בש"פ 5659/90 - מדינת ישראל נגד פלונית
*מעצר עד תום ההליכים (הריגה)(הערר נדחה).
א. המשיבה, קטינה ילידת 1973, הואשמה בהריגה והעוררת ביקשה לעצרה עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה נגד המשיבה וקיימת עילה מספקת לעצרה על פי סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי. בהמשך שקל ביהמ"ש אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בנאשמת חמורים פחות, כאמור בסעיף 21א(ב)(1) לחוק. מסתבר מהודעתו של פסיכיאטר בביה"ח גהה כי המשיבה סובלת מהפרעות אישיות, היתה כבר מאושפזת בעבר בביה"ח והועברה לבסוף לביה"ח גהה שם אושפזה במחלקת נוער סגורה במשך שמונה חודשים. ביהמ"ש המחוזי החליט כי אשפוזה של המשיבה במחלקה סגורה לנוער בביה"ח גהה עונה, לפי שעה, על צרכי הבקשה למעצר. ההחלטה מכילה גם הוראות לשירות בתי הסוהר לדאוג להבאת המשיבהלדיונים הבאים בביהמ"ש. ב"כ המדינה רואה בהחלטה האמורה החלטת מעצר ושחרור בערובה ומאחר וזו החלטה לעצור, טוענת ב"כ המדינה, הרי שחלות כאן הוראות סעיף 6א(ב)(ג) של החוק לטפול בחולי נפש. לחילופין, אם אין זו החלטה לעצור, חלות הוראות סעיף 6(ה) לחוק הנ"ל. כך או כך הפסיכיאטר המחוזי הוא המוסמך לקבוע היכן יאושפז החולה. הערר נדחה.
ב. ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי אינה החלטת מעצר. נקבע בה כי קיימות ראיות לכאורה ועילה מספקת למעצר, אך ההחלטה שניתנה אינה החלטה לעצור. ההחלטה ניתנה לאחר בחינת השאלה אם תחליף למעצר יכול להשיג את מטרת המעצר וזו החלטה לפי סעיף 21א(ב)(1) שלפיו לא יצווה ביהמ"ש על מעצר אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ובתנאי שחרור...... ברור איפוא שהדרך להחלטה לשחרורבערובה ובתנאים אינה עוברת דרך החלטה לעצור. אלו הן שתי דרכים חלופיות, והערכאההראשונה בחרה בשניה מביניהן, הדרך של שחרור בערובה ובתנאים. ההוראה ששירות בתי הסהר הוא שידאג להופעתה של המשיבה לדיוני ביהמ"ש היא חלק מתנאי השחרור ואינה מלמדת על כך שההחלטה היא החלטת מעצר.
ג. התוצאה הנובעת מהעובדה שאין לפנינו החלטה לעצור את המשיבה, היא שסעיף 6א לחוק לטיפול בחולי נפש על סעיפי המשנה שלו אינו חל כאן. גם הוראות סעיף 6 לחוק הנ"ל אינן חלות כאן. רק אם בשלב כלשהו של הדיון תעלה ההגנה טענה שהמשיבה אינה מסוגלת לעמוד לדין, או אם ביהמ"ש ימצא כי המשיבה ביצעה את העבירה המיוחסת לה, רק אז תקומנה לביהמ"ש הסמכויות לפי סעיף 6 לחוק. שאלה אחרת היא אם ביהמ"ש עשה שימוש נכון בשיקול דעתו בהוראה על תחליף מעצר בדרך של אישפוז במחלקה הפסיכיאטרית והתשובה היא חיובית.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד פריינט למשיבה. 13.12.90).
ע.פ. 404/88 - גרשון אמיל מנשרוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *בקשה לגביית עדות בערעור(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע ברצח ובעבירה של נסיון לשוד. עם פתיחת הדיון בערעור ביקש הסניגור כי ביהמ"ש העליון יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי ויורה על גביית עדות מפי המערער. הרקע לבקשה הוא שהמערער מסר אימרה למשטרה שנתקבלה בביהמ"ש המחוזי. בעת הדיון, בשלב ההגנה, סירב המערער למסור עדותמפורטת, אך התכחש לאמיתות הדברים המובאים באימרה. העבירה המיוחסת למערער בוצעה,לפי כתב האשום, יחד עם אדם אחר, המערער אף הוזמן להעיד במשפטו של השני, אך בעמדו על דוכן העדים שמר על שתיקה מוחלטת והנאשם זוכה בדינו עקב היעדר ראיות.
טענת הסניגור היא כי שתיקתו של המערער בביהמ"ש המחוזי ובמשפטו של השותף, היתה תוצאה של איומים שהופנו כלפיו, אולם עתה החליט למסור את גירסתו במלואה, ולפיה לא היה שותף לביצוע הרצח אשר היה מעשה ידיו של האדם האחר הנ"ל. גביית העדות נועדה לאפשר בערעור תיקון גירסת המערער במשפטו, וזאת על מנת להדגיש את השוני בין התנהגותו של המערער בעת הנסיון לשוד ובין זו של מי שפעל יחד עמו, וכדי להעביר את האשמה על השני, שכבר זוכה עקב שתיקת המערער. לפיכך נדחתה הבקשה לגביית ראייה נוספת בשלב הנוכחי וגם הערעור על ההרשעה נדחה.
ב. ההרשעה התבססה על תיאור נסיבות כפי שעלו מן האימרה וההודייה של המערער באוזני הסוכן. כן נמצא דבר מה נוסף בשיחזור שביצע המערער ובהשוואה עם פרטים עובדתיים שונים שהעלה המערער ואשר יכול היה לדעת אותם רק מי ששהה במקום בעת ביצוע העבירה. הבדיקה שלאחר המוות שנערכה על ידי המכון לרפואה משפטית תאמה אף היא את תיאורי המערער בקשר למעשי האלימות שהופעלו.
ג. הסניגור טען כי אין לייחס למערער את מעשה הרצח, כי כל שהסכים עם שותפו היה ביצועו של שוד תוך כדי איום, ולא היתה לו כוונה לפגוע בקרבן העבירה. אמנם בשלב הראשון של השוד דקר את הקרבן בצורה קלה בצווארו באמצעות סכין ואף הנחית מכה בפניו של הקרבן שגרמה לפרץ דם רב, אולם לאחר מכן, עזב את קרבן העבירה והשני הואשהנחית מהלומות ודקירות סכין קטלניות, ודבר זה לא היה בגדר צפייתו של המערער. אין לקבל טענות אלה. שני מבצעי השוד הגיעו למקום ביצוע העבירה אחרי תכנון מראש של המעשה כשהם רעולי פנים ומצויידים בסכינים, והפעלת האלימות היתה בגדר המוסכם מראש. המערער, לפי דבריו, הצמיד סכין לצווארו של הקרבן וגרם לו לדקירה בצוואר וגם הנחתת מכה בראשו של הקרבן היתה בין סיבות המוות. אין לנתק בין המעשה שהוכח ושנעשה על ידי המערער לבין התוצאה שעליה הצביע דו"ח הנתיחה.
ד. אולם, עיקרו של דבר, לא היה מקום לפטור את המערער מאחריות לתוצאה הקטלנית, גם לו הונחתה הדקירה או המכה קטלנית על ידי האדם האחר. אחריותו של המערער עולה במקביל הן מהוראות סעיף 26 לחוק העונשין והן מסעיף 38 לחוק יחד עם האמור בסעיף 300(א)(3) הדן בגרם מותו של אחר, במזיד, תוך ביצוע עבירה או תוך הכנה לביצועה או כדי להקל על ביצועה. הנחתת המכה והחדרת הסכין לצוואר, שהוא מקום רגיש ובעל סיכון מיוחד, מצביעים על כוונת המערער, הנלמדת לא אחת מן הנסיבות. הכוונה גם עולה מצורת ההכנה לביצוע העבירה ומהנשק שהכינו לקראתה. בהתחשב בסוג האלימות שהופעל על ידי המערער רשאי היה ביהמ"ש להסיק כי הוא צפה מראש פגיעה חמורה בקרבןהעבירה, וכי התוצאה הקטלנית היתה בגדר תוצאה מסתברת של המהלכים שבהם נקטו המערער והאדם האחר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נתן רוזנברג למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 23.12.90).
