תקציר סביר כרך ל"ז חוברת 20

ע.פ. 121/88 - מדינת ישראל נגד מרדכי דרוויש ו-5 אחרים

*זיכוי מעבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים של בעלי תפקידים בארגון העובדים של עירית ירושלים(מחוזי י-ם - ת.פ. 465/86 - הערעור נתקבל בעיקרו).

א. בין השנים 1985-1980 עבדו המשיבים בעירית ירושלים בתפקידים שונים. בנוסף לכך שימשו כבעלי תפקידים בארגון העובדים של עובדי עירית ירושלים (להלן: הארגון), ובקופת התגמולים של עובדי העיריה (להלן: הקופה). העבירות בעטיין הובאו המשיבים לדין, יסודן, בעיקרו של דבר, במעשים שעשו אגב פעילותם בארגון ובקופה. באופן כללי, הואשמו המשיבים בקבלת טובות הנאה משני מקורות עיקריים : כספי הארגוןוהקופה ; בנקים וחברה עמם באו במגע בתוקף תפקידיהם כנציגי הארגון והקופה. בעטייןשל טובות ההנאה שנתקבלו מהבנקים ומהחברה הואשמו המשיבים בקבלת שוחד. בשל טובות ההנאה שקיבלו מכספי הארגון והקופה הואשמו בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור או גניבה בידי מנהל, במרמה והפרת אמונים וברישום כוזב במסמכי תאגיד. לפי כתב האישום קיימו המשיבים מגעים עם הבנקים לשם השקעת כספי קופת התגמולים בקרנות גמל בנקאיות ועם חברת הביטוח בעניין הביטוחים, והם דרשו מהבנקים ומחברת הביטוח מימון "סמינרים" בבתי נופש בערים שונות בארץ. בעבירת שוחד נוספת הואשמו המשיבים בכך שדרשו מחברת הנסיעות הסתור - במסגרת תפקידם בארגון העובדים - לארגן להם, על חשבון החברה, סיור היכרות למצרים ל-5 ימים. עם שובם מסיור זה המליצו בפני עובדי העיריה על טיולים לחו"ל במסגרת הסתור. כמו כן שהו בבתי מלון שונים בארץ כאשר את הוצאות האירוח נטלו מכספי קופת התגמולים תחת מסווה של השתתפות בסמינרים וימי עיון וכן נטלו כספים מקופת התגמולים או ארגון העובדים לצורך מימון נסיעות לחו"ל, לעצמם, לבני משפחותיהם או למקורביהם. המשיב הראשון מואשם גם בעבירות של גניבה בידי מנהל ורישום כוזב במסמכי תאגיד בשל נטילת כספים מקופת התגמולים בניגוד למטרותיה ותקנונה ועשיית שימוש בכספים אלה לצרכיו הפרטיים.
ב. כבר עם תחילת המשפט העלו המשיבים מספר טענות מקדמיות. בין היתר טענו שיש למחוק את העבירות שיש בהן יסוד של "עובד ציבור". הטענה היתה כי הם אמנם עובדי ציבור, בהיותם עובדי עירית ירושלים, אך מאחר וטובות ההנאה נתקבלו במסגרת כהונתם בארגון ובקופה, ולא בעד פעולה הקשורה בתפקידם או בעבודתם בעיריה, לא ניתן להרשיעם בעבירות אלה. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו וכבר בתחילת המשפט הורה למחוק עבירות אלה ולהמירן בעבירות אחרות. בתום פרשת התביעה טענו המשיבים כי אין עליהם להשיב לאשמות, מן הטעם שלא הוכחו, וביהמ"ש קיבל חלק מהטענות, קבע שלא הוכח קשר פלילי, קבע שאין במעשים עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, ושוב בהכרעת הדין הסופי זוכו המשיבים מכל העבירות שיוחסו להם, פרט למשיב הראשון שהורשע בחמש עבירות. ערעורה של המדינה נתקבל בעיקרו.
ג. ביהמ"ש העליון ציין כי השופט זיכה באופן גורף את המשיבים מן האשמות בנימוקים משפטיים ומשום מה לא קבע ממצאים עובדתיים, כשלמעשה צריך היה לקבוע ממצאים עובדתיים ברוב הנושאים. מכיוון שלא נקבעו ממצאים עובדתיים הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי, פרט למספר עבירות שבהן החליט ביהמ"ש העליון להרשיע את המשיב הראשון. בנושאים שהועלו על הפרק קיבל ביהמ"ש העליון את רוב טענות התביעה. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי המשיבים הם עובדי ציבור בעירית ירושלים, ופעילותם במסגרת ארגון העובדים של עובדי העיריה וקופת התגמולים היא במסגרת תפקידם הציבורי בעירית ירושלים ; על פני הדברים טובות ההנאה שנטלו המשיבים, אינן מוציאות מכלל אפשרות הרשעה בעבירה של לקיחת שוחד ומן הדין כי עבירות אלה יתבררו לגופן ; הנסיעה למצרים על חשבון חברת הסתור שנועדה, כביכול, לבדוק את מהות השירות שמגישה חברה הסתור, גם בה ייתכן ויש משום קבלת שוחד ויש לבדוק את העובדות לגופן ; מהראיות שהביאה התביעה עולה לכאורה כי מעשי המשיבים עשויים היו
להביא לפגיעה בקופה, ומן הדין היה לחייב את המשיבים להשיב לאשמות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד ; הנמקותיו של ביהמ"ש המחוזי בתמיכת מסקנתו כי לא הוכח שהמשיבים נטלו לעצמם את כספי הקופה והארגון בלי תביעת זכות בתום לב אינן יכולות לעמוד; מכלול הראיות והדברים שמשתמעים מהכרעות ביהמ"ש המחוזי, מעלים לכאורה את החשש כי המשיבים נטלו את כספי הארגון והקופה שלא כדין; זיכויים של המשיבים מעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד יש לבטלו ועל ביהמ"ש המחוזי להכריע לגופן לעניין עבירות אלה. בפס"ד מקיף המשתרע על כ-80 עמודים נדונו נושאים משפטיים שונים, הנובעים והקשורים במכלול האישומים שהוגשו נגד המשיבים, ואשר ביהמ"ש המחוזי זיכה אותם מהם. בסיכומו של דבר הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות ויכריע על פי הראיות שיבואו בפניו בממצאים העובדתיים כאשר ההכרעות המשפטיות נקבעו כבר ע"י ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, בייסקי. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עוה"ד י. גרין, ר. קוק, מ. קירש, ב. גבעתי, י. רבינוביץ וי. כהנוב למשיבים. 28.3.91).

ע.א. 662/89 - מדינת ישראל נגד אנטון קרבון

פיצויים בתאונת עבודה.
מידת הנכות. *רשלנות תורמת(מחוזי י-ם - ת.א. 72/86 . הערעור נתקבל).

