תקציר סביר כרך ל"ו חוברת 25

ע.א. 412/90 - ד"ר משה אליהו נגד שר הבריאות ואח'

*חומרת עונש משמעתי של רופא שנתן אישורי מחלה כוזבים(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. המערער הועסק כרופא בקופת חולים הכללית ובמשך תקופה של כשנתיים נתן 15 אישורים רפואיים כוזבים תמורת תשלומים, בידעו כי הם מיועדים לסייע להשתמטות משירות מילואים. המערער הועמד לדין פלילי ונדון לחצי שנה מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי כאשר את המאסר בפועל ריצה בעבודת שירות וכן נדון לתשלום קנס כספי של 4,000 ש"ח. לאחר מכן הוגשה נגד המערער קובלנה משמעתית ע"י מנכ"ל משרד הבריאות לוועדה שמונתה לפי פקודת הרופאים. הוועדה קבעה שאין ספק כי התנהגותו שלהמערער היתה בלתי הולמת. בדונה באמצעים העונשיים ציינה הוועדה את התרשמותה מהופעתו של המערער כי אין הוא עומד על טיב מעשיו וחומרתם. בסיכום המליץ הרוב בוועדה על שלילת רשיונו של המערער לצמיתות. הוועדה אומרת כי "התעלמות שיטתית מחובת היסוד של המקצוע אחת דינה - הוצאה מן העיסוק בו... אם לאחר חלוף פרק זמן מתאים יבקש הנקבל (המערער) להתקבל מחדש לעסוק במקצוע הרפואה - בקשתו תידון ותבדק בדרך הראוייה...". בעל דעת המיעוט נתן משקל מיוחד לנסיבותיו האישיות של המערער שהוא בן 65, הוא פוטר מעבודתו ללא פיצויים וללא זכות לקיצבה כלשהי וכן נענש במאסר ובקנס. בעל דעת המיעוט סבור כי עונש של שלילת הרשיון יסטה מן הנורמההעונשית המקובלת, והמליץ על התליית הרשיון לשנה אחת. שר הבריאות קיבל את המלצת הרוב ועם זאת צירף להחלטתו תוספת, ברוח ההמלצה של הרוב, לפיה, לאחר חלוף שנה מביטול הרשיון יוכל המערער לבקש לחדש רשיונו ובקשתו תידון ותבדק בדרך הראוייה. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. המערער טוען כי העונש קיצוני בחומרתו וחורג ממדיניות הענישה שהיתה נקוטה עד כה בוועדת המשמעת וכי זה המקרה הראשון במדינה בו בוטל רשיון לצמיתות. העונשים במקרים אחרים היו קלים בהרבה כאשר רופא שהורשע אף הוא במתן אישורים כוזבים תמורת שוחד נדון להתליית רשיון של שלשה חודשים, רופא שהורשע בעבירת סמיםהושעה לחודשיים וכיוצא באלה עונשים. באשר לכך, הרי אמות המידה בדבר ההולם ובדברהאמצעי הנדרש בעקבות מעשה בלתי הולם, נקבעות במידה רבה ע"י המסגרות המקצועיות עצמן, וזאת, כמובן, באותו היקף שהותווה בחוק וע"י המוסדות שהוסמכו לכך בדין. בשל כך, ביהמ"ש העליון לא ימהר להתערב בעונש משמעתי, אף אם הוא סוטה במידת מה לחומרה או לקולא. רק סטייה מהותית לקולא או לחומרה, משגה מהותי בשיקול הדעת, אוהטלת עונש המחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו, יצדיקו התערבות ביהמ"ש העליון. בנסיבות כאלה נדרש ביהמ"ש העליון לעניין כדי לכוון את ההתנהגות המקצועית למסלולהראוי ולמנוע התגבשותן של אמות מידה מוטעות או בלתי הולמות.
ג. במקרה דנן נעברה עבירה המשחיתה את מקצוע הרפואה ואת הציבור בכללותו. רופא המוכר אישור רפואי כוזב תמורת כסף או שווה כסף, פוגע ביעודו ובתדמיתו של מקצוע הרפואה וזורע בציבור תחושה שאין לסמוך על אישורו של רופא. אין בדרך כלל נפקא מינה מה מטרת האישור הכוזב. אולם, כאשר מדובר על אישור הבא לפטור מחובת שירות בטחון יש בכך היבט מחמיר נוסף. מדברי אחד מחברי הוועדה עלה כאילו "התגבשה מעין מוסכמה חברתית כי אישור חופש מחלה - כאשר המבקש לא יכול להוכיח כי אכן הינו חולה בעת הבקשה, איננו נחשב כתעודה כוזבת". לדברי חבר הוועדה האמור זהו "אבי אבות הטומאה" ואכן בכך הוא צדק. אין לומר שנוצרה מוסכמה חברתית כאמור, ומכל מקום, בוודאי שאיננה תואמת את הוראות החוק. על כן יש להבהיר, ללא הותרת ספק ספיקא, כי מתן אישור רפואי ביודעין שהעובדות הרשומות בו אינן משקפות את המצב הרפואי כהווייתו, הוא בגדר מתן תעודה כוזבת, ומי שעושה כן עובר עבירה פלילית.
ד. עונשי שלילת הרשיון שנגזרו בעבר על עבירות משמעת, כפי שהם עולים מן הרשימה שצורפה ע"י המערער, הם אכן קלים ביותר ואינם יכולים לשמש אמת מידה הולמת. מתן אישורים רפואיים כוזבים תמורת תשלום מחייב אמצעי משמעתי חמור יותר מן השלילה למספר חודשים מועט. מאידך, אין טעם והגיון בשלילה לצמיתות, שאליה מתלווה הקביעה כי כעבור שנה יוכל המערער לפנות כדי שידונו בחידוש רשיונו. שלילה לצמיתות נגזרת כאשר המחליטים על עונש זה סבורים כי הנדון אינו ראוי להימנות לתמיד עם אנשי המקצוע. אין מטילים עונש זה על מי שרואים אותו כמי שיכפר על עוונו כעבור שנה. בענייננו יש שורה של נסיבות לקולא, כגון ההשהייה בידי גורמי החקירה, גילו של המערער והיעדר תלונות על אופן מילוי תפקידו בעבר. מאחר שאמת המידה העונשית שנהגה בעבר מקילה מדי, ומאידך שלילה לצמיתות אינה במקומה במקרה דנן כמקרה ראשון מאז קום המדינה, יש לקבל את הערעור ולהעמיד את תקופת השלילה על שלש שנים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ערן קייזמן למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבים. 4.11.90).

ע.א. 668/89 (בש"א 3010/90) - יוסף פאר נגד חברת בית פרישמן בע"מ (בפירוק מרצון) ואח'

*בש"א 3010/90) - הסתמכות בימ"ש שלערעור על תקנה 460(ב) לצורך דחיית ערעור(הערעור נדחה).

