תקציר סביר כרך ל"ז חוברת 12

בג"צ 1635/90 - יוסף ז'רז'בסקי נגד ראש הממשלה ואח'

*תקפותו של ההסכם הפוליטי שנערך בין הליכוד ובין הסיעה לקידום הרעיון הציוני(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה, הסכם פוליטי שנערך בין סיעת הליכוד ובין הסיעה לקידום הרעיון הציוני (להלן: הסיעה), לקראת הרכבת הממשלה. בהסכם נאמר כי שני הצדדים יפעלו להקמת ממשלה בראשות מר יצחק שמיר, כי שתי הסיעות יופיעו יחדיו ברשימה לכנסת הבאה וחברי הסיעה יופיעו באותם מקומות ברשימה שבהם הם מוצבים כיום, כי יצחק מודעי יכהן כשר האוצר, כי ראש הממשלה לא יפעל על פי סמכותו בחוק יסור הממשלה בדבר העברת שר משרי הסיעה, כי לליכוד לא תהיינה כל תביעות כספיות מהסיעה, וכן מונה בורר שיפסוק בכל חילוקי הדעות שיתגלעו בין הצדדים להסכם. העותר, חבר מרכז הליכוד, טען בעתירתו כי ההסכם פסול, בלתי חוקי, ונוגד את תקנת הציבור ולכן אין לו תוקף. העתירה נדחתה באשר לכל סעיפי ההסכם פרט לסעיף שעניינו ויתור על חוב כספי.
ב. פסה"ד המשתרע על 184 עמודים דן בהרחבה רבה, בשני פס"ד מקיפים של מ"מ הנשיא אלון והשופט ברק, במכלול נושאים הקשורים במשטר הפוליטי, בתקפותו של ההסכם הפוליטי, במרחב ההתערבות של בג"צ בנושאים האמורים, ענייני שפיטות, החלת דיני המשפט העברי ועקרונות מורשת ישראל לפי חוק יסודות המשפט, חובת הגילוי של ההסכם הפוליטי, סבירות תנאיו של ההסכם, עקרון תקנת הציבור כנורמה משפטית, מינויים פוליטיים וכיוצא באלה נושאים. בשורה של נושאים באו לידי ביטוי חילוקי דעות בין המשנה לנשיא לבין השופט ברק. מנגד סבר השופט גולדברג כי כל השאלות הנכבדות שהועלו אינן מחייבות מענה בענייננו. לגישתו, אין תוקפו המשפטי של הסכם פוליטי מתעורר אלא אם מבקש צד להסכם להתנער ממנו או אם מבקש צר להסכם לאכפו. כאן מנסה צד חיצוני להסכם להביא לידי בטלותו ע"י הצהרת ביהמ"ש. הטענות אינן נגד תקפו המחייב של ההסכם, אלא נגד תקפם של המעשים שהתחייבו לגביהם האם הם כשרים או פסולים על פי הנורמות של המשפט הציבורי.
ג. בסיכומו של דבר הוחלט על דעת הכל כי יש לפסול את הסעיף שיש בו טובת הנאה כספית ע"י ויתור על חובות, ומאידך לא להתערב ביתר סעיפי ההסכם. ככל שמדובר בתנאים הלוקים בכך שהם עלולים לפגוע בשיקול הדעת הסטטוטורי של מי שהחוק העניק לו שיקול דעת כזה, הרי תנאי כזה כשר הוא כשלעצמו ואין בג"צ צריך להכריע בו אלא כשיבוא לכלל יישום וביצוע.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, גולדברג. עו"ד שלום לוי לעותר, עוה"ד א. הברמן, מ. חשין וגב' נ. ארד למשיבים. 25.2.91).

ע.א. 510/90 - מרים כצנשטיין נגד חינה סידרנסקי

*קיום צוואה(מחוזי ת"א - ת.ע. 1773/89 - הערעור נדחה).

א. המנוח ד"ר יחיאל סידרנסקי ואשתו (להלן: המשיבה) ערכו צוואה משותפת באוגוסט 1980. המשיבה היתה אשתו השניה של המנוח והמערערת היא בתו מנשואיו הראשונים. על פי הצוואה המשותפת הורישו כל אחד מבני הזוג את רכושו למשנהו ונקבע כי בן הזוג הנותר בחיים יצווה למערערת ולשניים מילדיה 300 ש"ח לכל אחד ולנכדה נוספת 15,000ש"ח. כל יתרת הרכוש תועבר לבנה של המשיבה חיים לבנסקי. המשיבה ביקשה מביהמ"ש המחוזי לקיים את הצוואה המשותפת והמערערת התנגדה לכך. שתי טענות היו בפי המערערת: האחת, מעוגנת בסעיף 30(א) לחוק הירושה המורה כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, השפעה בלתי הוגנת וכדומה בטלה. על פי הטענה היה המנוח חולה במחלה ממארת, בגיל מבוגר (כבן 80 בעת עריכת הצוואה) ותלוי בחיי היום יום באשתו, המשיבה, ומכאן המסקנה כי המשיבה השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת ; השניה, מעוגנת
בסעיף 35 לחוק הירושה אשר לפיו הוראת צוואה "המזכה את מי שערך אותה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה" בטלה היא. על פי הטענה, עצם העובדה שהמשיבה והמנוח ערכו צוואה משותפת במסמך אחד, ולא שתי צוואות הדדיות, דינה כדי לקיים את התנאי, כי כל אחד מבני הזוג נטל חלק בעריכת צוואת משנהו. ביהמ"ש המחוזי החליט לקיים את הצוואה והערעור על כך נדחה.
ב. כלל גדול הוא כי המתנגד לקיום צוואה, בשל טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, עליו הראיה שהיא נערכה כאמור. זאת ועוד, גם מקום בו קיימת הנחה לכאורה, כי הענקה או עיסקה במסגרת יחסי אמון נגועה בהשפעה בלתי הוגנת - אין ההנחה האמורה חלה על יחסיהם של בני זוג. בענייננו, המשיבה והמנוח מסרו את עריכת צוואתם לידי נוטריון אשר זיהה אותם ורשם מפיהם את פרטי צוואתם, קרא בפני המצווים את הצוואה וחתמו עליה מרצונם הטוב. אכן, המערער היה כבן 80 בעת שערך את הצוואה וככל הנראה היה גם חולה, אך אין בשני נתונים אלה כדי לבסס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת של המשיבה. צוואות אינן נערכות תמיד על ידי מי שבריא ושלם ואינו חרד מיומו הקרב, אלא דווקא היפוכו של דבר הוא התדיר. אגב, המערערת שלא היתה בקשר של ממש עם אביה למשך תקופה של 10 שנים לפני מותו, כלל לא יכולה היתה לדעת מה היה מצבו עובר לעריכת הצוואה, ומה היו התמורות שחלו בו בשנות חייו האחרונות.
ג. הלכה היא, כי כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצניעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבנו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שפעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצידו אלא אם הוכח היפוכו של דבר. המערערת מבקשת להחיל הלכה זו על עובדותיו של תיק זה, ואולם הלכה זו כלל אינה מכוונת לנסיבות כגון אלו שבפנינו כאשר כל שעלה מן החומר היה כי המצווה היה חולה ומבוגר. הא ותו לא. גם דבר הדחתה של המערערת מנכסי העזבון מובן ומסתבר על רקע היעדר הקשר בינה לבין אביה.
ד. אשר לטענה בדבר נטילת חלק בעריכת הצוואה - לא אחת נפסק כי בשל תוצאתו הקשה של סעיף 35 לחוק הירושה, יש לפרשו על דרך הצמצום. עוד נפסק כי עריכת הצוואה משמעותה "הכנתו הטכנית של המסמך" וזו אינה מתחילה "לפני שעו"ד או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה". לפיכך, שיחות מקדימות אינן מהוות חלק מעריכת הצוואה. הוא הדין בביצוע שליחות מטעם המצווה שביקש כי עו"ד יסור אליו לשם עשיית צוואה וכן עצם הנוכחות בעת עריכת הצוואה. כאן טוענת המערערת כי עצם עריכת צוואתם ההדדית של המשיבה והמנוח במסמך אחד, די בו כדי לבסס את הטענה, כי המשיבה נטלה חלק בעריכת הצוואה של המנוח. אין בתיזה זו כל ממש. הכלי המשפטי של צוואה הדדית בין בני זוג הוא מקובל מאד ואין בו כל פגם, ולעניין זה אין נפקא מינה אם הצוואה ההדדית נערכת במסמך אחד או בשני מסמכים נפרדים. אין כל ראיה לכך כי המשיבה "ערכה", במובן הנ"ל של מונח זה, את הצוואה או "השתתפה בעריכתה".