א. המשיב, יליד 1950, נפגע בפברואר 1985 בתאונת עבודה בעת היותו עובד כראש צוות חשמלאים בתעשיה הצבאית. במסגרת עבודתו עסק המשיב ביום התאונה בעבודה מסויימת שלביצועה נעזר במכונת הרמה מתנייעת (להלן: המכונה). את המכונה ניתן היה להזיז קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, בעזרת תיבת פיקוד. את תיבת הפיקוד ניתן היה להפעיל כשהמפעיל נמצא על הבמה המורמת של המכונה, וכן בהיותו עומד ליד המכונה. ביום התאונה הניע המשיב את המכונה והפעיל את תיבת הפיקוד כשהוא עומד על הקרקע. הוא הניע את המכונה קדימה ואחורה לפי הצורך, ותוך כדי כך נוצר מצב שהמכונה נעה קדימה לעבר המשיב והלה נלחץ בין הקיר לבין המכונה ונפגע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המדינה אחראית ברשלנות לתאונה ; כי אין לייחס למשיב רשלנות תורמת ; כי נכותו הצמיתית של המשיב היא בשיעור של %60 הכוללת נכות פסיכיאטרית של %45; כי נכותו של המשיב כאמור משקפת את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו. המדינה מערערת על קביעת אחריותה בנזיקין ולחילופין על דחיית הטענה של רשלנות תורמת מצד המשיב, וכן על קביעת נכות פסיכיאטרית למשיב בשיעור %45 למשיב. כן מערערים שני הצדדים על פרטי נזק וניכויים שונים. הערעור של המדינה נתקבל בעניין הרשלנות התורמת ונקבע כי המשיב אשם ב-%25 רשלנות תורמת, וכן נתקבל ערעור המדינה בעניין קביעת נכות פסיכיאטרית של %45 ועניין זה הוחזר לביהמ"ש המחוזי. בשאר נושאי הערעור, באשר לסכומי הפיצויים, לא דן ביהמ"ש העליון שכן עניין זה תלוי גם בקביעה הסופית בעניין הנכות הפסיכיאטרית.
ב. המשיב הוזהר בעבר שעליו להפעיל את המכונה רק כשהוא נמצא על הבמה. שבוע ימים לפני המקרה ראה סגן מפקד הבסיס את המשיב מפעיל את המכונה בעמדו על הקרקע מול המכונה, ובו במקום הזהירו שיש להניע את המכונה רק כשהוא עומד על הבמה. המשיב קיבל את ההערה ועלה על הבמה. מנגד היתה עדות מטעם מפקח משרד העבודה שעל יסודה קבע ביהמ"ש כי המדינה, כמעבידה של המשיב, התרשלה וכי במובנים מסויימים היה סיכון בהפעלת המכונה ולא היו בה סדרי בטיחות שיכלו למנוע את התאונה. במסגרת חובותיו כלפי עובדו על המעביד לדאוג לספק לו כלי ומכשירי עבודה שלא יהיו בהם סיכונים, ולהדריכו כיצד להשתמש בהם, ואף לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. לא די באזהרה לעובד בפני סיכונים, שעה שניתן למנוע סיכונים בדרך אחרת. צריך
שיהיה פיקוח נאות על כך שהעובד נוהג על פי כללי הזהירות הנדרשים בעבודה. בענייננו הוכח שהמדינה כמעביד לא נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים. סדרי ההפעלה ותנאי הבטיחות של המכונה היו לקויים, ולא לקחו בחשבון אפשרות של התרשלות ותנאי הבטיחות של המכונה היו לקויים,ולא לקחו בחשבון אפשרות של התרשלות העובדים. על כן בדין קבע ביהמ"ש כי רובצת רשלנות לפתחה של המדינה.
ג. עם זאת, חטא גם המשיב ברשלנות. המשיב הינו עובד ותיק במקום העבודה, והוא נזקק בעבר מידי פעם לעבוד עם המכונה. בעבר הוזהר לא אחת בפני סיכוניה, ועל כך שצריך להפעילה רק כשהמפעיל עומד עליה. בנסיבות המקרה, גם לא היתה כל שעת דחק מיוחדת במהלך העבודה שיכולה להסביר או להצדיק חוסר עירנות וזהירות כה בוטה מצד המשיב. אכן, נטית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו, באשר על המעביד לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים כדי למנוע נזק מן העובדים, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות. עם זאת יש לבחון כל מקרה וענין על פי נסיבותיו. בעניניינו, היה מקום לקבוע כי רשלנותו של המשיב תרמה לקרות התאונה ובדרך אמדן יש לחלק את האחריות כך ש-%75 יחולו על המדינה ו-%25 על המשיב.
ד. באשר לנכות של %25 מבחינה פסיכיאטרית - לעניין זה הוגשה חוות דעת של פסיכיאטר מטעם המשיב, ד"ר זוהר, ועל פי חוות דעת זו נשאר המשיב נכה בשעור של %45 בשטח הפסיכיאטרי. מטעם המדינה הובאו ראיות שעל פיהן תלונות וגירסות של המשיב ואשתו בפני ד"ר זוהר לגבי מצבו, אינן משקפות עובדות לאמיתן וכי לא כל העובדות הרלוונטיות הובאו לידיעתו של ד"ר זוהר. בינואר 1989 החליט ביהמ"ש, בהסכמת שני הצדדים, בין היתר, כי המשיב יבדק בדיקה פסיכיאטרית על ידי מומחה מטעם המדינה. בפברואר 1989 זומן המשיב לבדיקה על ידי פרופ' טיאנו, מטעם המדינה,ובבדיקה זו הגיע המשיב מלווה על ידי אשתו ואמה. ד"ר טיאנו הספיק לשאול כ-3 עד 4 שאלות מזהות ואז התפרץ המשיב בצעקות, קללות ואיומים. במכתבו של פרופ' טיאנו צויין כי ההתנהגות האמורה קשורה למגמת הבדיקה, ובתנאי בדיקה מגמתיים אלו לא תוכל, לדעת פרופ' טיאנו, להתקבל שום חוות דעת מקצועית מהימנה, מפני שהנבדק לא יתן להבדק אלא לכשיתרצה בצורה המגמתית להבדק. כשנשאל פרופ' טיאנו אם קיימת אפשרות לבדיקה חוזרת של המשיב במרפאתו השיב בשלילה והביע חשש מפני אלימותו של המשיב. לפיכך פנה ב"כ המדינה אל ב"כ המשיב כדי לאפשר בדיקת המשיב בתנאי אישפוז בבית החולים אך המשיב סירב לכך. ביהמ"ש המחוזי מצא שאין הצדקה לכפות אשפוז על המשיב וכן לא פסל את חוות דעתו של ד"ר זוהר למרות סירובו של המשיב להבדק. בעניין זה נתקבל הערעור.
ה. במצב הדברים כפי שהתנהל לא היה מקום שביהמ"ש יסתמך על חוות דעתו של ד"ר זוהר, מבלי לפעול כדי לברר נוספות את מצבו הרפואי של המשיב בשטח הפסיכיאטרי. גם אם אין להרחיק לכת, ללא בירור נוסף עד כדי קביעה שהמשיב מסרב להבדק ע"י רופא מטעם המדינה על כל התוצאות הנובעות מכך, הרי לא ניתן היה לפסוק על פי חוות דעתושל ד"ר זוהר בלבד. לפני ביהמ"ש עמדה קביעתו של פרופ' טיאנו כי התנהגותו של המשיב כשבא אליו לבדיקה היתה מאיימת וכי התנהגותו של המשיב היתה מגמתית. הועמד בפני ביהמ"ש מצב דברים, שעל פיו בדיקה רפואית בתנאים רגילים מטעם המדינה אינה אפשרית על אף החלטת ביהמ"ש שיש לקיים בדיקה כזו. לו היה סבור ביהמ"ש כי התנהגות המשיב כמוה כסרוב להבדק היה עליו להגיע למסקנה שאין להסתמך על ראיות רפואיות מטעם המשיב, ולמנות מומחה רפואי מטעמו, על פי סמכותו לפי סעיף 130(א) לתקנות. אך גם אם אין התנהגות המשיב מגיעה לכדי סירוב או אי היענות מספקת להבדק, היה מקום לברר את העובדות בעניין זה לאשורן. ביהמ"ש גם לא התייחס בפסק דינו לראיות המדינה שעל פיהן האינפורמציה שעמדה לנגד עיני ד"ר זוהר לא היתה נכונה או מלאה.
לפיכך יש להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה. כדי שימונה מומחה רפואי על ידי ביהמ"שולאחר מכן ינתן פסה"ד מחדש.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד משה גולן למערערת, עו"ד שלמה לוי למשיב. 23.3.91).

