רע"א 2186/90 - שמואל ברזל נגד הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה
*סדרי הדין בבקשת ביטול צו מניעה זמני. *היקף צו מניעה זמני האוסר פעילות כלכלית של נתבע בתביעה אזרחית(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בגדר תובענה כספית על סכומי עתק שהגיש המשיב נגד המבקש, לאחר הרשעת המבקש בפלילים, נתן ביהמ"ש המחוזי בירושלים צו מניעה זמני על פי צד אחד כנגד המבקש, האוסר על המבקש "עשיית כל דיספוזיציה מכל מין וסוג שהוא בכל נכס מכל מין וסוג שהוא, לרבות נכסי ניידי ודלא ניידי, זכויות ומניות... במישרין ו/או בעקיפין, וזאת עד למתן פס"ד בתובענה...". בקשת המבקש לביטול הצו נדחתה על פי "הניירות" שהיו בפני ביהמ"ש ללא קיום דיון. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש צריך היה לקיים דיון בבקשת הביטול של צו המניעה הזמני ולא להסתמך על המסמכים שבפניו. מדובר בבקשה על דרך המרצה, ואין בקשה כזו מתבררת אלא על דרךשמיעת טענות בעל פה. עוד נטען כי בהחלטת ביהמ"ש נאמר שאם ימציא המבקש פירוט נכסיו, יהיה ביהמ"ש מוכן לדון בהמרת צו המניעה הזמני לצו עיקול זמני. נתעלם לו לביהמ"ש המחוזי שכבר לפני כן ניתן צו עיקול זמני על נכסי המבקש ואילו עמדה עובדה זו לעיני ביהמ"ש היה הצו מתבטל. כבר משני נימוקים אלה היה מקום להחזיר אתהתיק לביהמ"ש המחוזי כדי שישקול עמדתו מחדש. ברם, אין צורך להחזיר את התיק שכן דין הערעור להתקבל לגופו.
ג. לא היה מקום ליתן נגד המבקש צו גורף כפי שניתן. לא זו בלבד שלא היתה בפני ביהמ"ש כל ראיה, בתצהיר או בדרך אחרת, המצביעה על היותו של המבקש פעיל בהברחת נכסיו, אלא שמשמעותו של הצו היא הפסקת כל פעילות כלכלית של ממש ע"י המבקש והעמדתו במעמד של מעין פושט רגל. כבר נפסק בסוגייה המקבילה של מינוי כונס נכסיםזמני, שאין נוהגים ליתן צו גורף כאמור על כל נכסיו של הנתבע ועל כל פעולותיו. זאת במסגרת סמכויותיו הרגילות של ביהמ"ש, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות נסיבות שבהן יפעיל ביהמ"ש סמכויות נוספות, המלוות אפילו בצווים בנוסח גורף והמכוונות לאיתור נכסיו של נתבע המעלים את נכסיו. ברם, ביהמ"ש לא נתבקש לפעול במסגרת זו ולפיכך ניתן להניח עניין זה בצריך עיון.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ברנדווין למבקש, עו"ד י. שגב למשיב. 28.6.90).
רע"א 444+452/87 - אבו סרחאן עארף ואח' נגד עזבון המנוח דוד דהאן + ע.א. 80/88 - חיתאם זידאן ג'יזמאווי נגד עיאש ג'מאל ואח'
*ע.א. 80/88 - נזק נפשי שנגרם לקרובי נפגעי תאונות דרכים כעילת תביעה(ערעורי הנפגעים נתקבלו וערעור חברת הביטוח נדחה).
א. שתי מערכות אירועים שבהן נפגעו אנשים בתאונת דרכים הגיעו לבתי המשפט, האחד לביהמ"ש בירושלים והשני לביהמ"ש בחיפה. הארוע אשר הגיע לביהמ"ש בירושלים אירע בינואר 1982 כאשר הילד דוד דהאן, כבן 6 שנים, נפגע ע"י מכונית, הובא לבית החולים הדסה ולאחר 24 ימים נפטר. כשנודע להוריו על האירוע נסעו לבית החולים, ראו את הילד במצבו הקשה וביסוריו הנוראים וישבו לידו עד שנפטר. לאחר פטירתו הגישו הוריו לבימ"ש השלום בירושלים תביעה, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בה תבעו, בין היתר, פיצוי בגין נזקים נפשיים שנגרמו להם. טענת המזיקים וחברת הביטוח היתה כי הנזק שנתבע אינו בר תביעה לפי חוק הפיצויים. בפס"ד חלקי קבע בימ"ש השלום כי להורים יש הן עילת תביעה בנזיקין בגין הנזק הנפשי והן עילה על פי חוק הפיצויים בהיותם נפגעים שנגרם להם נזק גוף בתאונת דרכים. הנהג ומבטחוערערו לביהמ"ש המחוזי (ע.א. 172/86) וביהמ"ש קבע כי הנזק אינו נכנס לגדרו של חוק הפיצויים, שכן לא מתקיים התנאי כי נזק הגוף נגרם ב"תאונת דרכים", ומאידך, להורים עילה ברשלנות נגד הנהג המזיק על פי פקודת הנזיקין. כנגד פסק דינו של
ביהמ"ש המחוזי שאין עילה לפיצויים לפי חוק הפיצויים ערערו, תוך קבלת רשות ערעור, ההורים, וכנגד קביעת ביהמ"ש המחוזי כי יש להורים תביעה בעילת נזיקין, ערערו, לאחר קבלת רשות ערעור, המבטח והמזיק.
ב. הארוע שהגיע לביהמ"ש בחיפה (ת.א. 690/86) אירע כאשר משאית פגעה באמה של התובעת שחזרה מחנות המכולת ונפגעה אנושות. האם אושפזה בבית החולים ונפטרה לאחר כשבוע ימים. לאחר שנודע לתובעת על הפציעה ביקרה את אמה בבית החולים, ולאחר מכן חזתה בגוויית האם כאשר זו הובאה הביתה לצורך הקבורה. הבת חלתה במחלת נפש והגישהתובענה לפיצוי על מחלת הנפש בה לקתה. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לבת עילה בנזיקין מחמת היעדר קשר נסיבתי בין הנזק לבין התאונה, וכן אין לבת עילה לפי חוק הפיצויים באשר אין מדובר ב"נפגע" ב"תאונת דרכים". הערעורים של הנפגעים נתקבלו והערעור של חברת הביטוח והמזיק נדחה.
ג. בפס"ד מקיף, לאחר שהוא סוקר את הפסיקה בארה"ב, באוסטרליה ובאנגליה, מגיע הנשיא שמגר למסקנה כי לפי פקודת הנזיקין חב המזיק לנזק נפשי שנגרם לקרובו של הניזוק כתוצאה מהאירוע שאירע לנפגע הראשי. אכן, בכל מקרה ומקרה יש לבדוק את דברקיומה של אחריות לפיצוי בגין נזקים נפשיים. הדבר תלוי בזהות התובע, במידת קרבתולנפגע, התרשמות ישירה של התובע מן האירוע המזיק, מידת הקירבה של התובע למקום אירוע הנזק ומידת הקירבה של אירוע הנזק לזמן אירוע התאונה וכדומה. המזיק יהיה אחראי הן לנזק שנגרם מיד עם האירוע והן לנזק שהתפתח במשך הזמן, אך תמיד לפי הנסיבות, לפי הקשר הנסיבתי וכיוצא באלה גורמים שיש לבדוק אותם באשר לתהליך של היווצרות הנזק הנפשי.
ד. כמו כן סבר הנשיא שמגר כי קמה לנפגעים זכאות לפי חוק הפיצויים, בגין הנזק שנגרם להם, בהיותם נפגעים שנגרם להם נזק גוף בתאונת דרכים. הפגיעה הנפשית של קרוב המשפחה נכנסת אף היא לגדר חוק הפיצויים, והמבחנים יהיו זהים לאלה שצויינו באשר לאחריות לפי דיני הנזיקין. בהקשר זה יש להוסיף כי על פי עקרון ייחוד העילה, מי ש"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים, מקנה לו עילת תביעה לפי החוקהאמור, לא יוכל לתבוע פיצויים בגין נזק גוף על פי פקודת הנזיקין. אולם הוראות פקודת הנזיקין יחולו בכל המקרים בהם מתרחש הנזק שלא בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ש.ז. פונדמינסקי, ב. ארד, וצ. לוטן לתובעים, עוה"ד ל. ליאור, א. פרויליך וד. ויסגלס למזיקים וחברות הביטוח. 30.7.90).
