תקציר סביר כרך ל"ו חוברת 7

ע.א. 644/88 - מאיר שרגאי וש.ה. חברה לבנין בע"מ נגד אליהו דרמר

*פירוש כתב ערבות ומהימנות גירסאות הצדדים(מחוזי י.ם - ת.א. 1318/85 - הערעור נדחה).

א. המשיב הגיש תביעה נגד המערערת השניה (להלן: החברה) ונגד מנהלה המערער הראשון (להלן: שרגאי). בתביעתו תבע דרמר סכום השווה ל-100,000 דולר. התביעה מבוססת על כתב ערבות מיום 15.11.83 המנוסח כך "כתב ערבות... ש.ה. חברה לבנין בע"מ... הנני ערב לחובות של שמואל קליימן, עד לסכום 100,000 דולר... ש.ה. חברה לבנין בע"מ". אין חולקין כי המסמך אותנטי, כתוב בכתב ידו של שרגאי ונושא את שמהשל החברה ואת חתימתו של שרגאי על שמה. לטענת דרמר, הלווה לקליימן כספים, במשך כ-9 שנים, ובתמורה קיבל מקליימן "שטרות עסקא" ששימשו גם להתחשבנות ביניהם. משהלכו ותפחו סכומי ההלוואות דרש דרמר מקליימן ערבויות והלה הציע ערבות של שרגאי שהוצג כשותפו של קליימן וכמי שמשקיע בנכסי מקרקעין את הכספים שקליימן לווה מאנשים שונים. מספר ימים לאחר מכן התקשר דרמר לקליימן בטלפון, וקליימן נתןלו לשוחח עם אדם, שהציג את עצמו כשרגאי. לגירסתו של דרמר, דרש ערבות אישית ואז שרגאי הסכים לכך, ולאחר שיחת הטלפון ניסח שרגאי את כתב הערבות וקליימן העבירו לדרמר. חוץ משיחת הטלפון עם שרגאי לא היה לדרמר כל מגע אתו, ומעולם לא נפגש עמופנים אל פנים וכלל לא הכירו.
ב. לטענת דרמר נוצרה ערבות תקפה המטילה חבות על החברה ועל שרגאי, והיעדר זהותו של הנושה בכתב הערבות אינה פוגמת בתוקפה של הערבות ואין לקרוא לתוכה כל הגבלה הדורשת זהות ברורה של הנושה. שרגאי טוען שמעולם לא נתן ערבות לדרמר ושלא הכירו כלל ושכתב הערבות לא שימש בסיס להענקת אשראי ע"י דרמר לקליימן, אלא נמסר לדרמר, זמן קצר לפני הגשת התביעה, לצורך עניין אחר ונוצל במסגרת קנוניה שנרקמה בין דרמר לבין קליימן להוציא כספים משרגאי שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסתו של דרמר על פני גירסתו של שרגאי וציין כי היעדר ציון בדבר החוב הנערב והיעדר זהותו של הנושה מכתב הערבות אינם פוגמים בתוקפה של הערבות. משנקבע שבשיחת הטלפון הוסדרו כל יסודות הערבות, התוצאה היא ששרגאי ערב אישית, וצירוף שמה של החברה כערבה אינו משקף הסכם בין שרגאי לדרמר לשינוי זהות הערב, אלא נועדלהוסיף ערבות נוספת של החברה לערבותו האישית של שרגאי. הערעור נדחה.
ג. עדויותיהם של קליימן ושל דרמר מעלות כל אחת תמיהות ושאלות רבות. אולם, הערכאה הראשונה ביססה את מסקנותיה גם על שיקולי סבירות וגם על מידת האמון שרכשהלעדויותיהם של דרמר ועדיו, והכלל הוא שביהמ"ש שלערעור לא יתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, כאשר הן מבוססות על שיקולי מהימנות. אמנם הסתמכותעל שיקולי מהימנות אינה שוללת מערכאת הערעור את יכולת ההתערבות במקרים שבהם הערכאה הראשונה לקתה בהפעלת שיקולים מופרכים או בלתי סבירים, אך יש לנקוט בהתערבות זו בזהירות רבה בשל יתרונה של הערכאה הראשונה בהערכת העדויות, בהתרשמות מהן ומן העדים. במקרה שלפנינו הכרעת ביהמ"ש דלמטה התבססה במשולב על שיקולי סבירות ועל שיקולי מהימנות ובנסיבות אלה אין להתערב בהחלטה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד יעקב רובין למערערים, עו"ד א. בארי למשיב. 14.6.90).

ע.א. 790/85 ואח' - רשות שדות התעופה בישראל ואח' נגד ד"ר י. גרוס עו"ד כונס נכסים של חברת מעוף ואח'

*סדרי עדיפויות של מישכון במטוסים, זכות עכבון אזרחי וזכות עכבון של רשויות מס, במקרה של פירוק חברה(הערעורים נדחו).

א. ביום 2.11.85 הוגשה בקשה לפירוק חברת מעוף נתיבי אויר בע"מ (להלן: מעוף). בין נכסיה של מעוף היו ארבעה מטוסים, שלשה מהם בבעלותה והרביעי חכור בידיה.

ביום הפירוק חנו המטוסים בשטח הצמוד לנמל התעופה בן גוריון, השייך למינהל מקרקעי ישראל וחכור ע"י התעשייה האוירית לישראל. ששה נושים חלוקים ביניהם על מערך הזכויות וסדר העדיפויות ביניהם לגבי דמי המכר של המטוסים שנמכרו בהוראת ביהמ"ש. הנושים המעורבים הם: התעשיה האוירית הטוענת לזכות עכבון על המטוסים שחנו בשטחה בעת הפירוק והיא מסתמכת על סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות ועל סעיף 19 לחוק החוזים. היא טוענת לזכות עכבון בגין כל הסכומים המגיעים לה ממעוף עבור טיפולי החזקה ותיקונים שביצעה אי פעם במטוסים ; רשות שדות התעופה (להלן: הרשות) הטוענת אף היא לזכות עכבון על המטוסים בגין חובות שחבה לה מעוף עבור אגרות ומיסים ; בנק כללי לישראל, בנק לאומי לישראל ובנק דיסקונט אשר לכל אחד משלושתם שטר משכון על אחד ממטוסי מעוף ; חברה שמושבה באנגליה (להלן: מונרך) שלה שטר משכון על שני מנועים שהיו מותקנים בעת הפירוק במטוס הממושכן לבנק דיסקונט. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא קמה לרשות זכות עכבון במטוסים ; כי לתעשיה האוירית עומדת זכות עכבון הגוברת על המשכון לטובת הבנקים, אך בכוחה של זכות עכבון זו להבטיח רק את הסכום שחבה מעוף עבור התיקון האחרון שבוצע במטוסים ולא עבור כל החובות ועבור כל התיקונים שבוצעו במטוסים ; בסכסוך שבין מונרך לבנק דיסקונט הכריע ביהמ"ש לטובת מונרך בקבעו כי זכותה עדיפה לגבי שני המנועים, באשר השעבוד שלה נרשם לפני שנרשם השעבוד של הבנק. הערעורים נדחו.
ב. הערעורים מעוררים מספר שאלות ובכללן מה מעמדה של זכות העכבון לו טוענת הרשות לעומת זכות העכבון של התעשיה האוירית, ומהי באופן כללי משמעות העכבון לפי סעיף 33 לחוק רשות שדות התעופה. באשר לכך אישר ביהמ"ש העליון את ההחלטה כי מעמד העכבון של התעשיה האוירית עדיף על העכבון שהרשות טוענת. השטח שבו חנו המטוסים בעת הפירוק אמנם נתפס בהגדרת "שדה תעופה" שבחוק רשות שדות התעופה, אך הרשות "מחזיקה" רק בשדות התעופה המפורטים בתוספת לחוק והמכונים "שדות התעופה של הרשות". ברם, גם אם תוכר זכות העכבון של הרשות במקרה שלפנינו, לא תהיה בכך פגיעה בשאר נושיה של מעוף שהם צדדים לערעור דנא. לאחר סקירה מקיפה של נושא העכבון של רשויות המס הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי זכות עיכוב מינהלי שניתנה לרשות לגביית מס, אינה משליכה על זכותה של הרשות במקרה של פשיטת רגל או של פירוק. שיקולי מדיניות מחייבים בחירה בפרשנות של הקניית מעמד נחות לעכבון המס מבטוחה, בעוד עכבון רגיל גובר על בטוחה שקדמה לו.
ג. אשר לעכבון של התעשיה האוירית מול המשכונות של הבנקים - לאחר סקירה רחבה של נושא זה הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי בנסיבות מסויימות יש להעדיף בעל עכבון מאוחר על פני בעל משכון מוקדם ממנו בזמן, וזאת כדי לאפשר לחייב לסחור בנכסיו באופן חופשי, להשביחם בתיקונים וכדומה. אשר לבעיית היקף החוב המובטח ע"י העכבון- לעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי שיש להעדיף את זכות העכבון של התעשיה האוירית רק באשר לעבודות האחזקה האחרונות שנעשו במטוסים לפני פשיטת הרגל כאשר המטוסים טרם עזבו את שטח התעשיה האוירית.
ד. באחד הערעורים חלוקים ביניהם בנק דיסקונט וחברת מונרך למי מהם הזכות העדיפה בקשר לשני מנועים שהיו מותקנים במטוס שהיה משועבד לבנק דיסקונט. מונרך מכרה למעוף את שני המנועים שבמחלוקת ולהבטחת תשלום דמי המכר מושכנו המנועים למונרך. השעבוד נרשם אצל רשם החברות ורשם המשכונות. באותה עת היה רשום משכון לטובת מונרך גם על המטוס. בהמשך ביקשה מעוף למשכן את המטוס לבנק בתמורה לאשראי והבנק דרש שיוסר השעבוד על המטוס שהיה רשום לטובת מונרך. השעבוד על המטוס נמחק אך השעבודים על המנועים לא נמחקו. ביהמ"ש המחוזי קבע שבעת הפירוק היה למונרך משכון תקף על שני המנועים ואין לקבל את הטענה כי בעת שנמחק השעבוד של מונרך על
המטוס פקע גם המשכון על שני המנועים. אין גם לקבל את הטענה כי קיימת תקנת השוק במשכון שהיה בעת המישכון בידי מעוף. אין לומר כי הבנק הוא "נושה שפעל בתום לב", לנוכח העובדה שהמשכון לטובת מונרך היה ועודנו רשום בספריו של רשם החברות, והבנק יכול היה לעיין בו לפני הסכמתו להלוות למעוף על סמך משכון על המטוס. הבנק טוען שבטופס מחשב שקיבל מרשם החברות לא היה ציון אלו מנועים משועבדים, ואולם הבנק יכול וצריך היה לבדוק בספרים של רשם החברות שבהם פירוט מלא של הנכסים המשועבדים ומשם יכול היה ללמוד כי המנועים נשארו משועבדים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. בן זמרה לבנק דיסקונט, עו"ד מ. שחם למונרך, עו"ד פ. בן צבי לתעשיה האוירית, עו"ד צ. שטרייגולד לבנק כללי, עוה"ד ר. ברוכשטיין וע. רוט לבנק לאומי, עו"ד א. גיצלטר לרשות שדות תעופה. 19.7.90).

