בש"פ 1132/91 - נסים ג'רבי נגד מדינת ישראל
*ראיות לכאורה וראיות סיוע במעצר עד תום ההליכים (קשר לביצוע שוד והחזקת נשק)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בשני אישומים: קשר ונסיון לביצוע שוד יהלומן שלגביו הצטיידו העורר ואחד מאיר חביב בנשק שהוסתר בביתו של עד המדינה יוסף מלכי; בקבלת נכסים שהושגו בפשע והחזקת נשק באיזור מגורים אשר הוסתר בחצרו של מלכי. המדינה ביקשה מעצרו של העורר עד תום ההליכים בהסתמכה על ראיות לכאורה נגדהעורר, החשש שיימלט מאימת הדין והרשעותיו הקודמות. ביהמ"ש המחוזי בחן את עדותו של עד המדינה מלכי ומצא שיש בה כדי לקשור את העורר לביצוע העבירות המיוחסות לו.השופט גם מצא ראיות סיוע כלליות המאמתות את גירסת עד המדינה בכללותה וכן מצא ראיות סיוע הקושרות את העורר לביצוע המעשים. הערר נדחה.
ב. התשתית הראייתית מוצקה ומספיקה לצורך השארת העורר במעצר עד תום ההליכים וכן יש סיכון לציבור בשחרורו של העורר בשלב זה ממעצרו. עד המדינה מלכי קושר בעדותו בביהמ"ש ובהודעותיו במשטרה את העורר לביצוע העבירות והשאלה היא אם יש ראיות סיוע לעדות זו. בהתאם לסעיף 54(א) לפקודת הראיות טעונה עדות שותף לעבירה שהוא עד מדינה סיוע. בשאלה האם הבדיקה לגבי הסיוע צריכה להיעשות גם בשלב המעצר נטושה מחלוקת בביהמ"ש העליון. השופט בך וכותב פסה"ד (השופט מלץ) סבורים שיש לבחון גם את הסיוע לצורך המעצר בעוד השופטים ש. לוין וגב' נתניהו סבורים שאין צורך בכך.
ג. בענייננו יש מספר עובדות אשר בהצטרפן יחד יכולות הן להוות סיוע לעבירות שבהן מואשם העורר: נסיונו של העורר להרחיק עצמו מן העבירה - היינו, כאשר למרות שידע שהמשטרה מחפשת אחריו ומדוע, נמנע מלהתייצב משך חודשים ארוכים וכן, והוא החשוב בענייננו, כשנשאל לגבי הסתובבותו בחצרו של מלכי ביום האירוע, טען כי לא הסתובב בחצר כאשר קיימות ראיות שהוא הסתובב במקום והסתודד עם מלכי במקום שבו הוסתר הנשק. צדק השופט כשראה בדבריו של העורר הכחשה גורפת בפרט מהותי לעבירות. אכן, ייתכן ואין די בשקר של הנאשם כדי להוות סיוע בלעדי לעבירה, אך בהצטרפו למסכת הכוללת די בכך כדי לחזק את המסקנה לעניין הסיוע; בהחקרו במשטרה לאחר שהסגיר עצמו סירב העורר להשיב לשאלות החוקרים וסירוב זה, אם כי אינו מספיק כדי להוות סיוע, יש בו כדי לחזק ולשמש חלק ממכלול הראיות; בתצפית על המקום נצפה העורר כשהוא מסתובב בחצר בה נמצא ארסנל הנשק וגם ראיה זו מחזקת את מעורבותו בעבירות המיוחסות לו. כמו כן קיימת הקלטה של שיחה בין העורר לבין אחר וממכלול השיחה עולה כי החשד שמדובר בעיסוק בכלי נשק אינו חשד בעלמא.
ד. באשר לטיבן של ראיות הסיוע הנדרשות - כאשר עדותו של עד המדינה מכילה תיאור מפורט, ברור והגיוני של כל המסכת העבריינית, ומאידך הגנת העורר כוללנית, פשטניתוגורפת, די בראייה מצומצמת לצורך הסיוע. לאחרונה גם נפסק כי די במשקל מצטבר של גורמים ראייתים כדי לספק את דרישת הסיוע ועל אחת כמה וכמה כאשר דרישת הסיוע מצומצמת וכאשר מצויים בשלב המעצר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' כרמלה חנוך לעורר, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 30.4.91).
בג"צ 1414+1422/91 - נועם פדרמן וצחי הנגבי נגד שר הבטחון ואח'
*שחרור אסירים ועצירים בטחוניים(העתירה נדחתה).
א. עניינן של שתי העתירות, הודעת מערכת הבטחון שלפיה אושר שחרורם של למעלה מאלף אסירים ועצורים מתושבי יו"ש וחבל עזה, הכלואים בעקבות אירועי האינתיפאדה. העותרים הביעו חששם שמערכת השיקולים שנתלוותה להחלטה לא היתה עניינית ולא כל
השיקולים הרלבנטיים הובאו בחשבון. מאידך הודיעה ב"כ המדינה כי מדובר על החלטה צבאית - בטחונית אשר ניתנה בגדר הסמכות המוקנית לרשויות צה"ל השונות בתחיקת הבטחון. היא הוסיפה כי ההחלטה נתקבלה מטעמים ענייניים על פי קריטריונים מוגדרים. השחרורים יבוצעו אחרי בדיקה של תיקיהם של הכלואים והם יחולו רק על אלו מבין הכלואים, שלא הואשמו בעבירות של פיגועים חמורים, אלא בעבירות אשר לא גרמו פגיעות בגוף או בנפש, ואחרי שהכלואים ריצו שני שליש ויותר מתקופת המאסר או - נמצאים כחודש או חודשים לפני סיום תקופת המעצר או המאסר. העתירה נדחתה.
ב. השאלות המרכזיות המתעוררות הן שתיים : האם ניתנה ההחלטה ע"י מי שמוסמך לכך על פי הדין ; האם הסוגייה היא מבין אלה שבהן דן בג"צ בגופם של השיקולים. באשר לנושא הראשון - ההחלטה היא אכן של אלו המוסמכים לכך על פי הדין. אשר לשאלה השניה - מדובר בהחלטה בעלת אופי מדיני וצבאי מובהק. כאשר מועלית בפני בג"צ השגה נגד מדיניות פלונית, לא די בכך שהעותר אינו מרוצה ממנה או כי יש לו ספקות לגבי יעילותה והשלכותיה, וכי מקובלת עליו דרך חילופית, כדי להניע את ביהמ"ש להתערבות. אין בג"צ יושב כערכאת ביקורת כללית על מדיניות פלונית אלא כערכאה שיפוטית הבוחנת אם נפל פגם משפטי מבין אלה שהם עילה להתערבותו של בג"צ. העניין דנא נתון בידי הממשלה, אשר במסגרת האחריות המוטלת עליה מוסמכת היא לגבש עמדה ולשקול את כל השיקולים המדיניים והבטחוניים הכרוכים בכך, ואין לומר כי קיימת עילה משפטית להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. נועם פדרמן לעצמו, עו"ד מור לצחי הנגבי. 10.4.91).
בג"צ 5680/90 - אורי מזרחי ואורי קסלסי נגד אלי דה קסטרו ראש עירית עכו ואח'
*קיום "ישיבה מיוחדת" לצורך הדחת סגן ראש עיר(העתירה נדחתה).
א. העותר הראשון נבחר לסגן ראש עירית עכו וממלא מקומו והעותר השני נבחר לסגן נוסף של ראש העיר. העותרים קיבלו 3 הזמנות לישיבות מועצת העיריה הנושאות תאריך 13.12.90. ההזמנה הראשונה היתה לישיבת המועצה שלא מן המנין שאמורה היתה להתקיים ביום 16.12.90 בשעה 6 אחרי הצהריים, כאשר על סדר יומה של הישיבה הועמדו שלשה נושאים ובכללם אישור העברתו של העותר הראשון מכהונתו כממלא מקום וסגן ראש העיר :הזמנה שניה היתה לאותו תאריך "מיד בתום הישיבה הראשונה" כשעל סדר היום נושא אחד בלבד והוא העברת העותר השני מכהונתו כסגן ראש הרשות ; ההזמנה השלישית נקבעה לאותו תאריך "מיד בתום הישיבה השניה" כשעל סדר היום שינוי הרכב וועדת ההנהלה והחלפת נציגי עירית עכו בגוף המנהל של חברת חוף עכו בע"מ. העותרים משיגים כנגד העברתם מתפקידם ואלה טענותיהם: שלש הישיבות התקיימו ברצף אחד וללא כל הפסקה בניגוד למצוות הדין: ההזמנה הראשונה כללה נושאים אחרים זולת אישור העברתו של העותר מתפקידו ולא נתכנסה למטרה זו "ישיבה מיוחדת"; ההזמנה השניה עניינה אמנם ב"ישיבה מיוחדת" אך בגלל הרצף בינה לבין שאר הישיבות יש לפסול את ההחלטה שנתקבלה בה. העתירה נדחתה.
