רע"א 1863/90 - רביץ ואח' נגד דיין ואח'
*ביטול תוצאות הבחירות בשתי קלפיות בבני ברק וברמת גן(ערעור לאחר נטילת רשות - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל את תוצאות הבחירות לכנסת ה-12 בשתי קלפיות ולצוות על עריכת בחירות חוזרות בקלפיות אלה. הערעור על תוצאות הבחירות הוגש ע"י המשיב לכנסת, כאמור בסעיף 86(א) לחוק הבחירות לכנסת והחל שם הדיון. בערעור שהגיש המשיב לפני כן לא צירף את כל מי שצריך היה לצרף כמשיבים, פרט למערער. תוך כדי הדיון בכנסת החליטה הכנסת על תיקון חוק הבחירות ונקבע כי הסמכות לדון בערעור על תוצאות הבחירות תהיה לביהמ"ש המחוזי, וכן נקבעו הוראות מעבר באשר לערעורים שהוגשו לכנסת. הערעור הועבר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט כאמור על ביטול תוצאות הבחירות בשתי הקלפיות ועריכת בחירות חדשות. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון התייחס לחוק הבחירות כנוסחו לפני התיקון, לחוק לאחר תיקונו, לסמכויות השונות שבידי ביהמ"ש המחוזי במקרה של פגם שנתגלה בבחירות לקלפי מסויימת או בכלל וכיוצא באלה נושאים. כן התייחס ביהמ"ש להוראות המעבר הנוגעות לערעורים שהוגשו תחילה לכנסת והועברו מהכנסת לביהמ"ש. ביהמ"ש התייחס גם לפגמים השונים שנתגלו בהליכי הערעור והטענות הטרומיות שהועלו ע"י המערערים כנגד ערעור המשיבים ופסיקתו של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון החליט לאשר את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי ובהתייחסו לכלל הערות המערערים התייחס גם לעניין אי צירוף צדדים ע"י המשיב בערעורו לכנסת והתוצאות הנובעות מפגם זה.
ג. בערעור לביהמ"ש כבר צורפו כל הצדדים שיש לצרפם. המועד שבו עבר הערעור לביהמ"ש כבר היה לאחר המועד הקבוע בחוק, וראו אותו כערעור שהוגש כדין מכיוון שהוגש קודם לכן לכנסת. המערערים סברו שמכיוון שלא כל המשיבים צורפו בערעור לכנסת הרי שהערעור הוגש שלא כדין. ביהמ"ש דחה את הטענה הטרומית באשר לאי צירוף כל המשיבים כדין ממספר נימוקים, ובין היתר ציין לאמור "השאלה שבפנינו היא האם מלכתחילה הוגש ערעור בתוך הזמן החוקי, אף שלא צורפו אליו משיבים. לעניין זה כבר פסקנו שאף ערעור בלי נימוקים יכול ויחשב כערעור שהוגש במועדו... ומכח גזרה שווה - גם ערעור ללא משיבים". בסופו של דבר, כאמור, נדחה הערעור.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עוה"ד צבי טרלו וי. וינרוט למערערים, עוה"ד יוסף ישורון, עופר אטיאס וגב' טליה ששוןלמשיבים. 13.2.91).
ע.פ. 4122/90 - אילנית בן עזרא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הגשת תצהיר כוזב כדי להשתחרר משירות צבאי)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. בהיותה חייבת להתייצב לשירות בטחון חתמה המערערת על תצהיר בפני ביה"ד הרבני כי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה מלשרת בשירות בטחון, כי היא שומרת כשרות ואינה נוסעת בשבת. בהסתמך על הצהרה זו ניתנה למערערת תעודת פטור משירות בטחון. מאוחר יותר התברר כי המערערת נוהגת לעבוד גם בשבתות ונוסעת לעבודה בשבת, וכי היא מסרה ידיעות כוזבות בתצהירה מתוך כוונה להשתמט משירות הבטחון. על פי תסקיר שירות המבחן, יתר בני משפחת המערערת שרתו בצה"ל, לשירות המבחן טענות כבדות כנגד האב, והמערערת הודתה בהזדמנות הראשונה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערת עונש של 9 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. עם מתן גזר הדין ביקש הסניגור לעכב את ביצועו וב"כ המדינה הסכים לעיכוב ביצוע למשך 45 יום. השופט המחוזי החליט לא לעכב את ביצוע גזר הדין ועל החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש העליון ובהסכמת ב"כ המדינה הוחלט לעכב את ביצוע גזר הדין
לתקופה של 45 יום ותוך תקופת הביצוע נשמע הערעור. מטיעוני בעלי הדין עלתה השאלה אם שלטונות צה"ל עומדים לגייס את המערערת לשירות סדיר ואז הוחלט לבקש משלטונות הגיוס לנקוט עמדה בשאלת גיוסה של המערערת והפרקליטות נתבקשה למסור הודעה לביהמ"ש העליון על עמדת שלטונות הגיוס. כעבור מספר ימים הודיעה ב"כ המדינה לביהמ"ש העליון כי שלטונות הגיוס עומדים לגייס את המערערת לשירות סדיר. בעקבות זאת הוחלט להקל בעונש.
ג. שיקוליו של ביהמ"ש המחוזי ונימוקיו לגזירת העונש מקובלים הם. העבירות שבהן הורשעה המערערת חמורות הן וחומרה יתירה יש בעובדה שהתצהיר הוא מקור המידע שעל פיו מחליטות רשויות הגיוס ועל פי האמור בתצהיר נופלת ההחלטה אם לשחרר את המצהירה מחובת שירות הבטחון מטעמים שהמחוקק קבע כראויים לכך. בעבירה מעין זו מהווה שיקול ההרתעה שיקול ראשוני במדיניות הענישה, כדי להזהיר ולהרתיע כי אלה שנכשלו בה "יצא שכרם בהפסדם" וכדי למנוע מעבריינים בכח להתפתות ולהיכשל בה. שיקול נוסף במדיניות הענישה על עבירות אלה הוא מניעת התופעה של איפה ואיפה במילוי חובה לאומית זו, שלא לפי הוראותיו של המחוקק. מדיניות עקרונית זו במדיניות הענישה אין בה כדי לשלול עקרון אחר שבמדיניות הענישה, והוא שקילת הגורם האינדבידואלי שבעבריין המסויים העומד לדין.
ד. במקרה דנן קיבל גורם זה משמעות מיוחדת לאחר שניתן גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי. בשעת מתן גזר הדין טרם הוברר אם המערערת תגוייס לשירות סדיר וכעת מתברר כי היא תגוייס. שירות המבחן תיאר עוד בתסקיר שהגיש לביהמ"ש המחוזי את התנאים הקשים שבהם גדלה המערערת, ואולם הוא נמנע מלתת המלצה מאחר שטרם הוברר אז אם המערערת תגוייס לשירות צבאי. בתסקיר נוסף שהוגש לביהמ"ש העליון מתואר מצבה הנפשי החמור של המערערת משהובאה לבית המעצר לאחר מתן גזר הדין ונאמר בו כי "במסגרת מאסר רגיל אנו חוששים שהיא תגיע מהר להתמוטטות נפשית". על יסוד הנתונים האמורים באה המלצת שירות המבחן להפחית את תקופת המאסר בפועל כדי שהמערערת תוכל לרצותה בעבודות שירות. המערערת הביעה חרטה מלאה על מעשיה וביקשה לאפשר לה להתגייס לשירות סדיר בצה"ל ואפשרות זו קיימת עתה. לאחר לבטים לא מעטים הוחלט כי בנסיבות המיוחדות של המקרה מן הראוי להקל במידת מה בעונש שהושת על המערערת, שהיא ללא עבר פלילי. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על 6 חודשים שאותו תבצע המערערת בעבודות שירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד נתן קנת למערערת, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 6.12.90). ע.פ. 353/88 - גניה וילנר נגד מדינת ישראל
*פגם בהליכים בהחלטה על שמיעת משפט בדלתיים סגורות. *הרשעה בקבלת שוחד וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 180/84 - הערעור נדחה).