א. ביהמ"ש המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום באמצו ממצאיו ומסקנותיו המשפטיות מכח סמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. המערער ביקש רשות לערעור נוסף והרשות ניתנה לו. בערעור נטען כי יש לבטל את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בשל פגמים הנובעים מעצם ההסתמכות על תקנה 460(ב) לתקנות הנ"ל. לטענת המערער, תקנה 460(ב) לתקנות בטלה בשל חריגה מן הסמכות להתקין תקנות שהוקנתה לשר המשפטים לפי סעיף 108 לחוק בתי המשפט; היעדר הנמקה תוך התבססות על האמור בתקנה 460(ב) משמעותה פגיעה בעיקר המשפטי הגדול שכל הכרעה שיפוטית חייבת להיות מנומקת; היעדר ההנמקה פוגעת במראית פני הצדק, כי בעלי הדין נותרים ללא הסבר שיפוטי המפרט טעמי ההכרעה ; התהליך הנכון של התגבשות ההכרעה השיפוטית בנוי על יצירת מערכת ההנמקות, אחת לאחת, כאשר רק לאורן ועל יסודן נוצר פסה"ד; שחרור מחובת ההנמקה עלול לפתוח פתח לשפיטה על פי תחושה כללית שאינה מעוגנת כדבעי בנתונים המלאים ובניתוחם העיוני. הערעור נדחה.
ב. הן עצם התקנתה של תקנה 460(ב) והן הפעלתה בדרך כלל והיישום שלה במקרה דנן נעשו כדין ואין עילה לפסלם. סעיף 108 לחוק בתי המשפט מעניק לשר המשפטים את הסמכות להסדיר בתקנות את סדרי הדיון והנוהג לפני בתי המשפט. מתן פסה"ד הוא חלק מן הדיון, וההוראות בעניין מבנהו וצורתו של פסה"ד ושל המרכיבים העיקריים שיש לכלול בו שייכותן היא לתחום סדרי הדין. אין על כן ממש בטענה כי שר המשפטים חרג מסמכותו. אשר להנמקת פסה"ד - אכן פסק דינו של ביהמ"ש שלערעור חייב להיות מנומק, אך הנמקה אין ביטוייה דווקא בחזרה על כל פרטי העובדות והטעמים המשפטיים שכבר נדונו בפסק דינה של הערכאה אשר על דבריה מערערים. הנמקה יכול שתהיה מפורטת ויכול שתפנה למקורות משפטיים בהם כבר הובא הפירוט הראוי. ההפניה יכול שתלבש צורת אימוץ דעתו של ביהמ"ש בהליך אחר ויכול שתלבש צורת האימוץ של דברי הערכאה אשר עליה מערערים. אם עולות בפני ביהמ"ש בשני הליכים נפרדים או יותר, סוגיות שהן זהות במהותן, אין כל מניעה לכך שביהמ"ש הדן בעניין בשלב מאוחר יותר יסתפק במסגרת הכרעתו בהפניה אל ההנמקה הקודמת אשר עימה הוא מסכים, ואין צורך שישוב וירצה במילותיו הוא את אשר כבר הובהר כדבעי. בעל הדין וערכאת הערעור אמנם זכאים
לדעת את טעמיו של פסה"ד, אך אלה יכולים לעלות גם מן ההפנייה המפורשת אל המקור המשפטי האחר אשר את דבריו ראה ביהמ"ש לאמץ.
ג. כל האמור לעיל לגבי ההנמקה בנקודה עובדתית או משפטית פלונית נכון גם לגבי מכלול ההנמקה. אם ביהמ"ש סבור, כלשון תקנה 460, כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסה"ד שנגדו מערערים, כי הממצאים תומכים במסקנה המשפטית וכי אין לגלות טעות שבחוק, יכול ביהמ"ש לדחות את הערעור תוך אימוץ כל הממצאים והמסקנות המשפטיות של הערכאה עליה מערערים. משמעות הדבר היא כי ההנמקה אשר משמשת את ביהמ"ש שלערעור היא זו ששימשה את ביהמ"ש אשר עליו מערערים ואין לראות בכך היעדר הנמקה, או היעדר בדיקה עניינית של הנושא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד חיים עשהל למשיבים. 8.11.90).

ע.פ. 32/89 - אליהו וענונו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים, כאשר הראייה העיקרית נתקבלה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות למרות שתיקתו של העד בביהמ"ש(מחוזי י-ם . ת.פ. 1332/87 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. השופט ש. לוין: המערער הורשע בביצוע מעשי עבירה בארבעה אישומים לפי פקודת הסמים ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. באישום הראשון הורשע המערער בשתי מכירות של כמויות קטנות של הירואין לסוכן מסווה אחד יוסי בן שטרית.בהרשעה בעניין זה סמך ביהמ"ש המחוזי על עדותו של הסוכן שנתמכה בתמליל הקלטה שנערכה בין הסוכן לבין המערער. השופטת לא היתה מוכנה לסמוך על עדותו של הסוכן, לבדה, אך מצאה תמיכה לגירסתו בתמליל. המערער עצמו הכחיש קיום כל היכרות עם הסוכן וקולו לא זוהה בהקלטה. לא היה מקום להתערב בהרשעה בעניין זה, אלמלא התברר שביהמ"ש לא התיר חקירה לעניין התמליל בראותו אותו כראייה חסרת משמעות. ייתכן שהסניגור יכול היה להבין מהחלטה זו כי אין צורך לקרוא מטעמו לעדים כדי להוכיח שהמערער איננו זה שמדובר עליו בתמליל. לפיכך יש לזכות את המערער מביצוע המעשים נשוא האישום הראשון.
ב. אשר לשלשת האישומים האחרים - המערער הורשע במכירת כמות בלתי ידועה של הירואין לאחד אליהו מנו ובקשירת קשר לניהול תחנת סמים עם מנו. כנדבך מרכזי להרשעה שימשו אימרותיו של מנו בתמליל של שיחה שהוקלטה ללא ידיעתו, שנתמכו בעדויות שוטרים תצפיתנים ובהתנהגות המערער. מנו עלה על דוכן העדים ופרט לזיהוי שמו סרב למסור כל עדות. ביהמ"ש המחוזי קבע שאמצעי פסול הביא לשתיקתו של העד, ועל יסוד השיקולים שמנה, קיבל כמהימנות את האמרות המפלילות כנגד המערער, לפי הוראות סעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות. הסניגור משיג על הממצא בדבר קיומו של האמצעי הפסול, אך אין צורך להחליט בעניין זה לאור פסה"ד בע.פ. 254/88 שביטל את הלכת "הילכת אשכנזי" (ע.פ. 722/85 פד"י מ(2) 361), וניתן לקבל את האמרה לפי הוראות סעיף 10א'(א). בשאר השגותיו של הסניגור אין ממש.
ג. חרף זיכויו של המערער מן האישום הראשון אין מקום להקל בעונשו והתוצאה היא שיש לקבל חלקית את הערעור לגבי ההרשעה ולדחות את יתרת הערעור.
ד. השופט בך : באשר להרשעה בשלשת האישומים כאמור הוא מגיע לתוצאה בהנמקה שונה.לדעתן, יש לדחות את הערעור מטעמו של ביהמ"ש המחוזי. השופט בך, שהיה אחד משופטי המיעוט בע.פ. 254/88 והביע את דעתו שאין לסטות מ"הילכת אשכנזי", סבור, אחרי עיון בחומר הראיות שבתיק זה, כי אין עילה מספקת להתערבות בממצאו של ביהמ"ש המחוזי כי הופעל אמצעי פסול על העד מנו, במובן הסעיף 10א'(ב). השופטת נימקה את התרשמותה זו בין היתר בכך שמנו התנהג בצורה לא טבעית, סרב להשיב אפילו על שאלות שלא נגעו לנאשם, סרב להביט בביהמ"ש ורעד מפחד. אכן, לא כל גילוי של חשש מצד העד
יצביע בהכרח על הפעלת אמצעי פסול כלפיו, אך רשאי ביהמ"ש להסיק קיומו של אמצעי פסול מסימני פחד חריפים וקיצוניים הניכרים אצל העד. דבר זה תלוי במידה רבה בהתרשמותו הבלתי אמצעית של השופט מהעד בהופעתו בפניו. אם השתכנעה השופטת כאן מהופעת העד כי אמצעי פסול עלול היה לגרום לסימני פחד שכאלה, יהסס ביהמ"ש לערעורים להתערב בקביעה זו. על סמך נימוק זה יש לדחות את הערעור באשר לשלשת האישומים האמורים.
ה. השופט ד. לוין: מצרף הסכמתו לתוצאה האמורה אך מהנימוקים המפורטים בחוות דעתו של השופט בך "המשקפים דעתי מכל הבחינות... גם משרואה אני את דעת הרוב בע.פ. 254/88 ואח' כמייצגת את הפרשנות הנאותה לסעיף 10א' לעת הזאת, עדיין אני בדעה כי המקרה דנן, בנסיבותיו העובדתיות, ראוי לו שייבחן על פי אמות המידה הנדרשות על פי סעיף 10א'(ב)".

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. עו"ד הלוי למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 27.11.90).

רע"א 4033/90 - דנינו נאוה וחנניה נגד שלמה חדד

*הערבויות הנדרשות להבטחת נזקיו של צד שנגדו ניתן צו עיקול(בקשת רשות ערעור שנדחתה בעיקרה בכפיפות לכמה שינויים שבעניינם נדונה הבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוכנסו שינויים בהחלטת ביהמ"ש המחוזי).