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף. פרק למערערת, עו"ד שאול אורן למשיבה. 7.2.91).

ע.א. 373/88 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד עזבון המנוח משה יעקובוביץ ז"ל ואח'

*שווי הרכישה" לצרכי מס שבח, כאשר היורשים הצהירו על שווי הנכס למס עזבון ונעשתה להם שומה עפ"י הצהרתם(מחוזי ת"א - עמ"ש 93/86 - הערעור נתקבל).

א. המשיבים ירשו מחצית הזכויות בחנות בת"א. המורישה היתה אשת המשיב הראשון (שנפטר בינתיים) ואם המשיבות השניה והשלישית. המורישה נפטרה ביום 4.7.80 וכעבור חודש הגיש המשיב טופס "דו"ח על ענייני עזבון" למנהל מס עזבון ובו הוצהר כי שווי מחצית החנות 120,000 שקל ישן. ביום 13.8.80 נשלחה למשיב "הודעת שומה סופית"
לאמר "לפי סעיף 14(א)(2) ערכתי שומה לעזבון, והגעתי למסקנה, כי על העזבון הנ"ל, כפי שהוצהר ע"י היורשים, לא חל מס עזבון". ביום 2.1.85 נמכרה החנות ע"י המשיבים ולטענתם שווי מחצית החנות בעת הפטירה היה גבוה יותר מאשר 120,000 ש"י. על פי הטענה, הסכום של 120,000 ש"י מולא ע"י המשיבה השניה, בתה של המנוחה, במשרדי מס עזבון מבלי שתדע כלל את שווי החנות. על פי סעיף 26 לחוק מס שבח מקרקעין "שווי הרכישה של זכות במקרקעין שהגיעה למוכר בדרך הורשה... הוא שוויה ביום פטירת המוריש, ואם נקבע שוויה לצורך מס עזבון - השווי שנקבע כאמור". המערער העריך את שווי הרכישה של המקרקעין לצורך מס שבח, כפי שנקבע שוויה לצורך מס עזבון, ואילו המשיבים טענו כי מנהל מס עזבון לא קבע כלל את שווי הנכס, אלא הוציא אישור אוטומטי שאין כל חיוב במס. וועדת הערר קיבלה את טענות המשיבים וקבעה "אחרי עיון בהודעות שיצאו מטעם מנהל מס עזבון... אין לגלות כי נעשתה כאן הערכה כלשהי. יתר על כן... מנהל מס עזבון לא נתן דעתו לשווי הנכסים השונים לאחר ששוכנע כי על העזבון לא יחול מס". טעם נוסף להחלטת הוועדה היה כי לא היתה למשיבים כל כוונה להונות, וקבלת השווי המוצהר תוך התעלמות מן השווי הריאלי, תגרום למשיבים אי צדק חמור. הערעור נתקבל.
ב. כאמור הגישו המשיבים "דין וחשבון על ענייני עזבון", מנהל מס עזבון אימץ את הצהרת היורשים ושלח להם "הודעת שומה סופית". על פי עדותו של פקיד מס עזבון, במרבית המקרים נתקבלו הצהרות הנישומים ולא נעשו שומות. מובן, שלא ייתכן לערוך שומה לפי מיטב השפיטה בכל אירוע מס, יהא לה מס עזבון או כל מס אחר. המגמה היא לחתור לדיווח אמת, שניתן יהיה לאמץ אותו כבסיס לקביעת סכום המס. במקרה דנן, שהוא מקרה שיגרתי ובלתי מסובך, סמך מנהל מס עזבון על הצהרת היורשים וקבע על פיה שומה סופית. בעשותו כן, קבע את שוויו של הנכס כדרישת סעיף 26 לחוק מס שבח.
ג. באשר לנסיבות מילוי הדו"ח למס עזבון, הרי לתום לבם של המשיבים אין נפקא מינה, ואם הסכום שננקב כשווי הנכס לא היה נכון בשעתו, אין למשיבים להלין אלא על עצמם. זאת ועוד, לדו"ח שהגישו המשיבים צורפו גם מסמכים לאימותו, והם, טופס פירוט מקרקעין ושומת מס רכוש לשנת 1980 . יש להניח שהאמור במסמכים אלה התיישב עםשווי הנכס שהוצהר ע"י המערערים, וחיזק את ידי מנהל מס העזבון באמצו את הערכתם. לפיכך יש להשיב על כנה את שומת המס של המערער.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' סיגל קוגוט למערער, עו"ד אפרים ולדמן למשיבים. 17.2.91).

ע.פ. 396+407/89 - אהרן דרחי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים, סחיטה, כליאת שווא וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 370/88 - הערעור נדחה).

