תקציר סביר כרך ל"ז חוברת 18

ע.א. 755/88 - יעקב קרבן ואח' נגד מנהל מס שבח חיפה

*שומה עצמית שהפכה לסופית(מחוזי חיפה - ערעור מס שבח - 99,100/86,89 - הערעור נתקבל).

א. המערערים 3-1 (להלן: המוכרים) עשו "עסקת קומבינציה" עם המערערת הרביעית (להלן: הקבלן) בקשר למכירת נכס מקרקעין. עוה"ד שטיפל בעיסקה הגיש, בשם שני הצדדים, הצהרה על מכירה/רכישה של זכות במקרקעין על טופס מש"ח 2 שאליו צורף טופס '.של שומה עצמית. בשומה זו הוערך שווי העיסקה ב-42,000 ש"ח. המערערים שילמו את מסי השבח והרכישה בהתאם לשומה העצמית. מנהל מס שבח לא הסכים להערכה זו והוציא למערערים הודעות שומה זמניות על בסיס שווי של 131,000 ש"ח. המערערים הגישו השגות, אלו נדחו והם פנו לוועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בחיפה. וועדת הערר קבעה כי השומה העצמית של המוכרים הפכה לשומה סופית לפי סעיף 78(ד) של חוק מס שבח מקרקעין. לא כך הדבר לגבי הקבלן, אשר לא חתם על טופס השומה העצמית. היא סייגה לכן את קביעתה שהשומה העצמית הפכה סופית רק לעניין ערעורם של המוכרים. הוועדה נכנסה גם לדיון מפורט בשאלת שווי העסקא והגיעה למסקנה כי אין הצדקה להתערב בשיקול דעתו של המשיב. בערעור טוען הקבלן כי השומה העצמית הפכה לסופית גם לגביו. לטענתו די היה בחתימה על טופס מש"ח 2 כשומה עצמית לצורך מס הרכישה, שרק מס זה חייב הוא לשלם, ולא היה טעם בחתימה גם על טופס השומה העצמית לעניין מס שבח, שאותו אין הוא חייב לשלם. הערעור נתקבל.
ב. אין סיבה לאבחן בין מצבו של הקבלן לבין מצבם של המוכרים לעניין השומה העצמית. המשיב לא עשה שימוש בסמכויותיו לפי סעיף 85 לחוק לתקן את השומה העצמית, אשר הפכה לסופית. עמדתו של המשיב היתה בשעתו שהשומה לא הפכה לסופית, הוא דחה את השומה העצמית והוציא למערערים שומות זמניות לפי סעיף 78(ב)(1) לחוק. על אף זאת החליטה הוועדה לעשות שימוש בסעיף 85. את סמכותה לעשות כן אמרה למצוא בסעיף 89(ב) לחוק, המגדיר את סמכויותיה של הוועדה. היא הצדיקה נקיטה בדרך זו מיזמתה היא לאור הפער הגדול בין השומה העצמית של המערערים לבין שומתו של המשיב, הגבוהה ממנה פי שניים ויותר. ברם, לוועדה לא היתה סמכות לעשות כן.
ג. סעיף 89(ב) אינו מקנה לוועדת הערר את הסמכות להגדיל את השומה כפי שעשתה כאן. סעיף זה אומר "הוועדה רשאית לאשר את השומה, להפחיתה או להחליט בדרך אחרת, אך לא להגדילה...". המשיב גם אינו יכול להיבנות מהוראת סעיף 108 לחוק מס שבח המורה כי "הודעה שניתנה או כל פעולה אחרת שנעשתה לפי חוק זה, לא ייגרע תקפן בגלל פגם בצורה או בגלל טעות...". ככל שהדבר נוגע להחלטה של הוועדה, אין בכוחו של הסעיף להכשיר החלטה שנעשתה מחוסר סמכות. ככל שהדבר נוגע לשומה הזמנית של המשיב, הרי המשיב לא התיימר כלל לתקן את השומה העצמית כשומה שהפכה לסופית. אין כאן פגם בצורה אלא הפגם הוא מהותי. הסמכות לתקן שומה שונה היא מהסמכות לדחות שומה עצמית ולהוציא שומה, זמנית או סופית. זו סמכות מיוחדת המוגבלת רק לנסיבות המפורטות בסעיף 85, שאותן על המשיב להוכיח ועליהן עליו לבסס את התיקון. מדובר במקרים שבהם "נתגלו עובדות חדשות העשויות... לשנות את סכום המס; המוכר מסר הצהרה בלתי נכונה...; נתגלתה טעות בשומה". בזאת לא נאמר שהמשיב, שטען בשעתו כי השומה העצמית לא הפכה לסופית והוציא שומה זמנית, איני רשאי, או מנוע, מלשנות את דעתו ולתקן את השומה בהסתמך על הטענה שנתקיים תנאי מהתנאים שבסעיף 85. אך הוא לא עשה כן, אף לא לאחר החלטת וועדת הערר, שאז טרם עבר המועד של 4 שנים האמור בסעיף 85, שבו היה רשאי לתקן את השומה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את השומה העצמית על כנה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד פנחס וולר למערערים, עו"ד נ. אלשטיין למשיב. 14.3.91).

בג"צ 649/89 - מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ ואח' נגד משרד הכלכלה והתכנון ואח'

*מכרז לאיסוף גרוטאות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. עתירה זו עניינה פירסומו של מכרז המזמין הגשת הצעות להסדר מקיף לסילוק ואיסוף גרוטאות וגריטתן. המכרז הזמין הגשת הצעות, ובהן התחייבות להקים או להשלים הקמת מפעל לגריטת גרוטאות מתכת והכשרתן כחומר גלם למפעלי הפלדה, וכן להקים מערך לאיסוף הגרוטאות מאתרי ריכוז הגרוטאות של הרשויות המקומיות, כאשר לפי שעה מדובר ב-86 רשויות מקומיות. העותרת הינה בעלת מפעלים לערגול פלדה ומוצרי ברזל, ובבעלותה גם מפעל להתכת גרוטאות בעכו. העותרת נזקקת לגרוטאות המתכת כחומר גלם למפעלה ולשם כך אף הקימה חברת בת שעיסוקה איסוף גרוטאות ברחבי הארץ. המשיבה 7 היא חברה שנתאגדה לצורכי איסוף גרוטאות והקמת מפעל לגריטה והיא הוסמכה מכח סעיף 8(א) לחוק שמירת הנקיון כרשות מוסמכת לסילוק גרוטאות, שהושלכו ברשות הרבים או ברשות היחיד. עתירת העותרות מכוונת נגד קיום המכרז והיא מושתתת על מספר טענות: המכרז פורסם שלא בסמכות; במרוצת השנים רכשו העותרות זכויות מוקנות בלעדיות בתחום איסוף הגרוטאות וניצולן ופירסום המכרז פוגע בזכויות אלו; המכרז יעניק מונופול לזוכה במכרז והענקה כזו פסולה; המכרז נגוע בחוסר סבירות כלכלית. העתירה נדחתה.
ב. באשר לעניין הסמכות - הרשויות פעלו על יסוד חוק שמירת הנקיון והיתה להן הסמכות לפרסם את המכרז לפי חוק זה, בכל הנוגע לגרוטאות רכב. באשר לגרוטאות מתכת אחרות, שאינן גרוטאות רכב, המצויות באתרי הריכוז, הרי אלו הן קניינה של הרשות המקומית או הרשות המוסמכת שאספה את הגרוטאות וזאת מכח הוראות חוק המטלטלין.
ג. העותרות טוענות עוד כי במשך השנים רכשו זכויות בלעדיות מוקנות בתחום איסוף הגרוטאות, זכויות שנוצרו כתוצאה ממדיניות הממשלה, ובכך נוצר מונופולין דה פקטו לטובת העותרות בתחום איסוף הגרוטאות וניצולן. כן הן טוענות כי רכשו זכויות מוקנות בתחום איסוף הגרוטאות מכח הבטחות ומצגים מצד הרשויות. אין בסיס לטענות אלה. העותרות לא הראו זכות משפטית מוקנית כלשהי המבטיחה את הנצחת שליטתן בתחום זה. "מונופול דה פקטו" הוא אכן מוסד מוכר בפסיקה. הוא תולדה של מדיניות רישוי ופיקוח הנהוגה על ידי רשויות השלטון. מונופול כזה לטובת פלוני נוצר כתוצאה מנתינת רשיון לפלוני וסירוב להעניק רשיון כזה לאחרים. אך מונופול כזה הוא זמני, ומותאם לדרישות השוק ולמדיניות הרצויה אותה שעה, ועם שינוי הנסיבות עשויים גם אחרים לזכות ברשיון דומה. כבר נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין שאין לאזרח זכות קנויה שמדיניות כלכלית המטיבה עמו תמשך.
ד. גם הטענה בדבר הבטחות או מצגים עובדתיים מחייבים דינה להידחות. נכון שהרשויות המקומיות נעזרו בעותרות מדי פעם בפינוי הגרוטאות, אך לא הובאה ראייה שמצב זה מעוגן בהתקשרות או בהסדר משפטי כל שהוא. משך תקופה ארוכה העותרות היו הגורם הכמעט בלעדי בשטח אך לא מעבר לכך. טענת הזכות המוקנית והזכות לבלעדיות באיסוף הגרוטאות חייבת להידחות גם מכח הוראות חוק שמירת הנקיון. טענה נוספת נגד קיומו של המכרז היא שהמכרז עצמו יוצר מונופול. גם טענה זו דינה להידחות. אכן, העובדה שהעותרות תוכלנה להשתתף במכרז אינה לכשעצמה מכשירה את יסוד המונופולין שבמכרז, והעובדה שתחום עיסוק בענף מסויים נמסר באופן בלעדי לפלוני בדרך של מכרז אינה מכשירה את המונופול שבמכרז. אלא שבענייננו, המכרז אינו מקנה בלעדיות בענף של איסוף גרוטאות. הוא מתייחס רק למגזר הגרוטאות ברשויות המקומיות המהווה %30 ממקורות הגרוטאות הנאספות. במכרז אין לראות מתן בלעדיות בענף הגרוטאות וסגירתו בפני גורמים אחרים.

