ע.א. 727/87 - יצחק שור ואח' נגד דניאל בן הרוש
*פיצויים בתאונת דרכים. *ניכוי תשלומי הביטוח הלאומי(מחוזי ת"א - ת.א. 596/82 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיב נפגע ביום 5.7.79 בתאונת עבודה אצל המערערים, ונקבע כי המערערים אחראים לתאונה. הערעורים נסבו על הפיצויים שנפסקו, וכן על קביעת סכום הגימלאות שקיבל ועתיד לקבל המשיב מהמוסד לביטוח לאומי, שאותו ניכה ביהמ"ש מהפיצויים שנפסקו למשיב. ביום התאונה היה המשיב כבן 21 שנים, לאחר שחרור משירות בצה"ל. לפני הגיוס למד המשיב חשמלאות. משכורתו עבור חודש עבודה שעבד אצל המערערים, אוקטובר 1979, היתה 14,155 ל"י, דהיינו 1.42 ש"ח. בתאונה נפגע המשיב בעינו והמוסד לביטוח לאומי קבע לו נכות של %30 לצמיתות. לאחר מכן החליטה הועדה הרפואית של המוסד, בהסתמכה על תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), להגדיל את נכותו ולהעמידה על שיעור של %38 לצמיתות. לביהמ"ש הוגשו חוות דעת של מומחים בשטח העיניים ובשטח הפסיכיאטרי וביהמ"ש קבע את הנכות הצמיתית של התובע בשטח העיניים בשיעור של %30 ובשטח הפסיכיאטרי בשיעור של %20 ובסכום משוקלל %44 לצמיתוית. ביהמ"ש קבע שנכות זו משקפת גם את הנכות הפונקציונלית, וכן קבע את שיעורי הפיצויים. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. הערעור העיקרי של המערערים מופנה כלפי קביעת ביהמ"ש בעניין כושר השתכרותו של המשיב לולא התאונה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה, על יסוד עדותו של המערער, כיהמשיב היה מכפיל את שכרו ולפי שיעור זה קבע ביהמ"ש את אבדן כושר ההשתכרות בעתיד. לעניין זה יש לקבל את הערעור. מסקנת ביהמ"ש בעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם חלק אחר מממצאיו של ביהמ"ש. לכן יש להעמיד את התוספת לשכר שהשתכר המשיב בעת הפגיעה על %50 בלבד.
ג. מאידך יש לקבל את ערעורו של המשיב באשר לניכויים של תשלומי המוסד לביטוח לאומי. כאמור, הנכות שנקבעה למשיב ע"י המוסד היא בשיעור של %38 ואת גימלאותיו הוא מקבל לפי שיעור זה. ביהמ"ש סבר שבנסיבות המקרה ראוי לחשב את ניכויי הגימלאות כשהן מחושבות לפי שיעור נכות של %44, כשיעור הנכות שקבע ביהמ"ש. ביהמ"ש הגיע למסקנה זו בהתחשב בכך שהנכות של המשיב נקבעה ע"י המוסד מבלי שהובאהבחשבון פגיעתו הנפשית של המשיב, ולדעת ביהמ"ש המשיב לא נקט בהליכים סבירים כלפיהמוסד לשם מיצוי זכותו לקביעת דרגת נכות שתביא בחשבון גם את הפגיעה הנפשית. לעניין זה, כאמור, יש לקבל את ערעורו של המשיב.
ד. ההלכה היא שעל הנפגע בתאונת עבודה לפנות אל המוסד ולפעול באמצעים סבירים כדי לקבל את הגימלאות המגיעות לו. במקרה שהנפגע, על אף סיכויים לזכות בגימלה מהמוסד, אינו פונה למוסד בתביעה, לא יהסס ביהמ"ש לאמוד את תוצאתה האפשרית של תביעה כזו לגימלה, ובהתאם לכך יקבע את שיעור הגימלאות שהיה הנפגע זכאי לקבל מהמוסד וינכה סכום זה מהפיצויים המגיעים לנפגע. דין דומה חל כשהנפגע פנה למוסד ונקבעה לו נכות, אך כעבור זמן הוברר שחלה החמרה במצבו והוא אינו פונה למוסד בטענת החמרה במצב. אולם, אם פעל הנפגע בתום לב ותביעתו מהמוסד נדחתה או נתקבלה בחלקה, אין דורשים מהנפגע שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תחשב סבירה.
ה. בענייננו, בתביעה שהגיש המשיב למוסד טען שהוא סובל מדכאון, ובכך העמיד את האפשרות של קיום נכות פסיכיאטרית על שולחן דיוני הועדה הרפואית של המוסד. משנקבעה לו נכות של %30 בשטח העיניים בלבד, יכול היה להבין שטענותיו לענין נכותפסיכיאטרית לא נתקבלו, מבלי שלו עצמו היה בטחון שראוי הוא לקביעת נכות בשטח זה.לפיכך, כשהשלים עם מסקנות הועדה אין לבוא עמו בטרוניה ובפרט שהתנהגותו היתה התנהגות בתום לב. יתירה מזו, המשיב פנה להגדלת הנכות לפי תקנה 15 הנ"ל ופנייתו
נענתה ע"י תוספת לנכותו מ-%30 ל-%38. יש לציין שאף שלעניין נכות פסיכיאטרית לא נקבעה למשיב דרגת נכות כלשהי, הרי הגדלת הנכות לפי תקנה 15 באה בהתחשב בשיקוליםונימוקים דומים לאלה שהביאו לקביעת הנכות הפסיכיאטרית ע"י ביהמ"ש. לכך יש להוסיף כי בתום שמיעת הראיות איפשר ביהמ"ש למשיב לפנות שוב למוסד לביטוח הלאומיוהוא אכן פנה למוסד בתביעה בגין החמרה במצבו אך תביעתו נדחתה. נוכח כל אלה יש להעמיד את הניכויים לפי נכות של %38 שנקבעה ע"י המוסד.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ב. יקותיאלי למערערים, עו"ד ג. שהרבני למשיב. 19.7.90).
בג"צ 1045/89 - יעקב דניאל נגד ראש העיר קרית אתא
*פסילתו של חבר מועצת העיריה, ע"י ראש העיריה, מלכהן במועצה בגין "ניגוד עניינים"(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותר כיהן בעבר כראש העיר קרית אתא ובבחירות האחרונות נבחר כחבר מועצת העיריה. ביום 22.11.89 שלח המשיב לעותר הודעה על פסלותו לכהן כחבר מועצת העיריה, בהסתמכו על סעיף 123א' לפקודת העיריות. ההסבר הוא "...ניגוד עניינים אישי וציבורי של העותר כחבר מועצת העיריה וכמנהל פרוייקט של חברה ממשלתית 'שירותי נפט' באיזור קריית אתא ; מיוחס לעותר כי עת ששימש ראש עיר בקריית אתא יזם ואישר שינוי תכנית בנין עיר כדי לקדם הכשרת חריגת בניה שנעשתה ע"י אמו ואחיו של העותר...". העתירה נתקבלה ופסילתו של העותר מלכהן כחבר מועצת קריית אתא בוטלה.
ב. בבעלות החברה "שירותי נפט" (להלן: החברה) שטח קרקע של כ-1,100 דונם הגובל באיזור התעשיה של קריית אתא, אך אינו מצוי בתחום השיפוט של העיריה. כנראה שיש לעיריה עניין כי השטח יצורף לתחומו המוניציפלי של היישוב. המשיב פנה בנדון לשר הפנים אך טרם נתקבלה החלטה. לחברה תכניות משלה ולא נתברר אם אלה תואמות או נוגדות את שאיפות העיריה. באשר לתפקידו של העותר בחברה - לפי אישור של הנהלת החברה, לא הוענקו לו סמכויות המאפשרות לו לקבוע מדיניות ושיקולים באשר לאופן ביצוע הפרוייקט, וכן הועסק העותר בפרוייקט לפי חוזה לשנה עד ספטמבר 1990.
