ע.פ. 423/89 - יוסף ששון נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. המערער היה מסוכסך עם אשתו, לאחר שנים רבות שחיו יחד חיי משפחה תקינים. ככל שחלף ועבר הזמן התערערו היחסים בין השניים עד שהגיעו לביה"ד הרבני. בתחילה עבד המערער באופן סדיר בהוראה ומצבו הכלכלי היה מבוסס, אך חלה הדרדרות במצב בריאותו מבחינה נפשית, ואף היה מאושפז במשך מספר חודשים בבית חולים. כמו כן לקההמערער בסרטן והיה הכרח לנתחו ולכרות את מיתרי קולו. ביום האירוע הודיעה האשה למערער כי היא מבקשת להתגרש ולמחרת היום הרג אותה ע"י מכות בראשה. המחלוקת במוקד הדיון בביהמ"ש המחוזי היתה בשאלה אם שעה שהמערער המית את אשתו היה אחראי למעשיו, או שמא ביצע את המעשה בשל דחף לאו בר כיבוש כטענת הסניגוריה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח והערעור. על כך נדחה.
ב. בעניין שבמחלוקת כרוכות שאלות שבעובדה וסוגיות שבדין וביהמ"ש המחוזי התייחס לכך בהרחבה מרובה. המדינה הגישה חוות דעת רפואית החתומה ע"י שני רופאים אשר נחקרו בביהמ"ש והסניגוריה הגישה חוות דעת של רופא אחד. חוות דעתם של רופאי התביעה היתה כי הנאשם אינו פסיכוטי, מבין היטב את טיב המעשה שעשה, מסוגל לחזות את תוצאות מעשיו והוא בר שיפוט ומסוגל לעמוד לדין. מאידך סבר הרופא מטעם הסניגוריה כי המקרה על פי נסיבותיו ועובדותיו מתאים למציאות המשפטית המוכרת כ"דחף לאו בר כיבוש". הסניגור ביקש בערעור לקעקע את מסקנות ביהמ"ש המחוזי והעלהטיעונים משפטיים שונים, אולם השקפה משפטית מיושמת על תשתית עובדתית ורק כאשר העובדות מתיישבות עם מרכיבי התיזה המשפטית ניתן לקבלה ולעשותה יתד ופינה להכרעהשיפוטית. לא זה המצב בענייננו. מסקנת ביהמ"ש המחוזי מעוגנת בחומר הראיות, שכן התנהגותו של המערער בימים ובשעות שקדמו לאירוע הטראגי וכן בעת ביצוע המעשה ולאחריו, אינם מתיישבים עם ההשקפה כי המערער נסחף לפתע לפעולה לא רצונית חד פעמית, וכי היה במצב של דחף לאו בר כיבוש. אכן, המערער הוא למוד סבל, הלוקה בהפרעות באישיותו, מעשיו לא מתיישבים עם נורמות ההתנהגות המקובלות ותגובותיו אימפולסיביות, אולם אין הן מצביעות בהכרח על מחלת נפש.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד א. רוזנברג ואשכנזי למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 18.11.90).
ע.א. 634/88 - עטיה חגג וציון חברה לביטוח בע"מ נגד עליזה זגורי
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 1702/86 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבה נפגעה בתאונת דרכים באוגוסט 1981, בעת שהיתה כבת 11 שנים. המערעריםאינם חולקים על חובתם לפצות את המשיבה על נזקיה בתאונה. ביהמ"ש המחוזי חייבם, בין היתר, בתשלום 18,000 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרות צפוי בעתיד. ערעור המערערים מופנה כלפי חיובם בסכום זה. טענתם היא, שלמשיבה לא נותרה כל נכות עקב התאונה, וגם אם נותרה לה הפרעה תפקודית קלה, לא היה מקום לפסוק לה פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות, ולחילופין, הסכום שנפסק גבוה, ויש מקום להתערב בו. בביהמ"שהמחוזי מונה מומחה רפואי בשטח האורטופדי והוא לא נחקר על חוות דעתו. בחוות הדעתמציין המומחה שהמשיבה סבלה עקב התאונה משבר באגן הירכיים ושברים בשני שורשי הידיים. הוא קובע כי לא נותרה לה נכות פרט למגבלה בשורש יד שמאל, לאמור "בשורש יד שמאל לא נותרה נכות על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי אולם הממצאים הרנטגניים,הממצא הקליני והתלונות מעידים על כך שנותרה הפרעה תפקודית קלה... לצמיתות... לאניתן להעריך הגבלה זו באחוזים, אך ניתן לומר שבמקצוע אשר איננו דורש עבודת כפיים היא לא תורגש כלל". ביהמ"ש המחוזי קבע כי עקב הפגיעה ביד שמאל מוגבלת
התובעת במידת מה ובבואו לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות קבע בדרך אומדן גלובלי את ההפסד ב-18,000 ש"ח כאמור. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהי בכושר עבודתו מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהי ומשלא נותרה כל נכות לא נפגע כושר ההשתכרות. אולם, במקרה שלנו, ברור שנותרה למשיבה מגבלה לצמיתות. מחוות דעתו של המומחה עולה שהוא לא מצא פריט מתאים בתקנות הביטוח לאומי אשר יהיה בו כדי לקבוע באחוזים את שיעור הנכות של המשיבה. אולם המומחה מציין במפורש שנותרה למשיבה "הגבלה תיפקודית קלה" ביד שמאל וכי הגבלה זו היא לצמיתות. מהסיפא של חוות הדעת שלפיה אם כי "במקצוע שאינו דורש עבודת כפיים" ההגבלה לא תורגש כלל, עולה שבמקצוע הדורש עבודת כפיים היא כן תורגש. בנסיבות אלה, כשטרם ברור מה יהיה המקצוע בו תעסוק המשיבה, אין לשלול שבשלב כלשהו בעתיד עלולה המגבלה להפריע לה במידה כלשהי בעבודתה, והיה מקום לקבוע פיצוי כלשהו למשיבה בגין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד.
ג. מאידך, הפיצוי שנקבע מוגזם. בדרך כלל אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב באמדן של פיצויים ע"י הערכאה הראשונה, אפילו אם יש באמדן סטיה כלשהי ממה שנראה לערכאת הערעור כסכום פיצויים הולם. שונים פני הדברים כשקיימת חריגה בולטת מאומדן סביר של הפיצויים וכזה המקרה בענייננו. מדובר בנכות בשיעור נמוך בלבד והפסד כושר ההשתכרות הצפוי בגינה הינו בהכרח צנוע. סכום של 18,000 ש"ח ליום 5.9.88 חורג בצורה משמעותית ובולטת מאומדן סביר. לפיכך הוחלט להעמיד את הפסד כושר ההשתכרות בעתיד של המשיבה על סכום של 6,000 ש"ח לאותו מועד.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גדות למערערים, עו"ד אלברנס למשיבה. 22.11.90).
בג"צ 4211/90 - בוגן מזל ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית עתירה לבג"צ מחמת שיהוי(עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה ברוב דעות).
א. העותרים מציגים עצמם כבעלי קרקע של שלשה עד ששה דונם מתוך שטח של 100 דונם במושע, שהופקע בשנת 1959 לצרכי ציבור. המטרה המוצהרת בעת ההפקעה היתה ניצול שטח זה לבניית שדה התעופה. חלפו ועברו שנים ומטרה זו לא מומשה. בשנת 1980 הופקדה תכנית מיתאר המשנה את ייעוד האיזור, לרבות שטח ההפקעה, לפיתוח שטחי מגורים, כולל מוסדות שכונתיים - קהילתיים, גינות ציבוריות, מוסדות חינוך וכדומה. דבר אישור התכנית פורסם בילקוט הפרסומים ב-1980. העותרים ביקשו להוציא צוו על תנאי נגד המשיבים בגין ההפקעה והבקשה נדחתה ברוב דעות השופטים ד. לוין וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ב. שופטי הרוב סברו כי העותרים השהו את עתירתם מאז 1980 ועד שלהי 1988 כאשר בא כוחם החל להתכתב עם מינהל מקרקעי ישראל בקשר לשטח המופקע, ואילו העתירה עצמה הוגשה רק בסוף ספטמבר 1990. באיזור עליו חלה תכנית המיתאר המתוקנת החלו בינתיים עבודות בנייה ענפות, על השטח המופקע מצוי כבר בניין ציבורי ודי במצב דברים זה כדי להצביע על שיהוי בלתי נסבל מצד העותרים ומטעם זה בלבד, מבלי להיכנס לטעמים אחרים, יש לדחות את העתירה.