ע.א. 352+353/87 - גרייפין קורפוריישן נגד כור סחר בע"מ ואח'

*סדרי עדיפות של שעבוד ימי בגין הספקת שירותים לאניה ומשכנתא(הערעור נתקבל).

א. האוניה "נדיה" רשומה במירשם הפנמי ומניפה דגל פנמי. המערערת היא תאגיד ליברי שנתנה הלוואה כספית לבעלי האוניה וההלוואה הובטחה במשכנתא שנרשמה במירשם הפנמי. המשיבות 3, 4 (להלן: המשיבות) הן חברות זרות הטוענות כי סיפקו לאוניה שירותי הספקה שונים שבגינם צמח להן שיעבוד ימי. האוניה נעצרה בנמל אילת ב-1985 ומתנהל דיון בין המערערת לבין המשיבות למי עדיפות לקבלת החובות, האם למערערת בעלת המשכנתא או למשיבות בעלות השיעבוד הימי בגין השירותים שסיפקו לאוניה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להעדיף את השעבוד הימי שצמח למשיבות בגין הספקת שירותים, על פני המשכנתא המבטיחה את תביעת המערערת, וערעור המערערת נתקבל.
ב. בפסק דין מקיף מפי הנשיא שמגר נדונו השאלות - אם תביעת המשיבות הצמיחה שיעבוד ימי, שאלת הבכורה בין המשכנתא לבין השיעבוד הימי, השאלה של ברירת הדין - מהו הדין החל בעניין יצירתו של שיעבוד ימי בגין אספקת שירותים ומהו הדין אשר יקבע את סדר העדיפויות בין המשכנתא לבין השיעבוד הימי וכיוצא באלה נושאים. בשאלה של ברירת הדין חלקה השופטת נתניהו, בפסק דין מקיף, על הנשיא שמגר. דעת הכל היתה כי הדין הקובע את סדר העדיפויות הוא דין המקום, כלומר הדין הישראלי, ואילו באשר לדין שעל פיו יש להחליט אם תביעת המשיבות יוצרת שיעבוד ימי סבר הנשיא שמגר, והסכים אתו השופט ברק, כי הדין הוא דין העניין, ואילו דעת השופטת נתניהו היא כדעת ביהמ"ש לימאות שהדין הוא דין המקום. מכל מקום, דעתו של ביהמ"ש העליון בסיכומו של דבר היתה כי המשכנתא במקרה הנדון עדיפה על השיעבוד הימי, כי חוק הספנות שלנו חל גם על משכנתא זרה הרשומה על אוניה זרה, וכי על פי סעיף 57 לחוק, המשכנתא קודמת לשיעבוד הימי של אספקת שירותים. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. עוה"ד ש. פרידמן ושות'למערערת, עו"ד ד. סלע לכור, עו"ד ג. שילה למשיבות 3 ו-4. 5.7.90).

ע.א. 779/88 - באר טוביה מושב עובדים... בע"מ נגד אסתר ויגאל אזולאי

*חובתו של "עובד ציבור" במושב עובדים להחזיר דירתו למושב, לפי הסכם, כאשר חדל לעבוד במושב(מחוזי באר שבע - ת.א. 396/86 , הערעור נתקבל).

א. המערערת היא אגודה שיתופית שצורת פעילותה כמושב עובדים. המשיבים הם בני זוג. המשיב השני החל לעבוד כ"עובד ציבור" במחלבה של המושב בשנת 1976. בזכרון דברים בין האגודה לבין המשיבים נקבע כי המשיבים רוכשים מן האגודה זכויות החכירה בבית במושב ולאחר כריתת ההסכם התקבלו המשיבים גם כחברים באגודה השיתופית. בסעיף

5 להסכם הסכימו הצדדים ש"הבית שנרכש ע"י הקונה יעמוד לרשותו במשך זמן עבודתו כעובד ציבור. במידה והקונה יסיים את עבודתו... יהיה עליו לפנות את הדירה ולמכור את הבית חזרה למושב באר טוביה...". עקב פציעה שארעה למשיב בעת שירות בצבא הודיע בסוף שנת 1985 למושב על הפסקת עבודתו במחלבה. המשיבים נתבקשו ע"י ועד המושב לפעול כמתחייב מהוראות סעיף 5 להסכם ולפנות את הדירה. המשיבים סירבו והוגשה תביעה לביהמ"ש. בביהמ"ש המחוזי הועלו טענות מהותיות שונות בדבר תוקפו של ההסכם ופירושו, אך ביהמ"ש נמנע מלדון בכל אלה מאחר שנראה לו שיש לדחות את התביעה על יסוד טענה אחת שהועלתה ע"י הנתבעים. טענה זו היא כי לפי תקנה 6ב' לתקנון האגודה "חברותו של חבר נפסקת... בעקרו את מושבו מהמושב..." ולפי תקנה 7 לתקנון "מותר להוציא חבר מהאגודה אם יצביעו בעד הוצאתו שני שלישים מהחברים הנוכחים באסיפה הכללית...". ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים כי אכיפתם למכור את זכויות החכירה במגרש ובבית למושב, תגרום להפסקת חברותם באגודה לפי הוראות תקנה 6ב' לתקנון, בעוד שהיתה דרושה לכך, לטענתם, החלטה של האסיפה הכללית לפי תקנה 7 לתקנון, וכיוון שהחלטה כזאת לא נתקבלה הרי אכיפת המכירה תהיה עקיפה של הוראות התקנון. הערעור נתקבל.
ב. אין זה בטוח כלל ועיקר שביהמ"ש המחוזי צדק בגישתו. ברם, גם אם כך הדבר הרי בינתיים נפל דבר. לאחר שניתן פסה"ד התכנסה האסיפה הכללית של האגודה השיתופית והחליטה ברוב הדרוש על הפסקת חברותם של המשיבים באגודה. נמצא שאפילו מדובר בהחלטה שנתקבלה לאחר מתן פסה"ד, הוסר המחסום שמצא ביהמ"ש מפני דיון מלא בטענותיהם המהותיות של בעלי הדין. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בשאלה אם לקבל כראייה נוספת את פרוטוקול האסיפה הכללית האמורה וכן ידון בטענות המהותיות של בעלי הדין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד ש. ראובני למערערת, עו"ד יוסף קמר למשיבים. 15.7.90).