ג. בהתחשב בעקרונות שנקבעו באשר למדיניות שיש לנקוט בעניינים של ניגוד עניינים, יש לבחון אם עשוי להיות ניגוד עניינים ממשי, ואם כן אם ניגוד הענייניםמגיע כדי איסור על פי הדין, ומה המסקנות המשפטיות שיש להסיק במכלול השיקולים. בשלב הנוכחי ובעתיד הנראה לעין, הנימוקים שעליהם מצביע המשיב הם ברובם מוקדמים ובמידה רבה היפותטיים. המועצה טרם דנה וטרם החליטה אם יש לקרייה עניין בצירוף השטח לתחום השיפוט שלה. נמצא כי עצם צירוף השטח הוא עדיין חזון למועד, וכל עודלא החליט שר הפנים על כך ממילא אין המועצה מוסמכת לדון בעתידו של השטח, למעט הדיון וההחלטה בשאלה המוקדמת אם המועצה מעוניינת בצירוף השטח.
ד. ברם, גם אם תחליט המועצה על רצונה לספח את השטח ושר הפנים יחליט על כך בחיוב, הרי במציאות הקיימת תהליך כזה הוא ממושך ואילו החוזה של העותר עם החברה אמור להסתיים בספטמבר 1990. גם בהנחה כי החוזה יוארך כי אז ורק אז עשוייה להתעורר בעיית ניגוד עניינים, אך סיכון זה רחוק מבחינת הזמן ויש יסוד להניח כי בינתיים תסתיים הקדנציה של המועצה הנוכחית ועמה גם חברותו של העותר בה.
ה. גם מי שצופה פני העתיד הרחוק יותר ומעלה חשש של ניגוד עניינים בבוא העת, חייב להיות מודע לכך כי נקודות המגע מתמקדות אך ורק לתחום הקרקע שבבעלות החברה,שהוא שטח מזערי של תפקידי המועצה השוטפים והמגוונים. כאשר החשש לניגוד עניינים משתרע על גיזרה צרה הניתנת לתיחום, אין לנקוט בפתרון הקיצוני של פסילת בעל התפקיד הציבורי מלכהן בתפקידו. פסילת נבחר ציבור שזכה באמון הציבור כל אימת
שמתעורר חשש לניגוד אינטרסים, ולו בגיזרה צרה ובעניין שולי או אפילו מדומה, עלולה להביא לכך שייפלטו מהשירות אנשי ציבור מוכשרים שמטבע הדברים עוסקים בעיסוקים חשובים נוספים על אלה הנובעים מבחירתם כחברי מועצה. על כן יש לבחון בראש וראשונה אם אין אפשרות לנטרל אותה גיזרה בה קיים ניגוד עניינים, ולגביה ליצור איזולציה שלבעל הכהונה לא תהא נגיעה בהחלטות ובביצועה. בכל הנסיבות אין להפעיל נגד העותר את הסנקציה של פסילתו, ודי לקבוע כי אם יעלה לדיון נושא הקשור בשטח האמור לא ישתתף העותר בהצבעה.
ו. אשר לנימוק השני, והוא, כי בקדנציה שלו כראש העיר פעל העותר לשינוי תכנית בנין ערים כדי להכשיר חריגות בניה שביצעו אמו ואחיו - הטיעון בעניין זה לא הורחב ואין אפשרות לקבוע אפילו אם השתתף העותר בדיונים ובהחלטה של הועדה המקומית לתכנון ולבניה. עצם יוזמת שינוי תכנית בנין ערים אין בה פסול. יוזמה כזו לרוב ננקטת ע"י מעוניין בדבר. הפסול עשוי להימצא כאשר מדובר הוא בראש עיר המשתמש במידע להשגת תיקון תכנית שבמהלך עניינים רגיל אין להשיגו, או כשהוא משתתף בדיונים, אך זאת כאמור אין אפשרות לקבוע. אם אמנם פעל העותר בניגוד לכללי מינהל תקין וההתנהגות מהווה עבירה משמעתית ואולי אפילו יש לה השלכה פלילית אילו הוכחה, ספק אם נכנס הדבר לגדר הכלל של ניגוד עניינים במובן בו מדובר לעיל.
(בפני השופטים: בייסקי, אור, בן יאיר. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד טריינין ונילמן לעותר, עו"ד גב' מיכל שקד למשיב. 26.7.90).
בש"פ 3137/90 - פלונים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים בכלי רכב, הצתת צמיגים וכדומה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. למחרת האירוע בראשון לציון, שבו נרצחו שבעה פועלים ערביים מרצועת עזה, ארעו מהומות במקומות שונים בארץ שבהם נטלו חלק כמה מתושבי ישראל בני המיעוט הערבי. העוררים דרדרו אבנים וסלעים לנתיב תחבורה, הציתו צמיגים, יידו אבנים לעבר אוטובוס נוסע ופגעו בשמשות האוטובוס וכדומה. יש ראיות לכאורה נגד העוררים ואין מחלוקת כי הצתה מהווה עילה למעצרם של העוררים לפי סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. העבירה של הצתת אש היא בין העבירות שבגינן יש לעצור עד תום ההליכים. כמו כן, בנסיבות העבירות ומהותן קיים יסוד סביר לחשש כי העוררים יסכנו את שלום הציבור ובטחונו ומכאן שקמה עוד עילת מעצר לפי הוראות סעיף 21א' לחוק. הסניגור מבסס את עררו על שני נימוקים : המניע למעשיהם של העוררים הוא סערת רגשות עזה בשלמעשה הרצח ביום שקדם לביצוע המעשה ולפיכך אין להניח שהמניע יחזור ויישנה ואין גם חשש כי העוררים יסכנו את שלום הציבור או את בטחונו ; גילם הצעיר של העוררים ועברם הנקי. הטענה היא שניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וקביעת תנאים לשחרור.
ג. המעשים המיוחסים לעוררים הם חמורים. לא רק שקמה בעטיים עילה למעצרם עד תום ההליכים, אלא אין להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת זולת המעצר בפועל. בשל כך, נסיבותיהם האישיות של העוררים, היינו, גילם הצעיר ועברם הנקי, אינן יכולות לעמוד להם לזכות בשלב זה. יידוי אבנים, הבערת צמיגים וסיכון כלי רכב ונוסעים בנתיבי נסיעה, הם מעשים הנעשים דווקא בידי קטינים ועל כן אין דרך להשיג את מטרת המעצר אלא במעצר בפועל.
ד. אשר לנימוק הראשון - המניע למעשיהם של העוררים - הרי דווקא חוסר שליטה עצמית להימנע ממעשים כה חמורים מעורר חשש מבוסס, כי בהזדמנות אחרת של כעס והתלהטות יצרים לרגל מעשי חבלה או התפרעות, השכיחים בימים אלה, עלולים הם לחזור
על מעשיהם. מטרת המעצר היא להבטיח שלא ייעשו מעשים בלתי חוקיים ע"י הנאשמים עד תום הליכי משפטם ולמנוע פגיעה בשלום הציבור או בבטחונו. יש למנוע אפשרות של סכנה כזו בימים כתיקונם ומכל שכן בימים שבהם מרובות התגרויות מצד פורעי חוק וסדר ושבהם גדול החשש שמי שכבר התפתה יחזור ויתפתה למעשים כגון אלה. (בפני: השופט בן יאיר. עו"ד ג'רבוני לעוררים, עו"ד יעקב כהן למשיבה.22.7.90).
בש"פ 2282/90 - מחמד ג'אבור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים מן הנימוק שהנאשם גר ברצועת עזה וקשה לאתר נאשמים הגרים שם(ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר, צעיר בן 18, שמקום מגוריו הקבוע הוא בחאן יונס שבחבל עזה, הואשם בביהמ"ש לנוער בתל אביב בעבירות של התפרצות לבנין וגניבה מתוכו. הרכוש הגנוב, 20,000 ש"ח במזומן וחפצים נוספים בשווי כולל של כ-28,000 ש"ח לא נתפס. שופט הנוער החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים למרות שאין לעורר עבר פלילי, וזאת מן הנימוק של תכנון ותחכום בהם בוצעה העבירה וחשש שהעורר עלול להמלט מאימת הדין. ביהמ"ש התייחס בעיקר לעובדה שהעורר הוא תושב רצועת עזה וקשה לאתר נאשמים הגרים שם ולוודא את הופעתם בפני ביהמ"ש. העורר הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי ועררו נדחה. מכאן הערר הנוסף אחרי קבלת רשות לכך. הערר נתקבל.
