לחסד"פ היא מסוג העבירות אשר עצם האישום בהן יש בו כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, ובלבד שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. אעפ"כ, בענייננו חוברים יחדיו שני נימוקים אשר מכוחם המשותף עולה כי יש להורות על שחרור העורר בתנאים מגבילים. הנימוק הראשון הוא בכך שהאישום מושתת כולו על עדות הסוכן והחומר המצוי קלוש למדי ולא ברור די הצורך כי יספיק להרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. הנימוק השני הוא כי על פי מצוות המחוקק, בכל מקרה אין לצוות על מעצר אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת
המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות". בחינה כזו לא נעשה בענייננו כלל. אכן, בדרך כלל כשמדובר בעבריין סמים שראוי לעצרו, אין החלופות לשחרור בתנאים מגבילים אפקטיביים מספיק, אך אין זה כלל מוחלט. בענייננו, כאמור הראיות נגד העורר קלושות למדי וכן מדובר בנאשם שעברו נקי, לא נתגלו על גופו או בכליו כל זכר לסם ובמשך מספר חודשים לאחר האירוע נשוא האישום, המשיך העורר באורח חיים תקין ומסודר ולא הוחשד בשום עבירה שהיא. על כן הוחלט לשחרר את העורר בערבות על פי תנאים מגבילים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קאזיס לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 23.10.90).
רע"פ 2724/90 - משה ארזי נגד מדינת ישראל
*ביצוע צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).
ביום 2.10.89 הוצא צו הריסה מינהלי ע"י ראש עירית חיפה, בשמשו כיו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ועל פי סמכותו לפי סעיף 238א'(א) לחוק התכנון והבניה (להלן: החוק). ביום 3.10.89 הוגשה לביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה (להלן: הדרגה הראשונה) בקשה לביטול הצו. באותו יום התקיימה ישיבה במעמד המבקשים בלבד ועל פי בקשתם ניתן צו עיכוב עד ליום 10.10.89. לתאריך 10.10.89 נקבעה ישיבה לדיון במעמד שני הצדדים ולאחר מכן נדחה הדיון מספר פעמים. ביום 10.10.89 ובכל תאריך אחר לא ביקש צד מהצדדים להאריך את הצו לעיכוב הביצוע או את חידושו. ביום 30.1.90 החליטה הדרגה הראשונה לדחות את הבקשה לביטול צו ההריסה והערעור על כך לביהמ"ש המחוזי נדחה. מכאן הבקשה לרשות ערעור כאשר טענת ב"כ המבקשים מבוססת על סעיף 238א'(ט) הקובע לאמור "... לא יבוצע צו הריסה מינהלי אם חלפו 30 ימים מיום הגשת התצהיר כאמור בסעיף קטן (א) או מיום מתן החלטה של ביהמ"ש הדוחה את הבקשה לביטול הצו אם ניתנה החלטה כאמור, הכל לפי המאוחר". ב"כ המבקשים טוען כי בהיעדר עיכוב ביצוע ע"י ביהמ"ש חייבת היתה העיריה לבצע את הצו תוך 30 יום מיום העיכוב האחרון, ומשלא עשתה כן ולא היה עיכוב ביצוע "פקע הצו וגם נמוג", ולכן לא ניתן עוד לבצע את צו ההריסה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בסיפא של סעיף 238א'(ט) הנ"ל, התיבה "הכל לפי המאוחר", מובנה פשוט וברור ואינו מותיר מקום לספקות. אי לכך, אם התקבלה החלטת ביהמ"ש הדוחה את הבקשה לביטול הצו כעבור יותר מ-30 ימים מיום הגשת התצהיר, יבוצע צו ההריסה "לפי המאוחר", קרי תוך 30 ימים מיום דחיית הבקשה. ב"כ המבקשים מבקש, למעשה, להתנות את ביצוע צו ההריסה לאחר ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטולו, אם זו ניתנת יותר מ-30 יום לאחר הגשת התצהיר, בעיכוב ביצועו של הצו ע"י ביהמ"ש בתקופת הביניים שבין 30 הימים שלאחר הגשת התצהיר ליום מתן ההחלטה. אין אחיזה בלשון החוק לתנאי כזה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד י. גולדברג למבקש, עו"ד א. שלהב למשיבה. 3.10.90).