א. המערערת הורשעה בלקיחת שוחד וכן במירמה והפרת אמונים ונדונה ל-18 חודשי מאסר, מהם 4 חודשים לריצוי בפועל שאותם תרצה בעבודת שירות ולתשלום קנס של 7,500 ש"ח. המערערת, שהיא עו"ד, עלתה מברית המועצות בשנת 1973 והחלה לעבוד בסוכנות היהודית ב-1974 כארכיברית ביחידה שעסקה בעליית יהודי ברית המועצות לישראל. ב-1979 צומצם תפקיד היחידה לריכוז בקשות של יהודים, אזרחי ישראל, המופנות לברית המועצות להתרת עליית קרובים לשם איחוד משפחות בישראל. המערערת, תמורת שוחד שנטלה, העבירה בקשות לאיחוד משפחות מצד "נושרים" אשר עם התרת יציאתם מברית המועצות לא עלו לישראל אלא היגרו לארצות הברית. בקשות אלו נמסרו למשרד החוץ כאילו היו בקשות שהוגשו כדין ע"י יהודים שהם אזרחים ישראליים.
ב. עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה לקיום הדיון בדלתיים סגורות, בנימוק שהדבר דרוש לשם שמירה על בטחון המדינה. בבקשה נטען כי פרסום פרטי הפרשה "ישמש עילה בידי שלטונות ברית המועצות לסגור את שערי העלייה בפני יהודים המבקשים לעלות לישראל", ומאחר ש"עליית יהודים למדינת ישראל הינה אינטרס שהוא בנפשה של המדינה ובטחונה" יש להורות על סגירת הדלתות ואיסור פרסום פרטי הדיון והראיות. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה והדיון במשפטה של המערערת התקיים בדלתיים סגורות.
ג. הסניגור טען כי ההחלטה על שמיעת הדיון בדלתיים סגורות ניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי על יסוד בקשה בכתב שהוגשה בלא קיום דיון בבקשה, וכן טען כי העניין האמיתי של המדינה בסגירת הדלתות נעוץ היה בכוונתה להעלים מידיעת הציבור מגמות מסויימות במדיניות הממשלה בנושא התרת יציאת יהודי ברית המועצות, וכי הטענה שהדבר דרוש כביכול לשם שמירה על בטחון המדינה לא היתה אלא בגדר אמתלה. טענת הסניגור הינה כי בשל היעדר עילה מוצדקת לסגירת הדלתות ובשל הפגם הדיוני בהליכי הוצאתו של הצו לפועל, לוקה החלטת ביהמ"ש בחריגה מסמכות ודינו של ההליך הפלילי אשר קויים בדלתיים סגורות להיפסל כבטל ומבוטל. בשלהי 1986 ניסה המערער לתקוף את חוקיותו של הצו לדלתיים סגורות בעתירה לבג"צ אך עתירתו נדחתה בלי שנדונה לגופה מחמת שיהוי. הערעור נדחה.
ד. באשר לשמיעת הערעור בביהמ"ש העליון הוחלט להיעתר לבקשת המערער ולשמוע את הערעור בדלתיים פתוחות, ואולם אין בהחלטה זו כל דעה ביחס לצדקתה והשפעתה של ההחלטה לסגור את הדלתות בשלב הדיון בביהמ"ש המחוזי ושאלות אלו טעונות הכרעה בערעור. משמעיינים בגלגוליה של פרשת סגירת הדלתיים, המסקנה היא כי הפגם הדיוני, בו לקתה הוצאת הצו, תוקן ונרפא זה מכבר. מתן ההחלטה היה בגדר סמכותו של ביהמ"ש, ובמבט לאחור אין לומר, שבשעתה היתה ההחלטה בלתי סבירה. כן אין לומר שלסגירת הדלתיים היתה השפעה כלשהי על תקינות ניהולו של המשפט או על הכרעת הדין. לעניין זה יצויין שבנושא סגירת הדלתיים ניתנו בביהמ"ש המחוזי מספר החלטות ולא כפי שטען הסניגור. מן התיק עולה כי בקשת הסניגור לביטול הצו נדחתה אמנם בלא דיון בנוכחות הצדדים, ואולם לאחר קבלת תגובה בכתב של התביעה והחלטה כי ניתנה מאוחר יותר. הפגם הדיוני בו לקתה הוצאת הצו המקורי תוקן כבר בשלב החלטה זו. כמו כן, כאשר התיק נקבע לאחר מכן לדיון בפני השופטת ברמן היא נאותה לקיים דיון בבקשה מחודשת שיגיש לה הסניגור לביטול הצו לדלתיים סגורות וככל ודיון כזה התקיים בנוכחות פרקליטי הצדדים והשופטת החליטה לדחות את בקשת הסניגור. מכאן שמכל מקום תוקן הפגם.
ה. השאלה מה היו השלכותיו האפשריות של הפגם, אלמלא נרפא, חורגת מצרכי ההכרעה בתיק זה. אין לקבל את הנחת הסניגור, שפגם דיוני מעין זה, אם איננו בא על תיקונו מבעוד מועד, חייב להוביל, בכל הנסיבות, לבטלות ההליך הפלילי כולו. עם זאת צריך להיות ברור שאין מדובר בפגם קל ערך. עקרון פומביות הדיון הינו אחר העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו. בשמירתו טמונה אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה. בנתון למספר עניינים חריגים, שלגביהם הורה המחוקק במפורש שיידונו, בדרך כלל או אך ורק בדלתיים סגורות, הרי תחולתו של עקרון פומביות הדיון הינה כללית. עם זאת אין תחולה זו מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא כפופה לסמכות ביהמ"ש להורות על סגירת דלתות, אם ראה צורך בכך בגין איזו ממספר העילות שפורטו בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט.
ו. אין פגם בכך שביהמ"ש דן בבקשת הסניגור לבטל את הצו לסגירת הדלתיים על יסוד הטיעונים שהוגשו לו בכתב. אמנם נכון הדבר, שהדרך הרגילה והמקובלת לשמיעתו של
הליך פלילי הינה בקיום דיון פרונטאלי באולם המשפטים, בנוכחות נציג התביעה, הנאשם וסניגורו, אך זה מכבר מקובל בערכאותינו, כי באותם מהלכים של המשפט הפלילי בהם נשמעות טענות פרקליטים בלבד, ושבהם אין ביהמ"ש נדרש להתרשמות בלתי אמצעית ממצבו של הנאשם, הרי בהסכמתם, המפורשת או המסתברת, של התובע והסניגור, יכול שהטענות תוגשנה בכתב. מעשה של יום יום הוא שלפי בקשתם או מתוך היענות לפניית ביהמ"ש, מגישים תובע וסניגור בכתב את סיכומי טענותיהם, אם לאחד משלבי הביניים של המשפט הפלילי ואם לסיכומה של פרשת הראיות כולה.
ז. מצוות המחוקק היא שהחלטת השופט בעניין סגירת הדלתות חותמת את פרשת ההתדיינות ואין לערער על כך. נותר אמנם פתח לתקיפת חוקיות הצו בפנייה לבג"צ, אך המערערת החמיצה דרך זו בהשהיית עתירתה במשך כשנתיים וחצי. ספק אם צדק ביהמ"ש כשקיבל עמדת המדינה שסגירת הדלתיים דרושה לשם שמירה על בטחון המדינה ומוטב היה אילו נתבקשה סגירה בטענה שהדבר דרוש "לשם מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה" כאמור בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט. ברם, גם אם שגה ביהמ"ש בהחלטתו, אין פעולתו לוקה בחוסר סמכות, אלא רק בטעות בפירוש החוק ובהפעלת שיקול הדעת השיפוטי. לנוכח ההוראה בדבר סופיותה של החלטת ביהמ"ש ומשנתברר כי חריגה מסמכות לא היתה כאן, הרי גם אילו היה ביהמ"ש שוגה בהחלטתו, לא היה ביהמ"ש שלערעור רשאי להתערב בתקיפות ההחלטה. עם זאת ההוראה על סופיות ההחלטה בעניין סגירת הדלתות אינה פוטרת את ערכאת הערעור מלבדוק, בכל מקרה מתאים, אם ניהול המשפט בדלתיים סגורות פגע ביכולתו של הנאשם להתגונן כראוי ואם תעלה בדיקתו שהגנת הנאשם נפגעה יהיה בידו להתערב בהרשעה. במקרה דנא לא טען הסניגור שסגירת הדלתיים השפיעה לרעה על מהלכי המשפט.