א. שלשה מן המערערים הם אחים, המערערת החמישית היא אשתו של אחד משלשת האחים והמערער הראשון הוא גיסו של אחד המערערים. פרט האישום הראשון מתייחס לעבירה של כליאת שווא שביצעו המערערים כלפי אחד אליהו עושרי, הידוע בכינויו "ג'ימי" (להלן: ג'ימי). הלה עבד אצל המערער דוד הגנזר בעבודות נקיון ופוליש ובדרך זו הכיר את כל חמשת המערערים. אלה חשדו בג'ימי, שגנב סמים השייכים למערערים או למי מהם. ביום המקרה הגיעו ג'ימי וגיסתו דינה לביתו של דרחי על מנת לקבל מפתח של דירה שג'ימי צריך היה לנקות. הוא עלה לדירתו של דרחי ודינה חיכתה לו מחוץ לדירה. בדירה נכחו כל המערערים, פרט למערער דוד הגנזר, ואלה הביעו חשדם בדבר גניבת הסם ע"י ג'ימי, אך ג'ימי הכחיש את הדבר. כיוון שכך תקפוהו המערערים וגרמו לו חתך בפנים. במהלך האירוע נסעו שניים מן המערערים להביא למקום את אשתו של ג'ימי, נעמה, והיא ראתה את ג'ימי במצבו עקב התקיפות שתקפוהו. בגלל הדלת הנעולה,
ובשל כך שהמערערים סגרו עליו, נמנע מג'ימי לצאת מן הדירה. רק כעבור זמן טלפן אחד בשם בן חור, שכנו של ג'ימי, והודיע לנמצאים בדירה כי הוא מצא את הסם בלול שבחצר ביתו של ג'ימי. אז לקחו המערערים את ג'ימי לבית חולים לצורך קבלת טיפול. ב. בית המשפט המחוזי הרשיע את כל חמשת המערערים בעבירה של כליאת שווא, ובשל האיומים וההכאות ונסיבותיהם מצא ביהמ"ש שהוכחו העבירות של סחיטה באיומים וסחיטה בכח. ביהמ"ש גם שוכנע שהסם שנגנב הוחזר לחזקת המערערים והרשיעם בעבירה של החזקת סמים. ביהמ"ש הדגיש את העובדה שהמערערים פעלו כנסיבות המקרה בצוותא חדא לצורך ביצוע מטרה משותפת, כשהם מסייעים זה לזה. ופועלים כשותפים לכל מעשי העבירה שבוצעו על ידם ביום המקרה. את ההרשעה ביסס ביהמ"ש על עדויותיהם של ג'ימי, גיסתו דינה ואשתו נעמה. כמו כן הרשיע ביהמ"ש את המערער הראשון (דרחי), בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון כאשר מדובר בקבלת עשרות פריטים של תכשיטים שרכש מנרקומנים שהיו זקוקים לכסף ואשר גנבו את התכשיטים מאחרים. על כל המערערים הטיל ביהמ"ש בגין ההרשעה בפרט האישום הראשון שלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. על המערער דרחי הוטל בגין הרשעתו בעבירה של סחיטה כאיומים מאסר של שלש שנים שמחציתו לריצוי בפועל כשהוא מצטבר לעונש של שלש שנים מאסר, על דוד הוטל, בגין הרשעתו בעבירות של החזקת סמים וסחיטה בכח שלש שנים נוספות של מאסר בפועל מצטבר למאסר של שלש שנים. הערעורים נדחו.
ג. הטענה העיקרית שבפי המערערים היא כי לא היה מקום לסמוך על עדות ג'ימי, אשתו ואחותו הן בשל היותם מכורים לסמים והן בשל עברם הפלילי וכן בגין סתירות שנתגלו בגירסאותיהם ותיאומים שנעשו, לפי הטענה, בין הגירסאות והדרכה מצד חוקרי המשטרה. דין הטענה להידחות. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לכל הדברים האמורים והגיע למסקנה כי על אף כל אלה יש לקבל את הגירסה המפלילה העולה מן העדויות הנ"ל. עובדה היא שג'ימי, דינה ונעמה, לא מיהרו להתלונן במשטרה נגד המערערים, ורק לאחר שהעניין הגיע לידיעת המשטרה כעבור מספר חודשים גילו את הידוע להם. כבר כשנלקח לבית החולים ביום המקרה ניסה ג'ימי לחפות על המערערים וייחס את החבלה בפניו לתאונת עבודה. מכל מקום, לא הוכח כל מניע לעדים הנ"ל להעליל על המערערים וגם הטענה כאילו חוקרי המשטרה ניסו לביים עלילה, חסרה כל בסיס.
ד. אשר להרשעה בהחזקת סמים - טוענים הסניגורים כי לא הוכח סוגו של הסם אשר בקשר אליו הורשעו המערערים. בהכרעת הדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי על פי הנסיבות כאשר דיברו המעורבים בעניין, על "סם" או על "חומר", דיברו על קוקאין, ועל כן החליט להרשיע את המערערים בהחזקת קוקאין. בית המשפט גם קבע שמדובר בכמות שאינה לצריכה עצמית, אם כי לא קבע את כמות הסם המדוייקת בגלל השוני בגירסאות השונות וכן בהתחשב בכך שהסם עצמו לא נתפס ולא ניתן היה לשקלו. אין המערערים טוענים עוד בעניין כמות הסם, אך לטענתם לא הוכח סוג הסם. לדבריהם, בעוד שביהמ"ש קבע שמדובר בקוקאין הרי בכתב האישום הוזכר הירואין. כמו כן, בדברי העדים התייחסו חלק מהם לקוקאין וחלק מהם להירואין, מבלי שניתן לקבוע בוודאות באיזה סם מדובר. ברם, על פי עדותו של ג'ימי הוא החביא בלול קוקאין ולאחר שקם ממיטת חליו נעלם הסם וזה הסם שהועבר ע"י בן חור למערערים. בנוסף לכך, ג'ימי, דינה ונעמה, וכן בן חור, נוהגים לעשן סם מסוג קוקאין, וביהמ"ש קבע שהם מכורים לסם זה. בנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שמדובר בקוקאין.
ה. מסקנה זו מייתרת את הצורך להתייחס לטענת הסניגורים כי אין אפשרות להרשיע באחזקת סם באין ראיה על סוגו של הסם. לעניין זה ניתן להסתפק בהערה כי דעה זו אין לקבלה. כשברור לגבי חומר מסויים שהוא אחד מהשניים - קוקאין או הירואין - וכל אחד משני אלה הינו סם מסוכן במובן פקודת הסמים המסוכנים, יכול ביהמ"ש להגיע
למסקנה שמדובר באחזקת סם מסוכן ולהרשיע בכך. בדרך כלל עשוי להיות קושי, באין הוכחה עובדתית, להוכיח שסם הוא קוקאין או הירואין ולא חומר אחר ואולם כשדבר זה מוכח הרי קיימת הוכחה שמדובר בסם מסוכן. גם ביחס להרשעות בעבירות האחרות יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנת ההרשעה על פי הראיות שהיו בפניו.
ו. סניגורו של דוד, עו"ד אודיז, טען כי ביהמ"ש חרג מהוראות סעיף 175 לחוק סדר הדין הפלילי בהתערבותו הרבה במהלך הדיון ע"י חקירת העדים והערות שהשמיע ביהמ"ש. לטענת הסניגור, השאלות הרבות ששאל ביהמ"ש, והאופן בו חקר את העדים חרגו ממסגרת המותר בשיטה האדברסרית, ומהתערבותו הרבה של ביהמ"ש ניכר שהשופט השתדל לסייע לתביעה ולעדיה. מתוך עיון בפרוטוקול עולה כי כל הטיעון כדבר חד צדדיות השופט אין לו בסיס. ניכר מהערות שהעיר השופט ושאלות ששאל שכוונתו היתה במקרים מסויימים למנוע פגיעה בעדים ובמקרים אחרים למנוע ביטול זמן ע"י חקירה מיותרת. כך שהטענה בדבר עויינות השופט כלפי הסניגוריה אינה מבוססת כלל ועיקר. אפילו היה מקום שביהמ"ש ינהג איפוק יתר בהערה זו או אחרת, הרי אין ספק שלא נגרם כל עיוות דין למערערים.
ז. אשר לעונש - בסעיף האישום הראשון הורשעו המערערים בעבירות שיש עמן אלימות ובריונות ממש כשהם מאיימים ומכים את ג'ימי וכולאים אותו לתקופה של שעות על מנת לזכות בחזרה בסם קשה מסוג קוקאין. הפעילות המתוכננת והמאורגנת מלמדת על חומרת העניין והתנהגות זו על רקע ההרשעות הקודמות של המערערים הצדיקה ענישה של ממש. הוא הדין באשר להצטברות העונשים שהוטלו על הנאשמים השונים.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד מירה מרק, אבי אודיז ושמחה זיו למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 27.1.91).

ע.א. 633/88 - הלבנון חברה לביטוח בע"מ (בפירוק) נגד ירדניה... בע"מ (בפירוק)

*פירוש חוזה(מחוזי ת"א - ת.א. 2615/85 - הערעור נדחה).

א. על פי הסכם סידור לפי סעיף 233 לפקודת החברות, שנערך בין הלבנון לבין ירדניה, מכרה הלבנון לירדניה תיק ביטוח חיים תמורת סכום בשקלים השווה ל-750,000 דולר. בסעיף הקובע נאמר כי החל בתאריך פלוני יעברו לבעלותה של ירדניה כל הפוליסות והסכמי ביטוח החיים של הלבנון והחל מאותו תאריך יקומו ויהיו לירדניה כל הזכויות והחובות הקשורים בפוליסות האמורות. עוד נאמר "במקביל לכך תעביר הלבנון לירדניה... את הנכסים החופפים לכיסוי תעודות הביטוח בקשר לתיק ביטוח החיים המועבר...". התברר לאחר מכן כי "הנכסים החופפים" עלו על סכומי ביטוח החיים בסכום של כ-125 אלף ש"ח והמחלוקת סבה סביב הפרשנות שיש ליתן לביטוי "הנכסים החופפים". בספטמבר 1987 הגיש מפרקה של הלבנון בקשה לביהמ"ש כי יצהיר כי תעודות הפקדון החופפות את הסך של 125,000 ש"ח שייכות להלבנון. עמדת ירדניה היתה כי נעשתה עיסקה גלובלית בה נמכר עסק ביטוח החיים על הנכסים וההתחייבות שבו תמורת סכום כולל ולפיכך אין משמעות לכך מה גודל תיק ביטוח החיים ומה ערך ההפקדות. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עמדת ירדניה הן בשאלת פרשנות ההסכם והן בעניין העברת הבעלות בנכסים שנועדו לקיום ההתחייבויות. ביהמ"ש קבע כי את המונח השנוי במחלוקת "הנכסים החופפים" צריך לפרש ראשית מתוך לשונו של ההסכם, ובמקרה שדרך זו אינה מביאה לביאור המונח, כי אז יש לפרש את המונח מתוך כלל כתבו ותכנו של החוזה, ואם גם אלה לא יספיקו יש לפנות לנסיבות הסובבות את כריתתו של ההסכם. ביהמ"ש הגיע כאמור למסקנה שהדין עם ירדניה והערעור על כך נדחה.
ב. הסולם הפרשני שביהמ"ש היתווה לעצמו כדי לתת משמעות לביטוי "הנכסים החופפים" היינו, הליכה מן הפנים אל החוץ - מן ההוראה המוקשית אל ההקשר החוזי
הכללי, ורק לאחר מכן אל הנסיבות החיצוניות, מעוגנת בהוראות סעיף 25(א) לחוק החוזים. אם התנייה הרלבנטית ברורה, כי אז אין מקום להיזקק לנסיבות חיצוניות ועל ביהמ"ש להכריע בפירוש המילים כמובנן בעיניו, ולאו דווקא על פי העובדות המוצגות ע"י בעלי הדין, בין בצוותא ובין כל אחד לחוד. ההפנייה אל הנסיבות החיצוניות היא חלופה, העולה רק כאשר אין מובן ברור לנוסח הכתוב. כשמדברים על "מתוך החוזה", הכוונה היא לתנייה שבמחלוקת, כשהיא לעצמה או כפי שהיא משתבצת במירקם הוראות ההסכם בכללותו. לגבי הסכם הסידור דנא, הרי עיון במכלול הוראותיו מלמד כי כוונת מנסחיו היתה למכירת תיק ביטוח החיים של הלבנון כעסק חי על כרעיו וקרביו, כפי שהיה בתאריך הקובע, והצירוף "הנכסים החופפים" אין כוונתו לנכסים בגובה ההתחייבויות בזמן נתון, אלא לאותם נכסים שנועדו לכיסוי ההתחייבויות הביטוחיות והוחזקו בנפרד כדרישת חוק הפיקוח על עסקי ביטוח.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אסנת הרמתי למערערת, עו"ד בועז נהיר למשיבה. 21.1.91).

