ע.א. 570/87 - שושנה בורשטיין ואח' נגד זאב לב הר חברה לבניין... בע"מ (בפירוק) ואח'
*בקשה למחיקת הערות אזהרה לטובת רוכשי דירות בעקבות ביטול הסכם קומבינציה עם קבלן(מחוזי ת"א - ה.פ. 309+439/84 - הערעור נדחה).
א. המערערים, בעלים של מקרקעין, עשו הסכם קומבינציה עם המשיבה, שהיא חברה קבלנית (להלן: הקבלן). 62 אחוז מן הדירות הנבנות היו מיועדות למכירה לצדדים שלישיים ע"י הקבלן. הקבלן הפר את התחייבויותיו הן כלפי המבקשים והן כלפי רוכשי הדירות והותיר את הבניין בלתי גמור. המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי שתי בקשות -האחת לקבלת פס"ד הצהרתי בדבר בטלות הסכם הקומבינציה, והשניה למחוק את כל הערות האזהרה שנרשמו מכוח הסכם הקומבינציה לטובת רוכשי הדירות ולטובת הבנקים שנתנו הלוואות לרוכשי הדירות. סעיף 11 בהסכם קבע כי הערות האזהרה יירשמו לטובת רוכשי דירות בהתאם להתקדמות הבניה, כך שבכל שלב של בניית הבית ניתן יהיה לרשום מספר מסויים של הערות אזהרה לטובת הרוכשים. לצורך רישום הערות אזהרה ניתן יפוי כח לעו"ד. בסעיף 11(3) האמור, נקבע כי "בכל הסכם שיערוך הקונה עם רוכשי דירות יכתבהסעיף המנוסח להלן... 'הקונה מצהיר מאשר ומתחייב כי עובר לחתימתו על הסכם זה הוצג בפניו ההסכם מיום (ההסכם בין הקבלן לבין הבעלים) וכי הובהר לו שזכויות המוכר במגרש נובעות ותלויות בהסכם הנ"ל והקונה חותם בצד סעיף זה לאישור בלתי חוזר להסכמתו לכך'". בכל ההסכמים שנערכו בין הקבלן לבין רוכשי הדירות הוכנס הסעיף האמור. טענת המערערים היתה כי לנוכח קיומו של סעיף 11(ד) להסכם הקומבינציה, שהפך חלק מכל חוזה רכישה שעשה הקבלן עם רוכשי הדירות, ולנוכח ביטולו של הסכם הקומבינציה - דין הערות האזהרה שנרשמו לטובת הקבלן ולטובת רוכשיהדירות להימחק מן הטעם שבטלה העילה לרישומן. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים והערעור נדחה באשר לרוכשי הדירות ונתקבל באשר להערת אזהרה שנרשמה לטובת הקבלן.
ב. התחייבותו החוזית של בעל מקרקעין כלפי הקבלן לרשום הערת אזהרה לטובת רוכשי הדירות מקימה קשר משפטי ישיר בין בעל המקרקעין לבין רוכשי הדירות. תוכנו של היחס שבין הבעלים לבין רוכשי הדירות מתמצה בהסכמתו של בעל המקרקעין למכירת הדירות ובכך שלא תירשמנה עיסקאות הסותרות את זכותו של הקונה לקבל דירה מהקבלן. בהסכימו לרישום הערת אזהרה על רכושו לטובת הקונה, נוטל בעל המקרקעין חלק פעיל בהגנה על זכויותיו החוזיות של הקונה. אכן, ניתן להתנות על תוקפה של הערת האזהרה, ברם, התנייה בדבר אפשרות ביטול הערת אזהרה במקרה שיבוטל הסכם הקומבינציה, חייבת להיות מפורשת, הן בהסכם גופו והן ביפוי הכח, על מנת שהיריעה על הסייגים תגיע לרוכש הדירה בעת רישום ההערה.
ג. אין לראות בסעיף 11(ד) הנ"ל התנייה מפורשת על תוקפה של הערת האזהרה. אין באותו סעיף קביעה מפורשת כי אם יתבטל הסכם הקומבינציה יימחקו הערות האזהרה. המערערים הסדירו בפרוטרוט את דבר רישומן של הערות האזהרה, והתנו את הרישום בקצבהבנייה ובהכנסת נוסחו של סעיף 11(ד) לחוזים עם הקונים, אך אין כל אמירה מפורשת לגבי האפשרות כי ההערות ימחקו מטעם כלשהו. ייתכן שכוונת המערערים, מנסחי סעיף 11(ד), היתה לעגן בסעיף זה הסדר בדבר מחיקת הערות אזהרה עם פקיעת זכויות הקבלןעל פי הסכם הקומבינציה, דא עקא, גם אם היתה כוונה כזו, לא השכילו עורכי ההסכם לצקת אותה לתוך מסגרת משפטית אשר תביע אותה באופן ברור וחד משמעי. בכוונות סמויות מן העין לא סגי והקובע הוא נוסחה של התנייה החוזית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל אריאלי למערערים, עו"ד אבי מאיר למשיבים. 17.6.90).
ע.א. 463/90 - איגוד הכדורסל בישראל נגד ל.כ.ן לקידום כדורסל נשים ואח'
*הצורך בפנייה קודמת של קבוצת כדורסל למוסדות השיפוט של איגוד הכדורסל לפני שפונים לבימ"ש נגד האיגוד(מחוזי ת"א - ה.פ. 374/89 - הערעור נתקבל).
א. המשיבות, המייצגות קבוצות כדורסל של נשים, טוענות כי סעיפים מסויימים בתקנון איגוד הכדורסל בישראל מהווים הוראות המפלות הפלייה פסולה קבוצות כדורסל של נשים. המדובר בהוראות המגבילות קבוצות נשים בליגה הלאומית מלרשום שחקניות זרות לקבוצות והוראה לגבי קבוצות נשים בליגה הלאומית השונה מההוראה הקיימת לגבי קבוצות גברים בליגה הלאומית, מבחינת הסכום המכסימלי המותר בתשלום לשחקניות, למאמן ולשאר ממלאי התפקידים. לטענת המשיבות, ההוראות האמורות הן בניגוד לעקרון השוויון בין נשים וגברים ובניגוד לרוחו של חוק הספורט הקובע מתן הזדמנות שווה לפעולות נשים בספורט. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסעיפים אכן מהווים הוראות המפלות קבוצות כדורסל של נשים, ובערעור טוען המערער כי ביהמ"ש טעה כשנזקק לבקשה לפני שהמשיבות מיצו את ההליכים בפני מוסדות השיפוט הפנימיים של המערער, וכן טעה בקבעו כי מדובר בהוראות המהוות הפליה פסולה. הערעור נתקבל מן הטעם הראשון וממילא לא נדון מן הטעם השני.
ב. סעיף 10 בחוק הספורט קובע כי התאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את הניהול התקין של הענף או של ענפי הספורט שהם מרכזים וכי בתקנונים ייקבעו הוראות בעניין מתן הזדמנות שווה לפעילות נשים בספורט. נקבע בסעיף 11 של החוק כי "הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בעניינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון: החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן לפני ביהמ"ש". על פי סעיף זה, הסמכות לדון בעניינים הקשורים לפעולות במסגרת התאחדות או איגוד היא בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון. כיוון שהמשיבות קובלות על ההוראות בתקנונים, קיימת האפשרות לערער בפני ביה"ד העליון על תוקפן של ההוראות שבמחלוקת. כבר נקבע לא אחת לגבי גופים וולונטריים, שכשיש לאלה מנגנון שיפוט פנימי, מן הראוי למצות הליכי שיפוט פנימיים תחילה.
