תקציר סביר כרך ל"ו חוברת 4

ע.א. 779+780/87 - נסטור מהטוב ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

*רשות להתגונן(מחוזי ת"א - ת.א. 2524/86 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. במרץ 1984 חתמו המערערים בע.א. 779/87 על כתבי ערבות מתמדת לחיוביה של חברת טבריה קלאב הוטל לבנק המשיב. לאחר שקלאב הוטל לא פרעה חוב למשיב, ומונו להכונסי נכסים ומפרק, הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים על יסוד כתביהערבות. בנובמבר 1985 חתמו המערערים בע.א. 780/87 על שלשה כתבי ערבות מתמדת לפיהם ערבו לחיוביה של קלרין דירות לבנק המשיב. קלרין דירות לא פרעה חוב למשיב,ולאחר שניתן צו לפירוקה הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים על יסוד כתבי הערבות. המערערים הגישו בקשות למתן רשות להתגונן מפני שתי התביעות. הבקשותנדחו והמערערים חוייבו לשלם את מלוא הסכומים הנתבעים. ערעור הערבים של קלאב הוטל נתקבל בחלקו.
ב. שלשה מהערבים של קלאב הוטל טענו, בין היתר, כי ארבעה ערבים אחרים אישרו להם שהחתימות על הערבות נועדו לשיעבוד תכניות חסכון בלבד. לפי הטענה, האישור ניתן על יסוד הסבריו של מנהל סניף הבנק המשיב ומכיוון שכך יש למערערים הגנה טובה מפני תביעה לחיוב שמחוץ לתכניות החסכון הנטענות. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"שהמחוזי ובדין נדחתה. הטענה נגד יצירת התחייבות אינה עומדת למי שאינו טורח לקרואולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם ; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם. בענייננו, המערערים לא טרחו לקרוא ולא טרחו להבין את תכנו של כתב הערבות שעליו חתמו והם גם היו מודעים לכך שהמסמך יצר התחייבות כלפיהמשיב אם כי הם טוענים כי הבינו את היקף ההתחייבות אחרת. כיוון שכך, גם אם טעו בקשר להיקף ההתחייבות, הרי הטענה אינה נוגעת למהותה של ההתחייבות הגלומה במסמך ועל כן אינה יכולה להתקבל.
ג. טענה אחרת בפי.המערערים היא טענת קיזוז. קלאב הוטל וקלרין דירות נמנו על אשכול חברות שכונה "קבוצת חברות קלרין" והחברות היו שלובות וקשורות זו בזו. באוקטובר 1985 הושג הסכם בין קבוצת החברות שנקלעה לקשיים כספיים, לבין קונסורציום של בנקים, שעליו נמנה גם המשיב. לפי הטענה לא קיים המשיב את חיוביו לפי הסכם האשראי, ולכן קלאב הוטל וקלרין דירות הגיעו לכלל התמוטטות כלכלית, חדלו להיות בנות פרעון וערך מניותיהן פחת לאפס. שתי תוצאות אלו הסבו נזקים למערערים, הן בשל כך שהם ערבו לקיום חיוביהן של שתי החברות והן בשל כך שהם מחזיקים במניות של החברות בסכומים של מליונים רבים של דולרים. בנוסף לכך נטען כי לפי הוראות המשיב, ובניגוד לחוות דעת שניתנה, סגרו כונסי הנכסים של קלאב הוטל את המלון שבבעלות החברה ומכרוהו שלא כ"עסק חי" תמורת 6,8 מליון דולר בעוד שאם היו מוכרים אותו כ"עסק חי" ניתן היה לקבל עבורו תמורה של 10 מליון דולר וכןנגרם הפסד תיפעולי של 300,000 דולר. גם טענת הקיזוז בדין נדחתה.
ד. סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו וכאשר התצהיר של הנתבע לא גילה הגנה לכאורה. עם זאת, יש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות שכל מטרתן למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים המוקנים לו ע"י הגשת התובענה בסדר דיןמקוצר. כדי לשמור על האיזון הנכון יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה, ודרישת קיזוז בעלמא אין בה כדי ליצור תשתית מספקת לשם הענקת רשות להתגונן. בענייננו, התצהירים לוקים בהיעדר פירוט מהותי. פירוט החוב נעשה במונחים כלליים ללא חישוב מפורט ומבלי שתהיה בו הסתמכות על נתונים בדוקים.הנתונים המספריים בתצהירים אינם תוצאה של חישוב הנזקים, אלא הם מבטאים הערכות כלליות כשהמטרה אינה אלא לצאת ידי חובת הפירוט.

ה. חלק מטענות הקיזוז אינו יכול להועיל גם מטעמים נוספים. ראשית, המערערים שערבו לקלרין דירות חתמו על כתב ערבות לחובות קלרין, אך טענות הקיזוז נסמכות עלמערכת היחסים שבין קלאב הוטל לבין המשיב. אמנם שתי החברות נמנו על אותו אשכול חברות, אך אין בתצהירים תשתית ראייתית שתאפשר את הרמת המסך בין החברות ; שנית, טענות הקיזוז מבוססות על חיובים כספיים שאינם קצובים ושלא מתוך עסקה אחת ; שלישית, טענות המערערים כלפי פעולות כונסי הנכסים אינן ישימות כלפי המשיב. מדובר בשלשה כונסים שרק אחד מהם נתמנה לפי בקשתו של המשיב, ויותר מכך, פעולות הכונסים נעשו לפי הוראות ביהמ"ש של הפירוק ובאישורו של ביהמ"ש ולכן אין לייחס למשיב את פעולות הכונסים או את התוצאות הנובעות מהן.
ו. טענה אחרת הועלתה ע"י המערערים שערבו לחובות קלאב הוטל והיא טענת פרעון. הטענה היא שמן התמורה שנתקבלה ממכירת המלון זוכה חשבונו של המשיב בסכום של 1,3 מליון דולר וסכום זה עולה לכאורה על הסכום שנתבע מן המערערים שערבו לחובה של קלאב הוטל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה לאחר שמצא כי אין היא מפורטת דיה וכי הקביעה הסתמית כי ממכירת המלון קיבל הבנק סכום העולה על יתרת החוב אינה מספקת כדי מתן רשות להתגונן בטענה "פרעתי". בעניין זה נתקבל הערעור. ייתכן שהיה ראוי למערערים להציג ביתר פירוט את כלל חובותיה של קלאב הוטל למשיב, על מנת שניתן יהיה להשוותם לסכום שבו זוכה חשבונו של המשיב. אולם די בציון הסכום המדוייק של זיכויו של המשיב, ודי בכך שהסכום גבוה מן הסכום הנתבע מן המערערים, על מנת שהגנתם בעניין זה תהיה ראוייה לבירור. לפיכך ראוי לתת למערערים שערבו לחובה של קלאב הוטל רשות להתגונן מפני התביעה שהוגשה נגדם בגובה הסכום של 1,3 מליון דולר. על ביהמ"ש יהיה לבחון אם הפרעון אינו של חוב אחר שאינו נשוא ערבותם של המערערים.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד עודד תיק למערערים, עו"ד אורי גאון למשיב. 7.6.90).

ע.פ. 538/89 - מיכאל ורשבסקי והמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהדפסת חומר של ארגון בלתי חוקי וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 86/87 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המערערים הואשמו כי עסקו במודע בפעולות בלתי חוקיות בכוונה לסייע להפצת חומר מסית לפעילויות שונות נגד המדינה. המערערת השניה (להלן: המערערת) היא עמותה שמטרותיה, בין היתר, לאסוף, לרכז, להפיץ ולפרסם אינפורמציה ולהפיץ עלוניםוכתבי עת. המערערת מספקת שרותי משרד בזול לכל גוף שמאלי המבקש זאת ובין לקוחותיה ארגוני מחאה, ארגוני שמאל רדיקאליים וכיוצא באלה. המערערת גם מספקת שירותי הדפסה וסידור בציוד ממוחשב בשפות אחדות. במשרדי המערערת נתפשו, בפברואר 1987, מסמכים מודפסים וכתובים, חוברות ודיסקטים של מחשב. בין היתר יוחסו למערערים הדפסתה והפקתה של חוברת הדרכה לפעילי החזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון שהוא התאחדות בלתי חוקית והוכרז כ"ארגון טרוריסטי". עוד יוחס למערערים מתן שירותי הדפסה לעתונים אסורים, חוברות וכרוזי תעמולה של כל מיני ארגונים בלתי חוקיים. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערערים מכל האישומים מלבד האישום המתייחסלחוברת ההדרכה. ביחס לחומר המודפס הרב וכן דיסקטים המיועדים לעתונים אסורים, הביע ביהמ"ש המחוזי ביקורת קשה על דרכי איסוף החומר, וציין כי אין למאשימה להלין אלא על עצמה בגין הטיפול הרשלני של חוקריה שהביא לתוצאה ולמסקנה האמורה. בגין ההרשעה ביחס לחוברת ההדרכה נדון המערער ל-20 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי והמערערת נקנסה בסכום של 10,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.