בג"צ 879/89 - בניני ט.ל.מ. חברה לבנין בע"מ נגד הוועדה המקומית... חולון ואח'

*בקשה להיתר בנייה בדירה בבית משותף האם היא צריכה להיות חתומה ע"י כל בעלי הדירות בבית(העתירה נתקבלה).

א. השאלה הדורשת הכרעה בענייננו היא אם בקשה להיתר בניה בבית משותף, המופנית ע"י בעל יחידה בבית לוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חייבת להיות חתומה ע"י כל בעלי הדירות בבית המשותף, או נציגות הבית המשותף, כתנאי לכך שהוועדה תדון בה, או שמא די בכך שאחד או אחדים מבעלי הדירות המבקשים את היתר הבניה יחתמו עליה. העותרת פנתה בבקשה לקבלת היתר בניה על גג הבית הצמוד לדירה שבבעלותה בבית המשותף והמשיבים 2, שהם בעלי הדירות האחרות בבית, לא מוכנים היו לחתום על הבקשה, ולטענתם, ללא חתימתם על הבקשה אין הוועדה רשאית לדון בבקשה. הוועדה קיבלה עמדה זו והעותרת טוענת שבכך טעתה הוועדה. בין הוועדות לתכנון ולבניה באיזורי הארץ השונים ובין יועציהן המשפטיים של ועדות אלה קיימת מחלוקת בדבר הפירוש הנכון של התקנות הנוגעות לעניין, ובענייננו החליטה הוועדה להעדיף את הפירוש המחייב החתמת כל בעלי היחידות כדי שהוועדה תדון בבקשה להיתר בניה. הוועדה הזמינה את העותרת לפנות לבג"צ על מנת שהמחלוקת המשפטית כאמור תוכרע ע"י ביהמ"ש העליון, והצדדים אף הסכימו ביניהם כי יהיה מי שיהיה הצד הזוכה לא יחוייב הצד השני בתשלום הוצאות משפט, בעוד שהדיירים המתנגדים חוייבו בסופו של דבר לשלם הוצאות משפט כאשר העתירה נתקבלה.
ב. המחלוקת נובעת משאלת פירוש תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות). תקנה 2 לתקנות קובעת אלו מסמכים יוגשו עם הגשת בקשה לקבלת היתר בניה,

וסעיף 2א'(4) קובע כי "בבית משותף, כל בעלי הדירות בבית המשותף או חוכריהן או נציגות הבית המשותף" צריכים לחתום על בקשה להיתר בניה. לעומת זאת, תקנה 2ב' לתקנות קובעת כי "היו מספר בני אדם בעלי זכות באותו נכס... ולא כולם חתמו, לא יינתן היתר, אלא לאחר שהומצא העתק הבקשה לאלה שלא חתמו...". המשיבים סומכים טיעוניהם על תקנה 2א'(4) ואילו העותרת על תקנה 2ב'. לעניין זה הדין עם העותרת. על פי לשונה של תקנה 2ב' בכל אחד מהמקרים הנזכרים בתקנה 2א', בו יש מספר בני אדם בעלי זכות באותו נכס, אם לא חתמו כולם על הבקשה להיתר, צריך להתקיים הליך של המצאת העתק הבקשה לכל אלה שלא חתמו. נוסח זה חל על פי לשונו גם על מקרה בו הנכס הוא בית משותף והמדובר במספר בני אדם שיש להם זכויות בבית המשותף. עם תיקון תקנה 2ב' לא שם מתקין התקנות לב לכך שאין עוד חשיבות לכך אם הבקשה חתומה ע"י כל או חלק מבעלי הדירות בבית המשותף, כאמור בסעיף 2א'(4) וראוי היה אולי שנוסח תקנה 2א'(4) ישונה עם תיקון תקנה 2ב'.
ג. התקנות באו להבטיח שמי שיש לו אינטרס להתנגד או להביע דעתו בקשר לבקשה להיתר בניה, דעתו תשמע ע"י הוועדה קודם שתחליט בעניין הבקשה. תכלית זו נשמרת במלואה ע"י המנגנון הקבוע בתקנות שלפיו יש להמציא הודעה לכל בעלי הנכס שלא חתמו. בכך מבטיחות התקנות שאם יש למי מאלה המקבלים את ההודעה זכויות בנכס, ויש לו עניין להשמיע דעתו וטענותיו בפני הוועדה קודם שתכריע בעניין, תנתן לו ההזדמנות לכך. יחד עם זאת תנתן לו ההזדמנות לפנות לביהמ"ש המוסמך כדי לשמור על זכויותיו הקנייניות אם יש לו כאלה ואם הן מתנגשות עם הבקשה להיתר בניה.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד איינהורן לעותרת, עו"ד ד. טויסטר לוועדה המקומית, עו"ד ש. מילשטיין לדיירי הבית. 19.7.90).

בש"פ 2915/90 - עמיקם רם נגד מדינת ישראל

*תנאי שחרור בערובה(הערר נדחה).

א. העורר הואשם בביצוע שורה ארוכה של עבירות גניבה, זיוף מסמך, בידוי ראיות וכדומה וכן בעבירות סחיטה באיומים. המשיבה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש מצא כי יש ראיות לכאורה נגד העורר, אך שקל אם לעצור את העורר עד תום ההליכים ובין היתר שקל את מצב בריאותו של העורר, שהוא נכה צה"ל ממלחמת יום הכיפורים. ביהמ"ש החליט לשחרר את העורר בערובה וקבע תנאים שונים לשחרור. בין היתר קבע כי העורר יתגורר בכפר קיש הארץ ויימצא בביתו מן השעה 8 בערב ועד הבוקר. כמו כן נקבע כי לא יוכל לעזוב את הארץ. בקשה לשנות את התנאים של השחרור בערובה נדחתה.
ב. עיקר הקושי שהסניגור פירט נוגע לעיכוב יציאתו של העורר מן הארץ. לעורר אשה וארבעה ילדים המתגוררים בפלורידה שבארה"ב, והוא טוען שעיכוב יציאתו מן הארץ מאז בואו באוגוסט 1989 קשה עליו וקשה על בני משפחתו. כמו כן ביקש לשנות את שעת החזרה לביתו משעה 8 בערב לשעה יותר מאוחרת, שכן לטענתו הוא הבעלים והמנהל של מסעדה בכפר תבור ונוכחותו הכרחית במסעדה בין השעות 12 בצהריים עד ל-1 בלילה.
ג. מעצם העבירות המיוחסות לעורר עולה החשש לשיבוש הליכי משפט ולהדחת עדים. על כן יהיה זה מן הראוי להמשיך ולהגביל את העורר בשעת החזרה לביתו ולמעצר בית בו הוא נתון. אשר לעיכוב יציאתו מן הארץ - העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות וקיים חשש של ממש כי יבחר שלא לשוב ארצה אם תנתן לו האפשרות לצאת את הארץ.

(בפני: השופט בן יאיר. עו"ד אברהם לוי לעורר, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 8.7.90).

בש"פ 2940/90 - סעיד בולבול נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור(ערר על החלטה שלא לעכב ביצוע עונש מאסר - הערר נתקבל).