ב. בינתיים הורשע העורר על פי הודאתו והתיק קבוע להמשך לדיון בגזר הדין בתוך ימים אחדים. מאחר שנתבקש דו"ח של שירות המבחן לא ברור אם המשפט יסתיים בישיבה שיועדה לכך. מתעוררת כאן נקודה עקרונית שמן הדין להכריע בה לטובת העורר. העבירה שביצע העורר הינה רצינית, אך אין היא נכללת בין העבירות המצדיקות מעצר הנאשם עד תום ההליכים בשל החומרה שבהן בלבד. מבחינה זו מן הדין היה לשחרר את העורר בערובה, ומה גם שמדובר בצעיר בן 18 ללא עבר פלילי. נשארת רק העובדה שמדובר בתושב חאן יונס שיהיה קשה להבטיח את הופעתו בביהמ"ש. אכן, אין ספק כי הזמנת אנשים משטח חבל עזה עלול להיות כרוך בקשיים לוגיסטיים ומעשיים, ואולם שיקול זה יכול וחייב להתבטא בקביעת גובה ותנאי הערבות. לא ייתכן, כי נאשם, אשר מבחינת יתר ההיבטים זכאי היה להשתחרר בערובה, יוחזק במעצר אך ורק בשל היותו תושב חבל עזה או מקום אחר בשטחים המוחזקים. לפיכך יש לאפשר לעורר להשתחרר בערובה תוך תנאים מתאימים.
(בפני השופטים: בך, אור, בן יאיר. החלטה - השופט בך. עו"ד ששון לעורר, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 3.7.90).
בש"פ 3003/90 - מוחמד אלטורי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת שומר לילה ושוד נשקו)(ערר על מעצר עד תום ההליכים 9 הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך כי תקף את המתלונן, שעבד כשומר באתר עבודה של חברת החשמל בצומת כפר קאסם, ושדד את אקדחו. הדבר אירע לאחר חצות הלילה. עד היום לא נמצא האקדח. מסתבר שבין העורר והמתלונן, שגרים בכפר אחד, שרר מתח. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים והוא החליט להיעתר לבקשה וזאת משלשה נימוקים : חומרת העבירות, סכנה לשלום הציבור והחשש לפגיעה במתלונן. הערר נדחה. ב. הסניגור טען שאין ראיות לכאורה נגד העורר והצביע על סתירות בהודעות שמסר המתלונן באשר לזיהויו של העורר כמבצע השוד, ואולם אין בסתירות אלה כדי לפגום בזיהוי שזיהה המתלונן את העורר בשלב זה. כמו כן, הראיות הנסיבתיות מחזקות את סיפור המעשה הכללי של המתלונן. לפיכך יש לומר כי קיימת תשתית ראייתית מספקת, שקושרת לכאורה את העורר לעבירות שיוחסו לו. כמו כן, התשתית הראייתית האמורה,
בצירוף המתח והתסיסה בכפר מגוריהם של המתלונן והעורר, הקימו עילות למעצרו של העורר. לפי סעיף 21א'(2), עבירה שנעשתה באלימות היא עבירה שדי בחומרתה כדי להצדיק מעצרו של נאשם, ובענייננו מדובר באירוע אלים שתוכנן על מנת לחטוף את כלי הנשק של המתלונן. אי גילוי האקדח מהווה כשלעצמו גם נסיבה מחמירה וגם חשש לפגיעה בשלום הציבור. מה גם שקיים חשש בכפר מגוריהם של המתלונן ושל העורר מפני מעשי נקמה או מעשים אחרים שעלולים להפר את שלום הציבור. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט בן יאיר. עו"ד מרוז לעורר, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה.12.7.90).
בש"פ 2881/90 - בנימין בן הרוש נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה(בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
א. העורר הואשם ביחד עם אחרים בעבירות של שוד מזויין, החזקה ונשיאת נשק שלא כדין, שימוש ברכב ללא רשות בעלים וגניבה. בינואר 1990 נדונה בקשת המדינה להאריך מעצרו של המבקש בשלשה חודשים נוספים, מעבר לשנה מאז הגשת כתב האישום, והשופט מלץ דחה את בקשת המדינה להארכת המעצר. זאת כאשר מדובר במשפט מורכב עם עשרות עדים, ועל אף המאמצים שנעשו על ידי המותב שבפניו מתברר המשפט לא נסתיים הדיון ונקבעו 11 ישיבות נוספות לקיומו. בנסיבות אלה הוחלט לשחרר את העורר בערובה ובתנאים מסויימים ובכללם נאסר על המבקש לצאת מפתח ביתו משעה 8 בערב עד לשעה 6 בבוקר. הבקשה לעיון חוזר מצומצמת לתנאי האיסור לצאת מפתח הבית בשעות הערב. לטענת הסניגור מכבידה הגבלה זו ביותר על המבקש, מה עוד והוא כבר נתון במעצר תקופה ארוכה מאד, והמשפט עשוי להמשך עוד זמן רב. הסניגור טוען כי למבקש סיכוי טוב לקבל עבודה המתבצעת דווקא בשעות בהן נאסר עליו לצאת מפתח ביתו ונמצאת פרנסתו נפגעת. הבקשה לעיון חוזר נדחתה.
ב. מבחינת מהות העבירות המיוחסות למבקש נמצא צידוק למעצרו עד תום ההליכים, משום היותו מסוכן לציבור, והשחרור ממעצר נעוץ אך בעובדה שהמשפט טרם נסתיים מחמת מורכבות המשפט ואילוצי ביהמ"ש. עילת המעצר בתור שכזאת לא פחתה, אך כמצוות המחוקק זכאי גם נאשם כזה להשתחרר בתום שנה, מלבד אם ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות המשך המעצר. במקרים מתאימים, כשיש צידוק לכך, מתחייב להתנות שחרור בערובה בהטלת מגבלות על הנאשם, בעיקר כדי להפחית הסיכון ממנו לציבור או כדי להבטיח המשכו התקין של ניהול המשפט, מניעת השפעה על עדים וכדומה שיקולים. כאשר נקבעו התנאים לשחרורו של המבקש בערובה היו שיקולים אלה לנגד השופט, אשר קבע גם איסור יציאה מהבית בשעות הלילה. אכן, מאז עברה כמחצית השנה - אבל כבר אז צפו לכך כי בירור המשפט לא יסתיים עדיין, ומבחינה זו לא חל שינוי בנסיבות שיצדיק שינוי תנאים בגדר עיון חוזר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ד. קואל למבקש, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 10.7.90).
בג"צ 925/89 - אחוזת חלקה... בע"מ נגד יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח'
*ביטול הפקעה מבלי לחזור ולשנות את ייעוד הקרקע(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי בחלקו).
א. חלקתה של העותרת הופקעה לצרכי ציבור ע"י עירית תל אביב (המשיבה הרביעית), אך לאחר שהתברר לעיריה כי לא תוכל לעמוד במשימה הכספית הכרוכה בהפקעה, היא חזרה בה מההפקעה והחליטה לשנות את ייעוד החלקה שוב משטח שנועד לבנין ציבורי לשטח שנועד למגורים ד'. הוועדה המחוזית (המשיבה השניה), בהחלטתה משנת 1982, סירבה לחזור ולשנות את הייעוד. בעתירתה מבקשת העותרת צו המחייב את הוועדה המחוזית
לחזור ולדון בשינוי הייעוד ולחילופין לחייב את העיריה לחזור ולהפקיע את החלקה. העתירה החילופית נתקבלה.
