תקציר סביר כרך ל"ו חוברת 9

ע.פ. 331/88 - יעקב חלובה ועמנואל מור נגד מדינת ישראל

הרשעה ביבוא הירואין. הקלטות סתר בישראל ובהולנד. סמכות שיפוט. מידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 89/87 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).

א. המערערים הורשעו בעבירות של עשיית עיסקה בסם מסוכן, קשירת קשר ליבוא סם מסוכן ועשיית עיסקה במטבע חוץ יחד עם אדם נוסף בשם גבסו. המערערים נדונו ל-6 שנים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי וכן חוייבו בתשלום הוצאות משפט. עפ"י כתב האישום חברו המערערים לאחד בשם קמאל, שרכש בהולנד 1.450 ק"ג הירואין, מתוך כוונה לייבא את הסם לישראל. לצורך השגת מטרה זו העבירו סכומים נכבדים של מט"ח לחו"ל שלא כדין. הנסיון לייבא את הסם סוכל, כשקמאל נעצר עם הגיעו לאנגליה והורשע שם. כבסיס מכריע להרשעת המערערים שימשו הקלטות שונות של שיחותיהם שנעשו בדרך של האזנת סתר. חלקן הוקלטו בהולנד ע"י רשויות חקירה הולנדיות וחלקן בישראל ע"י משטרת ישראל. חלובה מערער על ההרשעה ולחילופין על חומרת העונש, מור מערער על חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונשים. הערעורים של חלובה ומור נדחו ואילו ערעורה של המדינה נתקבל.
ב. באשר לערעורו של חלובה על ההרשעה - הסניגור טען כי ההקלטות שהוקלטו בישראל פסולות. מתברר כי כל צווי האזנת סתר ניתנו ונחתמו ע"י סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, והסניגור טוען כי הסמכות למתן צווים כאמור, הינה סמכות המוקנית באופןייחודי ובלעדי לנשיא ביהמ"ש המחוזי, וזאת מכח סעיף 6א' לחוק האזנת סתר. יתר על כן, כך נטען, הוראות סעיף 6 גוברות על הוראות סעיף 42 לחוק בתי המשפט ולפיכך יש לראות את כתב אצילת הסמכויות לסגן הנשיא כבטל מעיקרו וחסר נפקות משפטית. טענה זו אין לקבלה. יש להבחין בין סעיפי חוק הדנים בנושא אצילת סמכויות, לבין סעיפי חוק שעניינם נבצרות, דהיינו מה קורה כשמבעל הסמכות נבצר למלא את תפקידו. סעיף 42 לחוק בתי המשפט נמנה על הסוג הראשון של המקרים והוא מעניק לבעל הסמכות יכולת לאצול את סמכותו לאחר, אך האוצל אינו משתחרר מאחריותו. להבדיל מכך, סעיף 6 לחוק האזנת סתר דן במקרה של נבצרות. כאשר נבצר מנשיא ביהמ"ש המחוזי למלא את תפקידו, ימלא הנשיא התורן תפקיד זה, וממלא המקום, להבדיל מהנאצל, נכנס בנעלי בעל הסמכות, והוא עצמו יכול כעת להאציל את סמכותו לאחר. מהסדר חיובי למילוי מקום לא משתמע הסדר שלילי לאצילת סמכות.
ג. ביחס להקלטות שנערכו בהולנד, נטען ע"י הסניגור כי נעשו שלא על פי הוראות חוק האזנת סתר ומכאן נפסלת קבילותן כראייה. אף טענה זו אין לקבל. האזנות הסתר בוצעו ע"י רשות זרה בחו"ל, בהתאם לדין המקומי שם, ובהשתתפות מינימלית של רשות ישראלית. בנסיבות אלה אין צורך להכריע בשאלת תחולתו הטריטוריאלית של חוק האזנת סתר שעשוייה להתעורר במצב בו רשות ישראלית היא המנהלת חקירה מחוץ לשטח מדינת ישראל. די לענייננו לקבוע כי כאשר רשות זרה מבצעת האזנת סתר בחו"ל אזי חוק האזנת סתר אינו חל, וכל עוד שהרשות פועלת בהתאם לדרישות החוק הזר החל עליה, אין מקום לפסול את הראיות שהושגו.
ד. בדיון בביהמ"ש קמא נתגלה כי המלים "קילו ארבע מאות וחמישים" שלטענת התביעה נאמרו ע"י חלובה, בתשובה לשאלת גבאסו "כמה הוא קנה", אינן מופיעות בסליל ההקלטה המקורי. הסניגור טוען כי מלים אילו לא נאמרו ע"י המערער וזאת בניגוד להכרעת השופט שקיבל את גירסת התביעה. כבר צויינו בעבר התנאים לקבילות הקלטות ובכללם התנאי שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות. אין ההקלטה נפסלת כאשר לא נעשה בה שינוי מכוון, גם אם היתה, למשל, הפסקה ברצף ההקלטה או חסרו תחילתה או סופה. הדגש הוא על הנאמנות של מה שהוקלט מבחינת ההצגה כהווייתה של מה שהמכשיר קלט באופן שהפלט זהה לקלט המקורי. לפיכך, כל עוד אין ראיה בדבר טיפול זדוני
בהקלטה כדי לשנותה בדרך זו או אחרת, אין בעובדה שקטעים ממנה לא ניתנים לפיענוח או להבנה או שקטעים ממנה לא הוקלטו או נמחקו בטעות, כדי לפסול כראיה את שניתן לשמיעה ולהבנה. יתר על כן, ביהמ"ש המחוזי התייחס בפסק דינו לסוגייה זו, פירט את נימוקיו לקבלת גירסת התביעה בעניין וציין במסקנתו כי הראיות האחרות נגד הנאשמים ברורות ונחרצות, ולפיכך, גם ללא השיחה האמורה, היה מרשיע את הנאשמים. ואכן, מחומר הראיות עולה כי אין כל ספק שהרשעת המערערים בדין יסודה.
ה. בעיה משפטית נוספת שעליה הצביע הסניגור של חליבה נגעה לעניין תחום השיפוט. לגירסתו, אף אם נעברה העבירה הרי שזו בוצעה מחוץ לתחום השיפוט של ביהמ"ש בישראל ועל כן צריך היה כתב האישום להיות מוגש בחתימת היועץ המשפטי לממשלה כדי להקנות לביהמ"ש סמכות לדון בה ודבר זה לא נעשה. גם טענה זו יש לדחות. ניתן להעמיד אדם לדין בישראל בגין עבירה שבוצעה בחו"ל ע"י אחר, לאחר שהלה שודל לבצעה ע"י הנאשם בישראל, מהטעם שיש לראות במעשה השידול משום "מקצת העבירה המושלמת" וכך גם ביחס לשותף לקשירת קשר שנעשה בארץ אשר לקידומו מבוצעות עבירות שונות מחוץ לישראל. לפי סעיף 3 לחוק העונשין "עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט ניתן להביא את עושה לדין ולהענישו כאילו עשאה כולה בתוך התחום". כיוון שבנסיבות העניין קשירת הקשר ליבוא הסם נעשתה בארץ, ומכאן נערכו אף פעולות להשלמתו, הרי שמתקיימת דרישת "מקצת העבירה" ולביהמ"ש בישראל מוקנית סמכות לדון בעניין.
ו. אשר לעונשים - הדין עם המדינה כי העונש קל מדי ומצדיק התערבות בו. קיימת חומרה מופלגת של עבירות סמים מן הסוג הנדון כאן, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר, כמו במקרה זה, בכמות אדירה של סם שממנה ניתן להכין מנות סם לתושבי עיר שלמה. במקרים כאלה העונש ההולם והראוי הוא עונש שאיננו רחוק מן העונש המירבי הקבוע בחוק כאשר לנסיבות אישיות יכולה להיות השפעה מועטת בלבד. העונש שהוטל איננו נותן ביטוי מספיק למדיניות ענישה זו. רק משום שהמזימה לא בוצעה והסם נתפס בדרך, ומשום הכלל שאין ממצים את הדין עם המשיבים בערעור המדינה על קולת העונש, לא יוטל על המערערים מלוא העונש שהם ראויים לו. בנסיבות העניין הוחלט להעמיד את העונש על 9 שנים מאסר בפועל כאשר יתר חלקי גזר הדין ישארו בעינם.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד קדר לחלובה, עו"ד א. אלמרוז למור, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 22.7.90).