ג. על אף הנטיה שלא להתערב בעניינים שבהם קיים הסדר שיפוט פנימי בגופים וולונטריים, הרי גם לאחר החלטת ביה"ד אין הדרך לביהמ"ש חסומה באותם מקרים שראוייה התערבות של ביהמ"ש. רק מילים מפורשות של המחוקק יש בהן כדי לשלול התערבות כזו של ביהמ"ש בהחלטות טריבונלים של גופים וולונטרים. בסעיף 11 לחוק הספורט יש רמז ברור לכך שהתערבות ביהמ"ש לא נשללה ע"י החוק בענייננו. הסיפא של סעיף 11 קובעת ש"החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן בפני בימ"ש". מן הנוסח השולל סמכות בענייני משמעת שהוכרעו סופית ע"י מוסדות השיפוט של האיגוד, ניתן להבין, שבעניינים אחרים החלטות ערכאת השיפוט העליונה של האיגוד אינן חסינות, במקרים המתאימים, בפני התערבות ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד צבי יפה למערער, עו"ד כרמל שלו למשיבות. 22.6.90).
ע.א. 702/88 - שפירא כרמלה נגד נחום ויקטור
*דחיית תביעה עפ"י שיקים(מחוזי חיפה - ת.א. 1719/86 - הערעור נדחה).
א. אחד ציון תוהמי (להלן: תוהמי) הוא חברה לחיים של המערערת ובעבר היה שותף למשיב בניהול עסקי תיווך. בידי המערערת שני שיקים שניתנו ע"י המשיב לתוהמי כשהם על החלק ומולאו לאחר מכן, כאשר המערערת נרשמה כנפרע והסכומים שמולאו היו בשיק אחד כ-23 מליון ש"י ובשיק השני כ-30 מליון ש"י. המערערת הגישה את השיקים לביצוע
נגד המשיב וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה. ביהמ"ש קבע כי השיק הראשון ניתן כפקדון להחזרת הלוואה שניתנה ע"י תוהמי למשיב וקיבל את טענת המשיב כי ההלוואה הוחזרה לתוהמי. על גבי שיק זה רשום הסכום 15,850 דולר ואין חולק כי השיק ניתן להבטחת החזרתו של סכום זה. הוכח כי המשיב שילם לתוהמי את הסכום הנ"ל אך תוהמי טען כי הסכום ניתן לו לסילוק חובות אחרים שהמשיב חייב לו. ביהמ"ש קבע כי משטען תוהמי שהסכום שקיבל הוא לכיסוי חוב אחר שהנתבע היה חייב לו, היה על התובעת להוכיח כי אמנם היה המשיב חייב לתוהמי חוב אחר. אשר לשיק השני - נקבע כי בחודש אוגוסט 1984 עמד תוהמי להשתחרר בערובה בעקבות מעצרו והוא נזקק לערבות בנקאית. לשם כך מסר תוהמי למשיב מליון ש"י שהופקד בחשבונו של המשיב ולדרישתו של תוהמי נתן המשיב לתוהמי שיק. על פי דרישתה של המערערת הוחזר לה הפקדון והיא התחייבה להשיב למשיב את השיק שניתן על ידו. המערערת טוענת כי השיק שהוגש לביצוע הוא שיק אחר, אך ביהמ"ש המחוזי לא האמין לה וקבע כי לכל הדעות לא הוחזר למשיב כל שיק ולא קיבל את טענת המערערת שהיא איבדה את השיק האמור והשיק דנא הוא שיק אחר. הערעור נדחה.
ב. בבואו לבחון את הראיות שבפניו קבע ביהמ"ש כי אינו מוכן לקבל את עדותו של אף אחד מן הצדדים ולא הסתמך על עדותו היחידה של אף אחד מהם בלא שיהיה לה סיוע של ממש ממקור חיצוני. אין פגם בגישה זו, שאף בדיעבד, למקרא ניתוח הראיות, הוכיחה את עצמה כדרך נכונה להכרעה בין הטיעונים המנוגדים של בעלי הדין. אשר לשיק הראשון - קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי משהוברר שסכום החוב הוחזר היה על התובע להוכיח כי קיים חוב אחר מבוססת על הלכתו של ביהמ"ש העליון ומקובלת היא. לא באה כל הוכחה לחוב אחר, ומשלא עלה בידי המערערת להוכיח את טענתה כאילו החזרת החוב היתה לכיסוי חובות אחרים, נותרה כמוכחת טענתו של המשיב כי השיקים ניתנו להחזרת ההלוואה. צדק השופט גם בקבלו את גירסת המשיב באשר לשיק השני כי השיק שבידי המערערת הוא אותו שיק שהיתה צריכה להחזיר לו ושהשיב לה את הפקדון שניתן לצורך קבלת הערבות לשחרור ממעצר. אין חולק על כך שהמערערת איננה בבחינת אוחזת כשורה ומהרגע שהוכח פרעונם של השיקים, בין לתוהמי ובין למערערת, יש בכך כדי פקיעה מוחלטת של השיקים ולא נותר לדיון כל אספקט שטרי כלשהו. על כן צדק ביהמ"ש כאשר לא דן באספקטים השטריים של השיקים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד י. וולר למערערת, עו"ד אולק שפיר למשיב. 4.6.90).
ע.א. 197/88 - מ.מ. סוכנות להשקעות חיפה בע"מ ואח' נגד בנק איגוד לישראל בע"מ
*דחיית בקשה לרשות להתגונן(מחוזי חיפה . ת.א. 224/87 - הערעור נדחה).
א. נגד המערערים הוגשה ע"י המשיבה תובענה בסדר דין מקוצר על יתרת חוב של המערערים למשיבה ובקשת המערערת להרשות להם להתגונן נדחתה. המערערים ביקשו להסתמך על תצהיר שהוגש על ידם בבקשה להסרת עיקול, בנוסף לתצהיר שהוגש על ידם בתובענה זו ובקשה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. לתובענה צירפה המשיבה דף חשבון הכולל את התנועות בחשבונם של המערערים וכן טופס תנאי אשראי כלליים המהווה, בין השאר, הסכם בדבר שיעור הריבית בו תחוייב המערערת בגין הלוואות שתיקח מן המשיבה בדרך של משיכות יתר. טענת המערערים על היעדר ראשית ראיה המתחייבת מן ההליך שננקט ע"י המשיבה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
ב. לעניין צירוף תצהיר שהוגש בהליך אחר - בדיון בבקשה לרשות להגן אין בפני ביהמ"ש אלא התצהיר התומך באותה בקשה. אם חפצו המערערים לצרף תצהיר נוסף, שאף הוא יתמוך בבקשתם, היה עליהם להגיש על כך בקשה בעוד מועד, מה עוד שעמד לרשותם
זמן למכביר לעשות זאת. זאת ועוד, אפילו היה מתקבל התצהיר הנוסף לא היה בו כדי לשנות את התוצאה, שכן תצהיר זה הכיל אמירות כלליות וסתמיות בלבד. גם התצהיר שהוגש בתובענה זו לא היה אלא גיבוב של טענות כלליות וסתמיות שלא היה בו כדי לעמוד בחובה המוטלת על המבקש רשות להתגונן להכבד ולהכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו. טענה סתמית של "אינני חייב" אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להגן. טענה סתמית כזו איננה טענת עובדה שניתן להוכיחה בראיות אלא מסקנה משפטית וספק אם בכלל מקומה בתצהיר.
ג. עוד קבלו המערערים על כך שתובענתה של המשיבה לקתה בהיעדר פרטים, מה שהכביד עליהם להתגונן כיאות, היינו את סתמיות טיעונם מנסים המערערים להצדיק בהיעדר פרטים מספקים בתובענה. גם טענה זו בדין נדחתה. אילו חפצו המערערים באמת ובתמים בהשלמת והוספת עובדות, יכלו להשיג זאת ללא כל קושי. הם לא ביקשו פרטים נוספים מן המשיבה ולא ניצלו את זכותם הדיונית לבקש פרטים נוספים על פי תקנה 65 לתקנות סדר הדין האזרחי.
ד. בשולי פסה"ד הובעה הסתייגות מן הדרך שננקטה ע"י ביהמ"ש המחוזי, כאשר הותיר בלתי פסוקה את הריבית האמורה להתווסף בעתיד על חוב הקרן. מן הראוי שפסה"ד יושלם עד תום וכי לא תוותר פעולה כלשהי לביצוע בעתיד.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד גב' צפורה פיגנבוים למערערים, עו"ד שלמה לבנוני למשיבה. 5.6.90).