א. בגדר תובענה שהוגשה ע"י המבקשים נגד המשיב, ניתן צו עיקול על כספים ומשכורות המגיעים למשיב, בתנאי שהמבקשים ימציאו התחייבות עצמית בסך 40,000 ש"ח וערבות צד ג' בסכום זהה. על פי ההחלטה הגישו המבקשים התחייבות עצמית וערבות של אחד אליהו דנינו. המשיב עתר לבטל את העיקול וטען שאין ידם של המבקשים משגת לשלם אפילו את אגרת המשפט וערבותם האישית "אינה שווה את הנייר". נתקיים דיון בבקשה האמורה וביהמ"ש החליט כי המבקשים ימציאו "בטוחה לערבות צד ג' תוך 15 ימים ובכפוף לכך ישארו העיקולים בעינם". המבקשים עתרו להמיר את הדרישה לבטוחה בכתב ערבות של צד ג' נוסף, וזאת משום שאין למבקשים האפשרות להמציא בטוחה לערבות צד ג'. ביהמ"ש המחוזי דן בבקשה זו על פי צד אחד והורה כי כבטוחה ישמשו ערבויות של 3 צדדי ג' נוספים. המבקשים הגישו לפי החלטה זו 3 ערבויות של צדדים שלישיים שנתקבלו ע"י ביהמ"ש, ואז ביקש המשיב לבטל את ההחלטה בדבר המרת הבטוחות, בין השאר, על יסוד הטענה שביהמ"ש לא היה רשאי להיזקק לבקשה להמיר את הבטוחות, אלא היה על המבקשים להשיג על ההחלטה על דרך הגשת בקשה לרשות לערער. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו, קבע שהיה מוסמך לדון בבקשה להמיר את הבטוחות, החליט לדון בעניין זה מחדש, וקבע כי "שלשת הערבים יתקבלו כערבים אחרי שיציגו תלושי שכר שלהם והצהרה על פירוט רכושם דלא ניידי ועל רכוש זה תירשם הערת אזהרה כחוק". עוד נקבע שאם לא יומצאו הערבים ולא יתמלאו הדרישות הנ"ל יבוטלו העיקולים. בבקשת רשות לערער משיגים המבקשים על ההחלטה האמורה והבקשה נדחתה באופן עקרוני, בכפיפות לכמה שינויים שלעניינם הוחלט לראות את הבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוכנסו השינויים כאמור להלן.
ב. אין להתעלם מכמה ליקויים שנפלו בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי. ראשית, כשניתן ע"י ביהמ"ש סעד זמני יש להתנות את ביצועו בהתחייבות עצמית של המבקשים לכל נזק ובערבות של צד שלישי או אחר המוגבלת בסכום. אין טעם להגביל את היקף אחריותו של המבקש והשופט לא נהג כך בענייננו; שנית, כאשר ניתן צו עיקול, על ביהמ"ש לקבוע מה טיבה של ערבות צד ג' הנדרשת, או לחילופין לקבוע מנגנון בדיקה של טיב הערבות המוצעת בין ע"י רשם ביהמ"ש ובין ע"י השופט עצמו. כשהדבר לא נעשה יכלו המבקשים להגיש מצידם ערבות צד שלישי שהיא חסרת ערך; שלישית, בגדר הבקשה לביטול העיקול
יכול היה ביהמ"ש המחוזי לדון גם באופן חילופי בטיבן של הערבויות שהוגשו ע"י המבקשים ומה גם שנטען כי הערבות אינה שווה את הנייר; רביעית, ההחלטה שהמבקשים ימציאו "בטוחה לערבות צד ג'" אינה ברורה שכן לא הובהר מה טיב הבטוחה שבה מדובר, ואם ראה השופט צורך בערבויות נוספות על הערבות המקורית היה עליו לקבוע זאת במפורש ; חמישית, לא היה מקום לדון בשינויים של הבטוחות על פי צד אחד; ששית, נוסח הערבויות שנתקבלו אינו תואם את נוסח התקנה 365 לתקנות סדר הדין האזרחי, משום שלא נאמר בהן שהן ניתנות לפיצוי כל נזק שיגרם ע"י העיקול עם תדחה התביעה או יפקע הצו מסיבה אחרת. יחד עם זאת יצויין כי השופט רשאי היה לשנות את החלטתו בדבר המצאת בטוחה והמבקשים לא היו חייבים לתקוף את ההחלטה דווקא על דרך של בקשה לרשות לערער, שהרי החלטת ביניים מהסוג הנדון אינה מהווה מעשה בית דין. ג. בעקרון צודק המשיב כי אין צידוק להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לגבי טיב הערובות שנדרשו על ידו, אך נוכח כמה השגות שהועלו לגבי נוסח הצו הוחלט לשנות את ההחלטה האופרטיבית. נקבע כי תוך תקופת מועד מסויים על המבקשים להמציא ערבות של שלשה ערבים, ערוכה כדין, שבה יערבו סולידרית לתשלום סכום של עד 40,000 ש"ח כאמור. רשם או שופט ביהמ"ש המחוזי, יחליטו אם לקבל את הערבויות, וכן יהיו רשאים לדרוש גם בטוחות נוספות כגון הטלת עיקולים וכדומה.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד וינברג סמדר למבקשים, עו"ד מ. זנטי למשיב.22.11.90).

בש"פ 4345/90 - יוסף הררי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. בעיסקת סמים מסויימת היו מעורבים חמישה. העורר יוסף הררי, אחיו אלי, אחד משה חג'ג' ואחיו יעקב, וכן אחד צבי זינדקובסקי. כל החמישה הואשמו בעבירות שונות על פקודת הסמים, כל אחד בסעיפים אחרים וביהמ"ש נתבקש בהליכים נפרדים לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. הבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נשמעה בפני השופט מצא, ולאחר שבחן את חומר הראיות הגיע למסקנה שבידי התביעה ראיות לכאורה ועל כן הורה לעצור את העורר. לאחר מכן נשמעה בפני השופט שלו בקשה לעצור את הנאשם משה חג'ג' ותוך הסתמכות על דברי השופט מצא ועל מסקנותיו הורה אף הוא על מעצרו של משה עד תום ההליכים. בהליך אחר, לאחר שני אלה, נדונה בקשת המדינה למעצרם של יעקב, צבי ואלי, וביהמ"ש החליט לעצור את אלי בקבעו שיש ראיה לכאורה שהוא החזיק סם, ומאידך הורה לשחרר את יעקב וצבי, בקבעו כי יתכן ויש חשד, ואפילו חשד גדול, נגדם, אך אין הוא עולה כדי ראיה לכאורה. ערר המדינה על החלטה זו נדחה והשופט בך אמר בהחלטתו "השופט... הגיע למסקנה כי הראיות המצויות בידי התביעה מעוררות אמנם חשד כבד כנגד המשיבים, אך משקלן לא נראה בעיניו לכאורה איתן במידה שתצדיק את מעצר אותם נאשמים עד תום ההליכים. לא אוכל לומר כי מסקנה זו היא מופרכת". עתה מוגש ערר על החלטת השופט מצא לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
ב. הערר שני ראשים לו: האחד - נסיון לשכנע כי טעה השופט במסקנתו כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה להאשמת העורר במעשים המיוחסים לו, והשני - טענה שלפיה נוכח ההחלטה שאושרה ע"י ביהמ"ש העליון ושעל פיה שוחררו יעקב וצבי ממעצרם, יש בהחלטה על מעצרו של העורר משום הפלייה בין נאשמים בצוותא על אותו בסיס עובדתי. יש לדחות את הטענה הראשונה ולקבל את הטענה השניה. באשר לטענה הראשונה - השופט מצא הגיע למסקנתו תוך בחינה מדוקדקת של חומר הראיות ואין לגלות עילה להתערבות בהחלטתו. העובדה ששופט אחר הגיע על פי אותם נתונים למסקנה שונה, אין בה, כשלעצמה, כדי לשכנע להתערב במסקנת השופט.