ג. שופט המיעוט ש. לוין סבר כי אם לכאורה נראה שמכשולים רבים עומדים לפני העותרים, הרי אין לומר בשלב זה כי אין לעתירה שום סיכוי להצליח. מאחר שכך, ומאחר שהעותרים חזרו בהם מבקשתם למתן צו ביניים, הרי שיש מקום להוצאת צו על תנאי כמבוקש.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עוה"ד יורם חגבי וש. בלום לעותרים, עוה"ד א. מנדל ומ. קליבץ למשיבים. 13.11.90).
ע.א. 164/87 (בש"א 455/89) - שמואל גולדפרב נגד מנהל המכס והבלו
*בש"א 455/89) - שומת מע"מ לפי מיטב השפיטה. *הגשת ראיות נוספות בערעור(מחוזי ת"א - ע"ש 130/84 - הערעור נדחה).
א. למערער נעשתה שומה ע"י רשויות מע"מ לאחר שספריו נפסלו וערער על כך לביהמ"ש המחוזי אך ערעורו נדחה. המערער טוען שאין לקבל את השומה שנקבעה לו והוא מלין על שתי קביעות: הקביעה שניכה תשומות ביתר, שהתבססה על העובדה שלא הציג מסמכים הנדרשים לניכוי תשומות מסויימות; הממצא בדבר אי דיווח על עיסקות ב-14 מכשירי וידיאו. בביהמ"ש טען המערער טענות עובדתיות שונות. אשר לניכוי מס תשומות ביתר, טען המערער כי על המשיב היה לפרט מהו אותו "יתר", דבר שלא נעשה, לטענתו, ואשר למכשירי הוידאו טען כי המכשירים לא נמכרו כי אם הוחלפו במכשירים אחרים וכדומה. ביהמ"ש לא נתן אמון בעדותו של המערער והחליט כי בהיעדר כל מסמכים או ראיות אחרות התומכים בגירסת המערער אין הוא מוכן לקבלה. השופט ציין כי נטל הראייה בערעור על השומה האמורה רבץ על המערער והוא לא הצליח להרים נטל זה. הערעור נדחה.
ב. המערער חזר על טענותיו העובדתיות אשר נדונו ונדחו ע"י הערכאה הראשונה, ומשימתו קשה ביותר שכן הערכאה הראשונה יכלה להתרשם במישרין מעדותו. ברם, בנוסף לטיעון העובדתי מבקש המערער להגיש ראיות נוספות. בתצהיר התומך בבקשה זו מציין המערער כי בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי הוא התכוון להעיד מספר עדים, אך מאחר שהתברר לו כי אין ביכולתו לאתר עדים אלה, הוא לא הזמינם ואף לא ביקש דחייה על מנת לנסות לאתרם, משום שסבר כי הדבר לא יסתייע תוך זמן סביר. עתה, טוען המערער, הוא הצליח לאתר שני עדים והוא מבקש להתיר את שמיעתם. המשיב מתנגד לבקשה זו מן הטעם שכלל לא ברור מה מידת הרלבנטיות של העדויות, ובשל כך שלא נרמז על הצורך בעדותם של עדים אלה בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי שנמשך כמעט שנה. לעניין זה הדין עם המשיב.
ג. קיימות שני עילות לקבלת ראיות נוספות בערעור: כשביהמ"ש קמא סירב שלא כדין לקבל ראייה ועילה זו אינה מתקיימת כאן ; כאשר סבור ביהמ"ש שלערעור כי יש צורך לקבל ראייה "כדי לאפשר לו מתן פס"ד, או מכל סיבה חשובה אחרת". לעניין עילה זו הבחינה הפסיקה בין הבאת ראיה נוספת להוכחת עובדה שאירעה לפני מתן פסה"ד ונטענה לפני הדרגה הראשונה, לבין הבאת ראייה נוספת להוכחת עובדה חדשה שאירעה לאחר מתן פסה"ד. בענייננו מבקש המערער להוכיח עובדות שאירעו לפני מתן פסה"ד, ובנסיבות אלה נוהג ביהמ"ש להתירן אם המבקש לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראוייה, וכן אם לא נהג המבקש בחוסר תום לב. בענייננו המערער היה מודע לראיות, שכן ידע על קיומם של עדים אלה, אלא שלטענתו לא יכול היה לאתר אותם. מתצהירו עולה שעד אחד שהה בחו"ל ואילו השני עזב את עיסקו ופתח עסק במקום אחר מבלי שידע על כך. לגבי העד השני אין המערער מציין באלו צעדים נקט על מנת לנסות לאתרו. כדי לעמוד בדרישת ה"שקידה הראוייה" לצורך קבלת ראייה נוספת, לא די באמירה סתמית שלא היתה ידיעה על מקום עיסקו החדש. אשר לעד שהיה בחו"ל הרי עניין דומה כבר נדון ע"י ביהמ"ש העליון ונדחתה הבקשה כאשר העד היה בחו"ל. באותו עניין צירף העד עצמו תצהיר שהוא היה בחו"ל ודבר זה לא נעשה בענייננו. מכל מקום, שמו של העד כלל לא מצויין בבקשה, אין כל פרטים באשר לזיקה המדוייקת שבין העד לעניין הנדון, אין הסבר משכנע מדוע לא פנה המערער בבקשת דחייה שתאפשר לפחות לנסות לאתר את העד, ובעיקר, אין כל רמז באשר לתוכן עדותו של העד. בנסיבות מעין אלה אין זה מקרה מתאים להתיר שמיעת עדויות נוספות בשלב מאוחר זה של הדיון.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט בך. עו"ד א. דגני למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיב. 29.11.90).
ע.פ. 506/89 - אורי נעים ואפרים תייר נגד עו"ד צבי רוזן
*קובלנה פלילית פרטית בגין פרסום לשון הרע במקומון(מחוזי ת"א - ע.פ. 207/87 - ערעורו של נעים נדחה ושל תייר נתקבל).
א. המשיב (להלן : הקובל) הגיש לבימ"ש השלום קובלנה פלילית פרטית נגד המערערים, בה האשימם בשני אישומים בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. האישומים התייחסו לשתי כתבות שכתב המערער הראשון (להלן : המערער) והתפרסמו במקומון ברעננה אותו ערך המערער השני (להלן: העורך). כתבות אלה, שבהן הוזכר הקובל, היו חלק מסדרת כתבות שבאו לחשוף אי סדרים בניהולם של גוף ציבורי (ארגון בעלי מלאכה) וחברה פרטית (חברת מבני ארגון בעלי מלאכה ברעננה) שנשלטו שניהם ע"י אחד סטז'ינסקי. הקובל שימש כיועצה המשפטי של החברה. בימ"ש השלום הרשיע את המערערים בשני האישומים, ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערערים מן האישום הראשון, שכן לדעת ביהמ"ש המחוזי "הסקת המסקנה בדבר 'כוונה לפגוע' תהא מעט מרחיקת לכת בנסיבות העניין". הערעור של המערער הראשון נדחה ושל המערער השני נתקבל.
ב. לאחר פרסומה של הכתבה השניה, שעניינה שיק על סך 48,000 דולר שנמשך מהחשבון, שלח הקובל מכתב למערערים בו הודיע להם כי הפרטים שפורסמו אינם נכונים ותבע לפרסם עובדה זו במסגרת התנצלות. המערערים לא פירסמו את ההתנצלות כפי שדרש הקובל, אלא פרסמו בגליון הבא של המקומון, במסגרת כתבה בהמשך הסדרה, לאמור "פרסמנו, על סמך דברי סטז'ינסקי... מבלי לקבל את תגובתו של רוזן. מסתבר שלרוזן יש מה להגיד בנדון ובמכתב ששלח למערכת הוא קובע אחרת: הטענה כאילו חתמתי על השיק לפקודת הארגון הינה מרושעת וכוזבת ונכתבה מתוך כוונת זדון לפגוע בי... לא חתמתי כלל על השיק שאתם מתארים...". בהמשך מפורטות הגירסאות השונות לגבי זהות החותם על השיק והפרק בכתבה נחתם במילים "עד כאן תעלומת שיק מס' 142 ע"ס 48,000 דולר".
