בג"צ 1011/89 - נפתלי אור נר נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*סירוב היועהמ"ש להתיר הגשת קובלנה פלילית פרטית נגד שוטר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. בינואר 1989 עבר העותר במדרחוב שברח' בן יהודה בירושלים והיה עד למה שנראהלו כהתנהגות חריגה ותוקפנית של אנשי משמר הגבול כלפי תיירת וכלפי נער ערבי שהיהאיתה. העותר מחה על כך בפני אנשי משמר הגבול, ולגירסת העותר דחף אותו שוטר משמרהגבול (להלן: המשיב). אנשי משמר הגבול שלקחו את תעודת הזיהוי מהנער החזירו לו את התעודה והנער מיהר להסתלק ונעלם. את הנערה עצרו השוטרים והכניסו לניידת. העותר דרש את פרטיו האישיים של המשיב וזה רשם לו על פתק פרטים שהתברר לאחר מכן כי היו כוזבים. בעקבות דין ודברים נוספים נאמר לעותר שהוא מפריע לעבודת המשטרה וכי אם לא יסתלק יהיה צורך לעצור אותו. בסופו של דבר נאמר לעותר כי אם הוא עומדעל קבלת תעודה מזהה של המשיב עליו לעלות לג'יפ שיקח אותו לתחנת המשטרה. העותר טוען כי הוא הבין את הדברים כדרישה לעלות לג'יפ והוא ראה בכך מעצר שלא כחוק. בתחנת המשטרה סורבה בקשת העותר לקבל את פרטי המשיב. העותר, שהוא עו"ד, פנה בסמוך לאירוע לנציב הקבילות של המשטרה ושם נתקל, לגירסתו, ביחס עויין ומשפיל, לאחר מכן פנה לנציב קבילות הציבור במשרד מבקר המדינה שהודיע כי אין בכוונתו להפעיל את דרכי הבירור לפי סעיף 41 של חוק מבקר המדינה. לבסוף פנה ליועץ המשפטילממשלה אשר הורה על חקירה משטרתית. בסיום החקירה המליצה המשטרה לסגור את התיק. פנייתו של העותר ליועץ המשפטי לתת הסכמתו להגשת קובלנה פרטית נגד המשיב, הסכמה הנדרשת עפ"י סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי, נענתה בסירוב.
ב. בעקבות הסירוב פנה העותר בעתירה לבג"צ ביום 10.12.89, בטענה כי אין להסתפק בהעמדת המשיב לדין משמעתי בלבד ואם היועץ המשפטי אינו רואה להעמיד את המשיב למשפט פלילי עליו לאפשר לעותר להגיש קובלנה פרטית. ביום 31.1.90 הוגש כתב אישוםנגד המשיב בביה"ד המשמעתי של המשטרה וביה"ד החליט כי העבירה של שימוש בכח, שיוחסה למשיב בהליך המשמעתי, לא הוכחה אף לכאורה, והמשיב זוכה מאשמה של תקיפת הנער. מאוחר יותר הורשע המשיב על פי הודאתו בעבירה של הסתרת פרטים וסירוב למסורפרטים בדבר זהותו, ונגזר עליו עונש של נזיפה וקנס כספי בשיעור של משכורת חדשית.בתשובה לעתירת העותר לבג"צ הסביר היועץ המשפטי כי לא היה בחומר הראיות סיכוי להרשעה באשר קורבן המעשה, הנער הערבי, לא אותר ולא נגבתה הודעתו, ואף אין ראיה אובייקטיבית, כמו תעודה רפואית, על הפגיעה, וגם לא היו עדי ראיה על הפגיעה. לעומת זאת, סבר היועץ המשפטי, כי בביה"ד למשמעת, בו אין חלים דיני הראיות הנוהגים בביהמ"ש, קיים סיכוי להרשעה וכאמור גם ביה"ד מצא שאין די ראיות. העתירהנדחתה.
ג. אמות המידה להתערבות בשיקול הדעת שמפעיל היועץ המשפטי בהחלטותיו, אשר בעבר צומצמו למקרים של חוסר תום לב, הורחבו בהדרגה גם לשרירות, שיקולים נפסדים או פסולים, הפליה, עוות מהותי ואף חוסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של עניין. אין די בכך שהחלטת היועץ המשפטי תיראה לביהמ"ש כמוטעית, משום שהוא עצמו היה מחליט אחרת. העילות הפוגעות בחוקיות החלטותיו של היועץ המשפטי כמוהן כעילות הפוגעות בחוקיות מעשיה של כל רשות שלטונות אחרת. כשם שחוסר סבירות קל אינו פוגם בשיקול דעת שלטוני, כך גם אין הוא פוגם בשיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה. ברם, לעניין יישום העיקרון והפעלת ביקורת בג"צ על החלטות היועץ המשפטי, יש לשקול גם את העובדה כי החלטות היועץ המשפטי מושתתות על מסקנות הנובעות לרוב משיקולים משפטיים ועובדתיים מורכבים ומתווסף לכך היבט של שקילת טובת הציבור, שמטבע הדברים הינו גורם גמיש שמאפשר גישות שונות ואף מנוגדות, אשר כל אחת מהן היא לגיטימית. באשר לאמות מידה אלה יש לבחון את החלטת היועץ המשפטי בענייננו ובכך
יש להבחין בין שני נושאי התלונה והעתירה - נושא הפגיעה בנער הערבי ונושא הפגיעהבעותר עצמו.
ד. באשר לפגיעה בנער הערבי, הרי החלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד את המשיב למשפט פלילי לא נבעה מהשיקול שהמעשים שהעותר ייחס למשיב לא היו חמורים דיים או כי אין אינטרס ציבורי בהבאתו לדין. השיקול היה שאין די ראיות נגד המשיב להביא להרשעתו בפלילים, בעוד שבבי"ד משמעתי, שאינו קשור בדיני הראיות, יש סיכוי להרשעתו. שיקול זה לא היה בלתי סביר. הוא גם הוכיח עצמו כמוצדק, שהרי גם ביה"ד המשמעתי זיכה את המשיב מחוסר הוכחות. עיקר המחדלים בחקירת המקרה ע"י המשטרה, אשר ייתכן שתרמו לזיכוי, לא ניתנים היו כבר לתיקון בשלב שבו היה על היועץ המשפטי לקבל את החלטתו.
ה. אשר לסירובו של היועץ המשפטי לתת הסכמה להגשת קובלנה פרטית נגד המשיב - ההליך המשמעתי וההליך הפלילי נגד שוטר בגין אותו מעשה או מחדל הם הליכים נפרדיםומקבילים. זיכויו של המשיב בהליך המשמעתי איננו מונע האשמתו בפלילים בפני בימ"ש, וזאת מכח הוראות סעיף 55א' של פקודת המשטרה. מדובר כאן בקובלנה פרטית אשר העותר מבקש הסכמה להגישה. מטרת ההסכמה, הנדרשת בסעיף 69 של חוק סדר הדין הפלילי לקובלנה פרטית נגד עובד המדינה, היא להגן על עובדי הציבור ולמנוע מהם להיות חשופים לכל מיני תביעות פליליות בלתי מוצדקות. השיקול שלא להתיר קובלנה פרטית, באין ראיות היכולות להביא להרשעה, הוא שיקול לגיטימי הבא להגן על עובד מדינה מפני תביעות שלא תוכלנה להביא להרשעתו. אין על כן כל פסול בהחלטת היועץ המשפטי שלא להתיר הגשת קובלנה פלילית בכל הנוגע לנושא הפגיעה בנער הערבי.
ו. באשר להגשת קובלנה פלילית בגין הפגיעה בעותר - שיקוליו של היועץ המשפטי הובהרו בתשובתו והם: חוסר חומר ראיות מספיק המצדיק אישום פלילי ; הרגישות והבעייתיות הקיימת ביחסי אזרח שוטר המצדיקים מדיניות שלא להעמיד שוטר נילון לדין כאשר תלונתו של האזרח עומדת יחידה מול הכחשתו של השוטר ; חשיפת השוטר לקובלנות פרטיות ע"י אזרחים שאינם מרוצים ממעשיו תהווה הכבדה בלתי צודקת על השוטרים ; יש לשים סוף פסוק להתדיינות לגבי המשיב שכבר התקיים דיון בעניינו בביה"ד המשמעתי יהוא זוכה מהעבירה החמורה יותר שיוחסה לו ע"י העותר.
