תקציר סביר כרך ל"ז חוברת 19

ע.א. 299/88 - ש. שפירא... בע"מ ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה ואח'

*תשלום פיצויים בגין שינוי תכנית בניין עיר והקפאת הבנייה(מחוזי ת"א - ה.פ. 618/85 - הערעור נדחה).

א. המערערים הינם בעלי 8 חלקות קרקע ברצועת החוף של נתניה. על החלקות חלה מאז 1955 תוכנית בנין עיר מפורטת שלפיה מותרת בניה של %100. ב-1982 ניתן תוקף לשינוי תכנית מתאר כללית לנתניה ובעקבותיה שונתה גם תכנית המתאר המקומית המתייחסת לרצועת החוף והכוללת גם את חלקות המערערים. תוכנית מפורטת הכוללת אחודוחלוקה מחדש נמצאת מאז בשלבי טיפול. זכויות הבניה על החלקות טרם נקבעו ואפשרות ניצולן הוקפאה מכח הדין. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי ותבעו פיצויים לפי סעיף 197 של חוק התכנון והבניה בגין פגיעה שנגרמה לחלקות שלהם, המתייחסת ליעוד להפקעה של %40 משטחי החלקות ושיתוף בזכויות הנותרות עם בעלי חלקות אחרות.
ב. רק במובלע צויין שהניצול יידחה לשנים מספר, ולא הועלתה טענה כי הקפאת הבניה עקב אי השלמת הליכי התכנון מהווה פגיעה המקנה זכות לפצויים לפי סעיף 197.ככל הנראה נבע הדבר מכך שאותה עת טרם נפסקה הלכה בשאלה זו בביהמ"ש העליון, ורק מאוחר יותר נפסק כי עקרונית פגיעה כזו יכולה להווצר כתוצאה מירידת שווי המקרקעין בשל חוסר אפשרות לבנות עליהם לאלתר. רק בשלב הסיכומים הועלתה טענה זו.ביהמ"ש המחוזי קבע כי מבחינה חוקית ניתן היה אמנם לקבל היתר בניה על החלקות לפיהתכנית מ-1955, אך למעשה לא ניתן היה לממשו בשל מצב החלקות ומיקומן. עובדה היא כי מאז 1955 לא נתבקשו היתרי בניה באזור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבות כי התביעה עדיין מוקדמת, וכי רק לאחר השלמת התהליך של התכנון והאיחוד, כאשר מידת נזקי המבקשים תהיה בת הערכה, תקום זכות המבקשים לפיצוי. באשר להקפאה שהטילו התכניות החדשות על ניצול החלקות קבע ביהמ"ש כי שלילת הבניה היא זמנית ואינה מהווה פגיעה בזכויות הקנין. הערעור נדחה.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי כי בכל הנוגע לפגיעה שהיא תוצאת שינוי היעוד של החלקות, הוגשה התביעה טרם זמנה, מאחר ושיעור הנזק שנגרם עדיין לא ניתן להערכה. מאידך, באשר לנושא ההקפאה טעה ביהמ"ש דלמטה. בענייננו, מתמשכת ההקפאה כבר יותר מ-8 שנים וזו תקופה ארוכה. אך השאלה היא אם ההקפאה פגעה בשווין של החלקות שגם בעבר לא ניתן היה לממש זכויות הבניה עליהן. ביהמ"ש המחוזי לא בחן את הראיות מתוך מטרה לברר את השלכתה של ההקפאה על שווי החלקות ולא קבע ממצאים בשאלה זו. הראיותמטעם המערערים קשרו את הנזק הנובע משתי הפגיעות גם יחד, ואין טעם להחזיר את הדיון בשאלה זו לביהמ"ש המחוזי. ספק רב הוא, בכל מקרה, אם נוכח מצבן המתואר של החלקות בעבר, מצב של הקפאה למעשה, נגרם למערערים נזק על ידי ההקפאה. על פי חוותדעת מטעם המשיבות, שווי החלקות הוא בסימן עליה דווקא מאז אושרו התכניות החדשותהפותחות פתח לתנופת פיתוח במקום.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' חיה גוגיג למערערים, עו"ד גב' נילי ארד לועדה המקומית לתכנון ובניה, עו"ד גב' רבקה פלדמן לועדה המחוזית לתכנון ובניה. 11.3.91).

ע.א. 4474/90 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ(מחוזי י-ם - תיק אימוץ 2/90 - הערעור נדחה).

א. ביהמ"ש המחוזי הכריז על בניהם הקטינים של המערערים, ילידי 1984 ו-1986, שהם בני אימוץ. הבקשה להכרזת הקטינים כבני אימוץ הוגשה על ידי היועץ המשפטי שהגיע לכלל מסקנה כי הורי הקטינים שהתגרשו אינם מסוגלים לשמש הורים לילדיהם וכי טובת הקטינים שיימסרו לאימוץ. בביהמ"ש המחוזי הוכחו עובדות המאשרות כי נתמלאו לגבי
הקטינים התנאים הקבועים בסעיף 13 לחוק האימוץ ועל כן החליט לתת את צו האימוץ. זאת לאחר שביהמ"ש מינה מומחה והלה הגיש חוות דעת יסודית באשר למצב הורי הקטינים. הערעור נדחה.
ב. בערעור חוזרים המערערים על כל הטענות שהעלו בביהמ"ש המחוזי ושזכו לתשובה נאותה. נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי יש לאשרם. לכך יש להוסיף כי מאז הכרזת הקטיניםכבני אימוץ, לא באה התפתחות חיובית בחייהם של כל אחד מהמערערים, ולא נראתה קרן אור המעוררת תקווה למפנה חיובי אצל ההורים הטבעיים שיצדיקו מסירת הילדים לידיהם. נהפוך הוא, המערערת התגרשה מבעלה השני והיא צריכה לגדל בת המשותפת לה ולבעלה השני כשאין בכוחה וביכולתה לדאוג כראוי לצרכים החיוניים של הקטינים. גם אצל המערער חלה התפתחות חמורה לרעה במסוגלותו ההורית, עם הזמן התגרש מאשתו השניה והחל לחיות עם אשה נוספת שגם אותה זנח לאחר שביצע עבירות פליליות ונשפט על כך. ביהמ"ש העליון אישר את הכרזת הקטנים כבני אימוץ וברוח המלצת המומחה קבע כי בשל הקשר ההדוק שבין שני הקטינים, שעברו כברת דרך ארוכה וקשה יחדיו, יש למסור את שני הילדים יחדיו לאימוץ למשפחה אחת. בנדון זה תוקן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד מאיר שכטר למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 24.3.91).

ע.א. 625/87 - לין סיטי סנטר בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים

*תיקון דו"ח הכנסה כדי להכנס לגדר של מי ש"לא תבע" ניכוי הוצאות ריבית לצורך חוק האינפלציה(מחוזי ת"א - עמ"ה 94/85 - הערעור נדחה).