ג. שופט השלום קבע כי הפרסום מהווה לשון הרע כמובנה בסעיף 1 לחוק וכי לא עומדת למערערים הגנת תום הלב משום שזו נשללת ע"י סעיף 17 לחוק הקובע "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, לא תעמוד הגנת תום הלב... אם הנפגע... דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה... ולא פירסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה... בהבלטה ובדרך שבה פורסמה לשון הרע...". השופט סבר כי התיקון כפי שהתפרסם אינו תיקון כלל. עוד הוסיף השופט כי קמה חזקה נגד תום ליבם של המערער מכח סעיף 16 לחוק הקובע "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם... הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להווכח אם אמת הוא אם לא". מסקנתו של השופט לעניין סעיפים 17 ו-16 נכונה היא, ולו היה מדובר בתובענה אזרחית לפי סעיף 7 לחוק, הרי שדי היה בכך. אלא שעסקינן בקובלנה פלילית, ובעבירה של פרסום לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק - העבירה מחייבת כתנאי להתגבשותה יסוד נפשי מיוחד, כי הפרסום יהיה בכוונה לפגוע. בימ"ש השלום סבר שכוונה זו לפגוע הוכחה "מתוך הפרסום ומתוך הראיות", גם ביהמ"ש המחוזי אישר מסקנה זו והצדק עמם.
ד. בהמשך דן פסה"ד בהרחבה במהותה המיוחדת של ה"כוונה לפגוע" שבחוק. לאחר שביהמ"ש הבהיר מהי ה"כוונה לפגוע" בעבירה דנא נפנה לשאלה אם הוכחה מהראיות הכוונה לפגוע והשיב על כך בחיוב.
ה. באשר למערער השני - בזמן שהתפרסמו הכתבות נשוא הערעור, לא תיפקד המערער השני כעורך העתון, ולא לקח כל חלק בעריכתו. עקב מחלתו, שבמהלכה גם אושפז, נטל חופשה מן העבודה בעתון, שנתמשכה גם בעת שמסר עדותו. סעיף 11(א) לחוק קובע רשימה של אנשים שישאו באחריות פלילית ואזרחית בגין פרסום לשון הרע באמצעי תקשורת וברשימה זו ומנה "עורך אמצעי התקשורת". השאלה היא אם בזמן חופשתו עדיין נחשב המערער השני כ"עורך". סעיף 11 לפקודת העיתונות קובע חד משמעית "עורך יראוהו
כאילו חדל לכהן כעורך אם מחמת העדרו או מחלתו... אין הוא יכול להשגיח בעצמו השגחה של ממש על פרסום העיתון". אמנם במקרה שחדל עורך של עיתון לשמש כעורך, על בעל העיתון למסור הורעה על כך לממונה על המחוז, והודעה כזו לא נמסרה כאן, ואולם האחריות למסירת ההודעה חלה על בעל העתון, ואם זה נמנע מלמסור הודעה כנדרש, אין בכך להפוך את מי ש"חדל לשמש כעורך" - לעורך, לצורך אחריותו הפלילית והאזרחית לעניין פרסום לשון הרע.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד וורשאי למערערים, המשיב לעצמו. 28.11.96).
ע.א. 389/87 - עיסא תלחמי נגד עיפאף עיסא תלחמי
*בקשה לחזור מהתחייבות לתת מתנה כאשר המקבל שינה מצבו לרעה(מחוזי חיפה - ת.א. 399/83 - הערעור נדחה).
א. התובעת והנתבע הם בת ואב. הבת רווקה כבת 45 מתגוררת עם אביה הנתבע. התובעת היא בת יחידה, בין 5 ילדיו הבגירים של האב, האחים בגרו זה מכבר, נישאו ועזבו את הבית. אם המשפחה נפטרה מזה שנים רבות והבת המשיכה להתגורר בבית אביה, וטיפלה במשך שנים רבות במשק הבית ובאביה. עם הזדקנותו נתרופפה בריאותו של האב עד שב-1981 עבר ניתוח ומאז התדרדרה בריאותו יותר ויותר והוא נזקק לעזרה צמודה אותה קיבל מבתו. בשנת 1981 החליט האב להעביר לבתו ללא תמורה חלקת קרקע מסויימת כהכרת תודה על כל אשר עשתה למענו וכדאגה לה לעתיד בהיותה בודדה. לשם כך הזמין אליו עו"ד והפקיר בידיו את הטיפול בביצוע ההעברה. הוא חתם על תצהיר בפני עו"ד, וכן חתם על טופס הצהרה במס שבח. המסמכים נחתמו ע"י הנתבע לאחר שעוה"ד הסביר לו את תכנם. מאז ביצוע הפעולות האמורות קיבלה הבת את החזקה בחלקה, שילמה את כל המיסים, לרבות מס רכישה, ואולם כאשר ביקשה לממש את זכותה ע"י רישום, סירב האב לחתום על המסמכים הדרושים. טענת הבת היא שהאב עשה כן בגלל השפעת אחיה, והגישה תביעה למתן צו המכריז עליה כעל בעלים של אותו חלק מהחלקה שהאב התחייב להעביר לה. עוה"ד הצהיר כי הנתבע הביע רצונו הברור והמפורש לתת לבתו את החלקה במתנה, משום שטיפלה בו וממשיכה לטפל בו שנים רבות ודאגה לכל צרכיו והקדישה חייה למטרה זו.
ב. ביהמ"ש המחוזי בחן את טענותיה של הבת באשר למקור האפשרי לזכותה על החלקה. האם מדובר בעיסקת מכר מושלמת, או דילמא מתנה לאלתר, או שמא התחייבות למתן מתנה שאין לסגת ממנה. מסקנת ביהמ"ש היתה כי אין לראות במקרה דנא עיסקת מכר, שכן אין לראות בשירותים שנתנה הבת לאביה משום תמורה להעברת החלקה על שמה. כמו כן אין גם מתנה לאלתר, שכן העברת החלקה לא נרשמה בפנקסי המקרקעין על פי הוראות חוק המקרקעין. לעומת זאת סבר ביהמ"ש כי התחייבות ליתן מתנה יש כאן, כי נתמלאה דרישת הכתב החיונית לצורך התחייבות זו, וכי הוא מאמין לטענת הבת כי שינתה מצבה לרעה בכך שעזבה את עבודתה כדי לטפל באביה ששב הביתה לאחר הניתוח שעבר, מתוך שהסתמכה על התחייבותו ליתן לה את החלקה במתנה. בכל אלה, בתוספת העובדה שהבת קיבלה את החזקה בחלקה, שילמה את המיסים, נהגה מנהל בעלים בחלקה בגלוי ובמופגן, ראה ביהמ"ש סיבה לכך שהאב, שהתחייב ליתן את המתנה, לא יוכל לחזור בו מהתחייבותו זו. הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש דחה את הטענות בדבר התנהגות מחפירה של מקבל המתנה המאפשרת חזרה של המתחייב מהתחייבותו, וכן דחה את הטענה כי מדובר במתנה על תנאי. הערעור מבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות של ביהמ"ש בדרגה הראשונה, כשרובן ככולן נקבעו כתוצאה מהתרשמות מן העדים שהופיעו בפניו. במקרה דנא אין כל יסוד להתערב בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי ובמסקנותיו מחומר הראיות שהיה בפניו. גם בקביעות
המשפטיות אין יסוד להתערב, שכן מבוססות הן היטב, ולפיכך עשה ביהמ"ש העליון שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ואימץ את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי במתכונתו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. קובטי למערער, עו"ד ל. לובאני למשיבה. 27.11.90).