ע.פ. 486/88 - סמ"ר דוד אנקונינה נגד התובע הצבאי הראשי

*הרשעת חייל בגרימת מוות עקב יריות במחסום צבאי על רכב נמלט(הערעור נתקבל).

א. ב-12 בנובמבר 1986, בעקבות אירוע חבלני בעיר עזה שבו נדקר תושב אשקלון ע"י אלמוני, הופעל ע"י כוחות צה"ל נוהל חירום שהיה כרוך בסגירת הדרכים סביב איזור הפיגוע. מטרת החסימה היתה סגירת האיזור כדי למנוע כל תנועה לתוכו או ממנו. על המערער הוטל הביצוע של חסימת צומת בית להייה, הועמדו לרשותו ארבעה חיילים ושתי ערכות מחסום. נוצרו תורים ארוכים של מכוניות מכל ארבעת העברים שהשתרכו עד לחסימות, ונעשו נסיונות של מספר מכוניות להסתובב ולנוע לאחור או לעקוף את הצומת. המערער וחייליו ניסו למנוע הסתלקות כלי רכב, קראו קריאות "עצור" ואף ירו באוויר. היו מקרים בהם הצליחו בכך והרכב נעצר והיו כלי רכב שעלה בידם להסתלק. בשלב מסויים התקרב לצומת רכב פולקסוואגן סטיישן שהיה נהוג בידי המנוח שלצדו ישב עוד אדם. כאשר הבחין המנוח בתור המשתרך, עקף אותו ע"י ירידה לדרך עפר והגיע עד לדרך המובילה לבית להייה. כך עשו מספר כלי רכב. המערער רץ לעבר כלי הרכב וקרא קריאות "עצור" בערבית. המערער ירה פעם ופעמיים באוויר. היריה האחרונה נורתה כאשר הרכב האחרון השלים את פנייתו. בשלב זה ירה המערער אל גלגל הרכב האחרון
כאשר הראשונים כבר נעלמו בעיקול הדרך. לפי שגם האחרון נעלם מאחורי העיקול סבר המערער שלא פגע בו ועל כן סב על עקבותיו לשוב אל הצומת. מסתבר כי כתוצאה מן הירי נפגע נהג הפולקסוואגן ונהרג. נוסע נוסף שהיה ברכב העיד אמנם בביה"ד שלא הוא ולא הנהג הבחינו בחיילי המחסום ולא שמעו כל קריאות לעצור ואף לא רעש של יריות, אך ביה"ד קיבל את עדות אנשי משמר הגבול כי העד, בסיפור הראשון שלו לאחר האירוע, סיפר כי הן הוא והן הנהג ראו שיש מחסום ואף שמעו קולות ירי לפני הפגעותו של הנהג. המערער סבר לדבריו כי הנהג קלט את הוראותיו, וראה במכונית "רכב חשוד" אשר לגביו יש להפעיל את נוהלי המעצר לגבי רכב חשוד, לפי התדריכים בכתב ובעל פה שקיבל. לפי כל אלה, כך טען, רשאי היה לירות כדי לעצור רכב חשוד המנסה לברוח. ביה"ד הצבאי הרשיע את המערער ברוב דעות בעבירה של גרימת מוות וביה"ד הצבאי לערעורים דחה את הערעור של המערער ברוב דעות. הערעור על כך נתקבל.
ב. בפסק דין מקיף סקר הנשיא שמגר את האירועים, את התדריכים שניתנו, את ההוראות הקיימות ואת ההגנות שהעלה המערער, והגיע למסקנה סופית כי גם אם למערער היה שיקול דעת אם לירות או לא לירות, אין לומר שהשתמש בשיקול דעתו באופן בלתי סביר, כאשר פעל על פי התדריכים שקיבל ועל פי ההוראות ששררו. בנסיבות המקרה אין לומר שהפעיל באופן רשלני את שיקול הדעת שלו. עצם קיומו של שיקול הדעת איננו שולל מן החייל את הבסיס המשפטי להעלאתה של טענה שלפיה פעל בביצוע הדין לפי סעיף 24(א) לחוק העונשין. כפי שהסתבר לאחר המעשה מצא המנוח את מותו בשל השתלשלות האירועים, כאשר ברור עתה שלא היה מעורב בכל פעילות עויינת. אולם, התנהגותו של החייל היתה בגדר קיום בכנות של ההדרכה שניתנה לו, אשר התירה שימוש כנשק אחרי אזהרה ויריה באוויר לגבי רכב חשוד, החומק מן המחסום למרות שהוזהר. בתנאי הזמן והמקום, יש לראות את הפעלת שיקול הדעת כסביר, ויש לראות את התנהגותו של החייל, היינו הפתיחה באש, על אף תוצאותיה הטראגיות, כפעולה בגדר סמכותו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק מירון למערער, עו"ד חנן מלצר למשיב. 8.2.90).

ע.א. 442/85 - משה זוהר ושות' ואח' נגד טרכנול לבורטוריס (ארה"ב) ואח'

*פיצויים בגין הפסקת ייצוג בלעדי למכירת תרופות בישראל(מחוזי ת"א - ת.א. 1892/80 - הערעור נתקבל).

א. המערערות מייצגות בישראל יצרנים של תרופות וציוד רפואי. החל בשנת 1972 ייצגו המערערות בישראל יצרנית אמריקאית של ציוד רפואי (להלן: ק.א.), והחל באוקטובר 1974 הוענקה למערערים בלעדיות, לאחר שטענו שרק כך יוכלו להבטיח באופן יעיל את האינטרסים שלהן ולהביא לגידול נוסף של מכירות מוצרי ק.א. בתקופת החוזה חלו שינויים בבעלות בק.א. שהתאחדה עם המשיבה וק.א. הודיעה על כך למערערות במכתב מינואר 1977. באותו מכתב הודע למערערות כי היחסים אתן ימשיכו במתכונתם גם אחרי שינוי הבעלות. ברם, כבר בשנת 1976 היתה מדיניות השווק של המשיבה שונה מזו של ק.א., היא העדיפה לשווק את מוצריה בעולם באמצעות חברות בת ואחת מחברות הבת האלה היתה כבר קיימת בישראל מאז נובמבר 1970. בנובמבר 1979 שלחה ק.א. הודעה למערערות על ביטול חוזה הבלעדיות ומחירי ההנחה החל ביום 1.2.80, מן הטעם כי חברת הבת בישראל מונתה כמפיץ היחיד בישראל. המערערות הגישו תביעה נגד המשיבה לפיצויים בגין ביטול הייצוג. לפי קביעתו של ביהמ"ש המחוזי המוצרים הנדונים לא היו ידועים בשוק הישראלי בשנת 1972, לק.א. לא היתה אז נציגות בארץ, בתוך 6 שנות ההפצה ע"י המערערות הגיע היקף המכירות השנתי בישראל לסכום של כ-100,000 דולר, וכל זאת הודות לקשריו של ד"ר זהר, מנהלן של המערערות, שהצליח להחדיר את המוצרים לשוק.
ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערות לפיצויים בגין ביטול הייצוג הבלעדי והערעור על כך נתקבל.
ב. בפסק דין מקיף בדקה השופטת נתניהו את כל עילות התביעה של המערערות וקבעה באשר למספר עילות התביעה הנטענות כי אין להן בסיס. כך באשר לטענה של זכות לפיצויים בשל עצם ניתוק הקשר החוזי בין הצדדים, שכן לעניין זה זכותו של צד, בחוזה שאינו מוגבל בזמן, להביא את החוזה לסיומו במתן הודעה סבירה לצד השני. לעניין זה סברה השופטת נתניהו כי מתן הודעה מראש של 90 ימים מהווה הודעה סבירה בנסיבות העניין. כן דחתה את הטענה כי למערערות זכויות קנייניות בזכות ההפצה ובמוניטין שיצרו למוצר בשוק הישראלי. זכות השיווק של המפיץ איננה רכושו הקניינית. באשר לתביעה בגין אבדן מוניטין הרי המוניטין בענייננו הן של היצרן ולא של המשווק. עם זאת סברה השופטת נתניהו כי ניתן לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים למערערות בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. למרות שלמערערות לא היתה זכות במוניטין, אף לא זכות להמשיך להיות המפיצים הבלעדיים ללא כל הגבלת זמן, וזכותן החוזית ניתנת היתה לביטול בהודעה סבירה, הרי היתה להן בנסיבות המקרה הצפייה המוצדקת כי ההסכם עמן יימשך, וזאת על פי נסיבות העניין וההודעות שניתנו להן כאשר נעשו שינויים בחברה ק.א. ביטול החוזה בנסיבות אלה, כשלא היה כל דופי מצד המערערות, פגע באינטרסים ובצפיה שלהן להמשיך ולהפיק רווחים מהקשרים עם הלקוחות שרכשו. לפיכך, קבעה, יש לחייב את המשיבה לשלם למערערות סכום של 20,000 דולר המהווים %20 מהמחזור השנתי, וזאת משום שצריך היה לתת שהות של שנה להפסקת הייצוג הבלעדי. לפס"ד זה הסכים הנשיא שמגר.
ג. השופט ברק סבר כי בנסיבות העניין אין מקום לחייב את המשיבה כתשלום על פי עילה של התעשרות שלא כדין, ואולם לדעתו ניתן להגיע לתוצאה שאליה הגיעה השופטת נתניהו בלא להיזקק לעילה זו. בנסיבות העניין יש לבסס את התשלום על כך שהמשיבה לא נתנה למערערות תקופת זמן סבירה ממועד ההודעה על הפסקת החוזה ועד להפסקתו בפועל, בכך הפרה המשיבה את חובתה ובגין הפרה זו זכאית המערערת לפיצויים. מקובל על הכל כי בחוזה בכלל, ובחוזה הפצה בפרט, שלא נקבע מועד לסיומו, הרשות בידי כל אחד מהצדדים להפסיקו, ובלבד שהוא קובע תקופת זמן סבירה בין מועד ההודעה לבין מועד הפסקת החוזה. ההודעה הסבירה נועדה לאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו בזמן, כסף ועבודה, ולאפשר לו לקבל את הרווח שבגינו בנה שוק ועיצב לקוחות. הזמן הסביר נקבע על פי הנסיבות ועל פי המטרה העומדת ביסוד הצורך במתן ההודעה. בנסיבות העניין תקופה של שנה היא תקופה סבירה למתן הודעה. כיוון שכך, על המשיבה לשלם למערערות את הרווח שנמנע מהן לתקופה של שנה אחת והוא סכום הפיצוי הנאות. השופטים בייסקי ואור הצטרפו לגישתו של השופט ברק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי, גב' נתניהו, אור. עו"ד דב ויסגלס למערערות, עו"ד ר. וולפסון למשיבות. 11.7.90).