ע.א. 541/89 - סרנה קולנוע ושעשועים בע"מ נגד רות אלקלעי

*תשלום פיצויים, או השבה לפי דיני עשיית עושר, בגין תקופה בה הוחזק מושכר ע"י בעל בית לפי פס"ד של בימ"ש שלום, עד שפסה"ד בוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי(מחוזי חיפה . ע.א. 271/88 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת מנהלת בית קולנוע בחדרה. המשיבה היא דיירת מוגנת, במושכר המשמש כמזנון בבית הקולנוע. בשנת 1981 תפסה המערערת את החזקה במזנון והחזיקה בו, בניגוד לרצונה של המשיבה. לאחר מכן הגישה המערערת, בהליך קודם להליך נשוא ערעור זה, תביעה לפינוי המשיבה מן המושכר. בפס"ד מיום 17.2.84, שניתן ע"י בימ"ש השלום, נתקבלה תביעת הפינוי. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי בחיפה וערעורה נתקבל. בפסה"ד נקבע כי עילת הפינוי הוכחה אך ניתן למשיבה סעד מן הצדק, ובפברואר 1986 קיבלה המשיבה לידיה בחזרה את המזנון. אז הגישה המשיבה בבימ"ש השלום תביעה לחייב את המערערת בתשלום דמי שימוש ראויים עבור התקופה שבה החזיקה במזנון ולחילופין בגין נזק של מניעת רווח שנגרם למשיבה במהלך השנים 1981 - 1986. בימ"ש השלום דחהאת תביעת המשיבה ועל כך הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורה נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה זכאית לדמי שימוש ראויים בגין כל התקופה. אשר לגובה דמי השימוש המגיעים למשיבה נקבע שהתיק יוחזר לבימ"ש השלום לשמיעת ראיות נוספות לעניין גובה הנזק.
ב. על פסק דין זה של ביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת רשות ערעור וזו ניתנה לה באשר לתקופה שמאז מתן פסק הפינוי ע"י בימ"ש השלום ביום 17.2.84, ועד החזרת החזקה במזנון למשיבה בפברואר 1986. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך שמאז 17.2.84 ועד פברואר 1986 עמד בתקפו פסק פינוי של בימ"ש השלום. ברם, ביהמ"ש המחוזי סבר שאין בכך כדי להעלות או להוריד. לדעתו, עם ביטולו של פסק הפינוי הוא הפך לאין ולאפס, כך שהמערערת החזיקה במושכר כמסיגת גבול במשך כל הזמן וממילא זכאית היתההמשיבה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופת ההחזקה. השאלה בערעור היא אם אמנם לגבי התקופה בה היה תקף פסק הפינוי של בימ"ש השלום ועד לביטולו חל אותו דין כמו לגבי התקופה עד מתן פסק הפינוי והתשובה לכך היא שלילית.
ג. הלכה היא, שמי אשר פועל על פי פס"ד תקף אינו מבצע עוולה בנזיקין, אפילו אם לאחר מכן בוטל פסה"ד ע"י ערכאת הערעור. מכאן כי למשיבה אינה עומדת עילה בנזיקין בגין הסגת גבול נגד המערערת בתקופת פסה"ד, ובכך שונה תקופה זו מהתקופה עד למתן פסק הפינוי שלגביה עומדת למשיבה עילה בנזיקין.
ד. ואולם גם לגבי התקופה בה עמד פסק הפינוי בתקפו אין המשיבה חסרת סעד כלשהו. הלכה היא, שגם אם אין עומדת תביעת נזיקין נגד מי שפעל לאכיפת פס"ד כל עוד עמד פסה"ד בתוקפו וטרם בוטל, עומדת למי שזכה בסופו של דבר בביטול פסה"ד בערעור עילה לתבוע ממתנגדו את מה שזה גבה ממנו כתוצאה מפסה"ד. עומדת לו בעניין זה עילת תביעה מכח עשיית עושר ולא במשפט. עילה זו מקנה סעד של השבה להבדיל מהסעד של פיצויים בגין עוולת הנזיקין.
ה. העולה מכך, כי בגין התקופה עד למתן פסק הפינוי ביום 17.2.84 עומדת למשיבה תביעה נגד המערערת הן מכח עוולת השגת גבול והן מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. מאידך, לגבי תקופת פסה"ד עד לביטולו, עומדת למשיבה תביעה רק על פי עילת עשיית עושר ולא במשפט. לעניין עילה זו לא היתה התייחסות מלאה כראוי לה בבימ"ש השלום. הואיל והדיון יוחזר לבימ"ש השלום לצורך בירור שיעור דמי השימוש הראויים המגיעים
למשיבה בגין התקופה עד פסק הפינוי, ראוי שביהמ"ש יתן דעתו גם לעניין ההשבה על פי העילה של עשיית עושר ולא במשפט.

(בפני השופטים: ש. -לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. אלמוג למערערת, עו"ד ט. אסטרייכר למשיבה. 12.3.91).

ע.א. 92/87 - סיגלית דנן נגד יעקב חודרה ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 908/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה בעיקרו).

א. המערערת, ילידת 1966, נפגעה בתאונת דרכים בדצמבר 1982. המשיבים חייבים בפיצוייה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. פציעתה של המערערת היתה קשה. ובסופם של טיפולים רפואיים נותרה נכה בשיעור של %55 בגין כריתת רגל שמאל, %10 בגין ליקויים הנובעים ממצב הגדם, %10 בגין אי סדירות מפרק יד שמאל, %15 נכות בשטח הפלסטי, %5 בגין פגיעה באזנים וכן נכות פסיכיאטרית בשיעור %5. הנכות התמידית הכוללת המשוקללת מגיעה ל-%72.5. ביהמ"ש המחוזי חישב את הפסד כושר ההשתכרות הצפוי של המערערת לגבי התקופה מיום פסה"ד, מועד בו היתה המערערת בת 20, למשך 40 שנה. ביהמ"ש העריך כי לולא התאונה היתה יכולה המערערת להשתכר כ-2/3 מן השכר הממוצע במשק, היינו 800 ש"ח, וכן כי עקב התאונה נגרם לה הפסד של %50 מהסכום הנ"ל, דהיינו 400 ש"ח. בסכום הפסד זה לקח ביהמ"ש בחשבון גם תנאים סוציאליים וכן צרכי התובעת בעזרה במשק ביתה.
ב. שני הצדדים מערערים על הערכת כושר השתכרותה של המערערת לולא התאונה. לדעת המערערת היה מקום לקבוע כושר ההשתכרות בגובה השכר הממוצע במשק, כפי שביהמ"ש נוהג לקבוע לגבי קטינים שנפגעו בתאונה, כאשר כושר השתכרותם טרם הוברר. מנגד סוברים המשיבים כי הסכום של 800 ש"ח הינו גבוה מדי בהתחשב בנתוני המערערת לפני התאונה. המערערת גם קובלת על כך שהפסד כושר השתכרותה לא נקבע על פי שיעור אחוזי נכותה וכן שבסכום שנפסק לה נכלל הפסד בגין עזרה בעבודות משק בית. עוד קובלת המערערת על כך שביהמ"ש לא חישב את אבדן כושר השתכרותה בהנחה שהיתה עובדת מגיל 18 ועד גיל 65 שנים. המשיבים מערערים גם על שיעור הריבית שנפסק בראש נזק מסויים ובעניין זה נתקבל הערעור. ערעורה של המערערת נתקבל במספר נושאים.
ג. בנסיבות מתאימות, כשאין נתונים של ממש לצורך קביעת כושר השתכרותו הצפוי של קטין, הדרך הסבירה היא הערכה לפי שכר ממוצע במשק. לא כן כאשר בפני ביהמ"ש נתונים מיוחדים הנוגעים לנפגע שבפניו, אשר לפיהם יכול הוא להעריך את כושר ההשתכרות הצפוי בשונה מהשכר הממוצע במשק. בענייננו, בהתחשב בנתונים של המערערת קודם התאונה הן מבחינת השכלתה (סיימה 9 כיתות) והן מבחינת התנהגותה וקורותיה, צדק ביהמ"ש כי אין הצדקה לראות בשכר הממוצע במשק נתון המשקף את כושר השתכרותה ואין יסוד להתערב במסקנתו.
ד. אין גם לקבוע שלולא התאונה היתה המערערת משתכרת החל מגיל 18 שנים. אכן לא היה מקום לייחס למערערת שהיתה משרתת בצה"ל בין גיל 18 לגיל 20, וזאת משום שבהיותה כבת 17 ילדה ילד. אולם אותו נימוק של לידת ילד מצדיק את ההנחה שבגיל צעיר, כשהיא בהריון ולאחר מכן מטופלת בתינוק, לא היתה יוצאת לעבוד למחייתה. בפרט שהיא זכאית בתקופה זו לגימלה חדשית להבטחת הכנסה מכח חוק הבטחת הכנסה. לעומת זאת יש לקבל את הערעור בעניין זה שהיה מקום לחשב את הפסד כושר השתכרותה של המערערת עד גיל 65 ולא עד גיל 60.
ה. צודקת המערערת גם בערעורה על קביעת הפסד כושר השתכרות בשיעור %50 בלבד לעומת כושר השתכרותה לפני התאונה. בהתחשב בנכותה הגבוהה הרי קביעה זו מקפחת
אותה. כל פרטי נכותה הם בעלי השפעה על כושר עבודתה וגם הנכות האסטתית הינה, לפחות בחלקה, פונקציונלית. חישוב הפסד כושר ההשתכרות של המערערת בהתאם לאחוזי הנכות, ובהנחה שגיל פרישתה מעבודה הוא גיל 65 שנים, מביא לתוצאה של פיצוי בסכום של כ-172,000 ש"ח. למערערת נפסק סכום של כ-111,000 ש"ח בלבד בפריט זה. גם אם אין בשיעור אחוז הנכות של המערערת לשקף את שיעור ירידת כושר השתכרותה, הרי יש להעמיד את הפסד כושר ההשתכרות בדרך של אומדן על סך של 150,000 ש"ח.
ו. לא היה גם מקום לחשב בסכום הנ"ל גם את הפיצוי בגין עזרה בעבודות משק בית בעתיד. בראש נזק זה מבקש ב"כ המערערת פיצוי של 40,000 ש"ח וסכום זה סביר הוא, אם לא צנוע, אם מתחשבים בכך שמדובר בתקופה ארוכה אשר בה תזקק המערערת לעזרה כזו. ביהמ"ש פסק למערערת 10,000 ש"ח במסגרת הוצאות נוספות שתגרמנה לצורך התאמת דיור בשל נכותה, 50,000 ש"ח פסק ביהמ"ש בשל קשייה לנסוע בתחבורה ציבורית ובשני סכומים אלה אין עילה להתערב לא לכאן ולא לכאן
ז. בערעור שכנגד קובלים המשיבים על כך שביהמ"ש לא ניכה מסכום הפיצויים את הכספים שקיבלה המערערת בעבר לפי חוק הבטחת הכנסה; את הסכומים שהמערערת זכאית, או תהיה זכאית, על פי הפרק בדבר "ביטוח נכות" בחוק הביטוח הלאומי; את הסכומים וההטבות להם היא זכאית, או תהיה זכאית, לפי הסכם הניידות מהמוסד לביטוח לאומי כגימלת ניידות. טענות אלה יש לדחות. המערערת זכאית היתה לגימלת הבטחת הכנסה מכח היותה "אם שבהחזקתה ילד אחד שלא מלאו לו חמש שנים" וזכאות זו אינה עקב התאונה. באשר לביטוח נכות - המערערת הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה, אך זו נדחתה. חובתה של המערערת היתה לפעול בסבירות בנסיון לממש זכותה לפי הפרק הדן בביטוח נכות וזאת היא עשתה. אין טענה שהמערערת לא פעלה בתום לב או שלא הביאה בפני המוסד את כל העובדות כדי לשכנע בתביעתה. אין לבוא עמה בטרוניה רק משום שלא היתה מוכנה להמשיך ולהתדיין עם המוסד. גם בעניין ההטבה של גימלת הניידות בדין נדחתה דרישת המשיבים לניכוי מסכום הפיצויים. המערערת אינה מקבלת גימלה כזו וב"כ המשיב לא הראה שעל פי הוראות "הסכם הניידות" ולפי נתוני המערערת היא עתידה לקבל גימלהכזו.
ח. בעניין אחד דין הערעור שכנגד להתקבל. ביהמ"ש קבע הפרשי הצמדה וריבית מיום פסה"ד גם על סכום הנזק הלא ממוני שהגיע ביום פסה"ד לסכום של כ-29,000 ש"ח. צודק ב"כ המשיבים כי היה מקום לפסוק ריבית על סכום נזק לא ממוני רק כפי שהוא מחושב ליום התאונה ולא ליום פסה"ד. הצדק עם ב"כ המשיבים על אף שהתוצאה יש בה כדי לקפח את המערערת. כך נקבע במספר פסקי דין והמחוקק לא ראה עד כה לתקן תוצאה משפטית מקפחת זו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אבי גולדבליט למערערת, עו"ד מלמן למשיבים. 21.3.91).