ע.א. 46/89 - יהודית רוזן ואח' נגד יהודית בהט ואח'
*בקשה לתיקון צו קיום צוואה(מחוזי חיפה - ת.ע. 2321/85 + המ' 1154/86 - הערעור נדחה).
א. המנוח אנדריי קליין (להלן: המנוח) ערך צוואה בה הוריש את כל רכושו לאשתו מלבינה קליין, שנפטרה כמה שנים אחריו (להלן: המנוחה). בסעיף 4 של הצוואה נקבע כי במות המנוחה יעבור רכושו של המנוח, אותו ירשה המנוחה, בחלקים שווים למערערת ולמשיבה. ביום 21.5.82 אישר ביהמ"ש המחוזי את צוואתו של המנוח. ביום 9.5.82 ערכה המנוחה צוואה בו הורישה את רכושה כדלהלן : הדירה ותכולתה למערערת ולמשיבה בחלקים שווים ; כספים ומטבע זר: למערערת %60, למשיבה %20, ולאחרים %40. צוואת המנוחה קויימה ביום 30.12.85. ביום 1.12.86, היינו 11 חודשים לאחר קיום הצוואה של המנוחה, הגישה המשיבה בקשה לתיקון הצו "באופן שייאמר בו שהוראות צוואת המנוחה כפופות לכך שכל אשר בעזבון של מלבינה קליין אשר הגיע לה בירושה מבעלה אנדרי יקבלו בחלקים שווים (המערערת והמשיבה)". ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור על כך נדחה.
ב. מתוך ספק שמא עניין לנו "בהחלטה אחרת" הגישו המערערים גם בקשה לתת להם רשות לערער. בקשה זו היתה מיותרת. בהתאם לסעיף 152 לחוק הירושה וסעיף 41(א) לחוק בתי המשפט, ערעור על החלטה לפי סעיף 72 לחוק הירושה יוגש בזכות.
ג. טענות המערערות הן כי פנייתה של המשיבה לקתה בשיהוי נוכח האמור בסעיף 72(א) לחוק הירושה שלפיו ביהמ"ש שנתן צו ירושה או צו קיום צוואה "רשאי... לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו ; אולם רשאי ביהמ"ש שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו, לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה". טענת המערערות היא כי המשיבה יכלה להעלות את השגתה לפני מתן הצו ומכל מקום היה עליה לעשות זאת "בהזדמנות הסבירה הראשונה" והיא לא עשתה כן. אשר לכך - הסיבה לבקשת התיקון נעוצה בכך שהמשיבה לא ידעה בזמן קיום צוואת המנוחה, את תוכן צוואת המנוח, וממילא לא היתה יכולה להעלות את דרישתה בעת הדיון בקיום צוואתה של המנוחה.
ביהמ"ש קבע על יסוד הראיות שהיו אמינות בעיניו כי לראשונה נודע למשיבה על תוכן צוואת המנוח בחודש אפריל 1986 ואין להתערב בממצאו זה של ביהמ"ש המחוזי.
ד. עוד הוברר כי ביום 20.6.86 נתקיימה פגישה במשרדו של הפרקליט המייצג את המערערות, במגמה למצוא הסדר שיניח את דעת המשיבה, אלא שהמשיבה נתקלה בתשובה שלילית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מאחר שמתעוררת השאלה אם השתהתה המבקשת בהגשת בקשתה, יהיה זה נכון לקבוע כי מיום 20.6.86, יש לחשב את ההשתהות. היינו, את התקופה שמן היום בו נודע למשיבה תוכן צוואת המנוח ועד ליום הפגישה אין למנות בחישוב אורך השיהוי. ביהמ"ש הבהיר כי יש לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו ובמקרה שלנו מיד כשנודע למבקשת על תוכן צוואת המנוח ומהותה היא פתחה במגעים עם המערערות על מנת להסדיר את הסכסוך ואף היה נסיון למצוא הסדר כלשהו ללא הצלחה. בנסיבות אלה אין לראות בתקופה שבין מתן התשובה השלילית ביום 20.6.86 ועד ליום הגשת הבקשה ביום 1.12.86 תקופה ארוכה מדי. בכך אין להתערב.
ה. הגורמים העיקריים שביהמ"ש מתחשב בהם בבואו להחליט אם חל איחור בהגשת בקשה על פי סעיף 72(א) לחוק הם מידת האיחור בהגשת הבקשה ; מהו ההסבר של המבקש לאיחור ; האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים בהבאת חומר ראיות לפני ביהמ"ש לביסוס טענותיו. בענייננו מדובר באיחור של ששה חודשים בלבד, שלא השפיע במאומה על אפשרות בירורן של העובדות, מה עוד שכל כולו של התיקון התגדר במתן ביטוי להוראה חוקית מחייבת כאמור להלן.
ו. בין נימוקי הערעור מעלות המערערות טענה כאילו אין להתייחס לנושא הנדון כצוואה של יורש אחר יורש. טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות המשתקפת מנוסח הסעיף 4 לצוואה. סעיף 42 לחוק הירושה, לעניין יורש אחר יורש, קובע כי "המצווה רשאי לצוות לשנים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון". זוהי בדיוק הוראת סעיף 4 של הצוואה. אם כך ברור שחל בענייננו סעיף 42 בכללותו הקובע כי "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון ; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני ע"י צוואה". מכח הוראת חוק זו יש לקרוא כל צוואה של הנהנה הראשון כאילו כפופה היא לתנאי האמור. כל שביהמ"ש עשה, בהיעתרו לבקשת התיקון, הוא בכך שנתן ביטוי להוראת חוק המחייבת בכל מקרה. נוכח האמור לעיל, ספק אם בכלל יש צורך בתיקון הצו, שכן בכל מקרה יש לקרוא את הצו בכפיפות להוראת החוק ובעקבות זאת חופשי הנהנה השני לפנות לביהמ"ש המוסמך על מנת לקבל סעד בדבר בעלותו על אותם פריטי רכוש שנשתיירו מכח הצוואה המקורית, אם נשתיירו.
ז. יש להבהיר כי בקשה זו, כפי שהוגשה ע"י המשיבה, אינה חייבת לפרט, כטענת המערערות, את הרכוש שנותר מתוך רכושה של המנוחה. כל מטרתה לקבוע את העקרון בדבר כפיפות צו הקיום לזכות הירושה הנובעת מן הצוואה המקורית. הבירור המפורט ייעשה בדיון נפרד שרק במסגרתו ניתן יהיה לברר אם אמנם נותר רכוש כזה ומהו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד ח. פאל למערערות, עו"ד ז. דימנט למשיבות. 4.6.90).
ע.א. 821/88 - א. לוי קבלני בנין בע"מ נגד שמי את סמי אבו חמוד
*דחיית בקשה לחקירת מהנדס-מומחה על חוות דעתו(מחוזי חיפה - ת.א. 887+927/87 - הערעור נתקבל).