ע.פ. 478/89 - דרור חצרוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בנסיון לרצוח פרוצה(מחוזי ת"א - ת.פ. 274/88 - הערעור נתקבל).

א. המתלוננת, כבת 29, גרושה ואם לשני ילדים, עסקה בתקופה הרלבנטית בזנות. ביוני 1988, סמוך לחצות הובאה ע"י לקוח לרח' דיזנגוף. גירסת המתלוננת היא כי המערער עצר רכבו לידה וביקש את שירותיה כפרוצה, והיא אמרה לו שעליה למהר לביתה ביפו. הוא הציע לה אתנן של 300 ש"ח ולא יכלה לעמוד בפיתוי. היא הובאה ע"י המערער לביתו, ושם, משנכנסה לאמבטיה להתרחץ, ניסה לרצוח אותה וגרם לה לחבלות חמורות. מנגד, גירסת המערער היא, כי ראה את המתלוננת כשהיא מבקשת "טרמפ"
ומשנכנסה למכונית הבחין בסריטות בפניה. הוא שאל אותה מה אירע לה ותשובתה היתה כי הוכתה ואז הציע לה לקחתה לבית חולים או למשטרה. היא סירבה וביקשה להגיע לביתה ואז הציע לה לקחתה לביתו ולדבריו קיווה שתבלה עימו את הלילה. המתלוננת נענתה להצעתו ומשהביאה לדירתו הציע לה להתרחץ ואף הביא לה מגבת. לאחר שניות ספורות שמע קול חבטה מחדר האמבטיה ומשנכנס ראה את המתלוננת שוכבת על הרצפה משתוללת וזועקת כי היא הולכת למות. הוא הבחין שהרצפה מלוכלכת בדם. סיטואציה זו גרמה לו להלם ולפתע נשמע צלצול הפעמון בדלת וכעבור שניות נפרצה הדלת ושוטרים שהוזמנו ע"י שכנים פרצו פנימה ועצרוהו.
ב. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי הרשיעו את המערער בעבירות של נסיון לרצח וגרימת חבלה חמורה ואילו דעת המיעוט היתה שיש לזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו. אחד משופטי הרוב ציין את אישיותה ואופיה של המתלוננת כנרקומנית העוסקת בזנות וקבע בפסק דינו שעדותה היתה מבולבלת והיסטרית וכן שגיבבה בעדותה דברי שקר וגוזמאות. עם זאת הגיע למסקנה שעיקרי גירסתה אמת. השופט הזכיר שורה של ראיות נסיבתיות הקשורות בממצאים שנמצאו בדירת המערער, אשר היה בהם כדי לבסס את גירסת המתלוננת שבלאו הכי נמצא מהימנה עליו. שופט אחר משופטי הרוב נקט אמת מידה זהירה יותר לגבי מהימנות גירסתה של המתלוננת וציין כי קשה לתהות על קנקנה של עדה זו וכי נתגלו סתירות בעדותה, אך מאידך יש שורה של ראיות נסיבתיות הפועלות לרעת המערער. בהתייחסו לראיות הנסיבתיות סבר השופט כי הן מביאות לידי המסקנה שגירסת המתלוננת אמת היא. לעומת זאת סבר שופט המיעוט כי יש לזכות את המערער כבר מהטעם שגירסתו נמצאה מהימנה עליו, בעוד שמהמתלוננת לא התרשם כדוברת אמת. הוא ציין כי כושר האבחנה של המתלוננת בין שקר לאמת ממש אפס. הערעור נתקבל.
ג. המתלוננת היא נרקומנית העוסקת בזנות והתנהגותה במהלך עדותה היתה משונה ומבולבלת, כפי שניתן בנקל ללמוד מפרוטוקול הדיון. בכך בלבד לא היה כדי להביא בהכרח לפסילת מהימנותה לו היתה זו עושה רושם כן ומהימן. אך לא זה הרושם העולה מקריאת עדותה. הרושם שמותירה עדות המתלוננת הינו קשה ומתגלות סתירות ופירכות מהותיות לרוב, גם בעניינים החשובים להכרעת הדין. שורה של עובדות הוכחו כשיקריות. שקרים אלה, על רקע אישיותה של המתלוננת, ודרך התנהגותה במהלך עדותה, מביאים לידי מסקנה שעל עדות כזו אין להסתמך ואין לבסס עליה הרשעה בפלילים. אם אין בראיות האחרות שבאו בפני ביהמ"ש לבסס את האשמות המיוחסות למערער, יש מקום לזכותו מהאשמות המיוחסות לו. לפיכך יש לדון בראיות הנסיבתיות וגם בדיקת ראיות אלה מביאות לכלל מסקנה כי אין הן מצביעות על אשמתו החד משמעית של המערער.
ד. לגבי החבלות שהיו במתלוננת לאחר המעשה, הרי גם מדברי המתלוננת עולה כי כבר כשפגשה במערער היא היתה פצועה. כמו כן עולה מדבריה כי היתה במצב של "קריז" וגם המערער טען שהיא התפרצה בשל היותה בקריז. המתלוננת עצמה מספרת כי היא אמרה לכל השוטרים שהיא נרקומנית, כי השוטרים ראו אותה בקריז ואף סרבה לתת עדות במשטרה לפני שיתנו לה סם אדולן. על פי הראיות יכול נרקומן הנמצא בקריז לגרום לעצמו חבלות עצמיות. כך שייתכן וחלק מהחבלות שנגרמו למתלוננת מקורן בהתנהגותה שלה.
ה. עניין נוסף אליו ראוי להתייחס קשור בהתנהגות המערער עם בוא השוטרים לדירה. אלה צלצלו ודפקו בדלת והמערער לא פתחה עד שלבסוף פרצו אותה השוטרים. כשנכנסו השוטרים לדירה ניסה המערער בתחילה לטשטש את מצב המתלוננת באומרו "הכל בסדר" ו"המתלוננת סתם...". לכאורה ניתן היה לצפות להתנהגות שונה ממי שמצפונו נקי. עם זאת, אין להתעלם מהנסיבות המיוחדות שהמערער נקלע אליהן, באם גירסתו אמת. הוא התכוון לבלות עם המתלוננת ולצורך זה נכנסה המתלוננת למקלחת על מנת להתרחץ, ולפתע שמע חבטות וצעקות מהמקלחת ונוכח שהמתלוננת זבה דם והיא נמצאת כנראה
כ"קריז". זמן לא רק לאחר מכן מגיעה המשטרה והמערער נמצא בהלם ללא דעת כיצד לנהוג. קשה לו להסביר כיצד נקלע למצב זה ואין הוא יודע איך יצא מכל העניין. בנסיבות אלה, אין למדוד את התנהגותו בקנה מידה של התנהגות אדם סביר. ייתכן גם שנסיבות אלה גרמו לכך שהסתבך באי אמירת אמת כשאמר שהמתלוננת זבה דם כבר בעת שנסעה עמו במכוניתו וכאילו ימצאו כתמי דם במכוניתו, כתמים שלא נמצאו. זו אכן היתה פצועה כשפגש בה, והוא אף שאל אותה למקור החבלה שגילה בפניה, אך את פצעיה החמורים יותר, שבגינם החלה זבה דם רב, נגרמו בדירה. סיכומו של דבר, אין בראיות שבאו בביהמ"ש להצביע בהכרח על אשמתו של המערער ואין להוציא מכלל ספק סביר את האפשרות כי גירסתו אמת היא. על כן יש לזכות את המערער ולו מחמת הספק.