ח. לגופו של עניין - היו ראיות מספיקות בפני ביהמ"ש להגיע למסקנת ההרשעה. היתה עדות של עד מדינה וסיוע ממשי לעדות זו נמצא בהודייה המפורטת שמסרה המערערת באמרתה בחקירתה.
ט. אשר לעונש - אין הוא חמור כלל וכלל ובשיקולי ביהמ"ש כבר נלקחו בחשבון עברה הנקי, גילה ונסיבותיה האישיות של המערערת. העונש כלל גם קנס של 7,500 ש"ח ומשלא שילמה המערערת את הקנס במועד חוייבה בתשלום תוספת פיגור. משביקשה מביהמ"ש המחוזי לפטור אותה מתשלום התוספת בטענה שפיגורה בתשלום נבע מטעות סורבה הבקשה. הסניגור לא יכול היה לטעון בערעור באשר לצדקת הסירוב של ביהמ"ש המחוזי לפטור את המערערת מתשלום התוספת וזאת על רקע הוראת סעיף 69(ג)' לחוק העונשין, הקובע שהחלטת ביהמ"ש בבקשה לפטור ניתנת לערעור כהחלטה אחרת בעניין אזרחי אם ניתנה רשות לכך מאת נותן ההחלטה, ורשות כזו לא ניתנה. הסניגור הציע כי ביהמ"ש העליון יקטין את שיעורו של הקנס המקורי בכדי מחצית ובדרך זו יעמיד את הקנס ואת תוספת הפיגור על הסכום המקורי שקבע ביהמ"ש המחוזי. הצעה מוזרה זו דינה להידחות שכן אין זו ממידותיו של ביהמ"ש העליון לנקוט דרכי קפנדריה שמטרתן לעקוף את מצוותו של המחוקק.
(בפני השופטים: ברק, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד י. שפטל למערערת, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 14.1.91).
ע.פ. 502/89 - אורי בן משה אביחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י מורשה וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 514/86 - הערעור נדחה).
א. המערער שימש כמנהל סניף חיפה והצפון של חברת סונול. חברה זו, כחברות אחרות בענף הדלק, שיווקה דלק ליו"ש בניגוד להסדר שנקבע בין החברות לבין עצמן, שהקימו למטרת השיווק, חברה אחת משותפת בשם "פדסקו". כל החברות, וסונול בכלל זה, ניסו
לעקוף את ההסדר ולשווק לאיזור יו"ש במישרין. נתגלו מקרי מרמה של סוכנים ומובילים בכל הנוגע ליעדי המכירה וההובלה. המערער הואשם בכך שנטל לכיסו בשורה של מקרים את התמורה שנתקבלה עבור מכירות דלק. המערער הורשע בעבירות של גניבה בידי מורשה ובעבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד ונדון ל-5 שנות מאסר שמתוכן שנה וחצי לריצוי בפועל וכן נדון לתשלום קנס של 30,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. בביהמ"ש המחוזי העלה המערער גירסה, שלא נתקבלה על דעת ביהמ"ש, כי כל מה שעשה היה במסגרת הסדר פרי יוזמת אגף השיווק של סונול, ובידיעת צמרת סונול, בעקבות האינטרס של סונול לחדור ליו"ש שלא במסגרת "פדסקו". ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסתו של המערער ואכן בדין עשה כן. חברת סונול אמנם נתנה ידה למכירת דלק בשטחים שלא באמצעות פדסקו, וכן היתה שותפה לנקיבת יעדים כוזבים ופיקטיביים, ואולם המערער ניצל את העובדה שמדובר באיזור של "אפלולית יחסית", בו כל הצדרים לעיסקאות פועלים מתוך מצפון לא נקי ומתוך חשש שיתפסו בכף, ונטל לעצמו כספים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי גירסת המערער הוצגה בשלב מאוחר מאד של המשפט, דהיינו בעת מתן עדותו עם תחילת פרשת ההגנה. אם ניתן היה לתרץ את השתיקה במשטרה בכך שניתנה לו עצה ע"י סניגורו לשתוק, הרי לא מובן למה הגירסה לא הוצגה בישיבת ההקראה בביהמ"ש ובקדם המשפט הפלילי. הגירסה של המערער היתה בלתי סבירה לחלוטין והעלאתה בשלב בו הועלתה הפכה אותה לעוד פחות אמינה. לא זו בלבד שהמערער שמר במשטרה על זכות השתיקה, אלא שהגירסה לא הוצגה כאשר התביעה הביאה את עדיה והיה מקום לחקרם על התיזות אשר בהן ביקש המערער להסביר את נטילת הכסף לחשבונות שבשליטתו.
ג. אשר לעונש - הסניגור עמד על כך שהמערער פעל בתוך האקלים המוסרי הפגום כפי ששרר בחברת סונול, וכי הוא ראה עצמו כמי "שגונב מן הגנב". ברם, לאור תפקידו של המערער בחברה לא ניתן היה לראות בסלחנות את פועלו הפסול, גם לו הוכחו כל התיזות העובדתיות של המערער, דבר שלא קרה. מי שעוסק במעשי מרמה לא יישמע בטענה כי סבר שיש מעין לגיטימיות בעצם ההצטרפות למעשיהם הפסולים של אחרים. מעבר לכך יש לזכור כי ביהמ"ש לא האמין בגירסתו שביקשה להפוך את כולם לאנשים שעסקו במרמה. זאת ועוד, מדובר באישום פלילי, ומבחינת המדינה והציבור אין מעשי העבריינות של המערער מלבינים עקב גילויין של עבירות נוספות של אחרים. אין גם להשוות שיווק דלק בדרך הפסולה בה נקטו החברות האחת כלפי רעותה, לגניבת כסף כפשוטה. עיקרו של דבר, מן הראוי לבער תופעות של שחיתות בעמדות מפתח כלכליות, ומבחינת מטרה זו לא נהגו עם המערער בחומרה כלל ועיקר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אוריאל גניהר למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 12.2.91).
ע.א. 293/87 - קו צינור אילת אשקלון בע"מ נגד סקאנדיה ואח'
*תשלום ע"י קו צינור אילת אשקלון בגין חסר בדלק שהועבר דרך הצינור(הערעור נדחה).
א. המשיבות 94-1 הן חברות ביטוח שתבעו, בין היתר, את המערערת מכח סוברוגציה או המחאת זכות בפועל ע"י בעלי המטען, חברות פז, סונול ודלק בגין חוסר דלק שנתגלה במטען שהגיע ארצה מרוטרדם. כאשר הוטען מטען הדלק ברוטרדם הוא נמדד מספר פעמים, בהיותו בתוך המיכלים, אחרי ההטענה על האוניה, לפני הפריקה בטרמינל הדלק באשקלון ולבסוף במיכלי קצ"א באשקלון. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הוכח חוסר במטען הדלק ולאחר שקבע כי המערערת אחראית, בין היתר, לחסר, חייב אותה בתשלום של כ-131,000 דולר. טענת המערערת היא כי לא הוכח חוסר במטען הדלק ולחילופין כי נפלו טעויות בחישובים שהיו מונחים ביסודו של החיוב הכספי. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כאמור כי לא נתגלה כל חסר ולחילופין כי אם היה חסר כלשהו, הרי הוכיחה - על אף שאין נטל ההוכחה עליה - כי לא היה כל דופי בכל הנוגע לפעולותיה ולמתקניה בהקשר להעברת הדלק בצינורות הימיים והיבשתיים שלה מן האוניה ועד מיכלי החוף. לטענתה כל שנעשה על ידה ועל ידי עובדיה ובמתקניה, נעשה כראוי ולפיכך אין היא אחראית לחוסר כזה גם אם היה. טענות אלה יש לדחות.
