רע"א 497/89 - מפעלי נאות סיני אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נגד מדינת ישראל
*פיצוי מפוני סיני(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי בת"א, בשבתו כועדת ערר על פי חוק פיצוי מפוני סיני, נתן החלטה הנוגעת לערר על החלטותיה של ועדת הזכאות, בתביעות מכבסת מפעלי נאות סיני (להלן המכבסה). החלטת ועדת הזכאות ניתנה במספר שלבים כשההחלטה הסופית, בדצמבר י1987, אישרה מחדש את ההחלטות הקודמות. עניינן של ההחלטות נוגעות כפיצוי על בסיס הכנסה, פיצוי בגין מוניטין, פיצוי בגין נזק שנגרם לציוד המכבסה, תביעה להחזר פיצויי פיטורין ששולמו לעובדים וכיוצא בכך. בהחלטתה דחתה הועדה חלק מהתביעות, השאירה לדיון נוסף חלק מן התביעות ובאשר לתביעה בגין הפסד מוניטין קבעה הועדה שהדיון יתקיים לאחר קבלת חוות דעת השמאי. על ההחלטה הראשונה שבאה לדחות חלק מן התביעות הוגש ערר בשנת 1983 לביהמ"ש המחוזי בת"א בשבתו כועדת ערר על פי החוק. כשנתיים ימים לאחר המועד שקבעה הועדה להגשת סיכומים בכתב ולאחר התראות רבות שהופנו לב"כ המכבסה ולא הוגשו הסיכומים, נקבע שהערר יימחק עקב "חוסר מעש". בדצמבר 1987 ניתנה החלטתה האחרונה של ועדת הזכאות לגבי תביעתה של המכבסה. הנושא האחד שנשאר פתוח הוא התביעה בגין הפסד מוניטין וגם תביעה זו נדחתה לבסוף. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אשר לעניין המוניטין - הלכה היא כי בתביעות לגבי מוניטין על פי החוק יש לקבוע בראש ובראשונה את עובדת קיומו של המוניטין בעסק והפסד אותו מוניטין, ולאחר מכן יש לבדוק זאת באספקלריה של הרווח העודף, היינו אם למפעל המסויים יש רווח עודף לעומת מפעלים אחרים מאותו סוג. לדעת ועדת הזכאות לא הרימה המכבסה את הנטל המוטל עליה, לא הוכיחה קיומו של מוניטין ולא הוכח רווח עודף וממילא אין לשלם פיצויים. בהחלטה זו אין להתערב. באשר לחלק מהחלטות הועדה שנתקבלו בשעתו - אלה הפכו סופיות ואין מקום לערער עליהם. מדובר בפסק דין חלקי שניתן היה לערער עליו בזכות כאשר ניתנו ההחלטות החלקיות ומשעבר המועד איבדה המכבסה את זכות הערעור. המכבסה ביקשה להשמע בערעור כדי למנוע עיוות דין, ואולם בתביעה מסוג זה תתכן טעות בפריט זה או אחר מהפריטים המרכיבים את התביעה. התערבות ערכאת ערעור שניה בפסיקתה של ועדת הזכאות תהיה מוצדקת רק אם יעלה בידי המערערת להצביע על פגם או חשש לפגם ממשי בהליכים בפני ועדת הזכאות באופן שיווצר חשש שהמערערת קופחה. לפי הוראת הדין הוחמצה האפשרות לערער בנושאים אלה מפאת סופיות הדיון בהם. עיקרם קביעת ממצאים עובדתיים המתבססים על מהימנות וכיוון שכך קטן מלכתחילה הסיכוי שביהמ"ש העליון כערכאת ערעור שניה יתערב בקביעות ועדת הזכאות.
(בפני: השופט מלץ. עוה"ד ירון סהר ואבי זמיר למבקשת, עוה"ד יהושע באום וגוברין למשיבה. 28.3.91).
רע"א 5028/90 - יהודה וילנר ואח' נגד עו"ד נתן רסקין
*ויתורו של ממחה חוב לחייב לאחר שהחוב כבר הומחה לאחר(הבקשה נדחתה).
א. נושא ההתדיינות בין הצדדים היתה המחאת זכות על פי חוק המחאת חיובים, מידי שורה של תאגידים, וביניהם חברת יהושע בע"מ לידי המשיב. בהמחאה האמורה נכללה רשימה של הזכויות שהומחו למשיב ובין אלה "כספים המגיעים (לחברת יהושע) על פי האמור בכתבי התביעה שהוגשו לבימ"ש השלום בנתניה... נגד יהודה וילנר". משסירב המבקש לשלם את החוב, כפי שהומחה, הגיש המשיב תובענה בסדר דין מקוצר נגד המבקש. הלה הגיש בקשה לרשות להתגונן בטענה כי "סכום התביעה שנפסק (נגד המבקש) נשוא המחאת החוב הוא פחות מסכום התביעה הנוכחית, ומכל מקום, החיוב הזה בוטל לנוכח פשרה אליה הגיעו המבקשים (וילנר) עם חברת יהושע לפיה קוזזו חובות... ונותרה
יתרה לתשלום בסך 2,919 ש"ח...". רשמת בימ"ש השלום נתנה למבקשים רשות להתגונן ובימ"ש השלום דחה ערעור על החלטת הרשמת.
ב. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין כי האמור בהמחאת הזכות, עניינו בחוב שחבו המבקשים לחברת יהושע, ואשר לגביו נפתחו הליכים משפטיים. ניתן פס"ד בתובענה של חברת יהושע נגד המבקשים, שלפיו חוייבו המבקשים לשלם לחברת יהושע סכום של כ-12,000 דולר. חברת יהושע התיימרה להסכים לוויתור על חלק מן החוב אחרי שהמחתה למשיב את מלואו, ולכך אין יסוד בדין בנסיבות עניין זה. עם מתן פסה"ד בבימ"ש השלום התגבשה זכות שהומחתה לכדי סכום מוגדר, ולאור ההגדרה של הזכות שהומחתה לא יכול היה הממחה לוותר, בדיעבד, על חלק מן הסכום שהמחה. פשרה שביטוייה בוויתור של הממחה אחרי ההמחאה על החוב הפסוק, כולו או מקצתו, אינו מחייב את הנמחה ואינו משליך על זכויותיו על פי הדין. פשרה כאמור היא גם, לכאורה, נעדרת תום לב. פשרה לאחר מעשה, בין הממחה לחייב, טמונה בה מעין הערמה.
ג. המבקשים ביקשו לתמוך טענותיהם על האמור בסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, אשר לפיו יעמדו לחייב כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה. הוראה זו אין בה במקרה דנן כדי לגרוע מזכויות המשיב. הסכם התחשבנות שנערך במקביל להליך הערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בין הממחה לבין המבקשים, איננו יכול להפחית ממהותה, תוכנה והיקפה של הזכות כפי שהומחתה לפני כן. הזכות שהומחתה היתה זו שנבעה מן ההכרעה השיפוטית בביהמ"ש ועניין שלא נפסק לגביו מאומה בהליכים הרלבנטיים והנובע רק ממשא ומתן מחוץ לביהמ"ש, שנוהל לאחר ההמחאה, אינו יכול להשפיע על היקפה של החבות.
ד. מכאן שלגופו של עניין אין לתת רשות לערעור נוסף. ברם, מכל מקום אין בבקשה עילה מאלו המקובלות כראויות לדיון בערכאה השלישית ובכך היה, כשלעצמו, די כדי להכריע בבקשה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ישראל בלום למבקשים, המשיב לעצמו. 8.3.91).
ע.א. 169/88 - אריה בן אאיס נגד מנהל מס שבח מקרקעין ת"א
*קבלת מתנות חתונה רגילות כ"מתנה" ברכישת דירה לצורכי פטור דירת יחיד ממס שבח(מחוזי ת"א - ערעור מס שבח 243/87 - הערעור נתקבל).