(בפני השופטים: ש. לוין, אור, בן יאיר. החלטה - השופט אור. עו"ד זרסקי למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 7.8.90).

בש"פ 3438/90 - אליהו בן מרדכי יוסף נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ובהתפרצות למקום מגורים ובעקבות הגשת כתב האישום נעצר העורר ביום 22.11.89 עד תום ההליכים נגדו. עד היום נשמעו כל עדי התביעה למעט אחד, שלא התייצב למתן עדות. עקב כך נעצר העד והובא לביהמ"ש ועדותו אמורה להישמע ביום 30.9.90, הוא מועד הישיבה הבאה שנקבעה להמשך הדיון. לאחר שעד התביעה האחרון לא התייצב ביום 11.7.90 הגיש ב"כ המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר וביהמ"ש דחה את בקשתו. ביהמ"ש ציין כי על אף העומס הרב המוטל עליו הוא עושה כמיטב יכולתו לעמוד במשימה של סיום המשפט, אך קורה ויש תקלות יותר מהרגיל ואין במקרים כאלה להעניש את הציבור ולהורות על שחרורו של אדם שביהמ"ש מצא שיש בו סכנה לציבור. למבקש עבר פלילי והוא מכור לסמים ועל כן החליט ביהמ"ש כי אין מקום לשחררו בערבות ובתנאים מגבילים כי "על אדם שמתמכר קשה לסמוך שישמור על תנאים של מעצר בית". הערר נדחה.
ב. גישתו של ביהמ"ש נכונה היא. משמצא ביהמ"ש כי קיימת עילת מעצר וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, אין בהתארכות המשפט כשלעצמה כדי לבטל את המסקנה של הצורך במעצר. אם מסוכן הנאשם לציבור אם ישוחרר בערבות, אין סכנה זו חולפת מן העולם רק בשל כך שהדיון לא נסתיים תוך פרק זמן קצר. אכן, יש והתמשכות בלתי סבירה של המשפט תחייב את המסקנה כי מן הראוי לשנות את החלטת המעצר, כאשר עקב הנסיבות החדשות שנוצרו ותוך שקילת טובת הציבור כנגד מניעת המשך עינוי דין לנאשם כשהוא במעצר, מן הראוי להעדיף את השיקול האחרון על הראשון, אולם הכל לפי נסיבותיו של כל מקרה. בענייננו אין התמשכות המשפט תולדה מליקוי הנובע מניהולו ולכן דין הבקשה להידחות.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד לנדשטיין לעורר, עו"ד אריה רומנוב למשיבה.9.8.90).

ע.פ. 409/89 - מדינת ישראל נגד אמיל רוימי

*זיכוי מעבירת סמים(מחוזי חיפה - ת.פ. 42/89 - הערעור נתקבל).

א. באחד הערבים בינואר 1989, בשעה 35:10 בערב, הגיעו שלשה שוטרים לבית בנהריה שבו מתגורר המשיב לעריכת חיפוש. שניים מהשוטרים עלו לדירת המשיב ואילו השלישי התמקם ליד פתח ביוב שבתחתית הבנין, אשר לפי תצפיות מוקדמות מתנקזים אליו מים מאגף הבית בו מתגורר המשיב. שני השוטרים שעלו לדירת המשיב, נקשו בדלת והזדהו כשוטרים. כעבור מספר שניות נפתחה הדלת והשוטרים שמעו ירידת מים באסלה של
השירותים וראו את המשיב יוצא מן השירותים והניאגרה מתמלאת מחדש. מיד לאחר מכן נשמעה צעקת השוטר מלמטה "יש, יש. תפסנו סמים. יש חומר". מדובר בחפיסת סיגריות שבתוכה 11 שקיות ניילון עטופות בניירות כסף שנפלטו מצינור הביוב, ובהן 9 גרם הירואין. יש לציין עוד כי השוטר שעמד למטה שמע נקישת חבריו על הדלת, שמע פתיחתה וכן ירידת המים ותוך שניות נפלטו הסמים. על אף שהשוטרים ראו את המשיב יוצא מהשירותים התכחש לכך בחקירה המיידית וגרס שכלל לא היה בשירותים לפני שנכנסו השוטרים לדירה. בהכחשה זו תמכה אשתו אך שניהם לא זכו לאמון ביהמ"ש ונקבע כי הם שיקרו. יש להוסיף כי בבנין 16 דירות ולתא הביוב האמור מתנקזים דמי השופכין של 4 דירות ובכללן דירת המשיב. הדירות האחרות שבבית מתנקזות לתאי ביוב אחרים. שלשת הדיירים האחרים שבאגף בו מצוייה דירת המשיב תוחקרו ע"י המשיבה ונמצא כי במועד הרלבנטי אף אחד מהם לא עשה שימוש בשירותים ולא הוריד מים. בערכאה הראשונה גרסה המדינה, ההיא חזרה על כך גם בביהמ"ש העליון, כי הראיות הנסיבתיות המשולבות, כפי שנקבעו והיו מקובלות על ביהמ"ש, אינן מותירות כל ספק כי היה זה המשיב ששילשל את הסם אל האסלה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב והערעור על כך נתקבל.
ב. כאמור, קבע ביהמ"ש שהמשיב שיקר כשטען שלא היה בשירותים. שקרים של נאשם, הם בלבד, אינם יכולים לשמש בסיס עצמאי להרשעה, אלא יכולים הם לשמש לערעור מהימנותו או ראייה מחזקת המצטרפת לשאר ראיות התביעה. שקרים שנתבדו יכולים לחזק את הוכחות התביעה מבחינה איכותית, אולם לא להוסיף עליהן מבחינת הכמות. קיימת מחלוקת אם שקרים יכולים גם לשמש סיוע והנטייה הגוברת היא כי שקרים עשויים לשמש סיוע. בסיס ההרשעה היא מערכת עובדות המסבכות את הנאשם עם העבירה ויוצרות ראיות לכאורה לחובתו. הכזבים, כמו גם אי מתן הסבר אמין מצידו של הנאשם למה שהוכח, עשויים להכריע את הכף לחובה באשר הראיות לכאורה הופכות להיות מוחלטות. במקרה דנן, שקריו של המשיכ והכחשתו הטוטלית כי היה בשירותים והוריד המים, מתייחסים לעובדה מוגדרת תוך נסיון להרחיק עצמו מהשלכת הסם, והם מתווספים למכלול הראיות הנסיבתיות שהוכחו לפי סיכומו של השופט ומחזקים אותן.
ג. השופט קבע כי נותר בלבו ספק בדבר אשמתו של הנאשם. ספק כזה פועל תמיד לטובת הנאשם שכן הוא הינו פונקציה של הערכת מכלול הראיות ובחינה אם התביעה הוכיחה את האשמה מעבר לספק סביר. לעניין זה אין כללים מדריכים מוגדרים וכאשר מדובר בהוכחת אשמה על יסוד הראיות הנסיבתיות, השאלה היא אם הפסיפס יוצר תמונה מלאה ושלמה ואם נסגרות כל החוליות למעגל אחד. בענייננו לא היתה ראיה ישירה שהמשיב זרק לאסלה את קופסת הסיגריות על תכולת הסם, ואולם ברגעים בהם התדפקו השוטרים על דלת דירתו והזדהו, נמצא המשיב בשירותים ומשם יצא, כשהשוטרים שומעים קול ירידת המים באסלה והתמלאות הניאגרה מחדש. המשיב שיקר בהכחישו עובדה זו בנסותו להרחיק עצמו מהשירותים ללא כל סיבה מוסברת. המים שזרמו מהשירותים זורמים ישירות לתא הביוב הנדון, ומשהוכח כי אף אחד משלשת הדיירים האחרים לא עשה שימוש בשירותים אותה שעה, והסמים נפלטו תוך שניות ממש לאחר שהמשיב הוריד את המים, המסקנה ההגיונית היחידה הנמצאת בדרגת סבירות גבוהה ביותר היא כי היה זה המשיב ששילשל את הסם לאסלה. שקריו של המשיב מצטרפים אל יתר הראיות הנסיבתיות, היוצרות תמונה שלמה, כאשר נתקיימו בשקר זה ארבעת התנאים המצטברים שהותוו בפסיקה, היינו: השקר מתייחס לנקודה מהותית, הוא נאמר בכוונה להעלים את האמת, השקר ברור וחד משמעי, השקר הוכח מתוך ראיות נוספות ולא רק מהעדות הטעונה סיוע.
ד. הספק שנותר בלבו של השופט היה תוצאה מסברתו כי "אין לשלול אפשרות שהסם הגיע אל נקודת הביוב שלו מנקודה אחרת" והכוונה לקיומו של קשר תת קרקעי אפשרי בין נקודת הביוב הנדונה, לבין אחת משלש נקודות הביוב האחרות שבחלקים אחרים של
הבית. אפשרות כזו נסתרת מניה וביה על ידי הממצאים והדברים שנאמרו בנשימה אחת באותו הקשר, כי אל אותה נקודת ביוב מחוברים רק עוד שלשת הדיירים האחרים שבאגף זה. אפשרות היפוטטית של קיום קשר תת קרקעי עם תא אחר כלשהו, אינו רלבנטי ואין בו כלל לעורר ספק. ספק יכול להישאר כאשר מצליח נאשם להציג מסקנה חילופית, למסקנה עליה מצביעה מסכת הראיות כאשר הסתברותה אינה אפסית אלא סובסטנטיבית. היות ואפשרות של קשר תת קרקעי כאמור היה הספק היחידי של השופט, ולאחר שהובהר כי אין לכך אחיזה בעובדות ואין לזה כל משמעות לנסיבות המקרה, ממילא אין להחלטה בדבר הזיכוי על מה שתסמוך ודין הערעור להתקבל. לפיכך הוחלט להרשיע את המשיב בהחזקת הירואין והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקציבת העונש.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד מ. גלעד למשיב. 8.8.90).

