תקציר סביר כרך ל"ז חוברת 22

ע.א. 702/89 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד נועם אורים ואח'

כריתת חוזה ביטוח כאשר המבוטח הגיע להסכמה מלאה לביצוע הביטוח עם סוכן הביטוח וטרם הוצאה פוליסה. היותו של סוכן הביטוח שלוחה של חברת הביטוח(מחוזי ת"א - ה.פ. 480/88 - הערעור נדחה).

א. למשיבה מפעל המצוי בקיבוץ אורים (להלן: המפעל). עד יום 15.11.87 היה המפעל מבוטח ע"י חברת כלל (להלן: כלל). ביום 17.11.87 פרצה דליקה במפעל והוא נשרף כליל. המערערת היא חברת ביטוח ולטענת המשיבה נקשר בינה לבין המערערת חוזה ביטוח בעל פה שמועד כניסתו לתוקף היה יום 15.11.87, הוא היום בו פג תוקף הביטוח של כלל. לטענת המשיבה נכרת חוזה הביטוח באמצעות סוכנות הביטוח ק.נ. ביטוחים בע"מ (להלן : ק.נ.). המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה בה נתבקש ביהמ"ש להצהיר כי קיים חוזה ביטוח בין המשיבה לבין המערערת, ולחילופין להצהיר כי החוזה נכרת בין המשיבה לבין ק.נ.. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד ק.נ. אך קיבל אותה נגד אליהו וקבע כי בין הצדדים נכרת חוזה ביטוח.
ב. השופט קבע כי במערכת היחסים בין הצדדים נחשבת ק.נ. כסוכן ביטוח שתיווך בין המערערת למשיבה. מכח סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח ק.נ. היא שלוחתה של המערערת בכל הנוגע למו"מ לקראת כריתת חוזה הביטוח ולעצם כריתת החוזה. ביהמ"ש קיבל כמהימנה את גירסתו של העד לביא, מנכ"ל המשיבה, לפיה הוסכם בינו לבין אחד ממנהלי ק.נ., העד נצר, על העברת הביטוח של המפעל מכלל לחברת אליהו החל ביום 15.11.87. השופט דחה את טענת המערערת שלפיה למערערת ולק.נ. לא היו ההעדה על גמירת הדעת והמסויימות לצורך כריתת חוזה הביטוח. הערעור נדחה.
ג. באשר למעמדה של ק.נ. כ"סוכן ביטוח" - טוענת המערערת כי החזקה של סעיף 33(א) הנ"ל אינה חלה בענייננו. לטענתה חלה על הנושא הסיפא של סעיף 33 שלפיה לא יראו את הסוכן כשלוח של החברה "אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב". המערערת אמנם מסכימה שלא היתה כאן דרישה בכתב, אך לדעתה היתה "הודאת בעל דין" של העד לביא כי ק.נ. פעל כסוכן ביטוח שלו. טענה זו אין לקבלה. ראשית, אין ללמוד מתוך דברי העד לביא שק.נ. פעלה כשלוח של המשיבה ולא כשלוח של המערערת על פי דרישתה בכתב של המשיבה. זאת ועוד, גם אם ניתן לראות את דרישת הכתב כדרישה ראייתית ולא מהותית, ואין צורך לנקוט כאן עמדה בשאלה זו, הרי יש צורך בהוכחה חד משמעית שהמבוטח דרש מן הסוכן להיות שלוחו שלו והוכחה חד משמעית כזו לא היתה במקרה שלפנינו. להיפך, העובדות מצביעות על כך שק.נ. היתה שלוחה של המערערת דווקא, וניתן היה להגיע למסקנה זו גם מבלי להעזר בחזקה של סעיף 33(א).
ד. באשר לשאלה אם נכרת חוזה ביטוח - המערערת טוענת כי לא נכרת חוזה מאחר וגם מההצעה וגם מהקיבול נעדרו ההעדה על גמירת הדעת והמסויימות שהיו דרושות לשכלול החוזה. זאת, מכיוון שהיה מוסכם כי החוזה יהיה מבוסס על הפוליסה הקיימת בין המשיבה לכלל, ופוליסה כזו לא הגיעה לידי המערערת או לידיעת ק.נ. לפני המועד הנטען לכריתת החוזה. גם טענה זו דינה להידחות. על כריתת חוזה הביטוח חלים דיני הכריתה הכלליים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי). בפני ביהמ"ש העיד מנהל המשיבה העד לביא ועדותו היתה מהימנה. מעדותו עולה כי במהלך השיחה שבינו לבין העד נצר מק.נ. סוכם כי ייעשה ביטוח אצל המערערת, כי הכיסוי הביטוחי יחל ביום 15.11.87 וימשך שנה, כי התנאים יהיו כאלה שבין המשיבה לכלל, כי סכום הכיסוי הביטוחי יהיה כמפורט במכתבה של ק.נ. למשיבה עוד מתאריך 22.9.87, והפרמיה נקבעה על סך 20,400 דולר לשנה. גם העד נצר העיד שהוזמן אצלו הביטוח וכי הודיע על הסיכום שהושג למשנה למנכ"ל של המערערת ולא היתה הסתייגות מצידו לגבי מועד התחלת הכיסוי הביטוחי. מכל הראיות עולה כי היתה גמירת דעת ע"י ק.נ. שפעלה בשליחות אליהו וע"יהמשיבה, כך שהיתה גמירת דעת מצד שני הצדדים.