א. בינואר 1983 רכש המערער דירה ואליה צמוד גג. מחיר הדירה נקבע בחוזה בשקלים ישנים ועל פי קביעת ביהמ"ש שוויים הדולרי של השקלים היה כמעט בדיוק 32,500 דולר. המערער שיפץ את הדירה והפך אותה לדירת פנטהאוז בת 5 חדרים. קרוב לשנה לאחר הרכישה מכר המערער את הדירה במחיר בשקלים השווה ל- 145,000 דולר. בין מועד הרכישה ובין מכירתה לא התגורר המערער בדירה. עם מכירת הדירה ביקש המערער פטור ממס שבח כדירת מגורים. אין מחלוקת שחלים לגבי מכירת הדירה תנאי הפטור הנזכרים בסעיף 49ב' לחוק מס שבח מקרקעין. ברם, לטענת המשיב אין המערער זכאי לפטור זה בהסתמך על הוראות סעיף 49(א)(1) ו-(ג)(1) לחוק אשר לפיהם "לא יינתן פטור במכירת דירת מגורים שהמוכר קיבל אותה במתנה... אם הדירה לא שימשה דרך קבע למגוריו של המוכר - עד שיחלפו ארבע שנים... לעניין סעיף זה... יראו קבלת %50 לפחות ממחיר הדירה במתנה, בתוך שלוש שנים שקדמו לרכישתה, כקבלתה כמתנה...". קביעת המשיב היתה שהמערער קיבל לפחות %50 ממחיר הדירה במתנה בתוך שלוש שנים שקדמו לרכישתה ולפיכך אין הוא זכאי לפטור כדירת מגורים. השגה שהוגשה על ידי המערער נדחתה וערר שהוגש לועדת הערר נדחה גם הוא.
ב. על פי קביעת ועדת הערר שילם המערער עבור חלקו ברכישת הדירה, בינואר 1983, את הסך בשקלים השווה ל- 32,500 דולר, ועל פי הוכחות שבאו בפני הועדה קיבל המערער בשלוש השנים שקדמו לרכישתה במתנה את הסכומים הבאים : מאביו לצורך רכישת
הדירה 5,500 דולר ; מאחד בשם אלאוריו לצורך רכישת הדירה 5,000 דולר ; מאחד בשם ביסמוט לצורך רכישת הדירה 1,000 דולר ; מתנות שקיבלו המערער ואשתו לחתונתם 5,000 דולר. הצטברות ארבעה סכומים אלה מגיעה ל- 16,500 דולר, שהוא למעלה - אמנם במעט - ממחצית הסכום ששילם המערער עבור הדירה. מכאן מסקנת ועדת הערר שהמערער קיבל למעלה מ-%50 ממחיר הדירה כמתנה, ועל כן אין הוא זכאי לפטור. המערער העלה בערעורו מספר טענות, אשר אם תתקבל אחת מהם מגיע לו הפטור. לעניין זה נתקבלה הטענה כי המתנות שקיבלו המערער ואשתו בחתונתם אין לצרפן למתנות שקיבלו לצורך רכישת הדירה ולפיכך דין ערעורם להתקבל.
ג. הסכום של 00ס,5 דולר שקיבלו המערער ואשתו עם נישואיהם בא להם במתנות רגילות שמקבל זוג לחתונתו. נותני מתנות הממון לנשואי המערער לא התכוונו לסייע בידו ברכישת הדירה ואף המערער לא ייעד מלכתחילה כספים אלה לרכישת דירה. רק בסופו של דבר, כשרכש דירה, עשה שימוש בכספים אלה, כשם שעשה שימוש במשאבים כספיים אחרים שעמדו לרשותו ולרשות אשתו כמו כספי חסכונות. כספי מתנות אלה אינם בגדר "מתנה" במובן סעיף 49ו(ג)(1) לחוק ולפיכך אין מתקיים התנאי שלפיו לפחות%50 ממחיר הדירה נתקבל במתנה.
ד. בצד הוראות הפטור לדירת מגורים, כולל החוק הוראות המיועדות למנוע ניצול לרעה של הוראות הפטור ומניעת עסקאות עם אנשי קש או קרובי משפחה הבאים לגרום לכך שבעת מכירת דירת מגורים פלונית ונהיה להלכה למוכר דירה אחת בלבד ויזכה כפטור שאיננו מגיע לו. אם המוכר קיבל את הדירה כמתנה, ונתקיימו בו התנאים הנזכרים בחוק, הוא לא יהיה זכאי לפטור. החוק בא למנוע את ההערמה בדרך מתנה גם במקרה שהמוכר קיבל כספים כדי לרכוש את הדירה. לצורך זה קבע החוק את החזקה שאם במשך שלוש שנים שקדמו לרכישת הדירה על ידי המוכר קיבל לפחות %50 ממחיר הדירה כמתנה ייחשב כמי שקיבל את הדירה במתנה. כשבאים לפרש את הוראת סעיף 49ו'(ג) לאור מטרתה של הוראת החוק, נראה שצריך להתקיים בעת מתן המתנה קשר בינה לבין רכישת הדירה, כדי שזו תחשב למתנה במובן הסעיף. מתנה בסכום לא גבוה הניתנת ללא קשר לרכישת הדירה ושלא לצורך רכישת הדירה אינה במסגרת מתנות שהמחוקק ראה בהן מתנה לענין החוק.
ה. דרך אגב, ספק אם קיימת הצדקה להוראת סעיף 49ו'(א) ו- (ג) כלשונה. מתן מתנות מהורים לילדיהם, אם בדירה ואם במימון לרכישת דירה, מוכרת בהווי הישראלי, בלי שמצטרפת לכך כוונת הערמה על החוק. כשילדים מקבלים מתנה "אמיתית" מהוריהם ונאלצים לאחר מכן למוכרה אין הצדקה להפלותם ממוכרי דירה אחרים שלא נעזרו על ידי הוריהם. קביעת החוק שבמקרה כזה לא תחול הוראת הפטור, אין לה במקרים רבים הצדקה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד דוד א. דעואל למערער, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיב. 7.3.91).
על"ע 9/87 - עו"ד דניאל ש. הופר נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד במחוז ת"א (הערעור נדחה).
*הרשעה בעבירה על כללי האתיקה בגין נוסח מכתב שנשלח לוועד המחוזי של לשכת עורכי הדיןא. לקוחו של המערער הורה לו להגיש כתב הגנה עד לתאריך מסויים. משחלף התאריך וכתב ההגנה לא הוגש פנה הלקוח ללשכת עורכי הדין בתלונה נגד המערער. בעקבות מכתב נוסף ששלח הלקוח לוועד המחוזי החליט הוועד לגנוז את התלונה. הודעה על ההחלטה לגנוז את התלונה נשלחה ללקוח והעתק למערער, בצרוף מכתב שבו נאמר "הננו מוצאים לנכון להעיר כי דעתו של הועד לא היתה נוחה מדרך וצורת טיפולך בעניינו של המתלונן... הנך מתבקש להקפיד שמקרים דומים לא יישנו על ידיך". על מכתב זה הגיב
המערער "מוחזר לך בזה מכתב שבסימוכין. מן הראוי שהועד יימנע מחלוקת ציונים לחברי הלשכה ולו בשל הטעם הפשוט שבחירה חברי הועד אין בה ולא כלום עם יכולתם וכישוריהם המקצועיים... קשה לי שלא להתרשם מכך שלהערותיו של הועד... יש קשר להליכים משפטיים שנקטתי ושאני נוקט היום... כנגד מספר עסקני הלשכה, המקורבים לועד המלומד". במכתב תשובה של הוועד נאמר כי "הפיסקה האחרונה... המיוחסת לועד, נראית לנו כהתנהגות בלתי הולמת... ובעלת אופי של הוצאת שם רע ופגיעה" וכי יש בדברים אלה משום עבירה לכאורה על כללי האתיקה. המערער נתבקש להמציא תשובתו
ב. במכתב התשובה של המערער לוועד נאמר "זכותי לבטא את התרשמויותי... אשר לעסקנות, הרי שזו המציאות המרה ומי שמתבייש בה אל לו להלין על שם רע ופגיעה אלא רק לתקן את דרכיו... מוטב שהועד המכובד יפסיק ללכת יחף, יפעל במסגרת סמכותו וכשהוא אינו עושה כן יתכבד וילין על עצמו בלבד". בגין האמור בשני המכתבים הוגשה נגד המערער קובלנה לבית הדין המשמעתי. בית הדין המחוזי החליט כי התבטאויות המערער במכתביו פוגעות ומעליבות, חורגות מן המקובל ואינן הולמות את מקצוע עריכת הדין. ביה"ד הרשיע את המערער בעבירות משמעת וגזר לו עונש של נזיפה ותשלום הוצאות של 200 ש"ח. בערעורו לבית הדין המשמעתי הארצי נדחה הערעור על ההרשעה ברוב דעות ואילו הערעור על חומרת העונש נתקבל ועונש הנזיפה הומר באזהרה. הערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
ג. ביה"ד הארצי מתייחס בפסק דינו לאמור במכתב הראשון ואינו מזכיר את המכתב השני, ובשל כך טוען המערער כי יש לזכותו מאותם פרטי אישום בקובלנה שעניינם ההתבטאויות במכתב השני. טענה זו אין לקבל, שהרי ביה"ד הארצי לא קבע כי יש לזכות את המערער בגין התבטאויותיו במכתב השני. טענה מקדמית בפי המערער שבית הדין המשמעתי המחוזי לא היה מוסמך לדון בעניינו, על שום שחברי ביה"ד לא נבחרו בבחירות אישיות, כאמור בכלל 17(א) לכללי לשכת עורכי הדין, כי אם על בסיס הסכמים סיעתיים. טענה כזו כבר נטענה ונדחתה בפסיקתו של ביהמ"ש העליון.