א. המערערת היתה קבלן ראשי של חברת עמידר לצורך ביצוע עבודות מסויימות והמשיבים ביצעו עבודות אלה כקבלני משנה עבור המערערת. בין המשיבים למערערת נתגלעו סכסוכים כספיים ובמהלך משפט בביהמ"ש המחוזי הגיעו הצדדים להסכם שלפיו בירור הסכסוך יימסר להכרעתו של מהנדס שימונה ע"י ביהמ"ש והסכם זה קיבל תוקף של
פס"ד חלקי וביהמ"ש מינה מהנדס כאמור. בהסכם מינוי המהנדס צויין בין היתר כי "המהנדס יבדוק את כל החשבונות נשוא ההסכמים שבין התובעת (המשיבה) מצד אחד ובין הנתבעת (המערערת) לבין עמידר בע"מ והנוגעים להסכמים שבין התובעים לנתבעת מצד שני לרבות יומני עבודה... כן יבדוק המהנדס חשבוניות... לרבות חוזים עם הספקים למיניהם... המהנדס יבדוק את אופן ההתחשבנות בין הנתבעת ועמידר בכל הנוגע לעבודות שבוצעו ע"י התובעים עבור הנתבעת..." וכו'. לאחר שהצדדים השמיעו טענותיהם בפני המהנדס הגיש הלה לביהמ"ש את חוות דעתו בה קבע כי על המערערת לשלם סכום כסף למשיבים. לפני שביהמ"ש נתן פס"ד אישר המהנדס, לבקשת המערערת, כי לא נדונו בפניו חלק מן הנושאים שצויינו בהסכם שבין הצדדים למסירה למהנדס. על יסוד כך הגישה המערערת בקשות לביהמ"ש כי ידון בחלקים מחוות הדעת של המהנדס ולחילופין שיאפשר לחקור את המהנדס בקשר לחישובים מסויימים שערך. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את בקשות המערערת משני נימוקים : ראשית, מפני שהצדדים ויתרו מראש על הזכות לערער על ממצאיו של המהנדס כאמור בסעיף 7 להסכם לאמור "הכרעתו של המהנדס תחייב את שני הצדדים ללא זכות ערעור" (להלן: תניית הסופיות); שנית, מהטעם שלגופו של עניין לא יצאה המערערת מקופחת. הערעור נתקבל.
ב. במרכזו של הערעור עומדת שאלת משמעותה של תניית הסופיות. המערערת טוענת כי חריגה מהאמור ביתר סעיפי ההסכם משמיטה את הבסיס מתחת ל"תניית הסופיות". מנגד טוענים המשיבים כי היענות לבקשות המערערת כמוה כפתיחת הדיון מחדש, דבר ש"תניית הסופיות" נועדה למנעו. האפשרות לתקוף את חוות הדעת של המהנדס תלוייה במידה רבה בשאלה מה מעמדו וסיווגו המשפטי של המהנדס בנסיבות העניין, האם מדובר במומחה מוסכם או שמא מדובר בבורר או "מעין בורר". ההבדל הוא בכך שבעוד שמינוי מומחה מוסכם אינו משחרר את ביהמ"ש מחובתו להכריע בסכסוך, הרי שבורר מתמנה במטרה ברורה להכריע בסכסוך, וביהמ"ש מאבד אז את מעמדו המרכזי בדיון ויכולת התערבותו מוגבלת.
ג. במקרה דנן לא ניתן לומר כי המהנדס הינו מומחה גרידא, שכן הצדדים הסכימו להקנות לו סמכות הכרעה בסכסוך, ומעמדו של מומחה גרידא מתאפיין דווקא בהיעדר סמכות כזו. לכאורה, ההסכם בין הצדדים הוא הסכם בוררות אולם אם היה המומחה בורר, הרי שהיה על ההליך כולו להתנהל בהתאם להוראות חוק הבוררות ודבר זה לא נעשה. למעשה איש מהצדדים לא טען כי מדובר בבורר ממש, ביהמ"ש המחוזי קבע שהמומחה היה לכל הפחות "מעין בורר" אם לא בורר ממש, והצדדים קיבלו סיווג זה והתייחסו למהנדס כאל "מעין בורר" ועל כן ניתן לצאת מן ההנחה כי זהו מעמדו של המהנדס.
ד. נשאלת השאלה מהו היקף הביקורת של ביהמ"ש ביחס לחוות דעת של "מעין בורר", ובמיוחד מהי המשמעות של הסכמת הצדדים שלא לערער עליה. פסיקתו של ביהמ"ש העליון בשאלה מהו "מעין בורר" ומה היקף הביקורת השיפוטית על הכרעותיו אינה חד משמעית וישנם הבדלים בהדגשים בעיקר. כאשר ביהמ"ש מפקיד בידי מומחים את התפקיד לבחון נושאים מסויימים השנויים במחלוקת, אין ביהמ"ש צריך לכבול את שיקול דעתו באופן אבסולוטי ולהתחייב מראש לאמץ את חוות דעת המומחה, תהא אשר תהא, ואין נפקא מינה לעניין זה אם הצדדים הביעו הסכמתם לכך. ביהמ"ש צריך להסביר לצדדים כי ההכרעה הסופית בעניין קביעת הממצאים תשאר תמיד בידו. אם חוות הדעת של המומחה אינה מתקבלת על דעתו לא יהיה ביהמ"ש כבול בחוות דעת המומחה באורח אוטומאטי.
ה. במשפט דנן היה על ביהמ"ש לאפשר חקירה של המהנדס למרות שניתנו לו סמכויות הכרעה ולמרות שהוסכם בין הצדדים שעל הכרעתו הם לא יערערו. זאת, משום שהצדדים פירטו במיוחד את הנושאים שעל המהנדס לבדוק והוא לא עמד בכך. כאשר ברור על פני הדברים שהמהנדס לא פעל כפי שנתבקש לעשות ע"י הצדדים, יש לאפשר לצד הנפגע
להוכיח, על ידי חקירת המומחה או ה"מעין בורר" וע"י יתר הראיות כי ישנו פגם במסקנותיו של המומחה. אין ביהמ"ש יכול לעצום עיניו כאשר עולה לפניו טענה מבוססת לכאורה של חריגה מסמכות, ועליו לאפשר לצד הטוען אותה לחקור את "המעין בורר". במקרה דנן סירב ביהמ"ש לאפשר כל טענה שהיא כנגד מסקנות המהנדס ובכך שגה.
ו. אשר להסכמת הצדדים שלא יערערו על הכרעתו של המומחה - המדיניות המשפטית הנאותה היא שלא לקבל הצהרה כזאת כסופית ומוחלטת. אחד משניים : או שההכרעה מועברת אל בורר ואז היא סופית בכפוף להוראות חוק הבוררות, או שהמומחה איננו בורר, ואז ההכרעה הסופית חייבת תמיד להישאר בידי ביהמ"ש.
ז. נימוק נוסף להחלטת השופט היה כאמור כי אפילו חרג המהנדס מסמכותו הרי הפעיל שיקול דעת עצמאי בנושאים שונים ובחלקם היה הדבר לטובת המערערת. משום כך סבר שאין להתיר התייחסות מדוקדקת לפרטי חוות הדעת. גם לכך אין להסכים. בנושאים בהם לא הוקנה למהנדס שיקול דעת עצמאי לא יכול היה להפעיל שיקול דעת כזה. העובדה שהפעיל שיקול דעת כדין בנושאים מסויימים, אינה יכולה לכסות על חריגה מסמכות בנושאים אחרים. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיאפשר חקירתו של המהנדס ויתן פס"ד חדש בנדון.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד י. ישורון למערערת, עו"ד ז. כאמל למשיבים. 10.6.90).
ע.א. 654/88 - אברהם בן אליהו נגד שלמה דגן
*הכרה בפעילות עסקית משותפת של שנים כ"שותפות"(מחוזי י-ם - ת.א. 1956/86 - הערעור נדחה).
א. המערער הועסק כשכיר בחברת בניה ובתקופת עבודתו הכיר את המשיב העוסק בעבודות עפר ופיתוח והיה בקשרי עבודה עם אותה חברת בניה. בספטמבר 1985 יצאה חברת בזק במכרז להכשרת מרכזיה טלפונית בירושלים והמערער, שבינתיים נהיה עצמאי, ניגש למכרז. לטענת המערער הוא הגיש הצעתו באופן עצמאי, זכה במכרז ובעקבות זאת פנה אל המשיב והגיע עמו להסכם שעל פיו יבצע המשיב עבור המערער עבודות עפר. לטענת המערער לא נוצרו כל עסקי שותפות בין הצדדים. מנגד גרס המשיב כי ברגע שפורסם המכרז פנה אליו המערער והם הכינו יחדיו את הצעתם למכרז, תוך סיכום כי אם יזכו במכרז תבוצע העבודה בשותפות. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסת המשיב, וקבע כי המשיב זכאי למחצית הרווחים ואחראי למחצית ההפסדים אם היו כאלה. בקביעתו זו הסתמך השופט בעיקר על עדותו של המשיב שהיתה אמינה עליו ועל עדויות קבלני משנה שונים שהעידו כי ראו בצדדים כשותפים וכי כך הוצגו בפניהם. הערעור נדחה.