ע.א. 4693/90 - ד"ר אלפרד סוסאן נגד שר הבריאות

*חומרת העונש המשמעתי של רופא שהורשע במשפט פלילי באינוס פציינטית(ערעור על מידת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).

א. המערער שהוא רופא שיניים הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירת אינוס פציינטית ונדון למאסר. את המאסר ריצה בעבורת שירות. בעקבות ההרשעה הפלילית הוגשה לשר הבריאות קובלנה ע"י מנכ"ל משרד הבריאות על פי פקודת רופאי השיניים. עניינו של המערער הובא בפני וועדת משמעת בהרכב שלשה חברים שמהם שניים רופאים ואחד משפטן. הוועדה החליטה ברוב דעות שני הרופאים להמליץ בפני השר כי המערער יושעה לתקופה שלא תפחת מ-3 שנים ואילו דעת המיעוט של המשפטן היתה כי יש להתלות את רשיונו של
המערער לתקופה שלא תעלה על שנה. דו"ח הוועדה הוגש לעיונו של שר הבריאות והוא החליט להתלות את רשיונו של המערער לתקופה של 4 שנים.
ב. במכתב של השר שנשלח למערער נאמר "לאחר שעיינתי בדו"ח וועדת המשמעת... ולאור מסקנותיה והמלצותיה הריני מצווה... שרשיונך... יותלה לתקופה של 4 שנים...". בערעורו לביהמ"ש מעלה המערער מספר השגות ובכללן כי הוועדה האמורה אינה וועדת משמעת ולא וועדה ממליצה וכל תפקידה מצומצם לשמיעת הנקבל בהגנתו ולהגיש דו"ח על כך והוועדה חרגה מסמכותה כשהגישה המלצות והצעות; החלטת השר אינה מפורטת ואינה מנומקת; השר צריך היה להעדיף את דעת המשפטן ולא את דעת הרופאים משום שטיעוני ההגנה היו בעיקרם טיעונים משפטיים; בכל התקדימים הרלבנטיים אין תקדים להתליית רשיון לתקופה שמעבר לשנה אחת; החלטת השר נגועה בחוסר סבירות קיצוני. הערעור נדחה.
ג. הוועדה אמנם איננה בי"ד משמעתי ולא נמסרו לה סמכויות החלטה המסורות לשר בלבד, אך השר רשאי להשתמש בוועדה זו או וועדה אחרת שימנה ככלי עזר לצורך גיבוש החלטתו. תפקידה העיקרי של הוועדה הוא בריכוז החומר הרלבנטי, גיבוש הראיות, שמיעת ההגנה, ובנוסף לכך טבעי הוא כי כדי להיות לעזר לשר תדווח הוועדה לשר על ההליכים ותביע את דעתה באשר למסקנות הנראות לה כעולות מן החומר שהיה בפניה. אכן, אין לומר כי השר חייב לפעול כפי המלצת הוועדה וכי רק במקרים נדירים הוא יכול לסטות מהמלצת הוועדה, אך מאידך גם אין פגם בכך שהוא מתייעץ בוועדה על מנת לקבוע מה העונש שיטיל. אין גם ממש בטענה שצריך היה לתת מעמד בכורה לחוות הדעת שניתנה ע"י המשפטן שבין חברי הוועדה הגם שהיתה דעת מיעוט. משהורכבה הוועדה - כל חבריה שווים מכל בחינה שהיא, ואין לאחד מהם יתרון על פני חברו.
ד. אשר לטענה כי התליית הרשיון למשך שנה מהווה החלטה חסרת תקדים הסוטה באופן קיצוני מן הנורמה המקובלת - טענה זו איננה מבוססת. אילו היה השר הולך על פי התקדימים המקובלים בעניינם של רופאים שאנסו את לקוחותיהם, כי אז היה מבטל את רשיונו של המערער לצמיתות. משהחליט השר ללכת לקראת המערער וסטה מן התקדימים בשל ההתחשבות בנסיבות אישיות מקלות אין לו למערער על מה להלין. יתירה מזו, אין זה כלל נכון ללכת בדרך אינדוקטיבית ולהסיק ממספר תקדימים כאילו קיימת נורמה שלפיה אין מתלין רשיונו של רופא לתקופה שמעבר לשנה אחת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. נחאס למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 12.3.91).

בש"פ 1157/91 - מדינת ישראל נגד עבדל זועבי

*שחרור בערובה (חטיפת קטין, סחיטה, וחבלה)(ערר על שחרור בערובה - הערר על השחרור בערבה נדחה אך נתקבל בעניין תנאי השחרור).