ב. העותר הראשון נבחר כסגנו של ראש העיריה וממלא מקומו לפי סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות והעותר השני נבחר כסגן נוסף כאמור בסעיף 15 לחוק. הליכי "הדחה" מנויים בסעיף 25 לחוק. סגן וממלא מקום הנבחר לפי סעיף 14 מועבר מכהונתו ללא צורך ב"ישיבה מיוחדת" לשם כך. סגן אחר שנבחר לפי סעיף 15 מועבר מכהונתו בהחלטת המועצה שנתקבלה "בישיבה מיוחדת". לפיכך לא היה צורך בישיבה מיוחדת להדיח את העותר הראשון, ואילו באשר לעותר השני היתה ישיבה מיוחדת. נותרה רק השאלה אם המשיב רשאי היה לכנס את 3 הישיבות ברצף אחד והתשובה לכך היא חיובית. המטרה
התחיקתית של כינוס "ישיבה מיוחדת" לעניין העותר השני הושגה במקרה דנן ע"י ההזמנה הנפרדת ועל ידי נעילת כל אחת מהישיבות והדיון בהן בזה אחר זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. גוב ארי לעותרים, עו"ד גב' תמר איצקוביץ למשיבים. 11.4.91).
ע.א. 149/90 - מרדכי קלאר נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*תום לב בבקשת חייב להכריז עליו פושט רגל(מחוזי י"ם - ת.א. 1035/89 - הערעור נדחה).
א. בפסק דין שניתן בדצמבר 1988 ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים חוייב המערער לשלם למשיב השני (להלן: המשיב) סכום המגיע לכ-200,000 ש"ח. ביום 31.10.89 קבע ראש ההוצל"פ, לאחר שערך למערער חקירת יכולת, הסדר תשלומים של 4,000 ש"ח לחודש. המערער ביקש רשות ערעור על החלטת ראש הוצל"פ וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בו ביום הגיש המבקש בקשה לביהמ"ש המחוזי למתן צו כינוס נכסים ופשיטת רגל, וכן לעיכוב הליכי ההוצל"פ נגדו. המשיב צורף להליך זה לפי בקשתו וב"כ טען נגד קבלת בקשתו של המערער. המשיבה השלישית (להלן: המשיבה) הינה נושה נוספת של המערער וצורפה כמשיבה בערעור לפי בקשת המערער. בניגוד למשיב מצדדת היא בעמדת המערער שאין לדחות את הבקשה לצו כינוס נכסים ופשיטת רגל.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער, מהנימוק כי המערער לא היה תם לב. חוסר תום ליבו של המערער התבטא בשניים: על פי קביעותיו של ראש ההוצל"פ מסר המערער במועדים שונים הצהרות סותרות בדבר מצב נכסיו; המערער הגיש בקשתו לצו כינוס נכסים ופשיטת רגל בנסיון לערער, בערעור עקיף, על החלטת ראש ההוצל"פ ולקבל במסגרת הליכי פשיטת רגל הסדר תשלומים נח יותר. הערעור נדחה.
ג. בשיקולים של ביהמ"ש אם להיענות לבקשת כינוס נכסים ופשיטת רגל, יש להבחין בין בקשה המוגשת ע"י נושה ובין בקשה המוגשת ע"י החייב. כאשר מוגשת הבקשה ע"י נושה, מטרת הבקשה היא פרעון חובותיו של החייב, והשיקול העיקרי של ביהמ"ש הוא מידת הסיכוי שהליכי פשיטת הרגל ישיגו מטרה זו. ברור על כן כי חוסר תום ליבו של החייב לא יהווה עילה לדחיית בקשת נושה. אולם, כאשר החייב הוא המבקש כינוס נכסים וצו פשיטת רגל, הרי מטרה לגיטימית של פניה כזו היא לאפשר לחייב לסלק את חובותיו כמיטב יכולתו הכספית ולאחר מכן לפתוח דף חדש בחייו. חייב אשר התנהגותו מעידה על נסיון להתחמק מתשלום חובותיו אינו מסוג החייבים להם נועדה ההגנה בהליכי פשיטת רגל והוא אינו זכאי להיעזר בהליך זה.
ד. הנימוק של ביהמ"ש המחוזי לעניין חוסר תום הלב, בכך שמטרת פנייתו של המערער להליכי פשיטת הרגל היתה אך לערער על קביעת ראש ההוצל"פ באשר להסדר התשלומים שנקבע לו, אינו יכול לעמוד לבדו. אחת מן המטרות הלגיטימיות של הליכי פשיטת הרגל היא הגנה על חייב שאינו מסוגל לעמוד בעול חובותיו. אולם, כאשר מכלול הנסיבות, המהוות את הרקע לבקשת החייב מצביע על נסיונות החייב להתחמק מתשלום לנושיו, כי אז לא יעתר ביהמ"ש לבקשה. במקרה הנוכחי סיפקו הצהרותיו הסותרות של המערער בעברבאשר לנכסיו, את עיקר התשתית לדחיית בקשתו, מהטעם שזו הוגשה שלא בתום לב. בכך צדק ביהמ"ש.
ה. ביהמ"ש המחוזי היה רשאי להסתמך, כראייה לחוסר תום ליבו של המערער, על קביעותיו של ראש ההוצל"פ בהחלטתו, ביחד עם העובדות והאמרות עליהן היו ממצעיו של ראש ההוצל"פ מבוססים. למערער היתה הזדמנות לנסות להביא בביהמ"ש המחוזי ראיות לסתור. יתר על כן, בערעור לא הכחיש המערער כי ניתנו על ידו תצהירים ואמרות סותרים באשר לנכסיו ולא הציע הסברים להתנהגותו זו.
ו. עוד טוען המערער כי ביהמ"ש טעה כשנתן את החלטתו לפני שנערכה ישיבה פומבית של הנושים לחקירת המערער וגם טענה זו דינה להידחות. ראשית, החלטת ביהמ"ש לא התבססה על הערכת מצבו הכלכלי המדוייק של המערער, ועל כן לא היה טעם בעריכת חקירה כאמור. שנית, למערער אין זכות שתיערך לו חקירה פומבית במסגרת בקשה לכינוס נכסים ופשיטת רגל. חקירה פומבית של החייב יכולה שתיעשה לפי שיקול דעתו של כונס הנכסים הרשמי לאחר שניתן צו כינוס נכסים.
ז. לבסוף טוען המערער כי טעה ביהמ"ש כאשר איפשר למשיב להשמיע טענותיו. גם טענה זו יש לדחות. אם נודע לנושה על קיום בקשה כזו, והוא סבור כי עלול הוא להפגע מקבלתה, אין פסול בכך שביהמ"ש יעתר לבקשת אותו נושה להיות מוזמן לדיון ולהשמיע טיעוניו. באשר לטענה שבכך עלולים להפגע נושים אתרים, כמו המשיבה, שעמדתם שונה והם תומכים בקבלת בקשת החייב, הרי שלכך שתי תשובות: ראשית, ניתן לסמוך על החייב כי יטען את כל הטענות התומכות בבקשתו; שנית, בפני נושה המעוניין בהכרזת החייב כפושט רגל פתוחה האפשרות להגיש בקשת פשיטת רגל מטעמו הוא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד י. בייניש למערער, עו"ד י. זילביגר לכונס הנכסים, עו"ד י. מלצר למשיב, עו"ד פ. מרכוס למשיבה. 30.4.91).
