תקציר סביר כרך ל"ז חוברת 2

ע.א. 10/88 - עזרא מלכי נגד ויקטור אפללו

*פיצויים בתאונת עבודה(מחוזי ת"א - ת.א. 1774/80 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערער (להלן: מלכי) הוא קבלן לביצוע עבודות לפירוק ולהרכבה של גגות אזבסט ומומחה לנושא זה. הוא קיבל עבודה לפירוק לוחות אזבסט על גג של מפעל בקיבוץ ומסר את העבודה לביצוע לקבלן משנה (להלן: קבלן המשנה). קבלן המשנה קיבל לעבודה את גיסו, המשיב, (להלן: ויקטור) והעסיקו בביצוע העבודה האמורה. לויקטור היתה זו פעם הראשונה שביצע עבודות מסוג זה. ביוני 1979, שעות ספורות לאחר תחילת עבודתו, נפגע ויקטור כאשר לוח שעליו דרך התפורר תחתיו, נפל מגובה של כ-10 מטר ונקבעה לו נכות של %30 לצמיתות.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה אירעה בשל אי שימוש "בלוחות זחילה" בעבודות על הגג וקבע כי האחריות לאירוע התאונה חלה על מלכי ועל כן קיבל את התביעה נגדו. ביהמ"ש מצא "לא בלי היסוס" שיש לייחס לויקטור אשם תורם בשיעור של %20. ביהמ"ש קבע כי הפיצויים המגיעים לויקטור הם אלה : בשל הפסדי השתכרות בעבר כ-30,000 ש"ח,בשל הפסד השתכרות בעתיד כ-98,000 ש"ח, בשל כאב וסבל 20,000 ש"ח. את הפיצויים של הפסדי ההשתכרות ביסס ביהמ"ש על השכר הממוצע במשק, בניכוי של %10 , בהסתמך על כך כי ויקטור הסתבך כבר פעמיים בפליליים ועל כן יש להניח שהוא עשוי להסתבך בפליליים בעתיד, דבר שימנע ממנו התמדה מלאה בעבודה. לאחר שביהמ"ש קבע את סכום הפיצויים הוא ניכה מהם את התגמולים שויקטור מקבל מן המוסד לביטוח לאומי בסך 100,000 ש"ח, ומן התוצאה בסך של 48,000 ש"ח ניכה ביהמ"ש את תרומת הרשלנות בשיעור של %20. שני הצדדים הגישו ערעורים - ערעורו של מלכי נדחה וערעורו של ויקטור נתקבל.
ג. מלכי טוען כי אינו אחראי לאירוע התאונה והאחריות חלה, אם בכלל, על מעסיקו של ויקטור, היינו על קבלן המשנה. מכל מקום, הוא טוען, אם הוא אחראי לאירוע התאונה, יש לייחס לויקטור תרומת רשלנות של %50. באשר לגובה הפיצויים טוען מלכי כי שיעור הניכוי מן השכר הממוצע במשק צריך להיות יותר גבוה וכן הוא טוען נגד סדר הניכוי של שיעור האשם התורם ושל תקבולי הביטוח לאומי. הערעור שכנגד של ויקטור מופנה כלפי תרומת הרשלנות שיוחסה לו ומכל מקום, טוען הוא, שצריך היה לזכותו בשיעור של %25 מסכום הפיצויים הכולל, וזאת לפי הוראות סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי.
ד. ביהמ"ש ייחס למלכי, בתור קבלן ראשי, אחריות לאירוע התאונה הן בשל עוולת הרשלנות והן בשל עוולה של הפרת חובה חקוקה ובכך אין להתערב. מלכי התמחה במשך 17 שנים רצופות בעבודות לפירוק ולהרכבה של גגות אזבסט, היה לו נסיון רב בעבודה זו, והוא חב חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, כלפי ויקטור. ביצוע העבודה ללא הנחת לוחות הזחילה היה שלא כהלכה ובניגוד לרמת הזהירות והמיומנות הנדרשת מאיש מקצוע מיומן וסביר. בשל העדרם של לוחות הזחילה נגרמה התאונה ובכך נתמלאו יסודותיה של עוולת הרשלנות.
ה. ביהמ"ש גם מצא כי מלכי היה "מבצע עבודה" ושפירוק הגג הוא בבחינת "עבודת בניה" כמשמעותה בפקודת הבטיחות בעבודה. על פי תקנה 7 לתקנות הבטיחות בעבודה, הקבלן הראשי נחשב כמבצע הבניה גם אם הוא מסר את ביצוע העבודה לקבלן משנה. אי לכך, על מלכי, כקבלן ראשי, חלה החובה הקבועה בתקנה 70(א) לתקנות שלפיה "נעשית העבודה על גג... אזבסט-מלא או חומר שביר אחר... יותקנו... לוחות זחילה...". קיום הוראת החיקוק האמורה מכוון לטובת העובדים על הגג, וממילא - לטובתו של ויקטור. מנהל העבודה באתר העבודה היה עובדו של מלכי ואם כי לא היה מנהל עבודה
כמשמעות התפקיד לפי דיני הבטיחות בעבודה, הרי נחשב אחרי הכל כ"מנהל העבודה" מטעם מלכי. מכאן שנתקיימו בענייננו גם יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה. טענתו של מלכי כי האחריות חלה על קבלן המשנה אינה מסייעת בידו, שכן קבלן המשנה לא היה בעל דין, וממילא לא היה בידי ביהמ"ש לקבוע את חלוקת האחריות בין השניים. לא היתה כל מניעה שמלכי יפעל לצירופו של קבלן המשנה בדרך של הודעה לצד ג'.
ו. אשר לתרומת הרשלנות - ביהמ"ש ייחס לויקטור אשם תורם בשיעור של %20 "לא בלי היסוס" וביסס את קביעתו על התנהגותו של ויקטור בזמן ביצוע העבודה. לדעת ביהמ"ש המחוזי "ניתן היה לצפות ממנו שלא יהיה זריז יתר על המידה אלא יהיה צמוד אל גיסו (קבלן המשנה)... ויפקח עיניו 7 פעמים לפני שיעשה כל צעד...". לעניין זה יש לקבל את ערעורו של ויקטור. לא ניתן היה לצפות מויקטור, שרק באותו יום החל בביצוע עבודה מסוג זה, שידע לנקוט באמצעי זהירות מתאימים. הוא לא היה בקי בביצוע העבודה, הוא לא קיבל הדרכה בעניין זה, ולא הובאו לוחות הזחילה למקום על מנת להבטיח את שלומו ועל כן אין לייחס לו כל אשם תורם לאירוע התאונה.
ז. באשר לשיעור הניכוי מן השכר הממוצע, של %10 , מחמת החשש להסתבכותו בעתיד של ויקטור בפלילים - אין לקבל את ערעורו של מלכי שביקש לנכות %25 מן השכר הממוצע. כמו כן אין לקבל את ערעורו על קביעת יתרת שנות העבודה בשיעור של 36 שנים. מדובר על הפסד השתכרות בעתיד שהכל בגדר השערות ואין מקום להתערב בהערכותיה ובשיקוליה של הערכאה הראשונה בעניין זה. מאידך, מאחר שערעורו של ויקטור בדבר קביעת האשם התורם נתקבל, הרי שאלת סדר הניכוי הראוי של שיעור האשם התורם ושל תקבולי המוסד לביטוח לאומי אינה עומדת יותר לדיון. יחד עם זאת, יש לציין, שבעניין זה הצדק הוא עם מלכי. במקום שנקבע אשם תורם, יש לנכות את שיעורו מסכום הפיצויים הכולל, בטרם שיופחתו תקבולי המוסד לביטוח לאומי. מכיוון שעם קבלת ערעורו של ויקטור, סכום הפיצוי שהוא יקבל עומד על כ-48,000 ש"ח וסכום זה עולה על שיעור של %25 מסכום הפיצויים, אין צורך לדון במחלוקת בדבר הזכות לקבל את השיעור הזה לפי סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי.

(בפני השופטים: השופט ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד ש. קרינסקי למערער, עו"ד יצחק יהב למשיב. 15.11.90).