ה. גם במישור המסויימות והיעדר היכולת לכרות חוזה עקב חסרונם של פרטים מהותיים אין לקבל את טענת אליהו. הפרט החיוני שהיה חסר, לטענת המערערת, הן התניות הספציפיות שמופיעות בפוליסה שבין המשיבה לכלל. ברם, לעניין גמירת הדעת די בפרטים העיקריים ואילו פרטים אחרים נתונים להשלמה. המרכיבים הנדרשים הם זהות המבטח, זהות המבוטח, מהות הסיכון המכוסה, משך תקופת הביטוח, שיעור הפרמיה ושיעור תגמולי הביטוח בעת אירוע המקרה הביטוחי. כל אלה הוסכמו בין המשיבה לבין המערערת באמצעות ק.נ. גם מבחינת הפוליסה שהיתה בין המשיבה לכלל, מדובר בעיקר בפוליסה סטנדרטית שהוספה לה תוספת סטנדרטית המתייחסת לביטוח מפני סיכוני אש. כל אלה מצביעים על כך כי החוזה שניכרת היה מסויים די צרכו וכלל את כל הרכיבים החיוניים לצורך הכריתה.
ו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היה גם קיבול תקף מצד המערערת עצמה. שאלה זו אינה מתעוררת ודי בכך שנעשה קיבול ע"י ק.נ., אך יחד עם זאת ניתן ללמוד גם מהתנהגותה של המערערת על המצב לאשורו, היינו כי היה קיבול גם מטעמה. המערערת החלה עוד ביום 12.11.87 לקיים מגעים עם חברות ביטוח נוספות לצורך שיתופן ושילובן כמבטחותמשותפות בחוזה הביטוח.
ז. טענות נוספות מעלה המערערת בעניין ההליך שהתקיים בביהמ"ש המחוזי. הדיון בביהמ"ש התנהל על דרך של המרצת פתיחה והמערערת ביקשה להעביר את התביעה לפסים של תביעה רגילה ובקשתה נדחתה. לאור החלטה זו ביקשה המערערת לזמן 14 עדים וביהמ"ש סבר כי הדבר יאריך את משך הדיון והירשה לה להביא מספר עדים ובהם נציגים של חברות הביטוח אריה, של חברת הביטוח ציון ומספר עדים של המערערת עצמה. צדק ביהמ"ש כי לא היה צורך בזימון נציגים של חברות ביטוח נוספות. המרצת פתיחה נועדהלתת סעד מהיר ויעיל ועל כן היא מותנית בקיום דיון מקוצר ותמציתי. לא יעלה על הדעת סיכול טיבו של ההליך ע"י השמעת 14 עדים שעדותם אינה נחוצה.
ח. הטענה האחרונה של המערערת מופנית נגד החלטת השופט להתיר למשיבה פיצול סעדים. טענה זו תמוהה היא. לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי מי שזכאי לסעדיםאחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם, אך אם לא תבע את כולם לא יתבע כל סעד שלא תבעו אלא אם כן הרשה לו ביהמ"ש שלא לתבעו. מבחינת העיתוי הוגשההבקשה בשלב הסיכומים עם סיום הדיון, ואת הבקשה לפצל סעדים ניתן להגיש בכל זמן שהתובענה תלויה ועומדת בביהמ"ש. כך שמבחינת המועד הבקשה הוגשה כדין.
ט. אשר לנחיצותה של הבקשה, אין להתפלא על כך שהשופט חשש שעם מתן פסה"ד ההצהרתי תמנע מהמשיבה האפשרות לזכות בסעד מהותי. קיימת הלכה בפסיקה כי מי שמבקשסעד הצהרתי ויכול היה לתבוע אותו זמן גם את הסעד המהותי אינו רשאי להגיש תביעה נפרדת ללא הסכמה. לעומת זאת קיימת סברה בפס"ד אחר כי ספק רב אם לעניין תקנה 45,סעד הצהרתי על היותו של חוזה בתוקף ופיצויים בגין הפרת אותו חוזה נחשבים כסעדיםשונים. אין צורך להכריע כאן בשאלה זו כי השופט התיר את פיצול הסעדים שנתבקש. אין מקום לטרונייה של המערערת בעניין זה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד ש. פלד וי. אלמוג למערערת, עו"ד א. גולדנברג למשיבה. 14.4.91).

בג"צ 5079/90 - ח"כ צ'רלי ביטון נגד ראש הממשלה ואח'

*פסילת סעיף בהסכם קואליציוני שלפיו יהיה "סגן שר במעמד של שר"(העתירה נתקבלה בנושא אחר).