ג. באשקלון נערכו המדידות ע"י חברת ג'סקו ואין עילה לחלוק על כשירותה ואמינות פעולתה. ביהמ"ש ציין כי החסר יכול היה להיווצר בכל מהלך ההובלה מרוטרדם וכי המערערת אחראית לחסר שאירע מרגע עזיבת הדלק את האוניה וכניסתו לצינורות. ביהמ"ש ראה את בעלי הדין כקשורים למסקנותיו של העד בנג'מין שפעל ופיקח על הפריקה והמדידה מטעם חברת ג'סקו ואשר הגיש חישובים מפורטים והוסיף והסבירם בעדותו. ביהמ"ש ביסס מסקנתו על עדותו של בנג'מין והגיע למסקנת החיוב כאמור בפסה"ד. ביהמ"ש ציין כי למבטחות זכות לתבוע את האחראים לחסר, הן מכח דיני הנזיקין והן מכח דיני החוזים.
ד. אשר לאופי המשפטי של אחריות המערערת, קבע ביהמ"ש כי יש לראות את זו כשומר שכר לפי סעיף 1(ב) לחוק השומרים ויש לראות את המערערת שקיבלה דמי איחסון בעד החזקת הדלק עד להעברתו לחברת הדלק, כמי שהשמירה על הדלק לא היתה טפלה למטרה העיקרית. על כן אחראית המערערת לחסר אלא אם כן, לפי סעיף 1(ב) נגרם החסר בנסיבות שלא היה על המערערת לחזותן מראש ושלא יכלה למנען. במסגרת חובתה על פי חוק השומרים, לא הוכיחה המערערת כח עליון או נסיבות שלא יכלה למנוע את תוצאתן שגרמו לחסר. היא גם לא עמדה בנטל ההוכחה של היעדר רשלנות מצידה, שכן חל כאן הכלל "הדבר מדבר בעדו". האחריות גם נבעה מכח הסכם ההחסנה. מערכת הראיות הנסיבתית לימדה על העובדה שהמדובר על חסר, שנתגלה אחרי הובלת דלק בתוך רשת מסועפת של צנרת אשר כולה בשליטת המערערת. די בכך כדי לחייב את המערערת בחסר לפי דיני השומרים ולפי מערכת חובותיה החוזיים. מדובר על ערעור שהתמקד בנתונים עובדתיים ואין טעם להתערב במסקנות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צבי ניקסון למערערת, עוה"ד דן מרויץ וג'ון הריס למבטחים, עו"ד ג. גורדון למובילים. 25.2.91).
ע.א. 323/89 - פכרי קוהרי ואח' נגד מדינת ישראל - משרד הבריאות
*טענה של רשלנות רפואית שגרמה לנזק(מחוזי חיפה - ת.א. 1330/86 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וד. לוין כנגד דעתו החולקת של השופט בן יאיר).
א. המערערת נולדה בשנת 1929. היא נכנסה לבית חולים ממשלתי לאחר שנתגלה גידול שפיר בכבד ותוך כדי ניתוח נתגלה גידול נוסף. הרופאים החליטו אז שלא לבצע ניתוח של הגידול שלשמו נערך הניתוח אלא לקשור אותו. מתברר שהמערערת סבלה ממחלה מסויימת וכ-24 שעות לאחר הניתוח נכנסה להלם אנאפילקטי, שהתבטא בדום לב ובדום נשימה. מחמת אי אספקת דם למוח בזמן דום הלב נגרם למוחה של המערערת נזק בלתי הפיך והיא מאושפזת בבית חולים. המערערת ובני משפחתה הגישו תובענה נגד המדינה כאשר עילת התביעה היא נזיקית והעוולות המיוחסות למדינה הן עוולת הרשלנות ועוולת התקיפה. נטען שבאמצעות רופאי בית החולים התרשלה המדינה במתן הטיפול הרפואי שהוענק למערערת והטענה השניה היא שלא הוסבר למערערת ע"י הרופאים מה עשוי להיגרם לה עקב הניתוח ולפיכך יש לראות את הסכמתה לניתוח כאילו לא ניתנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה של המערערת נגד המדינה בקבעו שהמדינה לא התרשלה וכי הרופאים יצאו ידי חובתם בהסבירם למערערת את מהות הניתוח וחתימת המערערת על הסכמתה לניתוח.
הערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט בן יאיר.
ב. השופט בן יאיר, בניתוח מקיף של הנסיבות והראיות שהובאו, הגיע לכלל מסקנה שהוכח הקשר הסיבתי בין התרשלותם של הרופאים בעריכת בדיקות מסויימות לבין הנזק הרפואי, וכי נתקיימו כל היסודות לאחריותם של הרופאים והמנתחים לגרימת הנזק מחמת רשלנות. אשר לעוולת התקיפה - לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין ניתוח בגופו של אדם יהווה עוולה של תקיפה אלא אם ניתנה לניתוח הסכמתו של המנותח כאשר נמסרו לחולה הסיכונים המהותיים הצפויים מהניתוח. בענייננו, אמנם הוחתמה החולה על טופס הסכמה לניתוח, אך אין לראות בכך הסכמה, שכן אין היא מגלמת בחובה ידיעה מלאה מראש בדבר טיבו של הניתוח ובדבר השפעתו האפשרית על המנותח.
ג. מאידך סברו השופטים ד. לוין ובייסקי כי התשתית העובדתית כפי שהונחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והמסקנה הנובעת ממנה כי הרופאים לא התרשלו עולות מן הראיות שבאו בפני ביהמ"ש. על פי הראיות לא היתה התרשלות מצד הרופאים ובאשר לשאלת ההסכמה לניתוח הרי נמסרו לחולה כל הפרטים שהיו ידועים ואין לומר כי לא נתקבלה הסכמה כדין במקרה כזה. לפיכך נדחה הערעור ברוב דעות.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בן יאיר. עו"ד מ. זהבי למערערים, עו"ד ע. אלמגור למשיבים. 21.2.91).
רע"א 4078+4135/90 - נחום פלג נגד פנינה פלג
*בקשה לעיקולים וצו מניעה שהוגשה ע"י אשה נגד בעלה יחד עם תביעה להצהרה על שיתוף בנכסים(שתי בקשות רשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעור של המשיבה נדחה והערעור של המבקש נתקבל בחלקו) .
א. בעלי הדין נישאו באפריל 1967 ולהם בן ובת. במאי 1990 הגישה האשה תובענה נגד בעלה למתן פס"ד הצהרתי בדבר חזקת שיתוף הנכסים בינה לבין הבעל וכן ביקשה לחייב את הבעל ליתן חשבונות ופירוט של כל נכסיו. בתיק המרצה עתרה האשה למתן צו עיקול זמני על נכסים שונים של הבעל והצו ניתן. בד בבד עתרה האשה למנות את פרקליטה ככונס נכסים למחצית הנכסים, המפורטים ברשימה שצורפה, כאשר סמכות הכונס תהא לשמור על הנכסים ולמנוע פגיעה בערכם וכדומה. בתיק המרצה נוסף עתרה האשה ליתן צו זמני המורה לבעל להימנע מעשיית דיספוזיציות במחצית הנכסים מכל סוג שלגביו העיקולים שהוטלו לא חלים או לא תופסים, וכן ליתן צו מניעה זמני המורה לבעל להימנע מקבלת כל החלטה בכל חברה או שותפות בה הוא מנהל ובעל מניות או שותף וכדומה. ניתן צו מניעה ארעי עד לשמיעת הבקשה במעמד בעלי הדין. ביני לביני עתר הבעל לבטל את העיקול הראשון ואת העיקול השני ואילו האשה ביקשה להרחיב את סעדיה ע"י חיוב הבעל ליתן לכונס הנכסים בתצהיר פרטים על כל רכוש וזכויות לקבל רכוש שיש לו. כל הבקשות האמורות נדונו יחדיו ובסופו של דבר קבע ביהמ"ש המחוזי שהוכח לכאורה כי קיימת חזקת שיתוף נכסים בין בעלי הדין וכי היו נסיונות מצד הבעל להעלים נכסים ולהסתירם. עם זאת נדחתה הבקשה למתן צו כינוס זמני, צוי העיקול הזמניים הושארו על כנם וניתן צו מניעה זמני כמבוקש, תוך חיוב האשה כהמצאת ערובה עצמית על סך 100,000 ש"ח. בקשת המבקשת להרשות לה לערער על דחיית הבקשה למינוי כונס נכסים זמני ובקשת הבעל להרשות לו לערער על דחיית הבקשה לבטל את העיקולים הזמניים ועל צו המניעה הזמני וטיבה של הערובה שנדרשה וסכומה נשמעו כערעורים. הערעור של האשה נדחה והערעור של הבעל נתקבל בחלקו.