ז. באשר לחומר הראיות - קיימת עדות מכלי ראשון מפי העותר. אמנם זו עדות יחידה שהוכחשה, אבל אם תתקבל כמהימנה די בה להביא להרשעתו של המשיב. השיקול של חוסר חומר ראיות מספיק אינו עומד לכן בביקורת. מאידך, השיקול שלא להעמיד שוטר לדין כאשר תלונת האזרח עומדת יחידה מול הכחשתו, הוא שיקול שבמדיניות שהוסבר ברגישות והבעייתיות ביחסי אזרח שוטר, ובחשש של תלונות שווא של אזרחים כלפי אנשי משטרה. אם כי נראה כי ראוייה יותר גישה המבחינה בין מקרה למקרה, לפיה ישקול היועץ המשפטי כל מקרה לגופו אם קיים בו חשש לתלונת שווא, הרי העובדה שבג"צ היה סבור אחרת עדיין אין בה כדי לעשות את שיקולו של היועץ המשפטי לבלתי סביר באופן קיצוני ומהותי עד כי יקים עילה להתערבות בג"צ. גם השיקול שלאחר זיכויו של המשיבבהליך המשמעתי בתלונה החמורה יותר מן הראוי לשים קץ לעניין, אינו בלתי סביר באופן קיצוני. העובדה כי המשיב אינו משרת עוד בשירות המדינה נותנת משקל יתר לנימוק זה. באשר לתלונת העותר על מעצרו הבלתי חוקי - הוא עצמו מודה שלא נאמר לושהוא עצור, אלא שבנסיבות ובאוירה שבהן הוזמן להכנס לגי'פ הוא הסיק שהוא עצור. התנהגות המשיב בפרשה זו ראוייה לגנאי, אבל עבירה אין בה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופטת נתניהו. העותר לעצמו, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 22.11.90).
ע.א. 457/89 (בר"ע 255/89) - זהבה כהן ואח' נגד שלמה שפילברג ואח'
*בר"ע 255/89) - טענת ערב בהוצל"פ כי לא חתם על הערבות שנועדה לתת היתר לחייב לצאת לחו"ל(מחוזי חיפה - ע.א. 84/89 א הערעור נתקבל).
א. נגד החייב נחום כהן הוצא בינואר 1988 צו עיכוב יציאה מהארץ בקשר לחוב מזונות על פי פס"ד. החייב ביקש ביום 15.5.88 לבטל את צו עיכוב היציאה כדי לצאת לחופשה לחו"ל לתקופה של שבועיים והציע להביא שני חברים מהעבודה שלו שיחתמו עבורו ערבות לתקופה זו. ביום 23.5.88 החליט יו"ר הוצל"פ לאמור "אני מעכב את יציאתם מן הארץ של שלמה שפילברג ויגאל שניר (המשיבים דנא) והם מחוייבים בכל חבויות החייב על פי תיק זה. אני מבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד נחום כהן". נחום כהן יצא מן הארץ ולא שב כלל ארצה. בתיק ההוצל"פ אין בנמצא כל מסמך שעליו חתומים שפילברג ושניר.
ב. ביום 28.8.88 הגישו המשיבים לראש ההוצל"פ בקשה, הנתמכת בתצהירים, לביטול צו עיכוב יציאתם מן הארץ. טענתם היתה כי לא חתמו על כל מסמך, הם לא הסכימו כי יציאתם מן הארץ תעוכב, ומעולם לא קיבלו על עצמם את התחייבויות החייב כלפי הזוכה. לטענתם הם אמנם היו בלשכת ההוצל"פ ונדרשו למסור את תעודות הזיהוי שלהם, אך לא הבינו במה מדובר ולא הוסבר להם פשר הערבות שביקש החייב מהם. יו"ר ההוצל"פ מציין בהחלטתו כי אינו זוכר אם חתמו בפניו הערבים או אם כתב וציין בפרוטוקול כי הערבים הבהירו שהבינו את משמעות העיכוב והערבות. יו"ר ההוצל"פ מציין "אני נותן לעצמי את מעט האשראי המוסרי שאכן הזהרתי את הערבים בדבר חבותם". ברם, ראש ההוצל"פ דחה על הסף את בקשת המשיבים באשר לדעתו הוא איננו הערכאה המוסמכת לפסוק בשאלת תוקף הערבות. לפיכך גם לא נחקרו הצדדים על תצהיריהם.
ג. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את ערעורם. לדעת ביהמ"ש המחוזי היה ראש ההוצל"פ מוסמך לדון בשאלת תוקף הערבות, ולגופו של עניין קבע ביהמ"ש כי לא נתקיים יסור הכתב הדרוש על מנת להקים ערבות על פי צו של רשות, כאמור בסעיף 3 סיפא לחוק הערבות (להלן: חוק הערבות) לאמור "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב... ואם היתה הערבות על פי צו של רשות - משנמסר כתב הערבות לרשות". לדעת ביהמ"ש המחוזי, מכיוון שאין רישום כלשהו בתיק על תוכן הערבות של המשיבים, אין לדעת על מה הם ערבו ואם הם ערבו, ולפיכך יש לבטל את הערבות וצו עיכוב היציאה נגדם. על החלטת ביהמ"ש המחוזי הוגש ערעור ברשות והערעור נתקבל במובן זה שהתיק הוחזר ליו"ר ההוצל"פ.
ר. אם ניתנה ערבות במקרה דנן, הרי היא ניתנה על פי צו של רשות, היינו על פי צו של יו"ר הוצל"פ. מכיוון שכך חלה הסיפא לסעיף 3 לחוק הערבות, היינו כי צריך שיהיה "כתב ערבות". חוזה יכול אמנם שיעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, אולם לפי סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) צורת החוזה יכול שתלבש לבוש מסויים שבחובה, אם היתה צורה מסויימת תנאי לתוקפו על פי חוק. ערבות הניתנת "על פי צו של רשות", נקבע לגביה בסעיף 3, כי זו תיווצר משנמסר כתב הערבות לרשות. הטעם לכך הוא כי מסמך הנולד כפועל יוצא מפעולה של רשות, חייב להשתלב כנאות בהליכים שבפני הרשות ובאלו העשויים להינתן בעקבות החלטתה. לעניין זה, אמירה בעל פה גרידא, שאינה מותירה רישום מפורש בדבר מהותה והיקפה, אינה ברורה ויציבה במידה הנדרשת כדי לשמש יסוד לפעולה של הרשות.
ה. בענייננו, אין בתיק ההוצל"פ כל מסמך שעליו חתומים המשיבים, ונותר לבדוק אם אין ראיות שעובר למתן הצו או בעקבותיו הוגש כתב ערבות. המשיבים מכחישים כי התחייבו או חתמו על כתב ערבות, וראש ההוצל"פ איננו זוכר אם נכתבה התחייבות מצד המשיבים. בנסיבות המקרה לא ניתן גם להחיל את חזקת הכשרות, לפיה חזקה על הרשות שמה שעשתה כדין עשתה, שכן הסברו של ראש ההוצל"פ שאינו זוכר את אשר אירע, יחד עם
הטענות העובדתיות הסותרות, אינם תומכים בהעלאת החזקה. התקינות לא רק שאיננה משתקפת ממה שנעשה, אלא סתירת התקינות עולה מתוך היעדרו של כל רישום בתיק בעניין הערבות.
ו. נותרים דברי המערערת בתצהירה מצר אחד ודברי המשיבים בתצהיריהם מצד שני. התצהירים אינם ברורים די צרכם והמצהירים לא נחקרו על תצהיריהם. בפני יו"ר הוצל"פ לא נחקרו משום שהוא סבר שאין לו סמכות לדון בנושא, ואילו בביהמ"ש המחוזילא נחקרו באשר הצדדים הסכימו שלא לחקור את בעלי הדין על תצהיריהם. מן התצהירים לא ניתן להגיע למסקנות חד משמעיות בלי שתיערך חקירה עליהם. במצב רגיל לא היה מקום להתערב בעניין חקירה שנזנחה, אך במקרה דנן משולב העניין בתופעה של ניהול בלתי משביע רצון של ההליך בלשכת ההוצל"פ, אשר בעקבותיו עלולות להיגרם למערערים תוצאות קשות לאורך שנים. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לראש הוצל"פ כדי שיקיים את ההליך וכדי שהמצהירים יוכלו להיחקר על תצהיריהם.