רע"פ 1199/90 - אריה בזק נגד מדינת ישראל (הבקשה נדחתה).
*הרשעת מורה נהיגה בעבירת תנועה עקב נהיגה במהירות מופרזת ע"י תלמיד נהיגהא. המבקש הינו מורה לנהיגה. באחד הימים נסע עם תלמידו, אדם כבן 55, שנהג בעת שיעור נהיגה בשטח עירוני במהירות של 64 קמ"ש, במקום 50 קמ"ש. המבקש הועמד לדין בעבירה של נהיגה ברכב במהירות בלתי מותרת ע"י תלמידו וזאת על סמך תקנה 162 לתקנות התעבורה הקובעת כי "בעל הרכב, או מי שהרכב נמצא בשליטתו, לא... יניח לנוהג באותו רכב לנהוג בו... שלא בהתאם לתקנות...". המבקש טען בביהמ"ש לתעבורה כי לא יכול היה למנוע את העבירה שכן "עד שהספקתי להגיב ולהורות לו להפחית מהגאזכבר היה מאוחר מדי...". כפועל יוצא מטענה זו סבר המבקש כי דין מורה נהיגה, שונהמזה של כלל הציבור וזאת כי עניין לו עם טירונים שטרם קנו ידע מספיק בנהיגה, ולפיכך כהרף עין אפשר שיחרגו מהמותר על פי הדין. ביהמ"ש לתעבורה קבע כי לא הוכחה גירסת המערער שלא היה בידו למנוע את המהירות המופרזת וגזר למבקש חודשיים
פסילה וכן קנס של 200 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענותיו והשגותיו של המבקש תמוהות ומוזרות הן, כשהן יוצאות מפי מורה נהיגה דווקא. אם בעל רכב או מי שהרכב נמצא בשליטתו מצווה להשגיח על דרך נהיגתו של הנוהג ברכבו, על אחת כמה וכמה חל כלל זה על מורה נהיגה. כלי הרכב ללימוד נהיגה מצוייד במערכות כפולות הנותנות בידי המורה את יכולת התגובה המיידית לסיכול עבירת תנועה, וכן, מורה נהיגה, כמצופה, אמור להיות בעל ידע וכישורים העולים על הממוצע, ובתור שכזה הוא חייב להצטיין בראייה חדה ואחראית על דרך נהיגת תלמידו. אין זאת אלא שתשומת לבו של המבקש לא היתה מרוכזת מספיק בנהיגתו של התלמיד ובנעשה בדרך. אין למצוא דופי בפסיקתן של הדרגות הראשונות ואין לתת רשות ערעור.
(בפני: השופט ד. לוין. המבקש בעצמו, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 21.5.90).
רע"פ 1290/90 - בני דבראשוילי נגד מדינת ישראל
*האם ניתן לערער לביהמ"ש העליון על החלטת בימ"ש מחוזי שלא להאריך מועד להגשת ערעור פלילי(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל אביב בגין מכירה והכנת פלאפל וצליית בשר בניגוד לחוק רישוי עסקים. המבקש לא ערער על פסה"ד בזמן ופנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ועל כך מבקש המבקש רשות לערער לביהמ"ש העליון. השאלה היא אם ניתן בכלל לערער על החלטה כגון זו והתשובה לכך היא שלילית. ממילא יש לדחות את הבקשה.
ב. זכות ערעור חייבת להיות מוקנית באופן מפורש ע"י חיקוק, ובהיעדר הוראה מפורשת כזו, אין קיימת זכות ערעור. סעיף 41 לחוק בתי המשפט, קובע לאמור "פס"ד של בימ"ש מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני ביהמ"ש העליון... החלטה אחרת של בימ"ש מחוזי בעניין אזרחי ופס"ד של בימ"ש מחוזי בערעור ניתנים לערעור לפני ביהמ"ש העליון, אם ניתנה רשות לכך...". לשם עשיית שימוש בסעיף יש להגדיר מה בין פסק דין לבין החלטה אחרת. בעניינים האזרחיים תקבע ההגדרה אימתי יש ערעור בזכות ואימתי נדרשת רשות ערעור, ואילו בעניינים פליליים קיימת אפשרות לערער על פס"ד בלבד בעוד שבהחלטה אחרת אין מערערים, לא בזכות ולא ברשות. האבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" אינה מן הדברים הקלים, אך במרוצת הזמן גובשו מבחנים והדעה הרווחת היא כי "המבחן בין פס"ד... לבין החלטה אחרת... הוא בתוצאה. אם ההחלטה השיפוטית הביאה לסיומו של העניין התלוי ועומד לפני ביהמ"ש, הרי זה פס"ד. אם לאו- הרי זו החלטה אחרת". מבחן זה כוחו רב לו גם בעניינים פליליים.
ג. לפי המבחן האמור עולה, לכאורה, כי החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להאריך את המועד היא "פסק דין" ולא "החלטה אחרת", שכן בכך שנדחתה הבקשה להארכת המועד לשם הגשת ערעור, בא לסיומו ההליך שהיה תלוי ועומד, שכן שוב לא יוגש ערעור. לפיכך, לכאורה, היה המבקש זכאי לערער בזכות על "החלטה" של ביהמ"ש המחוזי שאינה אלא "פסק דין", שכן הוא מביא את העניין לידי סיומו ועל פסק דין יש ערעור בזכות.
ד. ברם, זאת רק לכאורה, שכן לצד המבחן האמור קיים מבחן נוסף, שכל תכליתו ויעודו להחלטות שמקומן מבחינת זמן הינתנן הוא במועד המאוחר למתן פסה"ד בתיק. ישנן החלטות הניתנות לאחר סיום הדיון והן החלטה אחרת, למרות שלאחר ההחלטה לא יתקיים עוד דיון, וכן החלטות שאמנם לא יצאו אחרי סיום הדיון באותה ערכאה, אבל מלבד אותה החלטה לא תדון הערכאה בכלל במשפט. זאת כאשר לא הוגש ערעור על פס"ד בימ"ש השלום תוך המועד הקבוע לכך, וביהמ"ש המחוזי דוחה בקשה להארכת מועד. כיוון שנדחתה הבקשה לא יוגש ערעור והעניין גופו לא יבוא בכלל לפני ביהמ"ש ואעפ"כ החלטה כאמור הינה החלטה אחרת ולא פס"ד. הדברים נאמרו בעניין סדר הדין האזרחי,
אך כפי שעולה מפסיקת ביהמ"ש העליון יושמו הדברים גם בתחום סדר הדין הפלילי. נפסק מספר פעמים כי משדחה בימ"ש מחוזי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד פלילי של בימ"ש השלום, אין אפשרות לערער על ההחלטה בביהמ"ש העליון לא ברשות ובוודאי שלא בזכות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בועז אבן חיים למבקש, עו"ד שבתאי למשיבה. 6.5.90).