ד. טענתו העיקרית של המערער היא כי הדברים שכתב אינם פוגעים ולא היה בכתיבתם עבירת משמעת כלשהי. לטענת המערער אם הדברים פוגעים הרי שהפגיעה והעלבון יסודם באמיתות תוכן הדברים ולא בניסוחם. גם טענה זו יש לדחות. אמנם, הדרישה לריסון ולסובלנות מצד עו"ד בלשונו ובסגנונו, אין פירושה כי כל התבטאות החורגת מן הנימוס והאיפוק הרצויים תהווה עבירת משמעת. קיים גם קיים תחום שהוא בבחינת "לא יום ולא לילה", ביטויים של בין השמשות ואמירות של בין הערביים, שאמנם אין הם בגדר הרצוי והראוי, אך עדיין ווין הם מגיעים כדי עבירת משמעת. בין היתר ישקל הקשר הדברים והאירועים שקדמו לאמירת הדברים. בעניין שלפנינו, אף המערער אינו חולק על כך שהדברים שכתב אינם ערבים לאוזן האנשים שאליהם כוונו, וטוען כי "אמת דיבר" ולא ניתנה לו הזדמנות להוכיח את דבריו. טענה זו לאו טענה היא. השאלה איננה נכונות תוכן הדברים שנכתבו, אלא הדרך והאופן בהם נכתבו, ונסיבות כתיבתם. הדברים שנכתבו נוסחו בדרך בלתי הולמת, יש בהם משום הטחת עלבונות אישיים והם בלתי רלוונטיים לנושא שבקשר אליו התנהלה חליפת המכתבים.
ה. הטענה כי חברי הוועד אינם נבחרים עפ"י יכולתם וכישוריהם המקצועיים הינה תגובה בלתי עניינית ובלתי הולמת. המערער רשאי לחלוק באופן ענייני על עמדת הוועד ולטעון כי לדעתו טיפולו בעניין היה ללא דופי, וכן רשאי הוא לבקש הבהרות ופירוט על שום מה טיפולו לא היה ראוי, אך מתגובתו משתמעת הטחת עלבון אישי בחברי הוועד שדעתם אינה נחשבת באשר אין הם מוכשרים דיים. הדברים שנאמרו בסיפא למכתב הראשון יש בהם האשמות חמורות שהועד אינו שוקל את הדברים לגופם אלא נוהג ומודרך הוא על
פי נקמנות אישית. האשמות אלו נכתבו ללא ביסוס עובדתי מינימלי ומשנתבקש המערער להגיב על הטענה שיש בדברים אלה עבירת משמעת לא מצא לנכון לכסס האשמותיו אלא הגיב במכתב נוסף המשובץ אף הוא "בפניני לשון" שונים.
ו. אין לקבל את טענת המערער כי החובה לנהוג במתינות ובריסון ע"י עו"ד אינה חלה על דברים שכותב עו"ד למוסדות הלשכה, שהן רשויות מינהליות ולא "חבר למקצוע". גם טענה אחרת של המערער, שנתקבלה על דעת המיעוט של ביה"ד המשמעתי הארצי, כי הרשעתו המשמעתית פוגעת בחופש הדיבור, והנימוס והאיפוק הנדרשים ממנו אינם אלא פגיעה בחופש זה - אין לקבלה. לחופש הדיבור אין ולא כלום עם החובה לנהוג באיפוק, להתבטא בצורה מרוסנת, ובלשון פרקליטים סבירה. חופש הדיבור אין משמעותו דיבור חפשי מריסון עצמי. גם טענות המערער כנגד מידת העונש אין לקבלה. הנסיבות שבפנינו אינן מצדיקות הרשעה ללא עונש. למערער הרשעה משמעתית קודמת שאף היא עניינה התבטאויות בלתי הולמות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא אלון. המערער לעצמו, עו"ד עמוס וייצמן למשיב. 21.3.91).
ע.א. 2536/90 - אסתר סיטבון ואח' נגד פרדי סיטבון
*ערעור על פס"ד שניתן בהסכמה(הערעור נדחה).
א. המערערות משיגות על פסק דין שניתן בביהמ"ש המחוזי על יסוד הסכמה להסדר שהושמעה - בפני ביהמ"ש, בין היתר, על ידי פרקליטתה דאז של המערערת. טענת המערערת היא כי רומתה על ידי פרקליטתה, כי לא נתנה הסכמתה להסדר, וכי דבריה של פרקליטתה נאמרו שלא על דעתה. לפיכך היא מבקשת לבטל את פסק הדין. הערעור נדחה.
ב. בעל דין יכול להשיג על פסק דין שבהסכמה בשתי דרכים חילופיות: האחת היא ערעור, והשניה היא תביעה לביטול פסק הדין. הבחירה בין שתי החלופות תלויה בעילה אשר על יסודה מבקש בעל הדין להשיג על פסק הדין ולבטלו. פסק דין שבהסכמה, שהוא תולדה של הסכם בין בעלי הדין, מורכב משני חלקים: מן ההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקה של השופט, שהוטבעה עליו על ידי מתן תוקף של פסק דין להסכם. אם בעל הדין גילה פגם בהליך השיפוטי, תרופתו היא לערער. למשל, כאשר נקבע למתן פסק הדין סדר דין מסויים והשופט התעלם ממנו, או כאשר בהליך לפני ביהמ"ש נפל פגם עקב לחץ על בעל הדין, דבר המעיד כי הצדדים לא הגיעו לידי הסכם מרצונם החופשי, לא היה זה מן הראוי שינתן פסק דין על סמך הסכמה כזאת. במקרים כאלה בא בעל הדין בטרוניה עם השופט ולכן יש להגיש ערעור.
ג. אם ההליך השיפוטי היה תקין, אלא שהחלק ההסכמי נפגם, אין בעל הדין יכול להלין על השופט, ואין בית המשפט לערעורים יכול לסייע בידו. תרופתו היא להגיש תביעה לביטול ההסכם מחמת הפגם שבו, ואם יבוטל ההסכם, יתבטל גם פסק הדין. בענייננו, טענות המערערת נוגעות לעניין ההסכמי ולא להליך השיפוטי. לפיכך מן הנכון לנקוט בהליך לביטולו של פסק הדין, ודרך הערעור איננה ההליך הנכון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אטל חיט-שטיין למערערות, עו"ד קצף למשיב. 4.3.91).
ע.א. 215/87 - פקיד שומה אשקלון נגד דרעד בע"מ חברה ציבורית
*חיוב מס בהפקת סרט והשאלה מתי מתחילה ההקרנה של הסרט לצורך פטור ממס(מחוזי ב"ש - עמ"ה 33/87 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה. בתחילת שנת 1982 נכונה שותפות בין המשיבה לבין אחרים לשם הפקת סרט. חלקה של המשיבה בשותפות היה %20. בגדר חלקה בהפקת הסרט השקיעה המשיבה בשנת המס 1981, שנסתיימה ביום 31.3.81, כ-
2,500,000 ש"י. בהיעדר הכנסות לסרט בשנת המס 1981 לא יכלה המשיבה, לפי הדין, לנכות את השקעתה כהוצאה. מטעם נציבות מס הכנסה יצא במרץ 1979 חוזר שעניינו מיסוי הפקת סרטים, ולפיו "נגמרה ההפקה עד תום שנת המס והחלה ההפקה המסחרית אחרי שנת המס, לא יאוחר מאשר תוך שלושה חדשים... יוערך המלאי הסופי בסכום שלא יעלה על כפל ההכנסות נטו שנתקבלו לאחר תום שנת המס...". משמעות ההוראה הנזכרת היא כי אם הוכח שההפקה של הסרט הנדון נגמרה עד תום שנת המס 1981 וההקרנה המסחרית החלה לא יאוחר מאשר תוך שלושה חדשים לאחר תומה, ובמשך כל שנת המס הבאה לא היו לסרט כל הכנסות, יש להכיר במלוא ההשקעה כהוצאה בשנת המס 1981. זו היתה טענת המשיבה לפני בית המשפט המחוזי והיא נתקבלה על ידו. הערעור נתקבל.