על"ע 2175/90 - עו"ד יצחק דויד נגד בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד
*השעייה לצמיתות מחברות בלשכת עוה"ד(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בשורה של עבירות משמעתיות שעניינן סיגנון וביטויים פוגעים ומעליבים בהם נקט בע"פ ובכתב כלפי אנשים וגורמים שונים, ביניהם הוועד המחוזי שללשכת עוה"ד, הקובל בביה"ד המשמעתי, חברי ביה"ד ונושאי תפקידים ציבוריים אחרים. ביטויים אלה כללו, בין היתר, אמירות והתבטאויות כגון: "הייל היטלר... השנאה העיוורת שלך מסריחה עד אילת... חיות טורפות... בית דין של אינקויזיציה... משטר נאצי... וכד'". העבירות בהן הורשע המערער אינן חדשות עימו. כבר בעבר הורשע בעבירות דומות ונדון לא אחת לעונשי השעייה משמעותיים, אך בכל אלה לא היה כדי
להרתיע את המערער מעבירות דומות. על רקע זה החליט ביה"ד המשמעתי להשעות את המערער לצמיתות מחברותו בלשכה. ביה"ד הארצי שדחה את ערעור המערער אמר כי "בדרך כלל העונשים המשמעתיים החמורים של הוצאה מהלשכה או של השעייה לתקופה ארוכה אינם הולמים עבירה של התבטאויות, גם אם הן אינן הולמות את מקצוע עריכת הדין, ותהיינה חמורות ככל שתהיינה... אך המקרה שלפנינו הוא מיוחד במינו, יוצא דופן וללא תקדים...". הערעור נדחה.
ב. עניינו של המערער אינו בכך שבמקרה זה או אחר יצא מגדרו, ובשל כעס חולף, חרג מגבולות המותר בהתבטאויותיו. גם התנהגות כזו של עו"ד אינה הולמת, אך המיוחד במקרהו של המערער כי הוכיח במעשיו והתנהגותו, שבאופן שיטתי אין הוא יודע ריסון כהתבטאויותיו וכל העונשים שהושתו עליו לא היה בהם כדי להסירו מהדרך הרעה של לשון בוטה ופוגעת בצורה קיצונית, בה הוא נוקט בשיטתיות לאורך שנים. במעמדו ובהתנהגותו מכפיש הוא מקצוע שלם, מזיק ללקוחותיו, ועברו העשיר מלמד שאין סיכוי כי יסור מדרכו זו. בנסיבות אלה אין מקום להתערב במסקנה כי יש להשעותו לצמיתות מחברות בלשכה.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד חובב למערער, עו"ד ברטל למשיב. 26.12.90).
רע"א 3973/90 - עזבון המנוח אשטואן קרטס ואח' נגד דורה קרטס
*תיקון כתב תביעה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בדצמבר 1984 ניתן בביהמ"ש המחוזי פס"ד לטובת אלמנתו של המנוח כנגד בתו מנישואין ראשונים הקובע כי "כל הנכסים מכל סוג שהוא... שהיו למנוח... ביום מותו... היו רכושם המשותף..." של המנוח ושל אלמנתו. ביום 4.11.85 ניתן באותו בית משפט פס"ד שלפיו תועברנה לבת (המבקשת השניה) מחצית הזכויות בדירה שבגבעתיים שניתנה במתנה על ידי המנוח לבתו. בשנת 1988 הגישה האלמנה (המשיבה דנן) תובענה חדשה בה טענה שבשנת 1979 העביר המנוח שלא כדין כספים וניירות ערך שהיו לו בבנק שויצרי לאדם אחר ולפיכך תבעה את מחצית שווים מהבת וממנהלי העזבון על יסוד בעלותה המשותפת בהם ובעילה של גזילה. ביום 10.6.90 עתרה האלמנה לתקן את כתב התביעה בשנים אלה : ע"' תוספת שלפיה "היתה בעלת מחצית הנכסים האמורים, שהמנוח השתלט עליהם ואחר כך העבירם... תוך שהוא פועל שלא כדין... תוך גניבה, תרמית..."והעזבון אחראי כלפי המשיבה ; שיש לבטל את המתנה שניתנה לבת. ביהמ"ש המחוזי התיר את התיקון. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי כשהתיר את התיקון הראשון. נכון שמי שמאשים את רעהו במעשה תרמית חייב לפרט את טענתו, אך במקרה דנן אין המשיבה סומכת את טענותיה על עובדות נוספות על אלה שנזכרו בכתב התביעה, ויתכן שהתיקון אפילו מיותר. לעומת זאת יש ממש בהשגות המבקשים, הבת ומנהלי העזבון, כלפי התיקון השני. תביעתה של המשיבה ל"משפט חוזר" לענין מחצית הדירה שהועברה לבת נעדרת כל עילה. בתצהיר שניתן מטעם המשיבה נאמר כי "מן הדין לסתור ולבטל את (פסק הדין) הנ"ל בדבר רישום חצי הדירה על שם הבת, שכן במועד מתן המתנה... כבר גזל וגנב המנוח את חלקה של האלמנה ברכוש, ולכן באותו מועד היה מנוע מלתת את חלקו בדירה לאחרים". הסעד שנתבקש היה כי הזכויות במחצית הדירה יחזרו וירשמו ע"ש המנוח וישמשו כבטוחה לביצוע פסה"ד שינתן בתביעה בדבר "גזל" של המנוח מאשתו. בעניין זה הדין עם המערערים.
ג. מלבד לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) אין כל הוראת דין המאפשרת ביטול הענקות רכוש של חייבים, ולא נטען במקרה דנן שהעזבון חדל פרעון או שנתמלאו
התנאים לביטול ההענקה. לכאורה יכול היה המנוח לנהוג מנהג בעלים בנכסיו ולתתם במתנה גם כשהעביר מרשותו שלא כדין נכסים אחרים שלאשתו היו זכויות בהם.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מ. הוברמן למבקשים, עו"ד גב' מירה וולף למשיבה. 10.12.90).