ב. לקיום קשרי שותפות נדרשים שלשה תנאים : קשר בין בני אדם ; ניהול עסק על ידם ביחד; הפקת רווחים כמטרת הניהול המשותף של העסק. מבין שלושת היסודות הנ"ל עמד היסוד השני במרכז ההתדיינות המשפטית שבין הצדדים. כדי לבחון אם מתקיים יסוד זה של שותפות במקרה דנא, יש לבחון מה היתה כוונתם האמיתית של הצדדים. הם לא ערכו הסכם בכתב וצדק ביהמ"ש כשניסה לדלות את כוונת הצדדים מעדויות ומנסיבות המקרה. קביעת ביהמ"ש כי בנסיבות העניין התקשרו הצדדים בקשרי שותפות, היא קביעה עובדתית והיקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים הוא צר. אמנם גירסתו של המשיב מעלה תמיהות מסויימות, בעיקר מכיוון שכל המסמכים הנוגעים לביצוע העבודה נכתבו ע"י המערער או הופנו אליו, המערער הוא שנתן את הערבות לצורך השתתפות במכרז, על שמו הוצאה פוליסת הביטוח והתשלומים נעשו בשיקים של המערער בלבד. אולם השופט לא התעלם מכך, אלא קיבל את הסברו של המשיב כי השניים נהגו כך כדי להגדיל את סיכוייו של המערער לזכות במכרז וכדי למנוע פתיחת תיקי מס הכנסה ומס ערך מוסף מיוחדים לעניין זה.
ג. המערער טוען בין היתר, כי העובדה שהשניים הוצגו בפני קבלני המשנה כ"שותפים" אין בה כשלעצמה כדי להראות שהיו ביניהם יחסי שותפות. צודק המערער שלא השם שנותנים הצדדים להסכם ביניהם הוא הקובע, אולם הדרך בה מציגים הצדדים את עצמם בפני צד שלישי יכולה להוות אחת הראיות הנסיבתיות, אותן רשאי ביהמ"ש לשקול בבוחנו את אופי הקשר שבין הצדדים. יתירה מזו, קבלני המשנה לא העידו על הצגת הצדדים כשותפים בלבד, אלא, אחד העדים העיד כי שמע את הצדדים מסכמים שינהלו את העבודה בשותפות, ועד נוסף העיד כי שני בעלי הדין נתנו לו ביחד מפרעה במזומן כדי שיקנה חומרים לביצוע העבודה.
ד. עוד טוען המערער כי החוזה שבין הצדדים נעדר מסויימות מספקת והפרטים החיוניים החסרים הם : מה היה חלקו של כל צד בשותפות, כמה כסף עליו להשקיע, כיצד תנוהל השותפות, מתי תגיע השותפות לקיצה וכיוצא באלה עניינים. טענה זו יש לדחות. ראשית, מתוך רשימת הפרטים "החסרים" כטענת המערער, חלק נקבעו במפורש בין הצדדים, לפחות לפי גירסת המשיב שהיתה מקובלת על ביהמ"ש. שנית, בין רשימת הפרטים החסרים בחוזה לא נראה שישנו פרט חיוני עד כדי כך, שבהיעדרו נשלל קיומו של החוזה.
ה. מן הראוי להעיר עוד כי התביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי היתה תביעה לפס"ד הצהרתי על קיומה של שותפות ומתן חשבונות בין שותפים. בתביעה למתן חשבונות לא מסתיימת ההתדיינות בהחלטת ביהמ"ש שיש למסור את החשבונות, אלא בהכרעת ביהמ"ש במחלוקות לגופם של החשבונות ממש. הוראת השופט כי על המערער להגיש חשבונות תוך 60 יום אינה מסיימת את ההתדיינות בין הצדדים, וזאת כנראה היתה גם כוונת השופט למרות שהדברים לא נאמרו בפסק הדין. על ביהמ"ש להמשיך לדון במחלוקות המתעוררות באשר לחשבונות המוגשים עד למתן פס"ד סופי ביחס לתובענה כולה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד ל. יוסף למערער, עו"ד מ. רפאל למשיב. 10.6.90).
ע.א. 531/88 - מתתיהו ומנחם עצמון נגד מרכז כלל ירושלים בע"מ
*פירוש חוזה באשר לתשלום צמוד ברכישת נכס. *תביעת פיצויים בגין איחור במסירת הנכס(מחוזי י-ם - ת.א. 333/86 - הערעור נדחה).
א. המערערים רכשו מהמשיבה שני משרדים (להלן: מס' 713 ומס' 714) בבנין שהקימה המשיבה במרכז ירושלים. הרכישה התבצעה בשני שלבים. במאי 1973 חתמו המערערים על בקשה לרכישה והפקידו בידי המשיבה פקדון כספי שאמור היה להפוך לחלק ממחיר הנכס כאשר יחתם חוזה מכר. במאי 1974 נחתם חוזה המכר. החוזה נערך בטופס מודפס שנוסח ע"י המשיבה ופרטי העיסקה המיוחסים לצדדים המתקשרים מולאו בחוזה במכונת כתיבה. המערער השני (להלן: המערער) שחתם על החוזה עבור הרוכשים, חתם בראשי תיבות בסמוך לכל פרט שמולא כאמור בחוזה. בין המערערים למשיבה נתגלעה מחלוקת בקשר לתשלומים שנדרשו המערערים לשלם, בקשר למועד מסירת המשרדים ובקשר לשטחם של המשרדים. בסופו של דבר שולם כל הסכום שנדרש ע"י המשיבה והמשרדים נמסרו למערערים בשני מועדים, האחד במרץ והשני במאי 1979. בפברואר 1986 הגישו המערערים תביעה נגד המשיבה להשבת כספים בשל חישוב מוטעה של הפרשי הצמדה וכן פיצוי על נזקים בשל איחור במסירת המשרדים ובשל מסירתם בשטח קטן מן השטח שבעדו שולמה התמורה. טענות המערערים הן: אין לחייב את המערערים בהצמדה על תשלומים שבוצעו לפני שנחתם החוזה ; את הפרשי ההצמדה בגין התשלומים שלאחר מועד חתימת החוזה אין לשלם עם כל תשלום אלא בתום התשלום האחרון ; החזקה במשרדים לא נמסרה במועד ; המחיר בחוזה נקבע לפי שטח, ויש להביא בחשבון את שטח הנטו של המשרדים שהוא בשיעור של %70 מן השטח ברוטו. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים והערעור על כך נדחה.
ב. אשר לחיוב בהצמדה על תשלומים ששולמו לפני חתימת החוזה - את השאלה אם הסעיף הדן בהצמדה חל גם על התשלומים ששולמו לפני כריתת החוזה, יש להכריע בראש ובראשונה על פי לשונה של הנורמה ההסכמית שגיבשו הצדדים. במקרה שלפנינו, תחום פריסתו של מנגנון ההצמדה משתרע על כל התשלומים שמגיעים למשיבה. בסעיף ההצמדה אין רמז להבחנה בין התשלומים השונים לפי מועדי ביצועם. הנסיון להתלות בכלל של פרשנות החוזה כנגד מנסחו, אינו יכול לעלות יפה במקרה שבפנינו, שכן רק כשיש ספק בדבר הפירוש יש לפרש את החוזה כנגד המנסח, ואילו בענייננו לשונו של מנגנון ההצמדה בחוזה ברורה וחד משמעית.
ג. לטענת המערערים הסעיף בחוזה הדן בהפרשי ההצמדה אינו קובע במפורש מתי ישולמו הפרשי ההצמדה, ועל כן יש להסיק, לטענתם, כי תשלום הפרשי ההצמדה יחול עם מסירת החזקה במשרדים. טענה זאת אינה יכולה להתקבל כפרשנות ראוייה של הוראות החוזה. לפי סעיף 25(א) לחוק החוזים "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". כאשר בוחנים לפי כללים אלה את הוראות סעיף ההצמדה, יש להסיק כי בעלי הדין הסכימו כי תשלום הפרשי ההצמדה ייעשה בד בבד עם התשלום של הקרן. הפרשנות הנטענת ע"י המערערים לא רק שאינה תואמת את לשון הטקסט של החוזה, אלא גם מסכלת את כוונת הצדדים בהתחשב במהותה של העיסקה, המבנה המשפטי שלה ומטרותיה הכלכליות. גישת המערערים בפרשנות החוזה תביא לשחיקתם של הפרשי ההצמדה שישולמו רק עם מסירת החזקה ובכך תסוכל מטרת ההצמדה המוסכמת.