ע.א. 434/87 - מנשה שעיה נגד מנהל מע"מ גוש דן
*שומת מע"מ לפי מיטב השפיטה(מחוזי ת"א - ע.ש. 107/86 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא סוכן מכירות עצמאי של מוצרי טקסטיל ורשום כ"עוסק מורשה" במע"מ. על פי סעיף 66 לחוק חייב המערער בניהול פנקסים ורשומות. בתקופה הרלבנטית, נשוא ערעור זה, לא ניהל המערער כלל ספרים ולפיכך הוציא לו המשיב הודעת שומה לפי מיטב שפיטתו, כאשר זו התבססה על ההפרש שבין ההפקדות ומשיכות השיקים שבחשבון הבנק של המערער לבין המחזור שעליו הצהיר. על שומה זו הגיש המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי וניסה להסביר את ההפרשים בכך שהלווה כספים לאחיו ונתן לו שיקים שלו וכנגד אלה קיבל מאחיו החזר שיקים שהופקדו בחשבונו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וקבע לאמור "על פי הדין היה המערער חייב בניהול ספרים... כן היה חייב ברישום מסודר של עמלותיו ושל התקבולים והתשלומים... משלא עשה כן - היה המשיב מוסמך לשום אותו לפי מיטב השפיטה וכן עשה". להלן ציין ביהמ"ש כי נטל ההוכחה עבר על המערער, להוכיח שהדיווחים שלו נכונים הם, ועליו לתת הסבר משכנע לאותן תמיהות הנוגעות להפרש בין ההפקדות בבנק לבין דיווחיו והסבר משכנע כזה לא נתן. ביהמ"ש לא האמין לסיפורו בדבר חילופי שיקים עם אחיו ובסופו של דבר קבע כי המערער נכשל כליל בהסטת חובת הראיה מעל כתפיו ובהתחשב בפער שבין ההפקדות לבין ההצהרות של המערער החליט שלא להתערב לאחר שגם קבע כי השומה אינה מופרכת או בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש. הערעור נדחה.
ב. אין חולקין על עצם סמכות המשיב לשום את המערער "לפי מיטב השפיטה" וטרונייתו של המערער היא כנגד גובה השומה ודרך קביעתה. המערער טוען כי למרות שסעיף 83(ד) לחוק מס ערך מוסף קובע כי בערעור על החלטת מנהל אגף המכס והבלו "חובת הראיה היא על המערער, אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין", הרי, לטענתו, נטל הראיה באשר למהות הפעולות נשוא ההפקדות בחשבון הבנק לא הועבר לכתפיו. לגישתו, היה על המשיב והמפקחים מטעמו, לבדוק את טענותיו, לאשרן או להפריכן, ובמקרה זה להוכיח כי מקור ההפקדות בבנק בעיסקאות החייבות במס על פי החוק. השקפה זו של המערער בטעות יסודה ואין לקבלה. כאשר ספריו של נישום נפסלים, מוטל על כתפיו נטל הראייה. נטל הראיה באשר למהות הפעולות נשוא התנועות בבנק עבר לכתפי המערער והוא נכשל כליל בנסיונו להסיט נטל זה מעליו.
ג. משהוכח היעדר ספרים תקינים, רשאי היה פקיד השומה להשתמש ב"מיטב שפיטתו", ואזי אין עליו החובה להוכיח ע"י ראיות מדוייקות, ששומתו הינה אכן מדוייקת לחלוטין. משכשל המערער לעמוד בחובת ניהול הספרים המוטלת עליו, רשאי היה המשיב לשום אותו לפי מיטב השפיטה בהתבסס על התנועות בחשבון הבנק שלו. על פי קביעת ביהמ"ש המחוזי עמד המשיב בחובתו לערוך שומה סבירה ובכך אין להתערב.
ד. בסיומו של פסה"ד התייחס ביהמ"ש ללשון שבה השתמש ב"כ המערער בסיכומיו. ביהמ"ש מציין כי מדובר בסגנון שמקומו לא יכירנו בערכאות המשפט. לשון מושחזת, דברים בוטים והתבטאויות מקנטרות אינם מחזקים את עוצמת הסיכומים ולא תורמים לשכנוע ביהמ"ש, גם כאשר פסה"ד עליו מערערים מצריך התייחסות ביקורתית. נהפוך
הוא, התבטאויות לא ראויות אלה מחייבות תגובה ומצדיקות מתן ביטוי לתגובת ביהמ"ש גם בפסיקת הוצאות. לפיכך חוייב המערער בתשלום הוצאות של 10,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד יצחק בורובסקי למערער, עו"ד יעקב כהן למשיב. 27.11.90).
בג"צ 806/90 - ח"כ צחי הנגבי נגד היועץ המשפטי לממשלה וח"כ עזר וייצמן (העתירה נדחתה).
*בקשה להורות ליועהמ"ש להעמיד לדין את ח"כ עזר וייצמןא. העותר ביקש צו נגד היועץ המשפטי כי יבקש הסרת חסינותו של ח"כ עזר וייצמן ויעמידו לדין בעבירות על סעיף 4(ח) לפקודת מניעת טירור וסעיף 284 לחוק העונשין. מדובר בפגישה בין וייצמן לבין אחד רמלאווי, נציג אש"ף בג'נבה, ובשיחת טלפון בינו לבין אחד אחמד טיבי בטוניס. היועץ המשפטי קבע שאין לאף אחת מן התלונות "סימוכין בדברים שבעובדה מכלי ראשון" שכן "כולן מסתמכות על דברים מכלי שני שנאמרו בעתונות ובכלי התקשורת". ח"כ וייצמן נחקר ע"י המשטרה והודעתו עמדה לנגד עיני היועץ המשפטי שהחליט כי אין ראיה קבילה בדברים שבמוכח לגבי שתי הפרשיות. היועץ המשפטי נתן דעתו גם להמלצת מפכ"ל המשטרה וקצין בכיר אחר לגנוז את תיק החקירה, וגם לעובדה שהצורך הבטחוני לשמור על כמיסותם של כמה וכמה היבטים עובדתיים של הפרשה מצר מאד את דרכי הראיה בביהמ"ש. כמו כן סבר היועץ המשפטי כי העבירות הנדונות חלה עליהן החסינות המהותית לפי חוק חסינות חברי הכנסת. העתירה נדחתה.
ב. מבלי לחוות דעה לגבי הנימוק האחרון של היועץ המשפטי, אין עילה להתערב בקביעה שלא קיים חומר ראיות קביל נגד ח"כ וייצמן. ייתכנו מקרים שבג"צ יטה להתערב גם בהחלטת היועץ המשפטי המתייחסת לדיות הראיות, אך מקרי התערבות אלה יהיו בהכרח נדירים, והוא - כאשר מסקנותיו הן בלתי סבירות בעליל. רשאי היועץ המשפטי לשקול גם שיקולים שבאינטרס ציבורי, המונעים חשיפת ראיות שבידי התביעה, ואין לומר כי במקרה דנא הוכחה עילת התערבות. טוען פרקליטו של העותר כי היועץ המשפטי צריך היה לסמוך את יתידותיו גם על ידיעות שהופיעו באמצעי התקשורת, ואשר יש בהן כדי לסבך את ח"כ וייצמן בעבירה, ואולם היועץ המשפטי היה ער לעובדה שמדובר בראיות מכלי שני ואין עילה להתערב בשיקול דעתו שלא לסמוך עליהן.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד זריפי לעותר, עו"ד גב' נאוה ארד ליועץ המשפטי, עו"ד וילצ'יק לח"כ וייצמן. 12.11.90). ע.א. 1371/90 - עמנואל דמתי ואח' נגד יוסף גנור ואח'
*הסכם בין עובד למעביד האוסר על העובד עיסוק במקצועו של המעביד במשך מספר שנים(מחוזי ת"א - ת.א. 782/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיבה השניה, חברת מגבות נקיות בע"מ, (להלן: מנ"ל), עוסקת בשיווק, הפצה והתקנה של מוצרי היגיינה ובהם מגבות מנייר ובד וכדומה. היא פועלת מאז פברואר 1970. המערער (להלן: דמתי) הועסק ע"י מנ"ל מינואר 1979 ובמסגרתה למד את רזי העסק והגיע למעמד של מנהל עבודה. בתפקידו היה בקיא בכל הכרוך בצד העיסקי, רכש ידע על ספקים ולקוחות, תחשיבים וכדומה. בהסכם שנכרת עם תחילת עבודתו של דמתי במנ"ל נכלל סעיף 17 הקובע "... כמו כן, במקרה של הפסקת עבודה, אסור למסור אינפורמציה על מנ"ל ו/או להמשיך לעבוד בחברה דומה למנ"ל במשך 4 שנים מיום הפסקת העבודה". ב-1982 נתאפשר למנהל מנ"ל (המשיב גנור) לרכוש מכונה המכבסת ומתקנת את המגבות שהיא מפיצה, וכדי לנצל הטבות מס שונות, הוקמה המשיבה השלישית, חברת ח"י תעשיות מוצרי היגיינה בע"מ (להלן: תמ"ה). גנור הוא המנהל של שתי החברות והוא
ואשתו הם בעלי השליטה בשתיהן. עם הקמת תמ"ה עבר דמתי לעבוד במסגרתה ובאוגוסט 1982 נחתם ביניהם הסכם עבודה וגם בו סעיף 17 כנ"ל. מהבחינה המעשית היה דמתי עובד עבור שתי החברות ללא הבחנה ביניהן, וכך עבדו כל העובדים באותן חברות. באחד ההסכמים שבין הצדדים נקבע כי הפרת ההתחייבות האמורה היא הפרה יסודית המזכה את מנ"ל וגנור בפיצוי מוסכם של 8,000 דולר.