א. המערערת היא חברת בת של בנק לאומי לישראל. לקראת סוף שנת 1980 סיימה הקמת בניין על מקרקעין שבבעלותה. בארבעת החודשים האחרונים של שנת 1980 השכירה המערערת את הבניין לחברת האם. למערערת אושרה תקופת שומה מיוחדת המתחילה ב-1 בינואר ומסתיימת ב-31 בדצמבר בכל שנה. ביום 28.8.82 פורסם חוק מס הכנסה (מיסוי בתנאי אינפלציה), וביום 22.9.82 הגישה המערערת למשיב דו"ח על הכנסות החברה בשנתהמס 1981, ובו תבעה ניכויין של הוצאות ריבית בגין חוב למס הכנסה מהכנסותיה מהשכרת הבניין לחברת האם בשנת 1980, הכנסות שבגינן לא שולם מס הכנסה. ביום 12.12.82 הגישה המערערת למשיב דו"ח מותאם לשנת המס 1981 שנועד להחליף את הדו"ח המקורי ובדו"ח זה כבר לא העלתה המערערת את תביעתה כי המשיב יתיר את ניכויין של הוצאות הריבית בגין חוב המס. ביום 3.10.84 נשלחה למערערת שומה לשנת המס 1981, בה אישר המשיב את נתוני הדו"ח המקורי שהגישה המערערת. בדו"ח לשנת המס 1982 ביקשה המערערת כי יוכר לה פחת משוערך כאמור בסעיף 4(2) לחוק האינפלציה ובקשתה סורבה בשל ניכוי הריבית בשנת 1981.
ב. לפי סעיף 4(2) לחוק האינפלציה נקבעה הקלה לעניין פחת משוערך לנישום שהוכיחלהנחת דעתו של פקיד השומה כי "בכל שלש השנים שקדמו ליום הקובע לא תבע הוצאות ריבית...". בעלי הדין חלוקים הן על פרשנות המונח "ריבית" שבסעיף 4(2) הנ"ל והן על פרשנות המונח "לא תבע". עמדת המערערת היא כי המונח "ריבית" אינו כולל ריבית על חוב מס, אלא רק ריבית בגין מימון חיצוני לצורך השקעה כנכס הוני. עמדת המשיב היא כי המונח "ריבית" חובק כל "ריבית" שהיא, כולל ריבית בגין חוב מס שנוכתה. אשר לדרישה כי הנישום "לא תבע" הוצאות ריבית, טוענת המערערת כי המונח כולל גם מי שתבע הוצאות ריבית וחזר בו על דרך של תיקון הדו"ח, ומנגד טוען המשיב כי מי שתבע הוצאות ריבית אינו יכול לבטל את הפעולה על דרך של הגשת דו"ח מתקן, שכן זוהי פעולה מלאכותית, שכל מטרתה להביא להפחתת מס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה.

ג. אשר למונח "הוצאות ריבית" - ראשית, יש לפנות ללשון החוק. זו אינה מסוייגת ואינה מדברת בריבית מסויימת. מלשון החוק לא עולה כל דרישה להתקיימותה של זיקה בין הוצאות הריבית בהן מדובר לבין הנכס שבגינו מתבקש הפחת. שנית, תוצאה זו מתיישבת גם עם מטרת החוק ועם ההקשר הכולל. משניכה נישום הוצאת ריבית שעמד בה, בין אם האשראי התקבל עבור רכישת נכס ובין אם התקבל למטרה עיסקית אחרת, כולל תשלום חוב מס, כי אז הגן על מיכלול ההון שבידו בפני שחיקת האינפלציה, ומטרת סעיף 4(2) הקובע פחת מתואם היא על מכלול ההון לפני שחיקת האינפלציה.
ד. אשר למשמעות המונח "לא תבע" - משמעותו כפשוטו היא לא תבע בעבר. היינו, החוק מצלם מצב נתון ומבקש לקבוע, כי לגבי נישום שלא תבע הוצאות ריבית ולא זקף לעלות נכסים ריבית, יתקיימו הוראות שונות כמפורט בסעיף. מי שתבע ומבקש לחזור בו מתביעתו איננו מי ש"לא תבע", כי אם מי שתבע וחזר בו, ועליו אין הסעיף חל. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. יולוס למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 14.4.91).

ע.פ. 1263/91 - מדינת ישראל נגד ברוך רון

*קולת העונש (איומים ותקיפה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. המשיב קיים מערכת יחסים רומנטיים עם אשה גרושה, מבוגרת ממנו בשנים. ההנחה של ביהמ"ש היתה כי נקשרו בין המשיב לאותה אשה יחסי אהבה, שלא יכול היה להתנתק מהם. כאשר האשה ביקשה להפסיק את היחסים, תקף אותה המשיב, באוגוסט 1989, ואיים עליה כי יחנוק אותה. למחרת היום חזר למקום עבודתה ושוב איים עליה באקדח שברשותו אם לא תתרצה ותחזור מכוונתה. על איומיו חזר באיום טלפוני כחודש לאחר מכן. בגין כל אלה נדון בשעתו לקנס של 300 ש"ח ולשלשה חודשים מאסר על תנאי. לא חלפו ימים רבים והמשיב איים על האשה שיהרגנה ויפגע בגופה, ואיומיו מצאו ביטוי באלימות של ממש כאשר המשיב היכה את המתלוננת מכות נמרצות. בפברואר 1990 התקשר המשיב לדירתה של האשה ואיים עליה להורגה ולמחרת היום בא אל האשה בריצה במרכזו של הישוב ואיים עליה באקדח טעון ודרוך להרוג אותה ולהתאבד. הוא כרך ידו סביב צווארה וגרר אותה לחורשה תוך דרישה שתקיים עמו יחסי מין. האשה הצליחה להתחמק והתלוננה במשטרה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לחומרת הדברים וחרף זאת גזר למשיב רק 5 חודשים מאסר בפועל והפעיל את המאסר על תנאי של שלשה חודשים חציו מצטבר וחציו חופף. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. אין להמעיט בחומרתן הרבה של העובדות שנתגלו. זו תופעה בלתי נסבלת שאין לעבור עליה לסדר היום, על אחת כמה וכמה כאשר התנהגות כזו, במערכת יחסים רומנטית, היתה לשכיחה, מדאיגה ולא אחת הסתיימו התחלות כאלה בתוצאות טרגיות. ענישה כה מתחשבת כפי שנגזרה כאן מחטיאה את המטרה שנועדה לתת ביטוי לחומרת התופעה והרתעת המשיב ואחרים כמותו. ביהמ"ש המחוזי נתן משקל מכריע למערכת היחסים המיוחדת ולאישיותו של המשיב כשאינטרס הציבור הוא משני. בכך שגה השופט. המעשים שביצע המשיב, כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, מחייבים תגובה עונשית שבמרכזה נתינת הדעת להיבט הציבורי ולהכרח להתריע ולהרתיע מפני מעשים כה נפסדים. אי לכך יש להחמיר בדינו של המשיב אם כי הדין לא ימוצה עמו כפי שראוי היה. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על 15 חודשים כאשר המאסר על תנאי ירוצה במצטבר, וכן נגזר למשיב שנה אחת מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד גב' תמי אולמן למשיב. 22.4.91).

בש"א 458/91 - ד"ר קאסם בן ווחש סמחאת נגד ד"ר מ. משיח מנכ"ל משרד הבריאות

*עיכוב ביצוע התליית רשיונו של רופא ל -6 חודשים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות של אינוס(בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).