רע"פ 2293/90 - טדי קולק, יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נגד מוסד בית היתומים "תפארת שלמה"

*עיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי(מחוזי י-ם - ע.פ. 25/90 - הערעור נדחה).

א. ביום 5.11.89 הוצא צו הריסה מינהלי ע"י המבקש, לפי סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה, להריסת תוספת בניה שבוצעה בנכס בירושלים. בעל הבנין (המשיב) הגיש בקשה לביטול הצו לביהמ"ש לעניינים מקומיים על פי סעיף 238א'(ז) לחוק, וביהמ"ש דחה את הבקשה בנימוק שלא נתקיימו העילות לביטול או להתליית הצו, הקבועות בסעיף 238א'(ח) לחוק. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה ביום 9.5.90 וביחד עם דחיית הערעור הוסיף ביהמ"ש וקבע "אנו מורים כי צו ההריסה לא יבוצע לפני יום 9.9.90, אלא אם יבוטל קודם לכן בידי הרשות המוסמכת". בעקבות החלטה זו הגיש המערער בקשה למתן רשות ערעור והרשות ניתנה.
ב. השאלה שעליה נסוב הערעור היא כיצד יש להגדיר מבחינה משפטית את דברי ביהמ"ש שצוטטו לעיל - האם לפנינו התלייה של הצו או שמא אין זה אלא עיכוב ביצועו של הצו. ההכרעה בשאלה זו משמעותית היא. הסמכות לבטל או להתלות צו הריסה מינהלי מוגדרת בסעיף 238א'(ח) לחוק הקובע כי "לא יבטל ולא יתלה ביהמ"ש צו הריסה מינהלי אלא אם הוכח לו שהבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין, או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". לפי זה סמכות ביהמ"ש להתלות צו קיימת רק אם התקיים אחד משני התנאים. האישור שנתן ביהמ"ש המחוזי להחלטתו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים, שקבע כי אין לעשות שימוש בסעיף 238 כדי לבטל את הצו או להתלותו, מלמד כי ביהמ"ש המחוזי עצמו סבר כי בדברים שהוסיף בסיפא אין הוא מתלה את הצו. ביהמ"ש המחוזי ראה אל נכון בסיפא של דבריו, החלטה, בגדר סמכותו, לעיכוב ביצוע הצו - לשם מתן אפשרות נוספת, מטעמים של צדק, להשיג היתר בניה - ולא התלייתו של הצו, שלגביה סבר שאין לה מקום.
ג. השאלה היא שמא נוצרה פה "התלייה שלא מדעת", היינו, שלמעשה משמעות ההחלטה היא התליית הצו. לשם ליבון אפשרות זו יש לבדוק כיצד יש לפרש את המונח "התלייה". התלייה פירושה שביהמ"ש קוכע כי הצו לא יהיה תקף אלא אם כן יתקיים תנאי כלשהו. במקרה שלפנינו לא התנה ביהמ"ש המחוזי את תוקפו של הצו בשום תנאי, ולא קבע כי תוקפו של הצו תלוי בהתרחשות כלשהי, שהרי הוא קבע מועד סופי לביצוע הצו, אלא אם כן יבוטל הצו ע"י הרשות המוסמכת על פי רצונה היא ושיקול דעתה בלבד. מכאן שיש לפרש את הסיפא של פסה"ד כקובעת עיכוב ביצוע צו ולא כמתלה את הצו, ולכן אין ספק כי יש לביהמ"ש סמכות לכך.

ד. לגופו של עניין, פרק הזמן שקצב ביהמ"ש המחוזי לעיכוב ביצוע הצו, ארבעה חודשים, הוא פרק זמן סביר בהתחשב בכך שהריסת מבנה היא צעד דרסטי, ובהתחשב בשאר נסיבות המקרה. אין לקבל את טענת המערערים כי דחיית הביצוע לפרק זמן זה נוטלת את כל הטעם שבהוצאת צו ההריסה המינהלי. גם אם חולפים עשרה חודשים מיום הוצאת צו ההריסה המינהלי ועד לביצועו של הצו, לא נשללת בכך הגשמת מטרתו של הצו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד לרנר-הורביץ למבקש, עו"ד דוד כהן למשיב. 6.8.90).

ע.א. 631/88 - חנה קהא ואח' נגד שלום לוי

*קיום צוואת שכיב מרע(מחוזי ת"א - ת.ע. 7428+7742/85 - הערעור נדחה).