ב. בינואר 1987 סיים דמתי את עבודתו בתמ"ה או בשתי החברות, והקים את החברה צהל"ש, היא המערערת השניה (להלן: צהל"ש), והוא השולט בה. צהל"ש עוסקת באותו תחום ממש בו עוסקת מנ"ל - שיווק והפצה של מוצרי היגיינה. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו צו מניעה מקיף האוסר על המערערים להתחרות במשיבים במכירה, הפצה, מתן שירותים וכיוצא באלה איסורים ביחס למוצרים בהם עוסקים המשיבים, לפסוק להם פיצוי מוסכם של 8,000 דולר, וכן לחייב את דמתי לשלם לגנור פיצוי על עוגמת נפש שנגרמה לו עקב הפרת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיבים את הפיצוי המוסכם של 8,000 דולר, הוציא צו מניעה בנוסח מקיף כפי שביקשו המשיבים בתביעתם, ואילו באשר לפיצוי על עוגמת נפש דחה את התביעה מהנימוק כי "נושא זה לא נדון כהלכה במסגרת הראיות והסיכומים". הוגשו ערעור וערעור שכנגד והערעור נתקבל בחלקו.
ג. המערערים טוענים כי התחייבותו של דמתי היא בבחינת מגבלה על חופש העיסוק ובתור שכזאת אין לה תוקף בהיותה נוגדת את טובת הציבור, ואם תמצי לומר כי ההתחייבויות כשלעצמן תקפות הן, כי אז גם אינן חלות על דמתי מנימוקים שונים. בערעור שכנגד מלינים המשיבים על כי צו המניעה לא הוחל מיום פסה"ד, שכן מיום שהחלו המערערים בפעילותם ועד למתן פסה"ד עברה כמעט כל תקופת האיסור. כמו כן הם מלינים על אי פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.
ד. אשר לעניין הגבלת חופש העיסוק - מצד אחד קיים אינטרס המעביד כי הסוד המקצועי והידע הסודי שהם זכות קניינית של בעליהם לא ישתמשו בו אחרים וכולל העובד עצמו ; מאידך דורשת טובת הציבור שבדרך כלל ידע כללי ומיומנות מקצועית שנרכשו ע"י עובד בעבודתו ישתמשו בהם ללא הגבלה, כי שימוש כזה הוא לברכה לפרט ולכלל גם יחד. כשבאים לבחון את האיזון המתאים שבין שני האינטרסים עולה בדרך כלל השאלה אם ההתחייבות שלא להתחרות היא הוגנת וסבירה מבחינת הצדדים ואם עלולה טובת הציבור להיפגע מהתחייבות כזו. הן אינטרס הצדדים והן אינטרס הציבור מחייבים כי בעל חוזה יהא זכאי לאכיפתו, ובכלל זה גם אכיפת חוזה האוסר עיסוק מתחרה, מלבד אם אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין כאמור בחוק החוזים. לעניין סבירות האיסור מבחינת הצדדים יש לקחת בחשבון גורמים שונים, כגון מהות הידע הסודי שרכש העובד ואשר גילויו עשוי להסב נזק למעביד, היות המידע ידוע כבר לרבים, חשש לגילוי סודות מסחריים, ניצול בלתי הוגן של קשרים מסחריים שקשר המעביד וכדומה.
ה. בענייננו, ככל שמדובר בידע כללי ואף במיומנות מקצועית שנרכשו במהלך העבודה, מחייב אינטרס הציבור כי באלה יוכל העובד להשתמש גם אצל מעביד אחר או כעצמאי. שאם לא כן, עלול הדבר לגזור על העובד נטישת המקצוע היחידי שהוא הכשיר בו את עצמו והוא עלול ליפול לנטל על הציבור. לא כן לגבי סודות מסחריים מיוחדים האופייניים לאותו עסק ספציפי, אשר השימוש בהם על ידי העובד עשוי לגרום נזק למעביד. לגבי אלה האחרונים, וזה כולל גם קשרים עם ספקים ולקוחות, זכאי המעביד להגנה. למגבלה שבהתחייבות דמתי, הבאה להגן על אינטרס לגיטימי של המשיבים, דוגמת שמירה על סודות מקצועיים, מסחריים וכדומה, ניתן לשייך את הידע והסודות בדבר ספקים ורשימת הלקוחות של המשיבים, ואלה ראויים להגנה. לא כן בנוגע לשיטות והליכי עבודה. באשר לאלה לא הצביעו המשיבים על ייחוד כלשהי בשיטת עבודתם, שהוא
בבחינת סוד. לפיכך יש לצמצם את צו המניעה לכל הנוגע לסודות בדבר ספקים, רשימות לקוחות, ומידע על תמחירים וקביעת מחירים ואין צורך בצווי המניעה הגורפים כפי שהוצאו.
ו. טענה אחרת בפי המערערים כי דמתי הפסיק את עבורתו אצל מנ"ל באוגוסט 1982, כאשר חתם על הסכם עבודה עם תמ"ה, כך שהתחייבותו כלפי מנ"ל פקעה באוגוסט 1986 ; ואילו לגבי תמ"ה לא הופרה כל התחייבות, באשר חברה זו עוסקת בתחום אחר מזה בו עוסקת צהל"ש שבשליטתו, ועל כן ההסכם עם תמ"ה אינו רלוונטי לענייננו. ביהמ"ש דחה קונסטרוקציה זו לאחר שראה בהתחייבויות של דמתי בהסכמים השונים התחייבויות כלפי היחידה הכלכלית שבשליטת גנור, יחידה המורכבת ממנ"ל ותמ"ה. מבחינה עובדתית מסקנה זו נכונה וגם דמתי לא ראה זאת אחרת.
ז. ב"כ המערערת הלין על כך שביהמ"ש הרים את המסך של שתי החברות, הגם שאין מדובר במסווה למעשה תרמית או מעשה הנוגד את האינטרס הציבורי. ברם, הרמת מסך מעל פעילות התאגדות אינה מצומצמת אך לאלה. לעתים הרמת המסך תתבצע בין השאר לשם בדיקת סולוונטיות, לצורך בדיקת חבות במס, וחשוב לענייננו, לשם מניעת התחמקות מביצוע חוזים. כאן ההצצה אל מאחורי הפרגוד של שתי החברות נתבקשה כדי לעמוד על הקשרים האמיתיים ביניהן כיחידה עיסקית וכלכלית אחת, ובהיות דמתי העובד של שתיהן, כשההפרדה נועדה רק להקלות מס בהן זוכה חברה תעשייתית.
ח. אשר לערעור שכנגד - אין מקום להתערב באי פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש על בסיס סעיף 13 לחוק החוזים, כאשר נושא זה לא נדון כהלכה במסגרת הראיות והסיכומים. אכן, לביהמ"ש שיקול דעת לפסוק פיצוי עבור נזק שאינו נזק ממון, אך אין זו זכות מוקנית ובוודאי לא תתערב ערכאת הערעור באי פסיקת פיצוי על נזק מסוג זה, כאשר לא הוכח אפילו הקשר הסיבתי בין ההפרה לבין נזק כזה. השגה אחרת בפי המערערים שכנגד הגורסים כי את צו המניעה יש להחיל מיום פסה"ד, משום שבין מועד ההפרה לבין ההכרעה בפסה"ד חלפה בינתיים רובה של תקופת ההגבלה שנקבעה בחוזים. גם בכך אין מקום להתערב. את ההגבלה לתקופה של 4 שנים מיום הפסקת העבודה קבעו הצדדים עצמם, ובכגון דא ומבחינת הסבירות, אין זו תקופה קצרה כלל ועיקר. לא על ביהמ"ש לקבוע למתקשרים מועד אחר.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, אלוני. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אהרוני למערערים, עוה"ד פריבס ואלטשולר למשיבים. 28.11.90).