ע.א. 582/88 - מ.כ.מ. (אופנה) בע"מ ואח' נגד אירן שאוליאן

*התנייה להפקדת ערבות בנקאית במתן רשות להתגונן(מחוזי ת"א - ת.א. 3033/87 - הערעור נתקבל).

א. בין המשיבה, המשכירה, ובין המערערים, השוכרים, נערך חוזה להשכרת בניין שבבעלות המשיבה. בחוזה השכירות נקבעו פיצויים מוסכמים בסעיף האומר "במקרה בו צד יפר... התחייבות יסודית... על פי חוזה זה, ישלם הצד המפר... פיצויים... 50,000 דולר של ארה"ב. התחייבויות יסודיות לעניין זה, הינן: מועד פינוי, מועדי תשלום שכירות...". המשיבה תבעה את המערערים בסדר דין מקוצר לתשלום הפיצויים כשלטענתה הפרו השוכרים את החוזה הפרות יסודיות ובכללן אי פינוי המושכר בתום תקופת השכירות, אי תשלום דמי השכירות כהלכתם, עשיית שינויים במושכר בניגוד לחוזה. המערערים ביקשו רשות להתגונן וביהמ"ש העניק להם רשות להתגונן באשר לטענת אי פינוי המושכר בתום תקופת השכירות ועשיית שינויים במושכר. אשר לאי תשלום דמי השכירות נאמר בחוזה השכירות כי "כל התשלומים... יתבצעו ישירות בהוראת קבע בלתי חוזרת מחשבון השוכרת בבנק... לחשבון המשכירה בבנק... אלא אם יוחלט אחרת ע"י המשכירה..." וכי על השוכרים "לאמת את תשלומם בקבלות חוקיות, אחרת יהא בכך הפרת הסכם". בכתב התביעה אין פירוט על חוב דמי השכירות. נאמר בו כי השוכרים אינם משלמים דמי שכירות כלשהם מאז יוני 1987 וכי שיקים על סך 3,600 שקלים נתקבלו אמנם, אולם יוחסו "על חשבון הפיצויים ו/או על חשבון שכ"ד ראוי". כמו כן נאמר בכתב התביעה שהשוכרים לא הפקידו הוראה בלתי חוזרת לתשלום דמי השכירות. כנגד טענה זו הצהירו השוכרים שנתבקשו לבטל את ההוראה הבלתי חוזרת ולסלק את דמי השכירות בשיקים ועשו כן ולמרות דרישותיהם לא קיבלו קבלות ערוכות כדין על התשלומים. סיכומם של דברים, ניתנה למערערים רשות להתגונן, גם בעילה זו, בתנאי שיפקידו סכום בשקלים השווה ל-20,000 דולר או ערבות בנקאית על סכום זה תוך 30 יום. משלא עמדו המערערים בתנאי האמור ניתן נגדם פסק דין לתשלום הסכום הנתבע. הערעור נתקבל.
ב. לא זו בלבד שהמשיבה לא פרטה בתובענה מהו חובן של השוכרות עבור דמי השכירות, ובכך לא איפשרה למערערים לדעת כנגד מה עליהם להתגונן, אלא שהמשיבה מודה כי קיבלה מהשוכרים שיקים על סך 3,600 ש"ח שאותם ייחדה, על דעתה היא, כתשלום על חשבון הפיצויים ו/או שכ"ד ראוי. מכאן שהיה מקום להעניק למערערים רשות ערעור גם בכל הנוגע לעילה זו כפי שאמנם הוענקה. השאלה היא אם צדק ביהמ"ש בהתלותו את מתן הרשות בהפקדת כסף והתשובה לכך היא שלילית. לגבי שתי עילות לא
עלה כלל ספק בלבו של ביהמ"ש כי ראוי ליתן למערערים רשות להתגונן ללא סייג. אשר לעניין תשלום דמי השכירות קובע סעיף הפיצויים המוסכמים, כי הוא יופעל רק אם לא ישולמו דמי השכירות במועדם. מכאן שבהפרה "טכנית" הנוגעת לדרך התשלום, שלא באמצעות הוראת קבע לבנק, או אי המצאת קבלות עבור התשלומים, אין די כדי לחייב את המערערים בתשלום הפיצויים המוסכמים. בנסיבות כאלה, וכשגם לגבי שתי העילות האחרות הראו המערערים כי יש בידם, לכאורה, הגנה טובה, לא היה מקום להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאי מכביד של הפקדה כאמור. לפיכך יש לבטל את התנאי שנקבע בהחלטת ביהמ"ש המחוזי וכתוצאה מכך לבטל גם את פסה"ד שניתן בעקבות ההחלטה ולתת למערערים רשות להתגונן.

(בפני השופטים הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד עמוס בר מור למערערים, עו"ד יהודה רסלר למשיבה. 14.2.91).

ע.פ. 501/89 - מרדכי כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 421/88 - הערעור נדחה).

א. באוקטובר 1986 נורה המנוח אברהם וייצמן כאשר ישב ברכבו כשלצידו חבר בשם אבישר. אדם רעול פנים, שכפפות על ידיו, ניגש אל המנוח, ירה בו שתי יריות ונמלט בריצה. בו בלילה נפח המנוח את נשמתו. עוברי אורח העידו שהיורה היה לבוש בבגד מסוג טריינינג שצבעו כהה. השאלה שניצבה במוקד הדיון היתה זהותו של היורה אם היה זה המערער, או שיש טעות בזיהוי. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהמערער הוא שירה במנוח ועל כן הרשיעו בעבירה של רצח. מסקנתו של ביהמ"ש נשענה בעיקרה על שלשה יסודות: הודאה שהוקלטה בעת שיחה שהתפתחה בכלא בין המערער לבין עבריין ששיתף פעולה עם המשטרה ונתבקש לדובב את המערער ; ראיות המלמדות על כך שביום הרלבנטי לבש המערער טריינינג שאותו תפרה אמו עבור אחיו וטריינינג זה נמצא חבוי מאחורי שיח במסלול בריחתו של היורה וכמו כן נמצאו באותו מקום כובע גרב ואקדח שחסרו בו שני קליעים ; אמרות שיצאו מפי המערער בשיחות עם חוקריו והתנהגות מחשידה מצידו בעימות ותוך כדי החקירה. אלה גם אלה יש בהם חיזוק העולה על "דבר מה נוסף" לאמור בהודייתו של המערער ושניתן לראות בהם כשלעצמם ראשית הודייה. הערעור נדחה.
ב. באשר להודאה של המערער בשיחה עם העבריין - שיחה זו נתקיימה כארבעה ימים לאחר הרצח. השיחה היתה גלוייה ובמהלכה השמיע המערער את גירסתו באשר למעשה הרצח, מניעיו, התנהגותו בעת האירוע ועוד. למעשה נשמעת מפי המערער השלמה עם תוצאות המעשה והבנה כי הוא צפוי למאסר עולם. הדברים הנשמעים מפי המערער מהווים הודאה ברורה ומפורשת באחריותו למעשה הרצח. הסניגור מודע לכך שאם הודאה זו תתקבל במשקלה המלא כי אז אין סיכויים למערער להינצל מהרשעה, והוא מיקד את עיקר השגותיו על תקפותה של ההודאה ומשקלה הסגולי. לסברתו, לא הוכח שמכשיר ההקלטה היה תקין ושנעשה בו שימוש כדין, ההקלטה אינה אמינה, יש כה קטעים שאינם ניתנים לפיענוח, לא ברור כלל אם בשיחתו אמר המערער את הדברים המיוחסים לו ואם אין אלה דברים שהושמו בפי המערער ע"י חוקרי המשטרה, ובכלל, אין לייחס משקל ניכר לעדותו של העבריין באשר לשיחה ולתוכנה, שכן מדובר בעבריין בעל עבר פלילי שקיבל טובות הנאה והיה בעל אינטרס ממשי להציל מפי המערער הודאה. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהטענות האמורות ונחה דעתו כי ההקלטה תקינה וקבילה וכי יש לייחס משקל ממשי לתוכנה. ואכן, הקלטה זו אינה יוצאת דופן בהשוואה לרבות אחרות, המוגשות לבתי המשפט והמתקבלות, על אף אי הבהירות בקטעי הדברים וחסר מבחינת השלמות. אין לפסול הקלטות, אם מבחינת הקבילות ואם מבחינת המשקל, רק משום שאינן שלמות או שיש פה ושם קטעים שאינם נשמעים בבירור, כשם שאין להסיק מסקנה כזו מעצם העובדה שמצויים
בהקלטה קטעים שלא ניתנים לפיענוח או נמחקו בטעות. הכל ייבחן וייקבע על פי מכלול הראיות ועל פי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. בענייננו נשמעו מפיו של המערער דברים מפורשים שאינם מאבדים מכוחם וממשמעותם בשל שיבושים בהקלטה, קטעים שלא ניתנים לפיענוח וכדומה. כמו כן ההקלטה קבילה וההודאה הנשמעת מתוכה כבדת משקל היא וניתן למצוא בה בסיס איתן לממצאים המרשיעים.
ג. להודאה האמורה חיזוק משמעותי מבחינות שונות. בהודאה תיאר המערער את הסכסוך שהיה בינו לבין המנוח ואשר בגינו החליט לחפש את המנוח כדי להורגו. דברים אלה מתקשרים בהודעתו של אחיו של המערער (אבי) שסיפר כי תמיד שררו סכסוכים בין המערער והמנוח וכן מתאשרים הדברים בהודעה שמסרה חברתו של המערער במשטרה ; המערערבהודאתו סיפר שירה שני כדורים בראשו של המנוח והוכח כי שני כדורים נורו לראשו של המנוח ובאקדח שנתגלה בסמוך לטריינינג נמצאו שתי תרמילים שקליעיהם נורו מתוך ששה כדורים שהיו באקדח ; המערער בהודאתו מתאר כיצד נמלט וכיצד הוריד את בגדיו והחביא אותם והדברים התאשרו ע"י עצם העובדה שנמצאו שם הבגדים ועוד כהנה דברים העולים מתוך ההודאה ושהם מתאשרים בעובדות שבשטח. במכלול הנסיבות יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנת ההרשעה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד שהרבני למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 10.2.91).