א. המנוחה ליבי הוידה (להלן: המנוחה) אושפזה ביום 30.8.85 בבית חולים קפלן בשנת ה-80 לחייה. המנוחה המתינה לניתוח בחלל הבטן וחתמה על כתב הסכמה לניתוח. בפרק הזמן עד לניתוח באו קרובי משפחה לבקרה וביניהם היה אחד הקרובים בשם שלום מדהלה. הלה פנה אליה בנוכחותו של אחר, שלמה טרי, והציע לה לצוות את רכושה, בהסבירו שאין אדם יודע מה יקרה לו. מדהלה העיד כי היא ענתה לו "כל מה שיש לי לבני שלום" כשהיא מתכוונת לבנה המשיב, והוסיפה "אין לאף אחד להתערב בעניין זה...". העד טרי העיד "כשהיתה בבית החולים, היה שם שלום מדהלה... הוא אמר לה שתכתוב צוואה והיא אמרה שהכל של שלום, ועל כן, אין לה צורך בעשיית צוואה". זמן קצר לאחר חילופי דברים אלו עברה המנוחה את הניתוח, היא לא התאוששה ונפטרה כעבור ששה שבועות. העדים הנ"ל לא רשמו זכרון דברים ביחס לדברי המנוחה, ולא הפקידוהו בביהמ"ש כמצוות חוק הירושה, כאשר מדובר בצוואה בעל פה, אלא לאחר שחלפו למעלה מחודשיים מן המועד שבו אמרה המנוחה את הדברים. עיקר רכושה של המנוחה היה מחצית הבית בו התגוררה למעלה מ-30 שנה, יחד עם המשיב, ואשר רשום על שם שניהם בחלקים שווים. ביהמ"ש המחוזי קיים את האמרה הנ"ל של המנוחה כצוואת שכיב מרע, כמשמעותה לפי סעיף 23 לחוק הירושה, וקבע כי המשיב הוא הנהנה היחיד מעזבון המנוחה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 23(א) לחוק הירושה קוכע כי "שכיב מרע, וכן מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה, בפני שני עדים השומעים לשונו". על פי סעיף זה מוכרים שני סוגי מצווים: מצווה שהינו בגדר שכיב מרע, ומצווה הרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. באשר להתקיימות התנאים של מי שרואה עצמו "מול פני המוות" לצוות בעל פה צריכים להיות שני תנאים - האחד סובייקטיבי והשני אובייקטיבי. על פי התנאי הסובייקטיבי, על המצווה לראות עצמו מול פני המוות, ואילו מכח התנאי האובייקטיבי, מערכת הנסיבות צריכה להיות כזאת, שבמסגרתה יוכל המנוח באורח סביר לאמץ את הדעה, כי הוא עומד אל מול פני המוות. באשר לכך יש כבר מספר הלכות של ביהמ"ש העליון. מאידך, אשר לצוואת שכיב מרע, טרם נקבעה הלכה מפורשת. המונח "שכיב מרע" לא הוגדר בחוק והוא נקלט מן המשפט העברי. לפי המשפט העברי, קנה המידה, על פיו נקבע קיומו של מצב של שכיב מרע, הינו אובייקטיבי ומתמקד במצבו הגופני של האדם. בכך, אין כדי לייתר את החשיבות שהמשפט העברי מייחס לתחושתו הסובייקטיבית של המצווה, שהרי ההנחה היא, כי מודעותו של השכיב מרע לחומרת מצבו, היא היוצרת אצלו אותה גמירות דעת הנותנת תוקף לצוואתו.
ג. בענייננו אין צורך להכריע בשאלה אם נחוץ היסוד הסובייקטיבי, לצורך התגבשות מצב השכיב מרע, שכן אפילו לשיטת המערערים, שצריך יסוד סובייקטיבי, הרי בעת שהמנוחה שוחחה עם העדים היא היתה בגדר שכיב מרע. אשר ליסוד האובייקטיבי - עיון בתיק הרפואי מעלה כי כאשר אושפזה, בגילה ובמחלות שאובחנו בה, היה במצבה כדי
לענות על היסוד האובייקטיבי שבמצב שכיב מרע. אשר ליסוד הסובייקטיבי - מתוך חומר הראיות עולה כי בעת שהמנוחה שוחחה עם העדים כבר היתה מודעת לסכנת המוות הנשקפת לה ואף לסיכונים הכרוכים בניתוח המתוכנן. אכן, המנוחה לא הזכירה במפורש במסגרת אמרתה את עניין מותה הקרוב, ואולם אין שכיב מרע חייב לומר במילים מפורשות כי הוא מצווה מחמת דאגת המיתה ושכוונתו היא לצוות מה ייעשה בנכסיו לאחר מיתתו דווקא, אלא די שכוונה כזאת משתמעת מדבריו או מהנסיבות הסובבות את אמירתו.
ד. המערערים טוענים היעדר גמירות דעת של המנוחה לצוות, והם נתלים בדברי עדותו של העד טרי כי המנוחה השיבה להפצרותיו של מדהלה "שהכל של שלום ועל כן אין לה צורך בעשיית צוואה" ומכאן שלא התכוונה לעשות צוואה. אולם, לצורך ההתחקות אחר אומד דעתה של המנוחה באומרה דברים אלו, ניתן להסתייע בדברי עדותו של מדהלה, שלפיהם רק לאחר שהמנוחה הביעה את רצונה המפורש בקשר למה שייעשה ברכושה לאחר מותה, ראתה מקום לשלול את הצורך בעריכת צוואה פורמלית, מושג שהמנוחה זיהתה קרוב לוודאי עם צוואה כתובה.
ה. אשר לטענת המערערים כי המנוחה לא אמרה את דבריה מיוזמתה אלא כתוצאה מהפצרותיו של מדהלה - בטענה זו אין ממש. בשאלה שהציג מדהלה בפני דודתו, בנוגע לצוואתה, אין לראות משום הפצרה, ומכל מקום לא הוכח כי רצונה של המנוחה כפי שהתבטא בצוואתה הושפע בדרך כלשהי מפנייה זו.
ו. אשר לזמן הרב שחלף בין אמירת הדברים ע"י המנוחה לבין רישומם והפקדתם בביהמ"ש - ברישום הדברים כחודש לאחר שנאמרו אין אמנם כדי לקיים את דרישת סעיף 23(ב) לחוק הירושה, אולם אין בפגם זה כדי להביא לפסילת הצוואה. מכח סעיף 25 לחוק הירושה קנוייה לביהמ"ש הסמכות לקיים צוואה, אף אם היה פגם באחד ההליכים המפורטים בסעיפים 23-20, וזאת אם אין לו ספק באמיתות הצוואה. בענייננו, סבר ביהמ"ש על פי הראיות שבאו לפניו כי אין ספק באמיתות הצוואה ובכך אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אשר מעוז למערערים, עו"ד זאב טלמור למשיב. 6.8.90).

ע.א. 757/88 - ברמן קלריסה נגד אילון חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה).

א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים והגישה תביעת פיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כתוצאה מפגיעותיה נשארה המערערת נכה בשיעור %5 בשטח הנוירולוגי ו-%10 בשל פגיעה באוזן. התאונה היתה קלה יחסית ומאז התאונה יש למערערת מחושים סובייקטיבים והפרעה קלה בהתאמה הסוציאלית, אין לה נוירוזה טראומטית, היא עובדת כרגיל ומנהלת את משק ביתה ולא היו לה טיפולים רפואיים במשך שנתיים. בביהמ"ש המחוזי הסכימו הצדדים כי ביהמ"ש יתן פסק דינו על דרך הפשרה, בהסתמך על סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, לאחר שיומצאו לו מסמכים והצדדים יטענו טענותיהם. לאחר המצאת המסמכים ושמיעת טענות הצדדים פסק ביהמ"ש המחוזי פיצויים של 34,000 ש"ח בצירוף הוצאות ושכר טרחה. הערעור על שיעור הפיצויים נדחה.
ב. המערערת עובדת בעבודה ובמשק ביתה כרגיל ולא חלה ירידה בהכנסתה עקב התאונה. במצב דברים זה, גם אם נעדרה המערערת לאחר התאונה תקופה מסויימת מעבודתה ונגרם לה הפסד עקב כך, וגם אם בעתיד עלולים להיגרם לה הפסדי הכנסה כלשהם, וגם אם מתחשבים בסכום הפיצוי על נזק לא ממוני, אין לומר שסכום הפיצויים המגיע כיום לכדי 50,000 ש"ח מצדיק התערבות בו. לכך יש להוסיף כי הצדדים הסכימו שפסה"ד ינתן על דרך הפשרה, וכשהסכימו על כך, נתנו לביהמ"ש שיקול דעת רחב לפסוק על דרך הפשרה, ורק במקרים חריגים יתערב ביהמ"ש שלערעור בסכום שנפסק.

ג. בסיכומיו העלה ב"כ המערערת טענה כי פסה"ד לא היה מנומק ולדעתו גם פס"ד על דרך הפשרה חייב להיות מנומק. טענה זו אין לקבל. בהסכמה על מתן פס"ד לפי סעיף 4 לחוק, הכוונה היא למסור לביהמ"ש להכריע בסכסוך שבין הצדדים ע"י כך שיפסוק את סכום הפיצוי הכולל על דרך הפשרה. אין הכוונה לסכום שיקבע על יסוד הנמקה מפורטת בדבר דרך החישוב של פריטי הנזק השונים.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד איתן דר למערערת, עו"ד ח. גלזר למשיבה. 5.8.90).