ע.פ. 434+444/89 - מאיר ריים ואשר פרג' נגד מדינת ישראל

*הרשעה ביבוא הרואין ומידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 3124/88 - הערעורים נדחו).

א. שני המערערים הורשעו בעבירות שונות הקשורות ביבוא ק"ג הירואין מהולנד לישראל וכן באספקת כמויות שונות של סמים לעד המדינה שלמה מורלי. על פי העובדות קשרו שני המערערים קשר עם מורלי לייבא ארצה את ההירואין, וכנגד תמורה שהובטחה לו, הסכים מורלי לתת את כתובתו שלפיה תשלח החבילה לישראל. החבילה אכן הגיעה לישראל והתגלתה ע"י המשטרה במשרד הדואר. העבירות האחרות מתייחסות לאספקת כמויותקטנות של סם למורלי. את ההרשעה ביסס ביהמ"ש בעיקרו של דבר על עדותו של מורלי, ששימש כעד מדינה והיווה למעשה עמוד התווך לראיותיה של התביעה. לעדותו של מורלי מצא ביהמ"ש ראיות סיוע. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש לריים חמש שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי ולפרג' 7 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. באשר להרשעה - הערעורים מהווים כל כולם השגות על קביעת הממצאים העובדתיים על ידי ביהמ"ש המחוזי ועל מסקנותיו בדבר אמינותם של העדים אשר התייצבו בפניו. אכן, ערעור כזה אין לומר כי דינו להדחות על הסף, שהרי יתכנו מקרים, הגם שחריגים הם ויוצאי דופן, בהם רשאית ואולי אף נדרשת ערכאת הערעור להתערב גם בממצאים
כאלה. ברם, בענייננו אין ליקויים וחריגים בקביעות ביהמ"ש המחוזי שיצדיקו התערבות כזאת. ביהמ"ש נתן אמון בעדותו של עד המדינה והיו לו ראיות סיוע מספיקות לבסס עליהן את ההרשעה.
ג. אשר לעונשים שנפסקו - על עצם המגמה להחמיר עם העוסקים בסחר בסמים, כדי להרתיע מעיסוק זה, עמד ביהמ"ש העליון פעמים רבות. העונשים שגזר ביהמ"ש מתיישבים עם מגמה זו, אף כי אינם מתעלמים לחלוטין מהנסיבות האישיות, וכך אכן ראוי לנהוג. על כן אין לראות את העונש כחמור במידה שתצדיק התערבות. סניגורו של פרג' קבל גם על הפער בין העונשים שהושתו על שני הנאשמים, ואולם במקרה דנן יש להצדיק את הפער בין העונשים שנגזרו. אחידות הענישה היא בדרך כלל נר לרגליו של כל שופט הבא לגזור דינם של עבריינים, אך במה דברים אמורים - בעבריינים שהואשמו כעבירות זהות או דומות, ואשר גם בשאר הנסיבות הרלוונטיות לגביהם אין כדי להצדיק ענישה שונה לכל אחד מהם. בענייננו, עברו של ריים נקי, אין לו הרשעות קודמות, בעוד שלפרג' יש הרשעות קודמות רבות וביניהן הרשעה בשימוש בסם. כמו כן, הסם היה מיועד לפרג', ותרומתו של ריים שדאג לכל הסידורים הטכניים, קטנה מחלקו בפרשה של פרג'. הבדלים אלה מצדיקים את הפער בין שני העונשים.

(בפני השופטים: ד. לוין, אור, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמחה זיו לריים, עו"ד זילברמן לפרג', עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 28.11.90).

ע.פ. 489/89 - שמחה דגמי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד בנסיבות מחמירות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. המערערת היתה מיודדת עם קשיש חולני, בן 84, ידעה אורחות חייו והיתה מבאי ביתו. היא זכתה מהקשיש לתמיכה כספית מדי פעם והשתמשה בכספים לרכישת סמים לעצמה ולידיד שלה בשם עוסמן זיותי. באפריל 1989 נדברה המערערת עם הקשיש לבוא לדירתו וסוכם כי ישאיר דלת דירתו פתוחה. על פי הקשר שקשרה עם ידידה בא זיותי במקומה אל דירת הקשיש, שדדו והרגו. המערערת הורשעה על פי הודאתה בקשירת קשר וביצוע שוד בנסיבות מחמירות ונדונה ל-9 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. אין להכביר מילים כדי להדגיש את חומרת המעשה אשר לא רק תוכנן ובוצע כלפי קשיש נטול הגנה, אלא מדובר במי שנתן אמון במערערת, ואילו היא גמלה לו במעשה מחפיר שאין כמוהו. הסניגור העלה את נסיבותיה האישיות של המערערת אשר מאז גיל 15לא שפר עמה גורלה, היא נאנסה ע"י שלשה גברים, נישאה וחיי הנישואין לא עלו יפה, והילד שנולד מנישואיה גדל בפנימיה. עם הזמן היא התמכרה לסמים והיתה נתונה במידה מסויימת לתלות בשותפה לפשע. ברם, תהיינה הנסיבות האישיות של המערערת קשות ככל שתהיינה, אין בהן כדי להסביר ולהצדיק את המעשה האיום אשר בו הורשעה. הסניגור הדגיש את העובדה, המקובלת גם על ב"כ המדינה ועל ביהמ"ש דלמטה, כי המערערת לא שיערה שמעשה השוד יביא גם לתוצאה קטלנית. ב"כ המדינה אף הוסיפה כי יתכן שהמערערת התחרטה מיד על המעשה או בעיקר על התוצאה. עובדות אלו אך במעט יש בהן להשפיע על גזר הדין, כיוון שלכתחילה היה גם למערערת ברור כי מעשה השוד עלול להתבצע אגב שימוש בכח, וכאשר מדובר בקשיש בן 84 גם תוצאה קטלנית איננה בלתי צפויה .
ג. למותר לחזור ולהדגיש את החומרה המיוחדת שיש לייחס למעשים של עבריינים המנצלים חוסר הישע ויכולת הגנה של קשישים כלפיהם, ומתכננים ומבצעים עבירות שוד ודומות להן. מתרבים המקרים בהם בוחרים עבריינים דווקא קורבנות חסרי ישע ועל אלהמצווה ביהמ"ש להגן. מבחינות אלה העונש שנגזר למערערת אינו חמור יתר על המידה. השאלה היחידה היא אם במקרה של המערערת ראוי להתערב בגזר הדין בהתחשב ביתר
הנסיבות. המערערת מעולם לא הורשעה בפלילים, אף כי היתה מכורה לסמים, וזו העבירה הראשונה שלה, כאשר, לטענתה, נגררה לה עקב תלותה בזיותי. מאז שהיא מרצה את עונשה היא מתפקדת כהלכה בבית הסוהר ודאגתה הכנה והאמיתית היא לבנה המקיים עימה קשר ומבקר אותה מדי שבוע. טרם אפסה התקווה כי המערערת תחזור למוטב. בהתחשב בנסיבות אלה, ובעיקר בהיות העבירה בה הורשעה עבירתה הראשונה, הוחלט להתערב במידת מה בגזר הדין ולהעמיד את עונש המאסר על 7 שנים.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד בני נהרילמערערת, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 5.12.90).

ע.א. 490/90 - קרן אלון קטינה ואח' נגד יהושע אלון

*מזונות(הערעור נדחה בעיקרו).