ג. אולם הטענה השניה בעניין ההפלייה היא יותר כבדת משקל. כלל גדול הוא עקרון השוויון ואיסור ההפלייה בסוגיית המעצר עד תום ההליכים, וכלל זה הוא בעל משקל נכבד בפני עצמו, עד כדי כך שייתכן והוא ייושם אף בניגוד לאינטרס הציבורי אשר עשוי לחייב החזקת נאשמים שונים במעצר. אף על פי כן, אין לראות בו חזות הכל. כפי שנפסק, אפילו נאשמים שניים או יותר לכאורה באישום דומה, והמדינה הסכימה לשחרר אחד מהם או השלימה עם שחרור כזה, אין זה כלל בל יעבור שגם האחרים דינם להשתחרר. ההלכה שעל פיה מנחה עצמו ביהמ"ש העליון בבואו לאזן בין האינטרס הציבורי, שמי שדין הוא שיישב במעצר עד תום ההליכים לא יסתובב חופשי בשוק, לבין האינטרס שלא תהיה אפלייה, ואף לא חשש לתחושה של אפלייה - מוצאת את ביטויה בניסוח שני כללים והם: כאשר אין הבדל משמעותי בין הנאשמים ששוחררו לבין יתר הנאשמים בכל הנסיבות הרלבנטיות לשאלת המעצר, וכאשר אין ההחלטה המקילה עם חלק מהנאשמים לוקה בטעות בולטת וחמורה, כי אז יש להעדיף את שיקול השוויון ולהיעתר לבקשות יתר הנאשמים ; מאידך גיסא, יש להעדיף את האינטרס של ההגנה על שלום הציבור, כאשר משתכנע ביהמ"ש כי ההחלטה לשחרר חלק מהנאשמים היתה מוטעית בעליל ועלולה לגרום לתוצאות חמורות ומסוכנות. במקרה שלפנינו לא היה מקום לקבל את הערר ולא היה מקום להתערב במסקנת השופט מצא, אילו החלטתו היתה נדונה אך ורק לגופה. אולם, מכיוון שלצידה מצוייה ההחלטה המנוגדת של השופט הכהן, המתייחסת לאותה פרשה עובדתית בדיוק, והחלטה זו כבר עמדה במבחנו של ביהמ"ש העליון שלא מצא לנכון להתערב בה, ומכיוון שאין הבדל משמעותי בין חלקו של העורר לחלקם של יעקב וצבי ששוחררו, אין מנוס אלא להורות גם על שחרורו של העורר ממעצרו. באשר לכך יש לציין כי על החלטה זו מקילה העובדה כי עברו של העורר .כמעט נקי, ובתחום הסמים עברו נקי לחלוטין.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד חכם לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 28.11.90).

בש"פ 5013/90 - עידה טורעני נגד מדינת ישראל

*שחרור נאשמת בעבירת רצח כאשר לשחרור נוספו תנאי ערובה(ערר של נאשמת ברצח על התניית תנאים לשחרורו ממעצר - הערר נתקבל).

א. העוררת הואשמה בביהמ"ש המחוזי כי השתתפה עם שני גברים שבאו לביתו של פלוני ושם היכו הגברים את פלוני ודקרוהו למוות בעוד העוררת שומרת ליד דלת הכניסה כדי למנוע בריחתו של הקורבן וכדי למנוע מאחרים לבוא לעזרתו. אחד הגברים הינו עד מדינה ואילו הגבר האחר והעוררת הואשמו בעבירות רצח. המדינה ביקשה את מעצר השניים עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר תחילה לבקשה. לאחר כחודשיים הגישה העוררת בקשה לעיון חוזר ובהחלטה חדשה קבע ביהמ"ש המחוזי "יחד עם זאת לאחר שיקול נוסף ועיון במסמכים שהוצגו, הרי עולה ספק ביחס לחלקה של הנאשמת באירוע האלים... מה גם שהיא כנראה ביקשה מהנאשם וחברו להפסיק להכות הקורבן... לאור כל האמור לעיל ולאור הספק ביחס לתוצאות לגבי הנאשמת הוחלט... לשחררה בתנאים..." ולהלן נקבעו התנאים לשחרור העוררת הכוללים ערבות ומעצר בית. על החלטה זו הגישה העוררת ערר וטענתה היא כי על פי החוק לא ניתן לשחרר בערובה עצור בשל עבירה שדינה מאסר עולם ועונש זה בלבד. אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה חובה על ביהמ"ש לעצור את הנאשם ואם אין ראיות לכאורה חובה לשחררו כליל. הערר נתקבל.
כ. מדברי שופט ביהמ"ש המחוזי עולה ברורות כי היה סבור שאין תשתית ראייתית שתצדיק מעצר ולפיכך חייב היה לצוות על שחרורה של העוררת ללא ערובה וללא תנאים. ב"כ המדינה מסכים שאם אין ראיות כלל יש לשחרר את הנאשם ללא תנאים ואם יש ראיות לכאורה יש לעצרו ואין שחרור בערובה, אך לדעתו קיימת סיטואציה שלישית, כאשר יש ראיות אך אלה אינן קונקלוסיביות אלא מעוררות ספק ואז, לדעתו, אפשר לשחרר בערובה ובתנאים שיוכתבו על פי גודל הספק. אכן, יש הגיון מסויים בטיעון זה, אלא שעל פי
המצב המשפטי הקיים הדבר לא ניתן. כפי שכבר נפסק קיימות כיום שתי אפשרויות בלבד. או שהנאשם בעבירה שדינה מאסר עולם ייעצר עד תום ההליכים, או, אם נראה לשופט שלא קיים לכאורה, חשד סביר, המערב את הנאשם בביצוע העבירה יש לשחררו. אפשרות שלישית אינה מוכרת ע"י המחוקק. לפיכך יש לשחרר את העוררת ללא ערבות. (בפני: השופט מלץ. עוה"ד אורנשטיין ושני לעוררת, עו"ד שדמי למשיבה. 25.11.90).

בש"פ 4750+4751/90 - מדינת ישראל נגד פלונים (קטינים)

*שחרור בערובה (יידוי אבנים על אוטובוס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. על פי הראיות לכאורה שבידי התביעה זרקו שני המשיבים, בצהרי היום, אבנים על אוטובוס נוסעים שחלף בכביש ראשי. האבנים פגעו באוטובוס, ניפצו את השמשות אך לא היו פגיעות בנפש. אותו יום חזרו השניים וניסו מחדש להשליך אבן ובקבוק על אוטובוס נוסעים ונתפסו. המדינה האשימה אותם בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ונסיון לסכן חיי אדם וביקשה מעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי סירב לבקשה. השופט הדגיש את חומרת המעשים, וקבע כי ידועה לו פסיקת ביהמ"ש העליון ופסיקתם של שופטים בדרגות אחרות, כי במציאות שבה אנו חיים, עבירות אלה מצדיקות מעצר נאשמים עד תום ההליכים. ברם, לסברת ביהמ"ש המחוזי קיימות בסוגייה זו דעות שונות בביהמ"ש העליון. כן אבחן בין קטינים בגיל 15 ומטה לבין קטינים שגילם גבוה יותר ואבחנה נוספת עשה השופט בין קטינים המבצעים עבירות מעין אלה בשטחי יו"ש במסגרת תקריות האינתיפאדה לבין המשיבים, שנסחפו, אם נסחפו, למעשים בשל ההתרחשויות בהר הבית והתרגשות רגעית. הערר נתקבל.
כ. באשר לסברת ביהמ"ש כי יש דעות שונות בביהמ"ש - הרי טעות בידו. המדיניות המקובלת כללית היא שחומרת המעשים הללו, ששכיחותן כה רבה, מצדיקה לאמץ את המסקנה כי די בחומרת העכירה כדי להצדיק את המעצר. אשר לאבחנה בין גיל הקטינים - אבחנה זו אין בה ממש, שכן על פי הנסיון רוב רובן של העבירות מסוג זה, הגורמות לסיכון רציני של חיי אדם ופגיעה חמורה מאד בסדר הציבורי ובחופש התנועה בדרכים, מתבצעות דווקא ע"' קטינים שגילם צעיר.
ג. לעניין האבחנה בין המעשים המבוצעים במסגרת תקריות האינתיפאדה לבין מעשים המבוצעים בשל התרגשות רגעית - גם אבחנה זו אין לקבלה. התופעה שבביצוע עבירות אלה, הן ע"' צעירים חמומי מוח מבין הציבור הערבי והן מבין הציבור היהודי בתחומי מדינת ישראל, היא תופעה מתפשטת והולכת ויש לעשות ככל האפשר לדכא אותה באיבה. המעצר של אלה שקיימות נגדם ראיות לכאורה במקרים אלה איננו ענישה, שכן אין לדבר על ענישה אלא לאחר ההרשעה,אלא אמצעי חשוב ומוצדק שמערכת החוק משתמשת בו להבטחת שלום הציבור ולהרחקתם של החשודים שנטלו חלק במעשים אלה. לפיכך יש להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שי ניצן לעוררת, עו"ד דהמשי למשיביס. 1.11.90).