א. המשיב הואשם, ביחד עם שניים אחרים, בעבירות של חטיפת קטין לשם ביצוע חבלה, סחיטה באלימות, התעללות בקטין וחבלה בנסיבות מחמירות. על פי הנטען, בוצעו העבירות על רקע חשד כי הקטין ביצע תקיפה מינית על ילד קטן ממשפחת הנאשמים. שופט ביהמ"ש המחוזי, השופט אסא, החליט, ביום 11.3.91, לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ונימוקיו: חומרתן הרבה של העבירות בהן מדובר; החשש פן ינסה המשיב להשפיע על המתלונן בקשר למתן עדותו; טרם נעשתה סולחה בין המשפחות הנוגעות בדבר. כעבור מספר ימים הוגשה בקשה לעיון חוזר והבקשה נשמעה בפני השופט זועבי. הובא לידיעת ביהמ"ש כי בינתיים נעשתה סולחה בין המשפחות והסכם הסולחה הוגש לביהמ"ש. בהתחשב בכך החליט השופט זועבי, ביום 21.3.91, לשחרר את המשיב בערבות אישית של 10,000 ש"ח וערבות צד ג' על אותו סכום; "הגליית" המשיב לכפר טייבה זועבייה,
המרוחק מהכפר בו מתגוררים המשיבים ומשפחת המתלונן, למשך 3 חודשים; איסור יציאה מהארץ; התייצבות פעם אחת בשבוע במשטרת עפולה. הערר על השחרור בערובה נדחה והערר על תנאי השחרור נתקבל.
ב. אין ספק כי קיימת במקרה זה עילה למתן צו מעצר עד תום ההליכים. מדובר במעשי חבלה אלימים ובעבירות חמורות מאד שבוצעו כלפי קטין, ולכן מאפשר סעיף 21א'(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי לעצור את הנאשם בשל חומרת העבירות בלבד. אולם, גם במקרה של קיום עילת מעצר, חובה על ביהמ"ש לבדוק שמא קיימת אלטרנטיבה נאותה, שבאמצעותה ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שתכביד על הנאשם במירה פחותה. השאלה היא אם החלטתו של השופט זועבי כי קיימת חלופה למעצר בפועל מצדיקה את התערבותו של ביהמ"ש העליון, והמסקנה היא, לא בלי לבטים, שלילית.
ג. אמנם אין לראות בהשגת סולחה "תרופת פלא" אשר בכל מקרה ובכל הנסיבות מנטרלת את הסכנה ששלום הציבור עלול להיות מופר כאשר פלוני ישתחרר בערובה. אולם, במקרה דנן, כאשר העבירה בוצעה על רקע מאוד ספציפי, קיימת תקווה מבוססת, שהסולחה תשיג את מטרתה בהשכנת שלום בין המשפחות. ניתן ללמוד גם מהחלטת השופט אסא, כי אף בעיניו נודעה חשיבות רבה לגורם אפשרי זה. זאת ועוד, על פי החלטת השופט זועבי חייב המשיב להימצא בכפר אחר, ואסור לו לבקר בכפר מגוריהן של המשפחות המעורבות בסכסוך האמור. מסתבר גם שאשת המשיב, המתגוררת עמו כרגע במקום ההגליה בכפר טייבה זועבייה, נמצאת בחודש התשיעי להריונה. לפיכך הוחלט שלא לבטל את השחרור בערובה, אך תנאי השחרור שונו באופן שהמשיב יהיה במעצר בית בכפר שאליו הוגלה; ההגליה לא תהיה רק למשך שלושה חודשים אלא עד סיום המשפט, וכן אסור על המשיב לנסות ולבוא במגע כלשהוא עם מי מבין עדי התביעה ובמיוחד עם הקטין קרבן העבירות.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' מיקי חשין למבקשת, עו"ד מוחמד מחאג'נה למשיב. 25.3.91).

ע.א. 140/89 - קצין התגמולים נגד צבי גולומבק

*תביעת תגמולים בגין החמרה של מחלה בשירות הצבאי(מחוזי חיפה ע.א. (נכים) 240/88 - הערעור נתקבל).

א. המשיב לקה בעת שירותו הצבאי במחלת יתר לחץ דם וקצין התגמולים סירב להכיר בכך כנכות. בהליכי ערעור בשנת 1975 הגיעו הצדדים להסכם פשרה (שקיבל תוקף של פס"ד) כדלקמן: "המשיב מכיר בתביעת המערער לפיה מחלת יתר לחץ הדם בה לוקה הוא הוחמרה... (ו)עקב שירותו הצבאי... שיעור ההחמרה - %75: ומשך ההחמרה - לצמיתות...". המשיב פנה לועדה רפואית לקביעת אחוזי הנכות, ועל פי המבחנים לקביעת דרגת נכות, אחוזי הנכות לנכות זו הם %40. המשיב זכה בגמול המתייחס לנכות בשיעור של %30, דהיינו %75 שיעור החמרה עקב השירות על פי הסכם הפשרה. בפנייה נוספת של המשיב לועדה הרפואית נקבע בפברואר 1986 כי המשיב סובל מיתר לחץ דם ממאיר עם פגיעה כלייתית ניכרת, ואחוזי הנכות שנקבעו לנכות זו במבחנים הם %80 ובניכוי %25 ניתן לו גמול בגין %60 נכות.
ב. שוב פנה המשיב לועדה הרפואית באפריל 1987 ונקבע כי הוא סובל מאי ספיקת כליות, וכי נכותו היא בשיעור %100 וממנה הוא זכאי לגמול בשיעור של %75. המשיב ערער על קביעה זו בפני הועדה הרפואית העליונה וטען כי הנכות של אי ספיקת כליות היא נכות נפרדת מזו של יתר לחץ דם, ולכן אין הסכם הפשרה חל עליה, והוא זכאי לגמול בשל מלוא הנכות. הועדה הרפואית העליונה דחתה את הערעור. על החלטה זו ערער המשיב לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את ערעורו וקבע כי אין להחיל על פגימה הנובעת מפגימה מוכרת אותו שיעור החמרה שנקבע לפגימה המוכרת הראשונה. לפיכך
החליט לבטל את הניכוי של %25 שנקבע כניכוי שלא על חשבון השירות. ערעור של קצין התגמולים שהוגש לאחר נטילת רשות נתקבל.
ג. קצין התגמולים, שאליו התובע מגיש בקשת גמול, הוא המוסמך להכיר באדם כ"נכה" ולקבוע, כאשר מדובר ב"החמרת מחלה", את שיעור החמרת המחלה עקב השירות ואת משך התקופה שיש לייחס לשירות הצבאי. מאידך, ועדה רפואית מוסמכת לקבוע את אחוזי הנכות. הגדלת אחוזי הנכות עקב הרעה במצבו של הנכה והתפתחות מחלתו איננה מחייבת בהכרח הגדלת שיעור ההחמרה שיש לזקוף על חשבון השירות הצבאי. המערער סבור כי שיעור החמרת מחלה כפי שנקבע בהסכם הפשרה משנת 1975 יש להחיל על כל קביעה של הוועדה הרפואית בדבר אחוזי הנכות. דעתו של המשיב שונה ולפיה יש להחיל על ענייננו את תקנה 9 לתקנות ולקבוע כי המשיב סובל ממחלה נפרדת נוספת ויש להכיר בה במלואה ככזו שנגרמה ע"י השירות. באשר לכך נתקבלה עמדתו של קצין התגמולים.
ד. תקנה 9 זכתה להתייחסות מסויימת בפסיקה ונקבע כי רק פגימה הגורמת נכות משלה ושיש לה קיום עצמאי בנפרד מהגורם שהסב אותה, יכולה להיות מוכרת כפגימה נפרדת. השאלה היא איפוא אם אי ספיקת הכליות היא בגדר "פגימה חדשה" או שמא מדובר בהתפתחות המחלה המקורית של יתר לחץ דם. אם מדובר בפגימה הנובעת מהפגימה הקודמת, כי אז יש להחיל את הסכם הפשרה בדבר האחוז שיש לזקוף להחמרה עקב השירות. אם מדובר בפגימה חדשה כי אז הסמכות להכיר בפגימה חדשה היא סמכותו של קצין התגמולים ואליו יש לפנות על מנת שיכיר בפגימה הנוספת כפגימה הנובעת מן השירות. על קצין התגמולים המוסמך להכיר בפגימות כנכויות להיווכח בהתקיימותם של כל התנאים האמורים בתקנה 9, ואין הדבר נתון לוועדה הרפואית.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה גולן למערער, עו"ד אורי רוזן למשיב. 28.4.91).

ע.א. 397/88 - דיממה בע"מ ואח' נגד ד"ר חיים קרסט

תביעה בגין היצג רשלני של מומחה שערך תחזית רווחים של חברה. טענה שהמומחה הוא שותף לרווחים וגם להפסדים(הערעור נדחה).