ב. מתברר שגם לאחר ההחלטה משנת 1982 נתקיימו מגעים בין בעלי הדין. עמדת הוועדה המחוזית היתה שעל העיריה להציע מגרש חליפי וכן "פריסה עקרונית של המבנים הציבוריים במתחם הציבורי הגובל עם החלקה". תנאים אלה לא נתמלאו, גם משום שנתברר שאין לעיריה מגרש חליפי וגם משום שהיא לא מילאה אחר המצאת הפריסה. המציאות כיום היא שהעיריה טוענת כי אין לה צורך בחלקה הנדונה לצרכי ציבור, ולפיכך אין טעם לקיים את הייעוד לבניין ציבורי ואת ההפקעה, ומנגד הוועדה המחוזית אינה שוללת ואינה מחייבת גישה זו, אך טוענת כי לפני שתדון בשינוי הייעוד ובביטול ההפקעה שומה על העיריה להמציא סקר מקרקעין והצגה של פריסת המבנים. אין לומר כי דרישה כזו אינה סבירה או אינה הגיונית ובכך אין עילה להתערב. בנסיבות שנוצרו אין מנוס אלא להיעתר בחלקה לעתירתה החילופית של העותרת. לפיכך הוחלט לעשות את הצו על תנאי מוחלט במובן זה שעל העיריה לחזור ולהפקיע את החלקה תוך ששה חודשים. הארכה הניתנת לעיריה מטרתה לתת לעיריה הזדמנות למלא אחר התנאים שהוועדה המחוזית הציגה כתנאי לשינוי הייעוד וביטול ההפקעה.
(בפני השופטימ: ש. לוין, בך, בן יאיר. עוה"ד יצחק יחיאל ושילה אוסטרובסקי לעותרת, עו"ד מ. בלאס לוועדה המחוזית, עו"ד הורנשטיין לעיריה. 15.7.90).
בג"צ 631/90 - גיא שני ואח' נגד יו"ר המועצה המקומית רמת השרון ואח' (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
*סירוב להעניק רשיון עסק לפאב הנמצא בסמוך לאיזור מגוריםא. במרכז המסחרי של רמת השרון התנהל עסק של פאב. היה רשיון לפאב אך הוחלט שלא להאריכו מעבר לתאריך 31.12.89. ביוני 1989 נמכר הפאב ע"י הבעלים הקודמים לעותרים. לפי החוק, העברת הבעלות או השליטה בעסק מהסוג הנדון לאחר, מחייבת הוצאת רשיון חדש. העותרים החלו לנהל את העסק ביוני ללא רשיון, ורק בחודש אוגוסט 1989 , לאחר קבלת התראות, הגישו בקשה להענקת רשיון. הוועדה המייעצת לרישוי עסקים המליצה שלא לאשר את הבקשה, ועם זאת הסכימו המשיבים כי העותרים יראו את רשיון העסק של הפאב כבר תוקף ער סוף שנת 1989. ברור איפוא כי לפחות מיום 31.12.89 לא קיים רשיון בר תוקף לפאב. העותרים מתרעמים על כך שהם הוטעו והולכו שולל. לטענתם הובטח להם ע"י גורמים שונים במועצה המקומית כי אין להם מה לחשוש וכי רשיון העסק יוארך להם בבוא המועד. הם גם הבינו כי לא תהיה התנגדות להמשך קיומו של פאב המצוי בתוך מרכז מסחרי, והשקיעו כספים רבים בשכירת המקום ושיפוצו. העתירה נדחתה.
ב. ייתכן שנמסרו לעותרים הערכות אופטימיות ובלתי מדוייקות לגבי סיכוייהם להשיג רשיון לעסק האמור, אך לא הוכח כי ניתנה להם הבטחה מחייבת בעניין זה ע"י גורם מוסמך. ניהול העסק טעון רשיון על פי חוק רישוי עסקים, לפחות החל ביום 31.12.89, והענקת רשיון כזה מסורה לשיקול דעתה של רשות הרישוי. הפאב מצוי בסמיכות לאיזור מגורים והוגשו תלונות מרובות מצד תושבי האיזור על הימצאות הפאב במקום ועל הרעש הבוקע ממנו, אף בשעות לא שגרתיות. לעניין זה יש נפקות להוראות סעיף 2(א) לחוק רישוי עסקים הקובע כי בעסק שבו נמכרים או מוגשים משקאות משכרים תהא רשות הרישוי רשאית להשתמש בסמכותה תוך התחשבות בצרכיהם של תושבי האיזור שבו נמצא העסק. על כן אין לקבוע כי החלטת המשיבים מבוססת על שיקולים זרים או בלתי סבירים או שנתקבלה שלא בתום לב.
ג. הלכה פסוקה היא, כי קיים הבדל משמעותי בין סירוב לחדש רשיון שניתן לבעל הרשיון ותוקפו פג, ובין סירוב לתת רשיון המתבקש ע"י אדם לראשונה. שיקול הדעת
ביחס לקטיגוריה השניה, שבקשת העותרים נכללת בה, הינו רחב הרבה יותר. סמכויות מועצות מקומיות לעניין הגבלת עסקים מסויימים ואיסורם הינן רחבות מאד. מוענקת הסמכות בחוק למועצה המקומית להסדיר, להגביל או לאסור את הקמתם של עסקים ואין סמכות מקבילה לעיריות. אין גם להתעלם מכך שהעותרים פתחו את הפאב ביוני 1989 כאשר על פי הדין לא היה להם רשיון.
ד. אשר לטענת ב"כ העותרים כי ההחלטה שלא לאשר הענקת רשיון נתקבלה למעשה לא ע"י האיש המופקד על כך כרשות הרישוי, סגן ראש העיר ד"ר פולקמן, אלא ע"י וועדה שד"ר פולקמן היה רק אחד מחבריה - גם טענה זו לא תוכל לסייע בידי העותרים שכן בתחתית הפרוטוקול של ישיבת הוועדה מופיעה תרשומת לפיה "מאשר" ד"ר פולקמן, את ההחלטות שנתקבלו בהתייעצות המשותפת. ניתן להבין מהפרוטוקול שאחרי קיום ההתייעצות עם המומחים לדבר קיבל ד"ר פולקמן החלטה עצמית משלו ברוח המסקנות שהוסקו.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד ע. גל לעותרים, עו"ד י. גלאור למשיבים. 15.7.90).
ע.א. 499/85 - עזבון המנוחה אהובה שפייר ז"ל נגד מנהל מס שבח מקרקעין חיפה (מחוזי חיפה - עמ"ש 130/84 - הערעור נתקבל).
*חיובה במס שבח של דירה שבה גרה המנוחה ושנמכרה ע"י מנהל העזבון כדי לאפשר קיום צוואת המנוחה לחלוקת כספי העזבוןא. המנוחה אהובה שפייר (להלן: המנוחה) היתה חוכרת לדורות של דירה בת 3 חדרים ששימשה למגוריה עד לפטירתה. בסעיף 4(1) לצוואתה היא ציוותה סכומים כספיים קצובים לאנשים וגופים שונים, תשעה במספר, אותם יש לשלם מחשבונות שבעזבונה, ואם אלה לא יספיקו יש להשלימם בלירות ישראליות לפי שער חליפין ביום החלוקה. בפיסקה (2) של אותו סעיף ציוותה המנוחה "הדירה... המשמשת למגורי, תמכר... והסכום שיתקבל מאותה מכירה יתווסף לשאר רכושי כאמור בסעיף מס' 5". סעיף 5 לצוואה קובע "את כל שאר רכושי, שישאר אחרי סילוק המנות... ולאחר פרעון חובות עזבוני... אני מורישה... למרכז תנועת הנוער...". בהתאם להוראות הצוואה ובאישור ביהמ"ש מכרה מנהלת העזבון את זכויות המנוחה בדירה ותמורת הדירה שנתקבלה מהמכירה נתווספה לכספי העזבון. לאחר תשלום המנות השונות נותרה היתרה למרכז תנועת הנוער של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (להלן: התנועה). מנהלת העזבון ביקשה לפטור עיסקת מכר הדירה מתשלום מס שבח מקרקעין, המשיב דחה את הבקשה וגם השגה שהוגשה. גם ערר לוועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין נדחה. טענת העזבון הינה כי מדובר ב"דירת מגורים" של יחיד והפטור מתחייב מכח סעיף 49א'(א) לחוק מס שבח. וועדת הערר קבעה כי אין להסתכל על הדירה הנדונה כ"דירת יחיד". לדעתה, ההגדרה של דירת מגורים היא "דירה... של יחיד..." ומנהלת העזבון או היורשים של המנוחה אינם "יחידים". בהודעת הערעור העלה העורר השגות לגבי מסקנת וועדת הערר כי אין מנהל העזבון בא בגדר "יחיד" כהגדרת דירת מגורים בחוק, שזו ורק זו היתה המחלוקת בערכאות דלמטה, ואולם בסיכומים בכתב שהוגשו העלה העזבון שורה של טענות נוספות מבלי שביקש רשות לכך. הערעור נתקבל.