א. העותר ביקש מבג"צ להורות למשיב לבטל את מינוי המשיבים 2 ו-3, ח"כ מנחם פרוש וח"כ אברהם ורדיגר, כסגני שר וכן לבטל חלק מן ההסכם שנחתם בין המשיבה הרביעית, סיעת הליכוד, לבין המשיבה החמישית, סיעת אגודת ישראל בכנסת. בתנאי
ההסכם נקבע כי ח"כ פרוש ימונה כסגן שר במשרד העבודה והרווחה וח"כ ורדיגר ימונה כסגן שר במשרד לענייני ירושלים. טענת העותר בתמציתה היא כי בהסכם עם אגודת ישראל הובטח לה, בין היתר, כי ח"כ פרוש ימונה כסגן שר "במעמד של שר", דבר שלטענתו אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק וסותר את תקנת הציבור. על טיבו של מינוי זה למד העותר גם מכך ששני החכי"ם הוזמנו דרך קבע להשתתף בישיבות הממשלה. לעניין זה נתקבלה העתירה.
ב. בסעיף 10 להסכם הקואליציוני נאמר כי סיעת אגודת ישראל תקבל תפקידי שני סגני שרים כאשר לגבי הסגן במשרד העבודה והרווחה נאמר "ויפעל בו כשר לכל דבר כדלקמן: ראש הממשלה ושר העבודה והרווחה יסמיך את סגן השר לפי סעיף 35 לחוק יסוד: הממשלה, לפעול בשמו בכל העניינים שפועל בהם משרד העבודה והרווחה" וכן נאמר כי סגני השרים ישתתפו בישיבות הממשלה. סעיף 35 לחוק יסוד הממשלה דן בתפקידו של סגן שר. סגן השר אינו נמנה על חברי הממשלה. מינויו בא כדי להקל על השר בעבודתו ולסייע לו בכל אשר יתבקש על ידו. היקף התפקידים שרשאי השר להטיל על הסגן אינו מוגבל. במסגרת פעילותו זו רשאי, ואף רצוי, כי סגן השר ישתתף, השתתפות פעילה, בישיבות הממשלה כאשר מתקיים דיון בעניינים הקשורים למשרד בו הוא מכהן, אם כי סגן השר אינו נוטל חלק בהצבעות. באשר להזמנתו של סגן שר להשתתף דרך קבע בישיבות הממשלה, גם בעניינים שאינם קשורים למשרד בו הוא מכהן, אין צורך לפסוק בעניין זה, שכן החכי"ם פרוש וורדיגר הודיעו שישתתפו בישיבות הממשלה רק בנושאים בהם הם עוסקים.
ג. על פי האמור, הפיסקה המופיעה בהסכם לעניין מינוי סגן השר "ויפעל בו כשר לכל דבר", בטלה היא. סגן שר אינו פועל כשר, לא לעניין אחד ולא לכל דבר. הוא פועל בשם השר שמינה אותו ובמסגרת העניינים שמסר לו השר, ואכן, נאמר בהמשכו של סעיף 10 הנ"ל, כי שר העבודה והרווחה יסמיך את סגן השר לפי סעיף 35 לחוק יסוד הממשלה. דומה שהמלים "ויפעל בו כשר לכל דבר" לא נאמרו אלא לתפארת המליצה, שהרי אין הן עולות בקנה אחד עם המשכו של הסעיף. על כל פנים, כדי להוציא מלבם של חוששים ועותרים, מוצהר כי המלים אינן עולות בקנה אחד עם הוראות החוק ומגמתו ועל כן בטלות הן, דברים בעלמא, ללא נפקות משפטית ומעשית כלשהי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ד. דרעי לעותר, עוה"ד גב' נ. ארד וי. בר סלע למשיבים. 16.4.91).

רע"א 5697/90 - הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד רוטבן אסתר

*בקשה כי נכות שנקבעה בחוות דעת רפואית שניתנה בתובענה המתנהלת בין הביטוח הלאומי והמזיק, תחייב גם בתובענה שהגיש הניזוק נגד המזיק כנכות "שנקבעה עפ"י דין"(הבקשה נדחתה).

א. ביוני 1980 נפגעה המשיבה בתאונת דרכים ובגין תאונה זו הוגשו שתי תביעות: האחת לביהמ"ש המחוזי בת"א בה תבעה המשיבה מכח הוראות החוק את נזקיה עקב התאונה ; והשניה בביהמ"ש המחוזי בירושלים בה הוגשה תביעה ע"י המוסד לביטוח לאומי מכח הוראות סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי אשר יסודה בתשלומים ששילם וישלם בעתיד המוסד לביטוח לאומי למשיבה. במסגרת ההליכים שהתקיימו בתביעת הביטוח הלאומי נתמנה מומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי אשר קבע את נכותה לצמיתות של המשיבה בשיעור של %30. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בתביעה שהגישה המשיבה, עתר ב"כ המבקשת לכך שחוות דעתו של המומחה בתיק הירושלמי תחייב גם בדיון המתקיים בתיק שבת"א. הרשם דחה את בקשתו וערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי על החלטה זו נדחה. הבקשה לרשות ערעור עניינה "האם חוות דעת של מומחה רפואי, בדבר נכותו של נפגע, הינה נכות ש'נקבעה על פי דין' במובן סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לעניין תביעה אחרת בגין אותה תאונה". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

ב. סעיף 6ב' דן בדרגת נכות ש"נקבעה לנפגע על פי כל דין" וחוות דעת של מומחה רפואי אינה קביעה כזו. חוות דעת של מומחה אינה אלא ראייה לדרגת נכות במסגרת הראיות האחרות שבתיק. דרגת הנכות נקבעת, בסופו של דבר, ע"י ביהמ"ש ולא ע"י המומחה. אף קיימת אפשרות שהמומחה עצמו יחזור בו או יתקן את עצמו לאור שאלות הבהרה שיופנו אליו.

(בפני: השופט אור. עו"ד מ. זוכוביצקי למבקשת, עו"ד נבות למשיבה. 1.4.91).

ע.א. 619/89 - שרה קסון נגד ריצ'רד דייויד קסון

*אכיפת פסק חוץ שעניינו חיוב במזונות(הערעור נחקבל).