ע.פ. 350/91 - שרלי ממן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. ביום 10.8.89 הוגשה בקשה להורות על מעצר המערער ונאשם אחר בשם אסרף (שנעצר יחד עמו אך הובא לדין על פי כתב אישום נפרד). הבקשה הוגשה בפני השופט ששמע את משפטם של השניים, ונאמר לו כי "למשיבים עבר פלילי". השופט דן באותו מעמד בנושאים שונים ואילו עניין המעצר נדון לבסוף ע"י שופט אחר. הטענה היא שיש לפסול את השופט משום שנודע לו כי למערער עבר פלילי. טענה זו יש לדחות.
ב. העניין האמור בא בפני ביהמ"ש באוגוסט 1989 ואילו בקשת הפסלות באה ב-1991. חזקה מצוות המחוקק כי יש לטעון טענת פסלות מיד כאשר נודעת עילת הפסלות. משיכת המועד לשלב מאוחר יותר איננה במסגרת המותר על פי החוק. ברם, גם לגוף העניין אין יסוד לסברה שיש לפסול שופט בשל כך שהוצג לו שנה ומעלה קודם לכן רישום של שורה אחת, לפיו יש למערער הרשעה קודמת. אין אפשרות ליצור מידור החלטי באופן שימנע הגעתו לידיעת שופט של כל קטע ידיעה על עברו של נאשם.
ג. טענת פסלות שניה צמחה ועלתה מתוך אופן הדיון במשפטו של המערער. הוגשו שני כתבי אישום נפרדים, אחד נגד המערער ואחד נגד אסרף שנסעו באותה מכונית, כאשר לשניהם מיוחסת החזקת סמים. לשם חסכון בדיון והשמעת אותם עדים פעמיים, הוחלט, בהסכמת הסניגורים, כי המשפט יאוחר לצורך שמיעת חלק מן הראיות. העדים במשפט המאוחד נשמעו במספר ישיבות ואחר כך ביקש התובע לשוב ולהפריד את המשפט, כדי לסיים את משפטו של אסרף שאפשר יהיה להביאו כעד תביעה במשפטו של המערער. טענת הפסלות השניה היא שביהמ"ש הביע כבר דעתו במשפטו של אסרף, בציינו בפסק דינו של אסרף, כי איננו מאמין לאסרף, וכי הוא נותן אמון ביתר העדים שהעידו בפניו. בכך יש לדעת המערער משום הבעת דעה מוקדמת לגבי העדים, הפוסלת את השופט מהמשך הדיון במשפטו. אין יסוד גם לטענת פסלות זו.
ד. השופט שמע את שני המשפטים בהסכמה, במאוחד, ועל כן, שמע את העדים גם לצורך עניינו של המערער ואין פסול בכך. זאת ועוד, המחוקק קבע כי נאשם שהואשם בצוותא עם אחר והוא מיועד לשמש עד תביעה במשפטו של השני, והודה בעובדות, יורשע תחילה וענשו ייגזר לפני העדתו. הווה אומר, המחוקק צפה מראש מערכת נסיבות בהן יידרש
ביהמ"ש לסכם הכרעתו בדין ולגזור עונש לגבי נאשם שיעיד במשפטו של חברו לכתב האישום, ולא הורה כי ההכרעה וגזר הדין יהיו בלתי מנומקים.
ה. ביהמ"ש רשאי בכל שלב שלפני הכרעת הדין לצוות על איחוד הדיון בכתבי אישום נפרדים, התלויים ועומדים באותו בימ"ש, אם מותר היה לצרפם מעיקרו בהתאם להוראותיו של סעיף 87 לחוק, וביהמ"ש סבור, שהצירוף לא יגרום לעיוות דין. האיחוד של תיקים, יוצר מצב משפטי זהה למצב שהיה קיים, לו הוגש מתחילתו כתב אישום בו צורפו כל הנאשמים. כשם שמותר להפריד בין משפטיהם של הנאשמים שצורפו בכתב אישום מלכתחילה, כך אפשר לחזור ולהפריד בין משפטיהם של נאשמים אשר הדיון בהם אוחד. מכאן כי האיחוד וההפרדה לא היו פסולים.
ו. בתיקים מן הסוג שבפנינו יכול ויועלו שני סוגי טענות: האחת הנוגעת להתיחסותו של ביהמ"ש לעד שהופיע או לראיה שהוגשה בהליך שהוא הראשון לפי הסדר ; השניה עניינה התייחסותו של ביהמ"ש לאחר מתוך מספר נאשמים בצוותא כאשר הנאשם מודה, מורשע ומעיד במשפטו של הנאשם האחר. התייחסותו של ביהמ"ש לעדים ששמע ואשר עדותם גם תעמוד למבחן במשפט השני אינה חייבת להביא לפסילת השופט. בדיון הפלילי קורה לא אחת, שאותו עד מעיד בשורה של משפטים הנשמעים ע"י אותו שופט, כגון עד מדינה או סוכן מדיח המעיד בשורה של משפטי סמים, ואין כל צורך ואף אין כל אפשרות מעשית, להבטיח כי בכל אחד מן המשפטים ישב שופט שונה. מידור טוטאלי הסוגר שופט מפני כל מידע על ראיה, תהא חשיבותה או משמעותה אשר תהיה, או הבעת דעה לגביה, אינו בר ביצוע וגם אינו נדרש בשיטה הנשענת על שיפוט מקצועי בלבד.
ז. אין גם מקום לפסילה של שופט בשל גזירת הדין של הנאשמים האחרים. אין מקום לפסילה בשל התייחסויות קצרות בגזר הדין לזיקה בין הנאשמים השונים. הטענות הבסיסיות עולות מכתבי האישום וכפי שהשופט יודע כי טענתה של התביעה בכתב האישום אינה תחליף לראייה הבאה להוכיח את אשמתו של פלוני הנאשם, כך גם חזקה על שופט שהתייחסות לנתונים עובדתיים כלפי נאשם אחד, העולים תוך מהלכו של אותו משפט, אינה משפיעה על ביהמ"ש ככל שהדבר נוגע לנאשם אחר, אלא בכפיפות למגבלות שנקבעו בדיני הראיות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יעקב לוי למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 12.3.91).
ע.א. 676/88 - יחזקאל ונילי חונדיאשווילי נגד בידרמן חברה לביטוח בע"מ (מחוזי ת"א - ת.א. 620+621/85 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
*פיצויים בתאונת דרכיםא. המערערים, בעל ואשתו, נפגעו בספטמבר 1983 בתאונת דרכים כאשר בעת התאונה היו עמם ארבעת ילדיהם. כל הנוסעים נפגעו בתאונה ואחת הבנות מצאה את מותה. המשיבה חוייבה בנזקי המערערים. הערעור הינו על כל אחד מפרטי הנזק שנפסקו. ביהמ"ש העליון קבע כי אין צורך להתייחס לכל אחת מטענות המערערים, שכן מדובר בקביעות עובדתיות, אלא יש מקום להתייחס לשני עניינים: בנוגע למערער יש לדון בחלק מטענותיו על מיעוט הפיצוי שנפסק לו בגין הפסד כושר השתכרות בחלק מהתקופה עד למתן פסה"ד ובעתיד ועל שיעור ניכוי מס הכנסה ; ובנוגע למערערת, לנכות שנקבעה לה כתוצאה מהתאונה והפיצויים שנפסקו לה. באשר לכך נתקבלו הערעורים.
ב. למערער נקבעה נכות משוקללת של %43.3. את כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה קבע ביהמ"ש לתקופה שמאז התאונה עד יום 1.3.86 על סכום של 1,460 ש"ח ברוטו לחודש, וזאת על יסוד חישוב ממוצע השכר של המערער בששה חודשים שלפני התאונה. לעומת זאת לתקופה שמאותו מועד ואילך החליט ביהמ"ש לקבוע את כושר ההשתכרות בשיעור של 1,300 ש"ח, וזאת על יסוד פירוש מסויים שנתן לעדותו של עד
שמשכורתו של המערער כאילו היתה יורדת מאותו תאריך. ביהמ"ש העליון החליט לא להתערב בקביעת אחוזי הנכות הרפואית ובקביעה שאחוזי הנכות משקפים את הפסד כושר ההשתכרות, אך לעומת ואת נתקבלו שתיים מטענות המערער והן עניין ההפחתה של כושר ההשתכרות מ-1,460 ש"ח לחודש ל-1,300 שקל. לעניין זה קבע ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש המחוזי לא פירש נכונה את העדויות שהיו בפניו. כמו כן קיבל ביהמ"ש את הערעור באשר לניכוי %25 מס הכנסה מסכום הפיצויים. המשיבים בסיכומיהם מסכימים אף הם שלא היה מקום להפחית %25 מס הכנסה, שכן המס על המשכורת כפי שנקבעה הוא בשיעור של %15.