ז. באשר לשאלה אם יש סמכות לראש הוצל"פ לדון בנושא - התשובה היא חיובית. ראשית דבר, רשות מינהלית רשאית לשוב ולשקול החלטותיה ולשנותם, כאמור בסעיף 15 לחוק הפרשנות, ובלבר שהדבר מבוסס על שיקולים לגופו של עניין. שנית, חלה כאן תקנה 27 לתקנות ההוצל"פ שלפיהן ראש הוצל"פ רשאי על פי בקשה שהוגשה לו לבטל או לשנות החלטה או צו שניתנו בלא שמי שרואה עצמו נפגע טען בפניו בכתב או בעל פה. מובן שסמכות זו תופעל רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, אך אחת מן העילות הרלבנטיות ליישום הסמכות הינה פגם מהותי בהליכים של הרשות אשר אליו מצטרפת מראית של היעדר תום לב, וכאן יש מראית של היעדר תום לב בטיעון של המשיבים. לפיכך הוחלט להחזיר את הדיון לראש ההוצל"פ (שנתחלף בינתיים).
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. קלוזנר למערערים, עו"ד ש. טויסטר למשיבים. 7.11.90).
ע.פ. 3273+3430/90 - שמואל סבח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה ומידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 58/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור של המערער נדחה והערעור של המשיבה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער הורשע בביצוע שורה של עבירות סחיטה, תקיפה והיזק בזדון, כאשר נפגעי העבירות היו האחים יגאל ושמעון צרור (להלן: המתלוננים). לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי נכרת חוזה בין המערער לבין המתלוננים בחודש פברואר 1987, שלפיו השכיר המערער למתלוננים מסעדה שבבעלותו תמורת דמי שכירות מדורגים שהחלו בסכום של 2,500 דולר לחודש. לאחר חתימת החוזה, כשנודע למערער כי המתלוננים עומדים לפתוח במושכר סניף של רשת המסעדות בורגר-ראנץ', החל ללחוץ עליהם להעלות את דמי השכירות. תחילה הוסכם להעלות את דמי השכירות לסכום התחלתי של 4,500 דולר לחודש, אך המערער לא הסתפק בכך ודרש מהמתלוננים דמי שכירות נוספים. המערער פעל כלפי המתלוננים בכח ובאלימות, ומעשי הסחיטה והאיומים הגיעו לשיאם ביום 3.4.88 כאשר המערער חזר ואיים על חיי המתלוננים, תקף אחד מהם, השליך עליו אבנים ופגע בו שלא כדין, ובנסיעה מהירה נגח במכוניתו החונה של המתלונן והסב לה נזקים. ביהמ"ש גזר למערער עונש של שנה וחצי מאסר על תנאי וששה חודשים מאסר בפועל וכן הפעיל בחופף מאסר על תנאי של חודש ימים. כמו כן חייב את המערער לפצות את המתלוננים בסכום של 10,000 ש"ח. ביהמ"ש קבע כי המערער ירצה את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות. המערער ערער על הרשעתו ולחילופין על החיוב בתשלום הפיצוי, ואילו המדינה ערערה על קולת העונש. הערעור של המערער נדחה והערעור של המדינה נתקבל.
ב. המערער טוען כי לסחטנות שיוחסה לו אין ביטוי בכתב בחליפת מכתבים שהיתה בינו לבין המתלוננים, ושדברי הסחטנות לא תועדו בהקלטת השיחות בינו לבין המתלוננים וכדומה. אולם אין בטענות אלו ממש. מעשי הסחיטה שיוחסו למערער לא היו צריכים לקבל ביטוי בכתב והמתלוננים לא היו חייבים להקליט את השיחות על מנת להוכיחן. ביהמ"ש האמין לעדויות המתלוננים ובכך אין להתערב. גם באשר לגרימת הנזק למבנה ולתקיפה היו ראיות מספיקות ואין להתערב במסקנת ההרשעה. אשר לעניין תוספת דמי שכירות כתוצאה מסחיטה - המערער טוען כי המתלוננים החליטו להיעתר לדרישתו לתוספות שכירות. ברם, אף שהושגה הסכמה זו, הרי המערער לא היה רשאי ללוות את דרישתו לתוספת דמי השכירות באמצעים הבלתי חוקיים שבהם נקט. לאחר שהושגה ההסכמה להעלאת דמי השכירות הרי דרישתו לתוספת נענתה בסירוב, ואז התנהגותו הפכה להיות אלימה. גם אם נתגלעה מחלוקת אמיתית וכנה בין בעלי חוזה, אין לתת יד למימוש רצונותיו של בעל חוזה כלפי משנהו בדרך של כפיה, סחיטה ואלימות. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה בכל סעיפי האישום.
ג. אשר לעונש - מעשיו של המערער חמורים ומחייבים נקיטת אמצעי ענישה הולמים. עם זאת, יש להביא בחשבון כמה נסיבות אישיות של המערער. אין למערער הרשעות קודמות, פרט להרשעה אחת בעבירת איומים ; מצב בריאותו אינו תקין בשל מחלת לב שתקפה אותו ; הוא נמצא בגיל מתקדם. ביהמ"ש המחוזי התחשב בכך ולא החמיר בעונשו שלהמערער ולכן אין להחמיר בעונשו במידה המתחייבת ממעשיו החמורים. ביהמ"ש המחוזי הקל עם המערער יתר על המידה בכך שקבע כי המאסר שהוטל על המערער הוא ירצה בעבודות שירות. עונש המאסר הולם ומתאים ואף הפעלת עונש המאסר בחפיפה היתה הולמת, אולם המעשים החמורים מחייבים כי עונש המאסר יבוצע בכליאה בפועל ולא בדרך אחרת. על כן על המערער לרצות את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בכליאה ולא בעבודות שירות. אין להתערב בפיצוי הכספי שהוטל על המערער.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד עובדיה אבוש למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 2.10.90).
ע.א. 488/89 - רות נופרבר נגד יעקב נופרבר
*סמכות דיון בענייני מזונות(מחוזי ת"א - מ.א. 1432/89 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי נגד המשיב תביעה למזונות ולמדור, להצהרה על שיתוף ברכוש בעלה ולבטלות הסכמי ממון שנחתמו בעבר בין בעלי הדין. ביהמ"ש המחוזי מחק את תביעות המערערת, מאחר והמשיב הקדים והגיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין, בה כרך את שאלת המזונות והרכוש, ולדעת ביהמ"ש אין עוד סמכות לקיום דיון מקביל בביהמ"ש המחוזי. בין בעלי הדין נתגלעו סכסוכים ובעקבותיהם הגיעו בשעתו להסכם ממון ולהסכם גירושין. ההסכם הוגש לביה"ד הרבני על דעת שני הצדדים, אך הליך הגירושין נזנח ע"י בעלי הדין והתיק נסגר ע"י ביה"ד. מאידך, המשיך המשיב במימושו החלקי של הסכם הממון. ביום 9.3.89 שב המשיב ופנה לביה"ד הרבני בתביעת גירושין, ובכתב התביעה נאמר "יחד עם בקשתו לגירושין כורך התובע גם עניינים הכרוכים בגירושין ועתירתו... היא לדון בשאלות הגירושין ובכל השאלות הכרוכות בגירושין, לרבות מזונות האשה, החזקת הילדים ומזונותיהם ושאלת הרכוש". המערערת טענה כי כריכת עניין המזונות והרכוש לא נעשתה כדין ובתום לב, וביהמ"ש המחוזי סבר כי לאור הגשת התביעה לביה"ד הרבני לפני הגשת התביעה לביהמ"ש המחוזי ע"י האשה יש למחוק את התביעה של האשה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין לגלות מבחינה עקרונית פגם בעצם כריכת עניין המזונות של בני הזוג בתביעת הגירושין. התביעה הפנתה מפורשות אל תוכנם של שני
ההסכמים הקודמים, הסכם הגירושין והסכם הממון, אשר בהם הותוו קווים להסדרת ענייני הרכוש שהוזכר בהם. שאלה שניה ונפרדת היא אם ניתן על פי דין לכרוך בתביעת הגירושין את כל ענייני הרכוש לסוגיו, שאיזכורם הובא בהמרצת הפתיחה של האשה, שהתבססה לעניין זה על חזקת השיתוף בין בני זוג. אם התשובה היא חיובית, יש להשאיר את עניין הרכוש להכרעה במסגרת תביעת הגירושין. מאידך, אם אין לכרוך חלק מן הרכוש, והכוונה היא לרכוש עסקי, הרי אין מניעה לקיים בביהמ"ש המחוזי דיון בהמרצת הפתיחה שדנה ברכוש העסקי, וזאת ללא קשר לתביעת הגירושין, אשר בה ניתן לכרוך את הרכוש הביתי אליבא דכולי עלמא. תביעת המערערת בביהמ"ש המחוזי שהתבססה על חזקת השיתוף כללה רכוש עסקי, ועל פי הפסיקה רכוש עסקי נתפס בין סוגי הנכסים שעליהם חלה חזקת השיתוף.