בש"פ 4339/90 - שלווה אדג'אשווילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הירואין) (ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם במכירת 7 גרם הירואין לסוכן משטרתי סמוי וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים מבלי לאפשר לו להשתחרר בערובה. הערר נתקבל. מבחינת מהות העבירה היתה הצדקה למתן צו המעצר ואולם חרף עובדה זו מן הראוי לאפשר במקרה דנא לעורר להשתחרר בערובה. זאת בהתחשב באופיין הפרובלמטי של הראיות בתיק זה. פרשת התביעה תהיה מבוססת בעיקר על עדותו של הסוכן המשטרתי ועל מה שמתיימרת להיות הקלטת שיחות בין הסוכן ובין העורר. הסוכן האמור הינו בעל עבר פלילי רציני ביותר, ואשר לשיחות המוקלטות, הרי
אירעו בקשר להקלטות אלה תקלות רציניות המטילות לכאורה צל כבד על משקלן הראייתי. לפיכך יש לשחרר את העורר בערבות ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט בך. עו"ד ציון אמיר לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 25.10.90).
בש"א 3138/90 (ע.א. 3139/90) - אהובה רייכמן נגד יוסף רייכמן
*בקשה לפטור מאגרה וערבון (בקשה לפטור מאגרה ומערבון - הבקשה נתקבלה).
עם הגשת ערעור בתיק העיקרי בעניין מזונות, הגישה המערערת בקשה לפטור אותה מאגרת משפט ומחובת הפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיב. מן התצהירים, שאין המשיב חולק עליהם, עולה כי המבקשת שקועה בחובות ומאז חודש אוגוסט 1990 אף הפסיקה לעבוד והכנסתה היחידה היא סכום המזונות שבו חוייב המשיב. כיוון שכך ניתן לקבוע כי אמנם המבקשת חסרת יכולת לשלם את אגרת הערעור ולהפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיב.
טוען ב"כ המשיב כי אין להיעתר לבקשת המבקשת משום שהערעור הוא חסר סיכויי הצלחה. טענה זו יש לדחות. בכל הנוגע להליך הערעור ניתן לומר כי הערעור מגלה עילה כל אימת שעולה בו טענה, אשר אם תתקבל, יהיה בה כדי להביא לשינוי פסה"ד של ביהמ"ש דלמטה. הערעור דנא נסב על גובה המזונות ואחת הטענות של המבקשת היא כי ביהמ"ש התעלם מעדות המבקשת שהובאה בפניו. טענה בדבר התעלמות ביהמ"ש מראייה שהיתה בפניו היא טענת ערעור טובה ודי בכך כדי לקבוע שקיימת למבקשת עילת ערעור.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ליאון למבקשת, עו"ד פפרברג למשיב. 27.9.90).
בש"פ 4394/90 - אנדרי רומנו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה בכוונה מחמירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בפציעה בנסיבות מחמירות ובתקיפה, לאחר שבמהלך קטטה שהעורר וחבריו נקלעו אליה ביזמתם, נעשה שימוש בסכין ונפגעו בני אדם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים בשל חומרת העבירות, במסגרת המקרים שדן בהם סעיף 21א'(א)(2) לחסד"פ, ומשום שלעורר הרשעות קודמות רבות. הערר נתקבל. מסתבר שלעניין עברו הפלילי של העורר נפלה שגיאה שכן יוחסו לעורר הרשעות קודמות אשר ביצע אחד הנאשמים האחרים. לחובת העורר רשומה הרשעה פלילית אחת בלבד של קטטה במקום ציבורי ולא מעבר לכך. אעפ"כ היה מקום שלא להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה וזאת בגלל חומרת המעשה והעובדה שהעורר היה מעורב במעשה שעה שהוא משוחרר בערובה בקשר לאישום אחר התלוי ועומד נגדו ושגם עניינו התנהגות אלימה. ברם, בינתיים, לאחר שניתן צו המעצר בביהמ"ש המחוזי, קיבל העורר צו להתייצב לשירות סדיר בצה"ל ביום 31.10.90, ואם מעצרו יימשך לא יוכל למלא את חובתו, ומתעורר החשש שבשל אי התייצבותו, על רקע המעצר, תישלל ממנו גם בעתיד האפשרות והזכות לשרת במסגרת צה"ל. בהתפתחות חדשה זו יש כדי לשנות את ההתייחסות לבקשת המעצר. נראה כי גיוסו והשתלבותו במסגרת השרות בצה"ל יכול שישמשו תחליף מתאים למעצרו של העורר, תוך שיובהר לו, כי כל מעורבות נוספת שלו במעשים אלימים ובלתי חוקיים לא זו בלבד שתחייב תגובה סמכותית וקשה מצד שלטונות הצבא, אלא שתצדיק גם מעצר מחודש. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שמשי לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 17.10.90).