ג. אשר לערעורה של המערערת - בתאונה נגרם לה זעזוע מח והיא גם נפגעה נפשית עקב זאת שהבת נפצעה לנגד עיניה ונפטרה כתוצאה מכך. נוירולוג מטעם המערערת, ד"ר ארלוזורוב, קבע את נכותה לצמיתות כתוצאה מהתאונה בשיעור של %20 בגין נכות נוירולוגית ובגין נכות פסיכיאטרית עקב הפגיעה הנפשית. המומחה הבהיר שקשה להפריד בין הנכות הנוירולוגית לבין הנכות הנפשית, אך העריך שכל אחת משתי הנכויות היא בשיעור של %10. מאידך העיד נוירולוג מטעם המשיבים, ד"ר גולדהמר, אשר קבע למערערת נכות נוירולוגית של %10. באשר לנכות הפסיכיאטרית קובע מומחה זה כי המערערת אמנם סובלת מדיכאון תגובתי שלאחר מות הבת, אך הוא הסתייג ממתן אחוזי הנכות בקשר לממצא זה, בשל כך שאין הוא פסיכיאטר. ביהמ"ש המחוזי החליט שהואיל ואף אחד משני המומחים אינו פסיכיאטר "על כן אין בפני ראיות בדבר הנזק הנפשי... ולא אדון בכך כחלק מנשוא המחלוקת". בהתאם לכך קבע את נכותה הצמיתית של המערערת בשיעור של %10 בתחום הנוירולוגי ולפי שיעור זה חישב את הנזקים של המערערת. באשר לכך יש לקבל את הערעור.
ד. שתי חוות הדעת שהוגשו, זו של המערערת וזו של המשיבה, קבעו ממצא בדבר פגיעה נפשית למערערת כתוצאה מפגיעת בתה נגד עיניה. בנסיבות אלה לא היה מקום לקבוע שלא היו ראיות בשטח הפסיכיאטרי בפני ביהמ"ש. ראיות כאלה היו בפניו, ומה שנותר לביהמ"ש להחליט הוא אם יש בחוות דעת ועדויות אלה ראייה מספקת לצורך הכרעה בשאלה הרפואית בשטח הפסיכיאטרי אשר עמדה בפניו.
ה. בדרך כלל, כשמבקש צד להוכיח נכות בשטח רפואי מסויים, ראוי שחוות הדעת בקשר לכך תנתן ע"י רופא מומחה באותו שטח רפואי. עם זאת, אין לשכוח,שלכל רופא השכלה וידיעה כללית בענפי הרפואה השונים, ולעתים יכול רופא כללי, או רופא שהתמחותו בשטח רפואי אחד, לחוות דעתו גם בשטח שיש לו בו ידע אפילו אם אין בידו תעודת מומחה לעסוק באותו שטח רפואי. השאלה אם יש לו הידע המספיק באותו שטח רפואי ובאיזו מידה ניתן לסמוך על חוות דעתו, עניין הוא לביהמ"ש לענות בו. כמו בכל עניין בו נדרשת הוכחה במשפט אזרחי, על ביהמ"ש לשקול או להחליט אם די בראיות הרפואיות כדי לשכנע במידת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי בדבר קיומו של ממצא רפואי בעניין שבמחלוקת.
ו. בענייננו, די היה בראיות שבאו בפני ביהמ"ש כדי לשכנע במידת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי, שהמערערת נותרה נכה לצמיתות עקב התאונה, בשל דכאון תגובתי עקב פגיעת בתה לנגד עיניה. הנוירולוגיה הינה מקצוע "קרוב" לפסיכיאטריה וד"ר ארלוזורוב מעיד מתוך נסיונו שטיפל באנשים שאבדו ידידים וקרובי משפחה ואנשים כאלה לא חזרו להיות מה שהיו. מכאן שלנוירולוג ידע ולעיתים נסיון בעניינים הקשורים בפסיכיאטריה. בנסיבות כאמור, ובאין ראיה לסתור, היה מקום לקבוע שאכן נשארה למערערת נכות פסיכיאטרית ובהתאם לחוות דעתו של ד"ר ארלוזורוב נכות זו הינה בשיעור %10 ונכותה הכוללת של המערערת היא בשיעור של %20. אכן, לא בכל מקרה של נכות פסיכיאטרית יכולה חוות דעתו של נוירולוג לבוא במקום חוות דעת של
פסיכיאטר, אך בנסיבות המיוחדות של מקרה זה ולאור ההסכמה בין המומחים של שני הצדדים בדבר קיומו של דכאון תגובתי וסיבתו, היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות על מנת להגיע למסקנה כאמור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. ברקאי למערערים, עו"ד וינברג את וינברג למשיבה. 27.3.91).
ע.א. 826/88 - אל על אגודה שיתופית חקלאית... בע"מ נגד קרן החקלאות השיתופית בע"מ (בפירוק)
*מתי חוב הוא חוב הדדי לצורך קיזוז תביעת חייב נגד חברה בפירוק כנגד תביעת החברה נגד החייב (מחוזי ת"א - ת.א. 951/86 - הערעור נדחה).
א. המשיבה (להלן: קרן החקלאות) פעלה במשך שנים רבות כמעין בנק או מוסד כספי, שהעניק לגופים שונים, וביניהם גם למערערת, (להלן: האגודה), אשראי שוטף והלוואות. במהלך העניינים האגודה ערבה מפעם לפעם לחובות קרן החקלאות בבנקים שונים. ההלוואות של קרן החקלאות לאגודה ניתנו מפעם לפעם לתקופה קבועה של 3 חודשים וכנגד ההלוואה היתה האגודה מוסרת לקרן החקלאות שיק, שסכומו כלל את סכום הקרן של ההלוואה וכן את הריבית והפרשי ההצמדה על פי ההערכה לזמן הפרעון. שיק זה היה נפרע ע"י האגודה ללא כל קשר עם חידוש ההלוואה לרבעון נוסף של שלשה חודשים. במסגרת שיטה זו היה בידי קרן החקלאות ביום 30.12.85 שיק של האגודה שלמן פרעונו באותו יום בסכום של כ-92,000 ש"ח.
ב. האגודה נתנה לבנק הוראה שלא לכבד את השיק, כאשר הרקע לכך המצב הכלכלי של - קרן החקלאות שפירוקה היה צפוי בסוף השנה. ביום 30.1.86 נתמנה מפרק זמני לקרן החקלאות וביום 9.4.86 ניתן צו לפירוקה של הקרן. לאחר הגשת הבקשה לפירוק קרן החקלאות בפברואר 1986, החלו להגיע לאגודה דרישות תשלום מבנקים שונים מהם קיבלה קרן החקלאות אשראי בערבות האגודה. לאחר מתן הצו לפירוק קרן החקלאות, שילמה האגודה בתור ערבה של קרן החקלאות סכומי כסף שונים העולים על סכום השיק. לטענת האגודה זכאית היתה לבטל את השיק ואין מוטלת עליה חובה לשלמו וזאת על סמך קיזוז בגין סכומי כסף ששילמה כערבה של קרן החקלאות לבנקים שונים. ביהמ"ש המחוזי חייב את האגודה לשלם את סכום השיק והערעור על כך נדחה.
ג. מכח סעיף 353 לפקודת החברות, חלים על חברה חדלת פרעון, דיני פשיטת רגל החלים על נכסיו של מי שהוכרז פושט רגל. סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי "היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכח הצו, ייערך לפיהם חשבון... הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר...". טענת האגודה היא שקודם יום מתן צו הפירוק נדרשה היא ע"י הבנק לשלם בגין ערבותה לקרן החקלאות, ועל כן עמדו ביום מתן צו הפירוק "חובות הדדיים" בין האגודה לקרן החקלאות והיא זכאית לקזז את סכום השיק. טענה זו יש לדחות. על פי סעיף 74(ב) לפקודת פשיטת הרגל, זכות הקיזוז תיעשה לפי המצב כפי שהוא ביום בו ניתן צו הכינוס. בענייננו, עד מועד מתן צו הפירוק ביום 9.4.86, לא שולם כל תשלום ע"י האגודה מכח ערבותה לקרן החקלאות ומועד התשלום בפועל הוא הקובע. על פי סעיף 9 לחוק הערבות, עומדת לערב זכות חזרה כלפי החייב, רק אם שילם למילוי ערבותו. כל עוד לא שילם מכח ערבותו, חוב החייב כלפיו אינו אלא חוב על תנאי, שאינו ניתן לקיזוז במסגרת תביעה נגד חייב של פושט רגל.