א. העורר הורשע בבימ"ש השלום בתקיפה חבלנית של אשתו ונדון ל-9 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי. העורר הגיש ערעור על חומרת העונש לביהמ"ש המחוזי. בזמן השמעת גזר הדין לא היה העורר מיוצג ולא ביקש על אתר לעכב את ריצוי עונשו ועל כן החל לרצות את עונשו מיד. חמישה ימים לאחר מתן גזר הדין, בד בבד עם הודעת הערעור לביהמ"ש המחוזי, ביקש העורר מביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצועו של גזר הדין. למרות שעל פי סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי היה על ביהמ"ש המחוזי לדון בבקשה בנוכחותו של העורר, הוא לא נהג כך ועל סמך תגובה בכתב של באי כח המשיבה שהתנגדו לבקשה, החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשה. הערר נתקבל.
ב. אין חולק שביהמ"ש המחוזי טעה בכך שלא נהג על פי הוראות סעיף 42 וקיים את הדיון בבקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין שלא בנוכחות העורר. על ביהמ"ש להקפיד על קיום הוראה זו, על מנת שלא יקופחו זכויותיו הסטאטוטוריות של עצור או של משוחרר בערובה. לעצם השאלה אם יש לעכב את ביצוע גזר הדין - התשובה היא חיובית. הערעור נקבע לשמיעה בביהמ"ש המחוזי ליום 30.9.90 כך שעד לאותו יום ימלאו 3 חודשים ומעלה מאז שהעורר החל בריצוי עונשו. על כן, אפשר שלא יהיה טעם רב בקיומו של הערעור בבוא הזמן, שכן העורר יספיק לרצות ער לשמיעת הערעור חלק ניכר מעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ובהנחה שיהיה זכאי לניכוי שליש מתקופת המאסר לא תיוותר לו תקופת מאסר ניכרת לריצוי לאחר שמיעת הערעור. בנתונים אלה, על אף הכלל שאין לדחות ריצוי עונש מאסר שהוטל, מן הראוי להיעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע גזר הדין. יש לציין שלעורר הרשעה אחת קודמת בשל ביצוע עבירת תקיפה ומיעוט הרשעותיו הקודמות מאשש את טענת העורר כי יש סיכוי שביהמ"ש המחוזי יקצר את תקופת מאסרו בפועל ויתכן שימיר אותה בעבודות שירות. יש לציין עוד כי אשתו של העורר הביעה את סליחתה לעורר, ואם כי יתכן כי הבעת הסליחה לא היתה שלמה ולא היתה טבעית, הרי ייתכן אף אחרת, שסליחתה היתה כנה ושלמה, ויש להניח שאף עניין זה ישקל ע"י ביהמ"ש שלערעור.

(בפני: השופט בן יאיר. עו"ד אלוני לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 8.7.90).

בש"פ 2919/90 - אלברט עמר נגד מדינת ישראל

*פסילה מנהיגה עד תום המשפט(ערר על החלטה לפסול את העורר מנהיגה עד תום בירור משפטו - הערר נדחה).

א. ביום 30.12.89 ארעה תאונת דרכים בצומת מרומזרת שבכביש גהה, כאשר העורר חצה במכוניתו את הצומת והתנגש במכונית שבאה מהכיוון הנגדי ופנתה שמאלה. נהגה של אותה מכונית נהרג בתאונה והמדינה האשימה את העורר בהריגה. כבר ביום 1.1.90 נפסל העורר מלהחזיק ברשיון נהיגה בפסילה מנהלית ע"י קצין משטרה, פסילה זו הוארכה ובסופו של דבר הובא העניין לביהמ"ש המחוזי שהחליט להאריך את תוקף פסילת הרשיון עד תום בירור משפטו של העורר. הערר נדחה.
ב. השאלה העיקרית היא איזה אור הראה הרמזור כאשר העורר חצה את הצומת. קיימת הודעה של עדת ראיה המספרת שהיא נהגה ברכבה בכיוון נסיעתו של העורר ונעצרה בצומת משום שהרמזור הראה אור אדום. תוך שניה או שתיים הגיע העורר מאחוריה, עקף את רכבה מימין במהירות גדולה ונכנס לצומת בו ארעה ההתנגשות. עיקר טענתו של הסניגור כי יעלה בידו להראות, בעזרת ניתוח של מפת הרמזורים בצומת, כי בזמן שהעורר נכנס לצומת לא הראה הרמזור אור אדום. מבלי להביע בשלב זה דעה על סבירותה או סיכוייה של הגנה זו, הרי על פני הדברים התמונה היא שמדובר בנסיעה מסוכנת המעידה על כך

שנהיגתו של העורר יש בה משום סכנה מוחשית לשלום הציבור. תמונה זו מתחזקת ע"י הרשעות קודמות הרשומות לחובת העורר ובהן הרשעה על אי ציות לתמרור עצור.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד מורג לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 5.7.90).

ע.פ. 385/90 - חיים פרידריך וברוך חן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מרמה של מנהלי קבוצת כדורגל שהגישו חשבונות מזוייפים למועצה להסדר הימורים כדי לקבל הקצבות מוגדלות(מחוזי ת"א - ת.פ. 99/88 - הערעור נדחה).

א. המערערים שימשו בשנים 1985 ו-1986 כמנהלי קבוצת הכדורגל של אגודת בית"ר נתניה. האגודה החזיקה וניהלה מתקן ספורט בנתניה והעבירות בהן הורשעו המערערים מתייחסות לרישומים כוזבים ומעשי זיוף שנועדו להוצאת כספים מהמועצה להסדר ההימורים בספורט (להלן: המועצה). לצורך ביצוע מטרותיה, הקימה המועצה קרן מתקנים, המטפלת, בין היתר, בפניות של אגודות ספורט בבקשות לסיוע בבניית מתקני ספורט ושיפוצם (להלן: הקרן). הקרן נהגה לתת מענקים או הלוואות (להלן: המימון) באחוז מסויים - 20 אחוז עד 50 אחוז - מעלות העבודה עבורה אושר המימון. הקרן לא היתה משתתפת במימון אלא אם האגודות הצביעו על מקורות המימון האחרים. האגודה מעוניינת היתה בביצוע עבודות שונות באיצטדיון בנתניה ועל מנת לזכות בכספי הקרן, ובידעם את הכללים הנוהגים בה כאמור, ביצעו המערערים מעשי זיוף ומרמה. הם ציינו בבקשות שהגישו לקרן מקורות מימון נוספים אשר בפועל לא היו, הם קיבלו הצעות מחיר מקבלנים לגבי ביצוע העבודות בקנה מידה גדול, כשלא התכוונו כלל לבצע עבודות באותו היקף ועם אותם קבלנים, דאגו לקבל חשבוניות מס שאינן אמת מקבלנים שונים ואת תצלומן הציגו כחשבוניות מס אוטנטיות וכן המציאו לקרן מסמכים על גמר העבודה כשבאלה לא היה אמת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות מרמה שונות וגזר להם שנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערערים טוענים שאין לייחס להם כוונת מרמה או כוונה פסולה במעשים שעשו, מהטעם שכל אלה נעשו בידיעת הקרן ואנשיה ובתיאום עמם. בנסיבות כאלה, כך הטענה, אין לדבר על מרמה שהרי ה"מרומה" היה בסוד העניין. טענה זו של המערערים יש לדחות במישור העובדתי וממילא אין צורך לבדוק את המישור המשפטי שלה. על פי הראיות לא היתה לקרן או למועצה להסדר ההימורים ידיעה כפי שיוחסה להם ע"י המערערים. במספר עניינים, הבדיקות מטעם הקרן לא היו, אולי, יסודיות כנדרש, וייתכן שגם היו מקרי חריגה מצד הקרן שבהם שולמו סכומים לפני שהוברר לאשורו שיש מקום לשלמם, וייתכן גם שהיו מקרים של חוסר עירנות, אך מכאן ועד למסקנה שהיתה ידיעה של אנשי הקרן המרחק רב.
ג. אשר לעונש - המערערים פעלו רבות במסגרת האגודה ולתועלתה. פעילותם היתה התנדבותית וכל עוד לא גבלה בפלילים, ראוייה היא להערכה. ברם, המערערים עברו את גבול המותר ופעלו בדרך שיטתית ולאורך תקופה לא קצרה בדרך של זיוף מסמכים ושימוש בהם והוצאת כספים במרמה מגוף ציבורי. כך הוציאו סכומים המסתכמים במאות אלפי דולרים. הם לא שלשלו אמנם את הכסף לכיסם, אך גם אם אין פסול בכוונתם לסייע לאגודה, הרי מרגע שנקטו במעשים פליליים פעלו בדרך הראוייה לגנאי ולענישה הולמת. תופעה נפוצה היא של מעילה בכספי ציבור או הוצאתם במרמה לתועלת גוף או מטרה בהם מעוניין העבריין ובפני תופעה זו יש להתריע ע"י ענישה הולמת שתשרת מטרת הרתעה זו. מי שמקבל כספי ציבור במרמה חייב לשאת בתוצאות מעשיו וליתן את הדין בגינם. יש להוסיף לכך שכדי להשיג מטרתם שידלו המערערים והחטיאו אחרים, שנתנו להם

אישורים ומסמכים כוזבים כדי לסייע למערערים לבצע את זממם. בהתחשב בכל אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש. טננבלט למערערים, עו"ד ה. נאור למשיבה. 15.7.90).