ב. ב"כ המערער פרץ את כל הסכרים של הוראות הדיון, הן בהעלאת טענות חדשות והן בחריגה בלתי סבירה של היקף הסיכומים מחמישה עמודי פוליו, כפי שהורה הנשיא, ל-35 עמודים בסיכומים ועוד 12 עמודי תשובה. תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות ביהמ"ש...". היה איפוא מקום לדחות על הסף את כל הטענות החדשות והמורכבות שהעלה ב"כ המערער לראשונה בסיכומיו. אולם, מטיעוני ב"כ המשיב עולה כי גם למשיב עניין בהלכה עקרונית בסוגייה. משום כך הוחלט להתייחס ולבחון אחת מטענות המערער
שהועלו בערעור, שהיא משפטית גרידא, שאם יימצא כי צודק בה המערער, ואכן כך הוחלט, שוב לא יהא צורך לדון בהשגות שפורטו בהודעת הערעור.
ג. הטענה החדשה מסתמכת על סעיף 4 לחוק מס שבח מקרקעין, הקובע כי "הורשה אינה מכירה או פעולה באיגוד לעניין זה". טוען המערער כי מכירת הדירה לאדם מן החוץ ע"י מנהל העזבון על פי מצוות המצווה, כדי שהתמורה תחולק בין היורשים על פי הוראות הצוואה, היא בגדר תהליך ההורשה ועל כן פטורה ממס שבח. לפי סעיף 1 לחוק הירושה רוכש כל אחד מהיורשים חלקו בעזבון במות המוריש, אך יש מקרים בהם חלקו של יורש אחד או אחדים מהם אינו ידוע עדיין וטרם נתגבש לכדי כמות ידועה או וודאית ביום פטירת המצווה. במקרה דנן, חלקה של התנועה ושיעור זכייתה ביתרת העזבון לא היה ידוע כלל במות המנוחה, וזה ניתן לקביעה וגיבוש רק לאחר שתיוודע התמורה ממכירת הבית, פרעון חובות העזבון, סילוק המנות הקצובות לנהנים האחרים. במקרה כגון דא, כלל הפעולות הנעשות בעזבון עובר להעברת המנות הנקובות בצוואה לזוכים, אינן עדיין בגדר חלוקת העזבון, אלא חלק אינטגרלי מהליך ההורשה. מכירת הדירה היתה מחוייבת המציאות הן על פי רצונה של המנוחה והן כדי לקיים הוראות הצוואה. לעניין זה יש להבחין בין יורשים הזוכים בחלק מסויים בנכס מקרקעין, לגביהם תם הליך ההורשה עם קבלת אותו חלק, לבין יורשים הזוכים במנה כספית או ביתרה ממכירת הדירה, שאז שלב ההורשה מסתיים רק עם הגעת המנה הכספית לתעודתה. מכירת הדירה היתה שלב הכרחי בתהליך ההורשה.
ד. טוענת ב"כ המשיב כי אם תתקבל פרשנות כאמור כי אז יש להניח כי נכסי מקרקעין רבים, ודווקא העיקריים שבהם, יימכרו אגב "חלוקת הירושה", שעלולה אף להימשך שנים ארוכות, כדי ל"חסל" את השותפות בנכסים ולחלק את כספי התמורה ביניהם. חשש זה חשש שווא הוא. בכל מקרה יש לבחון אם המכירה היתה שלב הכרחי בתהליך ההורשה בטרם ניתן לחלק את העזבון, ואך טבעי הוא כי תוצאות שונות עשויות להיות בהתחשב בעובדותיו של כל מקרה. אם חוששת ב"כ המשיב כי מורישים ינסחו צוואותיהם בצורה שיהיה בה כדי למלט את העזבון ממס, הרי במקרים מתאימים, אם אמנם יימצא כי מדובר בעיסקה מלאכותית, אין מניעה כי המשיב יעשה שימוש בהוראות סעיף 84 לחוק, המאפשר להתעלם מעיסקה מלאכותית או בדוייה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בך. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד דניאל פרד למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 16.7.90).
ע.פ. 1926/90 - מדינת ישראל נגד מוחמד בן עלי ג'רדאת
*קולת העונש (השחתת רכוש של משקים חקלאיים במסגרת פעילות האינתיפדה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע בשורה של עבירות הצתה והיזק בזדון, בכך שבין אוקטובר 1988 ויולי 1989, במסגרת פעילות האינתיפאדה, השחיתו הוא וקטין בן 14 רכוש השייך לישובים יהודיים, הציתו חבילות כותנה ועשבי בר על שטח של דונמים רבים, תלשו מספר רב מאד של שתילים, חתכו צינור המחובר למיכל חומר דישון השייך לקיבוץ ובכך נשפכו כ-2000 ליטר חומר על שדות הקיבוץ, וחתכו בסכינים צינורות השקייה בשדה השייך למושב. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וקנס של 1,500 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. ההתנכלות לרכוש חקלאי של יישובים באמצעות הצתת שדות, יבולים ויערות, והסבת נזק חמור לאותם יישובים בדרכים נוספות, הפכו לתופעה שכיחה ומסוכנת ביותר, המקוממת כל אדם המאמין בפתרון בעיות בדרכי שלום מבלי להסב נזק לאזרחים שלווים. כאשר נתפס אדם בביצוע מעשים שפלים מסוג זה, מן הדין להטיל עליו עונשים מרתיעים ומכאיבים ביותר, הן בשל חומרת מהותן של העבירות והן בשל הקלות היחסית בה ניתן
לבצען, לעומת הקשיים הכרוכים בתפיסת העבריינים. בעבירות כגון אלה אין לייחס משקל רב לנסיבות המקילות האישיות של הנאשם המתגמדות לעומת האינטרס הציבורי שבמניעת מעשים כאלה. אין גם לייחס במקרה זה חשיבות לעונש הקל שהוטל על שותפו של המשיב, שכן הלה היה קטין בן 14 שפעל בהשפעת המשיב. לפיכך הוחלט לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את עונשו של המשיב על 4 שנים מאסר בפועל. יחד עם זאת, בהתחשב בהחמרת עונש המאסר, הוחלט לבטל את הקנס שהוטל על המשיב.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד טאוסין אבו אחמד למשיב. 8.7.90).
על"ע 1592+1687/90 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד ד"ר צבי בן שלמה עו"ד
*השעייה זמנית של עו"ד שהורשע בפלילים (ערעור וערעור שכנגד על החלטה להשעיה זמנית - הערעור נתקבל והערעור שכנגד נדחה).