ד. אינו דומה מקרה של חוב על תנאי אשר קיומו ביום מתן צו קבלת הנכסים אינו מקנה עילה לקיזוז, לבין מקרה שבו קיימת ביום מתן הצו זכות תביעה לחייב של פושט הרגל מפושט הרגל, ורק קביעת הסכום המדוייק המגיע לו כפופה להתחשבנות עתידה. במקרה האחרון אם המדובר בחוב, אשראי או עסקה הדדיים, לזכות הקיזוז קיימת. גם
הסתמכותו של ב"כ האגודה על סעיפים 352 לפקודת החברות וסעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל לא תועיל. סעיפים אלה עוסקים בשאלה מהם חובות בני הוכחה במסגרת פשיטת הרגל וגם חובות עתידיים הם בני הוכחה. אין סעיפים אלה עוסקים בשאלת זכות הקיזוז, זכות המוסדרת בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל.
ה. גם הסתמכות על דיני השטרות לא תועיל. לטענת ב"כ האגודה ניתן השיק הנדון על מנת לפרוע יתרת חוב מאושרת כעבור שלשה חודשים, באם אמנם תהיה יתרת חוב בשיעור הזה. בנסיבות המקרה, טוענת האגודה, כשהוברר שהאגודה תאלץ לשלם את חובות קרן החקלאות לבנקים על יסוד ערבותה, אין עומדת לקרן החקלאות יתרת חוב. ברם, לאור הדינים המיוחדים החלים בפשיטת רגל, לא די בטענת קיזוז שעומדת לצד לדיון בהליכים רגילים, שאינם קשורים בפשיטת רגל. הדין המיוחד החל בעניין זה הוא הקובע אם עומדת זכות קיזוז. ברם, גם לפי דיני שטרות דין הטענה להדחות, משום שטענת האגודה אינה מבוססת מבחינה עובדתית. אין ערבויות האגודה בגדר עיסקה אחת עם ההלוואה בגינה ניתן השיק, והשיק אינו קשור לערבויות אלה. ההלוואה בגינה ניתן השיק היתה הלוואה נפרדת, והיתה לה הנהלת חשבונות נפרדת מהלוואות אחרות שנתנה קרן החקלאות לאגודה ומערבויות שניתנו ע"י האגודה לבקשת קרן החקלאות. חובה של הנתבעת מכח השטר מהווה חוב נפרד הנובע מתוך השטר גופו, וממילא אין אפשרות לבצע כנגדו קיזוז מעיסקאות אחרות כגון ערבות לבנקים השונים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. אמתי למערערת, עו"ד י. גלברד למשיבה. 7.3.91).
ע.פ. 1613+1711/90 - מדינת ישראל נגד אליהו איטח ופנחס אביגזר
*מידת העונש (סמים, הכשלת שוטר והשמדת ראיה)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת עונשו של אליהו איטח נדחה ועל קולת עונשו של אביגזר נתקבל והערעורים הנגדיים נדחו).
א. בשעת לילה מאוחרת התפתח מרדף של מכונית משטרה אחרי המשיבים. תוך כדי מרדף הושלכו מתוך מכונית המשיבים כ-50 עד 100 גרם הירואין. את הסם השליך איטח ואילו אביגזר נהג ברכב. איטח הורשע בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית ובנסיון להשמיד ראיה ואביגזר הורשע בעבירת סמים וכן הורשע בהכשלת שוטר במילוי תפקידו ובהסתייעות ברכב לביצוע עוון ופשע. ביהמ"ש המחוזי איבחן בין חלקו של איטח לבין חלקו של אביגזר בביצוע העבירות וציין כי "לגבי נאשם 2 (אביגור), הוא זה שנהג ברכב בלבד... אך הוא לא זה שזרק את הסם מהחלון כדי להעלימו... כך שחלקו הוא בפרשה כולה נראה בעיני קל יותר". לאחר שהתייחס לטענות בעלי הדין וקבע את עמרתו באשר למידת המעורבות של כל אחד מהמשיבים במעשה גזר את דינו של איטח ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ודינו של אביגזר נגזר ל-3 שנים וחצי מאסר בפועל ללא מאסר על תנאי וכן הופעלה במצטבר שנה אחת של מאסר על תנאי. עוד שנתיים ושלשה חודשים של מאסר על תנאי הופעלו בחופף, כך שעל אביגזר לרצות 4 שנים וחצי מאסר בפועל. המשיבים ערערו על חומרת העונש וערעורם נדחה והמדינה ערערה על קולת העונש וערעורה נדחה באשר לאיטח ונתקבל באשר לאביגזר.
ב. העבירות שביצעו המערערים חמורות הן במהותן ובנסיבותיהן. כמות הסם, סוג הסם, המרדף, הנסיון להשמיד ראיה והמכשלה של השוטרים במילוי תפקידם, כל אלה מצדיקים ואף מחייבים עונש חמור שיש בו כדי להרתיע ולתרום את תרומת ביהמ"ש לעקירת נגע הסמים המכרסם בחברה הישראלית. עונש מאסר של 4 שנים אינו חמור ואף נוטה לקולא. על כן שקל ביהמ"ש העליון בכובד ראש אם לא להחמיר בדינם של שני המשיבים. ברור גם כי אין לאבחן בין המשיב הראשון למשיב השני מבחינת חלקם בפרשה וראויים הם מבחינת מהות העבירות לאותו עונש. באשר לאיטח, יש לדחות את ערעורו וכן יש לדחות את
ערעורה של המדינה, לא בלי היסוס, באשר לקולת העונש. לאור השיקולים לקולא ובהתחשב בנסיבותיו האישיות, אין זה מן ההכרח למצות עמו את הדין כפי שהיה ראוי אולי שייגזר עליו בדרגה הראשונה מעיקרה.
ג. אשר לאביגזר - עונשו יועמד בגין העבירות דנן על 4 שנות מאסר כמו של איטח וכן יוטלו עליו שנתיים מאסר על תנאי. כמו כן, באשר להפעלת העונשים המותנים, גם בנידון זה הדין עם המדינה שהפעלת שנת מאסר אחת במצטבר מתוך 3 שנים ורבע אינה מתיישבת עם הוראת החוק שעונשים מותנים יופעלו במצטבר. בנסיבות המקרה יש מקום לחפוף את העונשים המותנים בינם לבין עצמם ולהפעיל את המאסר המותנה הממושך יותר, של שנתיים ושלשה חודשים, במצטבר לעונש של 4 שנים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג לטערערת, עו"ד גב' תמי שפיר לאיטח, עו"ד יוסף אלרון לאביגזר. 21.4.91).
בש"פ 1289/91 - יוסי בן מאיר הררי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר "עד להחלטה אחרת" ללא בדיקת ראיות כלשהן(ערר על מעצר העוררים "עד להחלטה אחרת" - הערר נתקבל).
א. ארבעת העוררים הואשמו בעבירות שונות ועם הגשת כתב האישום ביום 29.3.91, ביקשה המדינה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. בעת הדיון שהתקיים באותו יום ביקשו הסניגורים לדחות את שמיעת הבקשה בדבר מעצר העוררים, שכן טרם נמסר לידיהם חומר התביעה הרב לעיון. עם זאת ביקשו הסניגורים לשחרר את העוררים בערובה עד לקיום הדיון. השופט קיבל את בקשת הסניגוריה לדחות את הדיון בעניין המעצר עד תום ההליכים לתאריך שייקבע, אך החליט לעצור בינתיים את העוררים. השופט מציין בהחלטתו כי "התובעת מזכירה לי כי מתחייבת הצגת ראייה לכאורה לצורך המעצר עד הדיון", אך חרף כך מחליט השופט "...בעילות למעצר עד תום ההליכים אינני דן כלל. חזקה על הפרקליטים שיקבעו את התיק בהקדם האפשרי. המעצר יוארך עד לשמיעה ללא צורך בהגשת ראיות נוספות". מסתבר איפוא כי צו המעצר הזמני ניתן מבלי שהובא בפני השופט מידע כלשהו בדבר חומר הראיות המהווה תשתית לאישומים שהובאו נגד העוררים. כמו כן, טרם נקבע מועד לשמיעת הדיון וייתכן שיתקיים כשבועיים וחצי לאחר מועד שמיעת הערר. הערר נתקבל.