ה. שאלה אחרת היא אם ההחלטה לפרסם מכרז עומדת במבחן הסבירות והתשובה לכך היא חיובית. הרקע לפרסום המכרז הוא הצורך לסלק מפגע אקולוגי חמור שנגרם בשל כך שהעותרות לא פינו ביעילות את מצבורי הגרוטאות כל השנים. המכרז גם בא לתקן את המצב שעל פיו נאלצו רשויות מקומיות לשאת בהוצאות איסוף וריכוז הגרוטאות, בעוד העותרות נטלו את הגרוטאות ממקומות האיסוף מבלי ששילמו תמורה כלשהי לרשויות המקומיות. בכך סיבסדו הרשויות המקומיות את העותרות מבלי שיש הצדקה לכך ביחסים שבין הרשויות המקומיות והעותרות.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד נשיף לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשרד הכלכלה והתכנון עו"ד נתן מאיר לחברה למשק וכלכלה של מרכז השלטון המקומי, עו"ד אביגדור שלוש למשיבים 6-4, עו"ד גולדנברג למפעלי מיחזור מתכת בע"מ. 3.1.91).

ע.א. 787/88 - סלים שבו נגד דימלר בנץ א.ג. ואח'

*נטל ההוכחה בתביעה עפ"י כתב אחריות של יצרן מכונית, כאשר תעודת האחריות לא הוגשה לביהמ"ש(הערעור נדחה).

א. המערער רכש מכונית "מרצדס" מתוצרת המשיבה הראשונה. לאחר שהמערער נסע עמה כ- 86,000 ק"מ, הוכנסה המכונית באוקטובר 1980 למוסך המרכזי של יצרן המכונית בחיפה, לצורך תיקון פגם שנתגלה במנועה. המערער תבע את הוצאות התיקון, וכן נזקים והפסדים, מן המשיבות, בטענה כי על המכונית עדיין חובת האחריות של המשיבות או מי מהן. אין מחלוקת שהתקלה נתגלתה בתקופת האחריות וטענת המערער היתה כי על פי תוכנם של תנאי האחריות חלה האחריות על המקרה, ולחילופין טען שגם אם לא הוכחו תנאי האחריות בפני ביהמ"ש, די שהמערער הוכיח שהתקלה אירעה בתקופת האחריות כדי שהאחריות תחול, אלא אם יוכיחו המשיבות שלא נתמלאו התנאים. כתב האחריות לא הוצג בביהמ"ש ועל תוכנם של התנאים נשמעו ראיות בע"פ. על פי הראיות קבע ביהמ"ש כי האחריות חלה על תקלה הנובעת מפגם בייצור, להבדיל מתקלה הנובעת מבלאי שימוש, או מהיעדר טיפול והחזקה סדירים, ומשימוש בחלפים שאינם מקוריים של היצרן. באשר לסיבת התקלה היתה עדות אחת, של העד כץ, מנהל המוסך המרכזי של המשיבים בחיפה, שפירק את מנוע המכונית כדי לברר את מהות הפגם והוא מצא נזקים רציניים במנוע. באשר לגורם לנזקים נקבע על ידי ביהמ"ש, על סמך עדותו של עד זה, כי מצב השחיקה העיד על חדירת אבק למנוע. בבדיקת המסנן נמצא שאלמנט בתוכו, המוחלף מדי פעם, לא היה מוצר של היצרן ולא אטם כראוי כך שחדר דרכו אויר שהכיל אבק. תקלה זו נבעה מאי עשיית טיפולים מונעים באורח סדיר. לפיכך נדחתה התביעה. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי עדותו של העד כץ לקתה בסתירות ופירכות ולא ניתן היה להסתמך עליה. דין הטענה להידחות: מדובר בעד מומחה שפירק את המנוע ובדקו ולא באה כל ראיה של מומחה אחר שתסתור את מסקנותיו. כבר מטעם זה, אפילו מוטל היה על המשיבות להוכיח שאין סעיף האחריות חל, הרי עמדו בנטל זה והיה מקום לדחות את הטענה בדבר אחריות המשיבות לתקלה שאירעה במנוע המכונית.
ג. זאת ועוד, יש לדחות את הטענה בדבר העברת נטל ההוכחה על המשיבות. המערער השתית תביעתו על עילה חוזית, סעיף אחריות בחוזה רכישת המכונית, לפיו חלה חובת התיקון על המשיבות. כדי להוכיח תביעתו היה על המערער להוכיח גם את תנאי סעיף האחריות, וגם שעל פי העובדות חל סעיף האחריות על המקרה. רק אילו הוכיח את שני אלה היה מוכיח את עילת תביעתו. על פי תנאי האחריות לא די שאירעה תקלה למכונית בתקופת האחריות, אלא זו צריכה להיות תוצאה של פגם בייצור, ועל המערער היה להוכיח קיומו של תנאי זה. אכן, ייתכנו מקרים שעל פיהם ניתן יהיה להסיק מעצם גילוי פגם פלוני, שמקורו לכאורה בפגם בייצור, ואז נטל הבאה ראיות לסתור חזקה
עובדתית זו יעבור אל המשיבות. אך בנסיבות המקרה, והואיל והתקלה אירעה לאחר נסיעה במכונית של כ-86,000 ק"מ, לא הונחה תשתית לקיומה של חזקה עובדתית זו וממילא לא עמד המערער בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליו.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יונתן כהן למערער, עו"ד איתן י. שאנן למשיבות. 21.3.91).

ע.א. 248/86 - עזבון המנוח אליהו חננשוילי ואח' נגד רותם חברה לביטוח בע"מ וסנטרל נשיונל אינשורנס... בע"מ ואח'