בג"צ 973/90 - פרופיל חן בע"מ ואח' נגד עירית יבנה ואח'
*הוצאת תעודה של העיריה על תשלום המסים לצורך העברה בטאבו(העתירה נתקבלה).
א. חלקת קרקע, הנמצאת באיזור התעשיה ביבנה ונתונה לשליטתה המוניציפלית של עירית יבנה, נמכרה לפני שנים לעותרות. על הנכס בנוי מבנה שהושכר ע"י העותרות לחברה מסויימת, וזו השכירה, על פי רשות שהיתה לה בחוזה השכירות, חלק מן המבנה בשכירות משנה. משניתן היה להעביר את הבעלות בנכס על שמן, פנו העותרות לעיריה בבקשה לקבל תעודת מיסים הנדרשת ללשכת רישום המקרקעין לפי הוראות סעיף 324 לפקודת העיריות. המדובר הוא בתעודה החתומה בידי ראש העיריה ו"המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס... סולקו במלואם...". המשיבים סירבו לתת לעותרות את תעודת המיסים כל עוד השוכרים, המחזיקים במבנה הקיים על הנכס, (להלן: המחזיקים), חייבים לעיריה תשלומים שונים בשל ארנונה כללית ובשל אגרת מים. העותרות טוענות כי החיובים בשל ארנונה כללית וצריכת מים חלים מכח הדין, על המחזיקים בנכס, וכיוון שכך הן, כבעלות הנכס, אינן חייבות כל חוב לעיריה ביחס לנכס, וממילא הן זכאיות לקבל את תעודת המיסים המבוקשת. המשיבים
מסכימים שהחיובים האמורים אכן חלים על המחזיקים, אך לטענתם יש לפרש את הוראות סעיף 324(א) כך שתעודת המיסים מעידה על נקיון החובות לעיריה ביחס לנכס, ומאחר והמחזיקים חייבים לעיריה תשלומים שונים אין הנכס נקי מחוב לעיריה ואין לתת את התעודה. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 324 לפקודה קובע מפורשות כי התעודה צריכה להעיד שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס סולקו במלואם או שאין חובות כאלה. לפי לשונו של הסעיף, תעודת המיסים נועדה להעיד על סילוק חובותיו של בעל הנכס, ובענייננו, כאשר מדובר בחובות בשל ארנונה כללית וצריכת מים יש לבחון אם תשלומם מוטל על העותרות כבעלות הנכס. התשובה לכך היא שלילית. הארנונה הכללית ותשלום עבור המים מוטלים על המחזיקים ולא על בעל הנכס, ומכיוון שכך אין למשיבים זכות לעכב את מתן התעודה הנדרשת.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר, הוסיף השופט לוין. עו"ד צבי טויסטר לעותרות, עו"ד פלד למשיבים. 25.11.90). ע.א. 827/86 - סלמאן סלמאן ועבדאללה חוסין נגד מדינת ישראל
*בקשה לתקן את לוח הזכויות(הערעור נדחה).
א. נשוא ההתדיינות דנא היא חלקה 6 בכפר ירכא. בטרם הליכי ההסדר היתה מורכבת חלקה 6 הסופית מארבע חלקות: 3א', 3ב', 5א' ו-6. בינואר 1960 פורסם לוח התביעות לגבי החלקות הנ"ל. על פי לוח התביעות הגיש המערער הראשון תביעות לגבי החלקות 3א', 3ב' ו-5א', אך לא הוגשה מצידו כל תביעה לגבי חלקה 6 המקורית. בעקבות פשרה אליה הגיעו הצדדים ניתן פס"ד שעל פיו נרשמו חלקות 3א', 3ב' ו-5א' על שם המדינה ולוח הזכויות של הגוש פורסם באוגוסט 1974. בנובמבר 1974 הגישו שני המערערים ערעור על לוח הזכויות בנוגע לחלקה 6 הסופית כולה. לאחר מספר דחיות ביקשה המדינה לדחות את התביעה על הסף בשל מעשה בית דין. ביהמ"ש קיבל את טענת מעשה בי"ד לגבי חלקות 3א', 3ב' ו-5א'. באשר לחלקה 6 המקורית מחק את התביעה בשל היעדר מסמכים או פרטים מהותיים, אך איפשר הגשת בקשה חדשה בקשר לחלקה זו תוך 30 יום. בקשה חדשה אכן הוגשה ע"י המערערים באוקטובר 1984, וזו התייחסה לכל חלקה 6 הנוכחית ולא לחלקה 6 המקורית בלבד. בקשת המערערים נדחתה ע"י השופט על הסף, הן מכיוון שהמערערים לא נתנו הסבר מדוע לא תבעו את החלקה בזמן הליכי ההסדר, והן מכיוון שבמסמכי ההסדר אין זכר לשמות המערערים כמחזיקים במקרקעין בתקופת המנדט או אחריה. הערעור נדחה.
ב. אדם הזכאי להגיש בקשה לתיקון לוח הזכויות הסופי על פי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, אינו משוחרר בשל כך מהחובה לנמק מדוע לא הגיש תביעתו במהלך הליכי ההסדר, ומדוע ישב בחיבוק ידיים עד לשלב כל כך מאוחר. במקרה דנן לא הביאו המערערים הסבר סביר מדוע המתינו עד לשלב כה מאוחר בהגשת תביעותיהם. המערערים היו מודעים להליכי ההסדר המתנהלים באיזור ולקחו בהם חלק פעיל. משפורסם לוח התביעות כאמור בסעיף 34 לפקודת ההסדר, יכלו המערערים להיווכח כי לא כלולה בו תביעתם לגבי חלקה 6 המקורית. אמנם נכון, שגם אם היו מעוניינים לצרף את תביעתם ללוח התביעות בשלב זה, היה עליהם להמציא סיבה סבירה מדוע לא הוגשה התביעה במועדה, אך מאחר שלא ניצלו אפשרות הצטרפות מאוחרת כתובעים למרות פרסום לוח התביעות, אין הם יכולים לטעון לאחר פרסום לוח הזכויות כי בשגגה לא הבחינו שתביעתם אינה כוללת את חלקה 6 המקורית.
ג. טוענים המערערים שאין זה ראוי להעלות טענת מחיקה על הסף בשלב כה מאוחר של הדיון, שכן הערעור על לוח הזכויות הוגש באוקטובר 1984 ואילו הבקשה למחיקה על
הסף הוגשה רק בינואר 1986 לאחר שהיו מספר דיונים בתיק. טענה זו אין לקבל. מעיון בפרוטוקולים עולה שלא נעשה כל דיון לגופו של עניין בתיק. כיוון שכך אין לטעון כנגד המשיבים כי השהו את הגשת הבקשה למחיקה על הסף השהיית יתר. מעבר לכך יש לציין, כי על פי תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן לבקש את מחיקת או דחיית התובענה על הסף בכל שלב של הדיון.
ד. יש לציין, שההלכה על פיה איחור בהגשת התביעה בנושא הסדר מקרקעין עשוי להביא למחיקת התביעה על הסף, אינה דווקנית, ויש בה הרבה מקום לשיקול דעתו של השופט ולבחינת נסיבותיו הספציפיות של המקרה. בהקשר זה נודעת חשיבות לסיפא של פסה"ד בה צויין שהמערערים לא צרפו כל מסמך שיעיד על החזקתם בקרקע בתקופת המנדט או אחריה. בנסיבות אלה נחלשו בלאו הכי סיכויי תביעתם של המערערים, ויש בכך נסיבה נוספת שרשאי היה השופט לשקלה בעשותו שימוש בכלי של מחיקת התביעה על הסף. (בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט בך. עו"ד ס. עבדאללה למערערים, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיבה. 29.11.90).