ע.א. 584/89 - לה טלמכניק אלקטריק ס.א. נגד יעד אלקטריק... בע"מ ואח'

*מחיקת ערעור שכנגד שנסוב על עניינים שאינם קשורים לערעור הראשי(בקשה למחיקת ערעור שכנגד - הבקשה נתקבלה).

א. בביהמ"ש המחוזי בנצרת הוגשו שתי תובענות. האחת תביעה של שלש חברות ישראליות (להלן: החברות הישראליות) נגד חברה צרפתית, המערערת, בה נטען כי בין החברות הישראליות לבין המערערת נקשר הסכם שמכוחו הוענק לחברות הישראליות מעמד של סוכנות בלעדית להפצת מוצרי המערערת בצפון הארץ. בתביעה זו ביקשו החברות הישראליות צו המונע מתן זכות הפצת המוצרים לגוף אחר זולתם, וכן תבעו פיצויים על הפרת חוזה וכדומה. התובענה השניה הוגשה ע"י המערערת נגד החברות הישראליות ושני המנהלים של החברות לתשלום חוב כספי עבור מוצרי חשמל שקנו מהמערערת ולא שילמו עבורם. הדיון בשתי התובענות אוחד וביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד המתייחס, בנפרד, לשתי התובענות. תביעת החברות הישראליות נדחתה ונקבע שלא נוצרו יחסי סוכנות בלעדיים בינן לבין המערערת, ולעומת זאת תביעת המערערת נתקבלה בחלקה. נקבע כי המערערת זכאית להחזרת חוב כספי עבור ציוד שמכרה למשיבים, אך זאת בכפוף לשני סייגים. בתיק זה הגישה המערערת ערעור על אותו חלק מפסה"ד שלא קיבל את מלוא תביעתה. ערעור זה הוגש במועד וקובל.
ב. לאחר מכן הגישו המשיבים ערעור שכנגד. ערעור זה הוגש לאחר המועד להגשת ערעור רגיל וקובל ע"י המזכירות כערעור שכנגד. הערעור שכנגד נסב על דחיית התובענה שעניינה יחסי הסוכנות בין שלש החברות הישראליות למערערת. ב"כ המערערת ביקשה מחיקת הערעור שכנגד על הסף, בטענה כי הוא נסוב על עניינים השונים מאלה שהועלו בערעור העיקרי. ב"כ המערערים שכנגד טוען כי עניין לנו בתובענות שאוחדו ובמסכת התדיינות אחת. כן טוען ב"כ המערערים שכנגד כי אין לביהמ"ש סמכות למחוק על הסף ערעור ולא ערעור שכנגד.
ג. באשר לשאלת הסמכות - המערערת איננה מבקשת לסלק את הערעור שכנגד על הסף תוך התייחסות לטענות "פנימיות" המועלות בו לגוף העניין, אלא בשל פגם חיצוני הנוגע לעצם הזכות להגישו. ביהמ"ש, וכן הרשם בתוקף תפקידו כממונה על המזכירות, מוסמכים לבחון אם קיבולו של ערעור נעשה בזכות וכדין. סמכות זו היא סמכות הנושאת אופי מינהלי, אף אם לצורך הפעלתה מוסמך הרשם להיזקק גם לשאלות משפטיות. כשם שניתן לבחון את חוקיות הגשתו של ערעור רגיל ובמידת הצורך למוחקו מן הרישום, קל וחומר ניתן לעשות זאת לגבי ערעור שכנגד.
ד. לעצם העניין - הערעור שכנגד הוגש על עניין השונה לחלוטין מן העניין שנדון בערעור העיקרי. ב"כ המשיבים אינו חולק על כך אלא טוען שעניין לנו בפרשה אחת שנדונה במאוחד, אף שמקורה בשתי תובענות נפרדות. ברם, נקודת האחיזה לקיומו של ערעור שכנגד הם העניינים שהועלו במסגרת הערעור העיקרי, ואין נפקא מינה מהם כלל העניינים שנדונו בביהמ"ש קמא. עצם קיומו של קשר ענייני בין שתי התובענות שהוגשו לביהמ"ש המחוזי אינו מהווה יסוד להגשת ערעור שכנגד בעניין שלא נזכר כלל בהודעת הערעור הראשית.
ה. העולה מן האמור כי מדובר במקרה מובהק בו לא ניתן היה להגיש ערעור שכנגד. הודרך הנכונה היתה להגיש ערעור נפרד ועצמאי כלפי אותו חלק מפסה"ד הדוחה את התביעה שהוגשה בתיק האחר. זאת לא נעשה והשימוש בהליך הערעור שכנגד כאמור אינו

מתאים ונעשה שלא כדין. אילו היה הערעור שכנגד מוגש בתוך המועד להגשת ערעור, ניתן היה לרפא את הפגם ולראותו כערעור עצמאי. אלא שכאן הוגש הערעור שכנגד לאחר שחלף המועד להגשת ערעור ואם אין כאן ערעור שכנגד אלא ערעור רגיל הרי זה הוגש לאחר הזמן שלא בזכות. לפיכך יש למחקו מן הרישום.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גולדנצוייג למערערת, עו"ד עמגור למשיבים. 13.7.90).

בג"צ 2994/90 - ח"כ אברהם פורז נגד ממשלת ישראל ואח'

*חוקיות התקנות לשעת חירום בענייני בנייה(העתירה נתקבלה).

א. ביום 2.7.90 פורסמו בקובץ התקנות, מכח סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תקנות שעת חירום (תכניות לבניית יחידות דיור). התקנות הותקנו לפי החלטת הממשלה שנתקבלה נגד דעתו של שר הפנים. העותר, שהוא חבר כנסת, משיג על חוקיותן של התקנות. ההוראות העיקריות שהותקנו ע"י שר הבינוי והשיכון קובעות כי וועדת השרים לענייני עליה מוסמכת לאשר תכניות חירום לבניית יחידות דיור בעשרה ישובים ספציפיים שפורטו בתקנות. הסבר המדינה הוא כי נוכח גלי העליה הגואים הוחלט להתקין את התקנות כדי לתת פתרון דחוף ומהיר ביותר לבעייה של המחסור בדירות וכן כדי לבחון את הנוהל המהיר ביותר להתאמת שיטת התקנתם של בתים מוכנים לתנאים בישראל. כאשר הותקנו התקנות היתה תלויה ועומדת לפני הכנסת הצעת חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) שנתקבלה בקריאה ראשונה ביום 2.7.90. ביום 11.7.90 קיבלה מליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית את החוק. החוק קובע מסגרת להיענות דחופה למתן פתרונות לצרכי דיור לקליטת עליה, לזוגות צעירים ולמחוסרי דיור. בעתירה טוען העותר כי התקנות בוטלו ע"י החוק, כי שיקול דעתו של השר נגוע בשיקולים זרים וכיוצא באלה טענות. העתירה נתקבלה.
ב. הטענה כי התקנות בוטלו ע"י החוק אין לקבלה. נכון כי יש והכנסת עשוייה לבטל בחוק תקנות לשעת חירום אפילו מכללא, אך במקרה דנן יכולה התכנית "המדגמית" הכלולה בתקנות לדור בצוותא חדא עם החוק אשר יש לו משמעות כללית. אשר לטענה כי שיקול דעתו של השר מעורב בשיקולים זרים - אילו השתמע מדברי השר שהתקנות מיועדות לעקוף את הליכי החקיקה בכנסת, כי אז היה מקום לפסלן מחמת היותן נגועות בשיקול זר, אך הדברים אינם משתמעים מדברי השר.
ג. נותרה הטענה כי בשיקול דעתו השתמש השר באמצעי בלתי מתאים למטרה שלה נועדו התקנות. בבחינת השימוש בסמכות לעניין סעיף 1 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים יש להבחין בין שלשה יסודות: מטרה ספציפית כדין, אמצעי כדין, ושיקול דעת כדין בדבר היחס בין המטרה לבין האמצעי. בחינה זו הוחלה גם לגבי השימוש בסמכות לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט. במקרה שלפנינו אין ספק בדבר שקליטת עלייה היא מטרה ספציפית כדין, שהיא "פעולה חיונית", וכן האמצעי הוא כדין שכן הפעולה היא במסגרת התקנות. אין ספק שהשר מאמין בתום לב שהתקנת תקנות לשעת חירום היא הדרך הנאותה להשיג את יעדיה הדחופים של קליטת העליה ולפתור את מצוקת הדיור הכללית ואין ספק שהתקנת התקנות באה בגדר הסמכות הכללית.
ד. נותרת השאלה אם שיקול השר הוא שיקול דעת כדין בדבר היחס בין המטרה לבין האמצעי. בעניין זה צודק פרקליט העותר כי יסוד זה לא התקיים, משום שהשר לא שקל את האפשרות שניתן להשיג אותה מטרה לה התכוון להשיג באמצעות חקיקה רגילה. טעמו של סעיף 9 לפקודה הינו בכך שבשעת חירום עלולות להיווצר נסיבות המחייבות "חקיקה דחופה" כאשר נבצר מהגוף המחוקק לקבלה במהירות הדרושה או המונעות בעדו לפעול אם באורח תקין ואם בכלל. מקום שבו קיימת אפשרות של חקיקה סדירה ומהירה ע"י הכנסת, חייבת סמכות החקיקה של הרשות המבצעת לסגת מפניה. בענייננו, שום דבר לא מנע בעד