רע"א 436/90 - קרן קיימת לישראל ואח' נגד עו"ד משה וגנר, מנהל עזבון ואח'
*פירוש סעיף בצוואה המצווה סכומי כסף מסויימים - האם יש להנחילם בהצמדה או בערך נומינלי(מחוזי י-ם - ת.ע. 891/89 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. בינואר 1963 ערך המנוח יעקב מסינג צוואה שהתייחסה לזכויותיו בדירה פלונית בירושלים. המנוח הורה כי לאחר אריכות ימיה של אשתו השניה, שהיתה זכאית להתגורר בדירה, תמכר הדירה ומפדיון המכירה ינתנו סכומי כסף ל-24 מוסדות, כנקוב בצדו של כל אחד מהמוסדות, ואילו היתרה תהיה לקרן קיימת לישראל. המנוח נפטר בפברואר 1966 ואילו אשתו הלכה לעולמה בפברואר 1987. נתעוררה מחלוקת אם המוסדות זכאים לקבל את חלקם כמפורט בצוואה אך בערכים נומינליים, או על דרך של שערוך או הצמדה, ואם התשובה היא שיש לשערך את ההנחלות למוסדות האמורים או להוסיף הפרשי הצמדה, מאיזה תאריך יש לערוך את השערוך או ההוספה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סכומי הכסף שיועדו למוסדות יוצמדו למדד יוקר המחייה מיום עריכת הצוואה. בקשת רשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. יש לפרש את הצוואה לפי אומד דעתו של המצווה, ובראש ובראשונה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה עצמה. בסעיף 2 לצוואה כתב המנוח כי ההנחלות למוסדות האמורים ניתנות "לעילוי נשמת אשתי המנוחה, האשה החשובה הצדקנית..." שהיתה אשתו הראשונה של המנוח. למקרא הוראות הצוואה ניתן לאמוד שהלך דעתו של המנוח היה להעניק לכל אחד מן המוסדות סכומים משמעותיים ולא אגורות ספורות, שאין בהן לשמש זכר לעילוי נשמת אשתו הראשונה. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש בהחלטתו. כמו כן, גם בשאלת המועד להצמדה צדק ביהמ"ש המחוזי על יסוד הרקע העובדתי שבתיק זה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גרא קורן למבקשים, המשיב לעצמו. 25.6.90).
בש"א 1641/90+רע"א 1207/90 - אריאל מורלמן נגד שלמה זיו ואח'
*רע"א 1207/90- הארכת מועד(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
א. החברה אטלנטיק חברה לדייג ולספנות בע"מ נמצאת בהליכי פירוק וכינוס נכסים והמשיב מונה כמפרקה. המבקש הוא בעל מניות בחברה ובמסגרת הליכי פירוק פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה מסויימת ובסיכומם של דברים החליט ביהמ"ש שלא לאפשר למבקש לעיין בדו"ח המפרק המבוסס על חקירה פרטית מסויימת. על החלטה זו הגיש המבקש בקשה לרשות ערעור ובקשה זו הועברה לתגובת המשיבים. בתגובות שהגישו המשיבים נטען כי החלטת ביהמ"ש שניתנה במסגרת הליכי פירוק, הינה "פסק דין" שבו הערעור הוא בזכות, ומשלא הוגש ערעור דין הבקשה לרשות ערעור להדחות על הסף. נוכח טענה זו הגיש המבקש בקשה להארכת המועד להגשת ערעור, והוא מציין כי הבקשה מוגשת, מטעמי זהירות, וכי האיחור בהגשתה הוא קל. כן מציין המבקש כי נושא הערעור זהה לנושא הבקשה לרשות ערעור התלוייה כבר ועומדת בפני ביהמ"ש ומצב זה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. כן מפנה ב"כ המבקש לתקנה 410א' לתקנות הסדר הדין, שתוקנה לאחרונה, ולפיה מוסמך ביהמ"ש לדון בבקשה לרשות ערעור המוגשת לו בטעות, במקום ערעור בזכות, כבערעור עצמו. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ב. הלכה פסוקה היא כי טעותו של בעל דין אינה מצדיקה הארכת מועד, ובכלל זה טעות בבחירת ההליך הנכון. כך גם נפסק כי הגשת הודעת ערעור במקום בקשת רשות ערעור הינה הליך סרק, ואין צידוק להאריך את המועד אף אם הודעת הערעור הוגשה בתוך המועד הקבוע להגשת הבקשה לרשות ערעור. עקרונית, הוא הדין לכאורה גם במקרה הפוך, לאמור, הגשת בקשה לרשות ערעור אינה יכולה לבוא במקום הגשת ערעור בזכות, ועצם נקיטת הליך זה אינו מצדיק הארכת המועד לנקיטת ההליך הנכון. עם זאת מתעוררת שאלה אם קיים צידוק לנקוט גישה נוקשה ומחמירה מקום בו מוגשת בקשת ערעור במקום ערעור בזכות. גדר הספקות מקורו בכך שבעל הדין נוקט אמנם בהליך מוטעה אך אותו הליך מקשה ומכביד בהשוואה להליך אותו היה זכאי לנקוט. במקרה שכזה קיימת גישה כי "המרובה מכיל את המועט" ויש צידוק להעביר את ההליך למסלולו הנכון, ולעומת גישה זו, נפסק כי ביהמ"ש אינו מוסמך להפוך בקשת רשות ערעור שהוגשה בטעות לכתב ערעור.
ג. כיום עוקצה של מחלוקת זו הוקהה כאשר הוספה תקנה 410א' הנ"ל וביהמ"ש מוסמך לדון בבקשה לרשות ערעור שהוגשה בטעות כבכתב הערעור. תיקון זה מצביע על נטיית מתקין התקנות ללכת על פי הגישה המקילה ולהגמיש במידת מה את הגישה המתייחסת למצב דברים זה. התיקון האמור בתקנות ענייננו סמכותו של ביהמ"ש להכשיר את ההליך ואינו בסמכותו של הרשם. השאלה הנדונה היא אם קיים צידוק להאריך את המועד להגשת הודעת ערעור והתשובה היא חיובית. הטעם המרכזי לכך נעוץ בהלכה שיש צידוק להארכת מועד להגשת הליך, שעה שבאותו עניין תלוי ועומד הליך אחר שיידון ממילא בביהמ"ש. בענייננו, הבקשה לרשות ערעור עוסקת באותו עניין עצמו שלגביו מבוקש להגיש ערעור, והערעור מוגש מטעמי זהירות. אמנם, הטענה היא שהמבקש נקט בהליך שאיננו ההליך הנכון ודין הבקשה להמחק על הסף, אולם טענה זו טרם נדונה והמבקש מן הסתם חולק עליה. המשיבים לא הגישו בקשה מיוחדת לסילוק ההליך על הסף, כך שההליך קיים ועומד, ואין זה הליך סרק מוטעה אשר בעל הדין שכנגד או ביהמ"ש מיוזמתו מביא למחיקתו.
(בפני: הרשם צור. 12.6.90).
ע.פ. 534/89 - רמי פירו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות פריצה ומידת העונש(הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשבעה אישומים הכוללים פריצות וגניבות. באישום אחד הודה ואילו ההרשעות בששת האישומים הנותרים מושתתות על עדותה של שותפתו שהעידה נגדו. ביהמ"ש גזר למערער 30 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר 12 חודשים מאסר על תנאי שהיה תלוי נגד המערער. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נתקבל.
ב. באשר להרשעה בששת האישומים שבהם לא הודה המערער הסכימה התובעת כי ההרשעה אינה יכולה לעמוד. ההרשעה מושתתת על עדותה של שותפתו של המערער, אשר לא רק היתה שותפה למעשים, אלא עם הזמן הפכה להיות עדת מדינה. במעמדה זה טעונה עדותה סיוע וסיוע כזה לא היה. לפיכך יש לזכות את המערער מששה אישומים אלה.
ג. במצב החדש שנוצר טוען הסניגור כי יש להפחית בצורה משמעותית ביותר מהעונש שנגזר למערער שהרי מעיקרם של האישומים הוא זוכה ונותרה רק הרשעה אחת. מנגד גורסת התובעת שעל אף הזיכוי, המצדיק התערבות כלשהי בגזר הדין, ההתערבות זו צריכה להיות קלה בלבד משום שגזירת הדין אינה מורכבת מחישוב אריתמטי בלבד של מספר העבירות בהן הורשע הנאשם, אלא יש לקחת בחשבון נסיבות נוספות כגון עברו של הנאשם הספציפי, נסיבות אישיות וכדומה. אכן, צודקת התובעת כי גזירת הדין אינה
מושתתת על חישובים אריתמטיים. מכלול הנסיבות שיש לקחת בחשבון הוא נרחב. ללא ספק יש משמעות למספר העבירות בהן הורשע המערער, אך אין לומר שהעונש שנגזר יש לחלק לפי מספר העבירות. חומרה מיוחדת במקרהו של המערער שעבר את העבירה כשהורשה להלך חופשי בשליש האחרון של מאסרו הקודם ולא המתין זמן רב עד ששלח ידו בעבריינות חדשה. בשיקול הכולל של הנסיבות יש להעמיד את המאסר בפועל על 18 חודשים, המאסר על תנאי ישאר 18 חודשים ושנת המאסר על תנאי שהופעלה תהיה מצטברת. (בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. עו"ד מ. הכהן למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 24.7.90).