רע"א 3545/90 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ ואח' (כקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

*היקף החשבונות שעל הבנק לצרף לתביעה נגד לקוח או ערב כדי שהתביעה תידון בסדר דין מקוצרא. בקשה זו מעוררת את השאלה מהו היקף ה"חשבונות המובאים לראייה", כאמור בתקנה 203 לתקנות סדר הדין האזרחי, ששומה על בנק התובע את לקוחותיו וערביהם לצרף לכתב תביעתו כדי להכשירו לבוא בשערי סדר הדין המקוצר. ע"י הבנק הוגשו שתי תובענות הסומכות כמקובל על כתבי ההתחייבות וערבות שעל פיהם הכירו הלקוחות .והערבים בנכונות כל קטע של הרישומים או דף מספרי הבנק כנכונים. לכתבי התביעה צורפו דפי
חשבונות שציינו תנועה שוטפת בתקופה מסויימת ויתרות חובה שעל יסודן הוגשו התובענות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שתי התובענות כשירות להתברר בסדר דין מקוצר הואיל ו"הן לסכום קצוב, מכח חוזה או התחייבות ויש עליהן ראיות בכתב". יחד עם זאת קבע שהמבקש לא יצא ידי חובת תקנה 203, שכן החשבונות שצורפו היו מקוטעים ולא כללו הסבר מלא על אופן החישוב של סכום התביעות. לפי קביעת ביהמ"ש "על המוסדות הבנקאיים לצרף לתביעות המוגשות בסדר דין מקוצר, מסמכים המכילים מידע על מצב החשבון בתקופה הרלבנטית, קרן וריבית, וכן יציינו את שיעור הריבית, המצטרפת אל הקרן כל רבעון או מעת לעת, הכל כפי שהיה נהוג בבנק באותה עת... פירוט זה מקומו בגוף כתב התביעה שאליו יצורפו המסמכים המתאימים". הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. יתכן שהמבקש היה מיטיב לעשות כקביעת ביהמ"ש המחוזי, אך אין לומר כי הוא חייב לעשות כן. כשיצא התובע ידי חובת תקנה 202(1) ונקבע שתביעתו נתמכת ב"ראיות שבכתב" יוצא הוא גם ידי חובת תקנה 203 כשהוא מצרף ראיות אלה לכתב תביעתו. עדיין מתעוררת השאלה כיצד יתגונן לקוחו של בנק מפני תובענה שהוגשה נגדו בצירוף חשבונות מקוטעים, כאמור, בסדר דין מקוצר, והעתקי החשבונות הדרושים לו להגנתו, אינם מצויים בידו. התשובה לכך היא שהלקוח יוכל לבקש מהבנק, עם קבלת כתב התביעה, (ורצוי עוד לפני כן), שתדפיסי החשבונות האמורים, המתייחסים לאותה תקופה, יימסרו לו, או הוא יוכל לבקש לעיין בספרי הבנק ולצלמם. אם הבנק לא ייענה לו, ללא צידוק סביר, לא יתקשה הלקוח לקבל רשות להתגונן על מנת להטיל על הבנק להוכיח באופן דווקני את תביעתו, או על מנת שהחשבונות יתבררו במסגרת קדם משפט. בענייננו הורה ביהמ"ש המחוזי לבנק לתקן את כתבי התביעה כאמור בהחלטתו. אם היה כבר תיקון אין סיבה להחזיר את הגלגל אחורנית, ואם הדבר טרם נעשה, יוכלו המשיבים לנהוג כאמור בפס"ד זה.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד חיים שטנגר למבקש, עוה"ד ש. פינס ושמלר למשיבים. 8.11.90).

בש"פ 3792/90 , פלוני נגד מדינת ישראל

*פרסום פרטי רופא הנאשם כביצוע עבירות מין במסגרת טיפול רפואי(הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בכך שבהיותו רופא בבית חולים ביצע עבירות מין כלפי מתלוננות שבאו לקבל אצלו טיפול רפואי. יחד עם הגשת כתב האישום ביקשה התובעת צו איסור פרסום ודיון בדלתיים סגורות. ב"כ העורר הסכים לכך וביהמ"ש נענה לבקשה ואסר על הפרסום. חמישה ימים לאחר ההחלטה, פנתה התובעת לביהמ"ש וביקשה להסיר חלקית את צו האיסור, באופן ששמו של הנאשם ומעשיו לא יהיו כלולים באיסור, למעט שמות המתלוננות או כל פרט מזהה בקשר אליהן. ביהמ"ש החליט להתיר את פרסום פרטי העורר וערר על כך נתקבל.
ב. לא נתבקש שינוי ההחלטה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות והיא עומדת בעינה. ענייננו איפוא בצו פרסום שסעיף 70 לחוק בתי המשפט חל עליו ושהוא כפוף לערר, להבדיל מצו על דיון בדלתיים סגורות שסעיף 68 חל עליו והוא אינו כפוף לערר. אלמלא צו איסור הפרסום המלא שהתבקש ע"י המדינה, ייתכן שלא היה מקום להתערב בהחלטה האחרונה של ביהמ"ש ופרשנותו את מטרת ההוראה הרלבנטית לענייננו. ברם, ענייננו בהחלטה שניתנה בבקשה לשינוי צו, והשאלה היא אם היתה עילה מוצדקת לכך. לא חל כל שינוי במצב שהצריך שינוי בהחלטה הקודמת, פרט לצורך להעביר את כל הנתונים למשרד הבריאות בקשר לנקיטת צעדים משמעתיים, אשר אף הוא נתבקש, ודבר זה כבר בא על תיקונו. הצורך להתיר עתה את פרסום פרטיו של העורר כדי להגן על
החולות, שהיא העילה העיקרית לבקשה הנוכחית, כלל לא הוברר. עד היום טרם פורסמו פרטי העורר ועם זאת לא באה כל תלונה נוספת עליו. כמו כן הדיונים המשמעתי והפלילי נקבעו למועדים קרובים ולאור זאת לא היתה סיבה מספקת לשינויו של צו איסור הפרסום.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד זכי כמאל לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 4.11.90).

ע.פ. 518/89 - מרדכי מימרן נגד מדינת ישראל

*הרשעה ביבוא קוקאין וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בייבוא כמות של קוקאין העולה על 2.5 ק"ג ונדון ל-13 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. העובדות המתייחסות להרשעה הינן משלוח של 4 חבילות מקולומביה לארץ, אשר בתיאום עם המערער הוצאו מבית הדואר בישראל. שתי חבילות נתפסו ע"י המשטרה לאחר מרדף, ואילו שתי החבילות האחרות שהגיעו ארצה קודם לכן, בסמיכות זמנים, לא נתפסו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי באמצעות 4 החבילות ששלח המערער ארצה ייבא כמות של קוקאין כאמור. המערער אינו כופר עוד בהרשעתו בייבוא שתי החבילות שנתפסו, אך טענתו היא שלא הוכח כי בשתי החבילות שיובאו ארצה ראשונה נמצאו סמים, ולחילופין לא הוכח שהחומר שנמצא הכיל קוקאין במידת הריכוז הנדרשת בדין שהיא %0.1. כמו כן ערער המערער על חומרת העונש. הערעור נדחה. נ. קיימות ראיות מספיקות על מנת לקבוע על יסודן שגם בשתי החבילות הראשונות נמצא סם מסוג קוקאין ובריכוז האסור. ביהמ"ש סמך את מסקנותיו על ראיות נסיבתיות, ובכללן שהחבילות כולן הגיעו מאותו מקום ונשלחו לאותן כתובות, שהחבילות כולן הגיעו ארצה בסמיכות תאריכים זו לזו, שצורתן של החבילות היתה בצורת החבילות האחרות, וכי עוד לפני הפרשיות נשוא אישום זה נתפסו חבילות דומות של קוקאין שיצאו מאותו מקור, ואשר בגדרן שיטת המשלוח וצורת האריזות היו דומות לאלה שלפנינו. על יסוד ראיות כאלה, הגם שהן נסיבתיות, וגם בהתחשב בעובדה שהמערער התכחש כליל לכל קשר עם אותן חבילות, והכחשתו נמצאה בלתי מהימנה, יכול היה ביהמ"ש להרשיע את המערער גם בעבירות המתייחסות לשתי החבילות הראשונות. אשר לעונש - אין הוא חורג מרמת הענישה המקובלת בכגון דא.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד חובב למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 22.11.90).