א. המבקש, שהוא רופא, הואשם בביהמ"ש המחוזי ב-9 סעיפי אישום, שעניינם ביצוע עבירות אינוס ותקיפה מינית, במהלך עבודתו כרופא, תוך כדי בדיקת נשים. בעקבות הגשת כתב האישום מינה מנכ"ל משרד הבריאות וועדה מיוחדת לפי הוראות סעיף 44(א) לפקודת הרופאים. הוועדה שמעה את המבקש וב"כ והגישה המלצתה בדעת רוב ומיעוט. רוב חברי הוועדה, שני הרופאים שבה, החליטו להמליץ על התליית רשיונו של המבקש לששה חודשים, ולעומתם, החבר האחר של הוועדה, נציג היועץ המשפטי, המליץ על "הגבלת עיסוקו של המבקש לעיסוק שאין בו גישה אל נשים צעירות..." עד לששה חודשים. המלצת הרוב ציינה כי "הוועדה מקבלת שבמעשיו של המשיב קשה לזהות אלמנטים של בדיקה רפואית, אם מתוך בורות, ובוודאי מתוך כפירה מוחלטת בכל המחייב למתכונתה של בדיקה כזאת. הוועדה מביעה ספק כבד באשר לכשירותו המקצועית והתאמתו של המשיב לתפקידיו הרפואיים". הוועדה שקלה את הנזק שייגרם למשיב בשל ביצוע המלצתה, וקבעה כי הנזק הצפוי להגרם לציבור, אם לא יותלה הרשיון והוא יורשע בדין, גדול לאין שיעור. המשיב קיבל את המלצת הרוב של חברי הוועדה והחליט להתלות את רשיונו של המבקש למשך ששה חודשים. על החלטה זו ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי ומשנדחה ערעורו הגיש ערעור לביהמ"ש העליון. הבקשה דנא היא לעכב את ביצוע התליית הרשיון עד להחלטה בערעור ע"י ביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה.
ב. מעין ההוראה שבסעיף 44(א) הנ"ל, היא ההוראה שבסעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, אשר לפיה בי"ד משמעתי רשאי, לפי בקשת קובל, להשעות זמנית עורך דין שהוגש נגדו כתב אישום לביהמ"ש בשל עבירה שיש עמה קלון. לעניין יישומו של הסעיף בחוק לשכת עורכי הדין נאמר ע"י ביהמ"ש העליון "בשלב זה נטל השכנוע הרובץ על הקובל הינו כבד מאד... ועל כן ייעתר ביה"ד לבקשת מסוג זה רק במקרים נדירים וחמורים במיוחד... (וכאשר) קיימות נגדו ראיות לכאורה" בדבר ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. על הקפדה רבה זו ניתן להסיק, בדרך ההיקש, גם מהאמור בתיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי, סעיף 21א', המחמיר בכמה פנים בשלילת חרותו של אדם בטרם משפט. אמנם כן, בעיית המעצר בטרם משפט שונה היא מנושא נקיטת אמצעים משמעתיים בטרם משפט. אך מכמה בחינות דומים הם שני הנושאים. להצדקת מעצר לפני תום ההליכים משמשת גם המטרה של הגנה על שלום הציבור ובטחונו, והיא המטרה העיקרית בהשעייה בטרם משפט.
ג. בסוגייה כגון זו משמשים כאחד שני שיקולים ערכיים - עקרוניים נוגדים: מצד אחד השמירה על אינטרס הציבור שלא ינזק משירותיהם של רופא או עו"ד שאינם ראויים לטפל בענייניו, ומצד שני השמירה על זכות הפרט שלא לפגוע בו ולהסב לו נזק בטרם נתברר דינו והוא בחזקת זכאי וחף מפשע. האיזון בין שני עקרונות נוגדים אלה ואופן יישומם, תלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בענייננו, כמה נימוקים מצטברים שלא לעכב ביצוע החלטתו של המשיב. הוועדה מצאה כי המעשים של המבקש לא רק שיש בהם משום קלון, אלא שמעוררים הם "ספק כבד באשר לכשירותו המקצועית (של המבקש) והתאמתו לתפקידיו הרפואיים". קביעות אלה נאמרו ע"י יו"ר הוועדה ואחד מחבריה שהם רופאים במקצועם, ועל ביהמ"ש לייחס חשיבות לא מעטה לעמדתם של בעלי המקצוע כשמדובר בענישה משמעתית. מבחינה זו יש עדיפות להמלצת שני חברי הוועדה הרופאים על המלצתו של המיעוט שהוא נציג היועץ המשפטי וכישוריו אינם בתחום המקצוע הרפואי.
ד. זאת ועוד, המבקש עצמו הוא שהתנגד לכך שהוועדה תעיין בראיות התביעה באשר לאישומים המיוחסים לו, כאשר התנגד להסיר אה צו איסור הפרסום הקיים בתיק הפלילי
שמתברר נגדו. קשה לו, לכאורה, לבוא ולטעון שאף ראיות לכאורה לא הוכחו בדבר אשמתו. קיימת החלטת ביהמ"ש המחוזי בדיון במעצר עד תום ההליכים, שלפיה מצויות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים למבקש בכתב האישום. קביעה זו של ביהמ"ש בדבר קיום ראיות לכאורה נגד המבקש די בה, לכאורה, בנסיבות העניין, כדי להצדיק את החלטת המשיב בדבר התליית רשיונו של המבקש מלעסוק במקצוע הרפואה. על כל פנים וודאי שיש במכלול הנימוקים האמורים כדי לדחות את בקשת המבקש לעכב את הביצוע. (בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד זאכי כמאל למבקש, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיב. 10.4.91).

בשג"צ 509/91 (בג"צ 380/91) - סט-קום... בע"מ נגד המועצה לשידור בכבלים ואח'

*ביטול צו ביניים נגד ביצוע עבודות הקמה לשידורי טלביזיה בכבלים(בקשה לביטול צו ביניים - הבקשה נתקבלה).

א. העתירה עניינה מכרזים להפעלת שידורי כבלים באיזורי חיפה וחדרה. המשיבה הרביעית (להלן: כבל-נט) זכתה בשני המכרזים. ביום 20.12.90 אישרה המשיבה, שהוקמה עפ"י חוק הבזק, (להלן: המועצה), שינויים בהחזקת %60 מהון המניות של כבל-נט. ביום 29.1.91 עתרה העותרת לביטול החלטת המועצה הנ"ל ולערוך מכרזים חדשים. עם הגשת העתירה קיבלה העותרת צו ביניים, במעמד צד אחד, האוסר על המשיבים פעולות הקמה של אמצעי שידור הכבלים והענקת הזכיון לכבל-נט. הבקשה לביטול צו הביניים נתקבלה.
ב. החלטת המועצה נתקבלה ביום 20.12.90 ורק כעבור כ-6 שבועות הוגשה העתירה בה נתבקש גם צו הביניים. בפרק זמן זה פעלו המבקשים, על סמך החלטת המועצה, לשינוי מצבם באופן משמעותי, הוציאו סכומי כסף גבוהים ביותר וקיבלו על עצמם התחייבויות כספיות גבוהות נוספות. טענת העותרת היא כי רק ביום 15.1.91 הגיע לידיה פרוטוקול ישיבת המועצה, בה נתקבלה ההחלטה נושא העתירה, ובסמוך למועד זה פרצה המלחמה במפרץ ובגינה נגרם שיהוי נוסף. אין העותרת כופרת בכך כי החלטת המועצה היתה ידועה לה כבר במועד קבלתה, אך סברה כי אין בהודעות בעתונות כדי לבסס הגשת עתירה ועל כן נאלצה להמתין עד שתקבל את פרוטוקול הדיון. בנסיבות העניין הדין עם המבקשים כי יש בפרק הזמן שחלף משום שיהוי המונע מהעותרת לקבל צו ביניים.
ג. אין בדברים האמורים כדי לקבוע שיש בשיהוי זה כדי לדחות את העתירה לגופה, שכן לעניין זה יתכן ובעלי הדין ישמיעו טענות נוספות. אך ודאי יש בשיהוי זה משום שיקול חשוב במאזן הנזקים והנוחות באשר לצו הביניים. לעניין זה יש לשקול הן את ההוצאות הכבדות בהיקף של מיליונים שכבר היו למשיבים, והן את הנזק שיגרם לציבור הרחב בשל הדחייה במועד תחילת השידורים. נזקים אלה יכלו להמנע מהמבקשים לולא השהתה העותרת עתירתה. בנסיבות האמורות נוטה מאזן הנוחות לטובת בקשת המבקשים לבטל את צו המניעה הזמני.
ד. לכך יש להוסיף כי בטרם הגשת העתירה לא מיצתה העותרת את ההליכים שעמדו לרשותה. היא לא פנתה לאף אחד מן המשיבים כדי למחות על החלטת המועצה ולראשונה נודע למבקשים ולמדינה כי העותרת תוקפת את חוקיות ההחלטה בעת הגשת העתירה לבג"צ. מי שמבקש לבוא בשערי בג"צ כדי להלין כנגד מעשה הרשות, חייב תחילה להקדים ולהעלות השגותיו בפני הרשות כנגדה הוא קובל. אכן, אין בדברים אלה כדי לקבוע שדי בכך לצורך דחיית העתירה לגופה, אך שיקול זה צריך ויבוא בחשבון בשלב של מתן צו הביניים כשם שחשוב הוא לעניין הדיון בעתירה גופה.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עוה"ד י. גזית וב. רוטנברג לעותרת, עוה"ד י. נאמן, מ. לינזן, י. הרצוג ומזוז למשיבים. 18.2.91).