ב. באשר לחזקת השיתוף - התצהירים והחקירות שהיו לפני ביהמ"ש המחוזי מעלים קיומה של מערכת רכושית מורכבת ביחסים שבין בני הזוג. השופט קבע שחזקת השיתוף בנכסים לא נסתרה, שהיא חלה גם על נכסים עסקיים וכי טענתו של הבעל שחלק מנכסיו
העיסקיים באו לו במתנה מאחיו אינה מבוססת כל צרכה. הבעל טוען בערעור כי השופט קבע קביעות עובדתיות לגופו של עניין כאילו דן בתובענה עצמה והטיל עליו שלא כדין את נטל השכנוע לסתור את חזקת שיתוף הנכסים. אכן, קיימת בין בעלי הדין מחלוקת עובדתית ומשפטית של ממש שדינה להיחתך סופית רק בגדר התובענה עצמה. השופט נכנס אמנם לפרטים ודן בהם, אך הדגיש כי קביעותיו הן לצורך הבקשה של הסעדים הזמניים וגם בערעור זה לא ייקבעו ממצאים סופיים שאין מקומם בבקשה לסעד זמני. בעיקרי הדברים הונחה בגדר ההליך לסעד הומני תשתית לקביעה אפשרית ומסתברת שמדובר בשיתוף נכסים, לפחות חלקי, המצדיקה מתן סעדים זמניים. שאלה אחרת היא מה הסעדים להם זכאית האשה ולגבי אלו נכסים.
ג. באשר לצו כינוס זמני - השופט דחה את בקשת האשה ליתן צו כזה, בין השאר, משום שהוא סבר שקיימים בידי האשה סעדים חילופיים שיכולים להבטיח אותה אם תזכה בתובענה ; כי ההלכות המשפטיות בכגון דא אינן מצדיקות מתן הסעד האמור וכי דבר הינתנו עשוי לשתק לחלוטין את פעולת החברות שלגביהן מתבקש המינוי. בכך אין להתערב. השופט יכול היה מכח שיקול דעתו ומטעמיו לדחות את הבקשה למתן צו כינוס. בוודאי שלא היה מקום לעתור למתן צו כינוס לכלל נכסי הבעל שכמוהו כמתן צו פשיטת רגל.
ד. אשר לערעורו של הבעל - יש לדחותו במספר עניינים. הבעל טוען שלא היה מקום להטיל עיקולים על מחצית מחלקו בשני בתי מגורים כאשר אלה רשומים ממילא על שם שני בני הזוג. תשובת האשה היא שיש צורך בעיקול כדי להבטיח את הנכסים שאותם הבריח הבעל. טענת התובעת אין לקבלה, כאשר מלכתחילה לא היה מקום למתן צוי העיקול אלא במסגרת הילכת שיתוף הנכסים וכדי להבטיח את הסעד שנתבקש בכתב התביעה בעניין זה. לפיכך יש לקבל את ערעור הבעל בעניין זה.
ה. באשר למתן צו מניעה זמני - אין ממש בטענה כי הצו שניתן חורג ממסגרת העתירה. מאידך, צו המניעה גורף מדי משום שהוא אוסר על הנתבע לעשות דיספוזיציות בנכסים שהם רק בשליטתו ללא זיקה קניינית כלשהי לאשה, ובעניין זה יש לתקן את צו המניעה. הצו סתום ולא ברור מאחר שהוא עשוי להעמיד את הבעל בדילמה לגבי השאלה מתי החלטה גורמת לפגיעה ברכוש התאגיד שלא לטובת התאגיד וגם הנוסח בעניין זה יתוקן בערעור. אשר לטענות הבעל בעניין הערובה - ביהמ"ש המחוזי הסתפק בערובה עצמית של האשה על סכום של 100,000 ש"ח ופרקליטה של האשה הסכים כי הערובה לא תהיה מוגבלת בסכום. ברם, להבטחת סעד זמני מקובל להורות על המצאת התחייבות של המבקש לכל נזק וכן המצאת ערובה מוגבלת בסכום של צד שלישי. כך יש לנהוג במקרה הנוכחי ובנוסף להתחייבות האשה ללא הגבלת סכום, עליה להמציא ערובה של צד שלישי בסכום של 100,000 ש"ח.
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד יוסף שגב וא. פרי לאשה, עו"ד דן אבי יצחק לבעל. 17.2.91).
בג"צ 2526/90 - ארגון מגדלי ירקות... בע"מ ואח' נגד המועצה לייצור ולשיווק ירקות ואח'
*בקשה לאסור העברת תוצרת חקלאית מרצועת עזה ליו"ש (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה הברחת תוצרת חקלאית מחבל עזה ואיזור יו"ש לתוככי מדינת ישראל. הטענה היא כי רשויות השלטון אינן מפעילות סמכויותיהן כדבעי כדי למנוע הברחה כאמור הפוגעת בחקלאים הישראליים, לגביהם הופעל מלוא הפיקוח, לרבות משטר מכסות, לפי החקיקה הישראלית הרלבנטית. העותרים מבקשים, בין היתר, כי תיאסר העברת תוצרת חקלאית מחבל עזה ליו"ש, כי, לפי הטענה, חלק מן המשלוחים נשארים בישראל בעת המעבר או מועברים לישראל זמן קצר
אחרי הגיעם ליו"ש. תגובת המדינה היא כי הנושא של יחסי הגומלין בין החקלאות בישראל לבין החקלאות בשטחים המוחזקים היא סוגייה מורכבת וסבוכה וכרוכים בה בעיות רבות ושיקולים חקלאיים, כלכליים, בטחוניים ומדיניים. בעיות אלו נובעות, בין היתר, ממעמדם המשפטי של השטחים וחובותיה של ישראל לגבי אוכלוסייתם, שלובה בכך בעיית יצוא התוצרת דרך ישראל לאירופה ודרך גשרי הירדן, וגם שיווק תוצרת ישראלית בשטחים. כמו כן דרכי האכיפה והפיקוח לשם קיום התחיקה הקיימת, כרוכה גם בהיבטים בטחוניים. לאחרונה הוקם צוות מקצועי משותף של רשויות הבטחון ורשויות החקלאות לשם בחינת הנושא ומציאת דרכים לפתרון הבעיות ואף הוגשו המלצות שונות. עתירת העותרים נדחתה.
מבחינת אופייה הדומיננטי,שאלת השיווק של התוצרת החקלאית של השטחים המוחזקים איננה נושא משפטי, המתמצה, כטענת העותרים, בהטלת איסורים והגברת הפיקוח. זהו נושא מובהק של מדיניות בו חוברים יחד שיקולי כלכלה, בטחון ויחסי חוץ. הגורמים המופקדים על נושאים אלו ערים לבעייתיות, ואין לומר כי פתרונות פשטניים כבקשת העותרים, שביטויים אך ורק בהחלטה על הטלת איסורים והידוק הפיקוח, הם בגדר מענה שקול ויעיל שביהמ"ש צריך לכפותו. לאור תשומת הלב המוקדשת לנושא מצד מעצבי המדיניות, אין דרושה בשלב הנוכחי התערבותו של ביהמ"ש, כי לא יהיה בה כדי להוות מענה נכון ושלם למגוון הבעיות שהוצגו לפני בג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נחניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עוזי עצמון לעותרים, עוה"ד דורון דינאי ומנחם מזוז למשיבים. 18.3.91). בג"צ 5490/90 - לסלי ברנרד סקס נגד שירות בתי הסוהר
*חישוב תקופות מאסר שונות מצטברות (העתירה נדחתה).