ע.א. 64/86 - חסונה טהה ואח' נגד יצחק בן מעטוק ראבי ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם . ת.א. 468/83 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. תלוייו של אדם שנפטר בתאונת דרכים תבעו את נזקיהם מנהג של מכונית צבאית ומן המדינה, וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם משום שסבר שהסכום המגיע להם מתקזז כנגד תשלומים שונים שהגיעו לתלויים. התלויים ערערו על פסה"ד ואילו המדינה לא ערערה אך היא תומכת בפסה"ד של ביהמ"ש שלא מטעמיו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. השופט קבע כי עילת התביעה נעוצה בפקודת הנזיקין ולא בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לתוצאה זו הגיע ביהמ"ש על יסוד הקביעה שבתעודת הביטוח של הטיולית בה נהג המנוח נקבע כי זכאי לנהוג בטיולית אדם שהינו בר רשיון לנהיגה בסוג זה של כלי רכב והתברר שלא היה למנוח רשיון בר תוקף כאמור. על כך השיגה המדינה על יסוד הטענה שתעודת הביטוח לא הוצגה בפני ביהמ"ש המחוזי. לעניין זה עיין ביהמ"ש העליון בהסכמה בתעודת הביטוח ונמצא כי השופט צדק בקביעתו. עוד טענה המדינה שהיה מקום להטיל על המנוח רשלנות תורמת ועל ידי כך להפחית מסכום הנזקים אך גם בטענה זו אין ממש.
ג. השאלה היחידה שיש לדון בה היא אם צודקים התלויים בטענתם שהשופט המעיט בקביעת גובה ההכנסות הצפויות של המנוח שאבדו. בהיעדר ראיות ברורות ראה ביהמ"ש להניח כבסיס לחישוביו את הכנסתו של המנוח לפי שיעור השכר הממוצע לשכיר במשק בשנת 1981. השופט לא התעלם מן העובדה שהיו למנוח הכנסות נוספות מעבודתו כנהג המשאית, אך לאור קביעתו שהמנוח נהג ללא רשיון בר תוקף ובעבירה, הוא לא היה מוכן לקבוע שהמנוח היה ממשיך ונוהג במשאית ללא רשיון, וכתוצאה מכך הוא לא הביא בחשבון הכנסות נוספות של המנוח מעבודתו. בכך נתפס ביהמ"ש לכלל טעות. היה עליו לשקול את תחזית הכנסותיו של המנוח מעבודתו בעתיד, מה היו סיכוייו לקבל רשיון נהיגה למשאית ואם לא היה מקבל את הרשיון מה התחזית לעבודה חלופית. מאחר שהשופט לא הביא עניין זה בחשבון שיקוליו, יש להחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי על מנת שישקול מחדש את פריט אובדן הכנסות המנוח על כל היקפו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד גב' אורה קלמנוביץ למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבים. 21.12.89). בג"צ 1060/89 - סיעת דגל התורה ואח' נגד השר לענייני דתות ואח' (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
*הרכב המועצה הדתית בנתיבותא. המועצה המקומית בנתיבות מורכבת מ-11 חברים, ובכללם 3 מסיעת ש"ס ואחד מסיעת המפד"ל. המועצה המקומית בחרה את נציגיה למועצה הדתית, והמועצה הורכבה, לפי הטענה, מ-4 חברי מפד"ל, 2 מחברי ש"ס ואחרים, בעוד שלדגל התורה לא ניתן כל ייצוג. טענות העותרת הן בעיקרן: היה מקום לתת לה ייצוג במועצה הדתית כמייצגת סקטור נרחב של התושבים ; ניתנה לעותרת הבטחה שלטונית ע"י שר הדתות שאיש מטעמה
ימונה למועצה הדתית ; ראש המועצה המקומית השתתף ואף הצביע בישיבות המועצה המקומית שבהן נקבע אחיו להיות חבר המועצה הדתית. העתירה נדחתה.
ב. אין ממש בטענה הראשונה. ראשית, סיעת דגל התורה השתתפה בבחירות למועצה המקומית ברשימה משותפת עם ש"ס, ולא היתה כל חובה למנות גם נציג מטעמה בנוסף לנציגי ש"ס למועצה הדתית ; שנית, בתצהירים שהוגשו מטעם המשיבים הכחישו שניים מארבעת חברי המועצה הדתית שיוחסה להם חברות בסיעת המפד"ל את חברותם במפלגה זו, ולכן עניין זה לא הוכח וכבר נפסק שאין בהכרח "לצלם" את הרכב המועצה המקומית בהרכב המועצה הדתית.
ג. גם בטענה השניה אין ממש. לא זו בלבד שהטענה הוכחשה, אלא שגם אילו היתה הבטחה של שר הדתות, הרי לא יכול היה לקיימה ללא תגובת הגורמים האחרים האמורים להרכיב את המועצה הדתית, ואלה הסכימו לאשר רשימה אחרת של חברים. גם דינה של הטענה השלישית להידחות מבלי לדון בה לגופה, אם כי על פניה אין היא נטולת יסוד. העותרים לא פנו פנייה מוקדמת לא למועצה ולא לשר שלא לאשר את בחירת האח למועצה הדתית על יסוד הטעם האמור, ולא מיחו בזמן או בכלל על הבחירה על יסוד טעם זה. לפיכך אין לדון בטענה לגופה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. שטוב לעותרים, עוה"ד מזוז וסגל למשיבים. 30.7.90).
בש"פ 3165/90 - פריד נהרה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר נעצר בדצמבר 1989 והוגש נגדו כתב אישום המייחס לו שני מקרים של יבוא הירואין מלבנון בכמות של 3 ק"ג. המדינה ביקשה את מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לה. ביום 25.1.90 היתה ישיבת ההקראה ובה נקבעו שני מועדים לשמיעת הראיות במרץ ובמאי 1990. בישיבה במרץ הודה הסניגור בשמו של העורר בחלק מהעובדות המיוחסות לו בכתב האישום ובכך חסך השמעת מספר עדים. הסניגור ביקש שלא לשמוע את המשך המשפט באותו יום והביע תקווה להגיע לידי הסדר טיעון עם התביעה. הישיבה במאי 1990 לא התקיימה בגלל מחלת השופט וכיום קבועות שתי ישיבות לשמיעת יתרת ההוכחות לחודש ספטמבר. על רקע זה ביקש הסניגור עיון חוזר בעניין המעצר ובקשתו נדחתה. הערר נדחה.
ב. טענת הסניגור היא שאין סיכוי ששני התאריכים הקבועים בספטמבר יספיקו לשמיעת המשפט עד לסיומו והתמשכות בלתי סבירה של משפט הינה עילה לשחרור בערובה. אכן, התמשכות בלתי סבירה של משפט יכולה, בתנאים מסויימים, כשלעצמה, להוות עילה לשחרור, אך אין לומר שכאן מדובר בהתמשכות בלתי סבירה. שני תאריכי שמיעה נדחו שלא באשמת התביעה - האחד על פי בקשת הסניגור והאחד בגלל מחלת השופט. שמיעת חלק מן העדים נתייתרה בעקבות הודאת העורר בחלק מן העובדות ובתנאים אלה אין זה בטוח כלל ועיקר כי שני התאריכים הקבועים לספטמבר לא יספיקו לסיום המשפט "ואם אכן לא יספיקו - דיה לצרה בשעתה". יש עוד לציין כי המחלוקת במשפט איננה שאלת השתתפות העורר בביצוע העבירות, אלא מידת השתתפותו כאשר התביעה טוענת כי נטל חלק מרכזי בהברחה והסחר בסמים והסניגוריה טוענת כי תפקידו היה שולי. כך או כך אין לנו כאן עניין באדם חף מפשע במלוא מובן המילים הללו.