ע.א. 714/88 - נירה שנצר נגד יובל ריבלין -

קיום צוואה. "ידוע בציבור" כיורש. *"ידוע בציבור" כיורש יחידי של דירת מגורים(מחוזי ת"א - ת.ע. 6380/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המשיב והמנוחה יונה וולך קיימו קשר רומנטי ביניהם, והחל בשנת 1982 עבר המשיב לגור בדירת המנוחה וסעד אותה עד ליום מותה. השניים לא נישאו זה לזו. המערערת היא אחותה של המנוחה. ביום 29.9.85 נפטרה המנוחה לאחר מחלה ממושכת. שלשה ימים לפני מותה, כתבה המנוחה מסמך על דף מפינקסה, ובשל כתב היד הבלתי קריא ניתן המסמך לפיענוח בידי מומחה. גם לאחר הפיענוח נשאר נוסח המסמך מבולבל ומעורפל. באמצעו של המסמך מופיעה חתימתה של המנוחה, ואילו שמו של המשיב (יובל) מוזכר רק בחלק האחרון של המסמך, לאחר החתימה, ובהקשר בלתי ברור שאין בו התייחסות לעצם הורשת רכושה של המצווה. המשיב ביקש לראות ב"מסמך" את צוואתה של המנוחה וטען כי הוא הנהנה היחידי על פי הצוואה, ולחילופין כי הינו ה"ידוע בציבור" כבעלה של המנוחה, ועל כן זכאי הוא לשני שליש מעזבונה, ולשליש האחרון זכאית המערערת. בנוסף טען המשיב, כי כבן זוגה של המנוחה שחי עמה למעלה מ-3 שנים לפני פטירתה, הוא זכאי לדירת המגורים שלה. המערערת טענה כי אין תוקף למסמך כצוואה וכי המשיב והמנוחה לא היו "ידועים בציבור" כנשואים.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בנסיבות העניין, היעדרה של חתימה בסופו של המסמך הינו פגם, אשר לא ניתן להביא לתיקונו במסגרת סעיף 25 לחוק הירושה. זאת מכיוון שנותר לביהמ"ש ספק באמיתותה של הצוואה, ובמיוחד בצלילות דעתה של המנוחה כאשר כתבה את צוואתה. נימוק נוסף לאי קיום הצוואה מצא ביהמ"ש בכך שאין עולה מתוך הצוואה למי מצווה המנוחה את רכושה, וצוואה סתומה כזו בטלה על פי סעיף 33 לחוק הירושה. בעקבות זאת פסק ביהמ"ש כי אין לקיים את הצוואה אך נתן צו ירושה עפ"י דין, לפיו זכאי המשיב לשני שליש מעזבונה של המנוחה, באשר המשיב והמנוחה חיו כ"ידועים בציבור" וחל עליהם סעיף 55 לחוק הירושה, המקנה זכויות של בני זוג ל"ידועים בציבור". לעומת זאת סירב ביהמ"ש להכיר בזכותו של המשיב לדירת המגורים של המנוחה בשלמותה, לפי הוראת סעיף 1 (א)(2) לחוק הירושה. המערערת ערערה על כך
שהכירו במשיב כ"ידוע בציבור" של המנוחה, ואילו המשיב ערער על כך שלא ניתן צו שלפיו הוא יורש את הדירה בשלמותה. ערעורה של המערערת נדחה ואילו ערעורו של המשיב נתקבל.
ג. באשר לשאלה אם המסמך שנכתב הינו צוואה הניתנת לקיום - צוואה בכתב יד, לפי סעיף 19 לחוק הירושה, צריך שתישא תאריך ותיחתם בידי המצווה. בשתי דרישות אלה עמדה המנוחה, אלא שהחתימה לא הופיעה בסופו של המסמך ובכך ראה ביהמ"ש המחוזי פגם חמור. אמנם, באופן רגיל חותם אדם בסופו של המסמך ולא באמצעו, אך העובדה שהמנוחה חתמה באמצע הצוואה אינה משנה במקרה זה. הדרישה הינה כי הצוואה תכלול את חתימת המצווה, אך לא נקבע בחוק המקום הראוי לחתימה. נטיית הפסיקה הינה להקל בדרישות הצורה הפורמליות, כל עוד משוכנע ביהמ"ש כי המסמך הוא אותנטי.
ד. יחד עם זאת צדק ביהמ"ש המחוזי בהתבססו על סעיף 33 לחוק הירושה שלפיו הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה - בטלה. משמעיינים בנוסח הצוואה אין יודעים ברורות מי אכן היורש המיועד. אמנם סעיף 54 לחוק הירושה אומר כי מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות, אולם, אין ללמוד מכאן, כי ניתן לקבוע את כל תוכנה המהותי של הצוואה על סמך נסיבות הלוואי, כאשר בצוואה עצמה אינו מצויין במפורש מיהו היורש שהמצווה מתכוון להוריש לו את רכושו. לפיכך, יש לפסול את תוקפה של הצוואה הנדונה, הן מהטעם שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה והן משום שאין להבין משמעותה.
ה. באשר לשאלה אם היו המשיב והמנוחה "ידועים בציבור" בגדרו של סעיף 55 לחוק הירושה - על מנת שבני זוג יוכלו להיחשב לצורך חוק הירושה כ"ידועים בציבור" צריכים להתקיים ארבעה תנאים : חיי משפחה ; משק בית משותף ; אינם נשואים זה לזה ;בשעת מות אחד מהם לא היה בן זוגו נשוי לאדם אחר. התנאים הראשון והשני הם התנאים העיקריים והקשים בדרך כלל להוכחה, אך גם לתנאים האחרים חשיבות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כל ארבעת התנאים הללו התקיימו במשיב ובמנוחה. זו קביעה עובדתית, סבירה, ואין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בה. בהקשר זה ערערה המערערת גם על החלטתה של השופטת המחוזית לקבל כראיה לאחר שלב הסיכומים את תעודת הזהות של המשיב, המעידה על היותו רווק. למעשה העלה ב"כ המערערת את הטענה כי לא הוכח שהמשיב רווק רק בשלב הסיכומים ובעקבות העלאת טענה זו איפשרה השופטת להגיש כראיה את תעודת הזהות של המשיב, על פיה הוכחה רווקותו. אין יסוד להתערבות בהחלטתה זו של השופטת. בהתמלא תנאים מסויימים ניתן לקבל ראיות נוספות אף בשלב הערעור, קל וחומר בערכאה ראשונה אף אם הוגשו בשלב מאוחר מאד. בעניין זה הושפעה כנראה השופטת גם מאופיה של הטענה, שכן לצדדים לא היה ספק אמיתי שהמשיב הוא רווק והיה רווק כשעת מותה של המנוחה. טענת ב"כ המערערת כי לא הוכח שהמשיב לא היה נשוי, היתה במידה רבה טענה פורמלית, ולכן התוצאה על פיה תיכשל תביעת המשיב רק בשל המחדל שבאי הוכחת רווקותו, היתה נוגדת את דרישות הצדק. אכן, אין מקום לתת היתר כזה כדבר שבשיגרה וככלל יש להקפיד על סדרי דין תקינים לרבות המצאת ראיות בשלב הנועד לכך, אך בענייננו מן הדין היה להרשות הגשת הראייה.
ו. אשר להחלת הוראות סעיף 11(א)(2) סיפא בדבר דירת בן הזוג - כאשר המוריש לא הותיר ילדים, הרי אם בן הזוג היה נשוי שלש שנים או יותר וגר עם המנוח בדירה הנדונה יטול בן הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה. ביהמ"ש המחוזי סבר שגם אם זכאי "ידוע בציבור" לשני שליש מן העזבון, אין הוא זכאי לדירת המגורים. נימוקו לכך היה כי ההוכחה של מגורים במשך שלש שנים ע"י ידוע בציבור קשה מבחינת דיני הראיות, עד כי המחוקק לא התכוון להפעיל את הסיפא של סעיף 11 בדבר דירת
מגורים על ידוע בציבור. בעניין זה נתקבל הערעור. מטרתו של סעיף 55 היתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי כשמדובר בזכות הירושה על פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55 באשר לדירת מגורים. על כן, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55, מתיחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר ועניין, וכולל לעניין דירת המגורים. אמנם, נטל ההוכחה כדבר קיום יחסים הדומים לקשר נישואין עם בן הזוג במשך שלש שנים לפחות לפני פטירת המנוח, רובץ על הטוען למעמד של "הידוע בציבור", על פי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", אך אם יעמוד בחובה זו, אין סיבה למנוע ממנו את הזכות על פי הדין האמור. בענייננו הוכח כי המשיב התגורר עם המנוחה במשך התקופה הנדרשת בחוק ואין זה הגיוני או צודק להימנע-מלקבוע כי הוכח שחיו חיי משפחה במשק בית משותף במשך שלש שנים לפני פטירת המורישה. על כן יש לקבוע כי דירת המגורים של המנוחה מגיעה למשיב בשלמותה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט בך. עוה"ד מ. לברן וב. טגליכט ורבר למערערת, עו"ד א. מלכה למשיב. 26.2.91).