ע.א. 390/88 - משה ועדין שהם נגד שאול מגנצי

*טענה של הפרת הסכם(מחוזי ת"א - ה.פ. 1264/87 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1964 נחתם הסכם בין המערערים לבין המשיב ושני שותפיו לעבודות קבלנות בנין, אשר לפי התחייבו הקבלנים להעביר למערערים זכות חכירה במקרקעין ולבנות עליהם ביתן לתעשייה. השטח בו נמצאים המקרקעין לא עבר הליך של פיצול (פרצלציה) ועובדה זו מנעה מאת הקבלנים את האפשרות לרשום את זכות החכירה שלהם ולהעביר במירשם המקרקעין את זכות החכירה על שם המערערים. סעיף 5 בהסכם קובע "צד ב' (המערערים) מצהיר שידוע לו שחלקת האדמה הנ"ל טרם נרשמה על שם צד א' (הקבלנים)... וצד א' מתחייב לרשום או לגרום שהביתן שנמכר לצד ב' יירשם... על שם צד ב'... תוך שנה אחת מהיום בו יודיע המינהל בכתב שהוא מוכן להעביר את החלקה במשרד ספרי האחוזה...". הקבלנים בנו את המבנה והעבירו אותו לחזקתם של המערערים, אך למרות שעברו למעלה מ-25 שנה טרם בוצע הרישום במירשם המקרקעין. המערערים ביקשו לצוות על המשיב לרשום בספרי האחוזה את זכות החכירה וביהמ"ש דחה את הבקשה, נוכח מכתב מיום 30.6.87 שנתקבל מאת מינהל מקרקעי ישראל, בו נאמר כי אין עדיין אפשרות לרשום את הנכס מחמת היעדר פרצלציה. הערעור נדחה.
ב. עיון בהסכם שנחתם בין הצדדים מגלה, כי על המשיב לקיים את החיוב שנטל על עצמו, במסגרת סעיף 5 להסכם, תוך שנה מן היום בו יודיע המינהל בכתב שהוא מוכן לבצע את הרישום. כל עוד לא מודיע על כך המינהל בכתב, אינו מתגבש החיוב המוטל על המשיב מכח אותו סעיף, ומכאן שטרם הבשילה זכותם המקבילה של המערערים. מכיוון שמדובר בחיוב שהצדדים הסכימו במפורש על דרך קביעת העיתוי לקיומו, אין אפשרות להיזקק לכלל המחייב ביצועם של חיובים חוזיים שלא נקבע מועד לקיומם תוך זמן סביר. לטענת המערערים כי מחדלם של המשיב ושל שותפיו מנע מן המינהל לבצע פרצלציה ולרשום את הזכויות במקרקעין לא נמצא ביסוס כלשהו בחומר הראיות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ב. רוזן למערערים, עו"ד י. הוס למשיב. 6.8.90).

ע.א. 514/89 - איריס מורד קטינה נגד נדיה מורד

*חיוב האם בהוצאות מדור הבת כאשר נקבע בהסכם הגירושין כי הבת תהיה אצל האם(מחוזי ת"א - מ.א. 4470/88 - הערעור נתקבל).

א. לפי הסכם גירושין בין אביה של המערערת ואמה (המשיבה) נקבע כי "הבת איריס תישאר בידי אמה עד הגיעה לגיל 18". הבת היא כיום כבת 16. האב חוייב לפי ההסכם בתשלום דמי מזונות עבור הבת בסכום של 400 דולר לחודש. האם עזבה את הארץ ומתגוררת בספרד והבת נשארה בארץ. הדירה שבה התגוררו האם והבת הושכרה ע"י האם תמורת 1,100 דולר לחודש. הבת סירבה להתלוות לאם לספרד ומתגוררת עתה עם אביה. הבת הגישה תובענה נגד האם למזונות (מדור) על בסיס חובת האם לשאת במזונות הבת מדין צדקה והתחייבותה החוזית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התנייה שבהסכם הגירושין
בעניין השארות הבת בידי אמה עניינה זכות האם ולא חובתה, ובאשר למזונות קבע כי במזונות הבת חייב לפי דין תורה האב בלבד. הערעור נתקבל.
ב. ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם, וחובותיהם מוגדרות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. מכאן החובה לדאוג לצרכי הקטין, והספקת מקום מגורים היא בין הצרכים של הקטין. כאשר נקבע מקום שהותה של הקטינה לפי הכרעה שיפוטית, לא בוטאה בכך רק רשות המוענקת לאם להחזיק בבת אלא גם חובתה. אין האם יכולה לוותר כאילו על זכות המשמורת, כל עוד לא הוסדר העניין בהסכמה או לפי הכרעה שיפוטית אחרת. שאם לא כן, עלולה הבת להישאר ללא קורת גג. בעייה זו נפתרה עתה מעשית כי הבת עם אביה.
ג. אשר לשאלה אם זכאית הבת לדרוש מן האם השתתפות בכיסוי צרכיה ובעניין דנא המדור - נפסק לא אחת כי לעניין מזונות הילד מדין צדקה שווים האב והאם ובלבד שיש לאשה האמצעים הדרושים כדי לחייבה. ביהמ"ש המחוזי לא בחן את שאלת צרכיה הכספיים של הקטינה מבחינת מדור ויכולת האם ליטול חלק בכיסויים כחובתה לפי הדין. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי להשלמת הדיון.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערערת, עו"ד ציון סמוכה למשיבה. 13.8.90).

בש"פ 3448/90 - חטאם בן חוסין שראפי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה לשוטר)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. שוטר ניגש לרשום דו"ח לאחיו של העורר והתפתח אירוע שבו הותקף השוטר ונגרמה לו חבלה חמורה. העורר הואשם יחד עם אחיו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות וגרימת חבלה חמורה לשוטר במילוי תפקידו, וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ואילו אחיו שוחרר בערובה. יש בידי התביעה ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את העבירה באלימות רבה ובכך די כדי לכלול את העבירה בתחום הוראת סעיף 21א'(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. חומרת העבירה כשלעצמה אינה מהווה עילה למעצר אלא בעבירות שהחוק קובע, והעבירה בעניין דנא היא אחת מהן. נותרה הטענה כי ביהמ"ש טעה בכך שלא שיחרר את העורר בערובה הן מהנימוק שנעשתה אפליה בין העורר לבין אחיו, והן מהטעם שאפשר היה להשיג את מטרת המעצר גם בדרך של שחרור בערובה. גם טענה זו אין לקבלה. חלקו של העורר בתקרית היה הדומיננטי והאלים ואילו אחיו ניסה למנוע ממנו מלבצע חלק ממעשי התקיפה שביצע, ואלמלא העורר לא היה האח מסתבך כלל באירוע. מכאן כי פגיעת העורר מסוכנת יותר לציבור ואין לדבר כאן על אפליה. ההצעה לשחרר את העורר בערובה באופן שיהיה תחת פיקוח מעבידו אינה מעשית שכן העורר מועסק במסירת סחורות ללקוחות ובעבודה כזו אין עינו של המעביד יכולה להיות פקוחה עליו.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד זילברברג לעורר, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 17.8.90).