ע.פ. 498/89 - שמעון יפרח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות ברשלנות או בגרימת מוות ברשלנות פושעת(מחוזי באר שבע - ת.פ. 622/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. בנובמבר 1987, בשעת בוקר, נסע המערער ברכב, שהיה נהוג בידי אחד בן חיים, מגוש קטיף לכיוון ת"א. בצד הכביש נמצא בית ספר "מנפלוטי" לבנות תושבות עזה והכניסה היא דרך שער הנמצא בסימטה במרחק כ-30 מטר משולי הכביש. ביום המקרה היתה התפרעות, והתלמידות התגודדו בצידי הכביש והמטירו אבנים על מכוניות שנסעו בכביש. המכונית בה נסע המערער עברה בשלום את איזור זריקת האבנים, אך לאחר שנסעו כ-100 מטר חזרו לכיוון ההתפרעות, כאשר המערער ועוד נוסע שהיו במכונית יורים יריות באויר. לשמע היריות החלו התלמידות לנוס לתוך חצר בית הספר. אחת היריות שירה המערער מאקדחו, בהיותו בסימטה, פגעה בגבה של המנוחה אשר היתה בחצר בית הספר במרחק כ-40 מטר משער הכניסה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה לאן כיוון המערער את אקדחו בעת שנורתה היריה הקטלנית. המערער טען שירה באוויר, וביהמ"ש המחוזי, על יסוד הראיות שהיו בפניו קבע כי אכן ירה המערער באוויר. נותרה השאלה אם כך כיצד נפגעה המנוחה, ולכך נתן ביהמ"ש הסבר "שהנאשם החל ממש לירות באויר, אבל תוך כדי נסיעת המכונית על הכביש זרוע מכשולים, טלטולה והעצירה ליד השער, הוסטה ידו כלפי מטה והכדור שנורה במצב זה פגע במנוחה וגרם למותה, מבלי שהנאשם התכוון לכך". למסקנה זו הגיע ביהמ"ש על סמך דברים שאמר המערער בחלק מעדותו, לאמור "הייתי עם היד למעלה... שוב אני אומר שאולי האוטו נעצר אז היד שלי ירדה...". כיוון שלדעת ביהמ"ש המחוזי ירה המערער באוויר והיד הוסטה עקב העצירה, החליט ביהמ"ש שלא להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, שמתוך רשלנות פושעת גרם למותה של המנוחה, זיכה אותו מסעיף זה והרשיעו בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, היינו, שגרם למות המנוחה כתוצאה מהתרשלות, אשר לא הגיעה לדרגת רשלנות פושעת. ביהמ"ש גזר למערער 7 חודשים מאסר על תנאי. המערער ערער על הרשעתו ואילו המדינה ערערה על הזיכוי מהעבירה לפי סעיף 298 וקולת העונש. ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה נתקבל.
ב. הראיות שעליהן סמך ביהמ"ש המחוזי לצורך קביעתו כי המערער ירה את היריות באויר אינן מצביעות על המסקנה כפי שהסיק ביהמ"ש המחוזי ואין לקבל את המסקנה שהמערער ירה באויר. כל האפשרות שעל פיה עקב בלימת המכונית הוסטה ידו של המערער למצב שהוא מקביל לפני הקרקע, נראה על פניו הסבר דחוק ורחוק מלהתקבל על הדעת.
המערער לא העיד שהיריה האחרונה שירה היתה עם בלימת המכונית. גירסתו היתה שבהיותו ליד השער לא ירה כלל וכשנתבקש להסביר איך נפגעה המנוחה לא חזר על ההשערה התיאורטית הנ"ל, אלא אמר שאין הוא יכול להסביר כיצד נפגעה. בנסיבות אלה לא היה מקום לעשות את דברי המערער המצוטטים לעיל אבן פינה להסבר, איך למרות שירה כלפי מעלה הוא פגע במנוחה. נותרה איפוא העובדה שבהיות המערער במכונית, ליד שער חצר בית הספר, וכשהאקדח מופנה כלפי פנים בית הספר, ירה את היריה הקטלנית. עומדת נגד המערער איפוא ההנחה שהתכוון לירות את אותה יריה לכיוון אליו ירה, או בסמוך לכיוון זה.
ג. אכן, אין להקל ראש בתחושת החשש והפחד שאחזו במערער, ואין ספק שככל שדרוש היה הדבר במסגרת הגנת "צורך" העומדת למערער, רשאי היה לנקוט בצעדים מתאימים. אך השאלה של טיב האמצעים המוצדקים, בהם רשאי נאשם לנקוט, תלויה בנסיבות אליהן נקלע ולא די בכך שהמערער מבחינתו הסובייקטיבית סבור היה שראוי היה להשתמש בנשק חם. כשחלפה הסכנה למערער ולנוסעי המכונית, לאחר שחלפו על פני המתפרעים, לכאורה לא היה זה תפקיד נוסעי המכונית לפזר את ההתפרעות בנשק חם ודי היה שיזעיקו את כוחות הבטחון. ברם, אין צורך להרחיב לגבי התנהגות המערער בשלב זה, שכן השאלה מצומצמת יותר והיא מתייחסת לשלב שלאחר היריות הראשונות כאשר התלמידות כבר ברחו לתוך חצר בית הספר ולכיתות. בשלב זה התלמידות כבר לא היוו כל סכנה לא לנוסעי המכונית ולא לאחרים, ובשלב זה כבר לא היתה כל הצדקה ליריות. נותרה השאלה אם מדובר בהתרשלות רגילה לפי סעיף 304 לחוק העונשין או ב"רשלנות פושעת" כמובנה בסעיף 298 לחוק העונשין.
ד. כדי להוכיח את העבירה לפי סעיף 298 יש להוכיח הן את היסוד של "התרשלות רבתי" והן את היסוד של "פזיזות או אי איכפתיות" לשלומו של הזולת. כל בר בי רב יודע, שיריה מנשק חם טומנת בחובה סיכון ברור, באשר בכל מקרה של פגיעה מיריה באדם, נשקפת לנפגע סכנה לחייו או לשלמות גופו. יש על כן להמנע משימוש בנשק חם כשהשימוש בו אינו נחוץ, וכשנעשה בו שימוש צריך שהשימוש יהיה זהיר והולם את הנסיבות. בעת ירית היריה הפוגעת לא נשקפה כבר כל סכנה למערער ונוסעי המכונית ובנסיבות אלה יריה לכיוון חצר בית הספר בו נמצאות תלמידות מהווה רשלנות רבתי שיש עמה פזיזות ואי איכפתיות. מטבע הדברים, יש קושי בהוכחת הלך מחשבתו של הנאשם בעת הירי, אך את הלך מחשבתו של נאשם ואת ידיעתו, אם היה ער לסיכון אם לאו, ניתן ללמוד מנסיבות העניין ולאו דווקא מראיות ישירות.
ה. אין מדובר בענייננו ביריה של צרור יריות מהמותן, כאשר היריה בצרורות טומנת בחובה סיכון נוסף ומיוחד בשל היעדר יכולת של היורה לדייק בכיוון הירי. ביריה בודדת סיכון מיוחד כזה אינו קיים. לו המצב בענייננו היה כזה, שהמערער ירה את היריה הקטלנית כשהוא מתכוון לירות אותה כלפי מעלה, ובשל ארועים שהוא לא צפה נורתה היריה במקביל לפני הקרקע, לא היה מקום לייחס לו שידע על הסיכון של פגיעה במישהו עקב היריה. יש על כן להסתייג מטענות ב"כ המדינה, שאפילו אם התכוון המערער לירות את היריה כלפי מעלה היה מקום לייחס לו הלך מחשבה של אי אכפתיות. ברי שאדם היורה יריות אזהרה כלפי מעלה, לכיוון בו, לידיעתו, אין עלולים להימצא בני אדם, אין לייחס לו ידיעה על הסיכון שביריה ונטילתו של סיכון זה, מתוך הלך מחשבה של אי אכפתיות. אך, יש מקרים בהם גם יריה אחת יכול שתצביע בנסיבות מתאימות על לקיחת סיכון מצד היורה וכך המצב בענייננו. לפיכך יש להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.