רע"א 3351/90 - יעקב מונדרר ואח' נגד משה עג'מי

*המדיניות במתן רשות ערעור נוספת לביהמ"ש העליון (הבקשה נדחתה).

זו בקשה למתן רשות ערעור נוספת לביהמ"ש העליון כאשר ב"כ המבקשים מעלה טענות מטענות שונות שכל כולן מתמקדות בכך שבפני בתי המשפט והערכאות דלמטה נפלו טעויות שונות - הן משפטיות והן עובדתיות - שעניינן ניתוח מוטעה של חומר הראיות. לעומת זאת לא עלתה כל טענה בכל הקשור לשאלה במה מיוחדת היא הסוגייה שלפנינו מסוגיות רבות אחרות אשר גם בהן עלול אחד הצדדים לסבור כי נפלה טעות בהחלטת ביהמ"ש ולמה יש ליתן בה רשות ערעור. לפיכך נדחתה הבקשה. ביהמ"ש העליון חזר והפנה לדברים שנאמרו בבר"ע 103/82 (פד"י ל"ו(3) 126) שהוא פס"ד "חניון חיפה" אשר בו ניתנה הלכה מנחה בכל הנוגע לבקשת רשות ערעור. על פי הנאמר בהלכת "חניון חיפה" "אמת המידה, על פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על ביהמ"ש, שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה, אליה הגיעה הערכאה הקודמת... יכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות על ביהמ"ש... ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם בעל משקל, לאורו מוצדק לדלות את המקרה המסויים דווקא
מבין אחרים שנתבררו בפני הערכאה הקודמת, ואשר לגביהם הוגשה בקשת רשות לערער". מאידך תינתן בדרך כלל רשות ערעור "בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית ; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה ע"י ערכאת הערעור הגבוהה ביותר... מקרים בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם... מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין...". ביהמ"ש העליון העיר כי מן הראוי שעו"ד, לפני שהוא מייעץ ללקוחו להגיש בקשת רשות ערעור, בקשה שהגשתה עלולה לעלות לו בתשלום הוצאות, יבחן היטב אם אותו מקרה עשוי להשתבץ באופן סביר והגיוני באחת המשבצות המנויות לעיל, ואם התשובה על כך אינה בברור חיובית ייטיב לעשות אם ימליץ ללקוחו שלא להגיש בקשת רשות ערעור במקום שאין לבקשה כזו סיכוי. הבקשה דנא אינה מגלה עילה עניינית אמיתית למתן רשות ערעור והמבקש חוייב בהוצאות המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ברעלי למבקשים, עו"ד ארנון לוי למשיב. 24.10.90).

בש"פ 4917/90 - זגורי שמעון נגד מדינת ישראל

*חידוש מעצר עקב הפרת תנאי שחרור בערובה (הערר נדחה).

העורר וחברו הואשמו בעבירות של הטרדת עד בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפת שוטרים. המדינה ביקשה בשעתו לעצור את השניים עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש, לא בלי היסוסים, הגיע למסקנה כי ניתן להשיג את המטרה המבוקשת על דרך תחליף למעצר. לפיכך הורה לשחרר את השניים בערבות ובמספר הגבלות, ובכללן שהשניים יהיו במרחק רדיוס של 30 ק"מ לפחות מהעיר מגדל העמק. השופט קבע כי "אם יפר אחד המשיבים אחד מן התנאים הנ"ל, יעצר לאלתר". תוך מספר שבועות בא העורר לעיר מגדל העמק תוך הפרה מפורשת של התנאי הנ"ל והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. הבקשה נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערר נדחה.
את הפרת תנאי השחרור הסביר העורר בכך שיש לו בעיות משפחתיות קשות שחייבו את נוכחותו במגדל העמק, והוא מוכן כעת לקבל על עצמו כל תנאי ובלבד שישוחרר ממעצרו. אין בערר ממש. העבירות שיוחסו לעורר הן חמורות וקשורות במישרין בנושא שיבוש הליכי משפט. לשופט היו ספקות כאשר החליט בשלב הראשון לשחרר את העורר, אך על אף זאת ניתן לעורר אשראי רב בעצם שחרורו בתנאים שהציע סניגורו. הוא מעל באשראי זה בריש גלי ולאור היום והאשראי המחודש שהוא מבקש אין לו על מה שיסתמך.

(בפני: השופט מלץ. העורר לעצמו, עו"ד י. שדמי למשיבה. 22.11.90).

בג"צ 5153/90 - המפקח הכללי של משטרת ישראל נגד שופטת בימ"ש שלום ברחובות ואח'

*חידוש חקירת נסיבות מוות לצורך החלטה אם להורות על פתיחת קברו של המנוח (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי באופן מוגבל).

בהחלטתה מיום 22.11.90 החליטה שופטת חוקרת שמותו של המנוח אלי אינהורן הוא תוצאה של התאבדות והעותר משיג על החלטה זו. ביני לביני נקבר המנוח לאחר שבקשה להשהיית הקבורה נדחתה. לפיכך, העתירה הקונקרטית לבג"צ היא שהשופטת החוקרת תורה על פתיחת קברו של המנוח והוצאת הגופה לשם נתיחה. השופטת קבעה את מסקנת ההתאבדות על יסוד עדות איש משטרה וטענות מי שהופיעו לפניה. היה בפני השופטת גם תיק החקירה אך אין לומר כי השופטת עיינה בו וההחלטה היא "אילמת" לגבי חומר הראיות הרלבנטי שהיה לפני השופטת. לכאורה, לא היו תימוכין בחומר הראיות לממצא ש"על פי עדות שכן אמר לו המנוח כי ניתן לטבול במקווה אש במקום במקווה מים". המנוח היה חולה בסכיזופרניה וגופתו נמצאה בשדה קוצים שעלה באש בנסיבות, שהן כשלעצמן חייבו חקירה, אך איש לא נקט יזמה וגם לא השופטת, כדי לברר את הנסיבות. העתירה נתקבלה באופן מוגבל.

חייבת להיות תשתית מינימלית כדי לקבוע על יסודה אם יש מקום בגדר הוראות הדין להורות על ניתוח של גוויה ואין לומר שכרגע תשתית כזו קיימת. העותר והמשיבים ביקשו להגיש ראיות בבג"צ, אך אין עילה מספקת שבג"צ יעיין בראיות. יש להפוך את הצו על תנאי מוחלט במובן זה שההחלטה תתבטל והשופט ימשיך בחקירה ויחליט, בשלב המתאים, אם יש מקום לקיים נתיחת הגופה. לעניין זה ישקול גם האם ובאיזו מידה יש עוד תועלת בניתוח הגופה למטרות החקירה ובהתחשב באינטרסים של כל הנוגעים בדבר.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, אור. עו"ד גב' נאוה בן אור לעותר, עו"ד רפאל שטוב למשיבים. 29.11.90).

בש"א 283/89 - יפת לוי נגד ישראל דשל ואח'

*פטור מאגרה (בקשה לפטור מאגרה - הבקשה נדחתה).