ב. באשר לחוברת ההדרכה - דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי היתה כי "ידיעת הנאשם ומודעותו אודות מהות חוברת ההדרכה וזהותם של בעלי כתב היד שממנו הודפסה מוכחים למעלה מכל ספק לפחות מכח עקרון 'עצימת העיניים'". דעת המיעוט היתה כי לא רק עצימת עיניים הוכחה, אלא ידיעה ממש. העיקרון של "עצימת עיניים" הינו חריג לידיעה ממשית של רכיב הכוונה הפלילית וכדרך חילופית להוכחת הידיעה הממשית. מצב נפשי של עצימת עיניים, כמוהו בעיני החוק כידיעה ממשית, הנעוץ בהימנעות לבחון ולבדוק מצב דברים לגביו עשוי להיות חשד כי אסור הוא. כאשר נסיבות מעלות חשד לגבי מצב דברים אסור, שומה על הפרט לוודא את המצב לאשורו בטרם יבצע את המעשה ואין הוא יכול להישען ולהסתתר מאחורי אי הידיעה הפורמלית, אפילו אם מתקשה הוא לערוך את הבירור עובר למעשה.
ג. הקושי הוא בקביעת רמת החשד הדרושה כדי לענות על דרישת עצימת העיניים. קשה לקבוע תחומים מוגדרים באשר הדבר תלוי במכלול נסיבותיו של כל מקרה. כללית, החשד צריך להיות מעשי, רציונלי ובדרגה גבוהה, אצל עושה המעשה עצמו, בהתחשב בגורמים סובייקטיביים העשויים לעורר את החשד אצלו. בהקשר זה "חשד סביר" על פי המבחן של אדם סביר, עשוי לא למצות כל הסיטואציות, באשר החשיבות היא מה החשד הרציונאלי הצריך להיווצר אצל עושה המעשה, ולא אצל אדם מן היישוב בנסיבות העניין. בדרך כללדברים המזדקרים לעין כל, בהכרח חייבים לעורר חשד רציונאלי גם אצל עושה המעשה, אך יתכנו מקרים בהם האדם המסויים חייב להיות מודע לחשד הספציפי מעבר לאדם מן היישוב.
ד. בענייננו, כתב היד של "חוברת ההדרכה" נושא חתימה של החזית העממית, אך לגירסתו לא טרח המערער לבדוק זאת, באשר ממילא אינו מבין ערבית, שפה בה כתובה החוברת. מדברי המערער בחקירתו עולה כי הלכה למעשה נתקבל לסדר והדפסה כל חומר שהובא ע"י מאן דהוא, בלי לטרוח לבחון ולבדוק, בין בעצמו ובין ע"י מי מהעובדים, מהות ותוכן החומר ומי עומד מאחוריו. המערערת איננה בית דפוס רגיל או משרד שירותים סתם הפועל על בסיס עיסקי בלבד. השירותים המיוחדים נועדו בעיקר לגופים וארגונים קיצוניים בעלי צביון מיוחד כהודאת המערער עצמו. אולם כאן הדיון אינו בכך, אלא במתן שירותי הדפסה והחזקת חומר עבור התאחדות בלתי מותרת במובן החוק. בין זה לבין חופש הביטוי אין ולא כלום. הבעת דעה קיצונית אינה בלתי חוקית ואינהבת ענישה כל עוד היא לגיטימית, ולעומת זאת אסור לתת שירותי הדפסה להתאחדות בלתימותרת בלי שקנה המידה של האיסור יהא מותנה או נבחן על פי מהותו או תכנו של החומר אם הוא קיצוני ואם לאו.
ה. המערערים היו מודעים לעצם הצורך בזהירות גם על פי דברי המערער בחקירתו. אלא שבפועל לא נקבעו שום מנגנוני בקרה והיתה התעלמות מודעת מהצורך בכל בדיקה שהיא. המערערים זוכו, כאמור, זיכוי טכני, מאישומים נוספים רבים שהתייחסו לשירותים שבוצעו באופן בלתי חוקי, וכאשר באים לבחון את שאלת עצימת העיניים ביחסלחוברת ההדרכה, אין להתעלם מדרכי ההתנהגות וסדרי הפעולה של המערערים בדרך כלל, באשר אלה משליכים גם על האישום הספציפי. חלק מעיסוקי המערערים היה על גבול החוקובשוליו, ובמצב זה החשש לעבור את הגבול המסוכן היה ממשי וחייב בחינה ובדיקה מתמדת. בפועל הדבר לא נעשה והיתה עצימת עיניים מודעת, אם לא מעבר לכך.
ו. טענה נוספת בפי הסניגור כי לא היה מקום להרשיע את המערערים בעבירה מושלמת, אלא בנסיון בלבד, שכן חוברת ההדרכה טרם הושלמה בדפוס ונשארה רק בדיסקטים וממילאלא הופצה עדיין. אין בטענה זו כל מאומה. סעיף 85(1)(ז) לתקנות ההגנה קובע רשימהשל פעולות אסורות. כל פעולה מבין הפעולות בשרשרת, היינו, הכנה, הדפסה וכו', אסורה כשלעצמה והעבירה המושלמת התבצעה בהדפסת החוברת על דיסקטים והכנתה לדפוס.
ז. אשר לעונש - הסניגורים טענו כי העונש שהושת על המערער חורג בחומרתו מנורמות הענישה המקובלות בעבירות מסוג זה. אכן, לפי שורה של פס"ד של בתי משפט צבאיים שונים שהובאו עולה כי בגין עבירות על אותה תקנה ומעשים דומים נגזרו על נאשמים עונשי מאסר קצרים עד 8 חודשים לריצוי בפועל. עוד מצביעים הסניגורים על כך כי אין למערער עבר פלילי, ואף שהוא פועל כ-20 שנה בקצה המפה הפוליטית, הרי זו הפעם הראשונה שמעד מחמת עצימת עיניים. מאז נעברה העבירה עברו מעל ל-3 שנים ובמשך כל התקופה חי המערער בצילו של כתב אישום חמור בהרבה מזה בו הורשע, ובכל אותה תקופה היה מנוע לעסוק בעיסוקו אצל המערערת ומעמדו ופרנסתו נפגעו. בכל הנסיבות יש להעמיד את העונש על 8 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד פלדמן וצמל למערערים, עוה"ד יהושע רזניק למשיבה. 28.6.90).

ע.א. 167/88 - משה"ב חברה לשיכון... בע"מ ואח' נגד יהודית ואלימלך שטרן

*התיישנות בתובענה על ליקויים בדירה(מחוזי חיפה - ע.א. 63/87 - הערעור נתקבל באשר לאחד מנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי).