ב. סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי הדן במעצר נאשם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום קובע "לא יתן בימ"ש צו מעצר... אלא אם נוכח לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה...". זוהי הוראה מנדטורית אשר חלה על כל סוגי האישומים, לרבות החמורים שביניהם, המנויים בסעיף 21א'. כאשר אין לשופט ראיות לכאורה ואין לאל ידו לתת באופן מיידי החלטה בדבר מעצר על יסוד הראיות אין הוא מוסמך לעצור את הנאשם. במידה שהשופט מודע לכך שהדיון לגופו נקבע למועד מוקדם, למשל, אם יקבע את שמיעת בקשת המדינה למחרת יום הגשת כתב האישום, מספיק שיהיה מודע לשלד התמציתי של פרשת התביעה בכדי שיוכל בינתיים להורות על מעצר הנאשם למשך אותה יממה. זאת במיוחד כאשר ביהמ"ש מחליט על דחיית שמיעת הבקשה על פי בקשת הסניגוריה כמו בענייננו. אך אם מדובר במעצר למשך תקופה ממושכת יותר, של ימים או של שבועות, אזי חובה על השופט, אפילו לתקופת ביניים, לקבל מהתביעה פרטים מלאים יותר בדבר הראיות, אשר היא רואה בהן משום הוכחה לכאורה, או לעיין בתיק החקירה בעצמו.
ג. במקרה דנן התובעת אכן הציעה לנהוג כך, אך השופט לא ראה צורך להיזקק להצעה זו ונמנע מלקבל מידע כלשהו בדבר התשתית הראייתית לתביעה הנדונה. במקרה כגון זה יש לאפשר לעוררים להשתחרר בערובה ובהגבלות תנועה מסויימות. יצויין כי הסניגור
הצהיר שאם ישוחררו העוררים, לא תשמע על ידם, בעת הדיון בעניין המעצר עד גמר ההליכים, הטענה, שעצם שחרורם בערובה מהווה נימוק לדחיית בקשת המדינה.
(בפני: השופט בך. עו"ד יורם חכם לעוררים, עו"ד משה גולן למשיבה. 8.4.91).
ע.פ. 512/89 - יואל דניאלס נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 101/89 - הערעור נדחה).
א. בליל שבת, בדצמבר 1988, מצאה המנוחה דליה דקייה את מותה כתוצאה מקליע שנורה לגולגולתה מטווח קרוב ע"י המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח, לאחר שקבע כי הוכחו כל היסודות של העבירה. במוקד הדיון בביהמ"ש המחוזי וכן בערעור עמדה השאלה אם נתקיימו כל רכיבי היסוד הנפשי הנדרשים להרשעה בעבירת רצח, וביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הכין עצמו למעשה התקיפה, החליט להמית את המנוחה ועשה את שעשה ללא כל קינטור או התגרות מצידה. הערעור נדחה.
ב. המערער הכיר את המנוחה כשלש שנים לפני האירוע במקום עבודתם המשותף, והיחסים ביניהם הפכו להדוקים ואינטימיים, עד שנתגבשה אצל בני הזוג ההסכמה שיגורו יחדיו בבית המנוחה וינשאו. נקבע מועד ומקום לטכס הנישואין ונשלחו הזמנות לקרואים. רק אז נתברר למנוחה ולבני משפחתה כי המערער נשוי ובמשך ימים רבים הוליך אותם שולל. בני משפחת המנוחה דרשו מהמערער ניתוק מיידי של היחסים עם המנוחה והחזרת כל המתנות שקיבל. המערער ניסה לחדש את יחסיו עם המנוחה בטענות ובהבטחות שונות אך גם בהתנהגות תקיפה ומאיימת. אחר האירועים היה בשעת לילה מאוחרת כיומיים לפני שקופחו חיי המנוחה, כאשר בשעה 30:1 לאחר חצות, בא המערער לחצר ביתה של המנוחה ובנשק שהחזיק בידו איים לפגוע באחיה של המתלוננת. יומיים מאוחר יותר, בליל שבת, ליל האירוע, היתה המנוחה בבית הוריה בחברת בני משפחתה ובשעה 8 בערב פרץ המערער כשהוא לבוש מדי צה"ל, חמוש בתת מקלע ותוך איום בנשקודרש מהמנוחה להתלוות אליו. לאחר דין ודברים הפנה את נשקו אל עבר המנוחה וירה שתי יריות בודדות שאחת מהן פגעה בראשה וגרמה למותה. הכדור נורה ממרחק סנטימטרים ספורים מהראש.
ג. סקירת העובדות מראה בעליל כי המעשה נעשה ללא קינטור סובייקטיבי, ועל אחת כמה וכמה ללא כל יסוד של קינטור מבחינה אובייקטיבית. ההכנה מתבטאת בהבאת הנשק למקום, ואשר להחלטה להמית - על כך ניתן ללמוד מתוך התנהגותו הכללית ומתוך התייחסותו של המערער לתוצאות הטבעיות והצפויות מהתנהגותו בעת המעשה. החלטה כזו יש והיא נרקמת ומתגבשת לאורך זמן נדבך על גבי נדבך, עד שהכוונה מתממשת במעשה גרימת המוות, ויש שהיא מתגבשת כהרף עין, בשל התרחשות או הלך נפש שהתהוו סמוך למעשה עצמו. בענייננו עולה ההחלטה להמית הן מתוך דברים שאמר המערער עצמו . בחקירתו, הן מדברים שאמר לאנשים לפני שביצע את המעשה והן מהמעשה גופו כאשר כל בר בי רב מבין ומצפה לתוצאה קטלנית של יריה בראש ממרחק של 5 ס"מ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד ש. עודה למערער, עו"ד א. רומנוב למשיב. 7.3.91).
ע.פ. 4480/90 - מדינת ישראל נגד ציון שמיר
*קולת העונש (הצתת אדם ורכבו תוך כדי ויכוח) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. עקב סכסוך בענייני כסף התנהל ויכוח בין המשיב לבין המתלונן, שלאחריו נטל המשיב מיכל בנזין שהיה במכוניתו, שפך את הדלק על מכוניתו של המתלונן ובתוך כך גם על המתלונן שעמד בסמוך לרכב, ולאחר מכן השליך גפרור דולק והצית את הרכב וגם את המתלונן. כתוצאה מכך נשרף הרכב ולמתלונן נגרמה חבלה חמורה בעטיין של כוויות
קשות בדרגה שלישית ב-%95 משטח גופו. אך כפסע היה בין המעשה לבין מותו של המתלונן, אך עקב הטיפול הרפואי שניתן לו הוא ניצל ממות וכעת הוא נמצא בביתו, במצב קשה, כשהוא סובל סבל גופני רב שיימשך כל ימי חייו. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את נסיבותיו של המשיב, את רגשות החרטה המפעמים בקרבו ואת העובדה שמיד לאחר המעשה הוא ניסה לסייע בכיבוי האש וגם נפגע בעצמו מן הלהבות. כמו כן, לקח בחשבון שכל המעשה ארע מאובדן חושים לשניות אחדות. בהתחשב באלה השית ביהמ"ש המחוזי על המערער עונש מאסר של שנתיים וחצי בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. בערעור נתברר שהיתה למשיב הרשעה קודמת, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה. אפשר לקבל, כפי שהשופט קיבל, כי לא היתה למשיב כוונה קונקרטית לפגוע במתלונן, אך המקרה מעיד על מעשה של פזיזות חמורה והפגנה של חוסר איכפתיות לפגיעה בנפש וברכוש עקב סכסוך כספי. לא ניתן משקל מספיק בגזר הדין לתוצאה החמורה מאין כמוה שנגרמה עקב מעשה העבירה. גם כאשר מביאים בחשבון את נסיבותיו האישיות של המשיב ואת המלצת שירות המבחן שלא להחמיר בעונש, וגם אם ביהמ"ש ילך לפי הכלל שאין הוא ממצה את הדין כאשר הוא מקבל את הערעור על קולת העונש, אין מנוס מהחמרה של ממש בעונש. לפיכך יועמד העונש על 6 שנים מאסר שמתוכן 4 שנים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד גב' מיקי חשין למערערת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 23.4.91).