רע"א 1021/90 - א. לוי קבלני בנין בע"מ נגד גרגורי וגלינה גויכמן

*ביטול פסק בורר(מחוזי חיפה - ת.א. 474/89 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בין המבקשת למשיבים נחתם חוזה שלפיו רכשו המשיבים דירה מהמבקשת וזו התחייבה לבנות את הדירה. בין הצדדים נפל סכסוך ועל פי הסכם בוררות הועברו הטענות והתביעות ההדדיות להכרעתו של בורר יחיד. תביעת המשיבים בפני הבורר היתה לביטול החוזה בשל הפרתו ע"י המבקשת ולהשבת כספים ששולמו למבקשת על פי החוזה, וכן לתשלום דמי שכירות ונזק לא ממוני. תביעת המבקשת היתה לאכוף את ההסכם ולחייב את המשיבים לשלם את יתרת המגיע מהם לפי החווה. במרץ 1989 נתן הבורר את פסקו. הוא דחה את תביעת המשיבים וקבע כי הם שילמו למבקשת סכום של 110,000 דולר, שבקבלתם מודה המבקשת, ודחה את טענת המשיבים בדבר תשלום נוסף מעבר לסכום זה. תביעת המבקשת נתקבלה בחלקה. המשיבים חוייבו לשלם למבקשת עוד סכום של 240,000 ש"ח, יתרת חוב בגין רכישת הדירה. יחד עם זאת קבע הבורר כי "הנתבעת (המבקשת דנא) תשלים את בניית הדירה אם וככל שיש צורך בכך על פי המפרט והתחייבויותיה, אך זאת רק לאחר שהרוכשים ישלמו לה 230,000 ש"ח - מתוך הסכום הנ"ל". המשיבים עתרו לבטל את פסק הבורר והמבקשת עתרה לאישורו.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, בין היתר: הבורר לא קבע מה על המבקשת להשלים בבניית הדירה; קביעתו היא סתמית ומעורפלת וגם מצריכה מידה רבה של פיקוח, מבלי שהבורר קבע מנגנון פיקוח כזה; לא היתה הצדקה לחייב את המשיבים בתשלום סכום של 230,000 ש"ח, מבלי להבטיח בצורה ברורה וחד משמעית מה ואיך צריכה המבקשת לבצע במסגרת השלמת בניית הדירה; לפי העולה מפסק הבורר לא השלימה המבקשת את עבודות הבניה וכאשר אחת מטענות המשיבים היתה שהמבקשת הפרה את החוזה בכך שלא השלימה את בניית הדירה הרי לא היה מקום לדחות את תביעת המשיבים ולחייבם בתשלום סכום של 230,000 ש"ח. על סמך כל אלה שקל ביהמ"ש אם יש מקום להחזיר את הפסק לבורר לצורך תיקונו או השלמתו, אך הגיע למסקנה שאין לעשות כך ועל כן ביטל את פסק הבורר. הערעור נתקבל.
ג. במסגרת התביעה רשאי היה הבורר, ולמעשה אף חייב, להתייחס לשאלה בדבר הצורך להשלים את בניית הדירה. העובדה שהבורר החליט על השלמת עבודות הבניה בדירה, אין בה בהכרח ללמד על כך שהמבקשת היא שהפרה את ההסכם. ייתכן מצב, כפי שמתבקש אמנם מהאמור בפסק הבורר, שהמשיבים הם שהפרו את ההסכם בכך שלא שילמו תשלומים כמתחייב והפרה זו הצדיקה הפסקת עבודות הבניה. הבורר לא נימק את פסקו, הוא לא היה חייב לנמקו, ועל כן אין יודעים על פי אלו עובדות ונימוקים החליט כפי שהחליט. אין סתירה בין הקביעה שיש להשלים עבודות בדירה לבין חיוב המשיבים בתשלום יתרת מחיר הדירה. גם בשיעור הסכום אותו חוייבו המשיבים לשלם, לפני שהמבקשת תשלים את עבודות הבניה, אין להתערב.
ד. אכן, פסק הבורר לוקה בכך שהוא קובע חובה להשלים את בניית הדירה מבלי שהוא קובע אם ומה צריך להשלים, ובעניין זה הבורר לא השלים את מלאכתו במובן סעיף 24(5) לחוק הבוררות ודברו אינו ברור דיו. אולם, ליקוי זה אין בו להצדיק ביטולו של הפסק. הבורר דן במכלול הטענות והתביעות והגיע להכרעה במחלוקת הפותרת את הסכסוך כולו ורק בעניין אחד נמצא פסקו לוקה. ליקוי זה יכול למצוא את תרופתו בהחזרת הפסק לבורר להשלמה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבורר שיתן פסקו מחדש לאחר שיתקן וישלים את פסקו בכל הנוגע לחיוב המבקשת להשלים את בניית הדירה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אטיאס למבקש, עו"ד אהרונוביץ למשיבים. 27.3.91).

בש"א 255/91 - לוי את אסלג... בע"מ ואח' נגד הבנק הבינלאומי הראשון

*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

א. המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר. בקשתם לרשות להתגונן נדחתה בהחלטת רשם ביהמ"ש המחוזי מיום 13.8.89 ועל החלטת הרשם הגישו המבקשים ערעור לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט. לפני שנדון ערעור זה בביהמ"ש המחוזי הוציא רשם ביהמ"ש המחוזי, ביום 11.2.90, פסק דין המחייב את המבקשים לשלם לבנק את סכום התביעה. על פסק דין זה לא ערערו המבקשים. ביום 15.1.91 התקיים דיון בערעור שהגישו המבקשים על החלטת הרשם שלא ליתן רשות להתגונן, והמבקשים הסכימו לבטל את הערעור שכן עם מתן פסק הדין בתובענה נבלעה בו החלטת הביניים ולא ניתן לערער עליה בנפרד. המבקשים הגישו לביהמ"ש העליון בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 11.2.90.
ב. בא כח המבקשים טוען שיש צידוק להאריך את המועד, שכן בתום התקופה להגשת ערעור על פסק הדין, היה תלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי הליך אחר, הוא הערעור על ההחלטה שלא ליתן רשות להתגונן. כן טוען הוא שיש להאריך את המועד בשל חשיבות העניין הנדון ומוסיף כי המבקשים לא הזניחו עניינם שהרי הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי על ההחלטה שלא ליתן להם רשות להתגונן. הבקשה נדחתה.
ג. את פסק הדין מיום 11.2.90 קיבלו המבקשים לכל המאוחר ביום 22.2.90. את הבקשה להארכת מועד הגישו כאמור ביום 22.1.91, ומכאן שהבקשה נגועה באיחור ניכר ביותר. איחור זה מקורו בטעותו של בעל הדין, אך טעותו של בעל דין אינה מהווה טעם להארכת מועד. כלל זה אינו מוחלט, אך כאן אין מדובר בטעות של מה בכך, אלא בטעות יסודית הכרוכה באיחור ניכר ופתיחת העניין כיום לדיון תגרום להתמשכות ההליכים ולעינוי דין לבנק ולכך אין צידוק.
ד. אין יסוד לטענת המבקשים כי יש צידוק להאריך את המועד משום שבתום המועד להגשת הערעור היה תלוי ועומד הליך אחר בפני ביהמ"ש המחוזי. עילה זו קיימת, בכפוף לסייגים נוספים, רק מקום שהליך אחר תלוי ועומד באותו בימ"ש. ההגיון העומד ביסוד עילה זו הוא שביהמ"ש ידון ממילא באותו עניין. כאשר מדובר בהליך אחר התלוי ועומד באותו עניין בבימ"ש אחר אין לומר שביהמ"ש ידון ממילא באותו עניין. לא זו בלבד, אלא שבענייננו הליך אחר שאליו מתייחסים המבקשים כבר אינו תלוי ועומד לאחר שבוטל בהסכמת הצדדים.

(בפני: הרשם צור. עו"ד שץ למבקשים, עו"ד הכט למשיב. 3.3.91).

רע"א 358/91 - יוסף ראובן נגד כלל חברה לביטוח בע"מ

*מינוי מומחה רפואי בתובענה בגין תאונת דרכים(הבקשה נדחתה בעיקרה).