ב. אין צורך לדון בטענותיו של המערער לפרטיהן, לרבות הטענה כי החוזר אינו מחייב את המערער משום שהוא סותר את הדין, שכן, בניגוד לדעתו של ביהמ"ש המחוזי, ההוראה שבחוזר אינה חלה במקרה דנן, משום שההקרנה המסחרית של הסרט לא הוזלה תוך שלושה חדשים לאחר תום שנת המס. כל שהוכח הוא שבתקופה הרלבנטית של שלושת החודשים, בשני הימים האחרונים של התקופה ביצעו שלוש הקרנות של הסרט. ביום 30.6.82 נפסקו ההקרנות עקב הצורך להעביר את הסרט לאנגליה כדי לסדר לסרט דיבוב באנגלית ולאפשר הפיכת הסרט לוידאוטייפ. ההקרנות חודשו בצורה סדירה באפריל 1983 ובסופו של דבר נכשל כשלון קופתי חרוץ.
ג. שלוש ההקרנות הספורדיות הנזכרות בוצעו בשני הימים האחרונים לתקופת שלושת החדשים כדי לעמוד בדרישת ההוראה שבחוזר הנ"ל. המצהיר מטעם המשיבה הודה בעת חקירתו כי "... עקב הוראות החוזר של הנציבות... המפיקים הוכנסו למעין סד, כאשר מכריח אותם להקרין הסרט בכל מחיר לפני עבור שלושה חדשים... ההקרנה לתקופה ארוכה יותר ולבתי קולנוע גדולים בערים גדולות, זה ענין שדורש מספר חדשים על מנת להיכנס לתור...". את הדיבור "החלה ההקרנה המסחרית" בחוזר יש לפרש לפי משמעותו הרגילה והמקובלת, לאמור, התחיל ההליך של ההקרנה המסחרית של הסרט לציבור. לעניין זה יש לציין שניים אלה: לא מספר ההקרנות הוא שקובע אם התחילה ההקרנה המסחרית. כך, למשל, לו התחיל המפיק בתהליך הקרנת הסרט לציבור והיה מתברר לאחר הצגות ספורות כי הסרט נכשל והופסקה הקרנתו, הרי שהמשיבה היתה מביאה עצמה בתחומי החוזר ; שנית, זכותו של הנישום לכלכל כך את עסקיו באופן שיביא את עניינו בתחומי הוראות פטור או הוראת מס מקילה. לא היה פסול בהקדמת תהליך ההקרנה, מטעמי מס, בתוך תקופת שלושה החודשים הרלבנטית, אם כי מבחינה כלכלית היה רצוי לעכב את התחלת ההקרנות, אילו אכן היתה מתחילה הקרנה מסחרית. דא עקא, כי לא התחיל כל תהליך של הקרנה מסחרית אלא נערכו הקרנות בודדות, "פרו-פורמה", כשכוונת המפיק לשלוח מייד לאחר מכן את הסרט ללונדון, ואילו תחילת התהליך של ההקרנה המסחרית היתה מיועדת למועד שלאחר החזרת הסרט מאנגליה. מטעם זה יש לקבל את הערעור ולהשיב את שומת המערער על כנה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' לאה מקף למערער, עו"ד גב' רחל הנדלר למשיבה. 7.3.91).
דנ"א 840/91 - ח"כ הרב אברהם רביץ ואח' נגד דניאל דיין ואח'
*פסילת בחירות בשתי קלפיות ברמת גן ובני ברק(עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).
א. בדיון קודם דחה ביהמ"ש העליון ערעור העותרים על החלטת ביהמ"ש המחוזי לפסול את הבחירות בשתי קלפיות בבני ברק וברמת גן ולערוך בחירות חדשות. העותרים מבקשים לקיים דיון נוסף כשהבקשה מושתתת על מספר טעמים ובכללם : מדובר על ערעור ראשון מסוגו שנתברר בביהמ"ש ; מקרה ראשון בו ייערכו בחירות חדשות במספר קלפיות ;
פרשנותו של ביהמ"ש לגבי הביטוי שבחירות "לא התנהלו כחוק" גורפת ובלתי מסויגת ; העותרים חולקים על פרשנותו של ביהמ"ש בעניין מהותו של ליקוי העלול להשפיע על תוצאות הבחירות ; העותרים חולקים על דחיית טענותיהם שסווגו כדיוניות. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. בעת הדיון בעתירה לדיון נוסף, נוטה ביהמ"ש מאז ומתמיד לאבחן בין ההצגה של הלכה אליה מצטרפות תכונה מאלה שנמנו בסעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) והמצדיקה דיון נוסף, לבין הבעת השגות על מסקנות הערכאה השיפוטית, שהן בעלות אופי ערעורי רגיל גרידא. מעבר לכך, אין די בסתירה בין הלכות או בחידושה של הלכה ובטעם כיוצא בזה, מן המנויים בסעיף 30 הנ"ל, כדי להצדיק דיון נוסף. בעצם קיומו הפורמלי של חידוש יש רק יסוד אחד, אמנם בלעדיו אין, למתן החלטה על דיון נוסף, אולם, חייב להצטרף לכך יסוד נוסף, והוא כי מהותה של הטענה תצדיק דיון נוסף, יהיה זה בשל משקלה העצמי או נשל טעם דומה.
ג. זאת ועוד, הלכות נאות ומתחדשות ויש וסוגיה פלונית עולה לראשונה בביהמ"ש. אולם, מעולם לא נתקבלה התיזה כי כל אימת והלכה פלונית היא בגדר פסיקה ראשונה -מסוגה, עליה גם לעבור מניה וביה תהליך של דיון נוסף. אילו היו נוהגים כך היה ביהמ"ש מקיים כל שנה דיונים נוספים לעשרותיהם. על אחת כמה וכמה אין מקום לדיון נוסף אך בשל כך שהעותר מעלה, כזכותו, פרשנות משלו לגבי המצב העובדתי או המשפטי שאינה תואמת את זו שאומצה בביהמ"ש. דיון נוסף אינו ערעור נוסף ויש להבדיל ביניהם. גם לגופו של עניין דעתו של ביהמ"ש שדן בערעור מקובלת היא ואין יסוד לטענות העותרים.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד יעקב וינרוט וצבי טרלו לעותרים, עוה"ד יוסף ישורון וגב' טליה ששון למשיבים. 31.3.91).
ע.א. 802/87 - עקיבה נוף נגד אורי אבנרי
*גובה הפיצויים בפירסום לשון הרע(מחוזי ת"א - ת.א. 3971/85 - הערעור נתקבל).
א. המערער הוא עורך דין במקצועו וחבר כנסת לשעבר, והמשיב הוא עורכו בעבר של השבועון "העולם הזה". בהיותו של המשיב עורך העתון, ביולי 1983, פורסמו; ב"העולם הזה" ידיעה האומרת "נוף ירוץ בנצרת עילית... ח"כ הימין הקיצוני, עקיבה נוף, הביע את נכונותו לרוץ ברשימת הליכוד לראשות עירית נצרת עלית. נוף, שסיכוייו להיבחר לכנסת ה-11 אפסי, מעוניין לנצל את עובדת היותו רשום כתושב נצרת עילית ולנסות לזכות בתפקיד... ראשי סניף חרות במקום אינם מעוניינים בו כבמועמד... השמועה על רצונו של נוף. לעקור לנצרת עוררה חרדה בעיר, בעיקר בקרב התושבים הערבים המתגוררים במקום". בגין פרסום זה הגיש המערער קובלנה פלילית נגד המשיב ובימ"ש השלום זיכה את המשיב בהליך הפלילי. הנימוק היה כי לא ניתן לומר שהפירסום היה אמת מצד אחד, אך מאידך אין לומר מעבר לכל ספק סביר, כנדרש על פי החוק הפלילי, כי כוונתו של הנאשם היתה לפגוע בקובל.