ע.א. 410/87 - עזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ואח' נגד לאה יונגר
*סכסוך בעלות במגרש בין שני צדדים כאשר המגרש רשום ע"ש נאמן התיישנות ושיהוי (מחוזי. ת"א - ה.פ. 94/87 - הערעור נדחה).
א. מגרש בנתניה היה רשום ע"ש חברת "טירת נח נתניה בע"מ". המגרש נמכר בינואר 1962 ע"י החברה ובעיסקת המכר טיפל מטעם הרוכשים עו"ד לובוצקי, כאשר העיסקה נעשתה ע"י מכירת מניות המגרש לרוכשים. עקב שינוי שנעשה בשנת 1963 בחוק מס שבח מקרקעין, שאיפשר העברת המגרש ללא תשלום מיסים לבעלי המניות של החברה, נרשמו המנוחה רבקה ליברמן ועו"ד לובוצקי כבעלי המגרש בחלקים שווים. עו"ד לובוצקי החזיק במחצית המגרש כנאמן ולא כבעלים של ממש. בדצמבר 1964 נפטר בעלה של המשיבה שהיה קרוב משפחה של גב' ליברמן, ואילו גב' ליברמן נפטרה ב-1986. בעקבות פטירת גב' ליברמן פנתה המשיבה למערערים וביקשה מהם ששני שליש מהמגרש יירשמו על שמה. בדרישתה הסתמכה על מסמך מיום 29.7.64, החתום בידי גב' ליברמן, והמופנה למשיבה. ג. במכתב המתייחס לחלקה נשוא המחלוקת נאמר "הואיל ובתאריך היום הועברה בלשכת רישום הקרקעות בנתניה הקרקע... מהחברה... בחלקים שווים על שמי ועל שם עו"ד איסר לובוצקי... והואיל והקרקע הנ"ל נרכשה בשעתו ושייכת עד היום ב-1/3 לי וב-2/3. לך... והואיל והקרקע הועברה... על שמי ועל שם עו"ד א. לובוצקי... לפיכך... הנני מצהירה ומאשרת בזאת כי הבעלות על הקרקע הנ"ל שייכת ב-1/3 לי וב-2/3 לך...". המערערים סרבו להכיר בזכויות המשיבה וזו פנתה לביהמ"ש וביקשה פס"ד הצהרתי כי היא הינה בעלת שני שליש מזכויות הבעלות במגרש. לגירסתה של המשיבה נרכש המגרש ע"י גב' ליברמן וע"י בעלה במשותף אלא שחלקו של בעלה הוחזק בנאמנות ע"י עו"ד לובוצקי. לגירסת המערערים נרכש המגרש מכספיה של גב' ליברמן בלבד ועו"ד לובוצקי החזיק את מחצית המגרש כנאמן שלה. בשלב הסיכומים הסכימה המשיבה להסתפק במחצית החלקה. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסת המשיבה ולפיכך קבע כי המשיבה זכאית למחצית החלקה. הערעור נדחה.
ג. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי עו"ד לובוצקי החזיק את חלקו במגרש בנאמנות עבור המשיבה עולה מן הראויות והנסיבות ואין להתערב בה. אשר לטענת המערערים בדבר
התיישנות העילה - אין ראיה בתיק אם מדובר במקרקעין שעברו הליכי הסדר או לאו. אם מדובר במקרקעין מוסדרים, כי אז די בכך כדי להביא לדחיית טענת ההתיישנות. לפי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין "חוק ההתיישנות... לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". ב"כ המערערים מנסה להסתמך צל הסיפא של הסעיף ולטענתו כיוון שהעיסקה נעשתה לפני כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף עומדת לו טענת התיישנות. טענה זו בטעות יסודה. הסיפא של סעיף 159(ב) מכוונת לאדם שעוד בטרם כניסת חוק המקרקעין לתוקף יכול היה לטעון כי חלפה תקופת ההתיישנות. לאדם כזה יש מעין זכות קנויה שלא ייתבע. בענייננו נעשתה עיסקת רכישת המקרקעין בשנת 1962 וחוק המקרקעין המבטל את ההתיישנות במקרקעין מוסדרים נכנס לתוקף בשנת 1969, כך שאין לומר כי חלפה תקופת ההתיישנות לפני כניסת החוק לתוקף.
ד. במקרה דנן אין לרבר על חלוף תקופת ההתיישנות גם אם המקרקעין אינם. מוסדרים. הנכס נשוא המחלוקת הוחזק ע"י עו"ד לובוצקי כנאמן לטובת הנהנית. ביחסים שבין נאמן ונהנה אין מצפים מהנהנה שיגיש תביעה כנגד הנאמן ומכאן הכלל שאין התיישנות ביחסי נאמנות. זאת ועוד, מדובר כאן על נכס מקרקעין, וכאשר הנאמנות היא לגבי נכס כזה, אין לטעון כי הנאמן מחזיק בנכס בחזקה נוגדת, כפי שאין לטעון כי שוכר מחזיק בנכס בחזקה נוגדת. בהיעדר חזקה נוגדת אין לדבר על "ריצת" תקופת ההתיישנות.
ה. לבסוף מעלה ב"כ המערערים טענה בדבר שיהוי והיעדר תום לב. טענה זו לא נטענה בפני ביהמ"ש המחוזי ולא נדונה בה ודי בנימוק זה כדי לדחות את הטענה, אלא שהיא ראוייה להידחות גם לגופו של עניין. הכללים הקובעים את התקופה שבה רשאי אדם לישון על זכויותיו מוסדרים במסגרת דיני ההתיישנות. יש הגורסים, כי טענת שיהוי מקומה רק במקום שדיני ההתיישנות אינם חלים. אך גם אם תתקבל הגישה שניתן לעורר טענת שיהוי במקרים מסויימים עליהם חל חוק ההתיישנות, "(וזוהי אכן דעתי)", עדיין אין לומר שטענה כזו תתקבל בהיעדר קיומן של נסיבות מיוחדות. אפשר לשקול טענה כזו בחיוב בנסיבות בהן ניתן ללמוד מהתנהגות התובע כי ויתר או מחל על זכותו, או בנסיבות בהן בשל שיהוי בהגשת התביעה שינה צד אחר את מצבו לרעה, או כאשר השיהוי נעשה בחוסר תום לב. במקרים אלו לא עצם חלוף הזמן הוא המצדיק דחיית התביעה, אלא דבר מה נוסף שמתווסף לחלוף הזמן, או שנובע ממנו באופן ברור. מי שטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה והמערערים לא עמדו בנטל זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. לוגסי למערערים, עו"ד י. ויסבלט למשיבה. 18.3.91).
ע.א. 854/87 - שושנה מירנץ נגד ד"ר דניאל הופמן
*טענה של טיפול רשלני בעקירת שן(הערעור נדחה).
א. המשיבה באה לטיפול שיניים אצל המשיב וזה ביצע לה עקירת שן בינה, בטיפול כירורגי לאחר שתי זריקות הרדמה. בעקבות עקירת השן סובלת התובעת מתופעות שונות של שיתוק וחוסר תחושה בצד הימני של הפה. כמסתבר, תוך כדי עקירת השן נפגע העצב הלינגואלי, ועקב פגיעה זו נגרמו למערערת הנזקים האמורים. השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא אם הנזק שנגרם לעצב נגרם כתוצאה מטיפול רשלני של המשיב. ב"כ המערערת טוען כי בנסיבות המקרה מוטל על המשיב הנטל להוכיח שלא התרשל והוא לא עמד בנטל זה : אפילו היה על המערערת הנטל להוכיח את התרשלות המשיב, הרי היא עמדה בנטל זה. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה, לאחר ניתוח הראיות, כי "לא זו בלבד שלא הוכחה
רשלנותו של הנתבע אלא עלה בידיו לשכנע כי פעל בדרך סבירה ומקובלת וכי אירע סיבוך מצער שלא היה באפשרותו לחזותו מראש ולמנעו". הערעור נדחה.