*תשלום פיצויים לנפגע כאשר לאחר התאונה הראשונה, ולפני פסה"ד, נהרג התובע בתאונה שניה. *מידת האחריות של כל אחד מהמזיקים. *שיעור הפיצויים(מחוזי חיפה - ת.א. 2413/82 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המנוח אליהו חננשוילי נפגע בתאונת דרכים עצמית ביוני 1980 ונגרמה לו נכות של %28. לפני שהגיש תביעתו בתאונה הראשונה נפגע המנוח בתאונת דרכים שניה, מידי אחר, ונהרג. המנוח השאיר אחריו אלמנה ו-3 ילדים, שהגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד המשיבות. חברת רותם היא מבטחתו של הנהג, המנוח עצמו, בתאונה הראשונה, וחברת סנטרל היא המבטחת של הנהג שגרם לתאונה השניה. האלמנה נפטרה בספטמבר 1984 ועזבונה צורף לתביעה כתובעת במקומה. נכותו הצמיתה של המנוח כתוצאה מהתאונה הראשונה היתה %28 וביהמ"ש המחוזי ראה בקביעה זו אינדיקציה לשיעור הפחתת כושר ההשתכרות הממשי של המנוח אילו נותר בחיים. השאלה המרכזית שנדונה היא מי משתי המשיבות אחראית לאבדן כושר ההשתכרות של המנוח, תוצאת התאונה הראשונה, עבור התקופה שבין התאונה השניה ועד תום תוחלת חיי העבודה של המנוח אילמלא נהרג בתאונה השניה (להלן: תקופת הביניים).
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע לאמור: למנוח היתה נכות פוטנציאלית בעת שנספה בתאונה השניה; אחריות המשיבות אינה סולידרית ויש לפסוק נגד כל אחת מהן על פי מידת חבותה; "המזיק" הראשון אינו חייב אלא בנזקים שנבעו מהתאונה הראשונה, עד קרות התאונה השניה; "המזיק" השני אינו חייב אלא בנזקי התאונה השניה הקטלנית; מאחר ובעת קרות התאונה השניה המנוח כבר היה בעל כושר השתכרות מופחת עקב התאונה הראשונה, אין לחייב את "המזיק" השני אלא בתוספת הנזק שהוא גרם לו; אחריותה של רותם לפצות את הנפגע בגין תוצאות התאונה הראשונה לאורך כל חיי העבודה הצפויה לו, נפסקה עם מותו של המנוח בתאונה השניה. לפי גישתו של השופט המחוזי, מי שנפגע בשתי תאונות נשלל ממנו כליל הפיצוי שהיה מגיע לו עבור אבדן הפסד ההשתכרות עקב התאונה הראשונה בתקופת הביניים. כמו כן קבע השופט את הפיצויים המגיעים לתובעים. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. לשאלה המרכזית, הנוגעת למקרה של מי שנפגע בתאונה או מי שנגרם לו נזק באירוע מסויים ולאחר מכן נגרם לו נזק באירוע שני כאשר יש שני מזיקים, או כאשר לאחר מכן נפטר האיש באירוע תאונתי או פטירה רגילה, התייחס בהרחבה ביהמ"ש העליון. ביחוס האחריות והנזק במצבים של ריבוי מזיקים מנחים ככלל העקרונות הבאים: הניזוק זכאי לפיצוי על מלוא נזקיו שנגרמו לו בכל האירועים גם יחד; אין מזיק אחראי אלא לנזק שהוא גרם לו; המזיק מוצא את הניזוק כמות שהוא; באמדן הנזק לעתיד מתחשבים באירועים ובהתפתחויות העשויים לקרות במהלך חייו של הניזוק ואלה שכבר קרו עד למתן פסה"ד, שבכוחם להגדיל את נזקיו או להקטינם. בענייננו לא יושם העקרון הראשון שלפיו הניזוק זכאי לפיצוי מלוא נזקיו שנגרמו לו בכל האירועים גם יחד. זאת משום שהן המזיק הראשון והן המזיק השני שוחררו מתשלום אובדן ההכנסה של %28 הראשונים למשך כל תקופת הביניים. באשר לכך החליט ביהמ"ש העליון, לאחר ניתוח מקיף של כל הנושאים המשתלבים במסגרת בעייתית זו, כי יש לראות את המזיק השני כמי שגרם נזק בכך שהניזוק הפסיד את זכות התביעה נגד המזיק הראשון בגין אבדן ההכנסה
של %28 מעת האירוע השני ועד לתום תוחלת החיים. לפיכך נקבע כי המזיק השני והמבטחת שלו חייבים בתשלום זה. באשר לכך נדונו גם ענייני צפיות הנזק, ריחוק הנזק וכיוצא באלה נושאים הקשורים לחיוב המזיק השני באובדן התביעה של הניזוק מהמזיק הראשון.
ד. באשר לכושר ההשתכרות של המנוח - ביהמ"ש המחוזי שמע ראיות לעניין זה וביהמ"ש העליון החליט להעלות את הפסד כושר ההשתכרות מ-1,400 ש"ח לחודש מיום פסה"ד ל-1,800 ש"ח. באשר לסכומים שיש לנכות עקב קצבת שאירים של הביטוח הלאומי - התאונה הראשונה היתה תאונת עבודה והגימלאות ששולמו למנוח בגינה עד למותו נוכו מהפיצויים. משנספה המנוח בתאונה השניה, שלא היתה תאונת עבודה, שילם המוסד לאלמנה ולילדים קצבת שאירים מזכות המנוח. משנפטרה האם שהיתה מבוטחת בזכות עצמה, החליטו היורשים לבקש קיצבת שאירים מזכותה היא ולא מזכותו של האב, ולפיכך לא נוכו סכומי קיצבת השאירים שהמוסד משלם ליורשים. השופט פסק כי היורשים עשו שימוש בזכות על פי דין לבחור באחת משתי הגימלאות והיו רשאים לבחור כפי שבחרו. אכן, יש מקום לשאלה אם שימוש כזה בזכות, שאינו מקנה לזכאי כל יתרון מבחינה הגימלה עצמה, ואשר כל מטרתו לסכל את תביעתו של הנתבע, הוא שימוש בתום לב. ברם, אין צורך - להחליט בעניין זה שכן ביה"ד הארצי לעבודה סטה מהלכה קודמת שלו וקבע כי הזכאי במקרה כזה, זכאי לתבוע כפל גימלאות. מכיוון שכך זכאים היורשים לתבוע מהמוסד לביטוח לאומי קיצבת שאירים גם מזכותו של האב וגם מזכותה של האם, ועליהם להגיש מיד תביעה למוסד לביטוח לאומי לקיצבת שאירים מכח זכות האב, והסכומים שיקבלו ינוכו מסכום הנזק שחייבת בו חברת הביטוח. כמו כן הוחלט להוסיף בגין הפסד תמיכה בילדים 150 ש"ח לחודש בתקופת השירות שלהם. להלן נדונה השאלה מהם הפיצויים המגיעים למערערים, בשם העזבון, שיש לנכותם מהפיצוי המגיע להם כתלויים במנוח. השאלה מתעוררת ביחס לנזק הלא ממוני שהמנוח היה זכאי לו בחייו. כן נדונה השאלה מהן טובות ההנאה שהיורשים מקבלים עקב מות המנוח ואשר אותן יש לנכות מן הפיצויים שמתחייבים בהם המזיקים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יונגר למערערים, עוה"ד ח. גלזר ור. ענבר שרף למשיבים. 18.3.91).

ע.א. 765/89 - יעקב מזרחי נגד מרים מזרחי

*תשלום הוצאות מדור ע"י הבעל לאשתו(מחוזי ת"א - ת.מ.א. 2548/88 - הערעור נדחה).