ג. שאלה אחרת היא אם רכוש עסקי נמנה עם העניינים שהוצאו כליל מגדר אפשרות הכריכה, וזאת אפילו תהא הכריכה מפורשת, או שמא הוא יכול להימנות עם העניינים המחייבים רק כריכה מפורשת כתנאי לקניית הסמכות ע"י ביה"ד הרבני. בענייננו, המשיב לא כרך את הנושאים העסקיים במפורש בתביעת הגירושין, וממילא לא חלה על הנושאים העסקיים סמכותו הבלעדית של ביה"ד ואין צורך להכריע בשאלה אם באשר לנכסים עסקיים עוזרת הכריכה המפורשת כדי לשלול סמכות ביהמ"ש אם לאו. כיוון שכך, הרי לא בדין נמחקה התביעה בביהמ"ש המחוזי בה נתבקשה הכרעה הצהרתית בסוגייה של הרכוש העסקי המשותף. לפיכך יש לדחות את הערעור באשר לכל העניינים פרט לעניין הרכוש העסקי המשותף לבני הזוג.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. קניאל למערערת, עו"ד מרדכי שורר למשיב. 4.11.90).
ע.א. 84/88 - מחמד סעיד עדוי נגד פקיד השומה נצרת
*שומה לפי מיטב השפיטה(מחוזי נצרת - עמ"ה 12/87 - הערעור נדחה).
א. על פי נימוקי השומה שהגיש המשיב, עוסק המערער בהובלות ובמסחר בזבל, וכן ברשותו מונית וזכות להפעלתה. המערער נתבקש מספר פעמים להמציא למשיב את ספרי החשבונות שניהל בתקופת השומה אך לא עשה כן, הוא הוזמן מספר פעמים לדיון עם המשיב ולא הופיע, ובהיעדר שיתוף פעולה מטעם המערער ומחמת חוסר סבירות הכנסתו המוצהרת בהתחשב בעובדה שמצאה ביטוייה בהשוואת ההון שערך המשיב, ומאחר והמערער לא צירף אישורים ומסמכים להצהרות ההון, דחה המשיב את השגותיו של המערער וקבע את הכנסתו לפי מיטב השפיטה. המערער טען כי אמנם הוא עובד בהובלות ובמסחר בזבל, אך הכחיש את העובדה שיש לו הכנסה ממונית, בטענה כי רכש לבנו מונית ומאז נפתח לבנו תיק במס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער על השומה, בקבעו כי בהיעדר כל ראיות מטעם המערער, ומאחר ועליו להתחיל בהבאת הראיות, יש לדחות את הערעור. המערער טוען כי ביום הדיון לא ידע כלל כי נקבע דיון להוכחות וסבר כי מדובר בישיבת תזכורת. עוד טען כי ביקש מביהמ"ש לדחות את הדיון מן הטעם שמנהל החשבונות שלו מאושפז בבית החולים עקב הפציעה אך ביהמ"ש סירב. גירסה זו אינה מוצאת ביטוי בפרוטוקול ולפיכך ביקש המערער מביהמ"ש העליון להתיר לו תיקון הפרוטוקול בשלב זה. הערעור נדחה.
ב. על פי הנסיבות ברור כי המערער ידע כי המשפט קבוע לאותו יום להוכחות, לאחר שכבר היה קבוע לפני כן להוכחות ונדחה מן הטעם שמנהל החשבונות של המערער נפצע. בתאריך מתן פסה"ד התייצבו המערער וב"כ בביהמ"ש, כאשר ב"כ המערער הודיע כי הגיע להסדר פשרה עם המשיב, אך המערער סירב לאשר את ההסדר. מתוך הפרוטוקול עולה כי לאחר שב"כ המערער הודיע כי אין לו דרך לשכנע את המערער להעיד, ולא הודיע כי הוא
מבקש להביא עדים, ניתן פסה"ד הדוחה את הערעור. מכאן שטענת המערער בדבר טעות ובקשת דחייה נוספת מאותו טעם נסתרת על פניה. אשר לבקשה לתיקון הפרוטוקול בביהמ"ש שלערעור - אין בנסיבות אלה לחרוג מן ההלכה הפסוקה, לפיה, בקשה כאמור יש להפנות לביהמ"ש אשר ניהל את הפרוטוקול אותו מבקשים לשנות, ומשלא נעשה כן לא תשעה ערכאת הערעור לבקשה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אליאס חורי למערער, עו"ד יובל שדמי למשיב. 15.11.90).
ע.פ. 1612/90 - מדינת ישראל נגד כדורי סלטון
*הרשעה בעבירת זנות ומידת העונש(ערעור המשיב על הרשעתו ועל חומרת העונש וערעור המרינה על קולת העונש - ערעורו של המשיב נדחה וערעור המדינה נחקבל).
א. המשיב הורשע בעבירות של חיים על רווחיה של יצאנית והוא מערער על הרשעתו ועל מידת העונש. מאידך מערערת המדינה על קולת העונש. ערעורו של המשיב נדחה וערעורה של המדינה נתקבל. ביהמ"ש רשאי היה להשתית את ממצאיו ומסקנתו לעניין ההרשעה, על דברי המתלוננת אשר אותה שיעבד המשיב לרצונו במשך תקופה של שלש שנים ומעלה. עדותה היתה אכן כבושה, אולם, בנסיבות העניין, ולאור אופייה של מערכת היחסים בסוג זה של מקרים ובמקרה הספציפי שבפנינו, אין לתמוה על כך. אשר לסתירות בדבריה של המתלוננת - ביהמ"ש רשאי היה לבור את הבר מן המוץ ולבחון מהי מערכת הנתונים העובדתית אשר יש לראותה כאמינה וכמוכחת מעל לכל ספק סביר. כמו כן היו גם חיזוקים לרבריה של המתלוננת.
ב. אשר למידת העונש - המשיב נתון עתה במאסר בשל הפקעת הרשיון, אך מאידך יש לקחת בחשבון את חומרת העבירות על נסיבותיהן. בהקשר זה יש להזכיר גם את הרשעתו הקודמת של המשיב בהריגתה של פרוצה, בעקבות מעשים אכזריים שביצע בה. לפיכך הוחלט לקבל את ערעור המדינה באופן שתקופת המאסר לריצוי בפועל תעמוד על 7 שנים המצטברות למאסר עקב הפקעת הרשיון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד מיכה גבאי למשיב. 8.10.90). ע.פ. 399/88 - דוד בלאס וחברת איזבל השקעות בע"מ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה הקשורות בהשקעות ב"שוק האפור" 344(ערעור וערעור שכנגד - הערעור נדחה ברוב דעות והערעור שכנגד נתקבל ברוב דעות).