א. המשיב חוייב במזונותיהם של שלשת ילדיו הקטינים, בסכום של 650 ש"ח לחודש החל ביום 1.12.89, כאשר הסכום צמוד למדד של דצמבר 1989. המערערים טוענים כי קופחו בכך שלא זכו בשיעור מזונות גבוה יותר. ביהמ"ש המחוזי ביסס הכרעתו על הכנסתו של המשיב בשיעור של כ-2,200 ש"ח לחודש, הביא בחשבון שהוא משלם את המשכנתא שרובצת על דירת המגורים, וכי כל המשפחה, היינו המשיב, האם ושלשת המערערים ממשיכים להתגורר באותה דירה. צרכי הילדים למזונות נקבעו לפי הנדרש בכתב התביעה בשיעור של 500 ש"ח ; 200 ש"ח נקבעו כהוצאות נוספות ו-200 ש"ח הוערכו כחלקם של המערערים בהוצאות הבית. האם, המשתכרת גם כן, חייבת לשאת בחלק ממזונות הילדים, שהרי מדין צדקה שווים האב והאם. לאור שיקולים אלו הגיע ביהמ"ש לסכום של 650 ש"ח. קיצבת הילדים של הביטוח לאומי תשולם לאם. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. טענת המערערים היא כי לא היה מקום לחייב את האם במזונות, שהרי לא היתה צד לתביעה. טענה זו אינה משפיעה על התוצאה. אכן אין בפנינו חיוב של האם שלא היתה בעל דין, אך ביהמ"ש דן בחובות האב וחישב חלקו של האב למזונות על יסוד חלוקת החובות בין האם לאב, היינו, תוך הבאה בחשבון שגם האם חייבת בנשיאה בנטל. על כן, אין לראות את מסקנתו של ביהמ"ש כחריגה מסמכותו. עוד נטען כי המשיב, הגר בדירה, חייב לשאת בהוצאות הבית. ביהמ"ש לא התייחס לשאלה זו, המובנת מאליה, מאחר ודן רק במזונות המערערים. אולם, לא היה בהכרעתו כדי לשחרר את האב מן החובה לשאת בהוצאות הבית כחלקו: מתוך 600 ש"ח הוצאות החזקת הבית, עליו לשאת כחלקו ב-300 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלמה שרשבסקי למערערים, עו"ד משה דרורי למשיב. 9.12.90).

בג"צ 1407/90 - מנשה נבעה נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

התערבות בפסיקת בי"ד לעבודה. תחולת הסכם קיבוצי לגבי עובדים בבתי חולים על עובד קמ"ט בריאות ברצועת עזה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותר עובד כאמרכל קמ"ט (קצין מטה) בריאות במינהל האזרחי בעזה משנת 1977. הוא דרש להחיל עליו הסכם קיבוצי שנחתם ב-1979 בין ממשלת ישראל ובין ההסתדרות הכללית החל על "עובדי מינהל ומשק, כוחות עזר ומדריכים בריפוי בעיסוק... קבועים, זמניים וארעיים בבתי חולים ממשלתיים...". העותר טען כי למרות היותו, על פי תיאור תפקידו הרשמי, איש הקמ"ט, הרי שלמעשה, בפועל, הוא מבצע עבודת אמרכל בבית חולים בעזה. הממונים על העותר מטעם המשיב השני (משרד הבריאות) לא הכירו בתביעתו וטענו כי אין לראות בעותר משום "עובד בית החולים" שהסכם הקיבוצי חל עליו. העותר פנה לביה"ד לעבודה וביה"ד האיזורי קיבל את תביעתו. המדינה ערערה לביה"ד האיזורי לעבודה והערעור נתקבל בהסתמך על שני נימוקים עיקריים : ההסכם הקיבוצי חל על "בתי
חולים ממשלתיים" ויש לפרש מונח זה כמכוון אל בתי חולים בישראל בלבד וביה"ח בעזה אינו נמנה עליהם ; גם אם חל ההסכם הקיבוצי על האיזורים - עדיין אין הוא חל על העותר מאחר והוא נחשב לעובד משרד הבריאות בשטחים ואיננו נחשב לעובד בית החולים. עתירתו של העותר לבג"צ נדחתה.
ב. הפרשנות של הסכמים קיבוציים היא בתחום מומחיותו המיוחדת של ביה"ד לעבודה, ובג"צ יתערב בהחלטות ביה"ד הארצי בכגון דא רק אם מדובר בנקודה בעלת חשיבות כללית ועקרונית, ואם משתכנע ביהמ"ש כי פסה"ד לוקה בטעות משפטית בולטת ודרישות הצדק מחייבות את תיקונה. אפילו ישנן פנים לכאן ולכאן בפירוש הסכם העבודה, לא ייטה בג"צ להתערב בהחלטת ביה"ד הארצי, שכן אין בג"צ יושב כבימ"ש לערעורים על מערכת בתי הדין לעבודה.
ג. מסקנות ביה"ד הארצי לעבודה בענייננו אינן נראות מוטעות על פניהן. אשר לפירוש המונח "בית חולים ממשלתי" בהסכם הקיבוצי - מתקבל מאד על הדעת שכוונת הצדדים היתה לבתי חולים ישראליים בלבד. זאת במיוחד כאשר מסתבר כי קיימים הסכמים מיוחדים החלים על עובדים ישראליים בשטחים, ושעל פיהם מוענקות לעובדים אלה הטבות שונות בקשר לעבודתם באיזורים אלה והעותר גם הוא זכאי להטבות אלה. כיום אין בנמצא אף עובד מינהל ישראלי בשטחים הזוכה להטבות על פי ההסכם הקיבוצי נושא העתירה. אשר לקביעה שאין העותר "עובד בית החולים" - ברור שנעשתה הבחנה בהסכם בין עובדים בבתי החולים ממש שרק עליהם חל ההסכם האמור, ובין עובדים מינהליים הממלאים תפקידי פיקוח, ואין למצוא דופי במסקנת ביה"ד הארצי שיש לשייך את העותר לקטיגוריה השניה.

(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד ש.אורנשטיין לעותר, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבים. 10.12.90).

ע.א. 700/87 - מוסדות חינוך חב"ד בירושלים נגד שלום לבנטל ואח'

*סירובו של ביהמ"ש המחוזי לדחות דיון משפטי כאשר שני הצדדים טעו וסברו כי הוזמנו לקדם דיון ולפיכך לא הביאו ראיות(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נתקבלו).

א. המשיב השני (להלן: הבנק) משך באפריל 1987 שיק בנקאי על סך 150,000 דולר לפקודת נפרע בשם קרויז (להלן: השיק), לפי בקשת המשיב (להלן: לבנטל) אשר הפקיד את הכספים לכיסוי משיכת השיק. עוד באותו יום הוסב השיק, בנסיבות שאינן ברורות כל הצורך, למערערת, כאשר ההיסב נעשה בחתימה המתיימרת להיות חתימת הנפרע קרויז. כעבור שלשה ימים ביקש לבנטל מהבנק לבטל את השיק, באשר, לטענתו, השיק נמסר לשליח על מנת שיעבירו לנפרע בארה"ב והוא אבד ולא הגיע ליעדו. הבנק חשש מפני כפל תביעות: גם תביעה שטרית ע"י המערערת, וגם תביעה מצד לבנטל, ולפיכך פנה הבנק לביהמ"ש המחוזי בבקשה לטען ביניים, על מנת שביהמ"ש יכריע בזכויות הטוענים. לקראת הדיון הוגשו הודעות פרטים, וביום הדיון הופיעו הצדדים ללא עדים וללא ראיות, מאחר וסברו בטעות, שהישיבה מיועדת לדיון מקדמי. משהוברר לצדדים שהדיון נקבע לשמיעת ראיות, ביקשו את דחיית הדיון, אך השופט לא נעתר לבקשה והורה לצדדים לסכם על אתר. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים קבע השופט שלא הונחה תשתית ראייתית עובדתית לטיעוני הצדדים, ובמצב דברים זה החליט כי אף אחד מן הצדדים (המערער ולבנטל) לא יוכל לתבוע מהבנק ; כי השניים יוכלו לתבוע זה את זה בינם לבין עצמם ועל פי תוצאות ההתדיינות המשפטית העתידית יוכל הזוכה לתבוע את הבנק. שני הצדדים ערעורו על פסה"ד כאשר כל אחד מהם טוען כי היה מקום לדחות את הדיון על מנת לאפשר הבאת ראיות, ולחילופין טוען כל אחד מהם שגם ללא הבאת ראיות היה על ביהמ"ש לחייב את הבנק לשלם לו את הסכום של 150,000 דולר. הערעורים נתקבלו.