א. המערערת השלישית (להלן: המערערת) היא חברה שעיסוקה היה במתן שירותי יעוץ מנהלי וכלכלי והמערערות 1 ו-2 (להלן: המערערות) בעלות מניות במערערת ובעלות השליטה בה. התאגיד של רואי החשבון האפט את האפט הוא בעל עניין במערערות והיה מעוניין כי המערערת שנתנה שירותי יעוץ ללקוחותיה תרחיב פעילותה. לצורך זה התקשרו המערערות עם המשיב, שהוא מומחה העוסק ביעוץ בתחום הניהול, ונחתם ביניהם חוזה שעל פיו אמורים היו האפט לממן את פעולות המערערת במשך 6 חודשים הראשונים להתקשרות עם המשיב, ולמשיב ניתנה זכות לקבל כעבור 6 חודשים %49 מניות במערערת. בפועל לא הוקצו למשיב מניות של המערערת בשום שלב. באשר לסיכויי הרווחים של המערערת לשנת 1981, ערך המשיב מסמך הכולל תחזית שלפיה צפויים היו בשנה זו הפסדים של 50,000 ש"ח. בפועל נסתיימה השנה בהפסד של 500,000 ש"ח.
ב. המערערות מייחסות למשיב אחריות להפסדי המערערת ותבעו ממנו %49 מסכום ההפסדים. טענותיהן העיקריות היו שתיים: היצג שווא רשלני מצד המשיב בתחזית שערך. בהסתמך על תחזית זו, כך הטענה, פעלה המערערת ועל פיה עשתה את הערכת המצב של עסקיה; המשיב שהיה זכאי להקצאת %49 מהמניות במערערת היה למעשה שותף לרווחים והפסדים ועליו לשאת ב-%49 של ההפסד. בקשר לחבותו של המשיב לשאת בחלק כזה של ההפסד מסתמכות המערערות על מסמך שנערך במאי 1981 ושנחתם ע"י המשיב ורו"ח האפט. במסמך זה הוחלט על פיטורי עובדים ועל בירור מצב החובות בבנק ובמס הכנסה. המסמך מסתיים בלשון זו "לאחר סיום הפעולות המפורטות לעיל יערך חשבון מסכם בין האפט את האפט רו"ח וד"ר ח. קרטש (המשיב) על הנשיאה בעול ההפסדים בהתחשב במימון (ריבית)
שהאפט את האפט העמיד לרשות החברה... וכן יסוכמו יתר הפרטים הסופיים...". ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה שהיה בנסיבות המקרה היצג שווא רשלני מצד המערער, קיבל את טענות המשיב בעדותו בדבר שינוי נסיבות מעת עריכת התחזית על ידו אשר יש בהן כדי להסביר את ההפסדים, וכן דחה ביהמ"ש את הטענה כאילו חייב המשיב לשאת בהפסדי המערערת כמי שהיה זכאי למניות וכי במסמך האמור היתה כאילו התחייבות מצידו לשאת בהפסדים. הערעור נדחה.
ג. הלכה היא שהתרשלות בגינה עלול נתבע להתחייב בנזיקין יכול שתהיה בהיצג רשלני בעת משא ומתן לקראת כריתת חוזה. היצג רשלני יכול שיעשה גם ע"י חוות דעת של מומחה, באם מוברר שחוות הדעת ניתנה ברשלנות. בענייננו ניתן לצאת מהנחה שנכונות המערערות להמשך פעילותה של המערערת כשהמשיב משמש כמנהלה, הסתמכה על התחזית שערך המשיב. אולם אין לומר כי התחזית היתה לוקה בעריכה רשלנית, שכן המשיב נתן הסבר מניח את הדעת לפער הגדול בין התחזית לבין ההפסד בפועל. על כן בדין נדחתה הטענה של המערערות בדבר היצג רשלני מצד המשיב.
ד. הטענה השניה בדבר חובתו של המשיב להשתתף בהפסדי החברה מתבססת על הזכות שהיתה לו לקבל %49 ממניות החברה. אולם המשיב לא הפך לבעל מניות בחברה המערערת בשום שלב ובסופו של דבר, על פי המוסכם בין הצדדים, גם ויתר על זכותו לקבלת מניות של החברה המערערת. זאת ועוד, גם אם היה המשיב בעל מניות בחברה, החובה היחידה שלו במקרה כזה היתה לסלק את המגיע ממנו על חשבון הקצאת המניות ומדובר בענייננו על הון רשום של 2,000 ש"י והון מונפק של 20 ש"י.
ה. המערערות מבקשות להסתמך על האמור במסמך המסכם כראיה להתחייבות מצד המשיב, אולם נוסח סיכום הדברים מצביע על הצורך בבירור נשיאת ההפסדים, אך לא נאמר בו כי המשיב באופן אישי ישא בחלק מהפסדים אלה. על פי האמור בנוסח המסמך נראה כי הכוונה היתה לברר בכמה ישאו האפט בהפסדים אלה, כאשר המשיב ייצג בעניין זה את עמדת החברה המערערת. גם לו ניתן היה לפרש את האמור במסמך המסכם כנכונות המשיב לשאת ולתת בדבר נשיאה באופן אישי בחלק מההפסדים, לא היתה התחייבות וגמירת דעת מצידו לשאת בהפסדים אלה, וגם לא מוזכר השיעור מתוך הפסדים אלה בו עליו לשאת.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד רפאל נבט למערערות, עו"ד יחזקאל קנה למשיב. 7.3.91).

ע.א. 927/90 - אברהם לוטפי נגד רבקה לוטפי ואח'

*מזונות(מחוזי י-ם - מ.א. 135/89 - הערעור נדחה).

א. המערער חוייב במזונות אשתו ושתי בנותיו בסכום של 2,000 ש"ח לחודש וערעורו נסב על אלה: סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בעניין; חיובו במזונות שתי בנותיו שהן כבר בגירות; שיעור המזונות בו חוייב. הטענה של היעדר סמכות נסמכה על כך שבין בני הזוג התנהלו הליכים בביה"ד הרבני, אך לפי טענת המשיבה הגיעו הליכים אלה לסיומם, משנסגר התיק לאחר שהצדדים הגיעו לפתרון של שלום בית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם קורה שבי"ד או בימ"ש הדנים בתביעה שבין בני זוג דוחה את הדיון מפעם לפעם מטעמים שונים, ובכללם נסיון להשכנת שלום בית. במקרים כאלה אין לומר שהתיק הגיע לקיצו. מאידך, יש שלאחר דחייה כזו הצדדים רואים את התיק כגמור ואינם מוסיפים להתייחס אליו עוד, ובמקרה כזה לא ניתן לומר כי תביעת בני הזוג תלויה ועומדת באותה ערכאה. בענייננו עברה תקופה של שנתיים מאז הוגשה תביעת המזונות ולא היתה יותר כל פעילות בתיק, ובנסיבות אלה ראה ביהמ"ש את התיק שהגיע לקיצו הטבעי.

ב. בעניין שיעור המזונות ציין ביהמ"ש כי מדובר במשפחה שגרה יחד ובהוצאות העיקריות נושאים , שני הצדדים. המערער טען שאיננו חייב לשאת במזונות שתי הבנות הגדולות הנמצאות כעת בשירות לאומי. ביהמ"ש המחוזי הדגיש כי אינו קובע מסמרות בעניין זה, אך אין ספק כי האם רשאית להפריש חלק ממשכורתה כדי לעזור בפרנסת הבנות הבגירות הגרות עם המשפחה בבית, וכל עוד האב נמצא בבית ומתפרנס מהקופה הכללית יש לחייבו בתשלום 2,000 ש"ח לחודש כמזונות המשפחה הכוללת גם אותו עצמו. הערעור נדחה.
ג. באשר לעניין הסמכות - לאור הקווים המנחים שהותוו בע"א 167/63 (פד"י י"ז, 2617), אין לדחות את מסקנת ביהמ"ש בעניין סמכותו. אשר למזונות הבנות הבגירות - מדובר אך בהכללת כיסוי חלק מצרכיהן בהוצאות הבית, ומה גם שאחת מהן באה הביתה מן השירות הלאומי רק פעם בשבוע. המערער לא חוייב במזונות הבנות הבגירות. ביהמ"ש, כאשר קבע את צרכי המשפחה הגרה תחת קורת גג אחת, הביא בחשבון שיש גם הוצאות עבור שתי הבנות הנמצאות בנית באופן חלקי ובכך אין להתערב. אשר לשיעור המזונות הרי איננו מופרז כלל ועיקר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אלי מרקוביץ למערער, עו"ד גב' רות וורמן למשיבות. 21.4.91).

ע.א. 1019/90 - יעקובי מרים נגד עזבון המנוח יעקבי משה ז"ל ואח'

*טענה של אשה כי מחצית המקרקעין שנרכשו ע"י בעלה המנוח והועברו על שם אחיותיו בעודו בחיים שייכים לה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1290/88 - הערעור נדחה).