השר מלפנות ולבקש מהרשות המחוקקת לשלב את הצעותיו, נשוא התקנות לשעת חירום, בגדר החוק. היינו עדים למעין מירוץ בין השר לבין הכנסת, בחינת מי יקדים את מי, ובנסיבות אלה יש לראות את התעלמותו של שר הבינוי והשיכון מהשיקול האמור כפוגעת בתקנות פגם מהותי המצדיק את ביטולן.
ה. קבלת העתירה מחייבת הפיכת הצו על תנאי מוחלט וקביעה שהתקנות חסרות תוקף מיום התקנתן. ברם, קיימים במקרה דנן נסיבות מיוחדות ושיקולים כבדי משקל המחייבים השעיית פעלו של פסה"ד. כבר מבוצעות עבודות פריצת דרכים באתרים נשוא התקנות ופסה"ד יחייב היערכות חדשה. כמו כן אין זה כלל מן הנמנע שהכנסת תיתן תוקף חוקי לפעולות שכבר נעשו בשלמותן או בחלקן ע"י חקיקת חוק חדש. בנסיבות אלה יש לקבוע כי פסה"ד ייעשה בר פועל רק לאחר שיחלפו שלשה שבועות מיום הינתנו.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד רענן הר זהב לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 17.7.90).

ע.פ. 423/88 - גארביד נלבנדיאן נגד מרדרוס נלבנדיאן

*אכיפת איסור לשימוש בסימן מסחר, עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש(מחוזי י-ם - המרצה 88+2620/87/629 הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביום 1.1.82 ניתן צו מניעה האוסר על המערער, שהוא צלם במקצוע, "שימוש כלשהו בסימן המסחר גארו - GARO". בהמרצות נשוא הערעור נקבע כי המערער הפר את צו המניעה והוטלו עליו, על פי הוראות סעיף 6(1) לפקודת בזיון ביהמ"ש (להלן: הפקודה) חודשיים מאסר על תנאי למשך שנתיים על מנת לאכוף ציות לצו לעתיד. כן חוייב המערער בתשלום הוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח. בערעור העלה המערער שתי טענות עיקריות: לא הוכח כי הפר את צו המניעה. לכל היותר מצביעות הראיות על שימוש בכינוי GARO במסמכים שגורמים שלישיים שיגרו אל המערער ועל כך לא היתה למערער שליטה ; לחילופין, אפילו הוכח שבמקרה זה או אחר הפר את צו המניעה, ניתן היה אולי להעמידו לדין בעבירה של הפרת הוראה חוקית מאת ביהמ"ש, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, אך לא היה מקום לנקיטת הסנקציה הכופה ציות לצו בעתיד על פי סעיף 6(1) לפקודה. עם תחילת הדיון בערעור העלה ביהמ"ש העליון נקודה משפטית נוספת, האם בהחליטו להפעיל כנגד המערער סנקציה על פי סעיף 6(1) לפקודה, מוסמך היה ביהמ"ש להטיל על המערער מאסר על תנאי. הערעור נדחה פרט לעניין המאסר על תנאי שבוטל.
ב. אין פגם במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי הוכח שהמערער לא ציית לצו המניעה. אכן, אי הציות צריך להתבטא במעשה או במחדל של הנילון עצמו. העובדה שגורם שלישי, חיצוני, התייחס אל המערער בכינוי GARO, היא כשלעצמה עדיין אינה מהווה אי ציות לצו המניעה מצד המערער. אולם, ישנם מקרים, והמקרה שלפנינו הוא אחד מהם, בהם לא יוכל האדם הנוגע בדבר למלא אחרי צו המניעה ע"י התנהגות פסיבית גרידא, ונדרשת נקיטה בצעדים מעשיים מסויימים מצדו.
ג. הוכח כי המערער ידע כי צילומיו מתפרסמים, בין היתר, ע"י מפיצים קבועים, עתונים מסויימים, וחברות הוצאה לאור, וקיום צו המניעה חייב פניה מצד המערער למפיצים המרכזיים בבקשה להימנע בעתיד מפרסום השם GARO ליד הצילומים של המערער. דבר זה לא נעשה ע"י המערער וכתוצאה מזה הופר האיסור נשוא צו המניעה.
ד. צדק השופט גם בקביעתו כי ניתן היה להיזקק במקרה זה לפרוצדורה ולסנקציה על פי סעיף 6(1) לפקודה. אמנם מטרת הפעלתו של סעיף זה אינה להעניש על אירועי העבר אלא לדאוג לכך כי הצו יקויים בעתיד, אולם משנמצא כי אי הציות מצד המערער מתבטא בעיקר במחדל, הרי זוהי הפרה נמשכת, ומתאפשרת איפוא הפעלת סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 6(1) לפקודה, על מנת לאכוף ציות לצו המניעה לגבי התיק.

ה. לעומת זאת יש לבטל את המאסר על תנאי. הקנס או המאסר שביהמ"ש רשאי להטיל בגין סירוב לציית לצו מניעה הינם סנקציה מיוחדת במינה. אין מדובר בהטלת עונש על אדם לאחר שנמצא אשם בעבירה פלילית כי אם בכפייה ע"י הטלת קנס או מאסר לבצע מעשה מסויים שעל האיש לעשות. מאידך, דרך ההענשה, שאף היא מיוחדת במינה, המכונה "מאסר על תנאי", הינה חלק אינטגראלי של חוק העונשין וניתן להטיל עונש זה על אדם שהורשע בעבירה פלילית. הפעלת אותו מאסר על תנאי מתאפשרת רק אם האדם עובר תוך תקופת התנאי עבירה נוספת. אמנם בעבר נעשה שימוש במאסר על תנאי בקשר לסנקציה על פי פקודת בזיון ביהמ"ש, אך שאלת הסמכות לא הועלתה ולא לובנה שם ואין בהחלטה ההיא כדי להשפיע על המסקנה בסוגייה זו. מה שביהמ"ש יכול לעשות הוא לקבוע בהחלטתו כי אם הנילון לא יישמע להוראה ויועמד שוב לדין כי אז עשוי ביהמ"ש להחליט לכפות עליו את הציות לצו ע"י מאסר. הוא הדין בהוראה לתשלום קנס, שגם אז ביהמ"ש מסתפק במתן אזהרה לפיה אם יעבור הנילון מחדש את העבירה יוטל עליו קנס בסכום מסויים שביהמ"ש מציין כבר בהחלטתו זו.

(בפני השופטים: ברק, בך, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד אופיר כץ למערער, עו"ד י. לוי למשיב. 26.7.90).