ד. לעניין האיחור במסירת החזקה - מועד מסירת החזקה היה אמור להיות ביום 15.8.77. סייג בחוזה קבע אפשרות של דחייה, ואמנם, בשל צווים להקפאת בניה, שהוצאו בעקבות מלחמת יום הכיפורים, עוכבה הבניה למשך למעלה משנתיים, כך שמועד המסירה היה אמור להיות בינואר 1979. ביהמ"ש המחוזי לא התיר למערער להתייחס, בעדותו, לצווי ההקפאה, אך בכך לא נשללה מן המערערים האפשרות לשכנע כי לצווי ההקפאה לא היתה תחולה על המבנה שבנתה המשיבה. טענה זו היא משפטית בעיקרה, ולהוכחתה לא היתה דרושה ידיעתו המיוחדת של המערער. כך או כך, הטענה שצווי ההקפאה לא חלו על המבנה שבנתה המשיבה לא שכנעה ונדחתה. על כן מועד המסירה של שני המשרדים היה בחודש ינואר 1979.
ה. החזקה במשרד 714 נמסרה רק ביום 31.5.79, ולמרות זאת אין לראות בעיכוב זה הפרה של חיוביה החוזיים של המשיבה. לפי החוזה "במידה ועד מועד המסירה מילא הקונה אחר כל ההתחייבויות שהיה עליו למלא... תעמיד החברה את הנכס לרשות הקונה...". הוראה זאת יוצרת קשר של חיובים מותנים בין חיובי המשיבה לבין חיובי המערערים, ומאחר שהמערערים שילמו את יתרת התמורה רק בסמוך למסירת החזקה נדחה המועד לקיום חיובה של המשיבה ולא היה כל עיכוב במסירת הנכס. לטענת המערערים עיכבו את תשלומיהם כי המשרד לא היה מוכן למסירה, אך המערערים קיבלו את החזקה במשרד למרות שהיו בו ליקויים ומכאן שליקויים אלה לא יכלו להיות נימוק לעיכוב התשלומים.
ו. התשלום האחרון בעד משרד מס' 713 שולם אמנם בחודש ינואר 1979 ולמרות זאת סרבו אז המערערים לקבל את החזקה במשרד, בנימוק שנותרו ליקויים בנכס. בסופו של דבר קיבלו המערערים את החזקה בנכס במרץ 1979 לאחר שתוקנו הליקויים. סירוב המערערים לקבל את החזקה אינו מקנה להם עילה לפיצוי בשל העיכוב במסירת המשרד, שכן פעולתם היתה מנוגדת לחובתם להקטין את הנזק. הליקויים היו שוליים ביותר ולא היו צריכים למנוע מן המערערים לקבל את החזקה בנכס תוך עמידה על תיקונם. מסקנה זו נתמכת באופן מכריע בעובדה שהמערערים קיבלו את החזקה במשרד מס' 714, למרות
קיומם של ליקויים דומים תוך עמידה על כך שהליקויים יתוקנו תוך שבוע ימים, ואכן הם תוקנו. גם את הטענה בעניין שטח המשרדים יש לדחות שכן מחיר החוזה נקבע, לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי, על פי שטח ברוטו של המשרדים. עוד ערעורו המערערים על כך שהם חוייבו בתשלום הוצאות של 6,000 ש"ח, היינו, %15 מסכום התביעה. אף שהסכום שנקבע עומד על הצד הגבוה, אין הוא חורג בשיעורו מן המקובל. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד מנחם עצמון למערערים, עו"ד נרדה בן צבי למשיבה. 4.6.90).
ע.א. 649/88 - שושנה מגן שטיין ואח' נגד מנחם שטיין
*תקפו של הסכם גירושין ומזונות(מחוזי ת"א - מ.א. 1582/87 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב ערכו הסכם גירושין. ביה"ד הרבני נתן תוקף של פס"ד להסכם וכן קבע כי הצדדים יתגרשו. עוד נאמר בפסה"ד "פרט לאמור בהסכם אין לצדדים כל תביעות אחד כלפי השני לרבות כתובה". בתביעתה של האשה לביהמ"ש המחוזי טענה כי אין תוקף להסכם הגירושין ועל כן זכאית היא למזונות. כן נדון בביהמ"ש המחוזי שיעור המזונות של הקטינים שהם המערערים השניה והשלישי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש תוקף להסכם הגירושין, כי אין האשה זכאית למזונות וכן קבע את המזונות שיש לשלם לקטינים. הערעור נדחה.
ב. טענותיה של האשה לא היו אמינות על ביהמ"ש המחוזי וגם מעשים נוספים שעשתה המערערת ערערו את אמינותה. כך ערכה קנוניה עם המשיב שלפיה תאשר שקיבלה מזונות מידיו כדי להערים על שלטונות מס הכנסה בארה"ב, בהזדמנויות פלוניות הציגה עצמה כגרושה כדי לזכות בהטבות מיסוי וכיוצא בכך. סיכומו של דבר, אין ממש בטענות בדבר היעדר תוקף של ההסכם. כן אין עילה שלא לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי יש ללמוד מן ההסכם שהאשה ויתרה על מזונותיה עד למועד קבלת הגט. גם בשיעור המזונות של הקטינים אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' מיכל ויסברוט למערערים, עו"ד יעקב סידי למשיב. 28.6.90).
ע.א. 710/89 - אלי מיאלי נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד לתשלום אגרה והפקדת ערבון(בקשה להארכת מועד לתשלום אגרה והפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
א. המערער הגיש תביעת נזיקין נגד המשיבים ומשנדחתה תביעתו הגיש ערעור לביהמ"ש העליון. יחד עם הגשת הערעור הגיש בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון. בדיון שהתקיים ביום 31.1.90 ניתנה החלטה, על יסוד הסכמת המערער, המורה לו לשלם את האגרה ער ליום 1.4.90 ולהפקיד תוך אותו פרק זמן ערבות צד ג' בסך 5,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים. המערער לא שילם את האגרה ולא הפקיד את הערבון בתוך המועד, ולאחר חלוף המועד, ביום 23.4.90, הגיש בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה והערעור נדחה עקב אי תשלום אגרה והפקדת ערבון.
ב. בקשת המערער נתמכת בתצהיר ובו נאמר כי הסיבה לאי תשלום האגרה והפקדת הערבון במועד מקורה במצוקה כלכלית ובעובדה שלא עלה בידי המערער למצוא אדם שיסכים להיות ערב. לדבריו הוא כיום "חסר כל ונזקק", וכן הוא אומר בתצהירו "מצבי הכספי מתדרדר...". המועד לתשלום האגרה ולהפקדת הערבון נקבע בהחלטת ביהמ"ש על יסוד הסכמת המערער ויש להניח כי נתן דעתו על מצבו הכלכלי ולאפשרויות לעמוד בדרישות שנקבעו. אכן, אין בכך בלבד כדי לשלול מן המערער את זכותו לבקש הארכת מועד מטעמים הנעוצים במצוקה כלכלית, אך בקשה כזו צריכה לשכנע את ביהמ"ש ברצינות
וכנות הנסיבות העומדות בבסיסה. לצורך כך יש לפרט את כל העובדות הרלבנטיות ובמיוחד את הנסיונות והמאמצים לעמוד בתנאים שנקבעו בהחלטת ביהמ"ש. אמירה בתצהיר על "מצב כספי מתדרדר" וכיוצא בכך, אינה אלא דיבורים ריקים מתוכן. כמו כן, רצינות הבקשה וכנותה נבחנות, בין השאר, ע"י מועד הפניה לביהמ"ש, בתוך המועד הקבוע בהחלטה. המערער גם נחקר על תצהירו ומחקירתו עולה כי מאמציו לגייס את סכום האגרה ולמצוא ערב טוב לא היו רציניים ולא היו כנים. עוד עולה מחקירתו כי המערער סיגל לעצמו אורח חיים שלפיו הוא עובד לפרנסתו רק באופן סלקטיבי. בכל הנסיבות אין להאריך את המועד ומכיוון שכך דין הערעור להידחות.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ויטנברג למערער, עו"ד גב' גורן למשיבים. 21.6.90).