בג"צ 5666/90 - תופיק גריס סלום נגד המועצה המקומית נשר ואח'

*זכייה במכרז להקמת בריכת מים וסיווג הרישום אצל רשם הקבלנים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. עניינה של העתירה מכרז להקמת בריכת מים שפורסם ע"י המועצה המקומית נשר. וועדת המכרזים קבעה כי המשיבה השניה היא הזוכה במכרז ועל כך מלין העותר הטוען כי המשיבה אינה כשירה לביצוע העבודה. זאת על שום שלפי תנאי המכרז על בעל ההצעה להמציא אישור על רישומו אצל רשם הקבלנים בסיווג המתאים לעבודה, והמשיבה השניה רשומה כקבלן בסיווג של ענף ראשי בניה (סמל 100) ואינו רשום בסיווג לפי סמל 700, אשר, לדעת העותר, הוא הסיווג ההופך קבלן לכשיר לבצע בנייה של בריכת מים. העותר מסתמך על מכתבו של רשם הקבלנים מדצמבר 1990 המופנה לעותר ושהוא בגדר תשובה למכתבו של העותר (אשר לא הוגש לבג"צ). במכתבו כותב הרשם "בהתאם לבקשתכם הנני לאשר בזאת כי רשאים לבצע עבודות בריכות מים קבלנים הרשומים... בענף ראשי 'ממגורות מגדלי מים וארובות' - ..700. ביצוע עבודות בריכת מים אינו שונה מביצוע עבודות מגדלי מים, ועל כן, הננו רואים אותם כעבודות הקשורות לענף הראשי הנ"ל". העתירה נדחתה.
ב. הנשיא שמגר: אין ביהמ"ש יודע מה השאלה שהוצגה לרשם אשר לגביה נכתב המכתב האמור, וטענת המשיבים היא כי הרשם לא היה מודע לכך שמדובר על בריכה מלבנית השקועה באדמה ולא על בריכת מים המתנשאת לגובה. אין יודעים אם הרשם יצא מתוך הנחה כי מדובר על בנייה לגובה, כדוגמת ממגורה, מגדל מים או ארובה, שאותם הזכיר במכתבו, ואם סבר כי יש שוני בין עבודות בניה הכרוכות ביציקת בטון ולעיתים גם באיטום, מחד גיסא, לבין בניית בריכה אשר נועדה לאגירת מים מאידך גיסא. לעניין הסיווג הנכון של בניית בריכת מים, אין בתקנות הרלבנטיות (תקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (חלוקת ענפים לענפי משנה)), התייחסות מפורשת לבריכת מים. אולם, ענף ראשי בניה (100) כולל, בין היתר, עבודות עפר וחיצוב, קידוחים ועבודות בטונים, ואלה האחרונים עניינם, לכאורה, ביציקת בטון כחלק מבניית מבנים. ענף ראשי 700 מתייחס רק לממגורות ומגדלי מים. בשל היעדרו של איזכור מפורש של בריכת מים, יש לחפש את הזיקה היחסית הקרובה ביותר לאחד מן הסיווגים המובאים בתקנות. דברי רשם הקבלנים אינם אלא בגדר פרשנות, אך לעניין פרשנות התקנות אין לרשם על פי דין מעמד מכריע ולאור נוסח דבריו אין בהם אלא חוות דעת פרשנית שיש לבחנה על פי תוכנה, ביסוסה והגיונה.