א. המערערת ובעלה המנוח נישאו בשנת 1946. הנכס נשוא הערעור, חלקת אדמה ועליה בית, נרכש כ-4 שנים לאחר הנישואין ונרשם בשנת 1959 על שם הבעל בלבד. בשנת 1975 הועבר הנכס ע"י המנוח ע"ש אחיותיו המשיבות 2 ו-3. המנוח נפטר באוקטובר 1984. בדצמבר 1988 הוגשה תובענה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי, כי בין המערערת לבעלה היתה קיימת שותפות נכסים ומכח שותפות זו המערערת היא בעלת מחצית מכלל הזכויות בנכס. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי למעשה לא היו בין הצדדים יחסים שיגרתיים של זוג נשוי, כל צד חי את חייו בנפרד ללא כל דבר המקשר ביניהם, ועל כן לא הוכח קיום שותפות מכח חזקת השיתוף. הערעור נדחה.
ב. המערערת תקפה את מהימנות העדים שבאו בפני ביהמ"ש ואולם מהימנות הראיות ומשקלן מסורה ככלל לערכאה הראשונה. השופט רשאי היה לקבל את עדות המשיבות, לפיה לא חיו בני הזוג מעולם חיי נישואין תקינים ומקובלים, ומה גם ועדויות אלה נתמכו ע"י עדותו של עד נוסף בלתי תלוי. כמו כן אין להתערב בקביעת השופט שלפיה נוטה הוא לקבל את גירסת המשיבות בדבר השתתפותן הכספית ברכישת הנכס, ולדחות את דברי המערערת בדבר תרומתה היא לאותה רכישה.
ג. שאלה אחרת היא אם לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י ביהמ"ש, נכונה המסקנה שלא חלה חזקת השיתוף בין המערערת לבעלה המנוח בכל הנוגע לנכס הנדון. אין חולקין כי נכס זה שימש תחילה כדירת המגורים של בני הזוג, ולגבי החלת "חזקת השיתוף" על דירת המגורים, התחזק במהלך השנים מעמד בני הזוג הטוענים לזכותם, והתנאים הנדרשים לקיומה של חזקה זו הינם מינימאליים. למעשה די בחיים משותפים כדי לעורר את החזקה. ביהמ"ש העליון אף הרחיק לכת בקבעו, כי הנושא בנטל השכנוע בנקודה זו אינו התובע, אלא הנתבע הטוען לסתירת החזקה. אפילו על פי דעה מחמירה יותר, די בחזקת השיתוף, בתוספת ראיה קלושה, כדי לכלול את דירת המגורים המשותפת במסגרת השיתוף. הלכות אלה עשויות היו לעזור למערערת בתביעתה, אך ביהמ"ש פסק מפורשות כי בין המערערת למנוח לא היו יחסים שיגרתיים של זוג נשוי וכי חיו תוך הפרדה מוחלטת
מימים ימימה, ומכאן שחזקת השיתוף נסתרה. גם הקביעה שהמשיבות השתתפו ברכישת הנכס תורמת לאי החלת חזקת השיתוף במקרה דנן.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד עזרא אשרי למערערת, עו"ד גב' בלהה לורנצי-ליפשיץ למשיבים. 19.3.91).

ע.א. 817/86 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד דוד מנו

*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

א. המשיב נפגע בתאונת עבודה שהוכרה כתאונת דרכים ותבע את המבטח של הרכב הפוגע, היא המערערת. ביהמ"ש המחוזי העמיד את סכום הפיצויים המגיעים למשיב על 149,000 ש"ח, ומסכום זה נוכו כ-145,500 ש"ח שהמשיב מקבל מהביטוח לאומי, באופן שהמשיב זכה, הלכה למעשה, בסכום של כ-3,500 ש"ח. בנסיבות אלה פסק ביהמ"ש המחוזי כי מכח הוראת סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי מגיעים למשיב %25 מסכום הפיצויים.שני הצדרים הגישו ערעור.
ב. המערערת מערערת על חיובה בתשלום %25 מסכום הפיצויים וערעור זה התקבל בהסכמה של המשיב. בין מתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי לבין הדיון בערעור זה ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 545/85 (פד"י מ"ד(2) 8) ועל יסוד פס"ד זה הוסכם כי דין הערעור להתקבל וחיוב המערערת בתשלום %25 מסכום הפיצויים להתבטל. מנגד מערער המשיב כנגד סכום הפיצויים הנמוך שנפסק לו. הוא הסכים להעמיד את סכום תוספת הפיצויים שהוא מבקש לקבל, לאור הצעת פשרה שהוצעה לו במסגרת הליכי קדם הערעור ע"י אחד משופטי ביהמ"ש העליון, על סכום של 80,000 ש"ח. הערעור נתקבל.
ג. אין צורך לבחון את כל פריטי הנזק. די לציין כי בפריט הנזק שעניינו הוצאות נסיעה בעתיד נפסקו למשיב סכומים המבוססים על כך כי יסע במונית רק לביקור אצל בנותיו. אין כל צידוק להגבלה חריפה זו של חופש התנועה של המשיב. בפריט זה זכאי המשיב לתוספת של 40,000 ש"ח. כמו כן, בפריט של עזרה וטיפולים בעתיד נערך חישוב המבוסס על 5 שעות בשבוע. זהו בסיס נמוך באופן המצדיק התערבות בו ויש להעמידו על40,000 ש"ח. בכך הגיע ביהמ"ש לגבול העליון שעליו העמיד המשיב את ערעורו הנגדי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' מירי ניסני-יצחק למערערת, עו"ד דוד דיכנו למשיב. 30.4.91).

ע.א. 63/88 - ד"ר סופיה ברגר וקופת חולים... הכללית נגד יוסף צדוק ואח'

*אחריותם בנזיקין של רופא קופ"ח וקופה"ח בגין נזק שנגרם לתובע עקב טיפול רשלני וגובה הפיצוי(מחוזי ת"א - ת.א. 2107/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נדחה בעיקרו).