א. בני הזוג המתדיינים נשואים מאז 1951, אך גרים בנפרד כבר כ-12 שנה. בעקבות סכסוכים הגיעו בני הזוג במרץ 1978 לידי הסכם גירושין שעל פיו ייפרדו והמערער ישאר בבית המשפחה באפקה שהוא בית ערבי ישן המוקנה לאפוטרופוס עד שהבית יפונה. המערער התחייב לתת למשיבה את מחצית סכום הפיצויים שיקבל עם פינוי הבית. כן התחייב לשלם לאשה מדי חודש 1,000 לירות השתתפות בדמי שכירות צמודים למדד, וזאת עד שתקבל האשה חלקה בפיצויים עם פינוי הבית. ביוני 1981 חתמו הצדדים על הסכם חדש בו שוב סוכם על חלוקת הפיצויים שיתקבלו תמורת פינוי הבית, וכן סוכם שהמערער ישלם למשיבה מדי חודש 500 ש"י כהשתתפות בהוצאות המדור, עד שהמערער "יסיים חובותיו" ולאחר סיום החובות יגדיל את השתתפותו בשכר הדירה. הסכום של 500 ש"י בהסכם השני לא הוצמד. מאידך גם לא נקבע כי השתתפות המערער בתשלום דמי השכירות תיפסק עם קבלת הפיצויים. בשנת 1982 הגישה המשיכה תביעת מזונות ובפסה"ד שדחה את תביעת המזונות הוחלט כי הסכום של 500 ש"י יהיה צמוד למדד.
ב. לאחרונה הוגשה ע"י האשה תובענה להגדיל את התשלום עבור המדור בשל שינוי נסיבות. התשלום למדור הגיע במועד הדיון ל-100 ש"ח לחודש לערך. לטענת האשה חלף
זמן ולא נתקבלו פיצויים עבור הבית, אשר בהם ציפתה בשעתו לראות מקור לכיסוי הוצאות המדור. כן טענה נגד תוקפו המחייב של ההסכם, מאחר ולא ניתן לו תוקף לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, וכן גרסה כי עצם חלוף הזמן ללא פינוי הדירה מהווה שינוי נסיבות. כן טענה המשיבה כי המערער סיים תשלום חובותיו, לאורם נקצב בשעתו סכום התשלום החודשי המוגבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם בין בני הזוג תקף וכן ציין כי לא חל שינוי בנסיבות האישיות של המשיבה כפי שטענה. מאידך קבע ביהמ"ש כי המערער סיים לשלם חובותיו ולכן יש מקום להפעיל התחייבותו להגדיל השתתפותו בתשלום המדור עם פרעון החובות. ביהמ"ש העריך את הסכום להגדלה ב-100 ש"ח נוספים לחודש. אשר לפינוי הבית - ציין ביהמ"ש כי בשנת 1981 נכרת הסכם שצפה תשלום למשיבה בשל עזיבת הבית. אין לצאת מתוך הנחה כי ההסכם צפה מגורי המערער בבית עד אריכות ימיו, אלא הצדדים סברו שהמערער יפנה את הבית והפיצוי שיתקבל יתחלק שווה בשווה בין הצדדים. ביהמ"ש קבע כי הפסד התשואה של המשיבה הוא לפי הערכה נמוכה ביותר 100 ש"ח בחודש וחייב אותו גם בסכום זה, כך שהמערער חייב לשלם למשיבה 300 ש"ח בחודש. הסכומים הוצמדו. הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לפנות לסעיפיו של ההסכם כדי לבחון מידת מימושם. זאת ועוד, המסקנה כי ההלוואות נפדו וכי ניתן לכן להגדיל את התשלום עבור המדור היא סבירה. אף עניין התשלום עקב השהיית פינוי הבית אין לפסלו. הבית שימש כדין גם למגורי האשה, והחלוקה הצפויה של הפיצויים היוותה מרכיב, בין המקורות הכספיים, שמהם היתה האשה צריכה לכסות הוצאות המדור שלה. משחלפו 12 שנה ללא תזוזה, הפך עניין זכויותיה המוסכמות של האשה בחלק מן הפיצויים לנושא חסר ממשות וביהמ"ש היה רשאי לקבוע כי הנסיבות נשתנו וכי אי מימוש ההסכם מחייב הגדלת התשלום החודשי. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.

(בפני השופטים:. הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ענינא קויפמן למערער, עו"ד שמואל סעדיה למשיבה. 14.3.91).

ע.א. 262/86 - וולטר רוט ואח' נגד דיק ואח'