בש"פ 2350/90 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הנחת אבנים וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה(ערר עד מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. המערער, נער כבן 15, הואשם בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לאחר שהניח אבנים על הכביש בדרך מכפרו לירושלים. העורר טען שלא עשה כן מתוך כוונה לגרום נזק לכלי רכב או לזרוק אבנים על כלי רכב, אלא לגרום לכך שרכב יעצור לפני האבנים כדי שיוכל "לתפוס טרמפ" ולהגיע לבית הספר בו הוא לומד. לטענתו, עשה כך, לאחר שמשך פרק זמן שחיכה בכביש לא עצר לו כלי רכב שעבר במקום. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוא לא היה מוכן לאמץ את גירסת העורר וגם לא היה מוכן לדחותה חד משמעית מבלי שיכול היה להתרשם מעדות העורר וגירסתו. ברם, לדעת ביהמ"ש המחוזי, אפילו נכונים דברי העורר, אין בהם כדי להצדיק את שחרורו בערובה. עפ"י גישת ביהמ"ש העבירות של סיכון כלי רכב במזיד בנתיב תחבורה הפכו לעבירות נפוצות ויש לנקוט באמצעים חריפים, לרבות מעצר עד תום ההליכים, נגד העוברים עבירות אלה. אין כל חשיבות אם ההפרעה נעשתה ע"י הנחת אבנים ולא ע"י זריקתם על כלי רכב שכן בשני המקרים הסיכון רב. הערר נתקבל.
ב. גירסתו של העורר היתה גירסתו המיידית בפני חוקרו והיא מסתייעת גם בנסיבות המקרה : הוא לא ניסה כלל להתחמק משוטר אשר ראהו במעשהו והתקרב למקום ; הוא היה לבדו במקום ללא אחרים, כשהעבירות של התנכלות לכלי רכב קורות, בדרך כלל, שלא ע"י אחד לבדו ; השעה בה נעשה המעשה היתה שעה התואמת את גירסת העורר שהיה בדרכו לביה"ס. בנסיבות אלה יש סבירות גבוהה לכך כי יש ממש בגירסתו של העורר בדבר כוונותיו בעת הנחת האבנים. אכן, ביהמ"ש שידון במשפטו של העורר וישמע את גירסתו הוא שיכריע בכך, אך בשלב זה יש משקל לנסיבות המקרה כפי שהן מצטיירות מחומר החקירה, כשבאים לשקול אם יש להורות על מעצר עד תום ההליכים.
ג. ביהמ"ש העליון אמר לא אחת שיש צורך במעצרם של מי שמתנכלים לכלי רכב הנעים בדרך ונוסעיהם, במסגרת מה שנקרא "האינתיפדה". אולם אין להגרר להכללות ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. בענייננו קיימות נסיבות מיוחדות השונות מכל אותם מקרים שבהם הוחלט על מעצר הקטינים עד תום ההליכים בשל חסימת כבישים וזריקת אבנים. העורר הינו צעיר בן 15 שנים וייתכן גם ייתכן שמעשהו אינו נכנס למסגרת המעשים של סיכון כלי רכב בנסיבות של כוונות פגיעה בכלי רכב ונוסעיהם. בהתחשב בכל האמור לא היה מקום להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים ויש לאפשר את שחרורו בערובה.
(בפני: השופט אור. עו"ד עוויראת לעורר, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 4.6.90).
רע"א 2428/90 - מנחם מיטלמן נגד יעקב שהרבני
*בקשת פס"ד הצהרתי כאשר מטרת ההצהרה להכשיר את הקרקע להגשת תביעה כספית (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור . הערעור נתקבל).
בהמרצת פתיחה שהוגשה ע"י המשיב נתבקש פסק דין הצהרתי הקובע כי בין המבקש לבין המשיב נתקיימה שותפות פלונית וכי "הסכם השותפות חייב את הצדדים, וכל פעולה... כל עת קיומה של השותפות ו/או כל הסכם וזכויות שהיו שייכים לשותפות ו/או הסכם שפעלו להשגתו במשותף, נעשה לטובת, בשם ועבור השותפות...". המבקש ביקש למחוק או לדחות את התובענה על הסף ונימוקו כי מטרתה של התובענה ההצהרתית היא להכשיר את הקרקע להגשת תביעה כספית או תביעה למתן חשבונות ולפיכך אין להיזקק לה. תשובת המשיב היתה כי הסעד ההצהרתי הוא נלווה ונדרש כדי להקים את התביעה וכי כיום התביעה עדיין לא מגובשת לתביעה כספית. השופט קבע שמותר לתבוע סעד הצהרתי בהמרצת פתיחה וכן שמתוך התצהיר התומך בבקשה מתברר שבפי המשיב לא רק טענות כספיות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המשיב עצמו ציין בתצהיר כי מטרת הסעד ההצהרתי לפנות את הדרך לתביעה למתן חשבונות; אין בתצהיר תימוכין לקביעה כי הסעד ההצהרתי נדרש לא רק לצורך תובענה כספית או מתן חשבונות ; השאלה שהתעוררה לא היתה אם ניתן היה לקבל סעד הצהרתי על קיום השותפות בהמרצת פתיחה, אלא אם הצביע המשיב על קיומו של אינטרס מספיק המצדיק סעד הצהרתי ולפי התצהיר נראה לכאורה כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. דא עקא, בתשובתו לבקשת רשות לערער טען המשיב לקיומו של אינטרס לגיטימי לקבלת הסעד ההצהרתי על יסוד עובדות שלא הוזכרו בתצהיר. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שהמשיב יוכל להגיש תצהיר נוסף שבו יפרט את עניינו מעבר למה שנטען בתצהיר המקורי ואז ישוב ביהמ"ש ויחליט אם לדחות את התובענה על הסף.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד יעקב אבימור למבקש, עו"ד ד. מרום למשיב. 18.6.90).
ע.א. 692/89 - חיים אביטן נגד מסודי אביטן ואח'
*מזונות (מחוזי באר שבע - מ.א. 82+105/87 - הערעור נתקבל בחלקו).
בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי חוייב המערער במזונות בתו הבגירה עד לתום שירותה הצבאי ביום 15.8.89 וכן חוייב בכיסוי הוצאות שהייתו בבית (למעט מזון) בסך 50 ש"ח לחודש והוצאות הבית (חשמל, מיסי עיריה, גז, אגרת טלביזיה, טלפון, תשלומי משכנתא) ללא הגבלה. הערעור נתקבל בחלקו.
הערעור בעניין מזונות הבת הפך לחסר משמעות, שהרי חובת התשלום תמה כבר לפני כשנה, ואין בכל מקרה עילה להתערבותה של ערכאת ערעור כדי שהמשיבים יחוייבו בהחזר כספים רטרואקטיבי. מאידך, בעניין התשלום עבור השהייה של המערער בבית ועבור הוצאות הבית קבע ביהמ"ש המחוזי כי מאחר וחיובים אלו נבעו מהסכם פשרה ואין שינוי נסיבות מהותי, אין מקום לשינויו של החיוב. לעניין זה צודק המערער כי אין להותיר את סכום החיוב בנסיבות העניין בשיעור ללא תיקרה. יש מקום לקצוב את סכום ההוצאות ע"י גילומו. זאת ועוד, בבית גרים עתה נוסף לאשה גם שלשה ילדים בגירים ואין להטיל את כל עומס ההוצאות של הבית על המערער דווקא. לפיכך יש לקבוע את התשלום עבור השהייה בבית ואת סכום ההוצאות גם יחד בסכום גלובלי של 300 ש"ח לחודש החל מיום מתן פס"ד זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יגאל שאולי למערער, עו"ד דוד גולן למשיבות. 28.6.90).