א. ביהמ"ש המחוזי דן בבקשה לאכיפת פסק חוץ שניתן באנגליה והחליט כי פסק החוץ שניתן, בהסכמה, הוא אכיף "למעט נושא הגירושין ומזונות האשה". בערעור עולה ענייןאי אכיפת המזונות והערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש לא נתן טעמים להחלטתו בעניין אי אכיפת החיוב במזונות. בחינתו של פסק החוץ נשוא ערעור זה מעלה כי הוא ניתן במדינה, שלפי דיניה, בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתיתו, הוא אינו ניתן עוד לערעור ותוכנו אינו סותר את תקנת הציבור.הוא ניתן במדינה שלפי דיניה אוכפים פסקים של בתי משפט בישראל, כנדרש לפי סעיף 4(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ. לשם הסרת ספק יש לציין כי אין רלבנטיות לשאלה אם באנגליה אוכפים פסקי מזונות זרים או לאו. התנאי שבסעיף 4א' לחוק הנ"ל מתייחס להדדיות הכללית שבאכיפה ולא להדדיות לגבי סוג מסויים של פסקים דווקא.
ג. אין מקום לסברה כי פסקי מזונות בתור שכאלה אינם אכיפים לפי החוק הנ"ל. היפוכו של דבר, מן החוק ניתן ללמוד שהוא אף בא להרחיב בסוגייה זו דווקא. בו בזמן שהחוק קובע כי הוא יוחל רק על פסקים שהם חלוטים ואין עליהם עוד ערעור, נכללה הוראה מיוחדת לגבי פסקי מזונות זמניים שבהם רשאי ביהמ"ש, אם ראה צידוק לכך, לאכוף פסק חוץ זמני או צו ביניים בענייני מזונות אף כשהוא ניתן עוד לערעור. כללית ניתן לסכם ולציין כי לעניין החוק שבפנינו, פסק חוץ למזונות הוא אכיף ואיננו שונה מפסק דין מסוג אחר.
ד. יתירה מזו, אי סופיותה האינהרנטית של כל פסיקה בענייני מזונות אינה הופכת את הפסק לבלתי אכיף. לעניין זה יש לאבחן בין קיומה של זכות ערעור שטרם מוצתה, ואשר כל עוד היא קיימת אין אוכפים את הפסק, לבין האפשרות לבקש שינוי הפסק החלוטבהליך נוסף עקב שינוי מהותי שחל בנסיבות או בשל טעם לגיטימי אחר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גלעד ישעיהו למערערת, עו"ד י. דרמר למשיב. 28.4.91).

ע.א. 670/89 - מקור פיתוח עירוני בע"מ ואח' נגד משה קרון ואח'

ביטול הסכם בגין הטעייה. הפרת הסכם. עיכוב תשלום כאשר מדובר בחיובים מקבילים. מתן ארכה לביטול הסכם(מחוזי י-ם - ת.א. 1675/86 - הערעור נדחה).