ב. לאחר הזיכוי בהליך הפלילי הגיש המערער תובענה אזרחית בה תבע פיצויים בגין פירסום לשון הרע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הדברים שפורסמו הם בגדר לשון הרע וכי אין מדובר בהבעת דעה אלא בדיווח על עובדות. עוד נקבע כי חלק חשוב של הפירסום אינו אמת, כי כתב השבועון לא נקט אמצעים סבירים לוודא אמיתות הפירסום וכי המשיב, כעורך השבועון, אחראי לפירסום הפוגע ואין עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק. באשר לסכום הפיצויים קבעה השופטת המחוזית לאמור "עלי לפסוק לו (למערער) הפיצוי הנראה הולם בנסיבות... אני מתחשבת בכך שהמדובר בעורך דין ואיש ציבור, ולשון ההגזמה שכפרסום לא שרתה שום ענין פרט לרצון לנגח את התובע... הנתבע לא
עשה דבר כדי לתקן את המעוות, והפירסום עמד בעינו ללא תיקון וללא הכחשה". בסופו של דבר פסקה השופטת לתובע פיצוי של 7,500 ש"ח וכן הוצאות בסכום של 2,000 ש"ח. אין ערעור של המשיב על הקביעה כי הוא אחראי לפרסום לשון הרע על התובע, אך מאידך המערער ערער על סכום הפיצויים שנפסק בטענה כי אין הוא ראוי והולם. מנגד טוען המשיב כי מדיניות ערכאת הערעור היא שלא להתערב בסכום הפיצויים שנקבע על ידי הדרגה הראשונה אלא במקרים מיוחדים שאין זה אחד מהם. הערעור נתקבל.
ג. חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאוד, והנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת עד אשר פעמים שכל סכום שבעולם אשר ייפסק לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שפגעו בשמו. הפיצויים הנפסקים מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע - הן על ידי כך שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה והן על ידי כך שסכום הפיצוי יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה ; שנית - נועדו הפיצויים גם כדי שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. הווה אומר: פיצויים שיש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד.
ד. הפיצוי של 7,500 ש"ח אינו משרת אף לא אחת מן המטרות שצויינו לעיל. סכום הפיצוי שנפסק ניתן לראותו כמעט כסכום סמלי, ובסכום כגון זה אין כדי ליתן מענה לצרכים אותם נועדו לשרת פיצויים בגין הוצאת לשון הרע. הדברים האמורים כוחם יפה כלפי כלל המקרים של הוצאת לשון הרע, ויפים הם כשהם מתייחסים למקרה הנדון על נסיבותיו המיוחדות, שיש בהן כדי להצדיק פסיקת פיצויים בסכום מוגבר. מדובר בעורך דין ואיש ציבור, ואדם כזה, שעיקר חיותו וקיומו יונקים מהיות שמו נקי ללא רבב, פגיעתה של לשון הרע המופצת נגדו ומכתימה את שמו הטוב רבה היא מפגיעה העלולה להיות לאדם אחר כתוצאה מלשון הרע הנאמרת כלפיו ומתפרסמת ; לשון ההגזמה של הפירסום לא שרתה שום ענין פרט לרצון לנגח את התובע, וגם בכך יש כדי להוות נסיבות מחמירות שיש בהן כדי להגדיל את שיעור הפיצויים ; המשיבים לא עשו דבר כדי לתקן את המעוות והפירסום עומד בעינו ללא תיקון וללא הכחשה. בנסיבות אלה דין הערעור להתקבל וסכום הפיצוי יוגדל, הגם לאו דווקא בשיעור שמן הראוי היה לפסקו, שכן בדרגת הערעור אין ממצים את הדין במקרים כגון דא. לפיכך יועמד סכום הפיצוי על 30,000 ש"ח וכן הוצאות בדרגת הערעור בסכום של 5,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד ד. אסן למשיב. 3.3.91).
=רע"פ 262/91 - וויליאם ארביב נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בנסיעה במהירות מופרזת (הבקשה נדחתה).
א. המבקש נהג במהירות של 108 קמ"ש בשטח עירוני שבו מותרת נהיגה במהירות מירבית של 50 קמ"ש. ביהמ"ש לתעבורה גזר לו קנס של 1,000 ש"ח וכן פסל אותו מהחזקת רשיון נהיגה לתקופה של 5 שנים. בשלב הערעור בביהמ"ש המחוזי הסכימה התובעת, משום מה, לכך שביהמ"ש המחוזי "יתערב באורך הפסילה". ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו כי למבקש עבירות תנועה קודמות רכות, דבר המצביע על זלזול בדיני התעבורה וכן לא ראה סיבה מספקת להקלה בכך שהנהיגה בוצעה בשעת לילה מאוחרת. הסניגור טען גם כי המבקש הוא נהג במקצועו ושלילת הרשיון פוגעת בפרנסתו ועל כך השיב ביהמ"ש המחוזי כי עובדה זו יש לה גם היבט לחומרה, מאחר ושהייתו הרבה של המערער בנסיעה על הכבישים מבליטה את הסיכון היכול. לנבוע מנהיגתו חסרת האחריות.
בסופו של דבר התחשב ביהמ"ש המחוזי בעמדת התובעת והעמיד את הפסילה על 3 שנים. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הסניגורית הביאה בבקשתה שורה ארוכה של פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי בת"א שבהם התערב ביהמ"ש בעונש שגזר ביהמ"ש לתעבורה והקל בו. לפיכך ביקשה רשות ערעור כדי שעונשו של המערער יופחת פעם נוספת. אין מקום להענקת רשות כזו וגם לא היה מקום להקלה בעונש ע"י ביהמ"ש המחוזי, כשם שלא היה מקום להקלה בעונש בכל אחד מן המקרים שעליהם הצביעה הסניגורית. במציאות המצערת שבכבישים יש להטיל עונשים חמורים ומרתיעים על אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים. מידת הרחמים שמגלה ביהמ"ש המחוזי כאשר הוא מתערב במידת העונש, כל אימת שביהמ"ש לתעבורה מנסה לשנות את רמת הענישה המקובלת כדי לנקוט בצעדים עונשיים מחמירים יותר, עלולה להוות פגיעה במשתמשים אחרים בדרך. עונש הפסילה הוא עונש אפקטיבי ומרתיע ומי שמרשה לעצמו לנהוג במהירות העולה ב-58 קמ"ש מעל המותר, איננו יכול לצפות להתחשבות יתר בעת משפטו. העובדה שמדובר בנהג מקצועי אינה מקילה אלא מחמירה, והסברה המוטעית כי לאלה שמקצועם בכך מותר לנהוג, לאור נסיונם, במהירות העולה על המותר, מן הנכון שתתוקן על אתר.
(נפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ורדה רוזנברג למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 19.3.91).
על"ע 4804/90 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד פלוני
*הארכת מועד להגשת ערעור ע"י לשכת עוה"ד(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הגיש לבית הדין המשמעתי המחוזי קובלנה נגד המשיב בה יוחסו למשיב עבירות משמעת הנוגעות לשני ארועים: האחד - דחיית בירורו של משפט אזרחי של לקוחו על ידי הצגת צו קריאה למילואים בלא שהמשיב היפנה תשומת לבם של ב"כ הצר שכנגד ושל ביהמ"ש לעובדה כי הזימון למילואים נעשה מיוזמתו ; והשני - למרות הזימון למילואים לא התייצב המשיב לשירות אליו הוזמן ולאחר מכן דאג לביטול צו הקריאה. בית הדין המשמעתי המחוזי זיכה את המשיב מן הפרט השני שבקובלנה, לאחר שמצא שלא הובאה ראיה ברורה לאשמה, והרשיעו בפרט הראשון וגזר עליו עונש של אזהרה. שני הצדדים ערערו לבית הדין המשמעתי הארצי ובית הדין דחה את ערעור המשיב באשר להרשעתו בפרט האישום הראשון ואת ערעור המבקש באשר לזיכוי מן הפרט השני. באשר לעונש נתקבל הערעור על קולת העונש ובית הדין החליט ברוב דעות להטיל על המשיב עונש של נזיפה במקום אזהרה. דעת המיעוט היתה שיש להשהות את המשיב לתקופה של 6 חדשים בציון שמו. על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט העליון בתוך המועד הקבוע בחוק ואילו המבקש הגיש את ערעורו על הזיכוי מן הפרט השני ועל קולת העונש באיחור של שבוע ימים, כאשר יחד עם הערעור הוגש תצהיר ובו נימוקים לבקשה להארכת מועד. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
ב. לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין רשאים הנאשם והקובל לערער על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי "תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין...". הסמכות להארכת מועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון, נתונה לבית המשפט או הרשם, כאשר הארכת המועד יכולה להיות "מטעמים מיוחדים שירשמו". בענייננו הוכן הערעור במועד ונשלח לחתימה ליו"ר הועד המחוזי, עו"ד מיתר. כאשר המסמכים הגיעו לעו"ד מיתר הוא שהה בחו"ל וצפוי היה לחזור במועד, אך נאלץ לדחות את שובו עקב בעיות בריאותיות במשפחתו. הוא שב ארצה באיחור של למעלה משבוע ואז חתם על כתב הערעור. המצהיר מטעם המבקש נחקר על תצהירו אך לא היה בידו למסור מתי חזר עו"ד מיתר מחו"ל וכן מה הן הבעיות הבריאותיות הנזכרות בתצהיר. אין ספק שמחלת בעל דין או בן משפחה של
בעל דין יכולה להוות, בנסיבות מיוחדות, טעם מיוחד להארכת מועד, אך לצורך כך יש להוכיח הן את דבר קיומה של המחלה והן את המניעה לפעול בזמן בעטיה של המחלה.