ע.א. 663/87 - ד"ר תקוה נתן נגד ציפורה ודוד גרינר
*זכות במוניטין בחלוקת רכוש. *התנהגות בתום לב בין יורשים(מחוזי חיפה - ת.א. 235/82 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת היא בתו של המנוח נתן גרינר מאשתו הראשונה שנפטרה בשנת 1928. המשיבה היא אלמנתו של המנוח, והמשיב השני הוא בנם של המנוח ושל המשיבה. המשיבה נישאה למנוח בפולין בשנת 1934, והמנוח נפטר ביום 26.12.80. המנוח רכש בארץ, בין היתר, בית מרקחת בחיפה, נשוא הערעור, (להלן: הנכס). השאלות שבמחלוקת היו אם הלכת השיתוף חלה על חלקו העסקי של בית המרקחת וכולל המוניטין שלו, ואם מגיע למערערת שכר ראוי עבור שימוש המשיבים באותו נכס. עוד בשנת 1979 העבירו המנוח והמשיבה שליש בנכס למערערת, שליש לבן (המשיב) ושליש נותר רשום על שמם של שני בני הזוג. בצוואתו נתן המנוח הוראות שונות לגבי נכסיו. בסעיף 7 של הצוואה הורה כי "לבתי ד"ר תקווה נתן ובני דוד גרינר יהיה לכל אחד מהם לא רק זכות של שליש בבעלות של בית המרקחת... כי אם גם זכות... בנוגע לערך העיסקי של בית המרקחת...". את בית המרקחת, ניהל, לאחר פטירת המנוח, המשיב דוד שהוא רוקח וכן האלמנה. באוקטובר 1983 סגרו המשיבים את העסק משום שסרבו להמשיך בשותפות עסקית עם המערערת, שותפות שנכפתה עליהם על ידי הוראות הצוואה של המנוח, שלפיה יש לחלק את ההכנסות העתידיות בין האלמנה ושלושת הצאצאים, בעוד עול ניהול בית המרקחת היה בעיקרו על דוד. לאחר סגירת העסק ביום 2.10.83 עמד הנכס ריק עד 1.9.85 ואז הושכר בהסכמת הצדדים עד לספטמבר 1988 על כל ציודו כבית מרקחת. בד בבד נקט דוד בהליך נפרד לפירוק השיתוף במקרקעי הנכס וכעבור שנים הצליח לרכוש את הנכס במכירה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עלה בידי המשיבה להוכיח כי היא זכאית למחצית הזכויות בערך העסק מכוח הלכת השיתוף בנכסים בין בני הזוג, אך לא קבע את גבהו של הערך העיסקי. בהתאם לכך הצהיר כי לאלמנה %50 בעסק בית המרקחת, להבדיל מהמקרקעין. תביעת המערערת לשכר ראוי עבור התקופה בה לא נעשה שימוש בנכס נדחתה. כאמור נסגר העסק באוקטובר 1983 ובעקבות תביעתו של דוד לפירוק השיתוף רכש אותו בהוצאה לפועל, במחיר של 156,000 דולר, והוא פתח וניהל את בית המרקחת על פי הרשיון שהיה למנוח ובשמו הקודם "הרצליה". הפעולות שנעשו על ידי המשיבים כשסגרו את העסק נועדו למנוע מכירתו כעסק פועל על רשיונו והמוניטין שלו ומכל אלה נהנים כעת המשיבים. ביהמ"ש המחוזי לא התייחס בפסק דינו לערך המוניטין של בית העסק ולא קבע למערערת חלק ממוניטין אלה. לטענת המערערת בדבר זכותה לחלק מהמוניטין השיבו המשיבים תשובה כפולה: ראשית, העסק נסגר באוקטובר 1983 ולפיכך אין צורך בקביעת שווי מוניטין שלא נמכרו כלל ; שנית, המוניטין של העסק שייך כולו לדוד. הערעור נתקבל באשר לעניין המוניטין.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי למשיבה מחצית הזכויות בבית המרקחת מכח הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג. הלכה השיתוף נובעת מאורח חיי הנישואין של בני הזוג ומהתנהגותם הכללית בענייניהם הכספיים והרכושיים. באין כוונה אחרת העולה מאורח חיים זה, קמה חזקה על בני זוג הגרים ביחד ובשלום ובמשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות שווה בנכסיהם, הנרכשים במהלך חיי הנשואין. אין איש חולק כי המנוח ואשתו חיו חיים תקינים במשך עשרות שנים וכן רכושם נרכש במאמץ משותף באשר
שני בני הזוג עבדו בבית המרקחת. אכן, כיום קיימת בפסיקה אבחנה לעניין חזקת שיתוף בנכסים בין נכס עיסקי לעומת נכס משפחתי, וכאשר דנים בהחלת שיתוף בקשר לנכס עיסקי מן הראוי לבחון במשנה זהירות את נסיבות המקרה, אך בענייננו גם בבדיקה מחמירה יותר עולה כי בני הזוג התכוונו לשיתוף בנכס עיסקי זה.
ד. אשר לטענת המערערת נגד הקביעה כי יש למשיבה %50 בעסק, בנימוק שבמשך שנה תמימה לאחר פטירת המנוח לא העלתה האלמנה טענה כזו - ראשית, זו היתה תקופה בה היחסים בין בני המשפחה היו תקינים, העסק עדיין הופעל תוך הסכמה וגם לאלמנה היה חלק ברווחים. מעבר לכך, מדובר בהלכה משפטית שביהמ"ש מיישם או איננו מיישם על פי העובדות והנסיבות שהוכחו, והאלמנה שאיננה בקיאה במשפטים לבטח לא ידעה כלל על קיום הלכה כזו ולא ידעה כי על יסוד עובדות מסויימות היא זכאית ל- %50 מהנכסים. ה. אשר למוניטין - בעניין זה הדין עם המערערת. המשיבים טוענים כי המוניטין לא נמכרו כלל משום שהעסק היה סגור. אכן, המערערת לא יכלה לכפות ולחייב את המשיבים להמשיך לנהל את העסק במשותף, כפי שקבע המנוח בצוואתו, ולהתחלק בהכנסות. עדיף היה למשיבים לכפות תחילה על המערערת פירוק שיתוף בנכסים ולרכוש בסופו של דבר את העסק, ולהפעילו על פי רשיון שהיה למנוח. למשיבים כל היתרונות של מקום העסק, כולל היתרון הנובע מהוראות החוק האוסרות פתיחת בית מרקחת אלא במרחק 500 מטר מבית מרקחת קיים. בנסיבות אלה הרי זו עזות מצח לטעון כי המוניטין לא נמכר כלל. המוניטין הינו זכות קניינית ככל זכות קניינית אחרת ומוניטין העסק עשוי להיות בעל ערך גם כאשר העסק סגור לתקופה זמנית. עם פירוק העסק בצורה זו או אחרת, זכאי כל בעלים בעסק לחלק יחסי במוניטין כחלקו בעסק ובהתאם לצוואה זכאית המערערת לחלקה במוניטין. החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), חלה גם כאן. בנסיבות העניין זכותה של המערערת לחלקה במוניטין מושתתת גם על העקרון הכללי בעניין עשיית עושר ולא במשפט.
ו. המערערת משיגה על המועד להערכת ערך המוניטין, כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, והיא גורסת כי המועד חייב להיות תאריך פטירת המנוח, דצמבר 1980, ולא תאריך סגירת העסק, אוקטובר 1983. בנסיבות רגילות הצדק עם המערערת, שכן העזבון עובר לידי היורשים ביום פטירת המוריש. אלא שבמקרה דנן הופעל בית המרקחת בהסכמת כל היורשים עד לסגירתו, וליתר דיוק בעידודה של המערערת. כאשר אלה הם פני הדברים אין להתערב במסקנה שאין לחזור ליום הפטירה. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיוערך ערך המוניטין של העסק.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, קדמי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד דוד בלוק למערערת, עו"ד י. לביא למשיבים. 6.12.90).
ע.א. 181/89 - שלום לבבי עו"ד ואח' נגד בנימין רונן
*מינוי פלוני למנהל עזבון בניגוד לנאמר בצוואה(הערעור נדחה).
א. המנוחה ברטה צימט (להלן המנוחה) הותירה צוואה בה ציוותה את עיקר נכסיה לנכדיה, שלוש קטינות, המצויינות אף הן כמערערות, וחלק קטן מנכסיה, מספר אחוזים, למערערת החמישית גב' אלה קורן. בצוואתה קבעה המנוחה "הנני ממנה כמוציא לפועל צוואתי זו את עו"ד שלום לבבי הגר... בבת ים...". עיקר הרכוש שהותירה נמצא בחיפה. עו"ד לבבי הגיש בשם אלה קורן בקשה לקיום הצוואה וכן ביקש כי ימונה כמנהל עזבון. המשיב, הינו אביהן של שתיים מן הקטינות, נכדותיה של המנוחה. הוא עתר לביהמ"ש בבקשה כי הוא ימונה למנהל עזבון ולאחר מכן זנח בקשה זו וביקש שעו"ד וינטר מחיפה ימונה כמנהל עזבון. ביהמ"ש המחוזי מינה את עו"ד וינטר כמנהל העזבון. הנימוק האחד של ביהמ"ש היה כי מדובר בנכסי דלא ניידי הנמצאים בחיפה
בעוד משרדו של עו"ד לבבי נמצא בבת ים. לדעת ביהמ"ש אם ימונה עו"ד לבבי כמנהל עזבון תיפגע "טובת הטיפול" בנכסים שבאו לקטינות בירושה. נימוק אחר היה כי מינויו של עו"ד לבבי איננו לרצונן של הקטינות, אשר להן מגיע החלק העיקרי בעזבון. הערעור נדחה.