בבימ"ש השלום בטבריה קיבל המבקש צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות כל פעולה או להפריע לו בעיבוד שתי חטיבות קרקע בכפר פוריה, ולאחר שהמשיבים ביקשו לבטל את צו המניעה החליט בימ"ש השלום לגבי חלקה אחת לבטל את צו המניעה על יסוד טענת מעשה בית דין שלפיה נפסק כבר באותו בימ"ש שעל המבקש לסלק ידו מחלקה זו, ואשר לחלקה האחרת השאיר ביהמ"ש את צו המניעה הזמני על כנו בתנאי שהמבקש יפקיד ערבון בסך 15,000 ש"ח בנוסף על ערבות בנקאית של 5,000 ש"ח שכבר הפקיד. על החלטה אחרונה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי וזו נדחתה בהחלטה המאמצת את החלטת בימ"ש השלום על נימוקיה. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי והוא מבקש לפטור אותו מאגרת הליך הערעור בסכום של 240 ש"ח. הבקשה נדחתה.
לפי התצהיר התומך בבקשה מצבו הכלכלי של המבקש גרוע, ואולם מתוך בדיקת הנתונים אין לומר שהוא גרוע עד כדי כך שאין הוא יכול לשלם את סכום האגרה. ברם, גם אם מתעלמים ממצבו הכלכלי של המבקש, אין הוא זכאי לפטור מאגרה לפי תקנה 13 לתקנות ביהמ"ש (אגרות), שכן אין בידו נימוק ערעור המצדיק התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, המאמצת את החלטת בימ"ש השלום. אף שטענות המבקש היו קלושות נתן לו ביהמ"ש צו מניעה אך היתנה אותו בהפקדת ערבות כספית. כלל הוא שהתנייתו של צו מניעה זמני במתן ערבות הוא עניין שבשיגרה הנתון לשיקול דעת ביהמ"ש של הדרגה הראשונה, והמנעות מקביעת ערובה מהווה עילה להתערבות בימ"ש לערעורים. אין איפוא עילה לבקש להתערב בהחלטה המתנה צו מניעה זמני במתן ערובה, וקל וחומר שאין עילה לתקוף החלטה מעין זו במסגרת ערעור בדרגה שניה.

(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' עשירה ראובני למינהל מקרקעי ישראל. 11.7.89).

בש"א 2511/90 - צבי רום נגד עזבון המנוח אברהם שריער

*ערעור על החלטת הרשם שלא להאריך מועד להפקדת ערבון (ערעור על החלטת הרשם שלא להאריך מועד - הערעור נדחה).

בעקבות הגשת ערעור ע"י המערער הוא נדרש להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיב תוך 30 יום. ההודעה נמסרה במשרד ב"כ המערער ביום 13.4.89 והמועד פג ביום 13.5.89. כתב ערבות לא הופקד בתיק. לכן נקבע הערעור לדיון לשם דחייתו לפי תקנה 431. בטרם נשמע הדיון שיגר ב"כ המערער למזכירות ביהמ"ש העליון מכתב שאליו צירף צילום של כתב ערבות בנקאית מיום 25.4.89, ועליו אישור הבנק כי מסמך זה הוא העתק נכון ממקור כתב ערבות שהוצא בזמנו. כתב ערבות זה לא התקבל בתיק ביהמ"ש ובידי ב"כ המערער לא היו כל עדות או אישור לכך שכתב הערבות נמסר למזכירות במועד או בכלל. מטעם זה ביקש ב"כ המערער להאריך את המועד להפקדת הערבון. המערער הגיש תצהיר בו הסביר כי קיבל מעורך דינו את המעטפה ובה כתב הערבות לשם משלוח בדואר, וכי בפועל שלח את המכתב
בדואר רגיל ולא בדואר רשום. הרשם החליט לדחות את הבקשה להארכת המועד ואף לדחות את הערעור לפי תקנה 431, בציינו כי האחריות להגשת מסמך לתיק ביהמ"ש מוטלת על בעל הדין המבקש להגישו, ועל בעל דין הנזקק לשירותי הדואר לעמוד על המשמר ולוודא שהמסמך ששלח אמנם הגיע לתעורתו. הרשם סבר שאין צידוק להארכת המועד הן משום שכתב הערבות נשלח ללא מכתב לוואי ואין עדות בכתובין התומכת בגירסת התובע והן משום שהתובע ישב בחיבוק ידיים במשך 10 חורשים ולא בדק מה המצב. הערעור נדחה.
ב"כ המערער טוען כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות מיוחדות בהן על ביהמ"ש לדון בערעור לגופו, למרות מחדליו הדיונים של המערער, והוא מצביע על הוצאת הערבות הבנקאית במועד, משלוח כתב הערבות במועד אם כי בדואר רגיל ועל כך שכתב הערבות הגיע לתיק ביהמ"ש לפני שנקבע המועד לדיון בערעור, כעל נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת המועד להגשת הערבות והתערבות בהחלטת הרשם. ברם, נושא המצאת הערבות לוקה בהזנחה חמורה הגובלת בזלזול בסדרי הדין הנאותים. אם אכן הפסיד המערער את ההזדמנות להשמיע את טענותיו בערעור לגופו, הרי זאת בשל מחדליו הדיוניים. (בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מנדל למבקש, עו"ד א. שטיינהרץ למשיב. 22.8.90).

ע.פ. 4726/90 - שמואל שילון נגד מדינת ישראל

*הארכת מועד להגשת ערעור על החלטה לדחות בקשה לפסילת שופט (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה בטענת פסלות - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי מתנהל משפט פלילי נגד המבקש ובמהלך המשפט ביקש המבקש מספר רב של פעמים כי השופט הדן בעניינו יפסול עצמו מלדון במשפט ובקשותיו נדחו. ערעור שהוגש לביהמ"ש העליון על אחת מהחלטות אלה נדחה אף הוא. ביום 3.9.90 שב המבקש וביקש מן השופט לפסול עצמו ובקשתו נדחתה בו במקום בהחלטה מנומקת. כחלוף 36 ימים הגיש המבקש ערעור על אותה החלטה ובקשה להארכת המועד להגשתו. הבקשה נדחתה.
סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי מעניק זכות ערעור על החלטת שופט בטענת פסלות וקובע כי הערעור יוגש תוך 5 ימים. הוראות החוק הינן חריגות לכלל שאין ערעור על החלטות ביניים בעניינים פליליים. עם זאת, הואיל ומשפט פלילי אמור להתקיים ברציפות, נקבע זמן קצר להגשת הערעור כדי למנוע סחבת במשפט פלילי כתוצאה מערעורי סרק. בענייננו הוגש הערעור כחלוף 36 ימים במקום 5 ימים והמבקש מנסה להצדיק את האיחור בטענות מטענות שונות ומשונות. כל הטענות יש לדחות. כל בעל דין, אף אם הוא אסיר, זכאי לפנות לביהמ"ש ולהגיש ערעור כחוק ואין כל צורך בפורמליות מיוחדת, הגשת צילומי מסמכים או תצהירים. מידי יום מתקבלים בביהמ"ש ערעורים רבים שאינם אלא פניה פשוטה, ולו בכתב יד, ולעיתים אף בלא נימוקים. נוהלי ביהמ"ש מחייבים קבלתם של כל הערעורים הללו ובמידת הצורך נדרשת השלמת החסר במהלך הטיפול בערעור לאחר הגשתו. לא היתה איפוא כל מניעה בפני המבקש לפנות לביהמ"ש בזמן ולו גם במכתב המשוגר בדואר.

(בפני: הרשם צור. המערער לעצמו, עו"ד רזניק למשיבה. 15.11.90).

בש"פ 4932/90 - מדינת ישראל נגד אלברטו פורטה ליאונה

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (נסיון לפריצה) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

המשיב ועוד אדם הואשמו בכך כי יחד עם אחרים עשו נסיון לפרוץ למפעל תכשיטים ולגנוב את תכולתה של הכספת הנמצאת בו. הפורצים פעלו בצורה "מקצועית" ביותר, ולאחר הכנה מדוקדקת שכללה איסוף מידע והכנת רתכת, בלוני חמצן וגז, וניתוק כבלי הטלפון, החלו במבצע אך הופרעו ע"י סיור משטרתי ונמלטו. נגד המשיב וחברו הוגש ביום 19.11.89 כתב אישום. החבר שוחרר בערבות ואילו המשיב נעצר עד תום ההליכים. המשיב הגיש בשעתו ערר לביהמ"ש העליון אך הוחלט לדחותו בהתחשב בכך שקיים יסוד סביר לחשש שהמשיב ימלט
מן הדין ומן הארץ אם ישוחרר. עתה מסתיימת שנה מיום הגשת כתב האישום והמדינה מבקשת להאריך את המעצר ל-3 חודשים לפי סעיף 54. ב"כ המשיב מתנגד לכך בציינו כי אמנם ביהמ"ש עשה מעל ומעבר לזרוז המשפט, אך העיכוב במשפט נעוץ במחדלי התביעה. כן מצביע הסניגור על כך כי המשיב נמצא במעצר כבר כ-13 חודשים ומבין כל משתתפי הפשע המשיב הוא היחידי הנתון במעצר. לעומתו מצביע ב"כ התביעה על כך שהמשיב "נתפס על חם" כלשון העם, כי יש לו עבר פלילי מכביד וכי יש סיכוי טוב שהמשפט יסתיים תוך תקופת ההארכה המבוקשת. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
מצוות המחוקק היא כי לכל נאשם הזכות להשתחרר ממעצר בתום שנה אלא אם כן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות המשך המעצר. כשבאים לשקול את הנסיבות הרי אחת השאלות העיקריות הנבדקות היא קצב ניהול המשפט וסיכויי סיומו המהיר. בענייננו, קצב ניהול המשפט היה פחות או יותר סביר על רקע העומס הרב שנתונים בו בתי המשפט, וסיכויי סיומו של המשפט במשך תקופת ההארכה נראים סבירים. משמצטרף לכך החשש של המלטות המשיב מן הארץ, הרי שיש כאן נסיבות המצדיקות הארכת המעצר המבוקשת.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד אריה רומנוב למבקשת, עו"ד רובינשטיין למשיב. 16.11.90).