א. בתקופת האינפלציה הגדולה בשנת 1984 התפתח השוק "החוץ בנקאי", הוא "השוק האפור" למימדי ענק. התנועה הקיבוצית הקימה את חברת א.ש.ת. כספים בע"מ (להלן: א.ש.ת.) שבעלי מניותיה היו התק"מ, קרן מימון ואשראי בע"מ וקרן השומר הצעיר בע"מ. לחברה זו הוזרמו כספי הקיבוצים. המערער היה אחד מאילי ה"שוק האפור", ובפברואר 1984 החלה א.ש.ת. להזרים כספים רבים למערער. את פעולותיו הכספיות בכספים אלה ביצע המערער באמצעות המערערת השניה (להלן: איזבל), לה היו חשבונות בבנק דיסקונט. ביום 2.7.84 כתבה איזבל אל כל אחד משני סניפיו של בנק דיסקונט, בהם פתחה חשבון לצורך עסקי ההלוואות, מכתב שבו נאמר "...כנגד כל הפקדת כספים לתקופת זמן קצובה תוציאו לטובתנו תעודת פקדון חתומה ומאושרת על ידכם כדין... כל שינוי בהוראות הפקדון ינתנו על ידי מי שיציג מסמך חתום על ידינו כדין כי הוא רשאי ומוסמך לפעול... וכנגד הצגת תעודת הפקדון המקורית בלבד...". מכתבים אלה, (להלן: מסמכי ההסדר), אושרו ע"י בנק דיסקונט לאמור "מסכימים לאמור לעיל ונפעל בהתאם", ועד לסוף אוגוסט 1984 פעלו כל הנוגעים בדבר לפי האמור ב"מסמכי ההסדר". כנגד הפקרה של כסף הוציא הבנק תעודת פקדון לאיזבל וזו מסרה לא.ש.ת. את התעודה
בצירוף יפוי כח. בינואר 1985 התברר לא.ש.ת. כי כנגד 19 תעודות פקדון שהופקדו בידי א.ש.ת. ושהסתכמו בכ-29 מליון דולר, לא מופקד כל כסף בבנק. הוכח שכל אחד מ"הפקדונות" לגביהם הוצאו תעודות פקדון, נמכר ע"י איזבל סמוך לאחר קנייתו, כאשר הבנק איפשר למערערים לעשות כן, למרות שלא הציגו את תעודות הפקדון המקוריות כפי שהוסכם במכתב ההסדר.
ב. לטענת התביעה הוצאו גם 19 תעודות הפקדון הנדונות לפי "מסמכי ההסדר", כך שאסור היה על המערערים למשוך את הכספים, ואילו הסניגוריה טענה כי באותה עת כבר הודיע המערער לא.ש.ת. כי הוא מבטל את ההסדר וכי לא ימציא את תעודות הפקדון, ואם המציא את תעודות הפקדון היה זה רק לצורך ניהול החשבונות בא.ש.ת. ולא במסגרת ההסדר של בטחון לכספים שהפקידה א.ש.ת. בירי המערערים. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער ולעדיו וקיבל את גירסת התביעה. בסופו של הדיון הורשעו המערערים בעבירה של קבלת דבר במרמה על פי סעיף 415 (רישא) לחוק העונשין, וביהמ"ש גזר למערער בלס שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן קנס של 40,000 ש"ח, תשלום הוצאות משפט וכו', ואילו המערערת נדונה לקנס של 60,000 ש"ח. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וברק בפס"ד מפי השופט בייסקי, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג, ואילו ערעורה של המדינה על סעיף ההרשעה נתקבל וכן נתקבל ערעורה של המדינה על מיעוט סכום הקנס.
ג. השופט גולדברג, כדעת מיעוט, סבר כי מתוך קטעים מפסה"ד עצמו עולה כי יש לקבל את גירסת המערערים, כי תעודות הפקדון שמדובר בהם הוצאו לאחר שהמערער כבר הודיע לא.ש.ת. על ביטול ההסדר. מאידך, השופט בייסקי, בדעת הרוב, סבר כי מחומר הראיות ומגוף פסה"ד אין להעלות גירסה השונה ממה שנקבע בפסה"ד וכי יש לקבל את גירסת המדינה. שופטי הרוב החליטו גם לקבל את ערעור המדינה באשר לסעיף האישום, היינו, כי על פי התשתית העובדתית והנסיבות כפי שהוכחו נתחייבה הרשעת הנאשמים בעבירה של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 415 סיפא לחוק העונשין וממילא מתחייב להחמיר בעונשים שנגזרו על המערערים.
ד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין הצדקה להרשיע דווקא על פי הסיפא של סעיף 415 הנ"ל מהסיבות הבאות: א.ש.ת. ומנהלו לא היו קרבנות תמימים למעשי המערערים, שכן נטלו על עצמם סיכון מסויים כאשר החליטו להזדקק לשוק ההון האפור בו פעל המערער ; במעשיו של המערער לא היה תחכום יוצא דופן ; המרמה נתאפשרה במירה רבה במסגרת פעולות המערער בבנק וגם הבנק היה אשם בעניין ; המערער לא התכחש לאחריותו הכספית ואף הגיע לידי הסכם עם א.ש.ת. הגם שלא הוברר מה כבר הצליחה א.ש.ת. לגבות ממנו. שיקולים ומסקנות אלה של ביהמ"ש המחוזי אינם נראים. ראשית, יש לחלוק על כך כי במעשיו של המערער לא היה תחכום יוצא דופן. רק לו ולבנק ידוע על פי איזה תחכום נתאפשר לו למשוך כספים מחשבונות בנקאיים, בניגוד להוראות הקבע, במשך חודשים ארוכים תוך יצירת מצג מתמיד כי בכל רגע אפשר למשוך את הכספים. שנית, אין לגרוס כי מרמה המבוצעת כלפי אנשים לא תמימים אינה יכולה להגיע לדרגה של נסיבות מחמירות, כשם שאין לגרוס כי רק מרמה המבוצעת בדרך של "תחכום יוצא דופן" מגיעה לדרגה של "נסיבות מחמירות" על פי הסיפא של סעיף 415 הנ"ל. לפיכך יש לקבל בעניין זה את ערעורה של המדינה.
ר. אשר לעונש - ב"כ המדינה נקט עמדה שלפיה, מחמת הזמן הרב שעבר, מאז 1984, ייתכן ואין מקום להחמיר בעניין המאסר, אבל ביקש להגדיל את הקנס. אכן, בהתחשב בכל הנסיבות אין להגדיל את המאסר שנגזר למערער, גם אם אינו עומד ביחס לעונשי מאסר שנגזרו במקרים חמורים אחרים שבהם מדובר בסכומי עתק. ברם, שיעור הקנס הלא משמעותי שנגזר מחייב התערבות. זאת, לא רק למען ההרתעה, אלא לבל יישאר בידי
המערערים מלוא פרי המעללים. רק משום שאין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין כאשר המדינה מערערת על קולת העונש, לא יושת הקנס כפי שהיה ראוי להטיל מלכתחילה. לפיכך הוחלט כי על בלס יוטל קנס של 250,000 ש"ח או שנה וחצי מאסר ועל חברת איזבל 250,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עוה"ד י. וינרוט ומ. קירש למערערים,עו"ד י. רזניק למשיבה. 4.11.90).
עש"מ 2/89 - ניסים חבר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות משמעת של עובד מדינה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער היה במשך שנים המזכיר הראשי של ביהמ"ש המחוזי בחיפה ובתור שכזה סרו למרותו עשרות עובדים ועובדות. בעקבות תלונה ששלחה אחת העובדות נפתחה חקירה שבסיומה הוגש נגד המערער כתב אישום לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. המערער הורשע במספר עבירות שעניינן התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה בכך שנהג להטריד עובדות בביהמ"ש בחיבוקים, ליטופים ונשיקות לעיני אחרים ; התנהגות שאינה הולמת את תפקידו בכך שבחסותו, ביוזמתו ובהשראתו נערכו בתחומי המשרד חגיגות מופרזות של אכילה ושתיה עם חלק מהעובדים ; התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה בכך שעשה מעשים מגונים בעובדות ובכך שבתמורה לשירותים מיניים של אחת העובדות דאג לכך שתקבל חצי משרה נוספת והמלצה לקיצור פז"מ שלא הגיעה לה. נגזרו למערער עונשים אלה: פיטורין לאלתר ללא תשלום פיצויי פיטורין ; פסילה לשירות המדינה מיום פיטוריו לתקופה מסויימת ; הורדה בדרגה אחת לצמיתות ; שלילת זכאות לקיצבת פרישה עד ליום 31.5.92; שלילת זכאות למענק על פי סעיף 22 לחוק הגימלאות. הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין נדחה.