ב. סעיף 81 לחוק הירושה קובע לאמור "קבע המוריש בצוואתו אדם שיבצע צואתו או שינהל עזבונו, ימנה ביהמ"ש... אותו אדם זולת אם אינו יכול... או שביהמ"ש משוכנע מטעמים שיירשמו, שיש סיבות מיוחדות שלא למנותו". הכלל הוא שעל ביהמ"ש לכבד את רצון המצווה, אך לביהמ"ש שיקול דעת שלא לפעול כך אם שוכנע בדבר קיומן של סיבות מיוחדות שלא לכבד את רצון המצווה. ביהמ"ש סבר כאמור כי נתקיימו טעמים מיוחדים כאלה ואין להתערב בשיקול דעתו. מדובר בדירות הנמצאות בחיפה, דירות ישנות הדורשות טיפול בענייני תחזוקה שוטפים, וכן טיפול בהשכרתן למען יהנו בעיקר הקטינים מפירותיהן עד שיגיעו לגיל בגרות. קרבתו של מנהל העזבון אל הנכסים ויכולתו לפעול מיידית לגביהם יש לה חשיבות ויהיה בה תועלת לטובת טיפול יעיל בדירות ובהשכרתן. יתכן ולו נימוק זה היה עומד לבדו לא היה בו כדי להצדיק את מסקנת ביהמ"ש אך קיימים נימוקים נוספים. בין אביהם של הקטינים, המשיב, לבין עו"ד לבבי קיימים יחסים מתוחים ולמשיב אין אמון בעו"ד לבבי. יחסים משובשים אלה עלולים להפריע לניהול השוטף של הנכסים. כמו כן קיימים נימוקים נוספים למנות את עו"ד וינטר ולא את עו"ד לבבי.
ג. ביהמ"ש העליון העיר כי בהגישו ערעור זה התיימר עו"ד לבבי לייצג גם את הקטינים, נכדיה של המנוחה. לא ניתן לו יפוי כוח מצד האפוטרופסים של הקטינים ולא ברור על סמך מה ציין בערעור שהוא מייצג אותם. אין די באמור בסעיף 5 של הצוואה כדי לעשותו מיופה כוחם של הקטינים, ובפרט לאחר שביהמ"ש בחר למנות כמנהל עזבון את עו"ד וינטר ולא אותו.
(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש. לבבי למערערים, עו"ד קניאל למשיב. 18.12.90).
ע.א. 393/89 - שרה פרלמן נגד יהודה גרניט ואח'
*תפיסת חנות הנמצאת בשכירות אצל מנהל חברה ע"י כונס הנכסים של, החברה, כאשר, המשכיר מתנגד לכך(מחוזי ת"א - ת.ה. 2790+5528/89 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הינו המפרק של חברת פרחים כץ בע"מ (להלן המפרק) והוא עתר לביהמ"ש המחוזי, במסגרת בקשה למתן הוראות, לחייב את המערערת והמשיב השלישי (ירחמיאל פרלמן) למסור למפרק את ניהול חנות הפרחים במלון הילטון שבת"א (להלן החנות) וכן למסור דו"ח כספי וכו'. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה וחייב את המערערת כמבוקש. ההחלטה מבוססת על כך שביום הגשת הבקשה לפירוק החברה הנ"ל היו לחברה זכויות לניהול והפעלה של החנות, וזכויות אלה נטלה המערערת לעצמה. ביהמ"ש קבע כי נראה שלכאורה הזכויות היו של החברה בעת פירוקה ומי שמבקש לסתור הנחה זו עליו חובת הראיה. לדעת ביהמ"ש המחוזי לא עמדה המערערת בנטל הוכחה זה ועל כן קבע כי המפרק זכאי לתפוס את החנות ולנהלה. הערעור נתקבל.
ב. החנות נוהלה על ידי בני משפחת כץ מאז 1971. החנות על ציודה שייכת למלון הילטון והיא מושכרת למערערת ולאחיה חגי כץ בשכירות בלתי מוגנת המתחדשת מידי שנה. בשנת 1979 הוקמה החברה "פרחים כץ בע"מ" אשר ניהלה חנויות לממכר פרחים במספר מקומות בארץ. המערער, אחיה וכן בעלה, המשיב השלישי, הינם בעלי מניות ומנהלים בחברה. עם הקמת החברה הועבר ניהול החנות לניהולה של החברה, אם כי חוזה השכירות של הילטון המשיך להיות עם המערערת ואחיה. בשנת 1986 הסתבכה החברה בענייני כספים ועקב זאת היו הטרדות מצד נושי החברה במלון הילטון. הנהלת הילטון
התרתה במערערת שאם ברצונה להמשיך ולשכור את החנות, עליה להתרחק מהחברה, לרבות מכל שם המזכיר את החברה. ואמנם, בחוזה השכירות שנחתם בין הילטון למערערת ואחיה לגבי התקופה שלאחר 1.1.87 הצד השוכר הוא "שרה פרלמן וחגי כץ" ללא שמוזכר השם המסחרי "פרחים כץ" שהיה מוזכר בחוזים קודמים שנחתמו עם השניים. בחוזה הותנה במפורש שללא אישור מוקדם בכתב של הילטון, השוכר לא יהיה רשאי להעביר את המושכר או כל חלק ממנו או זכויות כלשהן לאחר. ב"כ הילטון הודיע מפורשות כי באם תנוהל החנות על ידי גורם כלשהו זולת המערערת יהיה בכך משום הפרת החוזה והילטון תבטל את חוזה השכירות. הנהלת הילטון גם דרשה שהשם "פרחים כץ" לא ייזכר כלל ועל כן שם העסק מיום 1.1.87 הוא "שרי פרחים".
ג. נוכח פני העובדות עולה ומתבקשת המסקנה כי ניהול החנות על ידי החברה אינו אפשרי ואינו בר בצוע, מנימוקים שאינם תלויים כלל במערערת. המשך שכירת החנות על ידי המערערת ואחיה אפשרית בתנאי מפורש שזו לא תנוהל על ידי החברה. מצב דברים זה מוכתב על ידי המשכיר על סמך אינטרס ברור שלא יבואו נושים ויפריעו את מנוחת באי המלון ואולי אף משיקולים הקשורים בשמו הטוב של המלון. לא היתה בביהמ"ש כל טענה או ראייה לקנונייה כלשהי בין הילטון לבין המערערת ואחיה בנוגע לדרישותיו של הילטון ותנאי החוזה כאמור.
ד. בעניין זה אין בידי המערערת לשנות דבר, ומסירת המשך ניהול החנות לחברה או למפרקה תביא לביטול השכירות עם המערערת וממילא להיעדר אפשרות של הניהול על ידי המפרק. התוצאה במקרה כזה תהיה שהמערערת תנזק ללא שהחברה בפרוק תפיק מכך כל תועלת. אין גם מקום בדרך של צו ביהמ"ש לחייב צד לחוזה - המערערת - להפר את החוזה שעליו חתמה עם הילטון ואשר למעשה הוכתב לה. המערערת מנהלת כיום בחנות עסק של מכירת פרחים, המנוהל על ידה אישית. מדובר בעסק חדש שהחל לפעול ביום 1.1.87 ולחברה שבפירוק אין כל חלק בו. בנסיבות אלה לא היה מקום להורות למערערת להעביר את ניהול החנות למפרק או לחייבה ליתן דו"ח על הכנסות והוצאות החנות.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. פז למערערת, עו"ד מ. קליבץ למשיבים. 11.12.90).