רע"א 3402/90 - דניאל בן משה נגד ורבר מ. בע"מ
*הארכת מועד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביום 30.8.89 ניתן בבימ"ש השלום פס"ד נגד המשיבה לתשלום סכומי כסף למבקש. המבקש עתר לבימ"ש השלום לתיקון
טעות סופר על יסוד סעיף 81 לחוק בתי המשפט. בקשתו נדחתה ביום 19.9.89, בנימוק שככל הנראה אמנם טעה ביהמ"ש, אך הטעות אינה ניתנת לתיקון אלא בערעור על פסה"ד. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי והדיון נערך על דרך סיכומי טענות בכתב שהאחרון בהם הוגש ביום 1.4.90. ביום 1.3.90 הגישה המשיבה בקשה להאריך לה את המועד להגשת ערעור על פסה"ד והבקשה נדחתה בהחלטת הרשמת ביום 8.5.90. הרשמת סברה כי המשיבה לא הצביעה על קיומו של טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד ולפיכך לא נזקקה לבחון את סיכויי הערעור. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הורה על הארכת המועד מטעמים של צדק, ואת הטעם המיוחד מצא, ככל הנראה, בעובדה כי ערעורו של המבקש תלוי ועומד בפני ביהמ"ש המחוזי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מהתצהיר שניתן לתמיכה בבקשה להארכת המועד עולה כי המשיבה נמנעה מהגשת הערעור בעתו הואיל ולא ראתה חשיבות להגשתו בשל הסכומים הנמוכים הכרוכים בדבר, ומאחר שלא מצאה לנכון לערוך את החשבון הסופי על פי פסה"ד כדי לברר מהו גובה החיוב. בנסיבות אלה יש לראות בעמדת המשיבה משום החלטה שלא לערער ואין כל טעם מיוחד המצדיק לאפשר לה לחזור בה מהחלטה זו. המשיבה לא הגישה בעיתו ערעור שכנגד והדיון בערעורו של המבקש כבר נסתיים. ביהמ"ש המחוזי, בהחלטתו מיום 17.7.90, סירב לעכב את מתן פסה"ד בערעור של המערער עד שיישמע ערעורה של המשיבה שהוגש על פי הרשות שניתנה לה, ובנסיבות אלה אין המשיבה יכולה לסמוך את יתידותיה בהלכות הרואות טעם מיוחד להארכת המועד בעובדה שהליך בין אותם בעלי דין תלוי ועומד. לפיכך הוחלט לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. בערעור צירף המבקש לטענותיו ראייה ללא רשות ולפיכך לא נפסקו לו הוצאות.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד יוסף מצגר למבקש, עו"ד מ. כספי למשיבה. 13.9.90).
רע"א 2623/90 - צבי ריקלין ואח' נגד בנק לאומי לישראל ואח'
*מכירת מקרקעין ע"י כונס נכסים
(הבקשה נדחתה).
המבקשים מישכנו מקרקעין לבנק לאומי לישראל ובמסגרת הליכי ההוצל"פ ומימוש המשכנתא נעשו ע"י המשיב השני, כונס נכסים שנתמנה למקרקעין הנ"ל, פעולות שונות ובכללן הסכם מכר עם המשיב השלישי. ראש ההוצל"פ אישר את עיסקת המכר ועל החלטה זו הוגשה מטעם המשיבים בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה ועל החלטה זו מתבקשת רשות הערעור. הועלו טענות שונות, ובכללן הטענה כי כונס הנכסים היה צריך למכור את המקרקעין נשוא המשכנתא על פי ההליכים הקבועים לגבי מכירת מקרקעין מעוקלים, ואילו בפועל לא התקיימה המכירה על פי הליכים אלה ונפלו בה פגמים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביחס לרוב הטענות שנטענו חלה ההלכה שנקבעה בבר"ע 103/82 (פד"י ל"ו(3) 123) בעניין "חניון חיפה" בדבר המבחנים שלפיהם דן ביהמ"ש העליון בבקשת רשות ערעור. טענה אחת הנוגעת לשאלה האם מעמד כונס הנכסים, בבואו למכור נכס עליו הוא מופקד, הוא כמעמדו של המוציא לפועל, והאם התקנות החלות על מוציא לפועל חלות גם על כונס נכסים בפעולתו זו, היא טענה המעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, וביהמ"ש העליון טרם קבע לגביה הנחיות ברורות. עם זאת, לא נדרשת התייחסות לסוגייה זו במסגרת דיון זה, שכן כעולה מהבקשות והדיונים בדרגות הקודמות, ההליך קויים על דעת המבקשים ובהסכמתם ומכיוון שכך אין מקום ליתן רשות ערעור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אייזנשטיין למבקש, עוה"ד י. רבינוביץ וח. חכם למשיבים. 11.9.90).