א. המבקש הגיש תובענה לפיצויים עקב תאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי החליט למנות שני מומחים, האחד בתחום האורטופדי והשני בתחום הנוירולוגי. ביהמ"ש הנחה את המומחים לבחון, תוך בדיקת השתלשלות האירועים, אם המבקש הוא מתחזה אם לאו. על הנחייה זו מבקש המבקש רשות ערעור. עוד משיג המבקש על שביהמ"ש הורה למומחים לעיין בחומר הרפואי שבתיקי המוסד לביטוח לאומי ובתיקו הצבאי של המבקש, ושלל מקביעת הפרופיל הצבאי של המבקש תוקף של קביעה לפי דין. לבסוף קובל המבקש על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא למנות לו מומחה בתחום הפסיכיאטרי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה לגבי רוב ההשגות של המבקש פרט לעניין מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי והוחלט שביהמ"ש ימנה גם מומחה בתחום הפסיכיאטרי.
ב. לפי תקנה 14 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) רשאי ביהמ"ש, גם מיזמתו, לתת הוראות למומחה וההוראה שנתן ביהמ"ש במקרה זה אינה חורגת מסמכות
זו. בעלי הדין הסכימו בקדם המשפט כי המבקש יוכל להגיש לביהמ"ש את כל החומר שבתיקי המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות והצבא וטענות בעלי הדין לעניין נכותו הרפואית של המבקש והצורך למנות מומחים תתבססנה על החומר האמור. על יסוד זה קבע ביהמ"ש, לעניין הטענה שהמבקש מתחזה, כי השתלשלות המאורעות מחשידה מאד וכל מומחה רפואי חייב להביאה בחשבון. בנסיבות אלה טבעי היה שתשומת לבם של המומחים תופנה לעניין זה. גם ביתר הנושאים צדק ביהמ"ש המחוזי.
ג. הטענה היחידה שלגביה יש מקום להנות את המבקש מהספק ולהיעתר לו, היא באשר למינוי מומחה פסיכיאטרי. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחים בתחום האורטופדי והנוירולוגי משום שהוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, שקבעה את נכותו של המבקש, סירבה להתייחס לנושאים האמורים למרות שהמבקש התלונן על נזקים בתחומים אלה. ביהמ"ש לא מצא לנכון למנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי משום שהמבקש לא התלונן לפני וועדות המוסד לביטוח לאומי בנושא זה. ברם, נוכח טענת המבקש, שיש לה תימוכין כלשהם בחומר הרפואי, שהנזק הפסיכיאטרי נתגלה אצלו לאחר ההליכים ההם, והוא נובע מתאונת הדרכים, יש מקום למנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד יראון פסטינגר למבקש, עו"ד א. קוזלובסקי למשיבה. 13.3.91).

רע"א 2920/90 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד מדינת ישראל

*צו זמני של ביהמ"ש המחוזי האוסר על קופ"ח להעלות את שכר הרופאים בניגוד לחוק יסודות התקציב(מחוזי ת"א - המרצה 7210/90 - הבקשה לרשות ערעור נדחתה).

א. ביהמ"ש המחוזי הוציא צו זמני, לבקשת המדינה, אשר לפיו על המבקשת לחדול מלהעניק לרופאים שלה תוספת שכר או הטבה כספית, המשולמת להם החל בנובמבר 1988 , בגין הפעלת מבצע קיצור תורים בבתי חולים, וכן להמנע מתשלום שכר לרופאים על פי הדרגות שקודמו. בקשת הצו מטעם המדינה הושתתה על חוק יסודות התקציב. סעיף 29 לחוק הנ"ל קובע כי "גוף מתוקצב או גוף נתמך... לא יסכים על שינויים בשכר... ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה... כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות...". ההסכם אשר מכוחו שולמו ע"י קופת חולים תוספות שכר נכרת לפני יום 29.3.88, מועד תחילתו של תיקון לסעיף 29 הנ"ל אשר לפיו הוספה בו התייחסות ל"גוף נתמך". ברם, השינויים בהסדר התשלום שגררו את הפנייה לביהמ"ש הופעלו רק בחודש נובמבר 1988, היינו לאחר שנכנס לתוקפו התיקון. ביהמ"ש המחוזי סבר כי האיסור כולל תשלום תוספות גם אם הוסכם עליהם לפני תחילתו של החוק, וכן קבע כי קופת חולים היא גוף נתמך, וכי המדינה יכולה לבקש צו מניעה בהליך אזרחי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. קופת חולים איננה "תאגיד" כמשמעותו בחוק האמור, היא "גוף נתמך" כמשמעותו בחוק. הביטוי "לא ינהיג" כולל הנהגת תוספות גם ללא הסכם וגם הנהגת תוספות שהוסכם עליהן לפני תחילת החוק והם נאסרים. המחוקק אסר להנהיג שינויים גם בלי הסכם, בין אם הבסיס להנהגת שינויים הוא בהסכמי העבר ובין אם מדובר על החלטה חד צדדית הצומחת מהחלטתו של המעביד ואינה תלויה בהתחייבויות קודמות.
ג. אין מניעה לכך שהמדינה תנקוט בהליך אזרחי לשם מימוש האמור בחוק הנ"ל ותבקש צו מניעה. אכן, בחוק מנויים אמצעים שונים שהמדינה יכולה לנקוט בהם במקרה של חריגה מהוראות החוק, ואין בין אמצעים אלה צו מניעה, אך אין ללמוד מכך כי המדינה אינה יכולה לבקש צו מניעה. אשר לטענת קופת חולים כי הפרת האיסור ע"י גוף נתמך יכולה לגרור רק מסקנה תקציבית, היינו, אי העברה כספים נוספים לקופה - אין לקבלה. במקרים רבים סנקציה כזו איננה מעשית כי תוצאתה הישירה עלולה להיות שעצם המשך קיומו של הגוף הנתמך יהיה בסכנה. אשר לשאלת הסמכות של ביהמ"ש לתת צו מניעה
- לכל בימ"ש הכח למתן צו מניעה כל אימת והדבר דרוש כדי להגן על זכות אם חוזית ואם אחרת. בתי המשפט גם מכירים בסמכותה של המדינה לפנות לערכאות כדי לבקש לאכוף בהליכים אזרחיים את קיום החוק או קיומו של חיוב ובין היתר קיום חובה שהיא בגדר האינטרס הציבורי. צו עשה או צו לא תעשה אינם מוגבלים אצלנו לנושאים של המשפט האזרחי הטהור. בתי המשפט פתוחים לא רק לפניות הפרט נגד הרשות הציבורית, אלא גם לפניות הרשות הציבורית נגד הפרט או נגד גוף משפטי נתמך כדי לאלצו לכבד את האיסורים שבחוק.
ד. אשר לאופן הפעלת שיקול הדעת ע"י ביהמ"ש - ביהמ"ש רשאי להתחשב, לצד האינטרסים של הצדדים, גם באינטרס הציבורי, ובמקרה דנן ייצג אחד מבעלי הדין במישרין את האינטרס הציבורי בקיום חוקי המדינה ובמניעת הפרה ישירה של הוראה שבתוכם, שהשפעתה על תקציב המדינה וכלכלתה היא ברורה על פניה. לפיכך יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד עודד רקובר ודורון איצקוביץ למבקשת, עו"ד גב' רחל זכאי למשיבה. 4.3.91).

ע.א. 3825/90 - אירית זרד ואח' נגד יעקב ולדמן

*פירוש צוואה(מחוזי ת"א - ת.ע. 5555/89 - הערעור נדחה).