ע.פ. 535/88 - רפאל מרובקה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהשגת דברים במרמה או בתחבולה(מחוזי י-ם - ע.פ. 178/86 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא איש מחשבים, ועד יולי 1984 היה בעל מסד נתונים הכולל את השמות, הכתובות ומספרי תעודת הזיהוי, מין, שנת וחודש לידה, של אזרחי מדינת ישראל. בעזרת מסד נתונים זה נעשו מבצעי פרסומת החל משנת 1980 כאשר המערער ושותפיו שלחו, בין היתר, דברי פירסום עבור בנקים לגילאי 19-17 לפתוח חשבונות בבנקים. תחילתו של הקובץ בשנת 1973, כאשר במסגרת פעילותו עבור המפד"ל נתבקש המערער להכין קובץ נתונים. לאחר קבלת אישור משרד הפנים הופנה לחברת מ.ל.מ. וזו סיפקה לו על גבי סרטים מגנטיים קובץ על בגירים ואף על קטינים, היינו מעבר למה שכלול בפנקס הבוחרים. התביעה טענה כי חלק מהנתונים שבמאגר שהיה בידי המערער התקבל על ידו ממשרד הפנים במרמה. נטען שהמערער ביקש וקיבל ממשרד הפנים אישור לעדכן את הקובץ שהיה ברשותו, אך בדרך של תחבולה ומחקר עצמי הצליח המערער לנחש מספרי תעודות זהות משוערים של קטינים ילידי 1974 עד 1981 ובפניתו למשרד הפנים ציין כי יש לו מספרי תעודות זיהוי חסרי שם וביקש לשלוף מהמחשב את הנתונים האישיים השייכים למספרי תעודות הזיהוי.
ב. בימ"ש השלום קבע כי המערער השיג חומר מעבר למה שנותני האישור התכוונו לתת במסגרת פעולת העדכון. זאת ועוד, שימוש במספרי זהוי משוערים היתה הטעייה, שהרי
לא היה מדובר כאן על "עדכון" כמובנו של מושג זה בשיחה בין הנוגעים בדבר. כדברי בית משפט השלום "המרמה העולה מגירסת הנאשם... היא בכך שהתיימר לעשון 'עדכון' דהיינו השלמת פרטים... קבלת נתונים על תושבים... שלא היו ברשותו...". בימ"ש השלום גם שלל קיומו של תום לב כביכול מצד המערער אשר לטענתו לא היה ער לכך שאינו זכאי לקבל את המידע. ביהמ"ש גם סבר שאין רלוונטיות לשאלה אם בקשתו של המערער היתה נענית בחיוב אילו היה פורש בפני משרד הפנים את מלוא הנתונים כהוויתם. העיקר הוא, לדעת בית משפט השלום, שהמערער לא הציג את התמונה כהוויתה וממילא מנע מרשויות משרד הפנים את שקילת הנתונים האמיתיים לחיוב או לשלילה. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, וגזר לו מאסר על תנאי של 6 חודשים וקנס של 25 ש"ח. שהיה הקנס המקסימלי. בערעור לביהמ"ש המחוזי הוחלט כי ההרשעה בעבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין של קבלת דבר במרמה אינה מבוססת די צורכה. לדעת ביהמ"ש המחוזי, גם אם הוכחה המרמה, יש להוכיח כי אלמלא המצג לא היה המערער מקבל את מבוקשו, ומכיוון שלא התברר שהיתה למשרד הפנים מדיניות מגובשת שלא לתת נתונים על קטינים, הרי עבירה של קבלת דבר במרמה לא הוכחה. עם זאת סבר ביהמ"ש המחוזי כי לגבי אחד העדכונים, ב- 1983, עבר המערער עבירה של נסיון לקבל דבר בתחבולה, לפי סעיף 416 לחוק הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי הפחית את המאסר על תנאי ל- 3 חודשים. הערעור נדחה.
ג. אין לקבל את הערעור על הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש באשר למה שידע המערער ולמה שהתכוון. המערער היה איש מקצוע מובהק ולא היתה כל מניעה שיציג את עניינו בפשטות ובבירור ויאמר בגלוי מה יש בידיו ומה הוא מבקש לקבל. אשר לסעיף ההרשעה - לא היה מקום להחיל על העניין שלפנינו את ההלכה בדבר היעדר קשר סיבתי בין טענת המרמה לבין קבלת הדבר. בהלכה המתייחסת לכך, (ע.פ. 281/82, פד"י ל"ז(3), 673), מתבסס הזיכוי על הודעה מפורשת של הגורם המחליט שלפיה היה יסוד להניח שהיה מאשר את הבקשה שהוגשה שם, תוך טענות שווא, בכל מקרה. לעומת זאת במקרה שלפנינו לא היתה כל אמירה או שמץ אמירה שהבקשה לעידכון הקובץ היתה עשויה להתקבל בכל מקרה לו גם צויינו העובדות כהוויתן. למעשה, יסוד המרמה הוכח כאן, ולא היה מקום לזיכוי מן ההרשעה בעבירה על סעיף 415 ובהחלפתה בעבירה על סעיף 416. מכל מקום אין מקום לערעור על ההרשעה לפי סעיף 416. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד בן ציון אליאש ומ. פולק למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 11.12.90).
ע.פ. 402/90 - יואב לביא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הורשע בכך כי במשך כ- 9 חודשים, עד לתחילת אוגוסט 1988, מכר לשלמה נתן (להלן: שלמה) כ- 50-30 גרם קוקאין מדי שבוע. כן הורשע כי מכר לשלמה 40 גרם קוקאין ביום 13.7.88, ביום 26.8.88 10 גרם קוקאין וביום 22.1.89 1.8 גרם הרואין. כן הורשע בכך כי בסמוך ל- 22.1.89 עסק במכירת כמויות שונות של קוקאין והרואין ואף החזיק בכמויות גדולות של סמים אלה ולפחות 200 גרם קוקאין. לבסוף הורשע המערער בהחזקת כלים להכנת הסם ובהחזקת מטבע חוץ. בגין כל אלה נדון המערער ל-7 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו.
ב. הכרעת הדין מבוססת על עדותו של עד מדינה שנמצאה אמינה ועל סיוע שנמצא לה. בממצא בסיסי זה אין להתערב. עיקר התקפתו של הסניגור הוא כלפי האמון שנתן ביהמ"ש
בעד המדינה. לשם כך הציג, בהסכמת התובע, ראייה חדשה שלפיה מסר שלמה עדות במשטרה כי קנה מאחד אלימלך אותם 40 גרם קוקאין שלפי עדותו במשפטו של המערער קנה אותם מהמערער ביום 13.7.88. אכן, יש בעדות זו כדי להעלות ספק בהרשעתו של המערער בעבירה זו ולפיכך יש לזכותו מהרשעה זו. ברם, אין בכך כדי לכרסם באופן משמעותי בעדותו של שלמה. זו נתמכת בתמלילי שיחות בין המערער לבין שלמה. תמלילים אלה מבססים את הרשעת המערער במכירת 10 גרם קוקאין ביום 26.8.88 ו- 1.8 גרם הרואין ביום 22.1.89, הרשעה שעליה לא הוגש ערעור. הם מהווים גם סיוע לגירסתו הכללית של שלמה בענין קשר מתמיד שנמשך מספר חודשים כאמור.
ג. המערער הורשע, כאמור, לא רק בסחר בסמים אלא גם בהחזקת אותם סמים. לעניין זה יש לומר כי כשהורשע המערער בסחר, שוב אין להמשיך ולהרשיעו בהחזקת אותו סם ויש לזכותו מהרשעה זו. לעומת זאת אין ממש בטיעון באשר להרשעת המערער בהחזקת כלים להכנת סם. הוא החזיק במאזניים עדינים ובמשקולות מתאימות להם ועל המאזניים נמצאו סימני סם. במצב דברים זה נתקיים במאזניים התנאי הקבוע בסעיף 10 לפקודת הסמים כי היו ברשות המערער כלים "המשמשים" להכנת סם או צריכתו.
ד. באשר לעונש, העלה הסניגור טענה בדבר חוסר אחידות בין עונש זה לבין עונשים שהוטלו על נאשמים אחרים בעבירות סמים. אין מקום להשוואה האמורה, שכן לפנינו פרשות אחרות, ועונשים אחרים. עם זאת, לאור זיכויו של המערער ממספר אישומים יש להפחית את עונשו ולהעמידו על 5 שנים מאסר בפועל כאשר יתר חלקי גזר הדין ישארו בעינם.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד קידר למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 29.1.91).