א. המשיבים רכשו מהמערערות דירה בת 7 חדרים ובתובענה לפיצויים שהגישו לבימ"ש השלום ביום 19.6.86 טענו כי קיבלו את הדירה לחזקתם "כשהיא לא מושלמת ובה ליקויים רבים ולא לפי המפרט". בהגנתן טענו המערערות כי הדירה נמסרה לחזקת המשיבים ביום 25.2.79 וכי ביום 20.3.79 נערך פרוטוקול על מסירת הדירה, ובו פרטואי התאמות שנתגלו בה, ומכאן כי התיישנה תביעת המשיבים. בימ"ש השלום קבע כי התובענה התיישנה. מפסק דינו של בימ"ש השלום עולה כי לעניין הליקויים שפורטו על דעת שני הצדדים בפרוטוקול חלה ההתיישנות כבר ביום 20.3.86, ובאשר לליקויים שלא פורטו בפרטיכל - על אלה חל סעיף 4 לחוק המכר (דירות) ומאחר ולא נתמלאה הדרישה לתת הודעה בדבר הפגמים תוך שנה מיום מסירת החזקה ועד יום הגשת התובענה, אין המשיבים יכולים להסתמך עליהם וממילא יש לדחות את תובענתם. בימ"ש השלום מציין אגב כך כי ביום 1.5.80 נפגשו נציגי הנתבעות עם התובעים והנתבעות לא התכחשו להתחייבותם לתקן את הליקויים וראייה לכך מכתב ב"כ הנתבעות מיום 15.5.80. ברם, ביהמ"ש לא ייחס לעובדות אלו כל משמעות ולא היתה להם כל השפעה על הכרעתו.
ב. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי, ערעורם נתקבל והתיק הוחזר לבימ"ש השלום על מנת שידון בתובענה לגופה. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי תקופת ההתיישנות טרם חלפה, ומסקנה זו נתבססה על שני נימוקים : עד כמה שמדובר בסעיף 4 לחוק המכר (דירות) הרי מועד לידתה של העילה הוא ביום מתן ההודעה על אי ההתאמה הנזכרת בסעיף 4 ועל המערערות הטוענות התיישנות להוכיח כי חלה התיישנות ובנטל זה לא עמדו המערערות. נימוק אחר של ביהמ"ש המחוזי היה המכתב מיום 15.5.80 של ב"כ הנתבעות לתובעים. ביהמ"ש המחוזי מצא שיש במכתב זה משום הודאה בליקויים ולפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות מתחילה תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, היינו מיום 6.5.80 וממילא עד יום הגשת התובענה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.
ג. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נתבקשה רשות לערער ונשיא ביהמ"ש העליון צמצם את מתן הרשות רק לשאלה "מאימתי מונים את מרוץ ההתיישנות לגבי זכות התביעה בנסיבות בהן חלה גם הוראת סעיף 4 לחוק המכר (דירות)...". מכאן כי תהא אשר תהא ההכרעה בערעור לעניין אי התאמות לפי סעיף 4, תוצאות פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי יעמדו בעינן והתיק יוחזר לבימ"ש השלום לשם בירורו לגופו מן הנימוק השני שהוזכר לעיל, היינו ההודאה שיש במכתב ב"כ הנתבעות. הערעור באשר לנימוק הראשון לעניין סעיף 4 לחוק המכר נתקבל.

ד. המחוקק בחר להגן על רוכשי הדירות בהתקינו את סעיף 4(ב) האמור, אך לא כטענת ב"כ המשיבים שסעיף 4 האריך בשנה את תקופת ההתיישנות. הגנת סעיף 4 מיועדת להסיר מכשול חוזי, אם קיים כזה, המצר את צעדיו של רוכש הדירה, המבקש את תיקון הליקויים. בסעיף זה הביע המחוקק את דעתו נגד הסעיפים המגבילים את התקופה לתיקוןאי התאמות ובחר להעדיף הגנת הקונים המתקשרים בחוזים מעין אלו על פני עקרון החופש החוזי. הגנה זו מקבלת את ביטוייה בכך שגם אם קבועה תנייה חוזית המגבילה את זכותו של רוכש הדירה לעניין היקף הפגמים שאת תיקונם הוא זכאי לתבוע, יהיה הוא זכאי לתבוע תיקונם של פגמים החורגים מכך ובלבד שהללו אינם תואמים את המפרט,תקנות הבניה או תקן רשמי וכן שנשלחה הודעה למוכר על אי ההתאמה הנ"ל תוך שנה מיום העמדת הדירה לרשות הקונה. הוראת חוק זו אינה מקימה לרוכש הדירה עילת תובענה, היא רק מסירה הגבלה המצרה את היקף עילתו הקיימת אם הגבלה כזו כלולה בחוזה. שגה ביהמ"ש המחוזי כאשר כרך את חובת משלוח ההודעה הנזכרת בסעיף 4 במרוץ תקופת ההתיישנות. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה וכל הגורס שיש למנות את תקופת ההתיישנות מיום משלוח ההודעה מניח כדבר המובן מאליו כי משלוח ההודעה מהווה חלק מעילת התביעה. הנחה זומוטעית היא. היוצא מכך כי השפעת סעיף 4 על תקופת ההתיישנות אינה קיימת.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד מאיר שטרן למערערות, עו"ד ח. עבאדי למשיבים. 4.6.90).

בש"פ 2862/90 - מדינת ישראל נגד מואפק אבו רנה ואח'

*שחרור בערובה (התפרעויות והצתת בנק)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. במהלך מהומות שהתחוללו בנצרת, בעקבות רצח הערבים מעזה שאירע בראשון לציון, הוצתו צמיגים, נחסמו כבישים, נזרקו אבנים ונגרמו נזקים לבניינים ולכלי רכב, וכןהוצת בנין בנק הנמצא ברחוב מרכזי של נצרת. המשיב השני נטל חלק בהתפרעויות ובהשלכת אבנים לעבר השוטרים ושני המשיבים כאחד נטלו חלק בהצתת הבנק. המדינה ביקשה מעצר המשיבים עד תום ההליכים וביהמ"ש דחה את הבקשה. אין חולקין כי קיימותראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים ואין גם ספק שהוכחה עילה למעצר המשיבים. על פי סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי, עבירה המבוצעת תוך שימוש באש נמנית על העבירות אשר חומרתן מהווה עילה למעצר. כמו כן, העבירה של הצתה המיוחסתלמשיבים טומנת בחובה, בשל מהותה ונסיבות ביצועה, את החשש שהמשיבים עלולים לסכן את שלום הציבור או בטחונו, כך שגם נסיבה זו מקיימת עילת מעצר לפי סעיף 21א'. ביהמ"ש המחוזי היה ער לחומרת המעשים המיוחסים למשיבים והדגיש שלולא תיקון החוק ע"י הוספת סעיף 21א', לא היה מהסס מלהורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים על סמך חומרת העבירה. אם החליט לא לנהוג כן, הבהיר השופט, הרי זה משום שהגיע למסקנה כי יש חלופה למעצר ע"י שחרור בתנאים מגבילים שאותם קבע. לדעת ביהמ"ש איןחשש כי אם ישוחררו המשיבים יסכנו חיי אדם או בטחון הציבור, וכן המעשים לא נעשו על רקע אידיאולוגי כלשהו, אלא כתגובה אלימה של כעס על אירוע יחיד במינו בחומרתו, היינו רצח השבעה בראשון לציון. הערר נתקבל.
ב. מדובר במעשים חמורים של הצתת מבנה המשמש בנק, ללא שהיתה למשיבים כל עילה לפגוע בבנק או בבעליו. אין חולק על חומרת המעשה של רצח 7 אנשים, אך גם לא יכול להיות חולק כי מעשי המשיבים בתגובה על מעשה זה, או הפורקן שמצאו לכעסם עקב המעשה, מופלגים בחומרתם. במעשיהם העידו המשיבים על עצמם כי בשעת כעס וברצונם להגיב על אירועים הנראים להם חמורים, הם מאבדים כל רסן ומסוגלים לבצע מעשי עבירה חמורים אף נגד מי שלא עוול ולא פשע כלל.

ג. אין הכרח להכריע בשאלה אם עשו המשיבים את מה שעשו על רקע אידאולוגי או לאומני, אם כי כשמסתכלים על האירועים בעיר נצרת ביום המקרה קשה להשתחרר מההרגשהשדבק בהם גם סממן כזה. די לומר כי אירועים שיש בהם לעורר תגובות של כעס וזעם אצל הציבור כולו, או מגזרים שלו, הפכו לאירועים המתרחשים חדשות לבקרים בזמננו ובמקומותינו. לפיכך, אם יתייחס ביהמ"ש בסלחנות ובהבנה לתגובות אלימות קיצוניות כמו אלה של המשיבים, בכל מקרה שיארע אירוע מכעיס, תשתלט אנרכיה בחיינו יום יום.מטבע הדברים קשה לקבוע בוודאות כיצר יפעלו המשיבים בעתיד. אך במעשיהם הנדונים הראו עד כמה מסוכנים הם לציבור כשמבקשים הם להגיב ולהביע את כעסם. מעשיהם החמורים של המשיבים שבאו כביטוי של תגובה וזעם מצדיקים את מעצרם בשל הסיכון הקיים לציבור ממעשים דומים שלהם באם ישוחררו מהמעצר.