ב. על פי העובדות שהיו בפני המשיב, רשאי היה לנקוט בדרך העקירה כפי שנקט, דרך המוכרת כאפשרית ומקובלת, כשבנסיבות המקרה לא היו כל עובדות, שלפיהן יכול היה המשיב לדעת כי הן מחייבות עקירה בדרך שונה. נוכח האמור לעיל, אין צורך להכריע בשאלה על מי היה נטל ההוכחה בשאלת קיום רשלנות מצד המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין תחולה לכלל "הדבר מדבר בעדו", בשל כך שנסיבות המקרה לא הצביעו על כך שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. אך אפילו חל היה הכלל, קביעת ביהמ"ש היא שדרך הטיפול בה נקט המשיב לא חרגה ממסגרת טיפול נאות של רופא שיניים סביר. עיקרו של הערעור הוא נסיון להתערב בממצאים עובדתיים ובהסתמכות על קביעות ומסקנות רפואיות שביהמ"ש ראה לסמוך עליהן, ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מרדכי שחם למערערת, עו"ד דן מירקין למשיב. 17.4.91).
ע.פ. 1446/90 - עמרם מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס תוך גרימת חבלה גופנית וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 553/89 - הערעור נדחה).
א. המערער הפתיע נערה בת 16 וחצי, היכה אותה וגרר אותה לבית נטוש בפרדס ושם קשר את ידיה מאחורי גבה, קרע את בגדיה ואנס אותה פעמיים. לאחר כל זאת תקף והיכה אותה באגרופו בפניה ובעט בה עד שנפלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברוב דעות בעבירת אינוס וגזר לו 15 שנות מאסר בפועל. הערעור נדחה.
ב. הסניגור טוען כי לא היה מקום לאישום או להרשעה בעבירה החמורה יותר על פי סעיף 345(ב)(3), באשר לא הוכחה חבלה גופנית. בטענה זו אין ממש. הממצאים על חבלה כזו מבוססים על עדותה של המתלוננת ועדותה של שוטרת שבדקה את גופה ומצאה עליה סימני פגיעות שונים. העובדה כי בחוות הדעת הרפואית אין דברים אלה נזכרים, איננה שוללת את נכונותם. חוות הדעת ממוקדת בסימנים הישירים הנוגעים לאינוס עצמו ולא לעניין החבלות.
ג. טענה אחרת בפי הסניגור כי המערער לא היה בר עונשין. טענה זו נדחתה ע"י רוב שופטי ביהמ"ש המחוזי והדין עמם. אמנם בעבר נתגלו אצל המערער הפרעות וסטיות אך בפני ביהמ"ש היתה חוות דעת פסיכיאטרית שלפיה המערער הבין את טיב המעשה שביצע, יודע להבחין בין טוב לרע, אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. שופטי הרוב התרשמו במהלך הדיון שהמערער יודע ומכיר בפסלות מעשהו. שופטת המיעוט היתה בדעה כי אינה "רשאית להשתחרר מכך שלפנינו חולה נפש" ודעתה התחזקה מהתרשמותה מהתנהגותו של המערער על דוכן העדים ומנסיון התאבדות שביצע במרץ 1987. לפיכך סברה שיש לצוות על אישפוזו של המערער. אין להסכים עם דעת המיעוט. סעיף 6(ב) המדבר על אישפוז חל על "נאשם חולה שבשעת מעשה אין הוא בר עונשין". התרשמותה של השופטת כי כך הדבר אינה יכולה לעמוד מקום שחוו"ד פסיכיאטרית קובעת את ההפך.
ד. לחילופין טען הסניגור נגד חומרת העונש אך גם בעניין זה אין לקבל את טענותיו. המערער סובל מבעיות התנהגות אסוציאלית עוד מגיל רך ויש לו שורה של עשרות עבירות קודמות. העבירה שבתיק זה היא ראשונה מסוגה אצל המערער ולדברי קצינת המבחן שני אירועים חריפים שאירעו בחייו של המערער, אירוע פסיכוטי שבשלו אושפז ב-1987 המעשה האינוס הנוכחי, ארעו בעת התרופפות המסגרת המוגנת שבה היה נתון או השתחררות ממנה, ושהותו של המערער במסגרת המוגנת בכלא מותאמת לצרכיו ועונה על הצורך במעקב רפואי מתמיד. העונש שנגזר אכן כבד והמאסר ארוך, אך בהתחשב
בחומרת העבירה ובצורך להגן על הציבור, מצד אחד, ובצורך במסגרת מוגנת שלה זקוק המערער ואותה הוא מקבל במאסרו, מצד שני, אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: ש. לוין. ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד יונתן בוטח למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 21.4.91).
ע.פ. 66/89 - עסאם גורבאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח ובנסיון לרצח (הערעור נדחה).
המערער חשד באחד עוני ובמנוח אמין כי דין ודברים להם עם ארוסתו. ביוזמת המערער נזדמנו המערער, עוני והמנוח לחוף הים ושם, לאחר דין ודברים, ירה המערער יריה אחת בעוני ופצעו ולאחר שהלה נמלט נפנה המערער אל אמין ירה בו 3 כדורים והרגו. בקביעת הממצאים האמורים קיבל ביהמ"ש המחוזי את גירסתו של עוני ודחה כבלתי אמינה את גירסתו של המערער, שלפיה ירה עוני תחילה באמין באקדח שהביא עימו וגרם למותו, ולאחר מכן כיוון עוני את האקדח לראשו של המערער ואז "נתקע" האקדח והמערער הצליח להוציא ממנו את האקדח ולירות בו. העדפת גירסתו של עוני על פני גירסת המערער נתבססה על המהימנות שביהמ"ש ייחס לעדותו של עוני, וגם על השיקולים הבאים: היה למערער מניע לפגוע בעוני ובאמין ; מעדותם של אחי המערער ושל כלתו יצא שהמערער הודיעם לפני המעשה שהוא מתכוון להמית את עוני ולפגוע באמין; המערער הסתבך בגירסאות סותרות ; התנהגותו של המערער לאחר מעשה היתה בלתי סבירה, הוא ברח מזירת העבירה, נמנע מלהציל את אמין וכו'. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של רצח ושל נסיון לרצח והערעור נדחה.
ממצאי ביהמ"ש המחוזי מבוססים היטב על חומר הראיות ואין עילה להתערב בממצאים אלה. נכון שלא הוכח כי היריות שפגעו באמין ובעוני נורו דווקא מן האקדח שהמערער הביא עמו, משום שהאקדח לא נמצא, אך אין בכך כדי להעלות או להוריד מממצאי המהימנות שביהמ"ש ייחס לגירסתו של עוני. לעניין יסוד הכוונה אשר לדעת הסניגור לא הוכח - ביהמ"ש יכול היה לסמוך על העדויות השונות שהיו בפניו, על פיהן זמם המערער, כבר לפני האירוע, להמית את עוני ולפגוע באמין. אין בעובדה שזמן קצר לפני האירוע נתקיימו חילופי דברים ידידותיים, כביכול, בין הנוגעים בדבר, כדי לשלול את מסקנת ביהמ"ש כי שלש יריות מטווח קרוב שהמערער ירה באמין מעידות על כוונה לגרום למותו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, מלץ. עו"ד חובב למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 30.4.91).
ע.פ. 57/89 - משה בן ארויה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). בשל עבירה של שוד גזר ביהמ"ש המחוזי למערער מאסר של 4 שנים בפועל ושנתיים על תנאי וכן הפעיל במצטבר שלושה ענשי מאסר על תנאי לתקופות מצטברות של 41 חודשים, כך שבסה"כ על המערער לרצות 69 חודשי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. שמיעת הערעור נדחתה מספר פעמים כדי לאפשר למערער להחזיר את כספי השוד ובישיבה האחרונה הוברר כי המתלוננים באו על סיפוקם. יש לתת משקל מסויים להטבת הנזק ויש להניח שגם השופט המחוזי, לשיטתו, היה מקל בעונש. אילו הוברר לו שכספי העבירה הושבו. בנסיבות אלה נתקבל הערעור ושלושת המאסרים על תנאי הופעלו באופן ששנתיים יהיו מצטברות והיתרה תהיה חופפת. (בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד דרור מקרין למערער, עו"ד אורית קורן למשיבה. 29.4.91):