ג. מעבר לזאת קיים נימוק נוסף השולל - הוא לבדו - את הטעם המיוחד שביסוד הבקשה. מחקירת המצהיר עולה כי בדרך כלל חותם עו"ד מיתר על הודעות ערעור המוגשות לערכאות השיפוט, אך הוא לא הגורם היחיד המוסמך לכך. מלבדו מכהנים גם ממלא מקום ומספר סגנים וכל אחד מהם מוסמך לחתום על הודעת הערעור. לא הובא כל נימוק או הסבר מדוע לא נעשה שימוש בסמכות זו של ממלאי המקום.
ד. אשר לטענת המבקש כי קיים צידוק להארכת המועד לאור עובדת קיומו של הליך אחר הקיים ועומד באותו עניין, הוא ערעורו של המשיב שהוגש בזמן - טענה זו יש לבחון בזהירות. הכללים בדבר הארכת מועדים פותחו במיוחד בקשר להליכים אזרחיים וכאן עניין לנו בהליך משמעתי שהוא קרוב באופיו להליך פלילי. לא בכדי נפסק כי בהליך פלילי אין להאריך מועד כדבר שבשיגרה. הלכה פסוקה היא כי ניתן, במקרים מסויימים, לראות בהליך אחר התלוי ועומד בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד, אולם לא כל הליך התלוי ועומד מצדיק הארכת מועד להגשת הליך אחר. יש לתת את הדעת לטיב ההליך העומד לדיון, למידת הסיכון בו יעמוד הצד שכנגד אם הבקשה תתקבל, לנסיבות האיחור, להתנהגות המבקש וכיוצאים באלה שיקולים. בענייננו, מדובר בהליך הנוגע לעורך דין בקשר לתיפקודו המקצועי העשוי להשפיע גם על שמו הטוב. מבחינת המשיב עניין זה חשוב ואף גורלי. טיפולו של המבקש בהגשת הערעור היה לקוי ולמעשה לא נמצאה סיבה מוצדקת לאיחור. במקרה דנן יש לתת את המשקל הראוי לעקרון של סופיות הדיון, ועם חלוף הזמן להגשת ערעור מטעם המבקש זכותו של המשיב לראות את מסכת ההליכים כלפיו נחלת העבר.
(בפני: הרשם צור. עו"ד עמוס וייצמן למבקש. המשיב לעצמו. 4.3.91).
רע"א 274/91 - מחמוד חדור נגד בנק איגוד לישראל בע"מ
*ביטול פס"ד כאשר ההזמנה לדין לא נמסרה לנתבע אלא לאשתו. *טענה כי בקשה לרשות להתגונן שהוגשה ע"י עו"ד היתה ללא יפו"כ(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. נגד המבקש ניתן ביום 6.9.90 פס"ד בתביעת המשיב נגדו. המבקש עתר לביטול פסה"ד וטען כי ההזמנה לדין לא נתקבלה על ידו, לא ידע כלל על הגשת התביעה ועל כן גם לא ביקש רשות להתגונן. כן הוסיף וטען כי בקשה לרשות להתגונן שהוגשה ע"י עו"ד פלוני (להלן: הפרקליט), המתיימרת להיות בקשה המוגשת גם בשמו - בקשה אשר נדחתה ע"י ביהמ"ש - לא הוגשה על דעתו ובידיעתו, והוא כלל לא ייפה את כוחו של הפרקליט לייצגו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסה"ד. באשר להמצאת כתב התביעה בסדר דין מקוצר למבקש, קבע ביהמ"ש כי בוצעה הזמנה כדין ע"י מסירת מסמכי התביעה לאשת המבקש הגרה עמו. עוד קבע ביהמ"ש כי אין בתצהיר המבקש הסבר מה מנע ממנו להגיש את הבקשה לרשות להתגונן במועד, ועל כן, כך קבע, "אין עניין להכנס ולבדוק את סיכויי ההגנה". באשר לטענה כי הפרקליט שהגיש בקשה לרשות להתגונן לא היה מיופה כוחו של המבקש - ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך שהמבקש אינו חתום על יפוי הכח שהוגש. ברם, ביהמ"ש לא היה מוכן לראות בכך ראיה כי הפרקליט לא ייצג את המבקש. נימוקו של ביהמ"ש היה "כאשר מתייצב עו"ד בפני ביהמ"ש בשמם של צדדים שונים, דרכי הדיון מחייבות שיגיש יפוי כח... ואולם אם יפוי כח כזה, בין שלא הוגש בכלל ובין שהוגש ומתברר אחר כך שאיננו חתום ע"י כל המבקשים, ישמש בידי בעל הדין לטעון שלא היה מיוצג בבקשה שהדיון בה התקיים, ישתבשו הליכי המשפט באופן שלא יאפשר סופיות הדיון... מבחינה זו די אם ביהמ"ש מתייחס לעו"ד כ'קצין ביהמ"ש' שחובתו לדאוג באופן הנאמן ביותר להתאים את הישום בבקשתו למצב הנכון". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. על פי הראיות שבאו בפני ביהמ"ש, הפרקליט לא היה מיופה כוחו של המבקש לצורך הגשת בקשת רשות להתגונן שהגיש בשם מספר נתבעים, על אף שהפרקליט התיימר לייצגו. יפוי הכח שהוגש לא היה חתום ע"י המבקש, והמבקש הצהיר מפורשות שבקשת רשות להתגונן לא הוגשה מטעמו וכי הפרקליט מעולם לא ייצג אותו. על דבריו אלה בתצהירו לא נחקר המבקש בחקירה נגדית. מכאן מתבקשת המסקנה שהבקשה לרשות להתגונן שנדחתה לא הוגשה מטעם המבקש ואיננה קושרת אותו. מסקנה זו יש בה, אולי, חומרה מבחינת התנהגותו של הפרקליט, אך אין בכך לשנות את התוצאה, ככל שהיא נוגעת ליחסים בין המבקש למשיבה. יתכן שביהמ"ש יכול בדרך כלל לצאת מן ההנחה כי עו"ד המתיימר לייצג לקוח פלוני, אכן מייצגו, באין כל אינדיקציה שלא כך הוא. אך כשמתברר שלא אלה העובדות, אין העובדה שעו"ד התיימר לייצג את פלוני בגדר חזקה שאינה ניתנת לסתירה. חזקה זו נסתרה בענייננו.
ג. נותרה השאלה אם בשל כך שהמבקש הוזמן לדין באמצעות הזמנה שקיבלה אשתו, והוא לא הגיש בקשה לרשות להתגונן במועד, היה מקום לסרב לבטל את פסה"ד. התשובה לכך היא שלילית. ראשית, המבקש הראה בתצהירו שעומדת לו לכאורה הגנה כנגד התביעה והערכאה הראשונה לא קבעה אחרת ; שנית, ההזמנה שקיבלה אשתו של המבקש לא נמסרה לידיו, הוא לא ידע על קיומה, וממילא לא היה מודע לאפשרות הגשת בקשת רשות להתגונן. בנסיבות אלה היה מקום להיעתר למבקש ולבטל את פסה"ד שניתן נגדו וכן לאפשר לו להגיש בקשה לרשות להתגונן. לפיכך הוחלט לבטל את פסה"ד ולהעניק למבקש ארכה להגשת בקשה לרשות להתגונן.