בש"פ 266/91 - מדינת ישראל נגד חיים בן שמעון ושלמה פיס.
*הארכת מעצר מעבר לשנה לאחר שהנאשם כבר הורשע (בקשה להארכת מעצר - המעצר הוארך כחודש).
המשיבים הועמדו לדין בנסיון לרצח ונעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש זיכה את המשיבים מהאשמה של נסיון לרצח והרשיעם בחבלה בכוונה מחמירה וקשר. עתה חלפה שנה מהמעצר והמדינה מבקשת הארכת המעצר לחודשיים. בקשת המדינה הוגשה בטרם הורשעו המשיבים ולטענת ב"כ המדינה בקשה זו זוכה לחיזוק בהתחשב בהרשעה. הבקשה נתקבלה בחלקה והמעצר הוארך בחודש.
בנסיבות העניין מוצדק הוא להאריך את המעצר של המשיבים. הם הורשעו בעבירה חמורה ביותר. כתב האישום הצדיק מעצר עד תום ההליכים ועל אחת כמה וכמה שמוצדק המעצר לאחר ההרשעה כאשר המשיבים כבר אינם נהנים יותר מחזקת החפות. אמת, גם נאשם שהורשע ושדינו טרם נגזר זכאי לכך שבתום שנה ישוחרר ממעצרו, אך השיקולים עתה שונים הם מהשיקולים שלפני ההרשעה. בהתחשב בהרשעת המערערים, ועל רקע חומרת העבירה והעבר הפלילי המכביד של המשיב הראשון, יש מקום להמשך המעצר. עם זאת, משהורשעו המשיבים יש לקוות כי דינם יגזר במהרה, ועל כן אין להיענות לבקשה המקורית להאריך את המעצר בחודשיים ויש להאריך את המעצר בחודש ימים בלבד.
(בפני: השופט ברק. עו"ד יובל שדמי למבקשת, עוה"ד קנה ומקרין למשיבים. 1.2.91).
בש"א 5402/90 - מוריס אזולאי נגד אבלין אזולאי
*בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה ומערבון - הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש ערעור על פס"ד שלפיו חוייב בתשלום מזונות לבתו הקטינה. עם הגשת הערעור הוגשה בקשה לפטור את המבקש מאגרת ההליך ומערבון להבטחת הוצאות המשיבה. הבקשה נתמכה בתצהיר ובו נאמר כי המבקש אינו עובד והוא נחקר על תצהירו. על יסוד הנתונים המסקנה היא כי אמנם
המבקש חי מן היד אל הפה והינו חסר יכולת לשלם את אגרת ההליך ועל כן יש לפטור אותו מלשלם את האגרה.
אשר לערבון - טוען ב"כ המבקש כי הואיל וגם המשיבה מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי, לא ייגרם לה חסרון כיס אם יחוייב המבקש בהוצאותיה, שכן לא יהיו לה הוצאות. קו טיעון זה אין לקבלו. הצורך להבטיח את הוצאות המשיב קבוע בתקנות ואין כל הוראה המסייגת חיוב זה שעה שהמשיב מיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי. אדרבא, בסעיף 6 לחוק הסיוע המשפטי נקבע כי הוצאות המשפט שנפסקים לטובת אדם שניתן לו שירות משפטי, רואים אותם כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה. ברם, מתוך בירור העובדות עולה כי אם יחוייב המבקש במתן ערובה יינעלו בפניו שערי ביהמ"ש. לתוצאה מרחיקה לכת זו אין צידוק ולפיכך הוחלט לפטור את המבקש גם מהפקדת הערבון.
(בפני: הרשם צור. עו"ד פריימן למבקש, עו"ד קויפמן למשיבה. 9.1.91).
ע.פ. 4647/90 - יוסף בוקובזה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים בילדים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בחמישה קטינים שנשלחו על ידי הוריהם למערער להכינם לבר מצווה וללמדם, עשה המערער מעשים מגונים בגופם. המערער הוא בן 68, עברו נקי מכל רבב והוא ממלא תפקידים טובים וחיוביים בקהילה במקום מגוריו. על פי חוות דעת פסיכיאטרית אין חשש גדול שהמערער יחזור על מעשיו והגורם למעשים שעשה המערער הם בנסיבות פיזיות ונפשיות שבהן היה נתון. המערער גם היה בנידוי מבחינה חברתית ולדעת הסניגור היה בכך משום ענישה מרובה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ארבעה חודשים מאסר בפועל ודחה את בקשתו לרצות עונש זה בדרך של עבודת שירות, וכן השית על המערער מאסר על תנאי ל- 8 חודשים. בערעורו מבקש המערער להסתפק במאסר על תנאי ולחילופין לרצות את המאסר בדרך של עבודות לתועלת הציבור. הערעור נדחה.
המעשים שביצע המערער חמורים הם מאוד בנסיבותיהם. הנסיבות האישיות שהעלה הסניגור היו בפני ביהמ"ש המחוזי, ורק לאחר שנתן דעתו עליהן והביאן בחשבון גזר את העונש שהוא מופלג בקולתו, קולה המוצדקת אך ורק בגלל הנסיבות האישיות המיוחדות של המערער. אין להתערב בעונש כזה ולהקל אף מעבר לו. בית דין הוא אביהם של קטינים ומצווה ביהמ"ש, בראש ובראשונה, בשמירה על שלומם של קטינים, הגופני והנפשי. המעשים שנעשו קשים הם לגופו של הקטין וקשים הם הימנו לנפשו הרכה, ואין לדעת מה מהם נשארו טבועים בנפשו של הקטין. משום כך, נימוק בר משקל במדיניות הענישה במעשים כגון אלה הוא, בנוסף על ההבטחה של מניעת הישנות המעשים ע"י הנאשם, השיקול של הרתעת עבריינים בכוח, למען ידעו כי יבואו על עונשם ולא ימלטו הימנו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 22.1.91).
ע.פ. 154/90 - חורי אברהם חורי נגד מדינח ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת 42 גרם קוקאין ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. מעשה שהיה כך היה שליד ביתו של המערער נמצאה שקית "ביסלי" ובה שקיות ניילון מגוללות עם סמים, שעל אחת מהן נמצאה טביעת אצבעו של המערער. הערעור על ההרשעה נדחה. הטענה הראשונה של המערער היא כי לא ניתן היה לסמוך על חוות דעתו של מומחה מז"פ כי טביעת האצבע היא של המערער. לטענת הסניגור אין משקל רב לחוות הדעת משום שלא פורטו בה נקודות ההשוואה שעל יסודן הגיע
המומחה למסקנתו. טענה זו יש לדחות. הסניגור אינו חולק על כך כי השקיות קבילות כראייה ומאחר שהמומחה לא נחקר על חוות דעתו, אין המערער יכול להשמע בטענה שהשופט לא יכול היה לקבוע על יסוד חוות הדעת את דבר קיום טביעת האצבע של המערער על השקית הנדונה. אינו דומה מקרה זה למקרה שבו נחקרה המומחית על הדרך בה הגיעה למסקנתה וסרבה לפרט.
טענה שניה של הסניגור היא כי לא הוכח שטביעת האצבע נמצאה דווקא על שקית הניילון שנמצאה בתוך שקית הביסלי. בטענה זו אין ממש. עדי התביעה זיהו את שקית הניילון שעליה נמצאה טביעת האצבע כאחת מהשקיות שנמצאו בשקית הביסלי. טענה אחרת בפי הסניגור שגם אם נמצאה טביעת אצבע של המערער על שקית הניילון, וגם אם הסברו לא נמצא מהימן, עדיין לא היה חייב ביהמ"ש להרשיע את המערער. מבלי לחלוק על טענה זו בצורתה הכללית, אין לומר כי היא ישימה למקרה דנן, כאשר הסבריו של המערער למציאות טביעת אצבעו על השקית הנדונה נמצאו בלתי מהימנים, ולאחר שהמערער נמנע מלקרוא כעד מטעמו לאותו אדם שלפי טענתו הוא שמסר לו את שקיות הניילון הנדונות. בנסיבות אלו, המצאות טביעת האצבע במקום שבקרבת ביתו של המערער, ביחד עם שאר הנסיבות, כולל דחיית גירסתו של המערער, יכלו להביא למסקנה המרשיעה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. עו"ד יעקב גסר למערער. 30.1.91).