המשיב הועמד לדין בבימ"ש השלום בתל אביב באישום של זיוף, עשיית שימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה ושיבוש הליכי משפט. עם הגשת כתב האישום הוגשה בידי קובל (המערער) בקשה לביה"ד המחוזי של לשכת עורכי הדין להשעות את המשיב זמנית, וזאת על פי סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין. הבקשה נענתה בחיוב בהגבלה כי בתקופת ההשעייה יאסר על המשיב ייצוג בעלי דין רק בבתי משפט ובמשרדי ההוצאה לפועל והגבלה זו היתה מקובלת גם על הקובל. אולם, ביה"ד המשמעתי המחוזי הגביל את תקופת ההשעייה עד ליום 15.3.90 ולא עד לגמר ההליכים הפליליים. בינתיים הרשיע בימ"ש השלום את המשיב בכל העבירות שיוחסו לו וגם נגזר דינו. ביני לביני חלפה תקופת ההשעייה הזמנית ובקשת המערער היא להחליט שתקופת ההשעייה תהיה עד להכרעה הסופית בהליך הפלילי שכן המשיב ערער על הרשעתו לביהמ"ש המחוזי. המשיב, בערעור שכנגד קובל על עצם השעייתו, ומכל מקום, לדעתו, מאחר והוא כבר מושעה למעלה משנה, נראה לו כי בהתחשב בגילו ובנסיבותיו האישיות אין להמשיך עוד בהשעייה זו. ערעורו של הועד המחוזי נתקבל. בנסיבות המקרה דנן ובהתחשב במהות ההרשעה, אין לבטל את ההשעייה והיא תעמוד בתוקפה עד להכרעת ביהמ"ש המחוזי בערעור שהגיש המשיב.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. עו"ד צ'רטוק למערער, המשיב לעצמו. 31.7.90).
ע.פ. 2174/90 - דוד ארליכסון נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער, שהוא בעל חנות למוצרי טבע, הואשם כי מכר מזון (אבקת חילבה) שהכיל חומר זר (קורנפלור) וזאת בניגוד להוראות חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים. לטענת הסניגור קבע ביהמ"ש בדרגה הראשונה את דעתו באשר להכרעת הדין עוד קודם שנשמעו הראיות ולפיכך הוא מבקש את פסילתו. הוא מסיק עובדה זו ממספר החלטות והתבטאויות של ביהמ"ש במהלך הדיון ובהן: ההחלטה, לאחר הבעת התנגדות מסויימת של הסניגור, כי "טוב יהיה אם תהיינה פחות התנגדויות" ולאחר התנגדות נוספת כתב ביהמ"ש "מגזים ב"כ הנאשם בהתנגדויותיו. אני מתרה בו שלא ימשיך בקו זה" ; היתר להציג שאלות לעדי התביעה בחקירה ראשית בלא שעדותם תוצג לנאשם יחד עם חומר הראיות בתיק ; התערבות ביהמ"ש בחקירת עדי התביעה ושיבושה ; התבטאות של ביהמ"ש (שזכרה לא בא בפרוטוקול) המקילה ראש, לטענת הסניגור, בחומרת העבירה המיוחסת למערער ובצורך להתגונן בפניה, בעוד שעבור המערער גדולה היא חשיבות תוצאות המשפט. הבקשה נדחתה.
רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער איננה קובעת בעניין זה, אלא אם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט. החלטות השופט באשר להתנגדויות הסניגור, גם אם ניכרת בהן ביקורת חריפה על דרך ניהול
המשפט בידי הסניגור, בין אם הן מוצדקת ובין אם לאו, אין בהן כדי להעיד על משוא פנים או על קביעת עמדה מוקדמת ע"י ביהמ"ש. אשר להתערבות בהבאת הראיות - החלטות ביהמ"ש ופעולותיו בתחום סדרי הדין והראיות, גם אם הן שגויות, אין בהן, בדרך כלל, כדי לשמש בסיס לעילת פסלות, ומקום העלאת טענות מסוג זה הוא בערעור. בקשר למובאה שאינה מוזכרת בפרוטוקול - ביהמ"ש שלערעור צמוד מבחינת העובדות לאמור בפרוטוקול הדיון, ואם יש טענה כי הפרוטוקול אינו משקף את המציאות, על בעל הדין לבקש תחילה את תיקון הפרוטוקול על פי סעיף 137 לחוק סדר הדין הפלילי. נראה כי השופט בדרגה הראשונה חפץ לייעל את הדיון ולקצרו תוך כדי הפרדת העיקר מן הטפל, ומטרה זו היא לגיטימית ומותרת כל עוד אין בה כדי לפגוע בזכויותיו המהותיות והדיוניות של הנאשם. אם יש לב"כ המערער השגות על דרך ניהול הדיון, מקומן ושעתן בעת הדיון בערעור אם יוגש.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד רז למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 18.7.90).
ע.פ. 2771/90 - מדינת ישראל נגד ויקטור בן רזי יצחק
*קולת העונש (נשיאת נשק וגרימת חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המשיב הורשע בשתי עבירות של נשיאת נשק ותקיפה הגורמת לחבלה של ממש, כאשר באחת העבירות מדובר בלבנת חבלה שיועדה לשימוש בנכס של סגן מנהל של בית כלא. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נדחה בעיקרו. צודקת ב"כ המדינה כי העונש שהוטל על המשיב מופרז בקולתו, ובנסיבות רגילות היה מקום להתערב בו במידה משמעותית. דא עקא, שוועדת השחרורים דנה בעניינו של המשיב ביום 5.7.90 והחליטה לשחרר אותו על תנאי שיתגורר בערד ויתייצב שם במשטרה. היא עשתה כן אף על פי שהיה ידוע לה שהמדינה ערערה על קולת העונש, וע"י מתן החלטתה היא גרמה למעשה בפועל לכך שהמשיב לא ישא במלוא העונש הראוי לו. כבר נקבע לא פעם כי עצם העובדה שערעור על חומרת העונש תלוי ועומד בביהמ"ש אין בה משום מניעה לדיון לפני וועדת השחרורים, אך צריך היה להיות ברור לוועדה שאין הדבר כן כשמדובר בערעור על קולת העונש. בנסיבות אלה, ולאחר שהמשיב כבר התבסס בערד, הוחלט, בהיסוס רב, שלא להחזירו לבית הכלא. עם זאת תתקבל הצעתו החילופית של הסניגור להטיל על המשיב נוסף לעונש המאסר גם קנס. לפיכך הוחלט להטיל על המשיב קנס של 6,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, בן יאיר. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 29.7.90).
ע.פ. 528/90 - גבריאל אבגי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על פי כתב האישום המקורי הואשם המערער בעבירה של סחר בהירואין בכמות של 2.7 גרם בהזדמנות אחת ובכמויות בלתי ידועות במספר הזדמנויות נוספות. על פי עיסקת טיעון שונה כתב האישום, ואשמת המערער הועמדה על עיסקת תיווך למכירת הסמים בכמויות כאמור. המערער הורשע בעבירות על פי כתב האישום המתוקן ונדון ל-3 שנים וחצי מאסר שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הדגיש כי לפחות בחלקו נעשה התווך לרכישת סם לצריכה עצמית, וכי מאז בוצעה העבירה נשא המערער אשה והקים משפחה והוא נכה בשיעור של %30. לדעת הסניגור יש בנסיבות אלה כדי להצדיק התערבות בעונש שנגזר. ברם, העונש בולט בקולתו. בהתחשב בנגע הסמים שפשה והתרחב במדינה, יש להחמיר בעונשים לגבי העוסקים בכך. המערער הוא אחד מאלה ששולח ידו בעסקי סמים. מלבד ההרשעה דנא יש למערער שורה
ארוכה של הרשעות קודמות ובתוכן לא פחות משש הרשעות בעניין סחר בסמים. גם לאחר הרשעתו הנוכחית הורשע המערער בשתי עבירות סמים שבוצעו לפני גזר הדין נשוא הערעור. בנסיבות אלה הקל ביהמ"ש המחוזי עם המערער ואין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בן יאיר. עו"ד ביתן למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 21.5.90).