א. המשיבים רכשו מן המערערות זכויות חכירת משנה בדירה בפרוייקט גן ורדים (להלן: הדירה). לפי ההסכם שילמו המשיבים את מרבית התמורה עבור הדירה עד למסירת החזקה במאי 1984. יתרת התמורה המסתכמת ב-25,000 דולר היתה אמורה, על פי ההסכם, להשתלם למערערות תוך 100 ימים מהמועד בו תמסר למשיבים חזקה בדירה הנבנית בשכונתהר נוף. הרקע לתנאי זה היה אי יכולתם של המשיבים לשלם את מלוא מחיר הדירה ער שיקבלו את הדירה בהר נוף ויוכלו למכור אותה. על פי ההסכם התחייבו המערערות לרשום הערת אזהרה לטובת המשיבים ולרשום את זכויות החכירה על שם המשיבים לא יאוחר מספטמבר 1986, לאחר שהמשיבים ימלאו את כל התחייבויותיהם. המערערות לא רשמו הערת אזהרה. לפני שמחדל זה נתגלה למשיבים, בפברואר 1986, ונרשמה על ידם
הערת אזהרה, הוטל כבר עיקול על זכויות המערערות בפרוייקט כולו בגין חוב לגורם אחר. בניית הדירה בהר נוף התעכבה בשל קשיים כלכליים של הקבלן ולבסוף הושלמה הבניה באמצע אוגוסט 1986.
ב. ביום 1.10.86 הודיעו המשיבים למערערות כי אין בכוונתם לשלם את יתרת מחיר הדירה וכי הם מקזזים כנגדה סכומים המגיעים להם, לדעתם, מהמערערות, כפיצויים על הפרת ההסכם מצד המערערות. המערערות הגישו ביום 31.10.86 תביעה בסדר דין מקוצר בה תבעו את תשלום יתרת המחיר. ניתנה למשיבים רשות להתגונן וכן ניתנה למערערות רשות לתקן את כתב תביעתן. שלשה ימים לפני הגשת כתב התביעה המתוקן שלחו המערערות למשיבים הודעה על ביטול ההסכם. בתביעה המתוקנת ביקשו המערערות הצהרה כי ההסכם בוטל כדין. העילות שנטענו לביטול החוזה היו, בין היתר, ניהול משא ומתן מצד המשיבים שלא בתום לב ותוך הטעייה, ואי תשלום יתרת מחיר הדירה. בתביעה שכנגד תבעו המשיבים פיצויים על נזקים שנגרמו להם על ידי הפרת החוזה ועמדתם היתה כי החוזה שריר וקיים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי היתה למערערות עילה לבטל את החוזה רק בשל אי תשלום יתרת המחיר, אך המערערות לא עשו את הדרוש כדי לבטל הסכם זה כדין. ביהמ"ש הטיל על המשיבים להפקיד את סכום היתרה, בניכוי פיצויים שפסק לטובתם, אצל בא כוחם כנאמן עד לרישום זכויות המערערות בדירה על שם המשיבים. הערעור נדחה.
ג. אשר לעילת ההטעייה - לטענת המערערות הוטעו ע"י המשיבים באשר למועד הצפוי להשלמת הדירה בהר נוף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערות לא הוטעו וכי היה ידוע להן תוכן ההסכם בין הקבלן לבין המשיבות. המערערות ביקשו להביא ראייה לעובדה כי יום לפני חתימת ההסכם עם המשיבים הוגשה בקשת פירוק נגד החברה הבונה את הדירה בהר נוף, אולם גם מעובדה זו אין המערערות יכולות להיבנות, שכן לא הביאו ראיות ואף לא טענו כי המשיבים ידעו או היה עליהם לדעת על בקשת הפירוק הנ"ל. על כן, אין זה מקרה בו יש להתיר ביטול חד צדדי של חוזה על פי סעיף 14(א) לחוק החוזים.
ד. אשר לעילה של אי תשלום יתרת המחיר בזמן - המשיבים לא היו רשאים לקזז את יתרת המחיר, אם כי היו רשאים לעכב את התשלום, וזאת נוכח העיקול שהוטל על זכויות המערערות בדירה וחוסר יכולתן להעביר זכויות אלו למשיבים. הפסיקה כבר הכירה בזכותו של צד לחוזה הנפגע מחוסר נכונותו או יכולתו של הצד השני לקיים חיוב חוזי עתידי, לעכב את ביצוע חיובו שלו ולשלב אותו בביצוע המוטל בספק של חיוב הצד השני. אולם, הצד הנוקט בדרך זו צריך להביע את נכונותו לקיים את חיובו ולבטא את עמדתו, כי רק אי הקיום של הצד השני הוא המעכב את ביצוע החוזה מצידו. אם אינה קיימת ומובעת נכונות כזו מצידו יחשב גם הוא כמפר חוזה.
ה. בענייננו, מחד גיסא, התקיימו נסיבות שאיפשרו למשיבים לעכב את תשלום היתרה כאמור, ומאידך גיסא, המשיבים לא הראו נכונות לקיים את החיוב, אלא להיפך, הודיעו כי אין בכוונתם לשלם את היתרה. בנסיבות אלה לא מילאו המשיבים אחרי התנאי לשימוש בזכותם לעכב את קיום חיובם, והם הפכו למפרי חוזה. מכאן שעמדה למערערת עילה לביטול החוזה.
ו. שאלה אחרת היא אם בוטל החוזה כדין. למערערות נודע עוד בתחילת חודש אוקטובר 1986 על סירוב המשיבים לשלם את יתרת המחיר ואילו את הודעת הביטול שלחו רק באוגוסט 1987. על כן, על מנת ליהנות מזכות הביטול, היה על המערערות לתת למשיבים ארכה לפני מסירת ההודעה בדבר ביטול החוזה, כאילו מדובר בהפרה לא יסודית. המערערות טוענות כי התביעה שהגישו בסדר דין מקוצר היוותה מתן ארכה אך טענה זו דינה להידחות. ארכה חייבת לכלול אינדיקציה כלשהי לכך שאם לא יבצע הצד המפר את חיובו תוך זמן סביר, עלול הצד השני לבטל את החוזה. בנושא זה נחלקו בעבר דעות
השופטים בביהמ"ש העליון. דעה אחת היתה כי במתן הארכה יש להעמיד את הצד המפר על האפשרות שהחוזה עלול להיות מבוטל ללא אזהרת נוספת אם לא ימלא חיובו, ודעה אחרת היא כי די במתן ארכה על דרך הסתם בלא שום אזהרה או התראה. בסוגיה זו נראה כי יש לקבוע שמתן הארכה אינו מחייב פורמאליות נוקשה, אין הוא חייב להיעשות בכתב דווקא, ויתכן שאין אף צורך בקביעת מועד מדוייק אחרון לביצוע החוזה. אך מידה מסויימת של המחשה חייבת להיות במתן הארכה, אשר יש בה כדי להבהיר למפר, שמדובר במתן ארכה ושאי מילוי החוזה דינו כהפרה סופית של החוזה העלולה להביא לביטולו.
ז. ביהמ"ש חייב את המשיבים להפקיד את יתרת מחיר הדירה אצל בא כוחם כנאמן. המערערות טוענות כי בהפקדה אצל נאמן של המשיבים אין משום תשלום למערערות. טענה זו נכונה כשלעצמה, אולם אין היא במקומה. מטרת הפקדת היתרה איננה תשלומה, אלא רק הבעה מוחשית של הנכונות לשלמה לכשיוסר המכשול לביצוע החוזה מצד המערערות.
ח. ביהמ"ש חייב את המשיבים לשלם את הסכום שקבע, בתוספת ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, מיום החיוב ועד יום ההפקדה. לטענת המערערות, היה מקום לפסוק ריבית על סכום היתרה לפי שיעור ריבית הפיגורים הגבוה יותר הקבוע בחוזה ולא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי כוונת הצדדים בקביעת ריבית פיגורים גבוהה בחוזה היתה למקרה של איחור קצר יחסית בביצוע התשלומים, ולא לאיחור ממושך הנובע מהיעדר יכולתן של המערערות לבצע את חלקן בחוזה. גם מטרת ההרתעה באמצעות קביעת ריבית פיגורים חוזית גבוהה אינה במקומה במקרה זה, שכן המשיבים זכאים לעכב את התשלום עצמו ואילו איחור בהבעת נכונות לשלם, אינו שקול לאיחור בתשלום עצמו מבחינת הנזק שנגרם למערערות.
ט. פסק הדין ניתן מפי השופט בך והסכים הנשיא שמגר. השופט אור הוסיף כי הוא מסכים שבנסיבות המקרה לא בוטל החוזה תוך זמן סביר על ידי המערערות וכן לא ניתנה למשיבים ארכה לביצוע החוזה קודם מסירת ההודעה על ביטול החוזה. הגשת התביעה המקורית אינה יכולה להחשב כמתן ארכה כזו, ולפיכך הודעת הביטול שנשלחה באיחור אינה יכולה להחשב כביטול כדין של החוזה. בקשר לכך ראוי לציין, כי התביעה המקורית היתה לאכיפת החוזה על ידי חיוב המשיבים בתשלום יתרת המחיר, ובוודאי שהמשיבים לא יכלו לראות בכך או להבין זאת כמתן ארכה לפני ביטול החוזה. לפיכך אין צורך לחוות דעה בדבר הנוסח או התוכן הנדרשים למתן הארכה, אם צריכה הארכה לכלול התראה כאמור בפסק דינו של השופט בך או שדי בארכה על דרך הסתם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד דוד מיר למערערות, עו"ד א. מנור למשיבים. 17.4.91).