א. המנוחה שושנה אנטוניר ערכה צוואה ביום 15.5.79 ונפטרה ביום 9.7.89. בצוואתה הורתה המנוחה על הורשת %15 מעזבונה למספר מוסדות ולגבי עיקר רכושה ציוותה לאמור "את כל רכושי ללא יוצא מן הכלל... הנני מצווה לאחי מר יעקב ולדמן, הנמצא בעת עריכת צוואתי זו מאחורי 'מסך הברזל' והפקדונות... השמור בידיה הנאמנות של גיזה יימסר לאחי הנ"ל רק בהגיעו לישראל. כל עוד ימצא אחי הנ"ל בארץ מגוריו הנוכחית, תהיה רשאית גיזה... למשוך כספים מתוך הפקדונות... על מנת להגיש לאחי עזרה כלכלית במשלוח חבילות בגדים... הכל לפי ראות עיניה". להלן נאמר בסעיף 8 בצוואה "במקרה ואחי הנ"ל יפטר בנכר או לא יגיע לישראל תוך 10 שנים מיום חתימתי על צוואה זו, יעבור כל רכושי... שהיה מיועד... לאחי... לבתה של גיזה - אירית זרד ונכדו של אחי אמי רז מנחם בחלקים שווים ביניהם".
ב. המשיב ביקר בישראל בשנת 1988, עוד בחיי המנוחה, לפני שחלפו 10 שנים מיום חתימת הצוואה, והמנוחה ביקרה יחד עמו אצל פרקליטה והציגה אותו כמי שיורש על פי צוואתה. לאחר מכן חזר המשיב לבריה"מ, מקום בו הוא מתגורר עד עתה, אך מעת תחילת הדיון באישור הצוואה הוא שוהה בישראל וטרם גיבש דעתו אם יעלה ארצה. גדר המחלוקת בשאלה מה משמעותן של המלים "יגיע לישראל" אשר בסעיף 8 לצוואה. האם די בביקור בישראל, כדי להפסיק את מרוץ 10 השנים, או שמא כוונת הדברים לעליה ממש. אם די בביקור כי אז יש לראות את המשיב כיורש של המנוחה ואם הכוונה היא לעליה לישראל כי אז המערערים הם היורשים על פי הצוואה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב הוא היורש על פי הצוואה והערעור נדחה.
ג. צוואה מתפרשת לפי אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. לעניין זה עולה מתוך הצוואה באופן ברור וגלוי כי המנוחה התכוונה לכך שראש וראשון מבין הזוכים יהיה תחילה אחיה, ואלמלא עובדת שהותו בבריה"מ מאחורי מסך הברזל, כאשר חופש תנועתו מוגבל, לא היה צורך להוסיף דבר. מבין השורות עולה כי המנוחה ביקשה למנוע שרכושה יעבור לידיים זרות בשל כך שאחיה הנמצא בבריה"מ לא יוכל לצאת מתוכה. אין לפרש את הצוואה כך שהמשיב יזכה בירושה רק אם תוך 10 שנים יעלה לישראל, ולפי אומד דעת המצווה הרי גם אם יבקר בישראל יצא ידי חובת ההוראה שבצוואה. מבחינת
המנוחה היא קיוותה וציפתה כי אחיה יגיע לישראל והיא חששה מפני המשך הניתוק הכפוי, ולחילופין ממעבר רכושה לאפוטרופוס הכללי או לידיים זרות אחרות. אך אין יסוד להניח שהיתה מעלה על הדעת הווצרות נסיבות, בהן יכול ואחיה יגיע לישראל, והרכוש טרם חולק, אך הוא איננו זוכה במאומה. לשם קיום אומד דעתה יש לפרש את ההתייחסות להגעה לישראל בסעיף 8 כחובקת כל הגעה, היינו גם ביקור כגון זה שנערך ב-1988. העובדה שראתה לנכון לפנות לעוה"ד ולהציג בפניו את אחיה כיורשה, כמוזכר בצוואה, מוסיפה ומחזקת את המסקנה האמורה.
ד. פרקליטם של המערערים ביקש ללמוד מדברים שנאמרו בפס"ד אחר, כי שהות זמנית בישראל אין בה כדי לענות לדרישה של הגעה לישראל. אין ללמוד מאותו פס"ד בענייננו. יש לא אחת קושי בקביעת השלכות פרשניות מנוסחה של צוואה אחת על נוסח רעותה. סעיף 54 מפנה לאומד דעתו של המצווה ויש תמיד חשיבות להקשר הניסוחי הכללי או לנסיבות העובדתיות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. על כן אין זה בטוח כלל אם פרשנותו של ביטוי לשוני בצוואה אחת, המשקפת שם את אומד הדעת של המצווה, תוכל לשמש כמורה דרך בתוך מסגרת ניסוחית או נסיבתית אחרת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ברק. עו"ד דנציגר למערערים, עו"ד פיש למשיב. .9.4.91).

ע.א. 360/88 - שלום אלידומי נגד נעמי אלידומי

*דיון מחדש בצו האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג(הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש).

א. המערער שירת בשירות בתי הסוהר כקצין, הוא פוטר מעבודתו והתמכר לשתיה והפך לאלכוהוליסט. יחסיו עם בת זוגו התערערו. ביוני 1983 הצית ארון בגדים של אשתו, שפך נפט על האשה כאשר זו ישנה וזרק עליה גפרור דולק. האשה התעוררה והצליחה להסיט את הגפרור שנזרק לעברה ובכך ניצלה. המערער נעצר בסמוך לביצוע העבירות ושוחרר בערובה תוך התנאה כי לא יכנס לדירת בני הזוג, אך הוא הפר את תנאי הערבות מספר פעמים. כשהמתין לבירור דינו נכנס המערער לדירת בני הזוג כשהאשה לא היתה בבית, ביצע בה מעשי הרס והצית את הבית בשני מוקדים. מקרה אחרון זה שימש יסוד להאשמת המבקש בהצתה, היזק בזדון והפרת הוראה חוקית. בשני התיקים הפליליים הורשע המערער ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. אחרי שחרורו מן המאסר עבר המערער טיפול גמילה מאלכוהול ותהליכי שיקום וביקש לשוב ולגור בבית המשפחה. המשיבה התנגדה לכך וביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי אין מקום לביטול תוקפו של הצו. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לשמיעת ראיות.
ב. השאלה שניצבה בביהמ"ש המחוזי היתה אם ניתן לסמוך על המערער וליתן לו אשראי על ידי החזרתו הביתה. ביהמ"ש ציין כי תהיה בכך משום טעות אם הרחקת המערער מביתו ומשפחתו תיוחס רק למחלת האלכוהליזם שדבק בה. לדעת ביהמ"ש המחוזי הרחקת המבקש נעשתה בשל אלימותו ולא בשל אלכוהליזם. לפי טענות המערער התנהגה גם המשיבה בשעתו התנהגות אלימה. דא עקא, עובדה זו אינה יכולה להקל על פתרון הבעיה אלא רק מכבידה עליה, שהרי הצו נועד למנוע מעשי אלימות, ואם אלו צפויים בשל התנהגות הנובעת ממזגם של שני בעלי הדין, אין בכך כדי להצדיק ביטול ההפרדה שביניהם. יחד עם זאת, ההתרשמות היא כי הנושא נבחן בביהמ"ש המחוזי מנקודת ראות תיאורטית מבלי שביהמ"ש נעזר במומחים לדבר, שאולי יוכלו לסייע בידיו במציאת פתרון לבעיה. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שתתאפשר שם הבאת חוות דעת מקצועית והצדדים יוכלו גם להגיש ראיות רלבנטיות שעניינן המשך קיומו של צו האיסור. בינתיים יש להשאיר את צו האיסור על כנו.

ג. מאחר ושני בעלי הדין הגישו סיכומים ולא הקפידו על קיום הצו בעניין אורך הסיכומים, הוחלט כי המערער לא יזכה בהוצאות ושני בעלי הדין חוייבו בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בנימין בכר למערער, עו"ד ר. פרי למשיבה. 27.3.91).

בג"צ 5511/90 - מיכאל זדה נגד שולמית לור ואח'

*תשלום דמי הבראה על פי צו הרחבה לעובד שלא יצא להבראה(העתירה נדחתה).