ג. עיקרו של דבר, היעדר הפירוט בתקנות פועל לטובת המשיבים, וזאת בשל שני טעמים: האחד, העולה מן התפיסה העקרונית בדבר מרווח פעולתו המותר של האזרח ; השני, הנובע מן הכללים המדריכים את בג"צ בפעולתו. באשר לטעם הראשון - הסיווגים שבתקנות, אופי כפול להם: התקנות הן בגדר הענקת היתר למי שרשום תחת ראש פלוני ובגדר איסור לגבי מי שאינו רשום לפי סיווג פלמוני. כאשר התקנות שותקות אין מקום להסקת המסקנה בדבר קיומו של איסור אם ניתן להצביע בו זמנית על קירבה סבירה לתחום סיווג אחר שלפיו הקבלן רשום. בהיעדר סייג מפורש שנשען על הוראות הדין, יש לפרש את מרווח פעולתו של הקבלן הרשום כדין באופן שמותיר לו חירות פעולה לפי הענף בו הוא רשום, כאשר אין הגבלה לצידה. אין אפשרות לקבוע כי הבניה המתוכננת נופלת באופן ברור לתחומי ענף 700, ואין גם אפשרות לשלול גירסת המשיבים כי ענף 100 שבו הם רשומים כולל גם את סוגי הבנייה המתוכננים כמקרה נשוא עתירה זו. מכל מקום, ספק עולה כדי היעדר איסור.
ד. מסקנה זהה עולה מן הטעם השני הנוגע לעקרונות המנחים של בג"צ. כדי שעותר פלוני יצליח להניע את בג"צ לצוות על איסור מסויים, מן הראוי שיניח תשתית המשכנעת לפי מאזן ההסתברות הראייתי כי המעשה המיוחס למשיב פלמוני חורג מן המותר על פי דין. ספק בכגון דא פועל לטובת המשיב, היינו לכיוון אי הטלת האיסור. בנסיבות אלה, בהן אין התייחסות מפורשת לבריכת המים בתוספת לתקנות הנ"ל, לא ניתן לומר שהוכחה פסלות בהכרעת המכרז שיש בה כדי להצדיק התערבות של בג"צ. אין בידי בג"צ נתונים שעל יסודם יוכל לקבוע בצו החלטי כי בעל סיווג 100 אינו כשיר לבצע עבודה של יציקת בריכה המושקעת בקרקע או ניצבת עליה. מתווסף לכך לפנינו גם אלמנט של שיהוי וכן העובדה שהעבודה החלה לפני שהוצא צו הביניים.
ה. השופט מלץ: מסכים.
ו. השופט ברק: מסכים למסקנה שיש לבטל את הצו. הבעיה המרכזית העומדת ביסוד העתירה היא שאלת הסיווג. שאלה זו קשורה בפרשנות תקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות הנ"ל והפעילות הפרשנית נעשית ע"י ביהמ"ש שעליו לפרש את התקנות על רקע העבודות שמבקשים לבצע. לשם כך יש להניח תשתית עובדתית באשר למהות העבודה. התשתית שנמסרה כאן היא כי למעשה אין בבניית בריכה זו אלא הקמת מבנה מלבני של בטון בבניה מקובלת ושיגרתית על פני הקרקע, ועל רקע תשתית עובדתית זו נראה כי בניית הכריכה נופלת למסגרת הסיווג של ענף ראשי בניה.
ז. עם זאת לא נראית לו הגישה של הנשיא כי לאור ניסוחם של ענפי ההנדסה הבנאית אין לראות "עילה להעדפתו של הסיווג האחד על משנהו". על רקע גישה כזו צריך לקבוע כי המשיבים מקיימים את דרישות שני הסיווגים או אינם מקיימים אף אחד מהם, אך אין זה ראוי להעמיד את המשיבים במצב ההיולי שבו הם מרחפים על פני הסיווגים ורשאים כנראה להחליט כרצונם מהו סיווגם. עניין לנו בבעייה פרשנית הדורשת הכרעה על רקע התשתית הראייתית ועל רקע תשתית זו יש לסווג את העבודה נשוא המכרז כנופלת לגדר ענף ראשי בניה, ועל כן דין העתירה להידחות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד האשם ח'טיב לעותר, עו"ד עובדיה לוי למועצה המקומית, עו"ד אקסלרוד למשיבה השניה. 13.1.91).

ע.א. 772/89 - רעיה פת נגד אמנון פת

*משמורת קטינים אצל האם והערת ביהמ"ש כי היה פוסק אחרת בעניין המשמורת אילו הוברר כי האם נמצאת בחברת גבר ידיד(מחוזי חיפה - תיק אישות 257/88 - הערעור נדחה).

א. המערערת והמשיב נישאו בשנת 1974 ולהם שתי ילדות, ילידת 1978 וילידת 1981. בקיץ 1983 עזבה המערערת את המשיב ומאז מתגוררים בני הזוג בנפרד. פס"ד בעניין משמורת הקטינות אצל האם ניתן בהסכמה. למשיב הסדר פגישות עם בנותיו. בתיק נשוא
הערעור ביקש המשיב שינוי המשמורת והעברת הבנות לרשותו, באשר, לטענתו, המערערת נמצאת בחברות עם גבר ידיד, שאף לן בביתה מדי פעם, ויש בכך השפעה שלילית על הבנות. בעקבות פתיחת ההליכים נפסקה הנוכחות של הידיד בדירת האשה. ביהמ"ש המחוזי החליט להשאיר את המשמורת ללא שינוי, אך זאת רק כל עוד נמנעת האשה מלארח בביתה את הידיד ולבלות במחיצתו יחד עם הבנות. הדחייה הפורמלית של הבקשה לשנות את עניין המשמורת היא בלתי מסוייגת, והתנאי מהווה רק חלק מן ההנמקה. המערערת מלינה על התנאי הנ"ל בו היא רואה יישום של אמת מידה מוסרית דתית שאיננה מקובלת על רוב הציבור. לדבריה, התיידדה עם החבר אחרי שנפרדה מבעלה ולא בכך היה הטעם לפירוד שחל ביניהם. היא חיה כבר מאז 1983 בנפרד, ואין להטיל עליה איסור בעניין התחברות עם אחר, ומה גם שביקשה להתגרש מבעלה וביה"ד אף הורה על מתן גט, אך המשיב לא נענה עד כה לדרישה האמורה. המערערת גם מלינה על כך שלא נפסקו לה הוצאות כאשר נדחתה תביעת הבעל לשינוי משמורת הילדים. ביהמ"ש נימק המנעותו מפסיקת הוצאות בכך שבעת שהתביעה הוגשה עדיין התאכסן החבר של המערערת אצל האשה, ולו נמשך מצב זה, היה ביהמ"ש פוסק לקבל את תביעת הבעל למשמורת. הערעור נדחה.
ב. עניין שהותו של החבר עם המערערת לא היווה תנאי מפורש הצמוד להחלטה האופרטיבית בקשר למשמורת. אולם ניתן ללמוד מדברי ביהמ"ש כי לו היה המצב נמשך עד למועד שמיעת העדויות, או לו העניין היה עולה בפני ביהמ"ש מחדש בתובענה נוספת, הרי החלטתו היתה כי יש לשנות את משמורת הילדות. מן הבחינה הפורמלית ניתן היה להשאיר עניין זה להתדיינות נוספת אם תהיה, שהרי המערערת איננה מבקשת שינוי ההכרעה בעניין המשמורת. מה שמפריע לה הוא התנאי האמור. ברם, מאחר והנמקת הרקע שימשה ציר מרכזי להחלטת ביהמ"ש המחוזי, מן הנכון להוסיף לכך הערות שהן בגדר הכוונה לעתיד.
ג. כאשר מדובר על שתי בנות קטינות כאמור, הזוכות אצל אימן לטיפול ללא רבב, הרי בדרך כלל יש למסור קטינות כאלה למשמורת האם. מובן שכל מקרה נבחן לאור נסיבותיו ועשויים גם לחול שינויי נסיכות שהם רלבנטיים לעניין המשמורת. אולם, עצם התחברותה של האשה לידיד, כאשר האשה כבר 7 שנים ומעלה חיה בנפרד מבעלה, איננו נראה כעילה סבירה לשינוי המשמורת של הקטינות. הפיכת עניין הקשר עם החבר לנושא דומיננטי בקביעת ההכרעה בקשר למשמורת נראית בנסיבות מקרה זה כהחלטה שהיא מחוץ לפרופורציה. יש בכך כדי להטיל על האשה הגבלות שאינן דרושות לצורך קיום המשמורת תוך הבטחת טובת הילדות כמוקד ההחלטה. ניתוקן מן האם של הבנות בשל הטעם שיש לאם חבר, היא החלטה שאיננה במקומה הפוגעת בבנות ללא צורך. אשר לעניין ההוצאות - עם דחיית תביעת המשיב היה אמנם מקום לפסוק למערערת את הוצאותיה, אך ביהמ"ש נימק את החלטתו ואין ביהמ"ש שלערעור נוהג בדרך כלל להתערב בכגון דא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' גליה סלבצקי למערערת, עו"ד א. גרינשטיין למשיב. 17.2.91).