ע.א. 508/89 - טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד יהודית דובובי - אלמוג

*ביטול ערבות ביצוע לפי חוק המכר בגין מסירת פרטים
לא נכונים לבנק(מחוזי נצרת - ת.א. 1295/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. בספטמבר 1984 נכרת הסכם בין המשיבה לבין חברת קלרין שלפיה רכשה המשיבה דירה מקלרין. במעמד חתימת ההסכם נערכו על ידי הצדדים שני נספחים שקבעו את מועדהתשלום. על פי הנספח האחד (להלן: נספח א') נקבעו מועדי התשלום ללא כל קשר עם התקדמות הבניה. על פי הנספח השני (להלן: נספח ב'), הותנו התשלומים בהתקדמות הבניה. ביחסים בין המשיבה לבין קלרין נהגו הצדדים על פי נספח א' והמשיבה שילמה לקלרין את מלא התמורה לפני שנסתיימה הבניה. לאחר תשלום מלוא התמורה ביקשה המשיבה, בהתאם לסעיף 2(1) לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות רוכשי דירות), קבלת ערבות בנקאית מהבנק המערער כנגד התמורה ששולמה. בקבלת הערבות טיפלה קלרין והיא
העבירה לבנק את נספח ב'. על פי קביעת ביהמ"ש המחוזי ידעה המשיבה לשם מה נחתמו שני הנספחים והיא היתה שותפה של קלרין בהטעיית הבנק.
ב. בפברואר 1986 ניתן צו פירוק נגד קלרין והמשיבה פנתה לבנק למימוש הערבות. הבנק ביקש להציג בפניו את הסכם הרכישה ואז נתגלה לו כי תנאי התשלום המצורפים להסכם הרכישה (נספח א') שונים מאלה שהוצגו בפניו (נספח ב') והודיע למשיבה כי הערבות בטלה. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי הבנק הוטעה ועל כן עומדת לו הזכות לבטל את ההסכם, לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי). עם זאת קבעביהמ"ש, לפי סעיף 19 לחוק החוזים, כי ההטעייה מתייחסת רק לחלק מהסכם הערבות - אותו סכום שלא היה משולם אילו היו התשלומים מתבצעים בהתאם לנספח ב' - וכי הסכם זה ניתן להפרדה. על כן החליט כי קמה לבנק הזכות לביטול חלקי בלבד של הסכם הערבות, וכי הוא חייב בשיפוי המשיבה על הסכום שהיה משולם לפי נספח ב'. הבנק טוען לביטולה הגמור של הערבות והמשיבה טוענת נגד כוחו של הבנק לבטל, ולו חלקית,את הערבות. ערעורה של המשיבה נדחה וערעור הבנק נתקבל.
ג. הבנק התקשר בחוזה הערבות עם המשיבה כתוצאה מהטעייה שהוטעה ועל כן עומדת לבנק הרשות לבטל את חוזה הערבות לפי סעיף 15 לחוק החוזים. ממילא יש לדחות את טענותיה של המשיבה בערעורה הנגדי. מאידך, באשר ערעור הבנק - סעיף 19 לחוק החוזים אומר "ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו". ביהמ"ש המחוזי קבע כי חוזה הערבות "ניתן להפרדה" וקביעה זו אינה נקייה מספיקות. ברם, אפשר להשאירה בצריך עיון שכן הבנק רשאי היה לבטל את החוזה כולו על פי הוראת הסיפא לסעיף 19 הנ"ל. בין אם הוראה זו מציגה דרישה אובייקטיבית ובין אם היא מציגה דרישה סובייקטיבית - ואין צורך להכריע בשאלה זו - הרי בנסיבות העניין רשאי הבנק לבטל את החוזה כולו. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי היו מועדי התשלום ענייןמהותי מבחינתו הסובייקטיבית של הבנק. לכך אפשר להוסיף כי כל בנק סביר היה רואה במועדי התשלום עניין מהותי. התנאת מועדי התשלום בהתקדמות קצב הבניה מהווה "בטוחה" חשובה לבנק סביר הנותן ערבות על אי ביצוע העבודה. נמצא כי הבנק היה רשאי לעמוד על ביטול החוזה כולו.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד עמיאל תגר למערערת, עו"ד עמירם אלון למשיבה. 30.4.91).

ע.א. 735/89 - אפרים נתיב נגד תמר נתיב

הכרזה על שיתוף בני זוג בדירה. הדרך לפירוק השיתוף(מחוזי חיפה - ת.א. 1503/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).