(בפני: השופט אור. עו"ד שדמי לעוררת, עו"ד מסלחה למשיבים. 29.6.90).

ע.א. 642/88 - מיכאל איגר ואח' נגד ד"ר אמנון גולדשטיין

*מתן פס"ד לחיוב כספי במעמד צד אחד, בתביעה למתן חשבונות וחיוב כספי(מחוזי באר שבע - ת.א. 138/87 - הערעור נתקבל).

א. המשיב, רופא במקצועו, והמערער (להלן: המערער) יסדו מרכז לטיפול רפואי לחידוש העור ולצורך זה התאגדו כחברה שהיא המערערת השניה (להלן : החברה). המערערעסק בצד הניהולי והכספי של החברה, והמשיב ביצע את הטיפולים הרפואיים. לאחר כשנהוחצי של פעילות משותפת נחתם ביום 6.9.86 הסכם (להלן: הסכם הפירוק) שלפיו תפורק השותפות והמשיב יפרוש מן החברה. המערער התחייב, בין היתר, לערוך התחשבנות בדבר רווחיה של החברה ולחלק את הרווחים בינו לבין המשיב בחלקים שווים ביניהם. ביום 2.3.87 הגיש המשיב תביעה לביהמ"ש המחוזי בה עתר לסעד של מתן חשבונות וביקש כי על יסוד הדוחו"ת הכספיים והסכם הפירוק יקבע ביהמ"ש את הסכומים שיגיעו למשיב. בישיבת ביהמ"ש מיום 7.2.88 הגיעו באי כח הצדדים להסכם שקיבל תוקף של צו ולפיו "...תוך 45 יום... ימציא הנתבע לתובע תצהיר עם... רשימה של כל ההכנסות וההוצאותמכל לקוח ולקוח וכן פירוט המסמכים הקשורים להכנסות וההוצאות...". משלא ביצעו המערערים את המוטל עליהם עתר המשיב למחיקת כתב ההגנה והמערערים מצידם ביקשו הארכת המועד לקיום הצו. ניתנה ארכה וביום 9.5.88 נשלחו למשיב המאזן של המערערת ורשימה המשקפת את כל החשבוניות שהוצאו ללקוחות. רשימה זאת נבדקה ע"י רו"ח אך לאהתלווה אליה תצהיר. ביום 20.5.88 עתר המשיב פעם נוספת למחיקת ההגנה של המערעריםוב"כ המערערים טען כי אינו מסוגל לתת פירוט מלא של כל הפעולות וביקש לבטל את הצו שניתן בקשר לכך. ביום 17.6.88 נתן ביהמ"ש המחוזי ארכה נוספת למערערים להמציא תצהיר תוך 10 ימים והדבר לא נעשה. ביום 28.6.88 הגיש המשיב בקשה למחיקת כתב ההגנה והבקשה נקבעה לדיון ליום 30.9.88. ביום 1.9.88 הגיש המשיב בקשה למתן פס"ד הנתמכת בתצהירו של אביו, שהסתמך על העתקי שיקים, דפי חשבון בנק וקבלות שונות שנמסרו לאביו של המשיב ע"י המערערים. לאחר שביהמ"ש המחוזי עיין בתצהיר נתן ביום 2.9.88 פס"ד במעמד צד אחד בו חוייבו המערערים לשלם למשיב כ-100,000 ש"ח. הערעור נתקבל.
ב. הכלל הוא שבתביעה למתן חשבונות, הדיון מתנהל בשני שלבים. בשלב הראשון מחייב ביהמ"ש את החייב בהגשת חשבונות תוך פרק זמן מסויים. על הנתבע להגיש את החשבונות המפורטים, כשהם מלווים בתצהיר המאמת את תוכנם. משהוגש החשבון, מתקיים השלב השני, והוא התייחסות לחשבונות שהוגשו ובדיקתם, ככל שיושמעו השגות נגדם. עלמגיש החשבון הנטל לשכנע כי החשבונות נאותים ומשקפים את המציאות. בתום דיון כזה פוסק ביהמ"ש, מה הם הכספים המגיעים לתובעים, על פי החשבונות, אם מגיעים בכלל. השאלה היא האם השלב הראשון מתמצה בעצם נתינתו של הצו למתן החשבונות, או שמא
מסתיים הוא בביצועו המלא של השלב, לאמור בהגשתם בפועל של החשבונות. עיון בהלכה של ביהמ"ש העליון מעלה כי השלב הראשון מסתיים בהגשת החשבונות עצמם, על פי הצו שניתן, כדי שניתן יהיה לעבור אל השלב שבו מבררים את החשבונות לגופם. בענייננו, ניתן, בהסכמה, צו למתן חשבונות, ונקבע בו שהחשבונות יאומתו בתצהיר. למרות ארכותשניתנו, הצו לא בוצע. המסקנה היא כי פסק הדין של הערכאה הראשונה ניתן במהלכו שלהשלב הראשון, בטרם בוצע במלואו הצו למתן החשבונות.
ג. מטעם זה, והוא כשלעצמו, דין הערעור נתקבל. אף שהתנהגות המערערים במהלך הדיונים היתה רשלנית וגבלה בזלזול בביצועו של צו ביהמ"ש, מן הראוי להחזיר את התיק להמשך הדיון. ביהמ"ש לא היה רשאי, וגם לא היו בפניו נתונים מספיקים, לתת פסק דין שקובע חיובים כספיים. התצהיר שהוגש ע"י אביו של המשיב מבוסס על פרטים חלקיים בלבד, שמקורם במסמכים הבלתי שלמים שהוגשו ע"י המערערים, ופרטים אלה לא יכלו לשמש בסיס למתן פס"ד בין בשל היותם פרטים חלקיים ובין בשל כך שטרם התבררו לגופם.
ד. במקרה כזה, ביהמ"ש עשוי להתלבט בשאלה, אילו אמצעים עומדים לו לכוף על המערערים את ביצועו המלא של הצו. את התשובה לכך ימצא ביהמ"ש בין בפסיקת הוצאות נאותות, בין בנקיטת אמצעים לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש ובין בדרך אחרת, והכל כדי שהמערערים יבצעו את הצו למתן החשבונות במלוא היקפו. לפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי להמשיך בו מן השלב שקדם להחלטה האחרונה. מאידך איןלקבל את הערעור על החלטת ביהמ"ש שלא לשנות את צו גילוי המסמכים שכן לא הוכח שהצו הראשון מטיל על המערערים נטל בלתי סביר. כיוון שהתנהגות המערערים היתה רשלנית וגבלה בזלזול בביצועו של צו ביהמ"ש הוחלט להטיל על המערערים הוצאות הן לטובת אוצר המדינה והן לטובת המשיב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד מנחם לוי למערערים, עו"ד מ. חכמון למשיב. 11.6.90).