בש"פ 3258/90 - עלי בן מחמד עטיה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (זיוף רישויו של רכב גנוב)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בכך כי קיבל לרשותו רכב גנוב, זייף את זהותו של הרכב ואיפשר את מכירתו באמצעות אחד בשם מצרי. אותו מצרי גם סיפק לעורר רכב ישן, ממנו נלקחו הפרטים והנתונים שעל פיהם זוייף הרכב הגנוב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, והסניגור טוען בערר כי חומר הראיות קלוש; כי העורר הופלה לרעה
לעומת מצרי ששוחרר בערובה ; כי השופט הסתמך בהחלטתו לשחרר את מצרי על הודאתו של הלה בעת החקירה ונימוק זה חייב היה להשפיע דווקא בכיוון ההפוך ; כי משפטו של העורר לגופו של עניין יוכל להישמע רק לאחר סיום משפטו של מצרי וטרם ידוע מתי יתקיים משפט זה והדבר כרוך איפוא בעינוי דין כלפי העורר. הערר נדחה.
ב. בעניין הראיות לכאורה - קיימות ראיות בידי התביעה במידה סבירה לביסוס האישומים נגד העורר לכאורה. אשר לשאלת ההפליה - חשוב לשמור על התודעה, גם בין הנאשמים ומשפחותיהם, כי החלטות ביהמ"ש מתקבלות באופן אשר לא יהיה נוגד את תחושת הצדק ולא יהווה הפלייה בין שותפים. צודק הסניגור גם בכך כי הודאתו של מצרי בחקירה אינה יכולה לשמש נימוק להבחנה בין השניים לטובתו של המודה. להיפך, הודאה באשמה, אשר בסופו של דבר עשוייה לשמש אמנם נסיבה מקילה ביחס לעונש, תיזקף לחובת הנאשם בשלב של הדיון בעניין המשך המעצר שכן היא מסירה במידה רבה את החשש שמא נשללת החרות מאדם חף מפשע.
ג. ברם, מסתבר כי הנימוק הדומיננטי של השופט באשר לשחרור מצרי ומעצר העורר היה שונה. הוא שוכנע מהתמונה בשלמותה, היינו מעברו הלא חמור של מצרי, מהודאתו וממהות המעשה שבוצע על ידו במסגרת הקשר, כי אין צפוייה מנאשם זה סכנה לציבור אם ישוחרר בערבות, ולעומת זאת, העורר שהורשע כבר בעבר בעבירות זיוף ומירמה ואשר נחשד כמי שביצע בפועל את מעשי הזיוף עלול להוות סכנה לציבור אם יאופשר לו להשתחרר. נותרת הטענה של עינוי הדין הנובע מהצורך להמתין עד לסיום משפטו של מצרי, ואולם השופט לא התעלם מנקודה זו, אך סבר כי בהתחשב בהודאתו של מצרי יש מקום לתקווה שמשפטו לא יארך זמן רב, כך שמשפטו של העורר יוכל אף הוא להתברר בהקדם. אם ישתהה בירור המשפט יוכל העורר לבקש עיון חוזר במעצר.

(בפני: השופט בך. עו"ד סלע לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 2.8.90).

בש"פ 3392/90 - מדינת ישראל נגד מוניר עסאללה

*שחרור בערובה (הכנת בקבוקי תבערה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב ועוד נאשם הואשמו כהשתתפות בהבאתם של בקבוקים וכן סולר ובנזין לצורך הכנת בקבוקי תבערה, שיועדו לזריקה על בתים ואנשים מכפר עראבה שנחשדו בשיתוף פעולה עם שלטונות ישראל. אחד הבקבוקים אף נזרק לביתו של אחד מתושבי הכפר. לפי הודעה של אחר העדים שנמסרה במשטרה, שהיא הראייה המרכזית של התביעה, הנאשם השני רק נכח במקום הכנתם של הבקבוקים אך אין ראיה שהיה שותף להכנה עצמה. השניים הואשמו בהחזקה ונשיאה של נשק שלא כדין והתביעה ביקשה לעצרם עד תום ההליכים. הבקשה נענתה בחיוב ועל כך הגיש הנאשם השני ערר לביהמ"ש העליון. עררו נתקבל למעשה בהסכמה והוא שוחרר בערובה. לאחר שהנאשם השני שוחרר בערובה הגיש המשיב בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון מחדש במעצרו כאשר הנימוק הוא עקרון השוויון ואיסור הפליה בין נאשם לנאשם. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי על אף שפעילותו של המשיב היתה גדולה יותר מאשר של הנאשם השני, הרי השוני הוא לא עד כדי כך שיצדיק שחרורו של האחד ומעצרו של השני. לפיכך הורה על שחרור המשיב בערובה. הערר נתקבל.
ב. השאלה המתעוררת היא אם קמה עילת מעצר נגד המשיב, ואם כן - האם יש שוני בין המעשה המיוחס למשיב לבין המעשה המיוחס לנאשם ששוחרר. על השאלה הראשונה השיב ביהמ"ש המחוזי בחיוב, בהחלטתו לעצור את שני הנאשמים, בקבעו שקיימת עילת מעצר ושאין להשיג את מטרת המעצר אלא במעצרם בפועל. אכן, המעשה המיוחס למשיב הקים עילת מעצר, שכן המעשה, נסיבותיו ומהותו מעלים חשש סביר לפגיעה בבטחון הציבור ובשלומו אם המשיב יהלך חופשי. השאלה השניה והעיקרית היא אם יש שוני בין מעשיהם
של שני הנאשמים, כדי כך שיש לעצור את האחד אף שהשני שוחרר. התשובה לכך היא חיובית. בעוד שהנאשם השני רק נכח במקום ההכנה של בקבוקי התבערה, וחלקו במעשה אינו ברור, המשיב נטל חלק פעיל וברור בהבאת הבקבוקים והדלק והכל לצורך הכנת בקבוקי תבערה. שוני זה מחייב התייחסות שונה לשני הנאשמים, והתייחסות שונה זו מביאה למסקנה שעל המשיב להיות במעצר עד תום ההליכים, לבל יסכן, בהיותו חופשי, את שלום הציבור, בעוד שניתן היה לשחרר את הנאשם השני מן המעצר, בהיעדר חשש סביר כי יסכן את שלום הציבור. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט בן יאיר. עו"ד שדמי למערערת, עו"ד מויאל למשיב. 1.8.90).

בש"פ 3361+3447/90 - מדינת ישראל נגד מאיר כהן

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (שוד)(הארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב הואשם יחד עם שנים אחרים בשוד של 100,000 ש"ח תוך כדי איום בנשק, גניבת רכב והשמדתו וקשירת קשר לשדידת 3 חנויות. המשיב נעצר עד תום ההליכים והוא מגיש מחדש ערר על המעצר ומאידך מבקשת המדינה הארכת מעצרו של המשיב מעבר לשנה. עררו של המשיב נדחה ובקשת המדינה נתקבלה.
ב. העדות המרכזית של התביעה היא של העד פרץ שהוא עד מדינה. טוען המשיב כי בחומר הראיות אין סיוע לעדותו של פרץ, כך שאין סיכוי להרשעה. טענה זו אין לקבל. במסגרת הדיון בבקשת המעצר אין ביהמ"ש בוחן אם מצוייה בחומר הראיות ראיית סיוע או דבר לחיזוק.
ג. אשר לבקשת המדינה להארכת המעצר מעבר לשנה - עד כה התקיימו שתי ישיבות להבאת ראיות, בחודש יולי, ועד לישיבות אלו בוטלו כמה וכמה ישיבות, בשל היעדר ייצוג של הנאשמים ובשל חילופי ייצוג. המשך המשפט נקבע לחמש ישיבות בחדשים אוקטובר ונובמבר, כאשר בחודש ספטמבר לא נקבעו ישיבות לפי בקשותיו של הסניגור. בנסיבות אלה ניתן לומר שמשפטו של כהן התנהל בקצב משביע רצון, ואם היו בו דחיות, הן נגרמו במידה רבה בשל התנהגות המשיב והנאשמים האחרים. אמנם גם בתקופה המוארכת לא יסתיים המשפט, אך אין זה מצב שלפיו סיומו של המשפט אינו נראה באופק.

(בפני: השופט בן יאיר. 8.8.90).

בש"פ 3466/90 - אמנון מזרחי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות ומעשי אלימות)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בהתפרצות למטרת גניבה שבוצעה תוך מעשי אלימות במתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. די באישום האמור כדי להקים עילת מעצר על פי סעיף 21א'(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, באם קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וראיות כאלה אכן קיימות. טענתו של הסניגור היא כי טרם נבדקה טענת אליבי שהעלה העורר ואולם את טענת האליבי טען העורר לראשונה בפני ביהמ"ש, בעוד שבחקירתו, כשנשאל למעשיו ביום המקרה, השיב העורר כי אינו יכול להשיב וכי הוא זקוק לזמן כדי לחשוב. משקלה של טענת האליבי המאוחרת קטן לעומת הראיות לכאורה הקיימות בתיק. אך עדיין יש לשקול אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, והתשובה לכך היא כי בנסיבות המקרה שחרור בערובה לא ישיג את המטרה. לעורר הרשעות קודמות חוזרות בעבירות רכוש ובעבירות של תקיפה ושל איומים, ובעת ביצוע העבירות נשוא כתב האישום הנוכחי היו תלויים נגד העורר שני עונשי מאסר על תנאי. קיים לכן חשש כי אם העורר ישוחרר הוא ימשיך לסכן את הציבור.