בג"צ 696/89 - ר.מ.י. - מרכז רפואי ירושלים בע"מ נגד שר הבריאות ואח'

*הענקת רשיון להקמת בית חולים(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. מטרת העותרת להקים בירושלים מרכז רפואי מודרני, שיספק שירותים רפואיים שונים. במסגרת מרכז רפואי זה התכוונה העותרת להפעיל גם בית חולים לצרכי אישפוז וכן מרפאות ומעבדות, מכוני ריפוי ומכוני רנטגן. מדובר במרכז רפואי קטן מימדים, המשתרע על שתי קומות בשטח כולל של כ-700 מ"ר מרובע בבנין במרכז ירושלים שבו מצויים ומופעלים מזה שנים מרפאות שונות. הקמת מרכז רפואי כזה טעונה אישור מטעם המשיבים לפי סעיף 27 לפקודת בריאות העם. ביום 27.10.87 פנתה העותרת לממונה על רישום בתי חולים במשרד הבריאות בבקשה ליתן לה אישור עקרוני לרישוי מרכז רפואי כזה. בתשובה נתבקשה העותרת להפנות בקשתה לגורמים המוסמכים, אך בשולי המכתב הבהיר הממונה לעותרת כי מדיניות משרד הבריאות היא שלא לאשר הקמת בתי חולים חדשים. העותרת סברה כי על פי המצב המשפטי ששרר באותה עת לא היה למשיבים שיקול דעת שלא לאשר הקמת בית חולים מטעמי מדיניות כללית. פקודת בריאות העם קבעה את אמות המידה ואת התנאים המוקדמים שצריכים להתקיים לפני מתן האישור המבוקש, ובאלה עמדה העותרת על פי טענתה. בסופו של דבר, ביום 15.4.88 הודיע הממונה על רישום בתי חולים לעותרת כי בקשתה לרישום בית חולים נדחית עקב מדיניות המשרד. ביום 5.9.88 פורסם צו פיקוח על מצרכים ושירותים (אישור להקמת בית חולים) שעל פיו ראו המשיבים עצמם מוגנים בפני טענות העותרת כי סירובם לרשום את בית החולים מטעמים של מדיניות לוקה באי חוקיות. בבג"צ הועמדו במוקד הדיון השאלות בדבר תוקפו וחוקיותו של צו הפיקוח, ואם ייקבע כי הצו תקף האם הוא יחול על העותרת אשר יזמה את הקמת המרכז הרפואי ועיצבה את תכניותיו עוד בטרם בא צו זה לעולם, וכן מה היה הדין בסוגייה הנדונה לפני פרסום הצו. העתירה נתקבלה.
ב. לפי המצב המשפטי שהיה קיים לפני פרסום צו הפיקוח לא היתה למשיבים סמכות לסרב מתן רשיון מטעמים של מדיניות. כיוון שכך הוציאו כאמור המשיבים את צו הפיקוח הנ"ל. תוקפו של הצו היה כבר במוקד הדיון בבג"צ 256/88 מדאינווסט בע"מ נגד משרד הבריאות (פד"י מ"ד(1) 19). גם באותו עניין סרב מנכ"ל משרד הבריאות להתיר פתיחתו וניהולו של בי"ח מטעמים של מדיניות, והוחלט כי הצו תקף. כשהוגשה עתירה זו היה תלוי ועומד בפני בג"צ הדיון בעניין מדאינווסט והמתינו כאן להלכה

המנחה שתצא מאת בג"צ בנושא ההוא. משנקבע כי צו הפיקוח חוקי, התמקד הדיון בענייננו בטענה האומרת כי ביום פרסום הצו כבר הושלם המרכז הרפואי ועמד למעשה על תילו ואי לכך זכאי היה כבר אז, עובר לפרסום הצו, לקבל אישור עקרוני, על פי המצב המשפטי הקודם. לדעת ב"כ העותרת התנאים היו כמעט מושלמים ערב פרסום הצו ודי בכך כדי שבית החולים יזכה לרישום הנכסף. טענה זו אין לקבל. המצב הכמעט מושלם דיו כדי לקבל אישור עקרוני לפרוייקט, אך מכאן אין להסיק כי כבר ערב פרסום הצו היתה העותרת זכאית לרישום, על אף שטרם עמדה בכל דרישותיו של סעיף 27.
ג. המדיניות המנחה את משרד הבריאות נשענת על שני טעמים עיקריים: קיימת רוויה מבחינת מספרם והיקפם של מוסדות הרפואה ובתי החולים, ועל כן מזה מספר שנים נמנעים המשיבים מלאשר הקמת בתי חולים חדשים ; מזה שנתיים יושבת על מדוכת קשיי מערכת הבריאות וועדת החקירה בראשות השופטת נתניהו וראוי על כן להימנע מכל מעשה שיש בו כדי להביא לשינויים מרחיקי לכת במערכת הבריאות ולקבוע עובדות בנושאים שאפשר והוועדה תידרש להם. מקום היה לקבל את עמדת המשיבים, בעיקר בשל כך שזו המדיניות שננקטה גם כלפי אחרים ומשום שיש הגיון בכך שלא ליצור עובדות מוגמרות כאשר וועדת חקירה ממלכתית יושבת על המדוכה בנושא זה. אולם בינתיים נפל דבר בנושא של רישוי בתי חולים והתפתחות זו מצדיקה להורות למשיבים להעניק רישיון גם לעותרת.
ד. מסתבר כי בינתיים אישרו הרשויות המוסמכות את פתיחת בית החולים בחיפה נשוא בג"צ מדאינווסט הנ"ל. בעתירה הנדונה חוייבו המשיבים בצו החלטי לשוב ולשקול בקשת העותרת ושר הבריאות שב ושקל את הבקשה ודחה אותה. אז הוגשה עתירה נוספת לבג"צ בעניין הנדון. ביני לביני התפטר שר הבריאות הקודם וראש הממשלה ששימש בממשלת מעבר כשר הבריאות בחן מחדש את עתירתה של מדאינווסט והחליט להורות על אישור פתיחת בית החולים. ב"כ המשיבים העלה מספר נימוקים אשר לדעתו יש בהם כדי לאבחן בין שתי הבקשות, ואולם נימוקים אלה יש לדחות. מדיניות אחת הדריכה את המשיבים בסרבם להתיר פתיחת בית חולים בחיפה או בירושלים. אם ראה ראש הממשלה, בתפקידו כשר הבריאות, חשיבות להמתין בכל יתר המקרים לפרסום דו"ח וועדת נתניהו, ראוי היה להחיל שיקול זה גם על ביה"ח בחיפה ומשלא המתינו בעניין ההוא אין עוד עילה לעכב מתן האישור לעותרת בשל הטעם האמור.

(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט לוין, הוסיף השופט אור. עוה"ד א. זוהר וחלמיש שני לעותרת, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 24.7.90).

ע.א. 340+341/88 - עזבון המנוחה לאה שיים נגד עמיגור ניהול נכסים בע"מ

הפרת הסכם. פיצויים בהפרת הסכם(מחוזי חיפה - ת.א. 739/82 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. המערערת היתה דיירת מוגנת בבית דו משפחתי עם חלקת קרקע צמודה ברמת ישי (להלן: הבית). ביום 24.2.75 נחתם הסכם בין המערערת לבין המשיבה שלפיו הסכימה המשיבה להקנות למערערת זכויות חכירה בבית לתקופה ארוכה ולרשום את הזכויות בלשכת רישום המקרקעין בתמורה של למעלה מ-41,000 ל"י. בהסכם תואר הבית כחלקה 18 בגוש 1183. באוגוסט 1981 הודיעה המועצה המקומית רמת ישי לתובעת כי ביתה בנוי בשטח המיועד לצרכי ציבור וכי פורסמה הודעה בדבר הפקעת השטח. מחילופי מכתבים בין המערערת למועצה התברר כי על פי רישומי המועצה נמצא ביתה של המערערת על חלק מהחלקה 29 ולא בחלקה 18 כפי שתואר הנכס בהסכם. התברר כי הזכויות על חלקה 18 רשומות מכבר על שמות אנשים אחרים. הוגשה תביעה ע"י המערערת ובדיון הודיעה המשיבה כי אינה מתנגדת לרישום זכותה של המערערת לגבי חלקה 29 בשמה, וכי זכותה