ב. התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש יש בה כדי לדחות את ההכרעה בסכסוך להתדיינות נוספת בין המערער ללבנטל, ולאחר מכן עוד יצטרך הזוכה מביניהם לתבוע בתביעה נוספת את הבנק אשר תוצאת הדיון ביניהם לא תהווה מעשה בית דין לגביו. יש בכך כדי להאריך את ההתדיינויות ולהחטיא את עיקר מטרתו של הליך טען ביניים. יתכן שהיה מקום שביהמ"ש יחליט על מי מהטוענים לפתוח בהבאת ראיות ובהחלטה בעניין זה היה גם כדי להכריע את הדין לטובת אחד משני הטוענים, ואולם דברים אלה נאמרים רק דרך אגב, שכן בנסיבות המקרה המיוחדות, כשברור שהיתה טעות משותפת ובתום לב של כל הצדדים לדיון בדבר יעוד הישיבה, ראוי היה שביהמ"ש ידחה את הדיון למועד אחר, תוך חיוב הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. ב"כ הבנק, על אף שבטיעוניו בערעור תמך בפסה"ד, הרי בעת הדיון בערכאה הראשונה תמך גם הוא בבקשה לדחיית הדיון למועד אחר. לפיכך יש להחזיר את התיק לערכאה הראשונה לדיון לגופו של עניין, כאשר המערערת ולבנטל חוייבו בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. גן צבי למערערת, עו"ד ע. לוינסקי לבנק, עו"ד בני סלע ללבנטל. 12.12.90).

ע.א. 481/86 - רנה אסתר פיגין נגד מנהל מס שבח מקרקעין חיפה

*חיוב במס שבח של הפרשי הצמדה שנצברו לאחר שנחתם הסכם המכירה(מחוזי חיפה - ע.מ.ש. 84/85 - הערעור נדחה).

א. המערערת התקשרה בהסכם לביצוע עיסקת קומבינציה עם חברה קבלנית (להלן: החברה). על פי ההסכם התחייבה המערערת להעביר לחברה את הזכויות בחמש שישיות מקרקע שבבעלותה ובתמורה התחייבה החברה לבנות עבור המערערת קוטג' וכן לשלם למערערת סכום של 74 מליון ש"י. ההסכם נחתם ביום 13.12.84. סעיף 4 להסכם קבע כי על החברה לשלם את הסכום של 74 מליון ש"י במועדים ובתנאים כדלקמן: "כל התשלומים... יהיו צמודים עד ליום 16.12.84 למדד המחירים לצרכן... החל מיום 16.12.84 ואילך יהיו כל התשלומים האמורים לעיל, בתוספת הפרשי ההצמדה למדד... צמודים לשער היציג של הדולר של ארה"ב... ביום 13.12.84, שיהווה בכל מקרה את שער הדולר הבסיסי...". המחלוקת בין הצדדים הינה באשר למהותו של הסכום המתקבל מעליית המדד שבין 13.12.84 לבין 16.12.84. לטענת המערערת מהווה סכום זה הפרשי הצמדה עתידיים שאינם מהווים חלק מן התמורה ואינם חייבים במס שבח, והמשיב סבר כי סכום זה הינו חלק מן התמורה הכספית החייבת במס שבח. וועדת הערר קיבלה את עמדתו של המשיב כשהיא תומכת את החלטתה בנוסח סעיפי ההסכם, ממנו למדה כי מטרת הצדדים היתה להצמיד את התמורה לשער הדולר של ארה"ב ואילו תוספת המדד מהווה חלק מן התמורה ונועדה לתת ביטוי לירידת ערך הכסף בחודש נובמבר. הערעור נדחה.
ב. שווי המכירה של נכס הינו "שווי ביום המכירה" של הזכות במקרקעין כאמור בחוק. על פי תיקון החוק משנת 1980 "יום המכירה" הינו היום בו קיבל ההסכם בין הצדדים תוקף משפטי מחייב. טענתה העיקרית של המערערת הינה כי כל הפרשי ההצמדה שחושבו על פי ההסכם, נצברו כולם לאחר "יום המכירה" ולפיכך אינם מהווים חלק מ"שווי המכירה". המערערת הסתמכה על פס"ד שבו נקבע כי "כל אותם סכומים ששולמו לפני יום המכירה בין אם הם מהווים קרן ריבית או הפרשי הצמדה יש לכללם בשווי המכירה בסכומם הנקוב; ואילו סכומים המשתלמים לאחר יום המכירה אין לכלול את הריבית והפרשי הצמדה המצטברים ומתווספים להם לגבי התקופה שלאחר יום המכירה". וועדת הערר נתנה דעתה להלכה זו אך קבעה כי "הלכה זו מתייחסת - במקרה הנוכחי - להצמדה הדולרית... של ההסכם... אך אין ליישמה לתוספת בגין המדד... וזה מכיוון שאין בתוספת זו אלא קביעת ערך התמורה הכספית בתאריך כריתת ההסכם, שהינו תאריך המכירה". המערערת טוענת כי קביעה זו של וועדת הערר מסייגת את ההלכה האמורה
להפרשי שער דולריים בלבד, אך אין בטענה זו מאומה. זאת משום שכאשר קבעה הוועדה כי הסכום הנוסף בגין ההצמדה למדד הינו חלק מן התמורה בתאריך כריתת ההסכם - תאריך המכירה - ממילא לא יכול סכום זה לבוא בגדר "סכומים שנצברו לאחר תאריך המכירה".
ג. בפי המערערת טענה נוספת והיא כי הצדדים להסכם זכאים לבחור לעצמם כל סוג או שיטת הצמדה כראות עיניהם ושיטת ההצמדה אינה משנה את מהותם של הפרשי ההצמדה. בכך צודקת המערערת, ואולם מקריאת ההסכם עולה כי ההצמדה לשער הדולר תהיה "באופן שהתשלומים הנ"ל יוגדלו... לעומת שער הדולר ביום 13.12.84...". מכאן שבתקופה שבין ה-13.12.84 לבין ה-16.12.84 תוצמד התמורה הן למדד המחירים לצרכן והן לשער הדולר, ולא זו בלבד אלא שהפרשי ההצמדה למדד המחירים שחושבו כאמור יוצמדו אף הם רטרואקטיבית לשער הדולר. מתוך כך הסיקו חברי וועדת הערר כי "האמור... בדבר ההצמדה הדולרית, מצביע על כך, שהצדדים התייחסו לתוספת בשל המדד, כחלק מהתמורה עצמה, כי הרי אחרת אין להבין את הצמדת התוספת הנ"ל לדולר של ארה"ב". קביעה זו נכונה היא. אילו היו הצדדים קובעים כי התמורה תוצמד למדד מתאריך 13.12.84 ועד ליום 16.12.84 ומאז ואילך יוצמדו התשלומים לשער הדולר כאשר השער הקובע יהיה השער ביום 16.12.84, יתכן שהיה מקום לטענת המערערת באשר לחופש הצדדים לקבוע את מנגנון ההצמדה. העובדה שלא כך קבעו, היא הנותנת שלא זו היתה כוונתם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ב. פרידמן למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 18.12.90).

בג"צ 5319/90 - תנועת "כך" נגד מפקד המחוז הדרומי של המשטרה

*דחיית עתירה כאשר העותרת לא גילתה בעתירה את מלוא העובדות הנוגעות לעתירה(העתירה נדחתה).