ג. טענה אחרת של הסניגור היא כי לעניין המעצר נזקפה לחובתו של העורר העובדה שהוא תושב לבנון, ועובדה זו אסור שתהיה לו לרועץ ותשמש עילה להחזקתו במעצר. גם טענה זו אין לקבל. מה שנאמר בהחלטת השופט הוא כי העובדה שהעורר הינו תושב לבנון מטילה ספק כבד בכך שהוא ישוב ויתייצב להמשך משפטו. אם אכן כך יקרה, לא ניתן
יהיה להביאו לביהמ"ש באמצעי משטרה רגילים, ובתנאים אלה לא ניתן להבטיח את המשך הופעתו למשפט ע"י תנאי ערובה כלשהם. בהקשר זה יש לזכור כי מדובר בכמות אדירה של הירואין שאפשר לסמם בה עיר שלמה. אין למצוא כל פגם בשיקוליו של השופט ויש לדחות את הערר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד מ. זיו לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 23.7.90).
בש"פ 3204+3221/90 - מדינת ישראל נגד סטיוארט אלן ריין
*שחרור בערובה בבקשת הסגרה(ערר על שחרור בערובה בבקשת הסגרה - הערר נתקבל).
א. נגד המשיב הוצא באנגליה צו מעצר ביום 4.7.90 בגין עבירה של חטיפת בתו, ילדה בת 4, מידי אמו באלימות. המשיב עזב את אנגליה עם בתו, הגיע ארצה ונעצר ביום 13.7.90. המדינה פנתה לבימ"ש השלום בתל אביב וביקשה מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, על פי הוראות סעיף 7 לחוק ההסגרה, ושופט השלום נעתר לבקשה וציווה לעצור את המשיב. הלה ערר לביהמ"ש המחוזי וביום 17.7.90 פסק השופט כי ניתן להבטיח את הופעת המשיב לביהמ"ש, כאשר תתבקש הכרזתו כבר הסגרה, גם ללא מעצר ממש ולפיכך הורה לשחררו בתנאים שפרט, לרבות הפקדת ערובה של 50,000 ש"ח, הפקדת דרכוניו ומעצר בית. במרכז החלטתו של השופט עמד הנימוק שטרם הוגשה בקשה להכריז את המשיב כבר הסגרה. הערר נתקבל.
ב. אין ספק כי שופט השלום יש לו סמכות לשחרר בערובה, והשאלה היא רק אם היה מקום להפעיל במקרה הנדון את הסמכות ע"י שופט השלום כדי לשחרר את המשיב בערובה. התשובה לכך היא שלילית. בבקשות מעצר הקשורות בהסגרה יש אלמנט נוסף שעל בתי המשפט להתחשב בו, בנוסף על השיקולים הרגילים של מעצר בעניינים מקומיים, דהיינו ההתחייבות שיש למדינת ישראל, מכח אמנת ההסגרה שנחתמה. המעצר הוא הכלל, והשחרור הוא החריג, אפילו טרם הוגשה בקשת הסגרה. ביהמ"ש העליון ציווה בעבר לעצור אדם עד לשמיעת הערעור אע"פ שביהמ"ש דלמטה פסק שאיננו בר הסגרה וזאת עד לשמיעת הערעור. זהו איפוא הכלל. השאלה היחידה היא אם היתה הצדקה לחרוג ממנו והתשובה היא שלילית. העבירה שהמשיב מואשם בה היא חמורה. יתירה מזו, המשיב נמלט כבר פעם מידי החוק וכדברי שופט. השלום "נראה כי הוא נוטה ליטול את החוק לידיו". בתנאים אלה לאהיתה הצדקה לחרוג מהכלל שיש לעצור עד גמר הבירור כאמור.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' רות רבין לעוררת, עו"ד צ'רטוק למשיב. 19.7.90).
ע.פ. 348+383/88 - אבראהים אבו אסעד וסאלח אבו זיך נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים על יסוד עדות "שותפים לעבירה" שנטען לגביהם כי הם "עדי מדינה". *חומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 222+223/87+221 - הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה).
א. בתקופה שבין תחילת 1986 לבין אפריל 1987 מכר המערער אברהים (להלן: אברהים) לצרכן סמים (להלן: פריד) הירואין ב-13 הזדמנויות. בנוסף לכך מכר לצרכן סמים אחר (להלן: זוהיר) הירואין בכמות שני פסים. בשנת 1986 רכש אברהים מפריד אקדח וכדורים כתמורה לסם הירואין, החזיק בנשק זמן מה ולאחר מכן החזירו לפריד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את אברהים בעובדות הנ"ל, על פי עדויותיהם של פריד ושל זוהיר ועל פי עדותה של אשתו של פריד (להלן: נאדרה) לאחר שביהמ"ש מצא כי עדויות אלו מהימנות וראויות לאמון. עונשו של פריד נגזר ל-10 שנים מאסר שמתוכן 7 שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי מצטבר לתקופה של 26 חודשים. ערעורו של אברהים נדחה.
ב. בקשר לסאלח - בתקופה שבין יולי 1986 לבין יולי 1987 מכר לפריד הירואין ב-14 הזדמנויות. בחודש מאי 1987 מכר סאלח לאחד נאדר (להלן: נאדר) הירואין במשקל של גרם אחד. ביהמ"ש הרשיע את סאלח על פי עדויותיהם של פריד ושל נאדר לאחר שמצא
כי עדויותיהם מהימנות ומאידך עדותה של נאדרה, אשתו של פריד, שנתקבלה כמהימנה ביחס לאברהים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ככל שהיא נוגעת לעניינו של סאלח. נימוק הדחייה היה היעדר מהימנות. בעקבות הרשעתו נדון סאלח ל-7 שנים מאסר שמתוכן חמש שנים לריצוי בפועל. גם ערעורו של סאלח נדחה.
ג. הסניגורים העלו בערעור טענה בדבר הערכה בלתי נאותה של העדויות ע"י ביהמ"ש. העדות העיקרית כלפי שני המערערים היא עדותו של פריד. ביהמ"ש המחוזי היה ער לאי התאמות ולאי דיוקים שנתגלו בין עדותו בביהמ"ש לבין הודעותיו במשטרה ובין עדותו לבין עדותה של נאדרה, ולמרות זאת מצא כי עדותו מהימנה. רוב הסתירות יושבו במהלך העדות וגם אם נותרו כמה סתירות שלא יושבו, אין לצפות מעד, המכור לסמים קשים וקנה סמים ממספר ספקים במשך תקופת זמן שאינה קצרה, לדיוק מוחלט ומלא בכל הנוגע למספר הרכישות ולכמויות הרכישה. גם עדויותיהם של זוהיר ושל נאדר, נגד אברהים ונגד סאלח, נמצאו מהימנות על ביהמ"ש ואין להתערב בשיקוליו, כשם שאין להתערב בהערכת עדותה של נאדרה שהיתה בלתי אחידה כאמור. השאלה היא אם עדויות אלה כשלעצמן הספיקו להרשעת המערערים.
ד. לעניין החזקת הנשק - הוראת הדין אינה קובעת מירה מסויימת של ראייה הדרושה להוכחת העבירה. על כן ניתן להרשיע אדם בביצוע עבירה כזו על פי עדות יחידה. העדות המקורית היחידה היתה של פריד. האקדח נמסר מידיו לידי אברהים והשאלה היא אם יש לראות בפריד שותף לדבר עבירה. התשובה היא שלילית. פריד חדל להחזיק באקדח עם מסירתו לאברהים, והוא לא היה שותף לביצוע עבירת האחזקה בידי אברהים. הן פריד והן אברהים ביצעו עבירות של החזקה בכלי נשק שלא כדין, אך כל אחד מהם ביצע את העבירה בנפרד מחברו. לפיכך לא חל הדין הקבוע בסעיף 54א'(א) לפקודת הראיות ועל כן הספיקה עדותו היחידה של פריד לביסוס הרשעתו של אברהים בעבירה האמורה.