ב. פסק דינו של ביה"ד הוא מפורט ביותר ויש בו התייחסות מלאה לכל הטענות שנטענו ע"י הסניגור. ביה"ד לא התעלם מטענות אלה ועשה מעבר למה שנדרש מטריבונל משמעתי. העובדה העולה מניתוח הראיות היא שאשמתו של המערער הוכחה ע"י ראיות רבות בכמותן ומהימנות מבחינת איכותן וטיבן. עיקרו של הערעור הוא תקיפת מהימנות העדים העיקריים, ואף נטען כי העדים עשו קנוניה וקשרו קשר נגד המערער ואולם אין בטענה זו ממש. ממצאיו של ביה"ד ממלאים בכל אחרי המבחן המנחה טריבונלים כאלה, היינו שיש במכלול הראיות הוכחה ממשית על העבירות שהמערער הואשם בהן, הוכחה שאנשים אחראים היו רואים בה הוכחה מספקת לאשמת המערער, כפי שהיו רואים זאת בכל עניין רציני אחר שהיו עוסקים בו בדרך הרגילה בענייני היום יום שלהם. יתירה מזו, הראיות שהובאו נגד המערער די היה בהן כדי להביא להרשעתו גם עפ"י המבחנים החמורים יותר של בימ"ש פלילי רגיל.
ג. אשר לעונש - התמונה המצטיירת עפ"י הראיות היא שהמערער נהג בביהמ"ש מנהגי שררה כבאחוזתו הפרטית וניצל את מעמדו וסמכויותיו בצורה מבישה. על רקע זה העונשים שהוטלו עליו אינם חמורים כלל ועיקר, ואין סיבה להתערבות בהם.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד לביא למערער, עו"ד פנציאס למשיבה. 3.10.90). ע.א. 132/88 , נימה אדלשטיין נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*שומת מס שבח בעיסקת קומבינציה(הערעור נדחה).
א. המערערת ערכה הסכם קומבינציה עם קבלנים שלפיו מכרה חלק ממגרש שלה בכרמל ובתמורה התחייבו הקונים לבנות עבורה דירה בשטח 120 מ"ר בתוספת תשלום מזומן. המחלוקת נוגעת לגבי שווי דירת התמורה, ללא ערך הקרקע. המערערת חישבה את עלות הבניה על בסיס של 280 דולר למ"ר בניה, ואילו המשיב אמד את עלות הבניה לפי 641
דולר למ"ר כאשר הסכומים האמורים כוללים רווח קבלני ומס ערך מוסף. המערערת ביססה את הערכתה על חוות דעת של קבלן אשר בתשובה לשאלה "מהי העלות בבניה למגורים על הר הכרמל..." השיב "עלות הבניה (כוללת רווח קבלני ומס ערך מוסף) לממ"ר... 300 (שלש מאות) דולר ארה"ב". וועדת הערר סירבה לסמוך על עדותו של הקבלן בציינה כי עדותו מבוססת בעיקר על הבניה שלו, וכי לא ידע דבר על הבניה המתוכננת של דירת העוררת. הראיה האחרת שהביאה המערערת היתה מחירון לעבודות בניה של משרד השיכון, כאשר על פי המחירון, לגבי בניה בירושלים, שווי עלות הבניה הוא 280 דולר למ"ר. לגבי המחירון סברה וועדת הערר כי הוא מתייחס לבניה סטנדרטית של בניינים גדולים וקשה לראות במחירון זה הדרכה למקרה הנוכחי. מטעם המשיב העיד השמאי המחוזי אשר הציג בפני הוועדה נתונים בדבר שתי עיסקאות דומות שנעשו במגרשים קודמים ואשר שם הוצהר על עלות בניה של 581 דולר ושל כ-695 דולר לממ"ר. וועדת הערר קיבלה את גישת המשיב והסתמכה על עדותו של השמאי והערעור על כך נדחה.
ב. סעיף 90 לחוק מס שבח מקרקעין מורה כי "על החלטה של וועדת הערר ניתן לערער בבעייה משפטית לביהמ"ש העליון בשבתו כבימ"ש לערעורים אזרחיים...". ביהמ"ש העליון נמנע עד כה מלהתערב בקביעת שווי שנעשתה ע"י וועדת הערר, בסברו כי שווי של נכס מקרקעין הוא עניין שבעובדה. מספר פעמים רב קבע זאת ביהמ"ש העליון ואף על פי כן חוזרים בעלי דין ופונים לביהמ"ש בערעור על עניינים עובדתיים הנוגעים להחלטות וועדת הערר, למרות שלפי החוק ניתן לערער רק על עניינים משפטיים.
ג. לגופו של עניין - הראיות שעליהן סמכה המערערת אין בהן כדי להאיר את נתוניה ופרטיה של עיסקת הקומבינציה. אלו הן ראיות כלליות וסתמיות, שאינן נוגעות באופן כלשהו לעיסקה הספציפית שבוצעה. הנתונים שהציג המשיב בדבר עיסקאות דומות שבוצעו באותו איזור יכולים לשמש חומר מתקבל על הדעת לצורך השוואה. המערערת לא הציגה בפני המשיב נתונים על עיסקת הקומבינציה שערכה, למרות שנדרשה לעשות כן, ובנסיבות אלה, ובהיעדר מידע על עובדות העיסקה לאשורן, לא היה מנוס אלא לערוך את השומה בהסתמך על השוואה לעיסקות שכנות. שומה כזו היא לאין ערוך מדוייקת יותר מן השומה המוצעת ע"י המערערת שהסתמכה על מחירון בניה כללי ועל עדות סתמית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. רובין למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 12.11.90).
ע.א. 518/89 - אריה רותם נגד בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ
*הגשת חשבונות טלפון מנופחים(מחוזי חיפה - ת.א. 1664/85 - ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
א. המערער תבע מהמשיבה פיצויים על נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בגין חשבונות טלפון שאינם תואמים את המציאות, שנשלחו לו ע"י בזק, וכן עקב טיפול רשלני, ציוד לקוי, זלזול וחוסר איכפתיות מצד בזק. מנגד נתבע המערער ע"י בזק לשלם יתרת סכום עבור השירות של בזק למערער, בסך של כ-690 ש"ח בצירוף ריבית פיגורים והפרשי הצמדה. לגבי תביעת המערער קבע ביהמ"ש כי לא מצא שמץ של רשלנות חמורה מצד בזק כלפי המערער. אמנם היו תקלות ואי התאמה בין מספר השיחות בפועל לבין מספר השיחות לפי החשבונות שנשלחו אל המערער, אך לכלל רשלנות חמורה לא הגיעו הדברים. באשר לתביעה שכנגד הגיע ביהמ"ש למסקנה, בהסתמכו על עדות המערער, שבתקופה עד חודש מאי 1987 היו תקלות במכשיר הטלפון וברישום השיחות שנעשו באמצעותו, ועל כן החליט שלא להסתמך על החשבונות של בזק וקבע שעל המערער לשלם עבור 75 שיחות לחודש. מאידך, לגבי התקופה שלאחר 15 במאי 1987 מצא ביהמ"ש, על סמך בדיקות שנעשו ע"י אנשי בזק, כי המכשיר פעל כשורה וללא תקלות ועל כן על המערער לשלם לבזק לפי החשבונות שנשלחו לו. הערעורים נדחו.
ב. באשר לדחיית תביעתו של המערער - אין לסתור את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכחה "רשלנות חמורה". על פי סעיף 40 לחוק הבזק, אין בזק נושא באחריות לנזק אלא אם זה "נובע מפעולה מכוונת או מרשלנות חמורה..." ומשלא הוכחה רשלנות חמורה, ובאין טענה שמדובר בפעולה מכוונת, אין למערער עילה לתבוע את נזקיו עקב כך.
ג. אשר לגובה התשלום עבור השיחות - יש לדחות הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. באשר לתקופה שלאחר 15 במאי 1987, שוכנע ביהמ"ש כי מכשיר הטלפון וכן רישום השיחות שנוהלו באמצעותו פעלו כהלכה, וזאת על סמך בדיקות חוזרות של אנשי בזק, ואין מקום להתערב בממצא זה. באשר לתקופה של עד מאי 1987, קבע ביהמ"ש המחוזי מפורשות כי לא נסתרה עדותו של רותם בדבר התקלות המרובות ואי ההתאמה בין מספר השיחות בפועל לזה שבחשבונות. על סמך עדותו של המערער, והודאת בזק שחלק מהחשבונות באותה תקופה אכן לא תאמו את השיחות שנוהלו בפועל מהטלפון, רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שאין לסמוך על חשבונות בזק ער מאי 1987. אפילו עמדה לבזק החזקה שבסעיף 11(ג) לכללי הבזק שלפיה "מדירה באמצעות התקן מניה... תהווה ראיה לכאורה..." הרי די היה בראיות שהובאו כדי לסתור את החזקה. גם טענת המערער שלא היה מקום לחייבו עבור התקופה הנדונה אלא ב-45-40 שיחות לחודש דינה להידחות, שכן ביהמ"ש הלך בעקבות מה שאמר המערער עצמו בכתב תביעתו המקורי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ח. גירון למערער, עו"ד רמי אבירן למשיבה. 4.11.90).