א. ביום 5.12.90 הוגשה לבג"צ עתירת תנועת "כך" המבקשת לצוות על המשיב לאשר לה קיום אסיפה מול בנין הטלביזיה בירושלים ביום 6.12.90 אחה"צ, כדי להפגין נגד "התקשורת הממלכתית העויינת", ביום ה-30 להירצחו של הרב מאיר כהנא. לגירסת העותרת דחה המשיב שלא כדין את הבקשה לקיום האסיפה בזמן ובמקום האמורים. מחמת דחיפות העניין נקבעה העתירה לשמיעה כבר ליום המחרת, ומשהתייצבה ב"כ המדינה לדיונים עלו עובדות, שגם העותרת אינה חולקת עליהן, אשר זכר אין להן בעתירה, הגם שהן שייכות לעניין והיתה חובה לגלותן.
ב. מסתבר כי ביום 23.11.90 הגישה העותרת למשיב שתי בקשות הנוגעות ליום 6.12.90: האחת לקיום תהלוכה במסלול העובר, בין היתר, ליד בנין הטלביזיה והשניה לקיום אסיפה בכיכר הידועה כ"ככר יזכור" ליד התחנה המרכזית בירושלים. לשתי הבקשות האלה נתן המשיב אישור לקיומן תוך הגבלות מסויימות קלות ערך. ביום 28.11.90 הוגשה למשיב בקשה נוספת, שלישית במספר, לקיום אסיפה ליד בנין הטלביזיה, ולה סירב המשיב והודעה על כך נמסרה לעותרת ביום 2.12.90. נימוקי הסירוב כללו, בין היתר, את החשש כי האסיפה תשבש ותמנע את הכניסה לבנין הטלביזיה והיציאה ממנו, וכן כי ליד בנין הטלביזיה אין רחבה מתאימה לאסיפה המבוקשת ועוד נימוקים כיוצא באלה. כל ההשתלשלות המפורטת האמורה לא מצאה כל זכר בעתירה ומסיבה זו בלבד דינה של העתירה להידחות.
ג. כבר נאמר ע"י בג"צ פעמים אין ספור כי מי שמבקש סעד בבג"צ, חובה עליו לגלות את כל העובדות והפרטים המלאים שיש להם שייכות ונגיעה לנושא הדיון. את זאת העותרת לא עשתה, ואיש לא יחלוק כי בהתחשב במהות ונושא העתירה הפרטים שהעותרת לא גילתה הם רלבנטיים לדיון. מהעתירה כפי שהוגשה מתקבלת אך תמונה כאילו לבקשה שסורבה לא קדמו כל בקשות אחרות וקודמות באותו נושא ולגבי אותו תאריך. מעבר
לנדרש יצויין כי "ככר יזכור", שם תתקיים האסיפה על פי אישור שניתן, מצוייה בקירבת מקום לבניין הטלביזיה, ואין גם למצוא פגם בשיקולי המשיב כי מחמת נתוני המקום שמצטרפים ליתר הנתונים, החשש להפרעות בשעות העבודה העמוסות ביותר בבנין הטלביזיה, והיות כוחות משטרה עסוקים אותו זמן באבטחת התהלוכה והאסיפה שאושרו, אין אפשרות להיעתר לבקשה הנוספת.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. מר נועם פדרמן לעותרת, עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 6.12.90).

בש"פ 4988/90 - עזיז תומא נגד מדינת ישראל

*סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לצוות על איסור יציאה מהארץ של נאשם שהוגש נגדו כתב אישום, למרות שלא נתבקש מעצרו של הנאשם(הערר נדחה).

א. בהחלטה ממאי 1989 שיחרר בימ"ש השלום בחיפה את העורר ממעצרו תוך שהוא מצווה על הפקדת דרכונו ועל איסור יציאתו מן הארץ. משחלפו מעל ל-180 ימים מיום השחרור בערובה וטרם הוגש כתב אישום, הגיש הסניגור לאותו בימ"ש בקשה לשחרר את המבקש מתנאי הערובה, וזאת בהסתמך על הוראות סעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי. בהחלטתו מיום 26.9.90 נעתר בימ"ש השלום לבקשה, ציווה להחזיר לעורר את דרכונו ולהסיר את הצו האוסר על יציאתו מן הארץ. לאור החלטה זו ובהסתמך על כך שעוד לפני שניתנה ההחלטה הוגש ביום 17.6.90 כתב אישום נגד העורר, פנה ב"כ התביעה לביהמ"ש המחוזי בנצרת, בו הוגש כתב האישום, בבקשה "למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ" נגד המבקש. הסניגור התנגד לבקשה על יסוד נימוק אחד ויחיד, לפיו אין ביהמ"ש מוסמך להיעתר לבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ, אלא אם זו הוגשה אגב דיון בדבר שחרור בערובה, על פי הוראת סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת חוסר הסמכות מן הטעם שהבקשה הוגשה במסגרת תיק פלילי שבו הוגש כתב אישום כדין. השופט קיבל את הבקשה וציווה על עיכוב יציאת העורר מן הארץ והפקדת דרכונו. הערר נדחה.
ב. ב"כ המבקש חוזר על הטענה שהעלה בביהמ"ש המחוזי ואילו ב"כ המשיב טוען כי אין להגביל את המדינה, מלבקש לצוות על איסור יציאתו של נאשם מן הארץ, וזאת כאלטרנטיבה לבקשת מעצרו. לטענת ב"כ המדינה אין מניעה לכך שכן העורר הינו עתה בחזקת נאשם שהוגש נגדו כתב אישום. טענה זו של המשיבה יש לקבלה. כל שביקשה התביעה מביהמ"ש המחוזי היה להפעיל את סמכותו, לפי הוראות סעיפים 33(ב) ו-44 לחוק סדר הדין הפלילי באופן ישיר ולא במסגרת בקשת מעצר. גם ב"כ המבקש הסכים כי לא היתה כל מניעה שהמדינה תבקש, לאחר שהוגש כתב אישום, לעצור את העורר עד תום ההליכים, ואין לבוא בטרוניה עם המדינה אשר ביקשה להשיג את מטרת המעצר בדרכים שפגיעתם בחירותו של העורר חמורה פחות, ולא היתה כל מניעה שהשופט יעתר לה.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד חורי מועין לעורר, עו"ד משה גולן למשיבה. 10.12.90).

בג"צ 2167/90 - מיקרונט בע"מ נגד משרד החינוך והתרבות ואח'

*פסילת הצעה במכרז שלא כדין(העתירה נתקבלה).