א. ביה"ד האיזורי דחה את תביעת העותרת לדמי הבראה, מאחר והיא לא טענה ולא הוכיחה שלמעשה יצאה להבראה. מקורה של הזכות לדמי הבראה הוא בצו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש שפורסם ע"י שר העבודה והרווחה. ביה"ד האיזורי לעבודה פירש את צו ההרחבה, כך שאין מדובר כאן ב"הוצאות נלוות" אשר בין שהוצאו ובין שלא הוצאו חייב המעסיק לשלמן לעובד, וגם אין ללמוד גזירה שווה מהזכות לפדיון חופשה שנתית שעובד לא ניצל, אלא שיש להוציא בפועל את דמי ההבראה. ביה"ד האיזורי דחה את תביעת העותרת לדמי הבראה באשר לא הוכיחה כי יצאה להבראה. ביה"ד הארצי ביסס את פסק דינו על נימוק אחר, והוא - שצו ההרחבה אינו קובע כי דמי ההבראה ישולמו לאחר ניתוק יחסי עובד - מעביד כפי שנותקו במקרה זה. העתירה נדחתה.
ב. עתירתה של העותרת היא כי בג"צ יבטל את הנימוק האמור של ביה"ד הארצי לעבודה וצמצם את עתירתו בטיעון זה בלבד. לדבריו, ההנמקה לוקה בטעות משפטית מהותית המצדיקה התערבות למען הצדק, יש לה השלכות עקרוניות מרחיקות לכת על יחסי העבודה והיא הביאה למהפך בפסיקתם של בתי הדין לעבודה. ברם, עניין זה הוא אקדמי לגמרי ואינו מתעורר כלל בענייננו על פי עובדות המקרה והוראות צו ההרחבה. אין לראות כיצד אפשרי הדבר לבטל קטע אחד מתוך פסה"ד ולהשאיר על כנו את יתר הוראותיו העוסקות בנושא דמי ההבראה. אך אפילו יבוטל סעיף ההנמקה הנ"ל, עדיין לא יהיה מנוס מדחיית עתירת העותרת על סמך נמוקו של ביה"ד האיזורי לעבודה.
ג. עתירה באותו נושא הוגשה גם ע"י ההסתדרות במרחב חיפה שביקשה לבטל את פסק דינו של ביה"ד הארצי. עתירה זו בוטלה ככל הנראה בשל פרסום הודעה של שר העבודה והרווחה על כוונה למתן צו הרחבה שלפיו "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה... מבלי שיהיה עליו להוכיח או להראות כי שהה בבית הבראה... עובד זכאי לדמי הבראה, אף לאחר סיומם של יחסי עובד - מעביד...". אין טענה כי הבהרות אלה תחולנה למפרע גם על עניינה של העותרת. חשיבותן של הבהרות אלה לענייננו בכך שהן הופכות גם את השאלה האקדמית למיותרת לגבי העתיד.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, אור. עו"ד עמוס גבעון לעותרת, עוה"ד ח. קהן ונ. הרפז למשיבים. 16.4.91).

בג"צ 77/91 - הרב יצחק יוסף עווד נגד השר לענייני דתות ואח'

*מינוי אדם שימלא תפקידים המוטלים על מועצה דתית והיקף הסמכויות שניתן להעניק לו(העתירה נדחתה).

א. ביום 22.5.89 מינה המשיב לפי סעיף 10א'(ב) לחוק שירותי הדת היהודיים, אדם שימלא חובות ויבצע עבודות המוטלות על המועצה הדתית בראש העין, הכל בהתאם לקווים המנחים המותווים בסעיף 10א' הנ"ל. מי שמונה ע"י השר, המשיב השני, ממלא מאז את החובות והתפקידים שהוטלו עליו, בהתאם לפירוט שנקבע ע"י השר מכח סמכותו. פירוט זה אף הורחב לאחרונה בדצמבר 1990. העותר הגיש ביום 9.1.91 עתירה נגד המינוי
הנ"ל. ברור לאור אופיו של הנושא והשלכותיו על הפעולות המינהליות והכספיות שבוצעו בינתיים, כי פניית העותר לוקה בשיהוי.
ב. בינתיים נמסר לבג"צ כי השר החל בפעולות למינוייה של מועצה דתית חדשה, אך מאחר ופעולה זו עשוייה לדרוש זמן רב ראה בג"צ לנכון להתייחס גם לגופה של טענת העותר המתייחסת לפירוש סעיף 10א' הנ"ל, ככל שהוא נוגע לסמכויות של מי שמונה על פי סעיף זה. טענת העותר היתה כי לא ניתן היה להרחיב תחום פעולתו של מי שמונה על פי סעיף 10א'(ב) באופן שיש בכך כדי לשלול לחלוטין כוחותיה של המועצה הדתית, שהרי זו איננה מפוזרת. לדעתו, נטילת מלוא סמכויות המועצה אפשרית רק אם יפזרו את המועצה וימנו וועדה ממונה. העתירה נדחתה.
ג. סעיף 10ב', המאפשר פיזור המועצה הדתית, לא היה קיים בעת שמונה המשיב השני לפי סעיף 10א'(ב) הנ"ל. היעדרה של הוראה המאפשרת מינוייה של וועדה ממונה איננו מרחיב מניה וביה את סמכויות מי שמונה לפי סעיף 10א'(ב). התשובה לשאלה מצוייה בנוסחו של סעיף 10א'. על פי לשון הסעיף מוסמך השר להטיל על מי שהוא ממנה את כל אותן חובות או עבודות שהמועצה איננה מקיימת. הלכה למעשה יכולה להווצר חפיפה בין הסמכויות שהוענקו למי שמונה כנ"ל, לבין מניין החובות והעבודות המוטלות על המועצה. לכן גם לגופו של עניין אין מקום לטענות העותר.
ד. פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר. הסכים לפס"ד זה השופט ברק שהעיר כי לאחר חקיקת סעיף 10ב', המאפשר פיזור המועצה הדתית, מן הראוי להגביל את היקפו של סעיף 10א' אך לנטילת תפקידים מסויימים אלה ואחרים, שאין בהם כדי לרוקן את המועצה הדתית מכל סמכויותיה. ריקון כאמור יהיה בו משום עקיפתו של סעיף 10ב' וההליכים המיוחדים שיש לנקוט על פיו. לא כן עד לחקיקת סעיף 10ב' שכן עד אז עמד בתוקפו סעיף 10א' לחוק שירותי הדת בבדידותו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריה שחם לעותר, עו"ד מנחם מזוז לשר לענייני דתות, עו"ד ז. רוזנבלום למשיבים האחרים. 27.3.91).

בש"פ 1243/91 - שם טוב אברהם שמואל נגד מדינת ישראל

*ביטול עונש מאסר שהושת לפי סעיף 72ב' לחוק בתי המשפט (הפרעה למהלך משפט)(בקשה לביטול עונש לפי סעיף 72ב' לחוק בתי המשפט - הבקשה נתקבלה).

א. המבקש הובא לדין בבימ"ש השלום לתעבורה ולאחר שהורשע ונגזר דינו התפרץ בקללות לעבר ביהמ"ש ולאחר מכן עזב את האולם בטריקת דלת. הוזעק שוטר שהחזיר את המבקש לאולם ובעקבות פניית פרקליטו פנה המבקש לביהמ"ש וביקש את סליחתו. ביהמ"ש עשה על אתר שימוש בסמכותו לפי סעיף 72(א) לחוק בתי המשפט והטיל על המבקש מאסר של 3 חודשים. כנדרש על פי החוק הועברה הודעה על הטלת העונש לנשיא ביהמ"ש העליון, ובמקביל ביקש הסניגור לבטל את העונש או לשנותו לקולא. הוחלט שביהמ"ש לא היה מוסמך להטיל את העונש והוא בוטל.
ב. לפי סעיף 72(א) אדם שבעת דיוני ביהמ"ש עושה באולם ביהמ"ש מעשים שיש בהם כדי להפריע למהלך המשפט, רשאי ביהמ"ש לצוות על הרחקתו ורשאי הוא, לאחר שהתרה בו שיימנע מן ההפרעה והוא לא שעה להתראה, להענישו על אתר במאסר שלשה חודשים או קנס. ביהמ"ש רשאי להפעיל את סמכות הענישה לא רק כדי למנוע התנהגות המפריעה לדיון תוך מהלכו. כך שהסמכות אינה רק מניעתית אלא עונשית. אולם קיים סייג מפורש שאין להטיל עונש על אתר אלא לאחר שניתנה לאדם התראה שיימנע מן ההפרעה והאדם לא שעה להתראה. אין סמכות ענישה על אתר בשל התנהגות חד פעמית שלגביה לא הושמעה התראה, וממילא לא ניתן להסיק, שהאדם אינו נשמע להתראה ואינו משנה התנהגותו.
הגבלת הסמכות לענוש על אתר אינה מונעת, כמובן, נקיטת צעדים משפטיים בדרך הרגילה כדי להביא אדם לדין בעבירות שונות על חוק העונשין הנוגעות להתפרעות בביהמ"ש. (בפני: הנשיא שמגר. עו"ד נדב בלום למבקש. 9.4.91).