בש"פ 5190/90 - מדינת ישראל נגד שמעון וזנה
*שחרור בערובה (סמים - הרואין)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב ואחד בשם שם טוב, הואשמו בהחזקת כ-27 גרם הירואין ובשיבוש מהלכי משפט. באחד הלילות, ב-3 אחר חצות, נסעו השניים במכונית, בה נהג המשיב, בדרך ת"א ירושלים, וכשנעצרו ע"י ניידת משטרה זרק שם טוב מהמכונית את ההירואין. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצר השניים עד תום ההליכים, שם טוב הסכים לבקשה והוחלט על מעצרו ואילו המשיב התנגד וביהמ"ש הורה על שחרורו בערבות. אין מחלוקת בין הצדרים שאם קיימות ראיות לכאורה של ממש להוכחת אשמתו של המשיב, היתה עילה לעצור גם אותו עד תום ההליכים, אך לטענת המשיב אין ראיות כאלה, וגם ביהמ"ש סבר כי סיכויי הרשעתו של המשיב אינם כה טובים, וכי מדובר במקרה גבולי, ועל כן אין הצדקה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. מתוך חומר הראיות ותמלילי האזנות לשיחות בהן נטל המשיב חלק, עולה כי יש ראיות לכאורה. אכן, אין ראיות ישירות לאשמת המשיב, אך קיימות ראיות נסיבתיות המובילות לכאורה בצורה ברורה למסקנה זו. הראיות והנסיבות הן אלה: המשיב נהג במכוניתו של שם טוב והסיעו לצפון הארץ וחזר עמו בשעה 3 לפנות בוקר כאשר במשך היום בא ונכנס עם שם טוב למקומות שונים ובסופו של יום חזרו עם הסם במכונית ; המשיב הכחיש בחקירה שהיה עם שם טוב בצפון הארץ ובדה גירסה כאילו בילו בת"א ; המשיב לא מסר כל הסבר מתקבל על הדעת על שום מה היה מוכן לעזוב את עיסוקיו ולנסוע ליום שלם כנהגו של שם טוב לצפון הארץ ; מתוך הקלטות שיחות טלפוניות של המשיב עם אחרים בימים שלפני הנסיעה ניתן להתרשם כי המשיב דיבר על ענייני סמים וכי הוא עתיד לנסוע לצפון הארץ כדי להשיג את הסמים. מכל הנ"ל מתבקשת המסקנה שהיה מעורב בהחזקת הסם. כיוון שכך יש לעצור את המשיב ער תום ההליכים.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' נאוה בן אור לעוררת, עו"ד מנדל למשיב. 25.11.90).
עע"א 3244/90 - כליל אחמד אל סורי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לשחרור מוקדם ע"י ועדת השחרורים(בקשה לרשות ערעור על החלטת וועדת השחרורים - הבקשה נדחתה).
א. המבקש מרצה מאסר של חמש שנים בגין החזקת נשק שלא כדין וקשירת קשר, לאחר שמכר רובה גליל וארבעה אקדחים לאנשים שהיו קשורים לארגון עויין, ואותו נשק שימש לאחר מכן לפגיעה בחייל ישראלי. העותר טען אמנם כי לא ידע שנשק זה ישמש למטרה של גורמים עויינים, אך מהעונש כפי שהוטל, שכלל גם 3 שנים מאסר על תנאי, עולה כי ביהמ"ש התייחס לפרשה בחומרה וראה את העבירות, לפחות, כקשורות לרקע בטחוני. על יסוד הנחה זו נדונה בפני וועדת השחרורים שאלת שחרורו המוקדם של המבקש בתום 2/3 מתקופת מאסרו. וועדת השחרורים סרבה להמליץ על שחרורו המוקדם של המבקש, על אף שמדובר במאסר ראשון ובהתנהגות טובה של המבקש בכלא. הוועדה ציינה בהחלטתה כי מהות העבירות שבהן הורשע המבקש יש בה כדי להצביע על כך שהוא עלול לסכן שוב את שלום הציבור אם ישוחרר שחרור מוקדם.
ב. ביהמ"ש המחוזי שדן בעתירה נגד החלטת הוועדה, החליט שאין להתערב בשיקול דעתה של וועדת השחרורים. למסקנה זו הגיע בעיקר לאור פסה"ד המנחה של ביהמ"ש העליון בעניין וועדת השחרורים (עע"א 2/83 פד"י ל"ז(2) 688 - להלן פס"ד אסיאס). באותו פס"ד נדונה שאלת היקף שיקול הדעת המסור לוועדת השחרורים ושאלת היקף התערבות ביהמ"ש בהחלטותיה של הוועדה. ביהמ"ש המחוזי למד מאותו פס"ד כי מהות העבירה היא אחד מן השיקולים שעל הוועדה לשקול ובהתאם לכך ליתן את החלטתה. בשאלת היקף התערבותו של ביהמ"ש בהחלטת הוועדה נקבע בפס"ד אסיאס כי ביהמ"ש יתערב בהחלטת הוועדה רק אם אינה עומדת במבחן הסבירות. עוד נקבע כי אין חוסר סבירות בגישת הוועדה הגורסת כי בסוגים מסויימים של עבירות, המשקל היחסי של שמירה על שלום הציבור גובר גם אם ההתנהגות בין כתלי הכלא היתה ראוייה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. המבקש סבור כי נדרשת בסוגייה זו הלכה מנחה של ביהמ"ש העליון - הלכה שלטענתו חסרה. בכך טועה ב"כ המבקש. ביהמ"ש העליון כבר אמר את דברו בפרשת אסיאס, בכל הקשור להיבטים השונים הקשורים לוועדות השחרורים ולביקורת בתי המשפט עליהן, ועובדה זו כשלעצמה די בה כדי שלא להצדיק מתן רשות ערעור. מפס"ד אסיאס עולה בבירור כי הקריטריון המרכזי שעל הוועדות לשוות לנגד עיניהן הוא הסיכוי כי האסיר לא ישוב לפעילות עבריינית לאחר שחרורו. אחד ממבחני העזר הוא מהות העבירה שעבר האסיר. עם זאת, אין לקבוע חד משמעית שעבירות מסוג מסויים יש בהן כדי לשלול באורח אוטומטי את האפשרות כי הוועדה תמליץ על הפחתת המאסר, אלא יש לבחון בכל מקרה את כלל הנסיבות ובתוכן את השאלה מה יכולה מהות העבירה ללמד על הסיכוי כי האסיר לא ישוב לפעילות עבריינית לאחר שחרורו. מכאן שבסוגייה נשוא הבקשה ההלכה ברורה ולפיכך אין. להעניק רשות ערעור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד שדמי למשיבה. 30.10.90).
בג"צ 3888/90 - טיולי תור שני בע"מ נגד עירית בת ים
*מכרז להסעת ילדים (העתירה נדחתה).
המשיבה ערכה מכרז להסעת ילדים לבתי הספר ובמכרז השתתפו העותרת ומציעים נוספים וזכה בה מציע אחר. בדונה בהצעות השונות נתנה המשיבה דעתה לכך כי העותרת, אשר ביצעה את ההסעות בשנים קודמות, לא עמדה במשימתה באופן הנדרש וכי נתגלו ליקויים רבים באופן ביצוע ההסעות. טענת העותרת היתה כי החלטת המשיבה נבעה רק מגישתו השלילית כלפיה של נושא תפקיד פלוני ברשות השלטונית. העותרת עתרה לביטול תוצאות המכרז וביקשה כי תוענק לה הזכיה מאחר והיתה המציעה הזולה ביותר. העתירה נדחתה.
הרשות המקומית רשאית היתה, כאשר שקלה מי מבין המתחרים יזכה במכרז, להביא בחשבון את כושרה וכשירותה של העותרת לאור נסיון העבר. העותרת נשמעה ע"י המשיבה עובר למתן החלטתה, ולא היתה כל ראיה לכך כי שיקולים פסולים היו מונחים ביסוד החלטת המשיבה. יש להוסיף לכך כי על העותרת היה לצרף את הזוכה במכרז כמשיב נוסף מאחר והיה בטענותיה של העותרת, אילו התקבלו, כדי לפגוע במי שזכה במכרז ובאחרים שהיו עשויים להכנס בנעליו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דשלמה קמחי לעותרת, עו"ד יצחק ברוש למשיבה. 27.9.90).