עתירה זו עניינה אורך תקופת המאסר שריצה העותר. לדבריו, הוחזק במאסר מעל לתקופה שנפסקה לו בהליכים המשפטיים בהם היה מעורב. עתירתו המקורית היתה למתן צו בדבר שחרורו מן המאסר ולפיצויים בשל מאסר שווא. בינתיים שוחרר ממאסרו ונותרה שאלת חוקיותה של תקופת המאסר הכוללת. העתירה נדחתה. העותר נדון תחילה למאסר של שנתיים ושוחרר ע"י וועדת השחרורים בשחרור מוקדם ברשיון. תוך תקופת הרשיון עבר עבירה נוספת ואז הופקע רשיונו וכן נדון ל-3 שנות מאסר ועוד ריצה 21 ימי מאסר אזרחי. משלוקחים בחשבון את כל תקופות המאסר הרי כאשר שוחרר המערער ממאסרו הוא שוחרר לפני תום המועדים של המאסרים המצטברים ושחרורו המוקדם בא לפי סעיף 3 לחוק שחרור מינהלי. לפי הוראות סעיף 34 לפקודת בתי הסוהר, היה על העותר לרצות עונש הרשיון המופקע ועונש המאסר של 3 שנים בשל העבירה הנוספת באופן מצטבר, כאשר תקופת הרשיון נמנית כראשונה. הוראותיו של סעיף 34 הן מנדטוריות, ואף אם ביהמ"ש מחשב את העונש אחרת, גובר כוחה של הוראת החוק. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, אור. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 10.3.91).
בש"פ 947/91 . מדינת ישראל נגד עובדיה שייחי
*שחרור בערובה (אינוס, תקיפת שוטר ובריחה ממעצר) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של אינוס, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, פציעה, בריחה ממשמורת חוקית והדחה בחקירה. לבקשת התביעה הורה ביהמ"ש המחוזי בשעתו על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. התביעה הסתמכה בבקשתה בעיקר על ההנמקה כי "מהרשעותיו הקודמות של המשיב ומעובדות כתב האישום עולה לי המשיב אדם אלים ביותר ומסוכן לציבור ובעיקר למתלוננת ולבני משפחתה. כמו כן עולה (מהאישום) חשש לשיבוש מהלכי משפט". בינואר 1991 דחה ביהמ"ש המחוזי בקשה
לשחרר את המשיב בערובה שכן טרם נשמעו כל עדי התביעה. עם סיום פרשת התביעה הגיע ביהמ"ש למסקנה כי ניתן לשחרר את המשיב בערובה. הערר נתקבל.
מעיון בחומר מצטיירת תמונה של נאשם אלים מאד. הוא הורשע בעבר, בין היתר, בעבירות אלימות, גרימת נזק לרכוש בזדון, הסגת גבול, מספר עבירות של גרימת חבלה חמורה, מספר עבירות של איומים, שוד, תקיפה סתם, שיבוש הליכי משפט וכדומה. תלויים ועומדים נגד המשיב 3 מאסרים על תנאי והמסקנה המתבקשת היא כי מדובר באדם המהווה סכנה לציבור. אמנם נחלש עתה במידה מסויימת גורם החשש לשיבוש הליכי משפט, לאחר שנשמעו כבר עדי התביעה, אך גם גורם זה לא יתבטל סופית עד סיום המשפט. לפיכך יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' נורית אלשטיין לעוררת, עו"ד יוסף דוויק למשיב. 8.3.91).
בש"פ 937/91 - מדינת ישראל נגד מיכה רוקנשטיין
*הארכת מעצר מעבר לשנה (שוד) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב עומד לדין באשמת שוד בנסיבות מחמירות ונעצר עד תום ההליכים. מלאה שנה להגשת כתב האישום ומשטרם נסתיים משפטו ביקשה המדינה הארכת המעצר לפי סעיף 54. הבקשה נתקבלה. שמיעת הראיות החלה לאחר שעברו כ-9 חודשים מיום הגשת כתב האישום, אך משהחלה השמיעה התנהל המשפט בקצב משביע רצון. נשמעו כבר כל עדי התביעה ואף חלק מעדי ההגנה, וקבועים שני תאריכים נוספים לסיום פרשת ההגנה ולסיכומים בסוף מרץ. יש עוד להוסיף כי מספר תאריכים לשמיעה שהיו קבועים לחודש ינואר בוטלו עקב המלחמה ואלמלא כך סביר להניח שלא היה צורך בהגשתה של הבקשה. על רקע זה ניתן לקוות שהמשפט יסתיים ותנתן בו הכרעת הדין במסגרת 3 החודשים הנוספים המבוקשים. אין להשליך לעניין זה מדברים שנאמרו בתיק בש"פ 51/90 (פד"י מ"ד(1) 405) שכן אין המצב בעניין הנדון כאן דומה בעובדותיו למצב שהיה בבקשה הנ"ל. שם הוגשה בקשה כזאת לאחר שנשמעו רק כרבע ממספר עדי התביעה ולא היה כל סיכוי שהמשפט יסתיים בתקופת ההארכה שנתבקשה שם. בנסיבות העניין מן הראוי להיעתר לבקשה ולהאריך את המעצר ב-3 חודשים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד יובל שדמי למבקשת, עו"ד מנחם רובינשטיין למשיב. 12.3.91).
בש"פ 908/91 - מדינת ישראל נגד סמי כהן ואלברט בוסקילה
*הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 . הבקשה נתקבלה).
זוהי בקשה שניה של המדינה להארכת מעצרם של המשיבים מעבר לשנה. המשיבים עומדים לדין בעבירה של רצח ומשפטם טרם נסתיים, למרות שכבר ניתנה הארכה אחת של 3 חודשים מעבר לשנת המעצר. הבקשה להארכה נוספת ל-3 חודשים נתקבלה. אין ספק כי כאשר מדובר בפעם השניה בה מתבקשת הארכת מעצר הרי עמדתה של המדינה קשה יותר. בכל זאת יש במשקל המצטבר של הנקודות הרלבנטיות בענייננו כדי להצדיק היענות נוספת לתביעה בשלב זה. מדובר באישום של רצח שבו לא ניתן לשחרר את הנאשם בערובה והאלטרנטיבה להארכת המעצר היא שחרור הנאשם ללא תנאי; קיימות הוכחות לכאורה במידה סבירה לביסוס האישומים נגד שני המשיבים ; הדחיות בניהול המשפט נבעו מגורמים שהזמן גרמם או שלא היתה לצדדים שליטה עליהם ; הסתיימה פרשת התביעה, חקירת עדי ההגנה היא בעיצומה וביהמ"ש המחוזי צופה כי ניתן יהיה לסיים את שמיעת המשפט כולו לרבות השמעת הסיכומים תוך חודש. לא מן הנמנע שהערכה אופטימית זו לא תתגשם, אך אין ספק כי ביהמ"ש יעמיד לרשות ההגנה את כל הזמן הדרוש כדי לאפשר סיום המשפט בהקדם. יש מקום לתקווה מבוססת
שניתן יהיה לסיים את המשפט מבלי שיהיה צורך בהגשת בקשה נוספת להארכה. לפיכך יש לקבל את הבקשה.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למבקשת, עוה"ד שאול עידה וא. שלנגר למשיבים. 8.3.91).
ע.פ. 3508/90 - יוסי יצחקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק ויריות על פועלים ערביים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער החזיק שלא כדין תת מקלע מסוג קרל-גוסטב, ובאחד הבקרים, בשעה 30 :4 לפנות בוקר, הופיע בדירה בת"א בה שהו אותה שעה 7 פועלים ערבים שהועסקו במסעדה בעיר, איים בנשק עליהם ולאחר מכן דרך את הנשק וירה שלש יריות שפגעו בקיר מעל ראשיהם של הפועלים. המערער נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. החזקת נשק שלא כדין היא, כשלעצמה, עבירה חמורה, ובמקרה דנן המערער הגדיל לעשות בכך שאיים וירה, ואך בנס לא נגרם אסון עקב מעשהו המופקר. טענת המערער כי שתה משקאות משכרים לפני מעשהו, אין בה כדי לשמש טעם להקלה. נהפוך הוא, יש בכך כדי להצביע על כך מה רב הסיכון שנשקף מהתנהגותו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 28.1.91).