בש"פ 1053/91 - מדינת ישראל נגד פלוני

*הארכת מעצר מעבר לשנה (עבירות מין) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נדחתה).

המשיב הואשם בעבירות מיניות שבוצעו, לפי הנטען, נגד אשתו ובתו הקטינה. כתב האישום הוגש ביום 5.4.90 והמשיב נעצר עד תום ההליכים. עד לחודש ינואר 1991 התקדמה שמיעת המשפט בקצב משביע רצון. באותו חודש היו קבועות 4 ישיבות, אך כולן בוטלו ביזמת ביהמ"ש, מרביתן בשל מחלת אחד השופטים. בינתיים נסתיימו עדויות התביעה והמשיב החל עדותו. המשך המשפט נקבע ליום 28.4.91 בו אמור המשיב להשמיע עדיו. אלא שבינתיים מסתיימת שנה מיום הגשת כתב האישום והמדינה מבקשת הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נדחתה.
אין ספק שהמשפט כבר היה מסתיים מזמן אלמלא 4 ישיבות בחודש ינואר שנדחו שלא באשמת המשיב. גם החשש לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים איננו קיים יותר, מאחר שתמה שמיעת עדותן של המתלוננות. מטעמים אלה מן הראוי לצוות על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים. למשיב אין כרגע מקום מגורים קבוע, דבר המגביל את האפשרויות האלטרנטיביות למעצר, כגון מעצר בית מלא או חלקי. אעפ"כ ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של המשיב פחותה. לפיכך ישוחרר בערובה, יאסר עליו כל מגע עם אשתו ובתו, ועליו להתייצב במשטרת חולון פעמיים ביום. אם יהיה לו מקום מגורים קבוע יוכל לבקש שינוי התנאי האחרון. (בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למבקשת, עו"ד מנחם רובינשטיין למשיב. 20.3.91).

רע"א 484/91 - סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נגד יוסף שפרץ ואח'

*בקשה להעברת משפט מירושלים לת"א בהסתמך על סעיף בהסכם (הבקשה נדחתה).

באוקטובר 1985 אירעה התפוצצות בבנין בירושלים, והוגשו לביהמ"ש המחוזי בירושלים נגד המבקשת שתי תביעות על נזקי גוף. יוחס למבקשת שהיא האחראית עקב התרשלותה באחזקת מערכת הגז שבבית לקרות ההתפוצצות. המבקשת ביקשה כי הדיון יועבר לביהמ"ש המחוזי בת"א, והסתמכה על תנאי החוזה לאספקת גז, המחייב ביחסים שבין המבקשת לבין כל אחד מהדיירים בבית, וכולל התובעים שהם נמנים על דיירי הבית. בסעיף המצוי בכל אחד מחוזי אספקת הגז נקבע "הצדדים מסכימים שמקום השיפוט הקשור לכל סכסוך שעלול להתהוות עקב חוזה זה הוא בת"א". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בשתי התביעות עילת התביעה נשענת על פקודת הנזיקין, ללא קשר לחוזי אספקת הגז, כפי שהיתה עומדת לכל אדם שהיה נפגע גם אם אינו נמנה על מי שיש לו חוזה לאספקת גז עם המבקשת. את תניית השיפוט ניתן לפרש כך שרק סכסוך או תביעה הנשענים על תניות החוזה - ולא על עילה אחרת, אשר יש לה קיום עצמאי אף ללא חוזה אספקת הגז - יחשבו לסכסוך או לתביעה "עקב חוזה זה". לאור העובדה שהמבקשת היא המנסחת של החוזה האחיד יש לאמץ פירוש מצמצם זה.

(בפני: השופט אור. עו"ד יונתן בך למבקשת, עו"ד לוי דנילוב למשיבים. 31.3.91).

רע"א 572/91 - יוסף לב נגד ברכה לב

*בקשה למחיקה על הסף של תובענה בענייני רכוש משותף בטענה שהענין נכרך בתביעת גירושין בבית דין רבני (הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה לפס"ד הצהרתי כי מחצית הרכוש הרשום על שם המבקש שייך לה. המבקש ביקש למחוק את התביעה על הסף בנימוק שהגיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין, בה כרך את ענייני הרכוש, לפני שהוגשה התביעה ע"י המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למחיקה על הסף, לאחר ששוכנע כי כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין לוקה בחוסר כנות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכריכה לא היתה כנה בהסתמכו בעיקר על שניים : עם הגשת התביעה לביה"ד הרבני צירף המבקש לתביעתו בקשה שלא לשלוח את כתב התביעה אל המשיבה, כדי לאפשר מו"מ בין הצדדים, ולחכות בכך עד שביה"ד יקבל הודעה אחרת נוספת ע"י המבקש. מכאן כי אין מדובר בהגשת תביעה שבשלב הגשתה היתה כנה ונועדה לכך שביה"ד הרבני ידון בה, אלא שזו הוגשה כדי להוות מחסום בפני המשיבה לפנות לביהמ"ש המחוזי בתביעות בעניין הרכוש. כמו כן, בתביעתו לביה"ד הרבני לא פירט המבקש חלק גדול מפריטי הרכוש שבמחלוקת בין הצדדים, דבר שגם בו יש כדי ללמד על פגיעה מהותית בתום הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה. לכך יש להוסיף כי לגבי פרט חשוב מהנכסים שבקשר אליהם קיימת מחלוקת בין הצדדים פנה המבקש בעצמו לביהמ"ש המחוזי שזה יאמר דברו. הגשת התביעה כאמור מסייעת אף היא למסקנה בדבר חוסר הכנות שבכריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין.

(בפני: השופט אור. עו"ד מאיר כהן למבקש, עו"ד בני דון יחיא למשיבה. 31.3.91).

בש"פ 1553/91 - מדינת ישראל נגד אלי אמזלג ויצחק ג'אן

*שחרור בערובה

(הערר נתקבל).

שני המשיבים נעצרו בשעתם עד תום ההליכים נגדם ועררים שהגישו לביהמ"ש העליון נדחו. בעררים נקבע כי העבירות בהן הואשמו מסכנות, מבחינת מהותן ונסיבותיהן, את שלום הציבור ובטחונו וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה. אעפ"כ נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת המשיבים לעיון חוזר בהחלטת המעצר והחליט לשחררם בערבות בתנאים מגבילים. השופט נימק החלטתו בכך כי שלשה שופטים כבר התחלפו בדיון בתיק עד שהגיע לשופט שדן בו עתה, וכי אין להאשים את ב"כ המשיבים בלבד בדחיות אלה. מכל מקום, סבר השופט, לרגל עומס העבודה בביהמ"ש המחוזי הסיכוי שהדיון יסתיים בתוך השנה מתחילת המעצר קלוש ביותר ואין לחכות עד שביהמ"ש העליון יאריך, אם יאריך, את תקופת המעצר. מסקנת ביהמ"ש היתה לשחרר את המשיבים שכן "הכלל כי אדם הוא חף כל עוד לא יוכח כי הוא אשם עדיף, וכי מעצר איננו מקדמה על חשבון עונש הצפוי לנאשם". הערר נתקבל.
שני כללי היסוד שהביא ביהמ"ש המחוזי היו גם לנגד עיניהם של השופטים שהחליטו לעצור את המשיבים ולדחות את ערריהם. המשיבים הם אכן בחזקת זכאים ומעצרם לא בא כמקדמה לעונש שיושת, אם יושת עליהם. השאלה היא אם חל שינוי בנסיבות מאז שהוחלט לעצור את המשיבים ועד לדיון בעיון החוזר, שינוי שיש בו כדי להצדיק את שינוי ההחלטה, והתשובה לשאלה זו היא שלילית. המשיבים נשארו מסוכנים כשהיו והסיבה להתמשכות הדיון אינה נעוצה בניהול בלתי תקין של המשפט, או מעיכובים בלתי מוצדקים מטעם התביעה. כיוון שכך יש להורות על המשך מעצרם של המשיבים.