א. המשיבה הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי למתן הצהרה כי הזכויות בדירה בחיפה שייכות לה בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והצהיר כי בעלות הצדדים והזכויות בדירה משותפות למערער ולמשיבה בחלקים שווים. ביהמ"ש הורה על פירוק השיתוף ע"י מכירת הדירה כפנוייה וחלוקת הפדיון בין המערער למשיבה. ביהמ"ש ציין כי מאחר ומדובר בדירת מגורים של בני הזוג, יש תחילה לאפשר למי מהצדדים שיחפוץ בכך את קניית החלק של עמיתו בדומה לדרך שנקבעה בסעיף 101 לחוק המקרקעין. יחד עם זאת הורה ביהמ"ש כי ביצוע הפירוק יידחה עד לאחר העמדת דיור חלוף בעין או בממון. בדירה מתגוררים המשיבה וילדי בני הזוג, שניים בגירים ואחת קטינה, ומכירת הדירה כפנוייה תחייב פינוי הדירה. המשיבה וילדיה זכאים למזונות, לרבות מדור הולם, ברמת המגורים הנוכחית, וביהמ"ש סבר שלא יהיה זה סביר לדרוש מן המשיבה שתחילה תשכור דירה חילופית ורק לאחר מכן תתבע מן המערער כיסוי הוצאות המדור. לפיכך
חייב את המערער כי לפני מכירת הדירה ימצא למשיבה ולילדיה מדור מתאים או יעמיד לרשותם, במסגרת חיובו במזונות, תוספת כספים לשם שכירת דירה הולמת. התביעה של הבעל לחלוקת התכולה של הדירה נדחתה. ביהמ"ש הורה על חלוקה שווה של ערך פדיון פוליסת ביטוח המנהלים ותוכניות החסכון שפורטו בסיכומי המערער.
ב. הערעור מופנה נגד עיכוב ביצוע פירוק השיתוף בדירה עד להעמדת דיור חלוף ; נגד דחיית התביעה לחלוקת התכולה של הדירה ; נגד אי הכללתם ברכוש המשותף הנועד לחלוקה של תוכניות פנסיה וחסכון של המשיבה. בערעור שכנגד מעלה המשיבה טענה שצריך היה לכלול בחלוקה גם פדיון קרן השתלמות בסך 24,000 ש"ח שהמערער קיבל ביום5.5.86 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הערעורים נדחו בעיקרם.
ג. בעניין ההצהרה על השיתוף בדירה אימץ ביהמ"ש המחוזי את האמור בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 66/88 (פד"י מ"ג(1) 122) ואין מה להוסיף לכך. בכל הנוגע להעמדת דירה חילופית לרשות האשה - במסגרת זכותה למדור - כפועל יוצא ממכירת הדירה במסגרת פירוק השיתוף, הרי החלטת ביהמ"ש המחוזי תואמת את האמור בפסיקה של ביהמ"ש העליון. בעניין גודלה של הדירה החילופית - המדור החילופי צריך להיות מותאם לרמה הכוללת של הדירה הקודמת, אך מבחינת מספר החדרים ניתן להביא בחשבון את העובדה שמספר הדיירים שיחיו בה פחת. בענייננו, אם בדירה נותרו רק המשיבה, בתה הקטינה והבת החיילת, יכול הדיור להיות מותאם למספר הנפשות האמור, אם הדירה הנוכחית גדולה יותר מן הדרוש להן באופן סביר והוגן ותוך שמירת אותה רמה. מאחר ואין בתיק פרטים בנקודה זו ניתנות רק הנחיות כלליות לעניין זה כאמור.
ד. באשר למחלוקת בעניין קרנות הפנסיה וההשתלמות - אין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי בנושא זה, ומה גם שלמעשה מתקזזות התביעות ההדדיות, היינו זו של המערער להכללת הקרן של המשיבה וזו של המשיבה להכללת הקרן של המערער. זאת ועוד, בעת פירוק השיתוף, תוך קבלת עיקרון השיתוף בנכסים, דנים בנכסים קיימים ולא בנכסי עבר. אם היו לבעל דין כספים שאבדו לו בעבר, אין כוללים אותם ברכוש המשותף בעת הפירוק, כי הם אינם כבר בידי בעל הדין בעת הפירוק, למעט במקרים של הברחת רכוש או נסיון הערמה על ביהמ"ש. בעניין תכולת הדירה - ניתן לקבוע חלוקת שווי התכולה לפי הערכה עדכנית של שמאי ויש לפעול בהתאם.

בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נפתלי נשר למערער, עו"ד יואל סלומון למשיבה. 10.4.91).

בג"צ 2262/90 - חוסני עוויסאת ואח' נגד שר הפנים ואח'

*העמדת ראש מועצה מקומית שפוזרה בראשות הוועדה הקרואה(העתירה נדחתה).

א. המשיב החליט לפזר את המועצה המקומית באקה אל גרבייה ולמנות במקומה וועדה קרואה שבראשה הועמד ראש המועצה הנבחרת שפוזרה. העותרים מבקשים לבטל את החלטת המשיב ונותרו לדיון ולהכרעה שתי טענות של העותרים : האחת - שאם הוחלט על מינוי וועדה קרואה אין למנות כחבר וכראש הוועדה את ראש המועצה הנבחר שפוזרה ; השניה - שבמקרה דנן הבחירה אינה סבירה משום שע"י מינויו של ראש המועצה הקודם לא נשמר האיזון הראוי בין סיעת ראש המועצה וסיעת האופוזיציה. העתירה נדחתה.
ב. אין ממש בטענה הראשונה, לא מבחינת נוסח סעיף 38 לפקודה הדן במינוי וועדה קרואה ולא מבחינת הפרשנות הראוייה שיש לתת לסעיף זה. המחוקק לא שלל את האפשרות שיתמנו לוועדה הממונה גם מי שהיו חברי המועצה הנבחרת, ומבחינת הפרשנות הראוייה אין לתת לפקודה פרשנות המצמצמת את מרחב האופציות הנתונות לרשות הממונה.
ג. יש משקל רב יותר לטענה השניה של העותרים המתייחסת לשימוש בשיקול הדעת. מתברר
שראש המועצה זכה בבחירות לראשות המועצה ב-%44 מקולות הבוחרים. עם זאת לא זכתה
האופוזיציה לכל ייצוג בוועדה הקרואה מהטעמים שפורטו בהחלטה. יש כח משכנע רב לטענה שיש להימנע מלעשות מינוי של וועדה קרואה שבה מופר האיזון העדין שבין המפלגות השונות. במקרה דנן ניתן ייצוג בוועדה הקרואה רק לגורם מרכזי אחד במערכת המוניציפלית, ושומה היה לנקוט משנה זהירות במינוי ולשקול שמא עדיף מינוי של יו"ר חדש לוועדה הקרואה. עם זאת, בלי לחוות דעה סופית לגבי מכלול השיקולים הראויים, הרי במקרה הנוכחי אין עילה להתערבות בג"צ. על פי הודעה של שר הפנים הוא החליט לערוך בחירות למועצה המקומית תוך שנה ובנסיבות אלה אין טעם להורות על שינויים בתקופת הביניים .