בג"צ 4644/90 - סעיד סרחאן ועאמר סרחאן נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש
*הריסת מבנה לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).
העותר השני, בנו של העותר הראשון, התגורר בדירה ביו"ש השייכת לעותר הראשון. מבית זה יצא לבצע, על פי הודאתו, פשע מזעזע של רצח 3 אזרחים חפים מפשע ופציעתו של ילד בשכונת בקעה בירושלים. המשיב החליט להרוס את המבנה שבו התגורר הבן ומכאן עתירת העותרים. שתיים הן הטענות שהם מעלים : האחת, כי למשיב אין סמכות לבצע הריסה על פי תקנה 119 מאחר והעבירה לא בוצעה באיזור הנתון לשליטת המפקד הצבאי ; השניה - כי המבנה שאותו מבקש המשיב להרוס, שהוא רכושו של האב, לא שימש ואינו משמש למגורי הבן, אשר לו ולאשתו יוחדו שני חדרים ליד אותו מבנה. העתירה נדחתה.
הבן השתמש לרצח בסכין שהיתה טמונה באיזור. הוא הוציא אותה מהמקום בו היתה טמונה ונשא אותה על גופו באיזור מתוך כוונה לגרום בה מוות. זו עבירה על תקנה 59(ב) מתקנות ההגנה (שעת חירום) אשר נעברה באיזור. על פי לשונה של התקנה האמורה "שום אדם לא יאחז ברשותו כלי נשק, כלי או חפץ או דבר המתוכנן או מסוגל לגרום מוות או חבלה רצינית...". הדבר מקנה למשיב סמכות לפעול על פי הוראת תקנה 119 ולהרוס את הבית. לא בכל מקרה של עבירה כזו יהיה זה שיקול דעת ראוי להשתמש בסמכות הנ"ל, ויש לשקול כל מקרה לגופו בהתחשב בחומרת המעשים והתוצאות, והמקרה הנדון הוא קיצוני בחומרתו ואין כל פסול בשיקולו של המשיב. אשר לשאלת מגוריו של הבן - קיימת הודאה שנגבתה ממנו ובה הוא מאשר כי מאז ילדותו ועד היום, גם לאחר נישואיו, הוא מתגורר למבנה של המשפחה שבבעלות אביו, הוא המבנה המיועד להריסה, וכי ממנו יצא לבצע את זממו.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, בן יאיר. עו"ד עסלי עבד לעותרים, עו"ד שאול גורדון למשיב. 30.10.90).
בש"פ 4843/90 - מדינת ישראל נגד יצחק ברמוחה
*שחרור בערובה (סמים - הרואין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
ששה מטרים מדירת קרקע בה התגורר המשיב יתד עם הוריו, בבית משותף, נמצאה עטיפת ניילון ובה כ-24 גרם הירואין. על העטיפה נמצאה טביעת אצבע של המשיב. המדינה הגישה כתב אישום נגד המשיב בגין החזקת הסם וביקשה מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערובה משום שסבר כי התשתית העובדתית המצוייה בידי התביעה אינה מצדיקה מעצר. הערר נתקבל. היתה תשתית מספקת כדי לקבוע כי טביעת האצבע של המשיב נמצאה על אריזת הניילון, ואם מוסיפים לעובדה זו את המקום שבו נמצאה האריזה, וכן את העובדה כי בעת חקירתו נמנע המשיב מלתת גירסה המסבירה את מציאות טביעת האצבע על האריזה, אין מנוס מהמסקנה שקיימת תשתית ראייתית המצדיקה את המעצר. היה מקרה שבו ביהמ"ש העליון שיחרר נאשם בעבירת סמים כאשר הראיה היחידה היתה טביעת אצבע על אריזת הסם, אך השאלה בכל מקרה תלויה בנסיבותיו המיוחדות של העניין, והנסיבות שבמקרה
דנן שונות מנסיבות המקרה ההוא. הסניגור העלה השערות שונות לגבי קיומם של הסברים למציאות טביעת האצבעות על האריזות שאינם קושרים את המשיב לפרשה, ואולם לכל הטענות אלה אין בשלב הנוכחי בסיס בראיות, ודינן, אם בכלל, להתברר בגדר המשפט. לפיכך הוחלט לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עו"ד בר חיים למשיב. 7.11.90).
ע.פ. 571/89 - מדינת ישראל נגד שמעון בן איטח
*קולת העונש (שוד מזויין, התפרצות וגניבה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשורת עבירות הכוללות 21 עבירות של התפרצות, 15 עבירות של גניבה ו-17 עבירות של שימוש ברכב ללא רשות הבעלים. כן הורשע בעבירה של שוד מזויין, זיוף, הצתה והדחה בחקירה. בגין כל אלה נדון ל-7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר במספר עבירות ובנסיבות המצביעות על החומרה שבמעשי המשיב ועל הסיכון שיש בו לציבור. עבירת השוד בוצעה כשעשה המשיב שימוש ברובה כדי לאיים על יושביו של בית שאליו התפרץ ובמהלך שוד זה גנב את כספם של שניים. את הרובה גנב המשיב קודם לכן מבסיס צבאי והחזיקו עד שעשה בו שימוש. המשיב הסתבך גם במעשה הצתה של רכב. את כל העבירות ביצע המשיב לאחר שיצא לחופשה מהכלא, הוא לא שב לאחר החופשה, והסתבך במעשי עבירה רבים כאמור. למשיב גם שורה ארוכה ביותר של הרשעות קודמות ובכללן נסיון תקיפה לשם שוד, גרימת נזק לגוף ואף תוך שימוש בנשק. כמו כן נדון בעבר לעונשי מאסר אך בכל אלה לא היה כדי להועיל. אין ספק שמדובר בעבריין מסוכן לציבור. בהתחשב בכל האמור ראוי היה שיוטל על המשיב עונש חמור מזה שהוטל. גם אם ביהמ"ש העליון אינו ממצה את הדין עם קבלת ערעור על קולת העונש, וגם אם לוקחים בחשבון שעל המשיב להשלים עונש מאסר אחר, עדיין יש מקום להחמיר בעונשו של המשיב. בהתחשב בכל האמור הוחלט כי במקום עונש של 7 שנים מאסר בפועל יעמוד העונש על 9 שנים מאסר בפועל כאשר המאסר על תנאי ישאר על כנו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד גרטנר למשיב. 22.11.90).
בג"צ 3731/90 - בוחינה קרג'ה ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש ואח'
*פסיקת הוצאות לאחר ביטול העתירה
(בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).
העותרת וילדיה מתגוררים בירדן ובאו לביקור באיזור למשך חודש ימים. בתום החודש נמנעה יציאתם במעבר הגבול, בלא שניתן להם כל הסבר או נימוק לכך. ב"כ העותרים פנה אל שלטונות האיזור וביקש להתיר יציאת העותרים מן האיזור לאלתר, הוא פנה פעמים רבות למשיבים, ולא ניתנה לעותרים תשובה לפנייתם. על רקע זה הוגשה העתירה בתיק זה חודש ימים לאחר האירוע, ולאחר שהוגשה העתירה הודיע ב"כ העותרים על הסתלקותו ממנה לאחר שנתקבלה במשרדו הודעת נציג הפרקליטות שאין מניעה ליציאת העותרים מן האיזור. יחד עם ביטול העתירה ביקש ב"כ העותרים לחייב את המשיבים בהוצאות והבקשה נתקבלה.
אין חולק על סמכותם של המשיבים למנוע יציאת העותרים מן האיזור משיקולים בטחוניים, אך עומדת לעותרים הזכות לקבל הודעה מוסמכת על כך, ולפחות לקבל תשובה לפניותיהם. לא ייתכן מצב שבו פניית אדם אל שלטונות האיזור תשאר בלא מענה משך למעלה מחודש ימים, בעניין שהוא מעצם טיבו דחוף וחשוב לאותו אדם. במצב דברים זה היה צידוק לפניית העותרים לביהמ"ש ויש צידוק לחייב את המשיבים בהוצאותיהם, אף אם בוטלה העתירה זמן קצר לאחר מכן עם קבלת האישור.
(בפני: הרשם צור. 15.11.90).