של המערערת כבעלת הזכות בטרם הפקעה מוכרת ויכולים להפתח הליכים לקבלת פיצויים ע"י המערערת בעקבות ההפקעה. ביהמ"ש קבע כי עקב הפגם שדבק בממכר עמדה למערערת הזכות לביטול ההסכם ויש לראות את ההסכם שבוטל על ידה כמבוטל כדין. עוד קבע ביהמ"ש ששיעור הפיצוי שהמערערת זכאית הוא כשווי זכויות החכירה בבית ביום ההפקעה, שהוא סכום בשקלים השווה ל-25,000 דולר. אולם ביהמ"ש לא פסק סכום זה במלואו למערערת, שכן לדעתו היה על התובעת להקטין את נזקה ע"י הגשת תביעה נגד הרשות המפקיעה לקבלת פיצויים. בהתחשב בנימוק זה פסק ביהמ"ש לזכות התובעת סכום השווה ל-12,500 דולר לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום בפועל. ביהמ"ש הבהיר שעומדת למערערת הזכות לפיצויים בגין ההפקעה ועליה לממש זכות זו. ערעור המערערת נתקבל וערעור נגדי נדחה.
ב. באשר לטענת המשיבה בערעור הנגדי כי שגה ביהמ"ש כשהחליט כי התובעת זכאית היתה לבטל את ההסכם - על פי הראיות לא ידעה המערערת על תכנית המתאר שהועידה את הבית להפקעה. על פי סעיף 18(א) לחוק המכר על המוכר "למסור את הממכר כשהוא נקי מכל שעבוד, עיקול או זכות אחרת של צד שלישי". לטענת המשיבה היא לא ידעה על קיומה של תכנית המיתאר לפני ההסכם עם המערערת. אולם, אי ידיעה זו, אפילו אם נתקיימה, אין בה להושיע את המשיבה. די בכך כי הזכויות שהעבירה המערערת לא היו נקיות מזכויותיו של צד ג', וכבר נפסק כי זכות קיימת של ועדת תכנון ובניה להפקיע, היא זכות צד ג' ממש כמו זכות קניה מוקדמת הרובצת על הממכר בין המוכר לבין צד ג'. בנסיבות אלה עמדה למערערת הזכות לבטל את ההסכם.
ג. צודקת המערערת כי לא היתה הצדקה להפחתת שיעור הפיצויים בהם זכתה, בשל כך שלא תבעה מהרשות המפקיעה פיצויים. משהחליט ביהמ"ש שביטול ההסכם היה כדין, המסקנה המתבקשת היא כי ממועד הביטול חזרו הזכויות אל המשיבה כנגד חובתה להשיב למערערת את ששילמה על פי ההסכם וכן לפצותה בגין הפרתה את ההסכם. בשלב זה של ביטול ההסכם, המערערת לא היתה זכאית לקבל את הפיצויים בגין ההפקעה.
ד. ביהמ"ש חייב את המשיבה בתשלום סכום בדולרים כשוויים בשקלים במועד התשלום. גם בעניין זה שגה ביהמ"ש. על פי החוזה בין הצדדים, התשלום נעשה בשקלים, ולא היתה סיבה שהסכום המגיע למערערת לא יקבע בשקלים. היה על כן מקום לחייב את המשיבה לשלם למערערת את הסכום של 25,000 דולר כשווים בשקלים ביום ביטול ההסכם. בנוסף לסכום זה יש לחייב את המשיבה לשלם למערערת הפרשי הצמדה וריבית מיום ביטול ההסכם ועד לתשלום בפועל.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' אלה מירז למערערת, עו"ד עזר בי עזר למשיבה. 29.7.90).

ע.א. 305/87 - שרביב בע"מ ואח' נגד פרוביזור משה ואח'

הפרת הסכם. פיצויים בהפרת הסכם

(מחוזי חיפה - ת.א. 473/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. בין הצדדים נכרת בספטמבר 1979 הסכם שלפיו רכשו המשיבים מן המערערות חנות שהיתה חלק מפרוייקט שהוקם ע"י המערערים בחיפה. בהסכם התחייבו המערערים שעד לתאריך 31.12.79 ירשם הבנין כבית משותף וכי עם רישום הבית המשותף תועבר הבעלות בחנות ע"ש המשיבים. בהתחייבויות אלו לא עמדו המערערים. לאחר כריתת ההסכם הוברר למשיבים כי העיריה מסרבת להעניק רשיון עסק לחנות בשל סטיות מתכניות הבניה שנעשו ע"י המערערים. ביום 15.12.81 הודיעו המשיבים למערערים כי הם נותנים להם ארכה של 40 יום לביצוע ההתחייבויות החוזיות, ולאחר שהמשיבים לא קיימו את דרישותיהם, שלחו המשיבים למערערים ביום 28.2.82 הודעה על ביטול ההסכם ודרשו השבת התמורה ששילמו ופיצויים. משנדחו ע"י המערערים פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי וביקשו סעד

הצהרתי בדבר ביטול החוזה וכן תבעו השבה ופיצויים. ביהמ"ש נעתר לבקשתם אך לא פסק להם את מלוא הפיצויים שביקשו. הערעורים נדחו.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שהיתה הפרה מצד המערערים באי רישום הבית המשותף עד לתאריך שהובטח ואי העברת החנות על שם המשיבים. יש לדחות טענת המערערים כי ע"י רישום הערת האזהרה לזכות המשיבים הובטחו זכויותיהם, וכי על כן לא היה מקום לחשש מצד המשיבים ביחס לשמירת זכויותיהם. הוא הדין ביחס לטענת המערערים שלפיה המשיבים עמדו על זכויותיהם לפי ההסכם שלא מתוך שימוש בתום לב בזכויותיהם על פי ההסכם. טענה זו בדין נדחתה שכן עיסקה שלא נסתיימה ברישום אינה אלא התחייבות לעשות עיסקה ואין בה הקנייה של זכות. אין לראות את תוצאות ההפרה כנזק בלתי תמים, שעושה את ביטול ההסכם לבלתי צודק. בנוסף להפרה זו של ההסכם הוכח גם שהמערערים בנו את הפרוייקט בסטייה מתוכניות הבניה המאושרות ובשל כך לא ניתן היה לקבל רשיונות עסק לחנויות שבפרוייקט. עובדה זו מהווה הפרה של חיוב שהנתבעות נטלו על עצמן בהסכם, להעמיד לרשות הקונה מימכר שניתן לקבל רשיון לנהל בו עסקים.
ג. המערערים טענו גם כי ההודעה על ביטול ההסכם ניתנה ע"י המשיבים לאחר חלוף תקופה סבירה מאז ההפרה - כשנתיים ימים - והארכה שניתנה - 40 ימים - לא היתה סבירה בנסיבות המקרה. גם טענה זו יש לדחות. אין ראיה מתי הוברר למשיבים שלא ניתן לקבל רשיון לחנות בשל הסטיות בבניה וכן שקיימים קשיים ועיכובים ברישום הבית כבית משותף. נטל הוכחת הטענה שחלף זמן מעבר לסביר הוא על המפר. זאת ועוד, מדובר בהפרה נמשכת כשבסופה ניתנה למערערים אורכה למילוי תנאי ההסכם שהופרו. בנסיבות אלה של מתן ארכה, אפילו היתה ההפרה יסודית והמשיבים רשאים היו לבטל את החוזה ללא מתן ארכה, אין בזמן שחלף עד למתן הארכה, כדי לשלול את זכות הביטול עקב אי קיום ההסכם לאחר ארכה שניתנה למערערים. בנסיבות המקרה אין לומר שארכה של 40 יום היא בלתי סבירה, בפרט בהתחשב בזמן הארוך שעמד לרשות המערערים לבצע פעולות אלה עד להודעה בדבר מתן הארכה. כמו כן, על אף שמתן הארכה היה ביום 15.12.81, הרי הודעת הביטול באה רק ביום 28.2.82 וזאת לאחר שלבקשת המערערים ניתנה להם ארכה נוספת. מכאן שניתנה למערערים ארכה של כחודשיים וחצי.
ד. עם ביטול ההסכם הורה ביהמ"ש להשיב את המצב לקדמותו ובמסגרת זו חייב את המערערים להשיב למשיבים את הסכומים ששולמו על ידם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן חייב את המערערים לשלם למשיבים כ-4,000 דולר בשקלים כפיצויים ועוד פסק למשיבים שכ"ט עו"ד כ-15,000 ש"ח. את טענת המערערים כנגד פסיקת סכום הפיצויים יש לדחות, שכן הוכח שבשל ההגבלות באפשרויות השכרת החנות נגרעו מהמשיבים סכומים שיכלו לקבל מהשכרת החנות. ביהמ"ש לא קיבל את ראיות וטענות המשיבים, הפחית מהסכום אותו תבעו והעמיד את נזקם על הסכום של 6,500 ש"ח (כ-4,000 דולר). בנסיבות המקרה, קביעת סכום הפיצוי כאמור בדרך אמדן הינו סביר. גם בקביעת שכר הטרחה אין יסוד להתערב. לאור שווי הנכס שבמחלוקת, טיבם והתמשכותם של ההליכים בערכאה הראשונה, אין שכה"ט שנקבע חורג מסכום סביר ואין המקרה הנדון אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בגובה שכר הטרחה שנקבע. גם הערעור שכנגד בענין פסיקת ריבית דינו להידחות. המשיבים לא תבעו בתביעתם תשואה על כספם אשר היה בידי המערערת. כמו כן, עד למתן פסה"ד המשיכו המשיבים להחזיק בנכס ואין הם זכאים גם להנאות של החזקה בו וגם לתשלום פיצוי בגין מניעת כספים מהם.