א. עניינה של העתירה במכרז של משרד החינוך לאספקת 1500 מערכות מסופונים, במסגרת המדיניות להפיץ מסופי מחשב ניידים לידי הבודקים את בחינות הבגרות. העותרת, המשיבה השלישית (להלן: אלקסון), והמשיבה הרביעית (להלן: לומן) יחד עם אחרות נתבקשו להציע הצעות במסגרת המכרז. העותרת הגישה הצעה ובה שתי אופציות: האחת למסופון הידוע כמסופון 880 ואחת למסופון 980. ביום 30.1.90 קיבלה העותרת מכתב ממשרד החינוך, שלפיו קבעה וועדת המשנה של וועדת הרכישות של משרד החינוך, כי ההצעה למסופון 980 תעבור לשלב ב'. כן נאמר בהודעה כי מאחר שהצעת המחיר
שהוגשה גבוהה, על העותרת להעביר הצעות מחיר חדשות. לאחר מכן קיבלה מכתב חדש שלפיו קבעה וועדת הרכישות כי הצעת העותרת למוסופון תעבור לשלב ב'. בבירור טלפוני הוברר לעותרת כי ההודעה הראשונה שרק מסופון 980 עבר לשלב ב' היתה מוטעית, והיא הגישה הצעת מחירים מתוקנת לגבי שתי החלופות. בסוף מרץ 1980 קיבלה העותרת הודעה כי הצעתה למכרז נדחתה. הוברר לעותרת, באופן לא פורמלי, כי בסופו של דבר הצעתה בעניין מסופון 880 לא עברה לשלב ב' של המכרז וכלל לא נשקלה בוועדה אשר הכריעה בתוצאות המכרז.
ב. כמסתבר, וועדת משנה מקצועית שהוקמה ע"י וועדת הרכישות קבעה קריטריונים לבדיקה ראשונית של ההצעות ועל פיהם, כדי לעבור לשלב ב' של המכרז, היה על כל הצעה לעבור מבחן איכות ולקבל במבחן זה ציון משוקלל של 70. קריטריונים אלו נקבעו לאחר שההצעות במכרז הראשון כבר היו בפני הוועדה. הצעת מסופון 880 קיבלה בבדיקה הראשונית 69.5 ציון משוקלל ולפיכך לא עברה לשלב השני. לאחר שנתקבלו הצעות המחיר החדשות, נקבע שאלקסון היא הזוכה במכרז בהיותה ההצעה הזולה ביותר. חברת לומן עתרה אז לבג"צ בעתירה בה תקפה את הליכי המכרז ובעיקר את שלב ב' שבו. בעת הדיון הקודם בבג"צ גילה ביהמ"ש דעתו נגד ההליך כפי שננקט ע"י משרד החינוך, והבהיר כי גורלו של המכרז צריך היה להיות מוכרע על פי ההצעות והנתונים שהיו בפני משרד החינוך על פי ההצעות המקוריות, ואז הצעת לומן היתה יותר טובה מהצעת אלקסון. אולם, בעת הדיון בבג"צ הקודם השתלשלות האירועים היתה כזו שחברת אלקסון כבר פעלה על סמך ההודעה כי היא הזוכה במכרז, ובהתחשב בכך ועל פי המלצת ביהמ"ש הגיעו לומן ואלקסון להסכם פשרה שעל פיו יספקו כל אחת מהחברות מחצית מהנדרש במכרז. העותרת לא הוזמנה לדיון בבג"צ הנ"ל ולא היתה צד בו, ומה שהוסכם בו לא היה על דעתה.
ג. העותרת טוענת כי לא היה מקום להחליט במכרז בדרך של שני שלבים, כך שמלכתחילה צריך היה לשקול את כל השיקולים במשוקלל, כולל הצעת המחיר, ולאור זאת הצעת מסופון 880 עמדה בתנאי המכרז וצריך היה לשקלה על פי כל נתוניה ולא לנפותה מהמכרז. טענות אחרות של העותרת נוגעות למשקל שניתן לנתונים השונים וכן שמרכיבי ההערכה ומשקלם, וכן ציון הסף של 70, נקבעו רק לאחר שהוגשו ההצעות למכרז, ולאחר שבדיקות נתונים לצורך מתן הציון כבר נערכו, כך שבידי משרד החינוך היתה כבר האפשרות להעריך כיצד ישפיע הרכב כזה או אחר של הציון על דירוג ההצעות. כמו כן קביעת ציון הסף נקבע תחילה באופן שונה ואחר כך שונה, ואילו היו הולכים לפי הקביעה הראשונה היתה הצעת מסופון 880 עוברת את הציון של 70. העתירה נתקבלה.
ד. טענות העותרת הן כבדות משקל וייתכן מאד שבהסתמך עליהן היה מקום לבטל את פסילת הצעת העותרת לגבי מסופון 880, אפילו אם לא עמדה בציון הסף של 70. ברם, אם לוקחים בחשבון את העובדה שאמות המידה שונו וההסבר לכך אינו יכול לעמוד, הרי שלפי המרכיבים הראשוניים שנקבעו עברה הצעת מסופון 880 את הסף של 70 נקודות. אם עברה העותרת את ציון הסף כאמור הרי זכאית היתה כי הצעתה ביחס למסופון 880 תזכה במכרז. מכאן כי גם אילו היו הצעות המכרז נבדקות לפי שלב א' ללא הסיבוב השני וגם אילו היתה עוברת הצעת מסופון 880 לשלב ב', בכל המקרים היא היתה זוכה במכרז.
ה. נטען כי אין העותרת זכאית להושטת סעד בשל השתהות בהגשת עתירתה. ברם, לפי השתלשלות העניינים, פניית העותרת למשרד החינוך והשהיית משרד החינוך את התשובות לעותרת, וכיוצא באלה נסיבות, אין לומר כי העותרת השהתה את עתירתה לבג"צ ואין לפסול את עתירתה מחמת השהייה.
ו. עם הגשת העתירה הוצא צו ביניים האוסר על משרד החינוך לנקוט פעולות כלשהן לביצוע המכרז ותוצאותיו. צו זה צומצם בהסכמת ב"כ העותרת ל-900 מסופונים, ואילו לגבי 600 מסופונים, שאותם כבר הספיק משרד החינוך להזמין אצל אלקסון ולומן, נקבע
שהצו לא יחול. טוענות חברות לומן ואלקסון כי גם לגבי 900 המסופונים הנותרים הן פעלו לצורך מימוש התחייבותן, כבר פנו אל החברות בחו"ל המספקות את המסופונים על אביזריהם וכן השקיעו הוצאות וזמן לצורך ביצוע התחייבותן, ועל כן אין להחזיר עתה את הגלגל אחורנית. טענות אלה אין לקבל. פסה"ד שניתן בבג"צ הקודם, על יסוד ההסכמה שהושגה שם בין הצדדים, אין בו כדי לחייב את העותרת אשר לא היתה צד לדיון שם ונבצר ממנה להביא בו את טענותיה. המשיבים ידעו, ובוודאי היה עליהם לדעת, את העניין שיש לעותרת במכרז ובתוצאותיו והיו צריכים לעשותה צד באותה עתירה. משלא עשו כן אין לשעות לטענת המשיבים שבינתיים נעשו דברים בהסתמך על פסה"ד בעתירה הקודמת. ככל שהדבר נוגע לעותרת, להבדיל מהיחסים בין המשיבים בינם לבין עצמם, ווין בפסה"ד בעתירה הראשונה כדי להוות מחסום לאכיפת המגיע לעותרת.
ז. העותרת מבקשת לחייב את המשיבים לפצות אותה בגין 600 המסופונים שסופקו ע"י האחרים. אכן, לבג"צ סמכות לפסוק פיצויים, כשהוא דן בעניין מכרז ומתברר שהליכי המכרז היו פסולים, אך בכל מקרה ומקרה מתעוררת השאלה אם העילה לפסוק פיצויים ושיעורם של הפיצויים הראויים נתלבנו די הצורך, קודם שיחליט ביהמ"ש לחייב בתשלום פיצויים. רק במקרים חריגים יטה בג"צ לפסוק פיצויים במקרה של הליכי מכרז פסולים. בענייננו, היריעה המלאה הנוגעת לעניין לא נפרשה, ואין בפני בג"צ נתונים מספיקים שעל פיהם יוכל לקבוע את גובה הפיצוי. ראוי איפוא שעניין זה יוותר לדיון בערכאה המתאימה בתביעה מיוחדת, אם העותרת תמצא לנכון להגיש תביעה כזאת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד יאראק ועברון לעותרת, עו"ד בלס למשרד החינוך והתרבות, עו"ד אלבק לאלקסון, עו"ד א. מנור ללומן. 28.11.90).

ע.פ. 314/89 - פיפו חסון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בנסיון לאונס וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 217/88 - הערעור נדחה).

א. באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, ניצבה המתלוננת עם ידיד בשולי הדרך בשיכון סלע בנתניה. המערער, מכרם של השניים, עבר במקום כשהוא נוהג ברכבו ונשאל אם הוא יוכל להסיע את המתלוננת לנתניה. המערער נענה לבקשה, אך משנכנסה המתלוננת למכונית ביקש ממנה שתוריד את גב המושב למצב של תנוחת שכיבה, מחשש, כביכול, שמא תבחין אשתו שהוא מסיע במכוניתו בחורה זרה, כאשר מדובר במתלוננת המוכרת כאשה המשרכת דרכיה ומשתמשת בסמים. לאחר נסיעה שהתמשכה לאורך זמן, מצאה המתלוננת עצמה לפתע מתנערת ממצב של נים ולא נים, שהיתה שרויה בו, והנה היא נמצאת במקום שומם ומבודד במרחב שכולו חולות וקוצים. על פי עדותה ניסה שם המתלונן לאנוס אותה, אך לאחר אמתלאות שונות הצליחה להימלט מן המקום כשהיא משאירה את התיק שלה ואת הקבקבים שלה בתוך המכונית. היא מצאה בדרכה שוטרים ואז נעצר המערער. הוא מסר גירסאות שונות באשר לאירוע, אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתה של המתלוננת כי המערער ניסה לאנוס אותה, הרשיעו בעבירה של נסיון לאונס וגזר לו שנתיים מאסר שמתוכן שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - על פי כל הנתונים, כולל גירסת המתלוננת, הנסיבות שבהן נמצאה ע"י אנשי המשטרה והודעתה המיידית לשוטרים, המצב בו נמצא המערער ע"י השוטרים וגירסאותיו השיקריות, כל אלה מביאים למסקנה כי בדין הורשע המערער בעבירה של נסיון לאינוס. לחילופין מופנה הערעור גם כלפי מידת העונש, אך גם ערעור זה יש לדחות. המערער רשם לחובתו במרוצת השנים רצף של עבירות מעבירות שונות, בכללן עבירות רכוש ועבירות אלימות, ובעבר הרחוק גם מעשה מגונה בילדה. חרף זאת סבור
הסניגור כי ראוי להקל עם המערער שנישא בינתיים ונולדו לו ילדים וכן פתח עסק ומפרנס את משפחתו בכבוד. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכל אלה ואם גזר את דינו במתינות כזו, חרף חומרת המעשה, הרי זאת משום שהתחשב במידה הראוייה גם בנימוקים אלה ואין מקום להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 11.12.90).