ע.פ. 302/89 - הישאם שעט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שני נסיונות לרצוח שני נהגי מוניות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הודה בביצוע שני נסיונות לרצח וביהמ"ש גזר את עונשו ל-20 שנים מאסר בפועל. לטענת הסניגור הביע המערער חרטה על מעשיו וביהמ"ש התעלם מכך וביסס את גזר הדין על ההנחה שהנאשם לא התחרט. הערעור על חומרת העונש נדחה. בפרוטוקול הדיון אין זכר לכך שהמערער הביע חרטה על מעשיו. נכון שבחוות הדעת שניתנה ע"י המרכז הרפואי לבריאות הנפש, לאחר גזר הדין, מצויין שהמערער מצטער על מעשיו, אך דברים אלה אינם מתיישבים עם הצהרותיו בפני ביהמ"ש דלמטה. על כן, הטענה האמורה אינה מהווה עילה להתערבות. לעצם העניין, מדובר בשני מקרים חמורים של נסיונות לרצח ע"י דקירות סכין שנעשו בגבם של שני נהגי מוניות. נהגים אלה חשופים לעיתים קרובות לסכנות חמורות מצידם של עבריינים פליליים ועבריינים בטחוניים, ובנסיבות אלה יש להטיל עונשים מרתיעים.
(בפני השופטיס: ש. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. 1.7.90).
ע.פ. 536/89 - וותד מוחמד עבד חכים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (אינוס, סחיטה ואיומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-4 אישומים, ביניהם בשלשה מעשי אינוס, סחיטה ואיומים, חטיפה וכליאת שווא וכן החזקה ונשיאת נשק שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. ביהמ"ש ציין כי היתה מערכת יחסים מורכבת בין המערער למתלוננת שכלפיה בוצעו העבירות הנזכרות. תחילתה של מערכת היחסים ביחסי ידידות קרובים שהגיעו גם לקירבה אינטימית. מדובר באנשים צעירים בעלי השכלה, שהתרחקו, בהתנהגותם הבין אישית, מן הנוהג המסורתי המקובל בכפר הערבי. אלא, שבמשך הזמן נהג המערער במתלוננת באכזריות ובהשפלה. לא רק בתקיפה פיזית שבאה לביטוי הן במעשי האינוס והן בכליאת השווא, אלא גם בהשפלה נפשית של המתלוננת. המערער צילם את המתלוננת בצילומי עירום, נגד רצונה ובכפיה, במטרה לנצל אותם כדי לכפות עליה את מבוקשו. לבד ממעשה הסחיטה הכרוך בכך, ראה זאת ביהמ"ש המחוזי כמעשה חמור של התעללות והשפלה בגופה של המתלוננת ובנפשה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער וסניגורו שמו את הדגש על מערכת היחסים הידידותית שהיתה בין המערער למתלוננת כרקע למעשי העבירה. אלא, שמערכת יחסים ידידותית קודמת אינה מהווה צידוק כלשהו, וגם לא עילה להקלה בעונש. המערער הוא איש העוסק בענייני רוח, ספרות והוצאה לאור בקרב חברתו, וניתן לצפות דווקא מאדם כזה שיגלה גישה תרבותית לזולת, ובוודאי לאשה שהיה קשור איתה ביחסי ידידות. לאור כל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד קרפ למערער, עו"ד קאהן למשיב. 30.7.90).
בג"צ 968/90 - זיסמן פרידמן נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה ואח'
*הפיכת צע"ת להחלטי כאשר לא הוגשה תשובה (העתירה נתקבלה).
העותר מתדיין כבר שנים רבות עם הוועדה המקומית לתכנון ובניה בחיפה, לגבי קבלת היתר בניה לגגון אסבסט וסורג ברזל. לאחר תלאות רבות הגיש העותר עתירה זו וניתן לו צו על תנאי. המשיבים לא הגישו תצהיר תשובה. במקום זה התייצבה ב"כ המשיבים וביקשה לטעון טענות לגוף העניין, שעיקרן הוא שלא ניתן כיום להעניק את ההיתר אלא לאחר אישור תכנית נוספת הנמצאת בשלב הכנה. עתירת העותר נתקבלה. בהיעדר תצהיר תשובה אין להתיר טיעון מטעם המשיבים לגופו של עניין. על פני הדברים ולמקרא טענות העותר זכאי הוא לאחר שנים כה רבות שהרשויות תיעתרנה למבוקשו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, בן יאיר. עו"ד משה מרץ לעותר, עו"ד גב' עדינה אפרת למשיבים. 10.7.90).
רע"א 2259/90 - שלום עומסי נגד מרדכי דגני עו"ד ואח'
*בקשת מנהל עזבון זמני על דרך של טען ביניים לבירור זכויות היורשים במקרקעין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המנוח עובדיה עומסי השאיר אחריו זכויות חכירה בחלקה פלונית. שני בניו ושלשת בנותיו תובעים נתחים הימנה. אחד הבנים הוא המבקש, הבן השני הוא המשיב השני, ושלש הבנות הן המשיבות האחרות. המשיב הראשון (להלן: המשיב) התמנה מנהל עזבון זמני על נכסי המנוח. לאחר קיום הליכים שונים ולאחר שהמשיב הכין חוות דעת לגבי זכויות בעלי הדין בחלקה, בה הביע את דעתו לגבי זכויותיהם שבדין, הגיש המשיב בקשה על דרך של טען ביניים כדי שתתבררנה זכויות היורשים בחלקה. המבקש התנגד לדיון על דרך של טען ביניים, באשר לטענתו הוא מחזיק בחלק של החלקה ואם ידרשו ממנו להגיש הודעת פרטים בגדר טען ביניים תשלל ממנו טענת ההתיישנות. ביהמ"ש המחוזי קבע שניתן לשמוע את הבקשה של המשיב על דרך של טען ביניים והבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. טענת המבקש היא כי הוא מחזיק בחלק מן החלקה ואין בדעתו לתבוע לא את המשיב ולא אף אחד מהיורשים האחרים, ואם מבקש מאן דהו לתבוע אותו, צפוי הוא לטענת התיישנות. המשיב אינו "נתבע" ואינו "צפוי להיות נתבע" ע"י המבקש במובן תקנה 224 לתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך יש לדחות את הבקשה לטען ביניים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד בן ציון צנעני למבקש, עו"ד גב' נילי צפרירי למשיב, עו"ד נעם לאונר למשיב השני. 16.7.90).
ע.פ. 1158/90 - מדינת ישראל נגד שלמה צברי
*קולת העונש (שוד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב קשר קשר עם אחרים לשדוד נהג משאית המוביל מטען של סיגריות. באחד הימים, בשעות הצהרים, נסעו המערער ומרעיו במכונית סובארו בכביש המהיר ירושלים תל אביב, והמערער נהג במכונית כשהוא לבוש חולצה של שוטר. הקושרים הגיחו מאחורי המשאית של המתלונן, כשהמשיב צופר בצופר, מאותות באורות ומפעיל את הצופר. המתלונן עצר את משאיתו בסברו כי נעצר בידי רכב משטרתי. שניים מהקושרים ירדו מהמכונית, אחד מהם שלף אקדח ואיים על המתלונן ואילו האחר נכנס למשאית ופתח בנסיעה. המתלונן נאלץ להכנס לתא המטען של המכונית והוסע מן המקום. הסיגריות שהיו על המשאית פורקו ואוחסנו במחסן כאשר מדובר במטען ששוויו כ-180,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 20 חודשים מאסר בפועל ו-30 חודשים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל.
צודקת ב"כ המדינה כי העונש מופרז לקולא וחורג מאמות המידה העונשיות שנקבעו בפסיקה על עבירות דומות. השופט הקל עם המשיב תוך התחשבות מירבית בעדויות האופי שהובאו ותסקיר שירות המבחן, ואולם השופט לא שקל כנגד אלה במידה הראוייה את
חומרת העבירה ואת שיקולי ההרתעה המתחייבים מביצועה. מדובר במעשה שוד שבוצע באמצע היום, בעורק תחבורה ראשי של מדינת ישראל ובנסיבות שהעמידו את המתלונן בסכנת חיים. בעבירה כגון דא יורד משקל הנסיבות האישיות של העבריין ואין מנוס אלא לשלוח את המשיב למאסר לתקופה ארוכה. שיחק לו מזלו של המשיב ששותפיו נדונו אך למאסר של שלש שנים ומחצה, ובהתחשב בטיב העבירות ונסיבותיהן תכובד עמדת המדינה שלאור כלל אחידות העונשים אין מקום להחמיר בעניינו של המשיב מעבר לעונש שנגזר על שותפיו. לפיכך יועמד מאסרו של המשיב על שלש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד הלוי למשיב. 8.7.90).