ה. המחלוקת העיקרית בין המערערים לבין המדינה נוגעת למעמדם של העדים פריד וזוהיר בעבירות הסמים. המערערים טוענים כי עדים אלה היו שותפיהם לביצוע העבירות, ומאחר שהעידו, לפי הטענה, לאחר שניתנה להם טובת הנאה, הרי הם בבחינת עדי מדינה שעדויותיהם טעונות סיוע לפי הוראות סעיף 54א'(א) לפקודת הראיות. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. בכתב האישום המקורי נאמר כי פריד מכר סמים לנאדר, ובכתב האישום המתוקן הואשם בעבירה שנוגעת לאספקת סם. לטענת המערערים קיבל פריד בכך טובת הנאה בעד עדותו כנגדם. ברם, התברר כי טעם המחיקה היה כי מכירת הסם לנאדר היתה לצורך שימוש משותף בסם ע"י השניים, ומכיוון שכך היתה הצדקה לשינוי בסעיף העבירה. באשר לזוהיר - בכתב האישום המקורי נטען כי הוא ביצע עבירות של סחר ותיווך בסמים וטענות אלה נמחקו מכתב האישום והוא נשפט בשל ביצוע עבירות של אחזקת סם ושל שימוש בסם. התובע הסביר לביהמ"ש המחוזי כי החליט לעשות מחווה כלפי זוהיר, בעקבות הודאתו של זה בעבירות האחרות שיוחסו לו בכתב האישום, והכל ללא קשר לנקיטת ההליכים כלפי אברהים. ביהמ"ש המחוזי קיבל הסבר זה ובכך אין להתערב. כיוון שלא קיבלו טובת הנאה הם לא היו עדי מדינה ונותרה העובדה שהם היו שותפים לדבר עבירה ועל כן טעונות העדויות שלהם דבר לחיזוקן.
ו. הכלל הוא שככל שביהמ"ש נותן אמון רב יותר בעדות הטעונה חיזוק, כך תידרש מידה פחותה של משקל מראיות החיזוק. ביהמ"ש נתן אמון בעדויות של פריד, של זוהיר ושל נאדר, ומצא בעדותה של נאדרה חיזוק לעדותו של פריד ככל שהדבר נוגע לעניינו של אברהים. ביהמ"ש המחוזי צדק בקביעתו האמורה וניתן לציין, למעלה מן הדרוש, כי עדותה של נאדרה, שהעידה על כמה פעמים שבהן נכחה בביצוען של מכירות סם שנעשו בביתה מידי אברהים לידי פריד, שימשה סיוע של ממש לעדותו של פריד ככל שהיא נגעה לעניינו של אברהים.
ז. ביהמ"ש המחוזי מצא כי עדויותיהם של פריד ושל זוהיר מזה ועדויותיהם של פריד ושל נאדר מזה מחזקות זו את זו. לכאורה אין קושי בכך שעדות שותף אחד היא ראיית חיזוק לעדותו של שותף אחר. אולם, ראיית החיזוק שנמצאה לכל אחת מן העדויות האמורות היתה בעדותו של עד שהעיד על עיסקות סם אחרות, להוכחת פרטי אישום אחרים. השאלה היא אם דרושה ראיית חיזוק לכל עבירה או לכל פרט אישום בנפרד והתשובה היא שלילית. פניה של ראיית החיזוק מכוונים לגיבוייה של עדות השותף מבחינת מהימנותה ואמינותה. המחלוקת בענייננו נגעה, בראש וראשונה, לעבירות שיוחסו למערערים בתחום הסחר בסמים. הם כפרו בעבירות שיוחסו להם, ומכפירתם עלתה הטענה שהם כלל לא סחרו בסמים. שני צמדי העדים שהובאו, פריד וזוהיר בעניינו של אברהים, ופריד ונאדר בעניינו של סאלח, העידו על עיסוקם של אברהים וסאלח בסחר בסמים. במחלוקת זאת עדויותיהם של העדים תמכו זו בזו והיוו חיזוק זו לזו.
ח. אשר לעונש - מדובר בעבירות חמורות של סחר בסמים, החזקת סמים שלא לשימוש עצמי, שימוש בסמים ובעניינו של אברהים גם בעבירה של החזקת נשק שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי בחן את נסיבותיהם האישיות של המערערים ואת חומרת מעשיהם והבחין בין עניינו של הראשון לבין עניינו של האחרון. על כן, אין פגם בשיקולי הערכאה הראשונה בקביעת העונשים ויש לדחות גם חלק זה של הערעורים.
(בפני השופטים: בייסקי, אור, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד מסאלחה למערערים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 20.6.90).
ע.פ. 517/90 - אריה טאוברג נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (גניבה ממעביד) (ערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו).
המערער היה עובד של בתי זיקוק לנפט בע"מ וקשר קשר עם פלוני לגנוב דלק מבתי הזיקוק. הוא מילא את מיכליותיו של פלוני בדלק תמורת 1,000 ש"ח לכל מיכלית ובאופן זה גנבו המערער ופלוני בכ-50 הזדמנויות שונות כמליון ליטר בנזין בסכומים משמעותיים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קשירת קשר וגניבה בידי עובד וכן השמדת ראייה וגזר לו שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעורים על מידת העונש נדחו.
אין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער. נהפוך הוא, המערער מעל באמון שניתן לו ומטבע הדברים שעבירה מהסוג הנדון מחייבת תגובה עונשית משמעותית. חרף הנסיבות המקילות, וביניהן הודאת המערער באשמה, העונש שהושת על המערער הוא עונש קל ורק לאור הכלל שאין ביהמ"ש שלערעור מחמיר בעונשו של העבריין כפי שראוי היה לעשות בדרגה הראשונה, הוחלט שאין גם מקום להתערב בערעורה הנגדי של המדינה. בשולי פסה"ד העיר ביהמ"ש העליון כי במקרה הנדון הזמין ביהמ"ש המחוזי, עוד לפני שגמר בדעתו מה העונש הראוי למערער, חוות דעת של הממונה על עבודת שירות וחוות דעת כזו אמנם הוגשה לביהמ"ש. החלטת ביהמ"ש בעניין זה עשוייה היתה ליצור אצל המערער ציפיות שאינן מוצדקות, הגם שהועמד על כך שטרם התקבלה החלטה לעניין מידת העונש. לא מן הראוי היה לנהוג כך.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, בן יאיר. עו"ד דרור מקרין למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 4.7.90).
ע.פ. 551/89 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ביצוע מעשי סדום של בעל באשתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של ביצוע מעשה סדום בגופה של אשתו, שלא בהסכמתה, תוך כדי שימוש בכוח, וכן בגרימת סבל גופני והפעלת איומים. הוא השמיע כלפי אשתו איומים ש"יהיה לה רע מאד" אם לא תבטל את
תלונתה ובגין כך הואשם בעבירה של הדחה בחקירה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
על רקע מערכת היחסים המעורערים בין בני הזוג בוצעו ע"י המערער בעבר מספר מעשי אלימות כלפי אשתו והוא הורשע בגין תקריות אלו בעבר, אך טרם הוטל עליו מאסר בפועל. הפעם הגדיש את הסאה ותקף את אשתו בצורה ברוטאלית ביותר, תוך השפלתה ופגיעה חמורה בה הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. אמנם בביהמ"ש המחוזי הופיעה המתלוננת וביקשה רחמים על המערער ועל ארבעת הילדים הקטינים של בני הזוג, אך ביהמ"ש לא ראה בכך סיבה מספקת כדי להקל בעונשו של המערער. אכן, אין ספק כי העונש שהוטל על המערער רציני ומכאיב, אך אין לומר כי ביהמ"ש החמיר עם המערער במידה המצדיקה התערבות. באישומים הקודמים שהוגשו נגד המערער ניתנו לו הזדמנויות מספיקות בכדי להבין כי מחובתו לכבד את פרטיותה, את שלמות גופה ואת כבודה של אשתו, וכי כל הפרה של עקרונות אלה תביא לענישתו. אם התעלם מאזהרות אלה, נדרשה תגובה חריפה מאת ביהמ"ש וכך אכן נעשה.