(בפני: השופט אור. עו"ד יגאל גאגין למבקש. 23.3.91).
רע"א 5805/90 - הנרי ומלכה רוט נגד אינטרקונטיננטל... קורפוריישן ניו-יורק (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
*מתן סעד זמני של מינוי כונס נכסים וצוי מניעה מבלי שהוגשה תובענה. *מתן סעד זמני על יסוד פס"ד זר שלא הפך לסופי ועדיין לא ניתן לאכיפה בישראלא. במדינת ניו-יורק ניתן פס"ד המחייב את המבקש (להלן: רוט) לשלם למשיבה כ-20 מליון דולר. פסה"ד לא הפך לסופי וניתן עוד לערעור, בארה"ב, בגדר סעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ (להלן: החוק). המשיבה עתרה בהמרצת פתיחה "למנות את באי כח (המשיבה) ככונסי נכסים על נכסי (רוט) ובמיוחד... על וילה ועל קוטג' שבבעלות רוט...", לתת צו מניעה זמני האוסר על המבקשים לעשות כל דיספוזיציה בקוטג' ובוילה וכן לאסור עליהם להכנס לוילה, הנמצאת בשלבי בניה, ולהתגורר בה לאחר השלמתה. ניתנו צווי המניעה הזמניים והבקשה למינוי כונסי נכסים נקבעה לדיון במעמד שני בעלי הדין. המבקשים עתרו לבטל את צווי המניעה הזמניים ולמחוק על הסף את הבקשה למינוי כונסי נכסים "לאור העובדה שה(מבקשים) מסכימים עתה כי ינתן נגדם צו האוסר עליהם לעשות דיספוזיציה כלשהי בנכסים... וכן להורות כי (המבקשים) יוכלו להיכנס לביתם (הוילה) לאור הצהרתם כי הם לא יראו בעצם כניסתם זו לבית משום תפיסת חזקה המקנה להם זכות לדיירות מוגנת...". ביום 7.8.90 דן ביהמ"ש המחוזי בכמה טענות טרומיות של המבקשים ודחה אותן. ביום 26.12.90 החליט ביהמ"ש למנות את פרקליט המשיבה בכונס נכסים זמני על הקוטג' ועל הוילה והסמיך אותו "לתפוס את הרכוש, לשמור עליו ולמנוע מ(המבקשים)... את השימוש בוילה עד שיסתיימו ההליכים...". בקשת רשות ערעור של המבקשים נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הבקשה לרשות ערעור הוגשה ביום 31.12.90 והמשיבה טוענת שהמבקשים החמיצו את המועד לתקיפת ההחלטות שניתנו ביום 7.8.90. טענה זו אין לקבל. בעל דין המשיג על התלטת ביניים רשאי לתקוף בבקשת הרשות לערער שהגיש גם החלטות שלובות באותו נושא שניתנו במהלך הדיון בבקשה. המבקשים לא היו חייבים לתקוף בנפרד כל החלטת ביניים
שניתנה בגדר הבקשה למינוי כונס הנכסים, שהרי החלטות אלה נבלעו בהחלטה שניתנה ביום 26.12.90.
ג. לגופו של עניין - לא ניתן לאכוף את פסה"ד הזר בישראל כל עוד לא הפך סופי. ממילא לא ניתן לעקל את נכסי המבקשים כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי על הבקשה לעיקול להיות נסמכת בתביעה. השופט מצא בתקנות סדר הדין סעד זמני של מינוי כונס נכסים וסעד זה הפעיל. בהחלטתו הצביע השופט על הרחבת תחומיו של הסעד האמור גם על מקרים שמדובר בהם בסעד יחיד ולא ראה כל מניעה לתת סעד זמני גם למי שזכה בפס"ד חוץ שאינו סופי. דין הערעור להתקבל. מושכל ראשון הוא שאין נותנים לבעל דין סעד זמני אלא בגדר תובענה שהוגשה המגלה עילה. רק במקרים מיוחדים יתן ביהמ"ש לבעל דין סעד זמני לפני הגשת התובענה, על יסוד סמכותו הטבועה, והוא - רק על תנאי שתוגש תובענה תוך זמן קצר. בענין זה אין הבדל בין סוגי הסעדים הזמניים, בין אם בא זכרם בתקנות ובין אם לאו. נכון הדבר שבתקנה 388 לא נאמר שמתן צו בדבר מינוי . כונס נכסים מותנה בהגשת תובענה, אך טעמו של דבר הוא שאין עניינה רק בסעדים זמניים אלא גם בהוצאה לפועל מן היושר, לאחר מתן פסה"ד.
ד. המשיבה יכלה לתבוע את רוט על פי עיסקת היסוד שבגדרה ניתן הפסק הזר ובגדר התובענה לעתור למתן הסעדים הזמניים המתאימים, שהרי עיסקת היסוד אינה נבלעת בפסק הזר. ייתכן שעמדו לפני המשיבה גם אופציות אחרות, אך היא לא העמידה נגד המבקשים הליך עיקרי המגלה עילה וממילא לא היה ניתן לקבל סעדים זמניים כלשהם.
ה. למרות האמור לעיל הסכימו המבקשים שעד לתום הדיון בתיק העיקרי הם לא יעשו דיספוזיציות כלשהן בקוטג' ובוילה וכן הסכימו כי כניסתם לוילה לא תקנה להם זכות לדיירות מוגנת. כמו כן הסכימו המבקשים שלהודעה זו ינתן תוקף של פס"ד. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה בדבר מינוי כונס הנכסים הזמני וצו המניעה הזמני האוסר על המבקשים להכנס לוילה. יחד עם זאת ניתן תוקף של פס"ד להודעה ולהסכמה של המבקשים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד וינרוט למבקשים, עו"ד א. איזמן למשיב. 7.3.91).
בג"צ 243/88 - רוסילדה וסקונסלס ואח' נגד שמחה תורג'מן ואח'
*החזרת תינוק שנחטף מידי אמו בברזיל ונמסר לאימוץ לזוג מישראל (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרת הינה אזרחית ברזיל, ילידת 1954, ובת הדת הקתולית. בעבר היתה נשואה ונולדו לה שלושה ילדים. בשנת 1981 נפטר בעלה ולאחר מותו הכירה העותרת גבר בשם לואיז וסקונסלס, שעבר להתגורר עימה, וביוני 1986 נולדה בתם הקטינה, העותרת השניה, (להלן הקטינה). מספר חודשים לאחר הלידה נחטפה הקטינה ע"י "סוחרי תינוקות" ובדרך לא דרך הגיעה לידי המשיבים, חשוכי ילדים, שהודע להם שהם לא יוכלו לקבל בישראל ילד לאימוץ. המשיבים פנו לעורך דין המתגורר בארץ ומטפל באימוץ ילדים בחו"ל, ובאמצעותו קיבלו את הקטינה לאימוץ. הם קיבלו מסמכים שלפיהם, כביכול, האימוץ הוא חוקי ועבר את כל השלבים המשפטיים שיש לעבור לקראת אימוץ. במשך הזמן, נודע לעותרת כי התינוקת שלה נמצאת בידי המשיבים והיא עתרה לבג"צ להורות על החזרת הילד. העתירה נתקבלה וניתן צו, כבר ביום 13.6.88, שלפיו על המשיבים להשיב את הקטינה לידי האם. עתה ניתנו הנימוקים להחלטה הנ"ל.
ב. המשנה לנשיא אלון סקר בהרחבה את נסיבות המקרה דנן, אשר בו העובדות אינן שנויות במחלוקת, דהיינו שהקטינה היא בתה של העותרת, כי צו אימוץ מעולם לא ניתן, כי תעודת האימוץ המצוייה בידי המשיבים היא מזוייפת, כי המשיבים פעלו בתום לב וסברו כי הם מקבלים קטינה שעברה את כל שלבי האימוץ המשפטיים כדין וכי הם הולכו שולל על ידי כנופיית סוחרי ילדים. בג"צ קבע כי הוא מוסמך לדון בנושא ולאחר שעמד
על נושאים שונים הקשורים באימוץ, האפוטרופסות הטבעית של הורים על ילדיהם, ההתחשבות בטובת הילד כאשר מדובר באימוץ אמיתי, וכיוצא באלה נושאים, הגיע לכלל מסקנה כי יש להורות על החזרת הקטינה לאמה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, אריאל. החלטה המשנה לנשיא אלון,הוסיפו השופטים בייסקי ואריאל. עוה"ד ש. שובר ואלי כהן לעותרות, עו"ד ג. שניידר למשיבים. 28.3.91).