בש"פ 107/91 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים ע"י אב בבתו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של מעשים מגונים בבתו הקטינה ובחברתה, ילידות 1982, וביהמ"ש החליט לעצרו עד תום ההליכים. העורר ביקש בביהמ"ש המחוזי שבמקום לעצרו עד תום ההליכים, יעבור להתגורר בבית אמו, בשכונה אחרת בירושלים ובלי שיבוא בכל קשרים עם אשתו או המתלוננות הקטינות. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
אכן, חומר ראיות לכאורה להוכחת האשמה קיים נגד העורר, ואולם ניתן להחליט על חלופה למעצר. המדינה טוענת כי קיים חשש שהעורר יחזור על מעשים דומים או שישבש את הליכי המשפט ויטריד את עדי התביעה. אולם, החשש בדבר חזרה על עבירות דומות, אינו ממשי לאור עברו הנקי של העורר, עד כדי שיצדיק מעצרו של העורר. הרחקתו של העורר מהמתלוננות יש בה להפיג נוספות חשש זה. גם החשש בדבר השפעה על עדים אינו ממשי. עדי התביעה הם אנשי משטרה, חוקרת נוער והאמהות של שתי הקטינות, שאחת מהן, אמה של הקטינה האחרת, הינה עורכת דין. הקטינות עצמן לא תעדנה וחומר הראיות העיקרי הוא הודעות שמסרו המתלוננות הקטינות בפני חוקרת הנוער. בנסיבות אלה, החשש להשפעה על עדים אינו סביר במידה שיהיה לו משקל שמצדיק את מעצרו של העורר. לפיכך יש לשחררו בערבות.
(בפני: השופט אור. עו"ד בר חיים לעורר, עו"ד קורן למשיבה. 11.1.91).
ע.א. 531/90 - יאיר עמית... בע"מ נגד יוסף אייזן
*דחיית ערעור עקב אי הפקדת ערבון (דחייה לפי תקנה 431).
בעקבות הגשת ערעור של המערערת נגד המשיב נדרשה המערערת להפקיד ערבות להבטחת הוצאות המשיב. ההודעה נמסרה לב"כ המערערת ביום 28.3.90 והערבון לא הופקד. לפיכך נקבע הערעור לדיון בדחייתו לפי תקנה 431, ורק אז הגישה המערערת, ביום 27.9.90, בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. בתצהיר שהוגש ע"י מנהל המערערת נאמר כי המערערת אינה פעילה מזה שנים, היא חייבת כספים לרשויות המס ונתונה בקשיים כלכליים ועל רקע זה לא יכלה לגייס כספים לצורך הפקדת הערבון. רק משנמסר למנהל המערערת כי הערעור קבוע לדחייה, עשה מאמצים לגייס
הלוואות מידידים ומכרים ואלה איפשרו לו להשיג ערבות מן הבנק. הבקשה להארכת מועד נדחתה והערעור נדחה.
תקנות סדר הדין מחייבות להבטיח את הוצאות הצד שכנגד בערעור ואי עמידה בדרישה זו כמוה כהגשת ערעור פגום. אם נבצר מבעל דין להפקיד את הערבון במועד, הרי הוא יכול לבקש מייד להאריך את המועד וכן הוא יכול להגיש בקשה לפטור אותו מחובה זו מחמת עוניו, ושאלת יכולתו תתברר במסגרת זו ולפי הכללים הקבועים בתקנות האגרות. משקיים הליך מיוחד לבירור טענת בעל דין על חוסר יכולתו להפקיד ערבון, לא תהווה טענה זו בסיס להארכת המועד. מעבר לכך, אין לומר כי המערערת חסרת יכולת כטענתה. מחקירת מנהל המערערת עולה כי המערערת היא בעלת נכסים ואין לומר כי מצבה הוא כזה שאינו מאפשר לה לגייס כספים לצורך מימון הערבות. כמו כן מנהל המערערת איננו חסר יכולת ויש לו רכוש רב ואף פעילות עניפה. כאשר כאלה הם פני הדברים אין זה מתיישב עם טענת חוסר יכולת.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ניסים למערערת, עו"ד בן שחר למשיב. 23.12.90).
בש"פ 5270/90 - חליל אבו עביד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות סמים ונעצר עד תום ההליכים. עררו נתקבל. מדובר בסם שנמצא במכונית הרשומה על שמו של העורר, ואולם אין העורר היחיד שמשתמש בה, וגם ביום שבו נתפס הסם נהג בה אחיו בשעות אחרי הצהריים. כמו כן מפתחות המכונית היו תלויים בבית אביו של העורר, בשעה שהמשטרה באה לערוך את החיפוש. אביו של העורר עוסק בסחר בסמים, כפי שעולה מהרשעותיו הקודמות, וביום החיפוש אף המתין לגזר דינו בעודו משוחרר ממעצר, לאחר שהורשע על פי הורייתו בעבירות סמים נוספות. עובדות אלה מכרסמות באופן משמעותי בראייה הלכאורית שהיא הימצאות הסם במכונית השייכת לעורר. כיוון שכך הוחלט לשחרר את העורר בערבות ובמיגבלות תנועה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 7.12.90).
ע"פ 4003/90 - פלונים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתת רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים, בני 16, קשרו קשר להצית רכב של תושב שכונת ארמון הנציב בירושלים. השניים יצאו לביצוע מזימתם בחצות לילה, פרצו מנעולי דלק ושאבו דלק ממכוניות חונות וביקשו להשתמש בדלק להצתת מכונית. אותה שעה היו רעולי פנים ומצויידים בסכינים וגם כתבו על קיר בית סיסמא עויינת. הם הופרעו על ידי תושב המקום ונעצרו. ביהמ"ש המחוזי גזר להם 14 חודשים מאסר בפועל ו- 16 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי במקרים דומים נגזרו לאחרונה עונשים קלים יותר ובמקרה אחד נגזר מאסר של 9 חודשים, ואין מקום להחמרה היתירה עם המערערים. ברם, אין לומר כי מאסר בפועל של 14 חודש מופרז לחומרה כאשר מדובר על פעולה מתוכננת להצית מכוניות. עבירות כגון זו, התרבו, בייחוד בירושלים, ויש בהן לא רק משום פגיעה ברכוש, אלא בעיקר משום רצון לזרוע חוסר בטחון ופחד ולהקשות על החיים. במקרה שבו נגזר רק מאסר של 9 חודשים, היה מדובר כנער בן 15 שהוא בעל מום ואשר לא היה פעיל בעצם מעשה ההצתה. על כן אין ללמוד מאותו מקרה למקרים אחרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מוחמד עוויסאת למערערים, עו"ד גב' תמר בורשטיין למשיבה. 19.12.90).
בש"א 4283/90 - משה תילה כהן נגד חנה תילה כהן ואח'
*בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרת ערעור והפקרת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב בתשלום מזונות למשיבים והגיש על כך ערעור. יחד עם הגשת הערעור הגיש בקשה לפטור אותו מתשלום אגרת הערעור ומחובת הפקדת ערבון. המבקש נחקר על תצהירו ומתברר שהכספים העומדים לרשותו מדי חודש, לאחר ניכוי דמי מזונות בהם חוייב, אינם עולים על 800 ש"ח לחודש. הבקשה נדחתה.