ו. עם הרשעתו של המערער בעבירת הריגה מתחייבת החמרה בעונש. גם אם מתחשבים לקולא ברקע למעשה העבירה ולמה שקדם לאותה יריה, הרי מדובר בעבירת הריגה על כל
החומרה שבכך. אכן, מבחינת חומרת נסיבות ביצוע העבירה נופל עניינו של המערער מאותם מקרים שבהם היה מדובר בירי ע"י הנאשם מנשק אוטומטי מספר לא קטן של יריות, אך גם אם לוקחים זאת בחשבון וכן את עברו הנקי של המערער יש מקום, בהתחשב בתוצאה הקשה של המעשה, כי העונש יכלול מאסר בפועל לתקופה משמעותית. לפיכך הוחלט להעמיד את עונש המאסר על שלש שנים שמתוכן שנה וחצי בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, בן יאיר. החלטה - השופט אור. עו"ד י. נחושתן למערער, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 28.11.90).
ע.פ. 337/89 - מדינת ישראל נגד סמי דיין
*קולת העונש (הריגה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. בין הנאשם לבין המנוח שלום ממן (להלן: המנוח) היה קיים סכסוך שנמשך מספר חודשים. באחד הימים, זרקו אחיותיו של המשיב מחלון ביתם ביצים לעבר המנוח שעבר ברחוב שבו התגורר, בסמוך לבית המשיב, וכן קראו לו בשמות גנאי. המנוח עלה לבית המשיב, שם פגש באחותו של המשיב ושאלה מדוע קיללה אותו והיא ענתה שעשתה כך בצחוק ולא בכוונה להעליב. כיוון שכך ירד המנוח וחזר לרחוב. אותה עת נטל המשיב סכין, ירד לרחוב ונעץ את סכינו בחזקה במנוח שהלך כשגבו מופנה למשיב. הסכין ננעצה בעומק של 13 ס"מ בגופו של המנוח וגרמה למותו. המשיב הורשע, לפי הודאתו, בעבירה של הריגה ונדון ל-10 שנים מאסר שמתוכן 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש עמד על החומרה היתירה שבמעשה המשיב, שבא על קרבנו מאחור ודקרו בגבו מבלי שניתנה לו הזדמנות להתגונן או לברוח. מאידך עמד על נסיבותיו האישיות של המשיב שהוא בן 20 שנה והנתונים המשפחתיים שגרמו להתדרדרות האמורה. המשיב אף הביע חרטה מלאה על המעשה שעשה.
ב. באת כח המדינה ביקשה להחמיר בעונש המשיב בציינה כי העונש המירבי על עבירת הריגה הוא 20 שנות מאסר, ובנסיבות המקרה הן מחייבות עונש חמור באופן ניכר ממה שהושת על המשיב, גם אם מביאים בחשבון את נסיבותיו האישיות האמורות. מנגד חזרה הסניגורית ועמדה על הנסיבות שאותן פירט ביהמ"ש המחוזי בגזר דינו, וסיפרה כי לאחר מתן גזר הדין, נחתה על משפחת המשיב מכה נוספת, כאשר אחותו נפצעה בצורה קשה בתאונת דרכים והיתה לנכה לצמיתות. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ג. אכן, בדין נהג ביהמ"ש שנתן דעתו על הנסיבות האישיות של המשיב, שהרי הגורם האינדיבידואלי של העבריין צריך ויובא בחשבון במדיניות הענישה לעניין כל עבירה, אם בהרבה ואם במעט, הכל לפי מהותה של העבירה ונסיבותיה. לפי קנה מידה זה שקל ביהמ"ש העליון אם לא הפריז ביהמ"ש המחוזי במשקל שנתן לנסיבות האישיות של המשיב. המסקנה היא כי אכן החומרה המופלגת של מעשה המשיב אינה מצדיקה הקלה כה מופלגת בענשו כפי שביהמ"ש נהג. לעבירת ההריגה נקבע עונש שהוא מן העונשים החמורים ביותר בדיני העונשין, ונסיבות המקרה חמורות הן מאד. אדם הולך לתומו ברחוב, מישהו בא עליו מאחור, תוקע סכין בגבו, ופוצעו פצעי מוות. מעשה כגון זה, בנסיבות כאלה, ראוי הוא לעונש חמור ביותר, ותוך שימת לב לעונש הקבוע בחוק. נסיבות מקלות כאמור, גם בהתחשב במה שאירע לאחר גזר הדין, עדיין אין בהן כדי להקל במידה כה מופלגת. מדובר במקרה מובהק של פולחן תרבות הסכין, שסופו מותו של הנדקר, וביהמ"ש מצווה להתריע על כך ולעמוד בפרץ ע"י החמרה בעונש. תופעה זו הולכת ורבה לאחרונה וכמאמר התלמוד "שפיכות דמים נעשתה זולה" ועל בתי המשפט להחמיר בענישתם של עברייני סכין, כדי להגן על הציבור מפני תרבות דמים זו. למעשה, מן הראוי היה לגזור עונש מאסר בפועל יותר חמור ויותר משמעותי ממה שביהמ"ש העליון עומד לגזור, אך מאחר שהכלל הוא שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין, ובהתחשב בנסיבות המקילות
נתקבל הערעור באופן זה שהמאסר יועמד על 12 שנים שמהן 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, בן יאיר. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד גב' ת. אולמן למשיב. 30.9.90). ע.פ. 4745/90 - חיים שושן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
הבקשה היא לפסילתו של שופט, הדן את המערער בתיק פלילי, בנימוק שהשופט הרשיע זמן מה לפני כן את המערער בביצוע עבירה מאותו סוג, ובמשפט האחר לא האמין למערער וראה את העניין בחומרה. השופט סירב לפסול עצמו והערעור על כך נדחה.
מצב דברים כזה אינו מהווה עילה לבקש פסילתו של שופט, בין אם מדובר במשפט המתנהל במחוז שפיטה שמכהנים בו שופטים רבים, ובין אם מדובר בשופט המכהן בעיר שדה, שמטבע הדברים קורה שאותו נאשם מובא שוב ושוב לשפיטה בפניו. זוהי מציאות שאי אפשר להימנע ממנה. שופטי ישראל מקצועיים הם ונאמנים על כך שיידעו לבחון כל מקרה לגופו, על פי הראיות המוצגות בפניהם. אפשר שכשם שפלוני יובא לדין בפני השופט ויורשע בתיק אחר על פי הראיות שבאותו עניין, יזוכה ע"י אותו שופט במקרה אחר כשהראיות לא יצדיקו הרשעה. המערער מבקש לחילופין להורות או להמליץ שמשפטו יועבר לשמיעה בפני שופט אחר, ולו רק מפני מראית פני הצדק. אשר לכך, אין לומר כי העברת הדיון מתחייבת במקרה דנן, וגם לא ידוע עד כמה ניתן הדבר מבחינה מינהלית בבימ"ש השלום באשקלון מבלי לשבש את סדרי העבודה שם. מכל מקום פתוחה בפני המערער הדרך הקבועה בחוק לעתור להעברת הדיון ואין זה בסמכותו של שופט ביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ניניו למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 21.11.90).
בש"פ 4668/90 - חדד אבשלום נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור
(בקשה לעיכוב ביצוע מאסר מעצר - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירות של חטיפה, אינוס, איומים ותקיפה, שכולן היו מכוונות כלפי אשתו, ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל. הוא הגיש ערעור על פסה"ד ועתה הוא מבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר. המבקש היה משוחרר בערובה, בתנאים מכבידים שכללו מעצר בית בהשגחת אביו, עד למתן פסה"ד, ושחרורו אף הוארך ע"י ביהמ"ש המחוזי עד שבועיים לאחר מתן גזר הדין. הבקשה לעיכוב הביצוע נתקבלה.
אכן, הכלל הוא, שעם הרשעתו של נאשם בדין ואבדן החזקה בדבר חפותו מפשע, חל שינוי במעמדו ועליו להתחיל, לרוב, לאלתר בריצוי עונש המאסר, ובמיוחד כשמדובר במאסר לתקופה ניכרת. אולם, בהתחשב בשאלות משפטיות ועובדתיות מורכבות העומדות לדיון ולהכרעה בערעור דנא, יש מקום לסטות הפעם מהכלל האמור ולאפשר למבקש להמשיך ולהישאר משוחרר בערובה כאשר כל התנאים שבהם היה משוחרר לפני הרשעתו בדין ימשיכו לחול עליו. במיוחד עליו להימצא במעצר בית בהשגחת אביו, וכל נסיון לבוא בדברים עם אשתו או לגרום להטרדתה בדרך כלשהי, יביא למעצרו המיידי ולריצוי המאסר. (בפני: השופט בך. עו"ד א. בר עוז למבקש, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 1.11.90).