*הגדרת הסכם כהסכם שותפות או הסכם יזמות. *חיוביו של יזם אחד כלפי יזם אחר כשלוחו. *הפרה יסודית בהסכם. *מתו ארכה בהפרה לא יסודית. *הפער בין הסיבות המצויינות בהודעת הביטול ושאינן יסודיות ובין העובדות כמות שהן המהוות הפרה יסודית(מחוזי י-ם - ת.א. 431/80 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה פרט לנושא אחד והערעור הנגדי נתקבל).
א. המשיבה הראשונה (להלן: קבוצת דיק), היא חברה רשומה בניו-יורק. המערער הראשון (להלן: רוט) הוא רו"ח שהועסק בין השנים 1970-1953 בפירמה שניהלה את ראיית החשבון של קבוצת דיק. בשנת 1978 עלה רוט לישראל. המערער השני (להלן: אדלסבורג) הינו איש עסקים ישראלי. המערערת השלישית (להלן : החברה הישראלית) היא חברה רשומה בישראל. בראשית שנת 1979 הציע רוט לקבוצת דיק להרחיב את עסקיה לישראל. לפרוייקט המוצע צירף רוט את אדלסבורג ובסופו של דבר נחתם בין השניים (להלן: המערערים) לבין קבוצת דיק מזכר הבנה. לפי המזכר יפעלו המערערים להשגת רשיון בנק לחברת בת של קבוצת דיק בישראל והון המניות של חברה זו יתחלק באופן שקבוצת דיק תחזיק כ-%76 מהמניות ואילו המערערים יחזיקו ב-%24 הנותרות. בסוף יולי 1979 נרשמה החברה בישראל ולאחר חודש הוצאו לה רשיון מוסד כספי ורשיון סוחר מוסמך מוגבל במט"ח. במהלך שנת 1979 העבירו המשיבות סכום של כ-228,000 דולר על חשבון חלקן בהון המניות של החברה הישראלית וחלקן בהוצאות מימון הפעולות המקדמיות שנדרשו לעניין
ב. בסוף ספטמבר 1979 הודיע נשיא קבוצת דיק ובעל השליטה בה למערערים על ביטול הקשר העיסקי עמם. ביהמ"ש המחוזי קבע את טיב היחסים בין המערערים לבין קבוצת דיק, את טיב החובות הנגזרות מההתקשרות בין הצדדים, תוקף ביטול ההסכם בין הצדדים
ע"י דיק, התוצאות והתרופות הנובעות מביטול ההתקשרות האמורה וכיוצא באלו שאלות. בסופו של דבר חייב ביהמ"ש המחוזי את המערערים לשלם סכומים שונים למשיבות והצדדים הגישו ערעורים. ערעור המערערים נדחה בעיקרו פרט לסעיף אחד וערעור המשיבות נתקבל בשני נושאים.
ג. באשר לסיווג היחסים המשפטיים בין המערערים לבין קבוצת דיק - המערערים טענו ליחסי שותפות ביניהם ואילו המשיבות טענו ליחסי שליחות. מזכר ההבנה שנחתם בין הצדדים הוא התשתית העיקרית לבחינת טיב היחסים בין הצדדים. המהות המשפטית של היחסים איננה הסכם שותפות אלא הסכם יזמות שיצר יחסי שליחות. אין כאן הסכם שותפות, שכן אין מדובר בניהול עסק קיים אלא בהסכם לנהל עסק שיוקם במועד עתידי ו"קיומו של עסק" הוא תנאי נדרש לצורך קיום שותפות. משום כך אין צורך לדון בשאלה אם העובדה שהצדדים בחרו להקים חברה על פי דיני החברות אינה שוללת יחסי שותפות ביניהם .
ד. מאידך ניתן לראות ביחסים בין הצדדים יחסים של הסכם יזמות. בשל הנסיבות של המקרה דנן, כאשר יזם אחד מרוחק ממוקד הפעילות בישראל, פעלו היזמים האחרים, המערערים, גם כ"זרועם הארוכה" של שאר היזמים. מכאן כי הפעילות העיקרית נפלה על הצד הישראלי ובנסיבות אלה קבוצת דיק ייפתה את כוחם של המערערים לעשות בשמה או במקומה פעולות משפטיות כלפי צדדים שלישיים. העולה מכאן כי בין הצדדים יש גם יחסי שליחות. היזם מחוייב בתום לב מירבי כלפי היזמים האחרים ובחובת אימון כלפי האחרים. במקרה דנן היתה נודעת חשיבות לחובת הדיווח של השלוח, והחובה לגלות לשולח כל ידיעה ולמסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות. כמו כן קיימת חובת ניהול חשבונות הקשורה במהות השליחות ותנאיה.
ה. המערערים הפרו באופן בוטה את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. ממצא זה מבוסס על הדרך בה ניסחו המערערים את מסמכי היסוד של החברה הישראלית, מחדלים בדיווח ובניהול חשבונות, הסתרת כספים שהועברו לישראל ע"י קבוצת דיק, ושכירת משרדים לחברה הישראלית בשכר דירה מופקע במבנה השייך לאדלסבורג. בעת שדיק ביטל את ההסכם עם המערערים טרם נודעו לו כל הפרטים בדבר מעשיהם של האחרונים, ולפיכך עלתה השאלה אם ניתן לבטל חוזה בהסתמך על נתונים שלא היו ידועים בעת הביטול לצד המבטל. ביהמ"ש המחוזי השיב על שאלה זו בחיוב. עוד קבע ביהמ"ש כי מהות הפעולות של המערערים עולה כדי "הפרה יסודית" המזכה את הנפגע ממנה באפשרות לבטל את החוזה. אין לקבל את טענת המערערים כי נהגו בתום לב ובדרך מקובלת ולא הפרו כל חובה. מסקנה זו עולה מכלל העובדות כפי שהוכחו בביהמ"ש המחוזי.
ו. באשר לשאלה אם היתה "הפרה יסודית" של ההסכם או הפרה שאינה יסודית, והשאלה המתלווה לכך אם ניתן היה לבטל את ההסכם ללא מתן ארכה - כל עוד ניתן להצביע על מתן ארכה לקיום החוזה, פוחתת חשיבותה של ההבחנה בין הפרה יסודית לשאינה כזו. באשר לשאלה מהי "ארכה" - פסיקתו של ביהמ"ש העליון ביחס למאפייניה של "ארכה" היא מקלה. לא נדרשת ארכה בכתב דווקא, ואף אין צורך ב"פורמולה נוקשה ומדוייקת". לעומת זאת חייבת להיות מידה מסויימת של המחשה במתן הארכה, אשר יש בה כדי להבהיר כי מדובר במתן ארכה ושאי מילוי החוזה בעת הארכה דינו כהפרה יסודית העלולה להביא לביטול.
ז. בענייננו לא ניתנה ארכה והשאלה היא אם מדובר ב"הפרה יסודית", שכן רק הפרה מסוג זה מקנה זכות ביטול בלא צורך במתן ארכה. המערערים טוענים שאף אחת מהעילות לביטול לא היתה חמורה ויורדת לשורשו של עניין באופן שתהפוך להפרה יסודית. ברם, יתכן אמנם שכל הפרה כשלעצמה אינה יסודית, אך לכל הפחות התמונה הכוללת שנוצרה - ע"י כל ההפרות מצטרפת לכלל מסכת אחת המהווה "הפרה יסודית". יש עוד לציין כי
סטייה מאתיקה, המקובלת ביחסים שמטילים חובות אמון, הוכרה "כהפרה יסודית". אכן, לא כל הפרה שהיא של חובת אמון, קטנה כגדולה, חד פעמית כנמשכת, תיחשב ל"הפרה יסודית" אך הפרה מאסיבית כפי שאירעה במקרה דנן מהווה "הפרה יסודית".
ח. כאמור, בעת ביטול ההסכם לא ידע דיק את התמונה העובדתית המתוארת במלואה. לפיכך נוצר פער בין הסיבות שדיק מציין בהודעת הביטול ושאינן "הפרה יסודית" לבין הסיבות שלא הזכירן כהודעת הביטול מחוסר ידיעה. השאלה היא אם די בכך לצורך הביטול. באשר לכך יש דעות שונות, והמסקנה שיש להגיע אליה היא שחייבת להיות זיקה כלשהי בין העילה שהנפגע מסתמך עליה בהודעת הביטול, ובין העילה הנטענת על ידו לאחר מכן, ושעל קיומה לא ידע כלל בעת ביטול החוזה על ידו. בענייננו הסתמך דיק בהודעת הביטול על נימוקי ההפרה הנכונים והאמיתיים, אך בשל חוסר הידיעה לא עמד על מלוא העובדות שבעטיין הופכת הפרה זו ל"הפרה יסודית" של ההסכם. בנסיבות אלה מותר לביהמ"ש להתחשב בעובדות הנוספות, ואי ידיעת עובדות אלה ע"י המשיבות בעת ביטול ההסכם לא יעמוד להן לרועץ.
ט. תוצאות ביטול ההסכם הן, לפי פסיקת ביהמ"ש המחוזי כי על המערערים להשיב למשיבים סכום של 38,000 דולר שקיבלו על חשבון הוצאות מקדמיות ו-190,000 דולר שהועברו עבור הקצאת מניות. המערערים טענו, בין היתר, שהיה מקום להחזיר להם את הוצאותיהם ושכרם עבור העבודה שהשקיעו בקידום הפרוייקט. אין לקבל את הדרישה לתשלום שכר, אך את ההוצאות שהוציאו יש להחזיר להם. אכן, בסוג זה של יחסים אין לומר כי נשללת מיניה וביה הזכות לשכר. קביעה זו כפופה להתנאה אפשרית בהסכם בין הצדדים, ובענייננו, לפי ההסכם לא מגיע למערערים שכר עבור עבודתם. אשר לטענה של המשיבים כי אין מגיע שכר למערערים בשל הפרת חובת האמון - הכלל הוא שהפרת חובת האמון שוללת, לכאורה, את זכותו של המפר לשכר, אך ניתן להבחין בין פעולות פסולות של השלוח ובין פעולות אחרות אשר נעשו כהלכה והשלוח ראוי לשכר עבור הפעילות האחרונה. ברם, כאמור, על פי תנאי ההסכם אין המערערים זכאים לשכר עבור פעילותם. מאידך רשאים הם לתבוע תשלום או קיזוז חלקי מהסכום בשל ההוצאות המעשיות שהוצאו. ביהמ"ש המחוזי לא פסק להם הוצאות ויש לפסוק להם הוצאות של 18,000 דולר שאותם יכולים הם לקזז.
י. אשר לשיעור הריבית - ביהמ"ש המחוזי פסק תשלום ריבית של %7 לשנה, באשר חשב כי מחוייב הוא לפסוק ריבית על פי השיעור שנקבע בסעיף 4(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה. בכך לא צדק ביהמ"ש. כאשר ניתן להגיע לקביעת ריבית לפי המערכת הנורמאטיבית החוזית, אין להחיל את חוק פסיקת ריבית כמקור לחיוב. מתעוררת השאלה איזה שיעור ריבית יש לקבוע ולעניין זה הוחלט כי השיעור שנוהגים בתי המשפט לפסוק במקרים כגון דא, ובאין ראיות לסתור, הוא שיעור של %11 ושיעור זה יש לפסוק. באשר לפיצוי עבור אבדן רווח - בנוסף להשבת סכום של כ-230,000 דולר פסק ביהמ"ש כי המשיבות זכאיות לפיצויים בשל אבדן רווח בשיעור כולל של 300,000 דולר וגם בכך אין להתערב. בעניין אחר שיש לקבל את הערעור הנגדי הוא עניין שכר טרחת עו"ד. ביהמ"ש פסק סכום של 60,000 ש"ח ולטענת המשיבות סכום זה גורם להם חסרון כיס והינו נמוך מהתעריף המינימלי של לשכת עוה"ד. בפני ביהמ"ש עמדו הנתונים המצביעים על הסכום שהמשיבות חייבות לשלם ולמרות זאת פסק את אשר פסק. בעובדות המקרה עולה ששכר הטרחה שנפסק נמוך מהתעריף המינימלי ויש להעלותו ל-90,000 ש"ח + מע"מ נכון למועד פסה"ד בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עוה"ד ש. תוסיה כהן וב. שטיימן למערערים, עוה"ד א. קמר ומ. קמר למשיבות. 25.2.91).

ע.פ. 89/89 - יצחק ישראלי נגד יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א

*מבנה מאוכלס" לצורך צו הריסה מינהלי(מחוזי ת"א - ע.א. 1531/88 - הערעור נדחה).

א. המערער העמיד עמודים כבסיס להנחתם של לוחות אסבסט כגג חדש לעסקו, עסק של ממכר פירות וירקות בשוק הכרמל. ביהמ"ש לעניינים מקומיים קבע כי הגג החדש בא להחליף את הגג הקודם, ללא כוונה ליצור חלל חדש בין שני הגגות. ביצוע הבניה נעשה כך שהעסק נשאר מקורה באופן רצוף, והגג הישן נהרס לאחר שהחדש נבנה. לכן, לדעת ביהמ"ש "המבנה היה מאוכלס ברציפות גם לפני הבניה וגם במהלכה". בהתבסס על גישה זו ביטל ביהמ"ש לענינים מקומיים צו הריסה מינהלי שהוציא המשיב נגד המערער. חשיבותה של שאלת האיכלוס נובעת מהוראות סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה. לפי סעיף זה רשאי המשיב להוציא צו הריסה אם "אין הבנין שלגביו מבוקש הצו מאוכלס או שהוא מאוכלס תקופה שאינה עולה על שבועיים". ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב והורה להשאיר על כנו את צו ההריסה המינהלי, כאשר דעות שופטי ביהמ"ש המחוזי חלוקות בהנמקה. הערעור נדחה.
ב. טעו הן הערכאה הראשונה והן השניה בכך שהתייחסו למקום העסק של המשיב כאל המבנה האמור להיות מאוכלס. דרישת האיכלוס שבסעיף 238(א)(1) מתייחסת ל"בנין שלגביו מבוקש הצו", ובנין מוגדר כ"כל מבנה... לרבות... כל חלק של מבנה...". בנין הוא הטעון היתר, והשאלה איננה אם המקום או המבנה בו מתנהל העסק של המשיב היה מאוכלס בזמנים הרלבנטיים, אלא אם "הבנין שלגביו מבוקש הצו" היה מאוכלס, ובנין זה אינו אלא הגג החדש שלגביו הוצא צו ההריסה המינהלי ובנייתו היא שהיתה טעונה היתר, היתר שלא ניתן. בעת ביקורו של המהנדס, הגג, הוא "הבנין", טרם היה גמור, ושימוש בבנין בלתי גמור "אינו נופל בגדר דרישותיו של סעיף 238(א)(1)". יתירה מזאת, הגג לא היה אז מאוכלס. אם תאמר שגג מטבעו אינו מתאכלס ולכן יש לבחון את שאלת האיכלוס של מקום העסק, ולא של הגג, כי אז אין כל נפקות לדרישה שהגג לא יהיה מאוכלס וחוקיותו של צו ההריסה אינו מותנה בשאלת האכלוס. ואם תאמר כי גג יוכל מטבעו להתאכלס, כי אז מהו אכלוסו אם לא המחסה שהוא נותן לשטח שמתחתיו. הגג החדש לא נתן מחסה כל עוד לא נגמרה בנייתו, ולא הוא שנתן את המחסה כל עוד הגג הקודם לא סולק.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד לוי למערער, עו"ד שבתאי למשיב. 21.3.91).