בש"פ 691/91 - מדינת ישראל נגד יוסף חמו
*הארכת מעצר מעבר לשנה (גרימת נזק ותקיפת שוטרים)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).
א. פלוני, המתלונן, נכנס לפאב בקרית שמונה והמשיב יחד עם אדם אחר דחפו אותו מחוץ לפאב, גרמו לו שריטות בגופו וניסו להכותו בבקבוק ובמוט וכן הסבו נזק לרכוש שבפאב. בגין אירוע זה ביקשה המשטרה כעבור ימים אחדים לעצור את המשיב בביתו. משהגיעו לשם התנגד המשיב למעצרו והמשיב יחד עם אביו תקפו את השוטרים וניסו למנוע את המעצר. המשיב ניצל את המצב ונמלט מן המקום. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בינתיים עברה שנה מאז המעצר והמדינה ביקשה את הארכת המעצר בשלשה חודשים. הבקשה נדחתה.
ב. השיקולים להארכת מעצר נאשם לאחר עבור שנה שונים הם מן השיקולים שבמעצר עד תום ההליכים מלכתחילה. המחוקק קבע בסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי כי עם מלאות שנה להגשת כתב האישום ישוחרר העצור ממעצרו. כאשר קיים חשש ממשי של סיכון חיי אדם או חילול כבודו האלמנטרי וכן במקרים יוצאי דופן של רצח, אונס ברוטלי וכיוצא בכך מוארך ע"י ביהמ"ש המעצר מעבר לשנה. כן הוא במקרה של נאשם, אשר במהלך שוד ירה לעבר אדם ופצע אותו, שגם אז המקרה מוכיח על קיום חשש ממשי לסיכוי חיי אדם אם הנאשם ישוחרר ממעצרו. מקרה נוסף להצדקת מעצר מעבר לשנה הוא כאשר התמשכות המשפט מעבר לתקופה זו באה כתוצאה מהתנהגות מכוונת ובלתי מוצדקת מצד הנאשם או ב"כ, כשמטרתה לדחות ולעכב את הליכי הדיון.
ג. העבירות המיוחסות למשיב אין בהן משום קיום חשש ממשי לסיכון חיי אדם המצדיק מעצרו מאחורי סורג ונריח. ניתן לקבוע תנאי ערובה שיבטיחו עמידתו לדין. כמו כן לא נגרמה התמשכות המשפט מעבר לשנה בעטיו של המשיב. במשך השנה התקיימו רק שש ישיבות ובהן נשמעו 15 עדי תביעה. ישיבות אחדות שהיו קבועות בוטלו ע"י ביהמ"ש מסיבות שונות שלא היו תלויות במשיב. אמנם קיים עומס עבודה בבתי המשפט, אך מן הראוי היה לעשות כל מאמץ לקבוע ישיבות נוספות בתוך השנה מאז הגשת כתב האישום. על כל פנים אין לשלול בגלל כך את חירותו של אדם בטרם משפט, משעברה שנה מאז הגשת כתב האישום. לפיכך יש לשחרר את המשיב ממעצרו ובלבד שיהיה נתון במעצר בית, בבית אמו, שאינה מתגוררת עם אביו, וכן יתן ערבות ותאסר יציאתו מן הארץ.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' מיקי חשין למבקשת, עו"ד עון מישל למשיב. 28.2.91).
רע"א 880/91 - פרופ' יאן גרושקביץ נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*בקשה למחוק על הסף את בקשת המדינה לתיקון גילו של המבקש (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו לבית משפט השלום בקשה לתקן את גילו של המבקש ולקבוע שהוא יליד שנת 1924 ולא שנת 1926, כפי שהוחלט בפסק דין קודם של בית משפט השלום לפי בקשת המבקש. בתיק נשוא דיון זה ביקש המבקש לדחות את בקשת המשיבים על הסף בטענת מניעות, כשהטענה מבוססת על כך שפסק הדין בדבר היותו של המבקש יליד 1924 ניתן בהסכמת בא כח היועץ המשפטי. בית משפט השלום דחה בקשה זו ובקשה לרשות ערעור על ההחלטה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון
נדחתה. המשיבים רשאים היו לבקש את תיקון הגיל על אף פסק הדין הקודם, נוכח לשונו הברורה של סעיף 2 לחוק קביעת גיל תשכ"ד-1963. מה גם שפסק הדין הקודם, שניתן לבקשת המבקש, ניתן על יסוד בקשה אליה לא צרף המבקש פסק דין שהיה ברשותו, אשר ניתן בפולין ושבו נקבעה שנת לידתו. המבקש היה חייב לצרף את פסק הדין מכוח הוראת תקנה 351(א) (4) של תקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני: השופט אור. עו"ד י. ענבר למבקש. 19.3.91).
ע.פ. 813/90 - מחמוד עבדל קאדר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת הירואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת הירואין שלא לשימוש עצמי ועשיית עיסקה בו ונדון לעשר שנות מאסר שמתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל. מכתב האישום המתוקן עולה כי המערער שימש בלדר להובלת 20 ק"ג הירואין במסגרת עיסקה שנערכה בין גורמים בישראל לבין ספק מלבנון. המערער טען כי ידע שבידיו סם מסוכן, אך לא היה ער לכך כי מדובר בהירואין, ועמדתו לעניין זה היתה גם מקובלת על התביעה, כפי שהדבר השתקף בכתב האישום המתוקן. הסניגור טוען כי מן הנכון להקל בדינו של המערער, כי בהתחשב בכמות הגדולה של הסם רשאי היה להניח שאין מדובר בהירואין אלא בחשיש. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער שימש חולייה מהותית בעיסקה אשר במסגרתה הועבר הירואין, והיעדר הידיעה בדבר סוג הסם, תוך עירנות לכך שמדובר בסם מסוכן מסוג כלשהו בכמות גדולה, מותירה את חומרת מעשהו בעינה. בהתחשב ברמת הענישה לגבי עבירות בהן מטופל ביודעין בסם מסוג הירואין, ניתן להניח כי לו הוכח שהמערער היה ער לכך כי בידיו 20 ק"ג הירואין, היה נגזר לו עונש חמור יותר מזה שנגזר לו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דרור מקרין למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 14.3.91).
בש"פ 1134/91 - מדינת ישראל נגד יוסף אמר
*שחרור בערובה (עבירות רכוש)
(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל). המשיב הואשם בעבירות רכוש שונות והמדינה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאי כי יימצא בביתו בשעות הלילה. לדעתו יש בכך כדי לנטרל את הסכנה הצפוייה לשלום הציבור עקב שחרורו של המשיב. נימוקה של המדינה הוא כי בהתחשב בכל הנסיבות של המקרה, מדובר בנאשם אשר שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור, כך שעילת המעצר מבוססת על הוראות סעיף 21א'(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי. הערר נתקבל.
יש במשקלן המצטבר של העובדות הבאות כדי להגיע למסקנה שיש לעצור את המשיב: למשיב רשימה ארוכה של הרשעות קודמות ורובן בשל עבירות רכוש ; המשיב הינו נרקומן, המבצע כנראה באופן רצוף עבירות רכוש כדי לממן רכישת סמים ; נגד המשיב תלויים ארבעה מאסרים על תנאי לתקופה כוללת של 25 חודשים ; קיימות ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים נשוא תיק זה ; נגד המשיב תלויים ועומדים עוד שתי תיקים פליליים כגין עבירות דומות כאשר באחד מאותם תיקים כבר הורשע בדין אלא שבתאריך שנקבע למתן גזר הדין לא הופיע המשיב לביהמ"ש והוצא נגדו צו הבאה ; התנאי שקבע ביהמ"ש המחוזי לשחרור, כי על המשיב להמצא בביתו בשעות הלילה, אין בו כדי לנטרל את הסכנה המוחשית הצפוייה לשלום הציבור עקב שחרורו של המשיב בשלב זה. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד שי ניצן לעוררת, עו"ד גב' אלה כאהן למשיב. 22.3.91).