(בפני השופטים: בך, אור, בן יאיר. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' נירה לידסקי למערער, עו"ד שאול גורדון למשיבה. 5.7.90).
ע.א. 540/89 - שמריהו אליעזר בקרמן נגד ציפורה לאה בקרמן ואח'
*מזונות (מחוזי ת"א - מ.א. 1000/88 - הערעור נדחה).
למערער שני ילדים קטינים, המשיבים, ילידי 1976 ו-1978. המערער סובל ממחלת נפש אך הוא עובד ומשתכר ואף נישא מחדש, וכדברי ביהמ"ש קמא, הוא נהנה מן המדור שברשות אשתו החדשה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות של 800 ש"ח לחודש, 400 ש"ח עבור כל אחד מן הילדים, כאשר הסכום הוצמד למדד שפורסם ביום 15.3.88. הערעור נדחה. כל הנתונים הרלבנטיים היו בפני הערכאה הראשונה ושיקוליה סבירים. אין ערכאת הערעור עוסקת בשיערוך של הסכום שראוי לפסקו, אם אין עולה מן הטענות המועלות בפניה כי נפל משגה מהותי או נעלם מעיניה של הערכאה הראשונה נתון בעל משקל. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אשר ששון למערער, עו"ד משה שפירא למשיבים. 23.7.90).
ע.א. 665/88 - המועצה המקומית רמת השרון נגד עזבון יהודית זיידצייג ז"ל ואח'
*מחיקה מחוסר מעש כאשר לא הוגשו סיכומים (מחיקה מחוסר מעש).
המערערת ערערה על חיובה בביהמ"ש המחוזי לשפות את המשיבה בחלק מסכום הפיצוי שחוייבה המשיבה לשלם למשיבים האחרים. ערעור אחר הוגש באותו עניין והוא ערעורה של המשיבה כלפי עצם חיובה בתשלום פיצויים. בתיק דנא ניתן בחודש אוקטובר 1989 צו המורה לצדדים לסכם טענותיהם בכתב. עד היום לא המציאה המערערת סיכומים מטעמה ובשל כך נבצר מביהמ"ש לדון בערעור. בתיק השני הגישו הצדדים סיכומי טענותיהם פרט למערערת שהיא משיבה שם. התיק דנא נקבע לדיון בהליך של מחיקה מחוסר מעש ובמהלך הדיון ביקש ב"כ המערערת ליתן לו ארכה קצרה להגשת סיכומי הטענות, שכן לדבריו הסיכומים לא הוגשו בשל "סיבות אישיות". לחילופין מבקש ב"כ המערערת להעביר את התיק להרכב ללא סיכומים. הבקשה נדחתה.
אין צידוק להאריך את המועד להגשת הסיכומים כאשר מדובר באיחור של למעלה מ-7 חודשים, והארכת מועד בנסיבות אלה אינה עניין שבשיגרה. נטען כי סיבת האיחור הוא ב"סיבות אישיות" אך לא זו בלבד שלא הוגשה כל בקשה מסודרת בכתב הנתמכת בתצהיר, אלא שגם בעל פה לא ניתן כל פירוט לגבי טיבן של הסיבות האישיות. נסיבות העניין מצביעות על זלזול בביהמ"ש או על גילוי כוונת המערערת להסתלק מן הערעור. כך או כך קיים צידוק לשימוש בסמכות למחוק את ההליך מחוסר מעש. באין סיכומי טענות אין
גם צידוק להעביר את הערעור לדיון בפני ההרכב, שכן אי הגשת סיכומים כמוה כאי התייצבות בעל דין לדיון.
(בפני: הרשם צור. עו"ד אקשטיין למערערת, עוה"ד קאופמן וזוסמן למשיבים. 4.7.90).
ע.א. 436/89 - שולה יפרח ואח' נגד שמעון יפרח
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
מספר חודשים אחרי שביהמ"ש המחוזי דחה את תובענת המשיב להפחתת מזונות, שב ופנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להפחתת המזונות, כאשר טענתו היא כי יש לראות במצבו הכלכלי הדחוק, ובעיקר בעובדה שהאשה החלה לעבוד ולהשתכר כ-800 ש"ח לחודש, שינוי מהותי בנסיבות. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע נעתר לתובענה והעמיד את המזונות עבור 4 קטינים על 400 ש"ח לחודש מיום 1.1.89 כשהסכום צמוד. פסה"ד ניתן ביום 14.7.89, כך שיש בהכרעה הנ"ל כדי להתיר קיזוז הפרשים בין הסכום שנפסק לפני מתן פסה"ד, כ-1,000 ש"ח לחודש, לבין הסכום כפי שהועמד עתה, כאשר הקיזוז מתייחס לכ-7 וחצי חודשים. הערעור נתקבל בחלקו.
אף אם מקבלים את עמדת ביהמ"ש דלמטה, הרי ההפחתה היא קיצונית מדי ועלולה לפגוע בארבעת הקטינים. לא ניתן למדוד את החיוב רק לפי כושר השתכרותו של החייב במזונות, אלא צריך לתת את הדעת גם לצרכי הקטינים. זה גם, בחלקו, ההגיון שהיה מונח ביסוד חקיקתו של חוק המזונות (הבטחת תשלום). לפיכך יש להעמיד את סכום המזונות על 600 ש"ח לחודש. המערערים לא יהיו חייבים בהחזרי תשלום כלשהם לגבי מה ששולם לפני מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. שרווד למערערים, עו"ד דוד גולן למשיב. 23.7.90).
ע.פ. 1834/90 - מרים כוכבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקידת בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת היתה פקידת בנק ועל פי הודאתה הורשעה בגניבת כספים ששולמו בבנק ע"י לקוחות עבור היטל מס נסיעות, בסכום כולל של כ-23,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת 30 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. בנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בעונש שהוטל על המערערת. אם הוחלט להתערב בעונש הרי זה בעיקר בגלל נסיבותיה האישיות של המערערת, שהיא נטלה את הכספים כדי לממן טיפולים רפואיים וכאשר לפי חוות דעת רפואית מאסר ארוך עשוי להקטין במידה משמעותית את סיכויי ההצלחה של הטיפולים אלה. לכך יש להוסיף שכל כספי הגניבה הוחזרו בלוויית הפרשי הצמדה וריבית. בכל הנסיבות יש מקום להקלה בעונש ולהעמידו על שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטיס: ש. לוין, בך, בן יאיר. עו"ד דורון כספי למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 29.7.90).
בג"צ 2936/90 - תנועת כך נגד שר המשטרה ואח'
*קיום אסיפות בשכונות ירושלמיות ע"י תנועת כך (העתירה נדחתה).
העותרת הגישה למשטרה שתי בקשות להתיר לה לקיים ביום 3.7.90 בשעות אחה"צ ובערב שתי אסיפות פומביות בירושלים, האחת בשכונת ארמון הנציב והשניה בשכונת נווה יעקב. בכל אחת מהבקשות נרשם ש"נושא האסיפה" הוא "משאל עם" וכי "מטרת האסיפה" היא "הסברה". דובר העותרת שהופיע בשם העותרת בפני בג"צ הסביר כי מטרת העותרת להסביר את עמדותיה דווקא בשתי השכונות הנ"ל, על רקע התקריות האלימות שאירעו בשכונות אלה לאחרונה, ושבהן נפצעו תושבים יהודיים. המשטרה לא
נתנה את ההיתרים המבוקשים ומפקד המחוז נימק את החלטתו בתשובתו לעותרת בזו הלשון "המשטרה מפעילה בימים אלה כוחות מתוגברים באיזור בו הינכם מבקשים לערוך אסיפה... לאור האירועים של העת האחרונה בשכונה זו, יש לנו חשש ממשי כי עריכת האסיפה... תיצור סכנה לסדר הציבורי ולשלום התושבים ועל כן הריני מחליט לסרב למתן הרשיון... יחד עם זאת, הריני מאשר מתן רשיון לעריכת האסיפה... באיזור מרכז העיר...". העתירה נדחתה.