ע.פ. 5189/90 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יידוי אבנים על כלי רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, קטין, השתתף יחד עם אחר ביידוי אבנים על רכב של משמר הגבול וביהמ"ש המחוזי גזר לו 10 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 1,500 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעה קודמת בעבירה של התפרעות שבוצעה על רקע דומה ואז נגזרו לו 3 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 500 ש"ח. הסניגור טוען כי לאור המצב הכלכלי הקשה של המשפחה לא יהיה בידי המערער לשלם את הקנס ויצטרך לרצות שלשה חודשי מאסר שנפסקו תמורת הקנס, והעונש יהפוך בשל כך למופרז לחומרה. ברם, העונש שנגזר אף אם מצרפים אליו את 3 חודשי המאסר תמורת הקנס, אינו עולה על העונשים שנגזרו במקרים רבים על עבירה כגון זו שבוצעה במקרה דנן, ומה גם שמדובר בעבירה שבוצעה ע"י מי שיש לו הרשעה קודמת. המדינה הסכימה כי הקנס ישולם לאחר השחרור מריצוי המאסר בפועל ולפיכך הוחלט כך בעוד שיתר פרטי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עוני חבש למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 14.1.91).
ע.פ. 88+38/89/650 - גרשון פנסנזולין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הירואין) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בסחר בכמות של 2 גרם קוקאין ובהחזקת למעלה מ-70 גרם מסם זה. ביהמ"ש המחוזי גזר לו 7 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי של 12 חודשים ושל 41 שבועות כשהם חופפים את המאסר החדש פרט לשלשה חודשים שהופעלו במצטבר. בערעור נתבקשה הגשת תסקיר נוסף של שירות המבחן ובתסקיר מתואר עברו של המערער, רקעו המשפחתי ותלאותיו. התסקיר מעיד על קיומם של שינויים חיוביים מסויימים אצל המערער, על עייפות שהוא מבטא מהמצב שבו הוא מצוי, על רצון להביא שינוי בחייו כאשר הוא כבר בן 40 ולו אשה וילד ואשתו גם עומדת ללדת בימים הקרובים. בסיום התסקיר מצוייה המלצה לעודד את המערער במאמציו לשיקום ע"י "הפחתת עונשו וגם אם באופן סמלי". הערעור נתקבל והעונש הוקל במקצת.
עבירותיו של המערער חמורות הן וכן יש לו עבר פלילי. כבר נפסק וחזר ונפסק ע"י ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש מצווה על ענישה חמורה ומחמירה בכל הקשור לעבירות סמים, מבחינת הסכנה שבעבירות אלה לשלום הציבור ובטחונו. בדרך כלל אין ביהמ"ש העליון מתערב כאשר נטען שהעונש חמור מדי. יחד עם זאת על ביהמ"ש שלערעור לתת את הדעת, במקרים הראויים לכך, לנסיבות אישיות מיוחדות, ואם הקלה קטנה וסימלית בעונש יהא בה משום עידוד, ואולי אף להצלת הנאשם ומשפחתו והחזרתו לחיים תקינים, מן הראוי להיענות ולתתה. בנסיבות המיוחדות דנא מן הראוי לתת הקלה סימלית, כדי לעודד את המערער לקראת המשך שיקומו. לפיכך תופחת חצי שנה מעונש המאסר בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד מ. כהן למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 24.1.91).
ע.א. 577/87 - חדר אחמד אל מחדי נגד מוחמד חליל אבו חמריה ואח'
*פרשנותו של סעיף 56 לחוק העבודה הירדני (הערעור נתקבל).
בערעור התעוררה שאלה משפטית והיא עניין פרשנותו של סעיף 56 לחוק העבודה הירדני. למערער נקטעה כף רגלו והוא זקוק, לפי חוות דעת רפואית, לניתוח חוזר ברגלו וכן הוא נזקק בשל נכותו לפרוטזה, הטעונה החלפה אחת ל-3 שנים, וכן נעליו מתכלות במהירות רבה יותר מאשר אצל אדם בריא. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער פיצויים בשל הוצאות העבר. מאידך, באשר להוצאות ניתוח והוצאות עבור פרוטזה ונעליים בעתיד, לאחר פסה"ד, לא נפסקו למערער הוצאות. ביהמ"ש סבר כי סעיף 56 לחוק הנ"ל אינו מסמיך אותו לפסוק הוצאות עתידיות ועל המערער יהיה לשוב ולפנות אל המשיבים בתביעת החזר הוצאות, כל אימת ויוציא, בעתיד, הוצאה הלכה למעשה. הערעור נתקבל.
סעיף 56 האמור קובע כי אם העובד נחבל חבלה גופנית, עקב תאונה בעבודה, יהא המעביד אחראי לתשלום כל ההוצאות הרפואיות, התרופות והוצאות האישפוז "אשר שולמו עבור ריפוי אותה חבלה גופנית" וכן לכיסוי הוצאות אחרות וכדומה. נוסחו של הסעיף אינו מתייחס, אך ורק להוצאות שהוצאו עד ליום מתן פסה"ד, אלא מתארות את מהות חובתו של המעביד, שביטוייה באחריותו להוצאות האמורות, היינו עליו לכסות הוצאות רפואיות שהוצאו הלכה למעשה. אין בכך כדי לשלול מביהמ"ש את הסמכות להעריך הוצאות ממשיות הצפויות בעתיד ולחייב בהן את המעביד על יסוד אחריותו לפי סעיף 56. נקיטתה של הוראת החוק בלשון עבר, ככל שהדבר נוגע למילה "שולמו", באה להפנות אל החובה לכסות הוצאות ממוניות ממשיות, ואינה באה לגרוע מכוחו של ביהמ"ש להעריך את ההוצאות הצפויות גם בעתיד ולחייב את מי שאחראי לתשלום כל ההוצאות הרפואיות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מירון קין למערער, עו"ד מאיר זסלנסקי למשיבים. 18.2.91).
בש"פ 412/91 - יהודה ביטון נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של התפרצות וקשירת קשר לבצע פשע ונדון לשנתיים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. בקשתו של הסניגור היא לעיכוב ביצוע גזר הדין עד לשמיעת הערעור והבקשה נדחתה. הלכה פסוקה היא שאין לעכב ביצוע גזר דין אלא כאשר עונש המאסר הוא לתקופה קצרה ואם גזר הדין לא יעוכב ישא המורשע את עונשו בטרם יתברר ערעורו, או כאשר יש סיכוי בולט לזכות בערעור. בכך שונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין לאחר ההרשעה, שאז המבקש כבר אינו בחזקת חף מפשע, מבקשת מעצר עד תום ההליכים, שבה המבקש הוא בחזקת כשרות, שהרי טרם נתברר דינו. בענייננו, תקופת המאסר היא לשנתיים ימים ובאשר לסיכוי לזכות בערעור הרי טיעוני הסניגור מתמקדים בשאלות עובדתיות, היינו שההרשעה מבוססת על
ראיות נסיבתיות שלדעת העורר אינן מבוססות. זהו עניין לבירור בערעור ועל פני הדברים לא נראה כי קיים כאן סיכוי בולט לזכות בערעור, כנדרש בבקשה מעין זו.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד שקד למבקש, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 7.2.91).
רע"א 4456/90 - שמואל פרידמן נגד חב' אחים ר.י. פנחס בע"מ ואח'
*פירוק שיתוף בחלק ממקרקעין (בקשה לרשות ערעור - הרשות ניתנה).