ע.פ. 798+917/90 - מוסטפא אבו ראמדאן נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (סמים - הירואין) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור הנגדי נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת 70 גרם נטו הירואין וביהמ"ש המחוזי גזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן קנס של 2000 ש"ח. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל. הסניגור טוען כי המערער אמנם התכוון תחילה לעשות רווח מרכישת הסם, אך מאוחר יותר התחרט וזנח את הרעיון לסחור בהירואין. ברם, אין תשתית ראייתית כלשהי לגירסה חדשה זו, ובנסיבות העניין אין מקום לקבלה ברצינות. למשיב אין הרשעות קודמות, ואולם החזקת כמות כה גדולה של סם קטלני כמו הירואין, שלא לצריכה עצמית, מחייבת הטלת עונש חמור יותר מזה שהוטל על המשיב. לפיכך הוחלט להעמיד את העונש על מאסר של שש שנים שמתוכן 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הקנס יישאר בעינו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד רון למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 10.6.90).
בש"פ 2532/90 - שלמה עמור נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (הערר נדחה).
העורר הואשם בתקיפה מינית, בכך שבהיותו מאמן כדורגל ביצע תקיפה בחניך שלו שהינו קטין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האישום וקיימת עילת מעצר, אך החליט שאפשר להשיג את מטרת המעצר באמצעים אחרים וקיבל את הצעת הסניגור כי העורר ישוחרר בערובה, לא יחזור למקום מגוריו ביוקנעם שם בוצעה העבירה ושם מצוי הקטין, ויעבור לגור בבית אחיו בפתח תקוה עד לסיום ההליכים המשפטיים. ביהמ"ש אסר על העורר לבוא במגע כלשהו עם אדם הנוגע לדיון וכן הורה כי ישהה בפתח תקוה בלבד. לא עבר זמן רב והעורר הפר את התנאי בדבר איסור להגיע לאיזור יוקנעם ובשתי הזדמנויות לא רק הופיע בעיירה זו, אלא נכנס לבית הספר, והקטין האמור להעיד נגדו ראה אותו ונתקף בבהלה. בהתחשב בהפרת התנאי ביקשה המדינה לבטל את השחרור בערובה וביהמ"ש נעתר לה. הערר נדחה.
בהתחשב במהות העבירה המיוחסת לעורר, סביר להניח כי ביהמ"ש היה מצווה לכתחילה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. חסד עשה ביהמ"ש עם העורר כשהסכים לשחררו בתנאים מגבילים, כאשר העיקרי בהם שלא יגיע ליוקנעם. תנאי זה הפר העורר באורח בוטה כאמור. היה איפוא צידוק לבטל את השחרור בערובה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ש. מלק לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 19.6.90).
ע.פ. 284/89 - דניאל יוסף אשטמקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשיש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שביחד עם אחיו פרץ לדירתו של קשיש בן 76 ולאחר שניתקו קודם לכן את הספקת החשמל לדירה, תקפו את המתלונן, היכוהו בכל חלקי גופו, איימו עליו בסכינים ושדדו ממנו את כספו ורכוש נוסף. כמו כן פרקו את הרהיטים בדירה והסבו לדירה נזק רציני. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המעשים חמורים ביותר, הן מבחינת מהות העבירות בהן מדובר, והן מבחינת האופן האכזרי והברוטאלי של ביצוען ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד עיסאם חאמיס למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 17.6.90).
ע.פ. 1393/90 - ניסים סלים אבו יעקב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה תוך כדי נהיגה ברכב שבלמיו לא היו תקינים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג ברכב פרטי, שעה שהוא ידע שהרכב לקוי מכמה בחינות, ובין היתר, בלם היד לא היה תקין והיו ליקויים חמורים במערכת הבלמים. תוך כדי נהיגתו פגע רכבו ברכב אחר שנעצר לפני הסתעפות, הרכב האחר נדחף למסלול נסיעה של רכב נוסף שבא ממול, אירעה התנגשות בין שני כלי הרכב האחרים וכתוצאה ממנה מצא אדם את מותו ושני נוסעים נפצעו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה ודן אותו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן נפסל המערער מלנהוג ברכב למשך 8 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער ידע את מהות הליקויים ברכבו, ועל אף הסיכון שבנהיגה במכונית אשר בלמיה לקויים, נהג במכונית ונטל על עצמו את הסיכון של נזק העלול להיגרם לגוף ולרכוש עקב הליקויים שברכב, אם יזקק לבלום את רכבו וזה לא יבלום כהלכה. נהיגה בנסיבות כאלה רבת סיכונים היא ומי שנוטל על עצמו לנהוג ברכב במצב כזה הריהו נהג מסוכן. העונש שהוטל על המערער איננו עונש קל, אך גם מידת ומהות הרשלנות הפושעת הרובצות לפתחו של המערער חמורות הן. מה גם, שבעקבותיהן מצא אדם את מותו.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, בן יאיר. החלטה - השופט אור. עו"ד מסרווה למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 27.6.90).
רע"א 2490/90 - יוסף וולף ושות' בע"מ נגד דפוס בארי
*דחיית בקשת צד בתביעה להגיש חוות דעת של מומחה הקובע כי נפלו פגמים בחוות דעתו של המומחה של הצד השני
(מחוזי ת"א - המ' 6228/90 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבה הגישה כנגד המבקשת תובענה על גניבת עין ב"מעטפות". מטעם המשיבה הוגשה חוות דעתה של ד"ר מינה צמח, מומחית העוסקת במחקר שווקים אודות סקר שנערך על ידה, אשר יש בו, לדעתה, כדי להראות אפשרות של הטעייה בין מוצרי המשיבה ומוצרי המבקשת. המומחית נחקרה ע"י פרקליט המבקשת והיא נתבקשה מפעם לפעם להשלים פרטים שבמחקר ולהמציא מסמכים שונים. זמן מה לאחר מכן ביקשה המבקשת להמציא חוות דעת של מומחה מטעמה. מומחה זה כתב בתצהיר כי לדעתו נתגלו ליקויים יסודיים במחקרה של ד"ר צמח והוא פרט את הליקויים. השופט דחה את ההשגות הדיוניות של המשיבה לגבי הגשת חוות הדעת, אך החליט כי לגופו של עניין אין מקום להתיר את קבלתה של חוות דעת זו. הטעם שניתן לדבר הוא שצריך להיות פעם קץ להגשת חוות דעת של מומחים, זה על מומחיותו של זה, "ומגיע שלב מסויים בו ביהמ"ש צריך להפעיל את שיקול דעתו בקשר לאיכות של העדויות, בלי עזרת חוות דעת של מומחים לגביהן". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המשיבה העלתה השגות באשר לדחיית טענותיה הדיוניות ע"י ביהמ"ש המחוזי, ואולם טענות אלה אינן מצדיקות, בשלב זה, קיום החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא מטעמו. לגופו של עניין צדק השופט כי צריך להיות פעם סוף להגשת חוות דעת של מומחים על מיומנותם של מומחי הצד האחר ועל ערכן המקצועי של חוות דעת שהוגשו מטעמם, דא עקא, שהשופט העמיד את הגבולות קרוב מדי. לפי השיטה הדיונית במשפטנו זכאי כל בעל דין - התובע והנתבע - להביא בתורו את כל הראיות הרלבנטיות ואין מקום למנוע בעד הנתבע מלהביא את ראיותיו גם כאשר אלה מתייחסות לערכה המקצועי של חוות דעת שהוגשה מטעם היריב. לפיכך יכול עקרון ה"סופיות" להתעורר רק כאשר לאחר הגשת חוות הדעת של כל בעלי הדין מבקשים להגיש חוות דעת נוספות. לפיכך יש להתיר את הגשת חוות הדעת של המבקשת.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד א. גולדנברג למבקשת, עו"ד ראובן בורקובסקי למשיב. 24.6.90).