המבקש הוא בעל מניה בחברת "אגד" שערכה כיום כ-145,000 ש"ח. כן יש למבקש כספים רבים בקרן תגמולים שיעמדו לרשותו עם צאתו לגמלאות ; כספים בקופת חסכון בבנק טפחות אשר למשך 15 שנה אינם ניתנים למשיכה ואינם ניתנים למימוש כיום ; כספים ב"השתלמות כנרת" שאינה אלא קרן השתלמות אשר כספיה ניתנים למימוש אחת ל-6 שנים והתקופה מסתיימת בעוד כשנתיים ; ע"פ הסדרי השכר כאגד ניתן לצבור ימי חופשה ולהמירם בכספים המופקדים לזכות העובד, והמבקש צבר לעצמו קרוב ל- 400 ימי חופשה שערכם כיום כ- 50.000 ש"ח הניתנים למשיכה. המבקש מקבל מידי שנה "משכורת 13" בשני שיעורים וכן יש לו מכונית המשמשת אותו לצרכיו. שאלת יכולתו של בעל דין לשאת בתשלום האגרה והערבון אינה נבחנת רק לפי סכומי הכסף העומדים לרשותו ממשכורת מידי חודש. מתקין התקנות קבע כי על מי שמבקש פטור לתת פרטים מלאים על רכושו ומקורות הכנסתו והרכוש משקף יכולת לגייס כספים.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ש. שרשבסקי למבקש, עו"ד גב' רז למשיבים. 13.12.90). בש"פ 161/91 - בנק לאומי לישראל ואח' נגד מדינת ישראל
*העברת הדיון במשפט פלילי מירושלים לתל -אביב (בקשה להעברת מקום הדיון מביהמ"ש המחוזי בירושלים לת"א - הבקשה נדחתה).
בקשה זו עניינה העברת הדיון בתביעה פלילית שהוגשה נגד שורה של בנקים ומנהליהם מביהמ"ש המחוזי בירושלים לביהמ"ש המחוזי בת"א. הבקשה נדחתה. הדיון בתביעה הוא בגדר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים והבקשה נשענת על טעמים שעניינם נוחותם של הנאשמים ופרקליטיהם. בכגון דא יש לשקול מול הטעמים הלגיטימיים האמורים את מועדי הטיפול והדיון האפשריים בתביעה זו על ידי זרועותיה השונות של המערכת השיפוטית. בהקשר זה יש משקל קטן יותר, יחסית, לשאלה מה מידתה של הזיקה של עובדות המקרה למחוז בו מכהן ביהמ"ש בו הוגשה התביעה האזרחית או כתב האישום, לפי העניין. לעומת זאת, יש חשיבות רבה יותר לכך שתהיה חלוקה מאוזנת, במידת האפשר, של העומס בין בתי המשפט השונים, ואין רע בכך אם תוצאה זו מושגת, בין היתר, גם על ידי הוויסות הטבעי והיוזמה של בעלי הדין. לשם הסרת ספק יש להוסיף כי במקרה דנן, אין מקום לכך שזיקתו של העניין לירושלים תיחשב לפורמלית גרידא. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה.
(בפני: הנשיא שמגר. 27.1.91).
ע.פ. 5192/90 - פלונים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יידוי בקבוקי תבערה ואבנים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שלושת המערערים הורשעו בקשירת קשר לבצע פעולות של יידוי בקבוקי תבערה ואבנים והצתת רכב. המערערים הציתו משאית ושניים מהמערערים זרקו בקבוקי תבערה לעבר בתי מגורים בעיר העתיקה בירושלים. ביהמ"ש המחוזי גזר לשניים מן המערערים, ילידי 1977, קנס של 4,000 ש"ח וחייב את הוריהם במתן ערבות של 5,000 ש"ח ואילו אחד מן המערערים, יליד 1974, נדון ל-14 חודשים מאסר בפועל ו-16 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ציין את מצבם הכלכלי הקשה של הורי שני המערערים שחוייבו בתשלום קנס. לטענתו, המצב כאמור מנע מההורים עד כה את תשלום הקנס ועומס החוב ירבץ עליהם גם
בעתיד. אשר למערער המבוגר יותר ביקש הסניגור להפחית את תקופת המאסר בטענה שהלה סובל מפיגור עקב פגיעה בראשו. אין להתערב במידת העונש. מדובר על שורה של מעשים מסוכנים, שהיו כרוכים בהצתה ובהטלת בקבוקי תבערה, והקנס והערבות הם אמצעים עונשיים מרתיעים ואפקטיביים שמידתם אינה מופרכת במקרה זה. אשר למערער המבוגר יותר, הרי ביקש שירות המבחן לנוער שיובא אישור רפואי בקשר למצבו והוריו נמנעו מכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עוני חבש למערערים, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 28.1.91).
ע.פ.5237/90 - עו"ד י. מור נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
נגד המערער מתנהל משפט פלילי בביהמ"ש המחוזי בנצרת בקשר לעבירות מס ובמהלך המשפט ביקש המערער מהשופט שיפסול עצמו והשופט סירב. הערעור נדחה. המערער מפרט שורה של טענות על התנהגותו של השופט במהלך המשפט אשר בהן רואה המערער חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסילה. מרבית הטענות עוסקות באופן ניהול המשפט. לפי הטענה מנהל השופט את המשפט בהיותו "כעוס", הוא מתרגש וצועק, מצמצם את המערער בחקירותיו וטיעוניו ואיננו מנהל פרוטוקול מלא. ברם, כל אלה יכול שתהיינה טענות לערעור על פסה"ד אם וכאשר יוגש ואין בהן כדי להצביע על משוא פנים כלשהו ובוודאי שאין בהן הצדקה לפסילה. טענה יחידה שיכולה היתה אולי לשמש סיבה לפסילה היא זו כי "ביהמ"ש מאיים על המבקש ומזכיר לו מידי פעם מהם העונשים להם הוא צפוי אם יורשע". דא עקא, שאין לטענה זו שום סימוכין. לא רק שאין לה שום זכר בפרוטוקול, אלא שגם לא נטענה כלל בביהמ"ש קמא, שעה שנתבקשה פסילתו של השופט על ידי המערער.
(בפני: השופט מלץ. המערער לעצמו, עו"ד שדמי למשיבה. 15.1.91).
בש"א 23/91 - שלמה אלבו נגד רבינטקס תעשיות בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור
(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש יחד עם אביו ואחיו הגישו תביעה נגד המשיבה שעניינה טענה של שותפות בין הצדדים ותביעת כספים על יסוד שותפות זו. השאלה המרכזית שעמדה לדיון היתה אם התקיימו יחסי שותפות בין הצדדים וביהמ"ש קבע שעניין זה לא הוכח ודחה את התביעה פרט לחיוב הנתבעים להחזיר לתובעים פריטים מסויימים. כעבור כשנתיים וחצי הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, בטענה שמיד לאחר פסה"ד נתקף בהלם, ביקש מפרקליטו להגיש ערעור וזה הבטיח לו לעשות כן ולא הגיש את הערעור, כי בטרם חלף המועד לערעור נסע המבקש לברזיל ושם חלה קשות ומששב לישראל מצא כי הערעור לא הוגש. הבקשה נדחתה. בדברים על פניהם אין יסוד להארכת המועד מטעמים מיוחדים, קל וחומר שמדובר באיחור מפליג של שנתיים וחצי. אין בתצהיר פירוט מינימלי הדרוש לעניין, כגון מה פשר ההלם בו נתקף המבקש, מתי יצא לברזיל, מה פשר המחלה שנתקף בה וכו'. גם הטענה כי עורך הדין שנתבקש להגיש ערעור לא עשה כן אינה מפורטת, ואולם, וזה העיקר, הלכה פסוקה היא שתקלות שמקורן ביחסים שבין בעל דין לפרקליט אינן מעניינו של ביהמ"ש ואינן מהוות בסיס להארכת מועד. אשר לטענת ב"כ המבקש כי פסה"ד, על פניו, ניתן בחוסר סמכות - טענה מסוג זה אינה אלא טענת ערעור ואין צידוק להאריך את המועד רק מן הטעם שבידי בעל דין טענת ערעור טובה. זאת ועוד, גם לגופה יש לדחות את הטענה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד רוזן למבקש, עו"ד קרני למשיבים. 31.1.91).