בש"פ 4904/90 - מדינת ישראל נגד שחר דרור

*שחרור בערובה (הדחה בעדות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בכך כי ביצע ביחס לקטין (להלן: המתלונן) עבירות של הדחה בעדות באיומים, שיבוש הליכי משפט, סחיטה באיומים ותקיפה. על פי כתב האישום מסר המתלונן הודעה מפלילה כנגד אחיו של המשיב, המואשם בעבירת אונס, והמשיב חיפש את המתלונן וכשפגשו הסיעו עמו במכונית ואיים עליו כי אם לא יחזור בו מהודעתו שמסר למשטרה כנגד האח, ולא יכתוב מכתב שלפיו העליל על האח בהודעה שמסר למשטרה, יפוצץ את המתלונן באקדח שברשותו. כתוצאה מכך כתב המתלונן בפתק את כל מה שהכתיב לו המשיב. בשלב מאוחר יותר המשיך המשיב להטפל אל המתלונן, סטר לו כשפגש בו במקרה ואיים עליו שיגמור אתו את החשבון. אין מחלוקת שיש בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיב, כשעיקר הראיות הן גירסתו של המתלונן. המדינה ביקשה את מעצר המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש דחה את הבקשה, "אם גם לאחר היסוסים", הורה לשחרר את המשיב בערבות וכן הורה כי המשיב ימצא באיזור תל אביב ודרומה ממנו. הערר נתקבל.
את נסיבות העבירות יש לראות בחומרה. המשיב שהוא בן 23, נקט כלפי המתלונן, שהינו קטין, באיומים לחייו ואף נקט נגדו באלימות ממש.. אלה פעלו את פעולתם והמתלונן כתב פתק כדרישת המשיב בו חזר מגירסתו, ומסתבר מתוך ראיות שבידי המדינה, שהמתלונן אף חשש להגיע לביהמ"ש ולפרקליטות. גם כשהעיד המתלונן בעת המשפט של אחי המשיב, נפל עליו פחדו של המשיב כשזה שהה באולם ביהמ"ש, ורק כשהמשיב יצא מהאולם מוכן היה המתלונן לספר את גירסתו. יש לציין עוד כי במשפט של אחי המשיב אמור עוד להעיד קטין נוסף וקיים חשש שגם לגביו עלול המשיב להפעיל אמצעים בלתי כשרים. זאת ועוד, המתלונן משמש עד עיקרי במשפטו של המשיב וקיים חשש סביר שהמשיב ינסה שוב להסיט את המתלונן מגירסתו ויבצע את איומיו לנקוט באלימות נגד המתלונן. בנסיבות המקרה אין בהגבלת התנועה שהוטלה על המשיב, שישהה בתל אביב ודרומה לה, הבטחה של ממש כי לא ינסה ליצור קשר עם המתלונן או עם הקטין האחר. בהתחשב בכל האמור יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים. לאחר שיעידו הקטין השני והמתלונן, יוכל המשיב להגיש בקשה לעיון חוזר.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' סיגל קוגוט לעוררת, עו"ד משה גלעד למשיב. 9.11.90).

רע"א 4295/90 ד"ר יהודה שנהב נגד אפטרנס פאונדיישן ואדוז

*בקשה לתיקון כתב תביעה בסדר דין מקוצר ע"י הוספת עילות חדשות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיבה הגישה תובענה בסדר דין מקוצר נגד המבקש על סכום של 625,000 דולר. כתב תביעה מבוסס על הסכם שיפוי אשר על פיו התחייב המבקש לשפות את המשיבה עד לסכום של 487,500 דולר, אם השקעה בחברה מסויימת תרד לטמיון. נוסף לעילת הסכם השיפוי נתבססה התביעה על עילות של מצג שווא ואולי גם רשלנות. המבקש הגיש בקשה למחוק את הכותרת ב"סדר דין מקוצר" ולחילופין למתן רשות להתגונן. בדיון שנתקיים בפני הרשם הסכים פרקליט המשיבה לצמצם את כתב התביעה לעילת השיפוי בלבד, ובהתאם לכך הוגש כתב תביעה חדש המבוסס על עילת השיפוי לבדה, על סכום של 487,500 דולר. בכתב התביעה השני שמרה המשיבה על זכותה לתבוע את המבקש על יסוד עילות נוספות. בתביעה זו ניתנה למבקש רשות להתגונן. לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב התביעה על מנת לבסס את התביעה, בין השאר, גם על מצג שווא, רשלנות וחוסר תום לב. השופט נעתר לבקשה ומכאן הבקשה לרשות ערעור. הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והערעור נתקבל.
משהסכים פרקליט המשיבה להגביל את התביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר לעילת השיפוי לבדה, ועל יסוד החלטה זו ניתנה למבקש רשות להתגונן, הרי מנועה המשיבה מלעתור, על דרך של תיקון, להוסיף בדלת האחורית עילות אלה ואחרות המסתעפות מהן לכתב התביעה, על מנת לעקוף את ההחלטה בדבר כשירותה של התובענה להתברר בסדר דין מקוצר, שנתקבלה בין השאר על יסוד הצהרה זו. הנסיון לעשות כן גובל בשימוש לרעה בהליכי משפט. בנסיבות אלה תקנתה של המשיבה היא לתבוע על יסוד שאר עילותיה בתובענה נפרדת.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד א. קוגלר למבקש, עו"ד חומסקי למשיבה. 27.11.90).

ע.פ. 4088/90 - אביטן ניר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות בנהיגה רשלנית)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בגרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, בנהיגת רכב בקלות ראש וברשלנות, ובסטיה מנתיב נסיעה ונדון ל-9 חודשים מאסר בפועל, 15 חודשים מאסר על תנאי, פסילה מלהחזיק רשיון במשך 9 שנים וכן הופעלו במצטבר שני עונשי פסילה מותנים לתקופה מצטברת של ששה חודשים. ביהמ"ש גם קנס את המערער ב-5,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער גרם למותה של צעירה שישבה לידו ופצע שלשה אנשים נוספים, וזאת כאשר נהג ברשלנות במהירות שבין 140-130 קמ"ש בכביש מגדל העמק נהלל. לפני תחילת הנהיגה ובמהלך הנסיעה, שתה המערער שני בקבוקים ופחית בירה. התנהגותו של המערער גילתה אי התחשבות חמורה בסיכונים שיצר ובעטיים קופחו חיי נערה צעירה. לחובת המערער רשומות עבירות תנועה רבות, וביניהן אף כאלה אשר היה בהן משום ביטוי לזלזול בדיני התעבורה. הסניגור טען כי העונש שנגזר חמור בהשוואה לעונשים המוטלים בבתי המשפט עקב עבירה על סעיף 304 הנ"ל, וכן העלה את הנסיבות האישיות של המערער. ברם, הנסיבות האישיות אין בהן כדי להפחית מחומרת ההתנהגות. אשר לרמת העונשים המקובלת, מן הראוי להדגיש כי המציאות בכבישי הארץ מחייבת נקיטת אמות מידה עונשיות מחמירות יותר. אם העונשים המוטלים בבתי המשפט במקרים דומים קלים יותר מהעונש שנגזר במקרה דנן, מן הנכון לשנות את המדיניות העונשית, כדי שמעשי הרשלנות המסכנים חיי אדם ייענשו כנאות וכדי שיהיה משקל מרתיע משמעותי יותר להתנהגות נלוזה בעת נהיגה.