ע.א. 605/88 - תבורי בית חרושת למשקאות קלים בע"מ ואח' נגד מעיינות הגליל המערבי סוכנויות... בע"מ ואח'

*הפרת הסכם בין סוכני שיווק לבין יצרנים שלפיו התחייבו המשווקים שלא לשווק תוצרת מתחרה(מחוזי חיפה - ת.א. 7/85 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערות, חברות העוסקות בייצור משקאות קלים עשו הסכם, בינואר 1982, עם המשיבים, שהם סוכנים העוסקים בשיווק. ההסכם היה להפצת סחורות של המערערות ע"י המשיבים באיזור העיר נהריה. המשיבים התחייבו שלא לשווק תוצרת מתחרה לתוצרת של המערערות באותו איזור. לימים הפרו המשיבים את ההתחייבות הנ"ל וכתוצאה מכך ביטלו המערערות את החוזה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיבים הפרו את החוזה הפרה יסודית ובדין ביטלו המערערות את החוזה. באשר לתביעת פיצויים שתבעו המערערות בגין אובדן רווחים, ותביעה שכנגד של המשיבים - הוחלט ע"י ביהמ"ש למנות רואה חשבון שיבדוק את החשבונות בין הצדדים, ויקבע ערכים כספיים לכל טענה שהועלתה בנוסף לעריכת חשבון סופי בין הצדדים.
ב. המומחה הגיש חוות דעתו והגיע למסקנה כי קיימת יתרת זכות למשיבים בסכום של 4,000 ש"י. לעניין אובדן הרווחים של המערערות קבע המומחה כי איננו מומחה בחקר
שווקים וחקר כזה לא הוצג בפניו, אך נתן לביהמ"ש "הדרכה" כיצד ניתן להגיע לקביעת ערכים כספיים לעניין אבדן הרווחים. ביהמ"ש קבע כי נטל הוכחת הנתונים בשאלת אובדן הרווחים מוטל על המערערות, כי המומחה נמנע מלחוות דעתו בשאלת אובדן הרווחים וכי לא עלה בידי המערערות להוכיח במידה מספקת כי אבדן הרווח שהיה צפוי להן בתחומי החוזה נגרם בעטיים של המשיבים. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. הלכה היא כי נפגע התובע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים חייב להוכיח במידת וודאות סבירה הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו. כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על פי אומדנא דדיינא, כך עניין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא. במקרה שלפנינו, לצורך הוכחת הנזקים השונים, נתמנה מומחה מוסכם שאמור היה ליתן חוות דעת גם בשאלת אובדן הרווחים, אך הוא ראה לציין מספר פעמים כי אין בידו למעשה ליתן חוות דעת בשאלה זו בשל חוסר ידע. שעה שקיימת חוות דעת כה מסוייגת וכה לוקה בחסר יש מקום לבחון את השאלה העומדת לדיון לאור כלל מסכת הראיות שנפרסה בתיק. ראיות אלו מוליכות למסקנה כי המערערות עמדו בנטל ההוכחה הנדרש מהן.
ד. טענה נוספת בפי המערערות כי ביהמ"ש לא דן כלל בתביעה להשבת רווחים שהופקו ע"י המשיבים שלא כדין. מדובר ברווחים שהפיקו המשיבים מהפצת התוצרת המתחרה בניגוד להסכם, תוך הפרת חובת הנאמנות אשר חבו למערערות. מערכת היחסים בין יצרן לבין סוכן כוללת בחובה חובת אמון שחב הסוכן כלפי היצרן. בהקשר זה אין לקבל את טענת המשיבים שלפיה שאלה זו היא פן אחר של שאלת הנזק וההכרעה לגביה תלוייה בשאלה כיצד תיחתך שאלת הנזק. ההשבה אינה נגזרת מההפסד או האבדן לצד הנפגע, אלא מטובת ההנאה שהפיק הצד המתעשר שלא כדין. מכאן שבנקודה זו זכאיות המערערות באופן עקרוני לרווחים שהפיקו המשיבים כתוצאה מרכישת התוצרת המתחרה וממכירתה.
ה. המשיבים טוענים כי המערערות נמנעו מלהקטין את הנזק שנגרם להן, הגם שיכלו לעשות כן ע"י ביטול ההסכם מיד עם גילוי ההפרה ע"י המשיבים. טענה זו, שיש בה שילוב של תשתית עובדתית ויישום כללים משפטיים, היתה צריכה למצוא מקומה בכתב ההגנה, כדי שהצד שכנגד יוכל להתמודד עמה עובדתית. מעבר לכך, אין לראות כיצד תסייע טענה זו למשיבים. משהפרו המשיבים את החוזה התרו בהן המערערות, הציעו להן להיפרד ברוח טובה ורק משהכל לא הועיל ביטלו בשלב מאוחר את החוזה. אין לראות בהתנהגות זו של המערערות כל דופי. יתר על כן, אף אילו היו המערערות מבטלות את החוזה קודם לכן, והמשיבים היו מוסיפים לנהוג כפי שנהגו, אין לראות כיצד בדרך זו היה מוקטן הנזק. הנזק הוא אבדן הרווחים שהיו צפויים אילו היו המשיבים עומדים בהתחייבויותיהם, ובנסיבות המקרה ביטול החוזה בשלב מוקדם לא היה בו כדי להקטין נזק זה.
ו. אשר לערכים הכספיים של הנזק - קיימים נתונים שעל פיהם ניתן להגיע לאומדן של הסכומים שיש לפסוק ובנסיבות המקרה אין מצבו של שופט ביהמ"ש המחוזי עדיף על מצב השופטים בערעור. לכן אין צורך להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקביעת מידת הנזק. באשר לכך, לא קיבל ביהמ"ש העליון את הסכומים שנקבו המערערות באשר לאובדן הרווחים, ובעוד אלה נקבו סכום של 130,000,000 ש"י הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי המשיבים ישלמו למערערות סכום גלובלי של 60,000,000 שקלים כפי שוויים על פי מדד אוקטובר 1984.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ירון סהר למערערות, עו"ד שלמה לוי למשיבים. 8.1.91).

ע.א. 166+184/88 - פניציה בע"מ ומבשלת שיכר נגד ארמונד עמר

*אחריות בנזיקין של יצרני בקבוקים ויצרני בירה כאשר בקבוק בירה התפוצץ בעת פתיחתו וגרם לנזק(מחוזי נצרת - ת.א. 335/83 - ערעורים וערעור שכנגד - הערעורים נתקבלו בחלקם והערעור שכנגד נדחה).