החלטת המשטרה אינה לוקה באי סבירות או בפגם בסיסי אחר ואין עילה להתערבות של בג"צ בה. כאשר החשש להיווצרות עימות אלים, אם האסיפה תקויים במקום המבוקש, הינו גדול במיוחד, וכאשר בנסיבות העניין אין לצפות לכך שהמשטרה תוכל לנטרל סיכון זה תוך הפעלת כוחות סבירים, אין להתערב בהפעלת שיקול דעתה של המשטרה, המיועד למנוע מראש תקלה ציבורית חמורה. אכן, אין פירושה של החלטה זו, כי לעולם ניתן "לסגור" שכונות מסויימות של ירושלים בפני אסיפותיה של העותרת או של גוף אחר. הכל תלוי במכלול הנסיבות של כל מקרה. הפעם נבחרו שתי השכונות האמורות ע"י העותרת זמן קצר מאד אחרי שאירעו תקריות אלימות בין תושבים ערבים ויהודים באותן שכונות, והאסיפות המתוכננות עמדו להיערך בקרבה רבה לכפרים ערביים שלתושביהם יוחסה אחריות לגרימת תקריות אלה. מטרת המשטרה להביא בנסיבות הנתונות לרגיעה באיזורים אלה ע"י הגברת נוכחותה במקום מחד גיסא, ומניעת אסיפות העלולות לגרום לליבוי יצרים, מאידך גיסא, אינה פגומה ואין עילה לפסילת ההחלטה.
(בפני השופטים: בך, אור, בן יאיר. החלטה - השופט בך. מר נ. פדרמן לעותרת, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 4.7.90).
ע.פ. 840/90 - חדר עגלוני ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו ביחד עם אחרים בעבירה של הצתה, כאשר בשעות הערב, באוגוסט 1959 , נכנסו לדירת שלשת המפלסים של המתלונן ושילחו אש במזיד בארבעה מקומות שונים בדירה, במפלסים השונים, ע"י שפיכת חומר דליק והדלקת פתיל. כתוצאה מההצתה נגרמו נזקים כבדים לדירה ותכולתה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי היה ער לטענת המערערים שהמעשה שבו הורשעו נעשה בתגובה למעשי התגרות מצד המתלונן, והסניגורים טענו כי פניות המערערים למשטרת ישראל ולרשויות המוסמכות לקבל הגנה לא נענו. עוד טענו הסניגורים כי לא היה מקום להערת השופט בגזר דינו כי "מעשה כזה יכול להיעשות רק כאשר השכן הוא יהודי שמתגורר ברובע המוסלמי". נכון שביהמ"ש לא היה צריך להעיר את ההערה החמורה, אך יחד עם זאת, גם כאשר מתייחסים אל המעשה באספקלריה של ביצוע הצתה במערכת יחסים בין שכנים, כתגובה להתנכלויות ופרובוקציות חוזרות ונשנות, אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה. הצתה בבניין מגורים היא אחת העבירות החמורות בספר החוקים, שלעניינה נוטלים שיקולי הרתעה משקל מכריע. במקרה דנן בוצע מעשה הצתה מכוון ומתוכנן בבנין מגורים שהביא לנזק רב, וגם אם מביאים בחשבון את כל טענותיהם של הסניגורים אין לומר שהעונש מצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, בן יאיר. עו"ד איברהים עליאן למערערים, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 27.6.90).
רע"א 2523/90 - אהרן ג'רבי נגד הרצל בן דוד
*בקשה להארכת מועד לתשלום סכום כסף שנקבע לו מועד ע"י ביהמ"ש לפי הסכם פשרה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בגדר הסכם פשרה בין בעלי הדין, שקיבל תוקף של פס"ד, בערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי על פס"ד שניתן ע"י בימ"ש השלום, נקבע לאמור - המבקש ישלם למשיב עד 1.12.87 סכום בשקלים שווה ערך ל-2,500 דולר ואם לא ישולם הסכום עד למועד הנ"ל ישלם המבקש למשיב "את מלוא הסכום" העולה במידה ניכרת על הסכום הנ"ל. לטענת המבקש שילם, בטעות, ביום 1.12.87 לפרקליטו של המשיב סכום בשקלים השווה רק ל-2,000 דולר והציע למחרת היום תשלום היתרה אך נדחה, ונפתח נגדו תיק הוצל"פ למימוש יתרת סכום הערעור. התנהלו הליכים לפי חוק הוצל"פ שנסתיימו בהחלטה מיום 16.11.89. ביום 25.4.90 עתר המבקש לביהמ"ש המחוזי בתיק הערעור לעכב את הליכי ההוצל"פ ולהאריך למפרע את מועד התשלום שנקבע בפסה"ד בהסכמה. שופט דן יחיד דחה את הבקשה לאחר שקיבל את תשובת המשיב. בקשה לרשות ערעור נשמעה כערעור והערעור נתקבל.
השופט סבר, ככל הנראה בטעות, שמדובר רק בבקשה לעיכוב ביצוע של פס"ד בעוד שבפועל הסעד העיקרי היה הארכת מועד שנקבע בפסה"ד בהסכמה. הארכת מועד כזו רשאי ביהמ"ש להאריך בנסיבות נדירות מכח סמכותו הטבועה. הפורום שלפניו ניתן להביא את הבקשה יכול ויהא ביהמ"ש המחוזי שנתן את פסה"ד בערעור בהרכב של שלשה ועקרון גמר המלאכה אינו מונע הגשת הבקשה. ייתכן שדינה של הבקשה להידחות הן משום שהוגשה באיחור והן משום שלגופה אין בה ממש, אך זכותו של המערער היתה שמורה לו שבקשתו תידון בביהמ"ש המחוזי לפני הרכב של שלשה, על יסוד טענות שבעל פה. (בפני השופטים: ש. לוין, ברק, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' מרים חיון למבקש, עו"ד י. שטוסל למשיב. 4.7.90).
בש"פ 2887/90 - מדינת ישראל נגד פליקס סבג
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח ונסיון לרצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
זו היא בקשה רביעית של המדינה המוגשת על יסוד סעיף 54 להאריך את מעצרו של המשיב. הלה מואשם בעבירות של רצח ונסיון לרצח, ואעפ"כ צודק הסניגור כי חומרת העבירה, כשהיא לעצמה, איננה יכולה לשמש נימוק להארכת המעצר, אלא שומה על המדינה להצביע על קיומם של טעמים כבדי משקל המצדיקים הארכת המעצר, ומה גם שמדובר בבקשה רביעית. הבקשה נתקבלה.
ביהמ"ש המחוזי סיים את שמיעת הראיות ביום 21.6.90 והתיק נדחה למתן פס"ד. ביהמ"ש ציין בהחלטתו שנוכח מורכבות הראיות לא יהיה סיפק בידיו לתת את פסה"ד עד ליום 2.7.90, שהוא היום האחרון להארכת המעצר הקודמת. לאחר שקילת כל הנסיבות, לרבות הנסיבות שגרמו להארכה במשך בירור המשפט, ובהתחשב בשלב הדיון שבו מתבקשת ההארכה, המסקנה היא שיש להאריך את המעצר לתקופה של חודשיים מיום שהסתיימו העדויות במשפט, היינו מיום 21.6.90.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' רוזנט למבקשת, עו"ד אלוני למשיב. 2.7.90). בג"צ 1544/90 - ברית התנועה הקיבוצית נגד ביה"ד האזורי לעבודה ואח'
*ביטול פס"ד של ביה"ד הארצי לעבודה כאשר נחתם ע"י אחד השופטים שלא ישב לדין
(העתירה נתקבלה).
בתיק זה אירעה תקלה, שפסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה בתביעתה של המשיבה הרביעית (להלן: המשיבה) נגד העותרת לא נחתם ע"י אחד השופטים שישב לדין, אשר פרש לגימלאות וכבר נבצר ממנו לחתום, ומאידך גיסא נחתם ע"י שופט שלא ישב לדין. בנסיבות אלה מוסכם על הצדדים שהערעור ישמע מחדש ע"י ביה"ד הארצי. (בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. עו"ד ספינדרר לעותרת, עו"ד רובינשטיין לפרקליטות, המשיבה לעצמה. 1.7.90).