א. בתחילת ינואר 1980 נתקף המשיב כאבים עזים בעינו השמאלית. ביום 3.1.80 פנה לרופאה הכללית שלו בקופ"ח, המשיבה השניה (להלן: המשיבה), וזו נתנה לו טיפות ארגעה. כאביו לא חלפו וכעבור שלשה ימים היפנתה אותו המשיבה לרופאת עיניים, המערערת הראשונה (להלן: המערערת). אין מחלוקת כי המערערת קיבלה אותו רק ביום 17.1.80 וזאת בשל הסדרים המקובלים אצל קופת חולים. לפי גירסתה של המערערת נתנה לו טיפול ארגעה והזמינה אותו לחזור כעבור 4 ימים לבדיקה יסודית. כשחזר במועד שנקבע כבר היתה עכירות בעין שלא איפשרה את בדיקת קרקעית העין וגם האישון לא הגיב לטיפות המתאימות ולא התרחב. אז נשלח המשיב לבית החולים אך היה כבר מאוחר מדי כדי להציל את ראייתו.
ב. התברר שהחל בעין תהליך של הפרדת הרשתית, אשר העכירות לא איפשרה להבחין בה בעוד מועד ולנקוט בצעדים לתיקון הרשתית בטרם תקרע. ברם, כשהמערערת ראתה את עינו של המשיב, ביום 17.1.80, העין היתה עדיין צלולה ועל פי עדות מומחה היה אז סיכוי
טוב שהמערערת תוכל להווכח בתחילת התהליך של הפרדת הרשתית ע"י בדיקה פשוטה של קרקעית העין. המערערת טענה כי פעלה באופן סביר ובהתאם לנוהג המקובל אצל קופת חולים, אולם מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה כי המערערת התרשלה בכך שלא ביצעה את הבדיקה הפשוטה שהיתה יכולה להעמידה בעוד מועד על התהליך המתהווה בעינו של המשיב והיתה מאפשרת לתת לו את הטיפול שהיה מציל את ראייתו. מאידך, דחה ביהמ"ש את התביעה נגד המשיבה. את קופת חולים מצא ביהמ"ש אחראי באחריות שילוחית לרשלנותה של המערערת.
ג. המשיב איבד את הראייה בעין השמאלית. במשך יותר מ-5 שנים סבל מכאבים עזים - עד שהוחלט לעקור את העין ואז נפסקו הכאבים. הוא ממשיך לסבול מקוצר ראייה קשה בעין הימנית שמתחזקת בה תופעה של יירוד. נכותו הרפואית בגין אבדן העין השמאלית הוערכה ב-%45-%50 לצמיתות. הובאו ראיות גם על נכות נפשית בשל סימני דכאון וחרדה וביהמ"ש העמיד את נכותו הכוללת של המשיב על %60 ובהתאם לכך חישב את נזקיו. המערערות מערערות על חיובן, על שיעור הנכות שלפיה נקבע הפסד כושר ההשתכרות של המשיב ועל הפיצוי שנפסק לו בגין כאב וסבל וכן על ההוצאות שנפסקו נגדן. המשיב בערעור שכנגד מערער על דחיית תביעתו נגד המשיבה (הרופאה הכללית) ועל כי קופ"ח נמצאה אחראית באחריות שילוחית ולא באחריות ישירה, על אשר לא נפסק לו פיצוי עבור עזרה בבית ועל אשר הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרותו לעתיד לא התבסס על נכות של %100 וכן על שיעור הפיצוי שנפסק לו בגין הפסד ימי חופשה ומחלה עובר לתביעתו. כל הערעורים נדחו פרט לעניין הפיצוי בגין הפסד ימי חופשה ומחלה כאמור. ד. אין טעם מעשי בערעור שכנגד על דחיית התביעה נגד הרופאה הכללית, כששתי המערערות נמצאו חייבות ואין בעיית גבייה מהן. מכל מקום אין להתערב במסקנת ביהמ"ש כי הרופאה הכללית לא התרשלה. היא אינה מומחית לרפואת עיניים, היא נתנה למשיב טיפול נגד כאבים וכשלא הועיל הפנתה אותו לרופאת עיניים. אז עוד יכלה המערערת, לוא טיפלה במשיב כהלכה, למנוע את אבדן הראייה בעינו. אין גם טעם בערעור הנגדי על חיובה של קופת חולים באחריות שילוחית ולא באחריות ישירה. אין לזה כל משמעות מעשית וגם לגופו של עניין אין כאן טעות בפסה"ד.
ה. באשר לנכות התפקודית - הנכות הרפואית היא נקודת התחלה לאמדן הנזק אך לא נקודת הסיום. השאלה היא מה מסוגל היה המשיב להשתכר אלמלא נכותו ומה הוא יכול להשתכר לאחר מכן. הוא עבד עבודה סדירה בעירית ת"א ולאחר המקרה המשיך בעבודתו בעיריה כ-3 שנים עד שפרש פרישה מוקדמת בגיל 48. ב"כ המערערות טוען כי לא היתה סיבה אובייקטיבית לפרישה ומנגד טוען המשיב כי לא היתה לו ברירה, כי הוא לא פרש מרצונו הטוב אלא מפני שלא היה מסוגל להמשיך לעבוד. בעניין זה הדין עם המשיב. יש לזכור שפרישתו של המשיב היתה עוד לפני עקירת העין, בתקופה שהוא סבל כאבים חריפים. עניין זה מסביר את דבריו כי "הלוואי היום היו מקבלים אותי לעבודה כזאת" אלא שהיום, לאחר שעבר את הניתוח, כבר אין לו דרך חזרה לעבודתו. בהתחשב בגילו של המשיב במועד הרלבנטי, קרוב לגיל 50, בעיוורון העין האחת והחרדה לעיוורון מלא בשל מצב העין השניה, צדק ביהמ"ש המחוזי כשהעריך את נזקי העתיד על בסיס של %60 מהשתכרויות המשיב בעבר. בנקודה זו צודק ב"כ המשיב כי בכל הנוגע להפסד ימי חופשה ומחלה עובר לפרישתו, הנזק נגרם לו במלואו והפיצוי צריך להיות מחושב על בסיס של %100 ולא של %60 כפי שנפסק לו ובנקודה זו יש לקבל את הערעור.
ו. בגין כאב וסבל פסק ביהמ"ש המחוזי 70,000 ש"ח וטענת המערערות היא שאין תקדים לפיצוי כה גבוה בשל אובדן ראייה בעין אחת. ברם, הנסיבות במקרה זה הן מיוחדות. מדובר לא רק באבדן הראייה אלא גם בעקירת העין, לאחר יסורים עזים שנמשכו במשך יותר מ-5 שנים, שבהן עבר התובע בדיקות וטיפולים בכמה בתי חולים,
ובחרדה ובסבל נפשי הנובע ממנה. המערערות מערערות גם על גובה ההוצאות שחוייבו לשלם למשיב בעוד שההוצאות שנפסקו נגד המשיב לטובת המשיבה, שהתביעה נגדה נדחתה היו נמוכות. גם בערעור זה אין מאומה. המשיבה צורפה כמשיבה פורמלית, והיא לא ערערה על כך כי לא נפסקו לה הוצאות גבוהות יותר. יתירה מכך, היא היתה מיוצגת ע"י אותו עו"ד שייצג את המערערות, הטרחה הנוספת שהיתה כרוכה בייצוגה שלה קטנה לאין ערוך מהטרחה שהיתה כרוכה בניהול תביעתו של המשיב.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יצחק קינן למערערות, עו"ד גרעון בירן למשיב. 27.3.91).

ע.א. 2312/90 - אברהם קחואר נגד טל קחואר קטין

זכותו של קטין למדור שליו כאשר קיים סכסוך בין ההורים. איסור כניסה לדירה של בנו בן ה -16 של הבעל שכניסתו לדירה נאסרה

(מחוזי ת"א - מ.א. 3886/88 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער ואם המשיב נשואים בנישואים שניים. למערער בן בגיל 16 המתגורר עמו בבית המשפחה. המשיב הוא כבן 3. המשיב הגיש תביעה למזונות ולמדור שליו ושקט. עניין המזונות בא על פתרונו בהסכמת בעלי הדין ואילו בעניין המרור קבע ביהמ"ש המחוזי כי האב מתנכל לאם, לרבות באופן פיזי, וכי יש לכך השלכה ישירה על הקטין. ביהמ"ש אסר על המערער להכנס לדירת המשפחה למשך 15 חודשים כאשר בצו האיסור כלול גם בנו בן ה-16. באשר לבן אומר ביהמ"ש המחוזי כי מגוריו של מיקי הבן בבית אינם אלא מכוחו של הבעל ומשנאסרו כניסתו ומגוריו של הבעל לבית, ממילא נשמטה זכותו של הבן לגור בבית. הערעור מופנה נגד עצם צו איסור הכניסה ונגד החלת הצו על הבן. הערעור נגד צו איסור הכניסה נדחה ונגד החלת הצו על הבן נתקבל.
ב. טעם הערעור המרכזי עניינו סמכות ביהמ"ש המחוזי. מאחר שבין בני הזוג התנהלה תביעת גירושין בפני ביה"ד הרבני, שהמערער יזם אותה, גורס המערער כי ביהמ"ש היה נטול סמכות לדון בענין זה. אין יסוד לטענה זו. ההתדיינות בביה"ד התנהלה בין המערער לאם, והמשיב לא היה צד להתדיינות זו. זכות המדור השליו היא גם זכותו של הקטין והמדור הוא חלק ממזונותיו. עניין המזונות של המשיב לא נכרך כלל בהתדיינות בביה"ד הרבני. על כן היתה סמכות לביהמ"ש לדון בנושא.
ג. בעניין המדור השליו לגופו - המשיב אכן זכאי לכך ששלומו לא יופרע. לגבי קטין בגילו, שהוא מקטני הקטינים, התלוי לחלוטין באמו יולדתו, לגביה החל המערער בהתעמרות עוד בהיותה בהריון עם המשיב, יש זהות גמורה בין שלום האם לבין שלומו של הילד והתנכלות באם משליכה עליו במישרין. שלילת המדור השליו מן האם שוללת מניה וביה גם מן הקטין את מדורו השליו, כי אין לו קיום בלעדי האם. בנסיבות כאלה הנסיון ליצור חייץ בין שלום האם לבין שלום הקטין הוא בלתי סביר לחלוטין.
ד. כתבי בי דין שהוגשו בערכאה הראשונה לא התייחסו לבנו של המערער מנישואיו הראשונים. שאלת תחולתו של צו איסור הכניסה של הבן עולה בערעור כטעם ערעור נפרד ובעניין זה אכן שגה ביהמ"ש המחוזי. מגוריו של הבן, בן ה-16, בבית הם אכן מכוחו של המערער, אך אין הם מסתיימים על אתר בשל כך שעל האב נאסרת לתקופה קצובה הכניסה לבית. צו איסור הכניסה אינו מבטל את מעמדו של האב כבעל זכות מגורים בבית המשפחה, אלא מהווה השעיית הזכות בגדר הגבלה אישית, בשל התנהגותו. הפסול בהתנהגות האב איננו משליך בהכרח על הבן. ייתכנו כמובן נסיבות בהן תאסר גם על הבן הכניסה לבית, כדי להעניק מדור שליו למי שזכאי לכך, אך לשם כך יש לקיים דיון ענייני, על יסוד שמיעת ראיות, אשר לאורן יוחלט אם יש לאסור גם על הבן את הכניסה. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון ענייני בסוגייה זו.