א. במרץ 1982 בא ארמונה עמר (להלן: עמר) לבית אחותו למסיבה משפחתית ולקראת המסיבה החל לפתוח בקבוקי בירה "מכבי". תהליך פתיחת הבקבוקים נעשה באופן רגיל ועבר ללא תקלה עד לבקבוק השישי או השביעי. משביקש עמר לפתוח בקבוק זה נשבר הבקבוק בידו השמאלית והוא נפצע. עמר, יליד 1950, הוא מכונאי מוסמך. פניציה היא חברה העוסקת בייצור בקבוקים ומבשלת שיכר לאומית היא חברה העוסקת בייצור בירה ומשווקת אותה בבקבוקים שהיא רוכשת מפניציה (להלן : המבשלה). את תביעתו הגיש עמר נגד פניציה ונגד המבשלה והשתית.אותה על שתי עילות: עילה מכח הוראות חוק האחריות למוצרים פגומים תש"מ 1980 (להלן: החוק), ועילה מכח פקודת הנזיקין בשל רשלנות. פניציה והמבשלה הגישו כתבי הגנה בהם הכחישו כל אחת את אחריותה והטילה אותה על הנתבעת השניה וכן נטענה טענה של רשלנות תורמת.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עמר פתח את הבקבוק בדרך רגילה ואין הוא אחראי ברשלנות תורמת; פניציה יצרה את הבקבוק שהתפוצץ והמבשלה היא שמילאה אותו בירה וסגרה אותו בפקק; איכות הבקבוקים המיוצרים בפניציה נבדקת בכמה דרכים, הן ויזואלית והן אלקטרונית ע"י מכונות. מרבית הבדיקות הן מדגמיות. פניציה עומדת בדרישות התקן הישראלי המתאים ומידי פעם סיפקה למבשלה בקבוקים פגומים ויש שהבקבוקים הפגומים אף הגיעו לשוק; כאשר מגיעים הבקבוקים מפניציה למבשלה הם עוברים מספר תהליכים שיש בהם ביקורת של תקינות הבקבוקים ובכללם ביקורת עין על סרט נע תוך הוצאת בקבוקים פגומים באופן חזותי; על אף תהליכי הביקורת שעוברים הבקבוקים גם במבשלה מגיעים לשוק בקבוקים פגומים והיו כאלה שהתפוצצו במבשלה עוד בטרם שווקו; גם לאחר שיוצאים הבקבוקים את שערי המבשלה יכולים להיווצר בהם פגמים היכולים לגרום להתפוצצות; מכח החזקה הקבועה בסעיף 3 לחוק מוטלת האחריות על היצרנים, פניציה והמבשלה ואף אחת מהן לא הצליחה להוכיח את ההגנה המוענקת ליצרן בסעיף 4(א)(1) לחוק; את אחריות פניציה והמבשלה יש לחלק בחלקים שווים; לא הוכחה עוולת רשלנות לפי פקודת הנזיקין והתביעה על פי עילה זו נדחתה; נכותו של עמר היא %15 ונקבע לו על דרך של אומדן הפסד השתכרות בעבר של 12,000 ש"ח ובעתיד של 60,000 ש"ח וכן נזק לא ממוני של 5,300 ש"ח; פניציה והמבשלה חוייבו סולידרית בתשלום הנ"ל. הוגשו ערעורים ע"י פניציה, ע"י המבשלה וע"י עמר והערעור היחידי שנתקבל הוא ביחס להפסד ההשתכרות בעתיד שהועמד ע"י ביהמ"ש העליון על 40,000 ש"ח במקום 60,000 ש"ח.
ג. ערעורה של פניציה מתרכז בעיקר בשאלת גובה הנזק ובשאלת אחריותה על פי הוראות חוק האחריות למוצרים. חוק זה קובע בין היתר "חזקה שהמוצר היה פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין... לא תהא ליצרן הגנה אלא באחת מאלה... הוכיח יצרן שהמוצר המסויים עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני שיצא משליטתו, חזקה שהנזק נגרם לנפגע ע"י פגם שנוצר לאחר מכן". טענת פניציה שאין לראות בה יצרן ולכן לא ניתן היה לחייבה עפ"י החוק נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובדין נדחתה. הטענה העיקרית בערעורה היא כי עלה בידה להוכיח את החזקה שהפגם נוצר לאחר שיצא המוצר משליטתה, שכן המוצר עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני שיצא משליטתה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וגם בכך צדק. הבדיקה העיקרית עליה משעינה פניציה את כל יהבה היא בדיקה מדגמית. לא כל בקבוק עובר את כל תהליכי הבדיקה ואין הוכחה כי הבקבוק הנדון עבר את הליכי הבדיקה שעליהם מצביעה פניציה. זאת ועוד, מומחי פניציה עצמם הודו בעדותם שעל אף הבדיקות
הנערכות מגיע שיעור -מסויים של בקבוקים פגומים החוצה והתוצאה היא שפניציה משווקת גם בקבוקים פגומים.
ד. גם המבשלה טענה כי אין היא אחראית לפי החוק ואין היא נתפסת בחזקה הנוצרת ע"י החוק אך גם כאן בדין נדחתה טענתה. המבשלה אכן עשתה בדיקות ואולם אין די באלה כדי להבטיח שלא יתפוצץ בקבוק בעתיד בשל פגם בו ודברים אלה מעוגנים בחומר הראיות. אין גם לקבל את הערעור של המבשלה, כמו של פניציה, באשר לכך שביהמ"ש חילק ביניהן את האחריות באופן שווה.
ה. אשר לגובה הנזק - לעמר נפסקו פיצויים של 12,000 ש"ח בגין העבר. הוא נעדר מהעבודה 11 חודשים וקיבל שכר עבור כל התקופה ובכל זאת פסק לו השופט סכום כאמור. זאת משום שעמר הוכיח כי במוסך בו עבד מועלה השכר ב-%10 משכר היסוד פעמיים בשנה והעלאה כזו אם אירעה בתקופת היעדרו של עובד מהעבודה אין הוא זוכה לה ואף אין היא מוחזרת לו עם שובו לעבודה לאחר מכן. נמצא שהפסד העלאה חצי שנתית כזו "רודף" עובד לכל אורך שנות עבודתו ועל כן היה מקום לפסוק לו סכום זה. מאידך באשר לקביעת פיצוי של 60,000 ש"ח בגין הפסד שכר בעתיד על דרך של אומדן הפריז ביהמ"ש. כאמור חזר עמר לעבודתו, הוא מקבל שכר מלא ומתקדם בשכר יחד עם שאר עובדי המוסך. ביהמ"ש לקח בחשבון כי עמר עשוי להיות מפוטר בעתיד בשל קשיים, שינויים ארגוניים או צמצומים אם יהיו במוסך, ואז יתקשה במציאת עבודה עקב נכותו. בנושא זה יש להעמיד את הסכום על 40,000 ש"ח במקום 60,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. ירון לפניציה, עו"ד י. וולפיילר למבשלת שיכר, עו"ד מ. תמרי לעמר. 23.1.91).

רע"פ 5328/90 - ויליאם אנג'ל נגד מדינת ישראל

סירוב לדחות משפט. גובה הקנס בנהיגה במהירות מופרזת (הבקשה נדחתה).

הבקשה לרשות ערעור מעוגנת בשני טעמים: בימ"ש השלום סירב לקבל מידי הסניגור סיכומים בכתב במקום סיכומים בעל פה; הדיון לא נדחה כבקשת הסניגור לשם הזמנת המבקש לעדות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש שוהה בלוס אנג'לס וכלל לא ידוע אם ומתי ישוב ואף לא היה לסניגור קשר עימו. ביהמ"ש צדק על כן כאשר סבר שאין הצדקה בנסיבות העניין לדחות את מועד הדיון. אשר לקבלת סיכומים בכתב - גם בכך צדק ביהמ"ש כאשר לא ראה לפי שיקול דעתו מקום להגשת סיכומים בכתב בעניין שניתן היה לסכמו בעל פה על אתר. לפיכך אין עילה למתן רשות ערעור לערכאה נוספת.
בימ"ש השלום הטיל על המערער, שנסע במהירות של 20 קמ"ש מעל המותר, קנס של 250 ש"ח וביהמ"ש המחוזי הפחית את העונש והעמיד את הקנס על 100 ש"ח. אין להבין את פשר ההקלה. העונש שנגזר לא היה חמור כלל ועיקר ואפשר היה אף להטיל עונש חמור ממנו. ביהמ"ש המחוזי אינו צריך להתעלם מן המציאות בה אנו חיים ומן ההתנהגות חסרת הריסון ונטולת ההתחשבות בסיכונים המתגלים יום יום על כבישינו. ההפחתה בחומרת העונש לא היתה במקומה, ועלולה לפגוע ביסוד המרתיע של העונש שהוא חיוני בנסיבות הקיימות.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 19.3.91).