ע.פ. 606/89 - רוני בן שושן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה ביריה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער ירה מספר יריות בקורבנו ופצעו בבטנו, אך מזלו של הקורבן הוא שהדבר לא הסתיים במותו. המערער הורשע בעבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה והחזקת נשק שלא כדין ונדון ל-10 שנים מאסר, כשהמאסר יהיה מצטבר "לכל עונש אחר שהוטל עליו". בדברים אלה התכוון השופט לעובדה שמשפטו של המערער התנהל בעת שריצה עונש מאסר שנגזר עליו בתיק קודם. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. אין ספק שהעונש חמור, אלא שהיו במקרה הנדון נסיבות חמורות במיוחד שהצדיקו עונש זה. מדובר כאן במעשה שהיה פרי תכנון מפורט בדם קר ובשיקול דעת. המערער המתין לקורבנו שעות ארוכות כאשר בכוונתו לחסלו. המערער אף התפאר והדגיש כי ביצע את מעשהו כשפניו גלויות כדי שקורבנו בשעת הפגיעה ידע מי הוא זה הפוגע בו. כל אלה מצביעים על אופיו הרצחני של המערער. כמו כן, למערער עבר עשיר ומגוון של עבירות הכוללות עבירות אלימות ובצדק מציין השופט כי עברו של המערער מזה וחומרת העבירות מזה מעידות עליו כי הינו עבריין מועד שנשקפת ממנו סכנה חמורה לציבור. הסניגורית הפנתה לנסיבותיו האישיות של המערער וציינה כי צבירת העונשים שעליה ציווה השופט מחמירה עמו יתר על המידה. ברם, לאחר שקילת כל הנסיבות המסקנה היא שאין להתערב בעונש שנגזר. כל הנסיבות היו בפני ביהמ"ש המחוזי והוא הביאן בחשבון. אין גם פגם בכך שהשופט ציווה כי העונש בתיק זה יהיה מצטבר לעונש שנגזר בתיק קודם שהתייחס לעבירות סמים, ואין כל סיבה שתהיה חפיפה בין העונשים שבשני התיקים .

(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד שלו למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 5.12.90).

בש"פ 5155/90 - מדינת ישראל נגד עלי אבו רמאדן וחאלד אבו רמאדן

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים - הרואין)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).

א. שני המשיבים, יחד עם שלשה נאשמים אחרים, הואשמו בעבירה של החזקת 8 ק"ג הירואין וכ-1.5 ק"ג חשיש. כתב האישום הוגש ביום 6.12.89 והמדינה ביקשה מעצר כל 5 הנאשמים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את שני המשיבים עד תום ההליכים ואילו שלשת האחרים שוחררו בערבות. ערר המדינה לגבי שחרורם של שניים משלשה אלה נדחה. התוצאה היא ששני המשיבים נמצאים עדיין במעצר ואילו השלשה האחרים משוחררים בערובה. השנה מיום הגשת כתב האישום עומדת להסתיים, כאשר בפועל נעצרו המשיבים עוד בנובמבר 1989. המדינה ביקשה להאריך את המעצר בשלשה חודשים נוספים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. על פי האמור בבקשה נקבעו תאריכים רבים למשפט ובוטלו. לאורך כל הדרך לחצו שני הצדדים להחשת המשפט, ע"י פניות חוזרות לקביעת תאריכים ולהקדמת הדיון. הסניגוריה, לא רק שלא ניסתה לעכב את שמיעת המשפט, כפי שקורה לעיתים, אלא תמכה במאמצי התביעה בפניות הנ"ל ואף יזמה פניות משלה. בשלב מסויים של ההליכים המוקדמים, ביקשה הסניגוריה מהשופט כי יפסול
עצמו והשופט ראה טעם בבקשה ונעתר לה ופסל את עצמו. ממילא הועבר המשפט לשופט אחר והחל מחדש חיפוש אחרי תאריכים פנויים. זה גרם לדחיות נוספות והתוצאה היא כיום, כ-13 חודשים לאחר שהמשיבים נעצרו, ושנה לאחר שהוגש כתב האישום, טרם עלה העד הראשון על דוכן העדים. כרגע קבועים לשמיעת הראיות 3 תאריכים כאשר מדובר בחמישה נאשמים וב-18 עדי תביעה. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
ב. בתום שנה למעצר הנאשמים יש לשחררם ממעצר אם לא הסתיים משפטם והמעצר מעבר לכך ע"י שופט ביהמ"ש העליון עפ"י הוראות סעיף 54 לחוק נועד רק למקרים חריגים ומיוחדים. לאור עמדה זו שיחרר ביהמ"ש העליון בערובה שורה של נאשמים גם כשהיה מדובר בעבירות חמורות ביותר. ב"כ המדינה טוען כי מקרה זה הוא חריג ומצדיק הארכת המעצר, וזאת על שום בקשתה של הסניגוריה מהשופט הראשון שיפסול עצמו, כאשר פסילת השופט והעברת המשפט לשופט אחר היא שגרמה לכך שהמשפט טרם החל. אין להסכים לטענה זו. בקשת פסילה של שופט, אשר היא כנה ואמיתית, היא הליך לגיטימי שסניגור רשאי לנקוט בו אם סבר שהנסיבות מצדיקות זאת. בענייננו, הבקשה לא רק לגיטימית, אלא גם מוצדקת כפי שעולה מהחלטת השופט לפסול עצמו. קרוב לוודאי שהדבר גרם לדחייה מסויימת, אך גם כאן יש לזכור שהחלטת השופט לפסול עצמו ניתנה עוד לפני 5 חודשים. ייתכן שהיה טעם מסויים בטענה זו אילו עמד המשפט בפני סיומו והיה צורך בתקופה קצרה נוספת להשלמתו. אך מדובר במשפט שטרם החל כלל וזאת לא יכולה החלפת השופט לא להצדיק ולא להסביר. אכן, אף אחד מהצדדים אינו אשם במצב וגם לא השופטים שבוודאי עשו כל שיכלו במסגרת הלחץ שבו נתונים הם, ואולם על מצב זה לא המשיבים הם הצריכים לשלם בחירותם כל עוד הינם בחזקת חפים מפשע. לפיכך הוחלט לשחרר את שני המשיבים בערובות ובתנאים מגבילים שונים.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד רזניק למבקשת, עוה"ד יפתח ורון למשיבים. 3.12.90).

ע.פ. 886/90 - מדינת ישראל נגד מחמוד מחאמיד

*קולת העונש (שפיכת חומצה וגרימת עוורון) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב, הסובל מהפרעות נפשיות, שפך חומצה על פניו של המתלונן וגרם לעיוורונו המלא בשתי עיניו. המקרה אירע בבית החולים "שער מנשה" בו היו מאושפזים אותה שעה המתלונן והמשיב, לאחר סכסוך שנפל ביניהם מספר ימים קודם לכן. ביהמ"ש המחוזי נתן משקל רב למצבו הנפשי של המשיב וכן להודייתו כנסיבות מקלות, וגזר למשיב חמש שנים מאסר שמתוכן שנתיים וחצי בפועל ושנתיים וחצי על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לדעת ב"כ המדינה אין העונש עומד ביחס הולם לנזק הרב שגרם המשיב למתלונן, ולא היה מקום להעדיף את הנסיבות האישיות של המשיב על פני הצורך להגן על הציבור מפני מעשיו החמורים, מה עוד כי למשיב הרשעות קודמות גם במעשי אלימות. אכן, אין להתעלם ממצבו הנפשי של המשיב, אך ביהמ"ש נתן לנסיבה זו משקל יתר, וכך הוחטאה המטרה העונשית של הרתעת המערער נוכח מעשה כה חמור שעשה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהעמיד את המאסר בפועל על מלוא תקופת המאסר שגזר ביהמ"ש המחוזי, היינו 5 שנות מאסר.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד דבאח למשיב. 22.11.90).