ע.פ. 2437/90 - ברוך ידגריאן נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בבימ"ש השלום בעבירה של עיסוק ברוכלות פירות וירקות ללא רשיון בניגוד לחוק רישוי עסקים (להלן: חוק הרישוי). התקיימה ישיבה מקדמית ביום 5.4.90 והמשפט החל להישמע ביום 19.4.90. המערער כפר בכתב האישום והתיק נקבע להוכחות ליום 18.6.90. בסוף הדיון ביום 19.4.90 ביקשה התובעת להקדים את שמיעת המשפט בטענה כי ב"כ הנאשם "מושך את הדיון" ובדרך זו מתאפשר המשך ניהול העסק הנדון ללא רשיון. על כך הגיב השופט שאם יש לתביעה עניין דחוף בסגירת העסק או במניעתו "אזי הדרך הנכונה להשיג זאת אינה ע"י בקשה להקדמת דיון בתיק הפלילי... אלא הגשת בקשה מתאימה על פי הפרוצדורה הספציפית שנקבעה בחוק רישוי עסקים למקריםכאלה". סעיף 16 לחוק הרישוי מכיל הוראות בדבר סמכות ביהמ"ש לצוות על הפסקת עסק המתנהל ללא רשיון אף לאחר הגשת כתב אישום בשל עבירה כאמור וזאת ע"י מתן צו זמני. בעקבות הערה זו פנתה התביעה לבימ"ש השלום, ושופט השלום, לא השופט הדן בתיק, הוציא צו זמני לסגירת עסקו של המערער במעמד ב"כ התביעה בלבד וביטל לאחר מכן את הצו בדיון בנוכחות שני הצדדים. הסניגור רואה בעובדות הנ"ל עילה מספקת לפסילת השופט בתיק זה מלנהל את המשפט, באשר לדעתו היתה בעצתו של השופט לתובעת, משום התערבות בלתי לגיטימית במהלך הדיון, ומשום הבעת דעה מוקדמת בדבר אשמתו של הנאשם. תחושתו של המערער היא, לטענת הסניגור, כי אין הוא יכול לצפות לגישה אובייקטיבית מצד השופט. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והערעור על כך נדחה.
ב. בצדק מעיר השופט כי אין לו בשלב זה כל ידיעה על הראיות והעובדות לגופו של האישום, וכי מטבע הדברים אין לו כל דעה בנדון. ברור היה לו שאם תוגש ע"י התביעה בקשה למתן צו זמני על פי סעיף 17 לחוק הרישוי, "תידון ותישקל בקשה זו לגופה על סמך מה שייאמר בה והראיות שיביאו שני הצדדים". השופט מוסיף כי הערתו לגבי האפשרות של נקיטת הליך משפטי מסויים אינה אומרת דבר לגבי התייחסותו לבקשה כזו, שהרי עדיין אינו יודע כלל מה ייאמר בה. ואכן, הערת ביהמ"ש לאחד המתדיינים, שפתוחה בפניו הדרך לנסות ולהשיג את מבוקשו ע"י פתיחה בהליך חילופי, היא דבר שכיח וכשלעצמה אין בה פסול. מן הדין להורות על פסילתו של שופט, רק אם מצביעות העובדות המוכחות על אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול משפט, ואין משקל משמעותי לתחושתו הסובייקטיבית של המערער שעליה מסתמך הסניגור.

(בפני: השופט בך. עו"ד שחם למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 12.6.90).

ע.א. 405/88 . רבי ארנו ארנסט זיגלבאום נגד דורה וצילה לב

*קיום צוואה(מחוזי ת"א - ת.ע. 2264/83 - הערעור נדחה).

א. המנוח מנו זיגלבאום ואשתו הראשונה, המנוחה אנטוניה, עלו מארה"ב בראשית שנות השבעים. ביום 29.10.81 חתם המנוח על צוואה בעדים, אשר לפיה בסופו של דבר, אם אשתו תלך לעולמה לפניו, יעבור הרכוש במחציתו לאחיו (המערער), רבע מהרכוש יעבור לגיסתו (המשיבה הראשונה) והרבע הנותר יעבור לבתה (המשיבה השניה). הצוואה נערכה בשפה האנגלית. ביום 10.2.82 נפטרה אשתו וכשנה לאחר מכן, ביום 8.2.83, התחתן המנוח בשנית עם גב' אורליה קראוס. כחודש לאחר הנישואין, ביום 10.3.83, הופיעו בני הזוג במשרד של עו"ד קאהן כשמטרת בואם לטפל ברכושה של אנטוניה המנוחה. באותו יום הביע המנוח גם את רצונו לשנות את צוואתו מיום 29.10.81 ע"י עריכת צוואה חדשה וביטול הצוואה הישנה. הוא התכוון לצוות שכל רכושו יעבור לאחיו (המערער) מלבד דירת מגוריו ותכולתה שיעברו לאשתו החדשה. באותו מעמד החתים עו"ד קאהן את המנוח על טפסים להעברת מחצית הדירה לגב' קראוס, ועוה"ד רשם בטיוטה את הוראותיו של המנוח לצורך עריכת הצוואה החדשה, הדפסתה באנגלית והכנתה לחתימה. במעמד זה החתים את המנוח גם על גליון לקוח והסכם שכ"ט. סוכם כי הנוכחים יפגשו שנית כשבוע לאחר מכן, כדי להשלים את התהליך והמנוח יחתום על הצוואה החדשה. דא עקא, המנוח נפטר שלשה ימים לפני כן, בהיותו בן 84, ולא הספיק לחתום על הצוואה שבינתיים כבר הודפסה. הטיוטה לעניין דירת גב' קראוס וטופס הצוואה לא היו חתומים לא ע"י המנוח ולא ע"י עדים.
ב. המשיבות הגישו בקשה לקיום צוואתו של המנוח מיום 29.10.81 ואילו אשתו ואחיו הגישו התנגדות בטענה שהצוואה בוטלה ע"י המנוח ע"י מה שהתיימר להיות צוואה חדשה, שעשה המנוח, כנטען, במשרדו של עו"ד קאהן בפגישה האמורה. ביהמ"ש המחוזי נדרש לשאלה אם נעשתה ע"י המנוח צוואה חדשה ביום 10.3.83 , היינו האם המסמכים האמורים כולם או חלקם, או הדברים שהשמיע המנוח באותה שיחה ושנרשמו בטיוטה, יכולים להחשב לצוואת המנוח. ביהמ"ש המחוזי ניתח את כל האפשרויות והגיע לכלל מסקנה כי יש לדחות את התנגדות המשיבים. הערעור נדחה.
ג. ההסכם בין המנוח לבין עוה"ד לעניין שכ"ט, אף שהוא חתום ע"י המנוח, אינו יכול להוות צוואה מכל צורה ובחינה שהיא ואין הוא מכיל שום הוראות אופרטיביות לגבי הרכוש. המסמכים האחרים גם אינם יכולים להיות צוואה בכתב יד של המנוח, שכן לא נכתבו בכתב ידו כפי שמחייבות הוראות סעיף 19 לחוק הירושה. אשר לאפשרות שמסמכים אלה יהוו צוואה בעדים, על פי סעיף 20 לחוק הירושה - המסמך שכלל את פרטי הצוואה ושנכתב ע"י עו"ד קאהן אינו יותר מאשר טיוטא בכתב יד עוה"ד והערות שנרשמו
מפי המנוח, וחסרים בו רכיבי היסוד של צוואה על פי סעיף 20, וכן ניסוח מסודר וברור להוראות אופרטיביות של מצווה בצוואתו. הצוואה שהוכנה ע"י עו"ד קאהן אינה צוואה שכן לא נערכה בנוכחות המנוח, לא נחתמה וגם לא נערכה בנוכחות עדים. הנוסח לא הוקרא למנוח כדי שיתן את אישורו בחתימת ידו. לא זה המקרה שבו ניתן וראוי לעשות שימוש בסעיף 25 לחוק הירושה. הנסיבות המיוחדות מנעו לא רק פעולת החתימה עצמה לאחר גמירת הדעת, אלא גם את השלב המהותי של התייחסות המצווה לנוסח הערוך של הצוואה, וגמירות דעתו באשר לתוכנה.
ד. אשר לאפשרות של צוואה בעל פה, על פי סעיף 23 - לעניין זה צריך שיהיה מדובר בשכיב מרע או מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. המונח "שכיב מרע" נקלט מן המשפט העברי ומדובר בחולה שתשש כוח כל הגוף וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המיטה. בענייננו, המנוח לא היה במצב שכזה באותו יום שבא לעוה"ד כשהוא מהלך על רגליו וכאשר סמוך לאחר מכן עוד הלך וערך קניות בשוק. גם מן החלופה השניה שבסעיף 23 לא יוכל המערער להיוושע שכן חלופה זו מאפשרת צוואה בעל פה למי "שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". כדי להיכנס לגדר סעיף זה נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד סובייקטיבי, שהמצווה חייב להרגיש עצמו כעומד מול פני המוות ; והשני אובייקטיבי, שהנסיבות אכן תצדקנה תחושה כזו של המצווה כי צפוייה לו סכנת מוות ממשית בקרוב, כגון אדם המרגיש כי באה עליו התקפת לב או חייל הניצב בחזית הקרב. התנאים המצטברים להתממשות חלופה זו לא מתקיימים במקרה דנן.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמואל בניאל למערער, עו"ד א. קאהן למשיבים. 5.6.90).