ע.א. 512/88 - שלמה דוד נגד רותם חברה לביטוח בע"מ ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 1930, נפגע בתאונת דרכים באפריל 1979 והמשיבים אחראים לנזקיו. בפס"ד שניתן ביולי 1948 נפסקו למערער פיצויים של 5,000 ש"ח בגין כאבים, צער וסבל ו-10,000 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד. כתוצאה מהתאונה נגרמה למערער נכות נוירולוגית בשיעור של %10 לצמיתות בגין הפרעות פונקציונליות מהן הוא סובל. עקב התאונה נעדר המערער שלשה שבועות ממקום עבודתו וסכום הפיצויים המגיע לו בגין כך התקזז כנגד דמי הפגיעה שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי. המערער הוא
שותף פעיל בחברה לייצור נעליים. לפני התאונה ביצע בעצמו, בנוסף לעיסוקו בעניינים אדמיניסטרטיביים עבור החברה, גם את תכנון הדגמים של הנעליים. ביהמ"ש קבע כי למערער מפריעה נכותו הנוירולוגית רק בתחום יצור דגמי נעליים. ברם, ביהמ"ש גם הזכיר את צרופו של בנו של המערער לעבודה בחברה, אשר מאז 1981 הוא מעצב את דגמי הנעליים עבור החברה. צירוף זה נבע מרצונו של המערער לצרף את בנו לעסקו תוך יעודו של הבן לרשת ולתפוס את מקומו של המערער בחברה. לא הוכחה בביהמ"ש ירידה בהכנסות החברה או בהשתכרותו של המערער. לפיכך לא נפסקו למערער פיצויים בגין הפסד כושר ההשתכרות בעבר. לאור עובדות המקרה, ולאחר שביהמ"ש מוכן היה להניח כי בגלל ההפרעות הנוירולוגית עלול המערער לפרוש מעבודתו או לצמצם פעילותו בגיל מוקדם יותר, העריך ביהמ"ש את הנזק של הפסד כושר השתכרות בעתיד בסך 10,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. התחלת עבודתו של בנו של המערער עבור החברה נעשתה במסגרת הכוונה להכניסו כממשיך ויורש, הבן למד והתמחה בעיצוב דגמי נעליים קודם התאונה, וסביר וצפוי היה שאף ללא קשר לתאונה היה מתחיל לעבוד עבור החברה. עם כניסתו של הבן לעבור בחברה נתפנה המערער לעבוד במשרה מלאה משך כל השנה בעניינים המשקיים של החברה, ואין ראיות שהשינויים האמורים בחברה גרמו הפסדים לחברה או למערער. מאז שהמערער חזר לעבודתו בחברה זמן קצר לאחר התאונה, במשך תקופה של כ-9 שנים עד לפסה"ד, לא הוכח שנגרמו למערער הפסדי השתכרות כלשהם ויש בכך אינדיקציה לגבי השאלה אם ייגרמו לו הפסדים כאלה בעתיד ולגבי שיעורם האפשרי. ביהמ"ש הניח לטובתו של המערער שקיימת אפשרות שיפרוש או יצמצם את עבודתו בגיל מוקדם יותר. ספק אם הונחה תשתית עובדתית מספקת להנחה זו, ומכל מקום מומחי הצדדים לא הצביעו על אפשרות כזו בחוות דעתם. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שבעת מתן פסק הדין היה המערער בן 58, הסכום הגלובלי בשיעור 10,000 ש"ח כהפסד כושר השתכרות בעתיד, אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. קנה למערער, עו"ד צבי רפפורט למשיבים. 3.2.91).

ע.פ. 347/89 - חיים חבורה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסחר בהירואין וחומרת העונש(מחוזי ת"א . ת.פ. 196/88 - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בביצוע עבירות סמים בשתי פרשיות: בפרשיה הראשונה הורשע בארבעה מקרים שבהם מכר כמויות של הירואין לאחד דניאל צוברי ובפרשיה השניה הורשע בשני מקרים שבהם מכר כמויות של הירואין לאחד אברהם אלוני. עקב הרשעתו נדון המערער ל-7 שנים מאסר שמתוכן 4 שנים לריצוי בפועל והופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים וחצי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. צוברי, שעדותו היתה מהימנה על ביהמ"ש, היה עד מדינה ולפיכך היתה עדותו טעונה סיוע. נמצא סיוע למכביר לשני המקרים האחרונים שבפרשית צוברי, אך הסניגור טען שאין לייחס סיוע זה לשתי העסקות הראשונות. טענה זו אין לקבל. קיימות נסיבות שבהן מספקת ראייה התומכת בעדות הטעונה סיוע והמתייחסת לאישום מסויים גם את הסיוע הדרוש לאישומים נוספים, והוא - אם קיימת זיקה מספקת בין האישומים השונים. במקרה שלפנינו סבה יריעת המחלוקת סביב השאלה אם נקשר קשר בין המערער לבין צוברי לבצע עסקות סמים - דבר שבו המערער כפר, ומהותם ונסיבותיהם של כל אישומי הפרשיה הראשונה היו דומים. בנסיבות אלה צדק השופט בהרשיעו את המערער בכל המקרים שנכללו בפרשיה הראשונה.

ג. בפרשיית אלוני, נתן השופט אמון באמרותיו של אלוני במשטרה, שאליהן התכחש בעדותו, וקיבלן כראייה על יסוד סעיף 10(א) לפקודת הראיות כשהסתפק בחיזוקים לאמרות. ביהמ"ש לא קיבל את טענתו של הסניגור שאלוני שימש כעד מדינה. בערעור טוען הסניגור שאלוני היה עד מדינה ולפיכך היתה עדותו טעונה סיוע. טענה זו אין לקבל. אלוני היה נתון במעצר מכח צו ביהמ"ש בעניין עבירת הסמים ושוחרר מן המעצר לאחר מתן אמרתו במשטרה. איש משטרה, גדי אשד, שגבה את אמרותיו של אלוני העיד כי "מי שמשתף פעולה, הבונוס בדרך כלל שהוא מקבל... שהוא לא הולך למעצר עד תום ההליכים". אילו בכך נסתיימו הראיות יכולה היתה להישמע הטענה כי אלוני הינו עד מדינה, שהרי בנסיבות אלה אפשר היה אולי מקום להניח, במידה רבה של הסתברות, שניתן לאלוני להבין כי קיים קשר בין הגישה המקלה כלפיו מטעם התביעה לבין קריאתו כעד במשפטו של המערער. ברם, מתוך זכרון הדברים שנערך ע"י אשד עולה שאלוני הודיעו שהוא החליט לספר על פרשת קשריו עם המערער ונימק את החלטתו בהיותו מעוניין לשתף פעולה עם המשטרה בתקווה שעקב כך יוכל להשתחרר ממעצרו. אשד אומר בזכרון הדברים "הבטחתי לו שאני אבדוק בנוגע למעצרו עד תום ההליכים והסברתי לו שאני לא מבטיח לו את זאת... הוא הסביר לי שאינו חושש וטען שאם ימסור עדויות זה יהיה לזכותו...". אשד העיד כי לא נעשה שום הסכם עם אלוני. נמצא, שאם בכלל קיבל אלוני טובת הנאה, הרי לא נמסרה אמרתו לאחר שטובת ההנאה ניתנה או הובטחה לו כנדרש בסעיף 54 לפקודת הראיות, ואין קשר סיבתי בין טובת ההנאה והאמרה. אשר לטענה כי אלוני לא הועמד לדין ואות הוא שקיבל טובת הנאה עקב מסירת אמרותיו - אכן נסתבר שאלוני לא הועמד לדין, אך אלוני עצמו כפר בעדותו בעשיית הסכם כלשהו עם המשטרה. אפילו עשתה המדינה בדיעבד מחווה כלפי אלוני, לא הפך אלוני לעד מדינה. אשר לעונש - אין הוא חמור מידי.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד אורי רוןלמערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 19.2.91).

בש"פ 411/91 - מוחמד בדארנה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה בדקירות סכין)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בכך שדקר בסכין שני בני אדם, שאחד מהם אף נזקק לאשפוז לזמן מה. המדינה ביקשה את מעצר העורר עד תום ההליכים בשל חומרת העבירות שביצע, המלמדת על כך שבהיותו חופשי עלול העורר לסכן את שלום הציבור, והתבססה על עברו הפלילי של העורר הכולל מעשי אלימות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים לאחר שהשתכנע כי אין אלטרנטיבה יעילה למעצר בפועל, שכן המעשה האלים היה מלווה בשימוש בנשק קר. הערר נדחה.
התופעה שלפיה מותקפים בני אדם ע"י שולפי סכינים היא תופעה מאד שכיחה. מי שעשה שימוש בנשק הסכין פעם אחת לא מובטח שלא יחזור ויעשה שימוש כזה פעם נוספת. קיימת מדיניות עקבית של ביהמ"ש העליון כי על בתי המשפט לעשות למיגור התופעה ולהדברת תרבות הסכין בסנקציות חריפות לרבות מעצר עד גמר ההליכים. כך נהג ביהמ"ש המחוזי במקרה זה ואין לבוא בביקורת על כך. טוען הסניגור כי העורר נאלץ לעשות שימוש בסכין לאחר שהותקף ע"י יריביו וחייו היו בסכנה. ספק הוא עד כמה גירסה זו מתיישבת עם סדר האירועים ומכלול הראיות ועל כך יצטרך לתת ביהמ"ש את הדעת כאשר ישמע את המשפט. זאת לא ניתן לעשות בשלב המקדמי. לפיכך אין להתערב בהחלטת המעצר.