ע.פ. 2/90 - מוחמד חוארי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת רכב, גרימת היזק לרכב והצתתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות הבעלים, היזק בזדון לאותו רכב והצתתו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער בגין עבירות אלה שלש שנים מאסר על השימוש ברכב ללא רשות, 3
שנים מאסר בגין ההיזק בזדון ו-15 שנים מאסר בגין ההצתה ובסה"כ 21 שנים מאסר, מהן 14 שנים לריצוי בפועל ו-7 שנים על תנאי. הערעור במקורו הוגש על ההרשעה ועל חומרת העונש, אך בסיומו של הטיעון חזר בו הסניגור מהערעור על ההרשעה וצמצמו לעניין חומרת העונש בלבד. הערעור נתקבל.
טענתו הראשונה של הסניגור היא כי בנסיבות המקרה גזר השופט על המערער עונשים נפרדים על כל עבירה ועבירה בה הורשע, כאשר מקובל הוא בעבירות עם אותה תוצאה להטיל עונש אחד. כן טוען הסניגור כי במקרה דנן חרג ביהמ"ש מהנורמות המקובלות עד כה בעבירות מסוג זה. בשתי טענות אלה גם באת כח המדינה מוצאת צידוק להתערבות בעונשים שנגזרו למערער. אכן, אין להפחית כהוא זה מהחומרה של הצתות כלי רכב בהאידנא, בעיקר משום ריבוי מעשים כאלה לאחרונה. אולם במקרה זה חרגה הערכאה הראשונה מהפרופורציה הסבירה לעומת העונשים המקובלים. לאור עברו של המערער יש מקום לקבל את הערעור ולהעמיד את העונש על 8 שנים מאסר שמהן 5 שנים לריצוי בפועל ו-3 שנים על תנאי.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. עו"ד שלום בר-עד למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 5.12.90).

בש"פ 5287/90 - מדינת ישראל נגד שמואל שילוו

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 בפעם השלישית (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

זו בקשה שלישית להארכת מעצרו של המשיב בשלשה חודשים והבקשה נתקבלה. אותו טעם שעמד מאחורי שתי ההחלטות הקודמות שבהן הוארך המעצר, הוא שעומד גם הפעם. מדובר בהתארכות המשפט הנעוצה בדרך בה מנהל המשיב את הגנתו בעצמו, הגורמת בזבוז זמן שיפוטי ללא כל תכלית, על אף הערותיו והחלטותיו של ביהמ"ש. ביהמ"ש חוזר ומזהיר מפעם לפעם את המשיב, כי אם ימשיך להעלות על דוכן העדים עדים שאינם תורמים דבר להגנתו ומבזבזים לשווא את זמנו של ביהמ"ש, יופסקו עדויות אלה וביהמ"ש כבר הפסיק עדותם של מספר עדים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הנאשם אינו חוקר את העדים על נושא האישום אלא מפליג בסיכומים לנושאים שאין להם כל קשר עם נושא האישומים. מאז ההחלטה השניה שהאריכה את מעצר המשיב נתקיימו 6 ישיבות וכן קבועות עתה עוד 4 ישיבות, ואין לראות בנסיבות אלה ניהול בלתי תקין של המשפט. לפיכך הוחלט להאריך את מעצרו של המשיב ב-3 חודשים נוספים.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למבקשת, המשיב לעצמו. 11.12.90).

ע.פ. 843/90 - חסן חוסיין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת כ-100 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית, בעשיית שימוש בהירואין ובהחזקת כלים המשמשים לצריכת סם עצמית. בגין כל אלה נדון המערער ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי בנסיבות המקרה העונש חמור יתר על המידה וראוי למתנו, ולו רק כדי לעודד את המערער להשתקם. כן ביקש הסניגור להתחשב באירועים שאירעו לאחר ההרשעה, שהם פטירתו ללא עת של אחיו של המערער והצלחתו להיגמל מסמים בעת שבתו בכלא. ביהמ"ש המחוזי נתן ביטוי לכל השיקולים הראויים לחומרה ולקולא והעונש תואם את מדיניות הענישה ואין בו הפרזה המצדיקה התערבות. אשר לאירועים שאירעו לאחר גזר הדין, כנגד הדברים שהביא הסניגור מפנה ב"כ התביעה לכך כי בינתיים נגזר דינו
של המערער בעבירה של סחר בסמים לשנת מאסר החופפת את העונש דנן. הנה כי כן, גם מהבחינה הזו הדברים מתאזנים ואין עילה להתערבות במידת העונש.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד עמאר למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 31.12.90).

בש"א 5094/90 - מעדני אווז... בע"מ נגד עו"ד רן גיסמר כונס נכסים ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי מתקיימים הליכי כינוס נכסים כלפי החברה המבקשת ובמסגרת הליכים אלה החליט ביהמ"ש המחוזי ביום 1.10.90 למכור ציוד השייך למבקשת. מנהל המבקשת ביקש לעכב את ביצוע ההחלטה עד לדיון בערעור והבקשה נדחתה. ביום 15.11.90 הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, כאשר הבקשה להארכת מועד מבוססת על כך שמנהל המבקשת היה בשירות מילואים מיום 1.10.90 ועד 25.10.90 וכששוחרר מהמילואים לא היו בידו כל המסמכים הדרושים לצורך הכנת הערעור. הבקשה להארכת מועד נדחתה. המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק ולהארכתו יש צורך בטעם מיוחד. המועד האחרון להגשת הערעור היה 15.11.90, כך שעמדו לרשות מנהל המבקשת, מעת שחרורו משירות המילואים ועד לתום המועד להגשת הערעור, כ-20 ימים. לא הובא כל הסבר המניח את הדעת מה מנע ממנהל המבקשת לפעול בתוך פרק זמן זה. עצם העובדה שבעל דין נקרא לשירות מילואים אינה מהווה, כשלעצמה, טעם מיוחד ובכל מקרה עליו להסביר ולפרט כיצד משפיע שירות המילואים על יכולתו לפעול בזמן. זאת לא נעשה במקרה זה ומשום כך לא נתקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד. בשולי הדברים יש לציין כי חלק ניכר מציוד המבקשת נמכר כבר, כך שניטל גם הטעם המעשי מן הערעור.

(בפני: הושם צור. 28.11.90).

ע.פ. 461/89 - יצחק שוורץ ויגאל קריזמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). שני המערערים הורשעו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, בכך שפרצו לדירתה של קשישה כבת 76 וביצעו בה שוד תוך איומים על חייה, הצמדת כרית לפניה, הנחתת מהלומה בפניה ובעיטה בגופה. ביהמ"ש המחוזי גזר על כל אחד מן השניים 10 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 10 חודשים נגד המערער שוורץ ושל 18 חודשים נגד המערער קריזמן. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הטענה המרכזית של הסניגורים היתה כי המערערים לא נתכוונו לבצע שוד אלא גניבה בלבד, וגם כאשר הפעילו אלימות עשו זאת במידה מוגבלת ועל כן אין לגזור את העונש האמור, הדומה במידתו לעונשים שנגזרו במקרים אחרים חמורים בהרבה מבחינת העובדות. טענה זו יש לדחות. מדובר כאמור בשוד של אשה קשישה תוך איומים על חייה ובנסיבות המקרה אין העונש חמור מדי. טוען סניגורו של קריזמן כי ככל שהדבר מתייחס לביצוע מעשה אלימות זה או אחר לא היה קריזמן פעיל כמו שוורץ, ואולם אין כל משמעות לשאלה העובדתית הזאת, שהרי שני המערערים פעלו בעצה אחת ובצוותא, ובנסיבות העניין מעשהו של כל אחד מן השניים מטיל אחריות על שניהם. המערערים הם בעלי הרשעות קודמות רבות ואף עובדה זו צריכה להיות מובאת בחשבון לצורך קביעת מידת העונש.