רע"א 885/90 - יוחנן רפפורט נגד זמיר בר לב
*דחיית בקשה עקב אי הופעת ב"כ המבקשים לדיון (הבקשה נדחתה עקב אי הופעת ב"כ המבקש).
הבקשה היתה קבועה לתחילת היום ובעלי הדין זומנו לדיון כדין. "בגלל שיתופי בהרכב בעניין אחר בתחילת יום הדיונים, ראיתי לנכון להודיע לבעלי הדין שהם יכולים להתייצב לדיון בשעה מאוחרת יותר כיוון שלא אתחיל בשמיעת הבקשות לפני השעה 30:9. זאת כדי להקל עם עורכי הדין ככל האפשר". בשעה שהגיע תורו של תיק זה לשמיעה התברר שב"כ המבקשים לא התייצב, בנימוק כי קבועה לו ישיבה בשעה 30:9 במקום אחר. ב"כ המשיב הביע נכונות לדחות את הדיון למועד אחר אולם הבקשה נדחתה.
עו"ד שזומן לדיון בביהמ"ש שומה עליו להתייצב או לדאוג לכך שתהיה התייצבות מטעמו. עליו להופיע לדיון במועד שנקבע ובשעה שנקבעה, ולהיות ערוך ומוכן לטעון בעניינו בשעה שיגיע תורו של התיק לשמיעה. אין ולא יכולה להיות התחייבות שהדיון יישמע בשעה פלונית דווקא. על עוה"ד להיות מוכן להופעה באולם המשפטים מהשעה שזומן אליה ועד שהדיון יושלם. ישיבה במקום אחר איננה תירוץ שלא להופיע לדיון בפני ביהמ"ש העליון. אשר על כן, בהיעדר הופעה מטעם המבקשים לא הושמע טיעון המצדיק היענות לבקשה. הצדקה כזו גם אינה עולה על פני כתב הבקשה ולפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט ד. לוין. 18.7.90).
רע"א 2368/90 - שואהנה סלים נגד רותם חברה לביטוח בע"מ
*מינוי מומחה רפואי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש ביקש למנות מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית וביהמ"ש דחה את הבקשה משום שלדעתו "השפעת הצלקות הנדונות אינה בתחום תפקודו של התובע". הערר נתקבל. העובדה אותה מציין השופט אינה מונעת מינוי מומחה בתחום זה כדי לקבוע את הנזק הלא ממוני בגדרה של תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון).
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד בדארנה למבקש, עו"ד א. מזור למשיבה. 17.7.90).
בש"א 1718/90 - עבד אל ראוף אל קטאא ואח' נגד בנק הפועלים בע"מ *הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה). המשיב הגיש תביעה נגד המבקש (ועוד מספר ערבים) ביחס לחוב כספי שהמבקש חייב לבנק. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר וב"כ המבקשים הגישה בקשה לרשות להתגונן. דא עקא, הבקשה לא נתמכה בתצהיר, מן הטעם שנבצר מן המבקש, שהוא החייב העיקרי, לצאת מאיזור חבל עזה, בשל סדרי הבטחון שם. על רקע זה נדחתה ישיבת ביהמ"ש מיום 8.1.90 ליום 21.1.90 ומשהתברר
שגם במועד זה לא הוגש תצהיר נדחתה הבקשה לרשות להתגונן וניתן פס"ד על פי התביעה. הערעור על פסה"ד לא הוגש במועד ועתה הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. הבקשה נתמכת בתצהיר ומוסבר בו כי בשל אמצעי בטחון שננקטו נבצר מן המבקש לצאת מאיזור חבל עזה לפגישה עם עורך דינו. רק ביום 12.4.90 התאפשר לו לראשונה לצאת מן האזור להפגש עם עורכת דינו וזאת על יסוד אישור חד פעמי שקיבל. ב"כ המשיב אינו חולק על מצב דברים כמתואר, אך טוען כי אין בהם הצדקה להארכת המועד. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
מסתבר שמשך כמחצית השנה נבצר מן המבקש, בשל נסיבות שאינן תלויות בו, לצאת מן האיזור לשם קיום פגישה עם עורכת דינו, להתייעץ עמה ולמסור לה פרטים על טענותיו. זהו מקרה מובהק המצדיק הארכת מועד. אכן, אפשר שמבחינה טכנית ניתן היה להגיש ערעור גם בלא להפגש עם המבקש, אך אין צידוק לבוא חשבון עם עו"ד הנמנע מלפנות לביהמ"ש לערעורים לפני שנפגש פנים עם שולחו ולו פעם ראשונה. (בפני: הרשם צור. עו"ד גב' כרמלה חנוך למבקשים, עו"ד גבעון למשיב. 3.7.90).
=רע"פ 2179/90 - אמנון אביטן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש וחוסר סמכות בימ"ש השלום שגזר את הדין
(הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בביצוע מספר עבירות שחייבו הפעלת מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. בעת שביהמ"ש בא לגזור את הדין ביקש המערער לצרף תיקים נוספים וביהמ"ש נעתר לבקשה. העבירות שביצע המערער חמורות הן במהותן ומשנה חומרה ראה ביהמ"ש בכך כי מדובר בעבריין מועד שמחצית מ-31 שנות חייו בילה בין כתלי בתי סוהר. בנסיבות אלה הפעיל ביהמ"ש את המאסר המותנה וכן גזר למבקש 5 שנות מאסר ופסל אותו מלקבל רשיון נהיגה למשך 7 שנים. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי כששתי טענות בפיו: האחת - שבימ"ש השלום חרג מסמכותו בהטילו עליו 5 שנות מאסר ; והשניה - העונש כפי שנגזר חמור יתר על המידה בנסיבות המקרה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה ששופט השלום חרג מגדר סמכותו בגזרו 5 שנות מאסר שלא על דרך הטלת עונשים נפרדים לעבירות השונות וצירופם, אך יחד עם זאת הגיע לכלל מסקנה כי הוא, בגדר סמכותו, רשאי לעשות פיצול זה ומכאן שהעונש נותר על כנו. באשר לכך טוען הסניגור כי משחרג בימ"ש השלום מסמכותו, התוצאה המתחייבת היא שעונש המאסר בפועל יתבטל לחלוטין ורק העונשים האחרים יישארו בעינם. לחילופין טוען הסניגור כי העונש חמור מדי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככל שמדובר בחומרת העונש הרי גזירת הדין היתה תוך שקילת הנסיבות כולן וחומרת העונש אינה יכולה להוות עילה למתן רשות ערעור. באשר לסוגיית הסמכות - אין למצוא בהחלטת ביהמ"ש המחוזי פגם המצדיק דיון נוסף בביהמ"ש העליון, שכן בכל דרך שיתייחסו לתוצאה מהדיון הפתלתל שהתקיים יגיעו לאותה תוצאה, היינו, אישור עונש המאסר. ברור לחלוטין מגזר הדין של בימ"ש השלום כי השופט התכוון לומר שהמערער ירצה 5 שנות מאסר בגין כל העבירות שהורשע בהן גם יחד, וחבל רק שניסוח הדברים התמציתי מדי יצר אי בהירות שהולידה את הערעור. הטלת עונש מעבר ל-3 שנות מאסר בנסיבות כאלה אפשרית והיא בתחום הסמכות של בימ"ש השלום. גם אם ביהמ"ש המחוזי סבר שעל פי ניסוח הדברים יש מעין חריגה מסמכות, ונראה שלא זו המסקנה המשפטית הנכונה, הרי יכול היה הוא בגדר סמכותו שלו להבהיר את משמעות פסה"ד של הדרגה הראשונה ולגזור את הדין בדרך שעשה. במקרה הקיצוני ביותר מבחינת המערער, עונש המאסר לא היה מתבטל אלא הדיון היה מוחזר לבימ"ש השלום ואין ספק כי התוצאה היתה נשארת בעינה בניסוח המשפטי הנכון.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ילוביץ למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 10.7.90).