בחלקת מקרקעין מסויימת היו רשומים ששה בעלים כשותפים, והם המבקש וחמשת המשיבים. בין שותפים אלה נערך הסכם שיתוף ובו נקבעה חלוקה לשני מגרשים. ההסכם לא מומש. על אף זאת פנו שניים מהשותפים בחלקה - המשיבות 1 ו-2 - ותבעו פירוק השיתוף בחלק מן החלקה, היינו באחד המגרשים שנוצר מכח הסכם השיתוף. על הכל היה מוסכם כי המגרש אינו ניתן לחלוקה בעין, וביהמ"ש הורה על פירוק השיתוף בדרך של מכירה פומבית של אותו מגרש. פסה"ד אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נתקבלה.
בפרשה זו מתעוררת שאלה משפטית שמן הראוי כי ביהמ"ש העליון יישב על מדוכתה ויתן לה מענה. השאלה היא, האמנם במקרה כגון זה ובמקרים הדומים לו ניתן לבצע פירוק שיתוף של חלק מחלקת מקרקעין בין חלק מן השותפים בלבד, שעה שבאשר לשותפים האחרים זכויותיהם נשארות. שאלה נוספת וחשובה אף היא, שתוכל להיות מלובנת במסגרת העיון בשאלה הנ"ל, תהיה שאלת מעמדו של הסכם השיתוף שנערך ולא מומש בפועל והשלכותיו על האפשרות לפרק את השיתוף. שאלות אלה נכבדות הן והשלכותיהן עשויות לחרוג הרבה מעבר לעניינו של הסכסוך בין הצדדים במקרה דנן. אי לכך מן הראוי לתת לגביהן רשות ערעור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד סוכובולסקי למבקש, עו"ד ורניק לשתי המשיבות הראשונות, עוה"ד שליסל ופליסר למשיבים האחרים. 11.2.91).
ע.א. 2241/90 - יצחק לחמי נגד שרה לחמי
*שיתוף נכסים בין בני זוג (הערעור נדחה).
המערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי למתן הצהרה על יסוד חזקת שיתוף בנכסים, שלפיה הוא זכאי למחצית זכויות רכוש מקרקעין כפי שפורט בתובענה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מערכת היחסים שבין בני הזוג היתה מעורערת מראשיתה, וכי הוכח שלא נתקיים שיתוף אלא היפוכו של דבר, הוכח אי שיתוף נכסים בין בני הזוג, שכן היתה הפרדה רכושית ברורה ולא הוכח כל מאמץ משותף. בעניין דירת המגורים של בני הזוג טען המערער כי נרכשה מכספיהם המשותפים של שני בני הזוג וביהמ"ש קבע שטענה זו אינה מתיישבת עם הראיות. לפי קביעת ביהמ"ש נטל הבעל הלוואה של 5,000 לירות שנפרעה לאחר הנישואין, וסכום זה מבטא כיום חלק מערך הדירה בסכום של 16,000 ש"ח. לדעת ביהמ"ש מדובר בדירה שהבעל תרם במשהו לרכישתה ותרומה זו אינה מקנה לבעל שותפות בדירה, אך מאידך מקנה לו, זכות שימוש בדירה כאילו רכש בדמי מפתח זכות לגור בה. ביהמ"ש קבע כי האישה יכולה לפדות את זכות המגורים של הבעל אם תשיב לו את הסכום של 16,000 ש"ח. הערעור נדחה.
היווצרותו של שיתוף הוא פועל יוצא מן הנתונים העובדתיים, המצביעים על חיים בצוותא, אשר עליהם משתית ביהמ"ש את ההנחה של שיתוף. הנחה זו יכולה להסתר, ובמקרה דנן קבע ביהמ"ש כי אכן היה מראשיתו פירוד וחוסר רצון, ברור וגלוי, לקיום שיתוף וכי ההנחה נסתרה. באשר להוצאות בערעור - בעלי הדין לא קיימו צו ביהמ"ש בעניין היקף הסיכומים. המשיבה הגישה סיכומים המשתרעים על גבי 11 עמודים במקום 5 עמודים, ועיקרו של דבר, לא היתה גם הצדקה עניינית להרחבת הטיעון, כי לא נאמר ב-11 העמודים דבר שלא ניתן היה לאמרו בחמישה עמודים. על כן לא תזכה המשיבה
בהוצאות מן המערער. בנסיבות העניין חוייב המערער לשלם לטובת אוצר המדינה 1,000 ש"ח והמשיבה 3,000 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עזרה אושרי למערער, עו"ד גב' נועה גרוסמן למשיבה. 6.1.91).
ע.פ. 2191/90 - יגאל אבוטבול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות גניבה ופירוש פסה"ד בענין הצטברות עונשים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות התפרצות וגניבה, גניבת חלק מרכב, גרימת נזק לרכב וכו'. על חלק מן העבירות הושתה עליו שנה אחת מאסר בפועל, ועל חלק אחר, בלשון גזר הדין - "18 חודשי מאסר נוספים". כן הושת על המערער מאסר על תנאי של שנתיים והופעל מאסר על תנאי של חודש ימים באופן חופף למאסר בפועל שנגזר. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער, שסיים 12 שנות לימוד, אינו חש באחריותו הוא לביצוע המעשים שעשה ומעביר ומטיל את האחריות על כתפי אחרים. בעבירות שבהן הורשע, מספרן ונסיבות ביצוען, יש משום חומרה לא מעטה, ולמערער גם מספר הרשעות קודמות. במהלך הטיעונים עלתה גם בעיה משפטית פורמלית. לפי האמור בסעיף 45(א) לחוק העונשין "מי שנידון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה ביהמ"ש שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר". בגזר הדין דנן נקבע כי, על החלק האחר של העבירות נגזרו 18 חודשי מאסר נוספים, ולא נאמר שהמערער ישאם בזה אחר זה, היינו לאחר תקופת המאסר של שנה אחת. באשר לכך סבור, דווקא ב"כ התביעה, כי מתעורר ספק אם ריצוי העונש של 18 חודשים בא לאחר ריצוי העונש של 12 חודשים או בחופף לו, כאשר מנגד סובר, הסניגור דווקא, כי הנוסח שבגזר הדין עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 45(א) הנ"ל ופירושו בזה אחר זה. אכן, אין מקום לספק בענין זה. הביטויים "נוספים" ו"בזה אחר זה" לענין סוגיה זו משמעם חד הוא, והמדובר בשתי תקופות מאסר שירוצו בזו אחר זו. ביהמ"ש עצמו, בהמשך גזר הדין, כאשר הוא הפעיל חודש מאסר על תנאי הוא קובע כי הוא מופעל "בחופף" עם המאסר בפועל. משתמע גם מכך, כי "החודשים" הנוספים שעליהם מדובר לפני כן, אינם חופפים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד קרביס למערער, עו"ד שדמי למשיבה. 13.1.91).
רע"פ 5498/90 - דוד היכרי נגד מדינת ישראל
*קבלת הודעה במשטרה כראיה לפי סעיף 10א'
(הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירת סמים ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה. ההרשעה התבססה על הודעה במשטרה של העד העיקרי, שנתקבלה כראייה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, כאשר בביהמ"ש התכחש העד לדברים שאמר בהודעותיו במשטרה. טענת הסניגור היתה כי המדובר איננו בשתי גירסאות שונות - האחת במשטרה והאחרת בביהמ"ש - אלא בשורה של גירסאות שונות שמסר העד במהלך חקירותיו ובמקרים כאלה אין להפעיל את הוראת סעיף 10א'. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והבקשה לרשות ערעור נוסף נדחתה.
אין מתעוררת כאן "שאלה משפטית חשובה" כטענת הסניגור שמן הראוי שביהמ"ש העליון יתן דעתו עליה. סוגיה כגון זו כבר עלתה בפני ביהמ"ש העליון בע"פ 274/87 (פד"י מ"א(4) 789) ושם נדחתה טענה דומה. כך שסוגיה משפטית זו כבר מצאה את פתרונה בפסיקה של ביהמ"ש העליון ואין להצדיק ערעור נוסף. גם הטענה שהעונש חמור מדי אינה מצדיקה ערעור נוסף.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד מ. מרוז למבקש, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 23.1.91).