ע.א. 306+317/89 - חיים לובטון נגד יפה לובטון ואח'

*מזונות(מחוזי ת"א - מ.א. 184/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. בשנת 1984 ניתן פס"ד מזונות בו חוייב המערער בתשלום מזונות לאשתו ולבנו הקטין (המשיב השני). פסה"ד ניתן שלא בפני המערער. בשנת 1987 הגיש המערער תובענה להפחתת שיעור המזונות וב-1989 הגיש בקשה לביטול פסה"ד מ-1984. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסה"ד מ-1984, בציינו כי לכל המאוחר ידע המערער ב-1987 על דבר פסה"ד מ-1984, ובקשה לביטול פס"ד צריך להגיש תוך 30 יום מאז שנודע למבקש על פסה"ד, ואת התביעה הגיש רק כשנתיים לאחר שידע על פסה"ד. לגוף העניין, בעניין שיעור המזונות, ציין ביהמ"ש המחוזי שאין לגלות לכאורה עילה לשינויו של הסכום, כ-860 ש"ח לפברואר 1989 לפי חישובו של ביהמ"ש המחוזי, אך בסיכומו של דבר החליט לגלם את כל ההוצאות והמזונות שהבעל חוייב לשלם לאשה ולילדה וקבע כי שיעור המזונות הכללי יעמוד על 596 ש"ח לחודש ומלבד סכום זה לא ישלם המערער למשיבים מאומה. ביהמ"ש גם קבע כי ההפרשים בין הסכום ששולם מיום 16.1.87, הוא היום שממנו קבע פסה"ד את שיעור המזונות החדש ועד ליום מתן פסק הדין, ינוכו. המערער מערער על כך שסכום המזונות לא הופחת עוד והמשיבה מערערת על הפחתת שיעור המזונות. ערעורו של המערער נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ב. באשר לבקשה לביטול פסה"ד שניתן בהיעדר בשנת 1984 - הבקשה לביטול הוגשה כאמור בשנת 1989, אחרי שקודם לכן כבר הוגשה תובענה נפרדת לשינוי שיעור המזונות שנפסקו בפסה"ד האמור שביטולו נתבקש לאחר מכן. בקשה לביטול פס"ד שניתן בהיעדר יש להגיש תוך 30 יום וזאת לא אירע כאן, כי התובענה הכוללת בקשת ביטול הוגשה אחרי שחלפו שנים. לעניין שיעור המזונות - הפחתת המזונות היא משמעותית ויש בה גם כדי
לחייב חישוב בדיעבד לגבי העבר, דבר שיפגע במשיבים שיידרשו להחזיר תשלומים או לקזזם. יש טעם בגילום המזונות כדי שלא יוטלו חיובים בלתי מותחמים, אך אין לומר שהיה מקום להפחתה בסכום הכולל שנראה לביהמ"ש כסביר. לפיכך יש להעמיד את סכום המזונות על 850 ש"ח החל מיום פס"ד זה מבלי לערוך חישובים מחדש לגבי העבר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' מרים זפט למערער, עו"ד גב' אסתר אלרון למשיבים. 28.6.90).

בש"פ 2424/90 - אפרים גואטה נגד מדינת ישראל

*תנאי שחרור בערובה(ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם במעשי אינוס, תקיפה מינית ואיומים כלפי אשתו שעמה הוא מצוי בהליכי גירושין. ביום 1.5.90 החליט ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה בידי התביעה וכן קיימת עילת מעצר. אולם ביהמ"ש בחן אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור מגבילים והגיע למסקנה כי ניתן לשחרר את העורר בתנאים שונים ובכללם הגבלת מגוריו של העורר לבית אחותו בעיירה אופקים, אותה לא יעזוב אלא לצורך התייצבותו בהליכים משפטיים, ועוד נקבע כי העורר לא יתקשר ולא יבוא בדברים עם אשתו ואם יפר את ההוראות יעצר מייד. לאחר זמן קצר פנה העורר שנית לביהמ"ש וביקש לשנות את תנאי שחרורו, בין היתר, כי תחת הקביעה שיגור בבית אחותו באופקים הוא יורשה להתגורר בבית אחיו בראשון לציון. בקשה זו מנומקת בכך כי האחות שבאופקים נאלצה לעבור לגור אצל הוריה ברמת גן מחמת היותה בהריון, וכי בעיירת אופקים אין ביכולתו למצוא מקום עבודה. ביהמ"ש דחה בקשה זו בעיקר משום שאת העיר אופקים כמקום מגורים הציע העורר עצמו, וגם בעת הדיון בבקשה לשינוי תנאי השחרור בערובה לא הציע מקום מגורים חילופי שיהא מרוחק מבית מגורי אשתו ברמת גן. כן דחה ביהמ"ש שינוי בתנאים אחרים שביקש העורר. הערר נתקבל לעניין מקום המגורים.
ב. ב"כ המדינה טוענת כי העיר ראשון לציון קרובה מדי למקום מגורי אשתו ברמת גן ומה עוד ולדברי התביעה הפר העורר את תנאי הערובה באיימו על אשתו, כנראה בטלפון, וקיים חשש כי יבצע את זממו. אכן, אין הדעת תומכת בכך כי מקום שנקבע כמקום מגורי העורר עד תום ההליכים המשפטיים על פי הצעתו הוא, ישונה כעבור זמן קצר בלבד. אולם, לגירסת הסניגור הוצע מקום המגורים בעיירת אופקים מתוך הנחה כי העורר יוכל להתגורר שם אצל אחותו ובנסיבות שנוצרו שוב לא מסתייעת אפשרות זו. לגופו של עניין, אין נפקא מינה משמעותית בין הגבלת מגוריו של העורר לאופקים לעומת מגורים בראשון לציון. אמנם המרחק בין אופקים לרמת גן גדול יותר מאשר בין ראשון לציון לרמת גן, אך אין לומר כי קיים קושי מהותי להגיע גם מאופקים לרמת גן. הגבלת המגורים למקום מסויים מטרתה להרחיק את העורר מפיתוי להפר את הצו בדבר יצירת קשר אישי עם אשתו, ויש מקום להתחשב בתנאים האובייקטיביים המגבילים את יכולתו של העורר להשתכן באופקים. בנסיבות אלה ניתן לקבל את הערר חלקית במובן זה כי יורשה לעורר לגור בראשון לציון במקום באופקים.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד קרמזין לעורר, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה.10.6.90).

ע.א. 623/88 - משה וחיים גולדנברג נגד המשביר המרכזי בע"מ

*רשות להתגונן בשטר בטחון(מחוזי ת"א - המ' 5563/88 - הערעור נדחה).