ע.פ. 5170/90 - מדינת ישראל נגד שבתאי מזרחי

*קולת העונש (שוד קשישות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המערער תקף אשה בת 58 שהתהלכה ברחוב וניסה להוריד מעל צווארה שתי שרשראות זהב. הוא תפס את האשה בגרונה בנסיון לחנקה אך זו התנגדה ומזימתו של המשיב לא עלתה בידו. במקרה אחר תפס המשיב אשה בת 52 שהתהלכה ברחוב, סתם את פיה וחטף מצווארה שרשרת זהב וברח. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת מעשיו של המשיב, אך החליט להקל עמו לרגל מצבו הבריאותי, כתוצאה מנפילה
שנפל, וגזר לו שנה מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מתברר שהמעשים שביצע המשיב נעשו לאחר הנפילה האמורה ולא היה במצב בריאותו כדי למנוע ממנו לבצע את המעשים שהורשע בהם. כמו כן, המשיב הוא בעל עבר פלילי כבד וחמור. המשיב מקבל טיפול מתאים בבית הסוהר והטיפול שניתן לו שם מתמיד וקבוע מאשר בהיות המשיב מחוץ לכותלי הכלא. הסניגורית עומדת על כך כי תנאי הכלא מזיקים למשיב, אך גם אם כך הוא, אין להתעלם מהחומרה המופלגת של מעשיו, שנעשו בהיותו כבר במצב בריאותי זה. ביהמ"ש המחוזי לא הביא בחשבון במידה הראוייה את חובתו להגן על נשים מבוגרות מפני מעשי תקיפה ושוד כאלה. מן הראוי היה להחמיר בהרבה בעונשו של המשיב, אך מאחר שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין, יועמד עונשו של המשיב על שלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, בך. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למערערת, עו"ד גב' מרקוזה למשיב. 3.3.91).

בש"פ 757/91 - עופר חזן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ושניים אחרים הועמדו לדין באשמות של מעשי סחיטה באיומים, תקיפה בנסיבות מחמירות והטרדת עד. ככל שמדובר בנאשם הראשון הרי הוא נעצר עד לגמר ההליכים ואין הוא עורר. ככל שמדובר בנאשם השלישי הרי כתב האישום מייחס לו רק עבירה אחת שבה מעורבותו היתה משנית ולפיכך הוא שוחרר בערובה. אשר לעורר סבר ביהמ"ש המחוזי כי בידי התביעה חומר ראיה לכאורה המסבך אותו גם בגרימת חבלה חמורה למתלונן וגם בעבירות האחרות שהנאשם השלישי לא הואשם בהן. הסניגור טוען כי אין להפלות בין העורר ובין הנאשם השלישי אם מדובר רק בעבירות שיוחסו גם לנאשם השלישי, וככל שמדובר בעבירה של תקיפת המתלונן הרי אין חומר ראיות מספיק לייחס עבירה זו גם לעורר בנוסף לנאשם הראשון. הערר נתקבל.
ככל שמדובר באישום המרכזי והחמור הרי חומר הראיות, ככל שהוא מתייחס לעורר, אינו נקי מספיקות. יתירה מזו, העורר פרט בפני חוקריו טענת אליבי בעת חקירתו ואם טענה זו היתה נחקרת ונבחנת כראוי, אפשר שגם חוקריו היו משתכנעים כי כמעשה הזה הוא לא היה מעורב. ברם, גירסת האליבי לא נחקרה. הלכה היא כי הימנעות מלברר טענת אליבי שמשמיע חשוד פועלת לחובת המדינה, עד כדי כך שכתוצאה מהימנעות זו תתערער גירסת התביעה או תהיה מוטלת בספק וכן עד כדי כך שביהמ"ש יימנע מלצוות על מעצרו של הנאשם שגירסת האליבי שלו לא נבדקה כראוי. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה ובהגבלות תנועה מסויימות.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד א. שרעבי לעורר. 6.3.91).

בג"צ 152/91 - אכרם דרויש צובאח ונבילה צובאח נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש

*הריסת דירות של חברי קבוצת טרור לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).

המשיב הורה על החרמת קרקע והריסת דירות הנמצאות בקומה שניה של מבנה בשכם בו מתגוררים העותרים, שהם אמו של באסם מחמוד דרוויש צובאח ואביו של עמאד אכרם דרוויש צובאח. עמאד ובאסם היו חברי קבוצה של אנשי טרור שכינתה עצמה חוליית "הפנתר השחור". הם השתתפו, בין היתר, בחקירתו האלימה, תוך מכות קשות, ורציחתו של נהג אמבולנס שבו חשדו כי שיתף פעולה עם השלטונות. במשך חמש שעות חקרו את המנוח תוך כדי עינויים עד שנפח את נשמתו. נוסף לכך ביצעו השניים עבירות בטחוניות נוספות ובעטיין של כל אלה הוגש כתב אישום לביהמ"ש הצבאי. שותפם של השניים שהיה ראש חולייתם, הורשע בינתיים באשמת רצח ונדון למאסר עולם. עקב
מעשיהם של השניים החליט המשיב על הריסת דירותיהם. בעתירתם טוענים העותרים כי לבניהם לא היתה כוונת רצח והם מבקשים למנוע הריסת הדירות. העתירה נדחתה.
קיפוח חיי אדם הוא ששימש עילה להחלטת המשיב לגבי השניים. התנהגותם שתיאורה עלה מדבריהם, היתה אלימה ביותר, אכזרית וברוטאלית, ושיקפה את נכונותם להכרית נפש בשל עצם נכונותה לשתף פעולה עם השלטונות. העותרים טוענים כי הבית בו מדובר שייך למספר בעלים, שהם כולם יורשים בצוותא, ולא רק לשני העותרים ועל כן אין להרסו עקב מעשי בניהם של השניים. אכן, הבית שייך למספר יורשים, שגם הגישו השגות על ההריסה, אך משנדחו ההשגות לא שיתפו עצמם בעתירה זו. עיקרו של דבר, אין כוונה להרוס את הבית אלא רק את הקומה השניה שבה התגוררו שני אנשי חוליית הרצח. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אוסמה סעדי לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 4.3.91).

ע.פ. 3862/90 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הצתת שדה חיטה במסגרת האינתיפדה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, לאחר שהורשע בהצתת חיטה שנערמה בשדה אחרי הקציר. את המעשה עשה המערער במסגרת פעולות האינתיפאדה, יחד עם קבוצת קטינים נוספת. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא תלמיד תיכון ואין ספק שמאסרו יפגע בלימודיו. אולם, הקטינים הללו חברו יחד לשם ביצוע מעשי הרס והצתה. החומרה הרבה המאפיינת פגיעה זדונית בפרי עמלם של חקלאים ראוייה לענישה מרתיעה, ומה גם שמדובר בתופעה עבריינית שהיא קלה לביצוע, קשה לגילוי ונפוצה מבחינת אירועה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חסאן בסטוני למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 18.3.91).

בש"פ 781/91 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל

*בקשה לשינוי תנאי ערובה

(בקשה לשינוי תנאי ערובה - הבקשה נדחתה).

המבקש הועמד לדין על פי כתב אישום המייחס לו הברחה בסכומים גבוהים מאד, השתמטות מתשלום מכס, מס קניה ומע"מ וכל זאת תוך שימוש במסמך מזוייף. אין זו הפעם הראשונה שהמבקש מעורב בעבירות כאלה, ואף תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. את המעשה ביצע, ולכאורה על פי הראיות שבידי התביעה יש יסוד להניח כי היה מעורב בביצוע העבירה, שעה שהתנהל כנגדו משפט בעבירת הברחה וכשהוא משוחרר בערובה בקשר לתיק האחר. המדינה ביקשה מעצר המבקש עד תום ההליכים אך ביהמ"ש לא נעתר לבקשה והורה על שחרור המבקש תוך מתן ערבות עצמית המלווה בהפקדה במזומנים או בערובה בנקאית בסך 70,000 ש"ח. המבקש, שהיה עד כה משוחרר בערובה, לא הפקיד את הסכום האמור וגם לא המציא ערובה בנקאית. עתירתו היא להסתפק בערובה מסוג אחר או להפחית מהסכום שנדרש להפקיד. נשיא ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לשנות את תנאי השחרור וערר על כך נדחה.
אין פסול בהחלטה האמורה. המקרה הוא חמור ולמעשה היתה הצדקה להחזקתו של המבקש במעצר עד תום ההליכים וחסד נעשה עמו. שניתנה לו האפשרות להשתחרר בתנאים שנקבעו. סוגי הערובה ושיעורה אינם תלושים מחומרת העבירה והיקף הכספים שמדובר בהם. אם נותנים את הדעת לאלה הרי התנאי הוא סביר בהחלט.