א. המערערים הם בעלי מניותיה ומנהליה של חברת גולדנברג סחר בע"מ (להלן: החברה) שקיימה קשרי מסחר בהיקפים כספיים נרחבים עם המשיבה. החברה עשתה שטר חוב
לבטחון בסך 750,000 ש"ח לטובת הנפרעת - המשיבה - והמערערים ערבו לשטר בערבות אוואל. משלא פרעה החברה תשלומים למשיבה הוגש השטר לביצוע והמערערים ביקשו מתן רשות להתגונן. טענתם העיקרית היתה כי השטר נמסר לידי המשיבה כשטר בטחון מותנה כאשר ההתניה באה לידי ביטוי בתוספת שהוספה על פני השטר לאמור "בטחון לתשלומים שוטפים (שיקים)". הטענה נסמכת על סעיף 20(ב)(2) לפקודת השטרות שלפיו בין צדדים סמוכים לבין עצמם "מותר להוכיח שהמסירה היתה על תנאי או למטרה מיוחדת בלבד...", היינו מסירה שכוונתה להקים חבות שטרית עתידית, המותנית בקיום תנאי חיצוני מוקדם. המשיבה אינה חולקת על כך כי השטר נמסר על תנאי, אך גדר המחלוקת מהו התנאי שבו הותנה השטר ואם התקיים התנאי בנסיבות העניין. המערערים טוענים כי חבותם קמה רק עם הצגת שיקים בחתימת החברה שלא כובדו או נפרעו, ולטענתם אמנם היו שיקים שנמסרו למשיבה ולא כובדו, אך אלו נמסרו ע"י חברה אחרת בשם גולדנברג השקעות בע"מ שהחל בתאריך מסויים היא זו שניהלה יחסים מסחריים עם המשיבה. בדיון שהתקיים בפני הרשמת של ביהמ"ש המחוזי הופרכה טענה זו מכל וכל והרשמת דחתה את בקשת המערערים למתן רשות להתגונן. הערעור נדחה.
ב. גירסתו של המערער בדבר החלפת החברה המתקשרת קרסה תחתיה בחקירה על תצהירו. גם הפרשנות שהמערערים מעניקים לתנאי בשטר הבטחון מהווה למעשה נסיון לקרוא לתוך המילים הרשומות בשטר תנאי נוסף, והוא - בטחון לתשלומים שוטפים שיעשו אך ורק בשיקים, ואך ורק כאלו שהוצאו על ידי החברה לטובת המשיבה. פרשנות זו היא חסרת בסיס כשם שהיא חסרת כל הגיון מסחרי וכלכלי. אין כל מניעה כי חייב יפרע את חובו בדרכים אחרות כגון תשלום על דרך הסבת שיקים שאחר הוציא לטובתו. מעת שלא שולמו '"תשלומים שוטפים" למשיבה, והשיקים שנמסרו ע"י החברה לפרעון חוללו, קמה למשיבה הזכות להפרע מן החייבים על פי השטר. כך שהמערערים לא הראו אפילו הגנה לכאורה כלשהי וצדקה הרשמת כאשר דחתה את הבקשה לרשות להתגונן.
ג. בסיכומים בערעור טען ב"כ המערערים כי השטר פגום על פניו כיוון שנעדר ממנו מועד הפרעון. טענה זו לא נטענה בביהמ"ש המחוזי ואף לא הוזכרה בכתב הערעור ועלתה לראשונה בסיכומים בכתב. על פי הוראות תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי לא יתקבל נימוק שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות, וזו תינתן רק אם הטוען לה הראה טעם מספיק לכך. בענייננו, לא ניסו אפילו המערערים להסביר מדוע לא נטענה טענה זו לא בביהמ"ש המחוזי ולא בכתב הערעור ודי בכך כדי לדחותה. אולם, גם לגופה אין בטענה זו דבר. על פי הוראות סעיף 9 לפקודת השטרות (נוסח חדש), שטר שלא נקבע בו זמן פרעון הינו שטר בר פרעון על פי דרישה ומכאן שאין כאן כל פגם הפוסל את השטר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, בן יאיר. החלטה - השופט מלץ. עו"ד שלום אבן עזרא למערערים, עו"ד צבי כפתורי למשיבה. 18.6.90).

ע.פ. 476/89 - מוטי לוסטיגמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית והחזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער קיבל חופשה מבית הכלא והוא לא חזר בתום חופשתו עד שנעצר באקראי על ידי סיור משטרתי כשברשותו אקדח טעון וששה כדורים ואחד מהם בקנה האקדח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כאשר חמישה חודשים מן המאסר החדש יהיו חופפים את המאסר שמרצה המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער גולל תולדות חיים קשים מאז ילדותו כאשר נתייתם ונתחנך במוסדות שונים. אולם כבר בגיל צעיר יצא לתרבות רעה. מאז היותו בגיל 17, במשך עשר שנים, צבר עשרות רבות של הרשעות ובתוכן שלש הרשעות של החזקת נשק וכן בריחה קודמת ממשמורת חוקית, וזאת מלבד עבירות סמים ועבירות נגד הרכוש. עברו של המערער מלמד כי שום
דרכי טיפול לא העלו את המערער על דרך הישר, ואולי החמור ביותר הוא כי הוא מצייד עצמו בנשק חם כל אימת שיש לו הזדמנות לכך. לפיכך אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, אור. החלטה - השופט בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 17.6.90).

בש"א 1729/90 - ציפורה געש נגד עירי געש

*פטור מאגרה וערבון(בקשה לפטור מאגרה ומערבון - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי התבררה תביעת המבקשת ובנותיה לתשלום מזונות מבעלה המשיב, וביהמ"ש חייב את המשיב במזונות הילדות אך דחה את תביעת המבקשת למזונות ולדמי טיפול. על כך הוגש ערעור בתיק העיקרי והמבקשת הגישה בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון. לפי התצהיר התומך בבקשה, המבקשת אינה עובדת מזה כשנתיים וחצי ורק לפני מספר חודשים החלה לעבוד בחנות בהרצליה ומשתכרת כ-500 ש"ח לחודש. בעלת החנות עומדת לסגור את החנות והיא תיוותר מחוסרת פרנסה. מאידך, עולה כי המשיב משלם לאשתו עבור הילדות והחזקת הבית כ-1,200 ש"ח וכן כ-120 ש"ח עבור ביטוח המשפחה, תשלומי משכנתא כ-500 ש"ח לחודש וכן מתגוררת המבקשת בדירה השייכת לבני הזוג ואין עליה הוצאות של שכר דירה. קשה לעמוד במדוייק על מצבה הכלכלי של המבקשת אך על כל פנים רחוקה היא ממצב של "עוני" או "חוסר יכולת". בני הזוג הינם בעלים במשותף של מכונית בשווי של כ-18,000 ש"ח והם מחלקים את השימוש בה, כך שהמבקשת מוציאה הוצאות שוטפות על החזקת המכונית במשך מחצית החודש. קבלת טענת המבקשת כי הינה "חסרת יכולת" לשאת בתשלום האגרה, משמעה שאוצר המדינה מסייע לה בהחזקת מכוניתה ובקיום רמת חיים מעל לממוצע ולכך אין צידוק. לפיכך יש לדחות את הבקשה. כמו כן יש לחייב את המבקשת לערוב להוצאות המשיב בערעור.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' רונית חורש למבקשת, עו"ד אליאש למשיב. 10.6.90).

ע.פ. 2502/90 - רעואל בר יוסף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הכשלת הליכים של חקירת מס הכנסה כאשר הנאשם הוא פקיד שומה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער כיהן כפקיד שומה בגוש דן ובמסגרת תפקידו נקט בצעדים כדי להכשיל הליכים של חקירה נגד חברה שהיה חשד מהותי נגדה בדבר העלמת הכנסות והתחמקות ממס. כמו כן ניצל לרעה את מעמדו והדיח את עובדיו למסור הצהרות שקר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ששה חודשים מאסר בפועל וערעורו של המערער הוא על חומרת העונש כשהוא מבקש כי המאסר שהושת עליו ירוצה בעבודת שירות. הערעור נדחה.
על אף עברו הטוב של המערער, היעדר הרשעות קודמות והיעדר ראיה בדבר טובות הנאה שקיבל, נראה שהעונש שהוטל עליו אינו חמור עד כדי הצדקת התערבות בו. ביהמ"ש כבר הביא בחשבון את נסיבותיו של המערער ואילמלא כן היה מטיל עונש חמור יותר. מתברר, כי מיד לאחר שנגזר דינו של המערער הוא קיבל התקף לב. מצב בריאותו של המערער הובא בפני קצין רפואה ראשי של שירות בתי הסוהר וזה חיווה דעתו שהשירות ערוך לטפל במערער ובתחלואיו. הסניגור מצביע על האפשרות כי עצם כניסתו של המערער למסגרת של כליאה, עשוייה להרע את מצבו, ואף הצביע על חוות דעת רפואית האומרת כי מצבו של המערער עשוי להיות מוחמר ע"י מצב דחק נפשי. ברם, קבלתה של טענה זו היתה עשוייה לקבוע כלל כי נאשמים חולי לב, על אף שניתן לטפל במחלותיהם במסגרת המאסר, יהיו חסינים מפני עונש של מאסר בפועל. לפיכך דין הערעור להידחות.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. עו"ד הרגיל למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 10.6.90).

ע.פ. 2565/90 - יעקב וייס נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

עקב השתלשלות עניינים במשפט תעבורה, שבמהלכו הורשע תחילה הנאשם בגין אי הופעתו אך נתאפשר לו לאחר מכן להתגונן בפני האישום, הובאה רשימת הרשעותיו הקודמות של המערער לידיעתו של השופט. עקב כך, ביקש המערער משופט התעבורה כי יפסול עצמו מלשבת בדין. השופט סבר כי אין בעובדה האמורה כדי למנוע ממנו לדון במשפטו של המערער באובייקטיביות הראוייה ולכן סירב לפסול את עצמו. הערעור נדחה.
מקרה של יום יום הוא, שעברו הפלילי של נאשם מובא לידיעת השופט הדן במשפטו, כגון באותם מקרים בהם דן השופט בבקשתו של נאשם להשתחרר בערובה ובבקשת התביעה לעצרו עד תום ההליכים. אמנם אין תופעה זו רצוייה, אך אין בה כדי לפסול את השופט. כלל זה יחול ביתר שאת כאשר המדובר בעבירת תנועה, וגם הרשעותיו הקודמות של הנאשם מתייחסות לעבירות מסוג זה בלבד.

(בפני: השופט בך. עו"ד ש. חודרלנד למערער, עו"ד גב' א. זיסקינד למשיבה. 26.6.90).

ע.א. 100/89 - ד"ר ג'ורג' אלבז נגד פאולין רביבו

*פיצויים בגין עיכוב פרוטזה לשיניים ע"י רופא (מחוזי י-ם - ת.א. 460/87 , הערעור נתקבל).

המערער, רופא שיניים, תיקן פרוטזה לשיניים של המשיבה. לאחר תיקון ראשון של הפרוטזה, הובאה זו אליו לתיקון נוסף. על אף שהפרוטזה, לאחר התיקון השני, היתה כבר מתוקנת ביום 27.2.87 היא לא הוחזרה למשיבה, על אף דרישתה, אלא ביום 11.3.87, היינו כעבור כשבועיים. ביהמ"ש קבע שלא היתה הצדקה מצד המערער לעכב תחת ידו את הפרוטזה וקבע שעל המערער לפצות את המשיבה על הנזק שנגרם לה, היינו נזק של כאב וסבל ובשל כך שבהיעדר הפרוטזה ניזונה המשיבה מנוזלים בלבד ואף נגרמה לה בושת פנים ונמנע ממנה לצאת מביתה. ביהמ"ש קבע את שיעור הפיצויים בסך של 8,000 ש"ח ליום 2.1.89 שהוא מועד פסה"ד, וכן חייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח. ערעור המערער הוא על שיעור הפיצויים ושכ"ט עו"ד בהם חוייב והערעור נתקבל.
הסכום שנפסק מוגזם ביותר בהתחשב בנזק הלא ממוני שנגרם למשיבה. מה גם, שביהמ"ש טעה בקבעו בפסק דינו שהכאב והסבל נגרמו למשיבה במשך תקופה של שלשה שבועות, בעוד שמדובר בתקופה של פחות משבועיים. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהעמיד את סכום הפיצויים על 2,000 ש"ח ואת שכ"ט עוה"ד על 1,000 ש"ח.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד קירש למערער, עו"ד פרייברג למשיבה. 26.6.90).

מ.ח. 2763/90 - חיים ברלינר בלאו נגד מדינת ישראל

*בקשה למשפט חוזר כאשר המבקש זוכה בדין (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).

המבקש הובא לדין בפני בימ"ש השלום וזוכה בדינו, ולאחר מכן ביקש לתבוע פיצויים במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות בגין המשפט שהוגש נגדו. בעצת השופט שדן בעניין נמחקה התביעה האמורה כדי שהמבקש ינקוט בדרך הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין באשר לפיצויים במקרה כגון זה. דא עקא, אף הבקשה האמורה נדחתה והוא הדין בערעור שהוגש עליה. מכאן בקשתו של המבקש כי יקויים משפט חוזר במשפטו הפלילי. הבקשה נדחתה.
הטעמים לקיומו של משפט חוזר פורטו בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. המוסד של משפט חוזר נועד להיטיב עם נידון ולא להעמידו בסיכון מחודש של הרשעה בדין, אחרי שזוכה כבר בדינו. מלשונו של סעיף 31 ניתן ללמוד כי לא ניתן כלל לקיים משפט חוזר אחרי זיכוי בדין. אשר לבקשה להארכת מועד כדי להגיש ערעור על ההחלטה לדחות את התביעה
לפי סעיף 80 לחוק העונשין - אין נימוק המצדיק הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור או אף מתן רשות ערעור במועדו. לכך יש להוסיף כי טעמיו של השופט שדן בבקשה לפי סעיף 80 סבירים. המחוקק לא קבע כי בעקבות כל זיכוי בדין יוענק גם פיצוי, אלא קבע כי כדי לזכות בפיצוי צריכים להתקיים סממנים נוספים לפי שיקול דעת ביהמ"ש. התוצאה היא שאין אפשרות לפי הדין למתן הוראה בדבר קיום משפט חוזר ואין מקום מבחינה עניינית לדיון בערכאת ערעור נוספת בהחלטה לפי סעיף 80.

(בפני: הנשיא שמגר. 24.6.90).

ע.פ. 370/89 - ליאור סמסון נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (הספקת נשק לשודדים ע"י איש משטרה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, שהיה שוטר במשמר הגבול, העמיד לרשות שניים משותפיו לפשע נשק שכלל תת מקלע עוזי וכן רימון יד, במסגרת קשר לבצע שוד מזויין בבנק הפועלים בדימונה. השניים האחרים נכנסו לבנק עם הנשק וביצעו את השוד, כאשר המערער ממתין להם ברכב כדי לסייע להם בהימלטות מן המקום. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ציין כי מדובר בעבירה ראשונה של המערער וכן העלה את נסיבותיו האישיות, וגם קצינת המבחן המליצה על קיצור תקופת המאסר. ברם, מדובר בשוד מזויין של בנק כשמבצעיו רעולי פנים עם נשק בידם. המערער נטל חלק פעיל במעשה. הספקת נשק שהגיע למערער במהלך תפקידו כשוטר לעבריינים, היתה הפרת אמונים של המערער כלפי הממונים עליו, שהפקידו את הנשק בידו בקשר למילוי תפקידיו כשוטר. השתתפות שוטר בביצוע שוד, תוך ניצול ושימוש בנשק אשר הוא מספק לשותפיו לשוד, יש בהם חומרה. על כן גם אם אין מתעלמים מנסיבותיו האישיות של המערער, הרי חומרת עבירת השוד ונסיבות העניין מצדיקים את העונש שנגזר.

(בפני השופטים: בייסקי, אור, בן יאיר. החלטה - השופט אור. עו"ד זאב זילברשטיין למערער, עו"ד יובל שדמי למשיב. 18.6.90).

בש"פ 2317/90 - מוניר אל הליס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב וזיוף)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בשורת עבירות של גניבת כלי רכב, זיוף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. כתב האישום הוגש ב-1988 ונקבע אז כי העורר ישאר במעצר עד תום ההליכים. כעבור תקופת מה, לאחר דיון בעיון חוזר בעניין, שוחרר העורר. בעת היותו משוחרר ממעצרו, ולפני שהחלה שמיעת הראיות בתיק, עבר העורר עבירות נוספות מאותו סוג ביחס לרכב באיזור עזה. לאור זאת תוקן כתב האישום ע"י הוספת פרט אישום נוסף הכולל גם הוא עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, זיוף מסמך, קבלת רכב גנוב ופרוקו. עם תיקון כתב האישום עתרה המדינה למעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לכך. הערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ביחס לפרשה הנוספת המיוחסת לו. לאור שורת העבירות בהן הואשם העורר עם הגשת כתב האישום, ולאור העובדה שכששוחרר בערבות חזר ועבר עבירות מאותו סוג עבירות שיש לראותן בחומרה, ברור כי העורר הראה שהוא מסוכן לציבור כשהוא מהלך חופשי ובדין ראה ביהמ"ש שיש לעצרו עד תום ההליכים.