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, אור. עוה"ד ר. יאראק וע. בנאי לעותרים, עוה"ד גב' מנדל, א. גולדנברג ושרף למשיבים. 28.4.91).

ע.א. 682/88 - מתיל מנצור עבדו נגד רמזי חורי ואח'

*מכירת נכס ע"י אם ובתה וטענת האפוטרופוס של הבת, שהוכרזה בינתיים כפסולת דין, כי כבר בעת המכירה לא יכלה הבת להתחייב (מחוזי חיפה - ת.א. 677/85 - הערעור נדחה).

א. המשיב הגיש תביעה לפס"ד הצהרתי שיצהיר על זכויותיו בחלק מחלקה מסויימת באדמות פקיעין. את התביעה השתית המשיב על הסכם בכתב שנערך במאי 1977 בינו לבין המערערת ואמה המנוחה (להלן: האם). על פי ההסכם התחייבו המוכרות, המערערת והאם, להעביר את הבעלות בחלקה למשיב ולחתום על כל המסמכים הדרושים לשם כך. הליכי העברת הזכויות לא הושלמו. המערערת הוכרזה כפסולת דין בינואר 1979. המשיב שהתגורר בשכנות למוכרות מונה ע"י ביהמ"ש כאפוטרופסה של המערערת ושימש בתפקיד זה עד לספטמבר 1984. אז מונה אפוטרופוס אחר למערערת. האם נפטרה באוקטובר 1983. בכתב ההגנה שהגיש האפוטרופוס נטען שהמערערת לא חתמה על ההסכם וכי טביעות הבוהן של המוכרות זוייפו בידי המשיב. לחילופין נטען כי גם אם החתימות הן אותנטיות הרי הושגה הסכמת המוכרות במרמה ותוך ניצול חולשתן השכלית ו/או הגופנית, היות ותנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, ועל כן הנתבעת רשאית לבקש ביטול ההסכם. עוד נטען כי המערערת מפגרת מלידה ולכן לא יכולה היתה להבין את משמעות חתימתה על ההסכם ואין בחתימה כדי לחייבה.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בדבר הזיוף וקבע כי המוכרות חתמו לאחר שהוסבר להן ע"י עו"ד מהות ההסכם והבינו את תוכנו. ביהמ"ש דחה את הטענה בדבר מרמה או עושק לאחר שמצא כי המערערת לא הוכיחה אותה. כן לא הובאה כל ראיה שהמוכרות היו מצויות בעת החתימה, במצב של מצוקה, או חולשה גופנית או שכלית. זאת ועוד, האם נפטרה בשנת 1983, היינו שנים לא מעטות מאז העיסקה, לאחר שהמשיב החזיק בחלקה, והאם לא עשתה כל נסיון לבטל את העיסקה כאמור בסעיף 18 ובסעיף 20 לחוק החוזים. אשר לטענה כי יש לראות את חתימת המערערת על ההסכם כאילו לא נעשתה מחמת מצבה הנפשי והפיגור ממנו היא סובלת - ביהמ"ש מצא כי המערערת היא אמנם בעלת יכולת שכלית מוגבלת ואף סבלה מפיגור שכלי ואולם הכרזתה של המערערת כפסולת דין בשנת 1978 פועלת מכאן ולהבא ופעולות שעשתה בעבר אינן נפסלות. בסופו של דבר הצהיר ביהמ"ש על תקפותו של ההסכם והורה להעביר את זכויות הבעלות בחלקה על שם המשיב. הערעור נדחה.
ג. באשר לכל הממצאים העובדתיים - אלה נקבעו בהסתמך על הראיות שהיו בפני ביהמ"ש ואין להתערב בכך. באשר להיעדר כשירותה של המערערת להתקשר בהסכם המכר - על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות כל אדם כשר לפעולות משפטיות זולת אם כשרותו הוגבלה בחוק או בפס"ד. הכרזת המערערת כפסולת דין, לפי סעיף 8 לחוק הכשרות, היא קונסטיטוטיבית ופועלת מכאן ולהבא. כל הפעולות הקודמות של מי שהוכרז כפסול דין תקפות, למרות האפשרות כי כל התנאים לפסילתו היו כבר קיימים בעת
עשייתן. כך שבכל הנוגע לכשירותה של המערערת לעשיית פעולות משפטיות עד שנת 1978 היתה זו כשירות מלאה.
ד. נימוקי ההתנגדות של האפוטרופוס להשלמת עיסקת המכר אינם עומדים במבחן הביקורת. אמה של המערערת היא שנקבה במחיר הנדרש עבור החלקה וזאת לאחר בירורים שערכה. שלטונות מס שבח שבסמכותם להתעלם מן המחיר החוזי ולקבוע במקומו שווי שוק לא עשו כן, והמחיר המוסכם שהוצהר ע"י המשיב בטופס המש"ח התקבל ע"י שלטונות מס שבח. כך שהמחיר ששולם אינו נמוך במידה בלתי סבירה. כמו כן, המשיב מחזיק בפועל בחלקה מאז 1974 ונהג בה כל השנים מנהג בעלים מבלי שהאם של המערערת מחתה על כה.
ה. אשר לטענה כי בשעת החתימה על ההסכם היתה המערערת במצב נפשי שמנע ממנה להבין את אשר היא עושה ולכן לא יכול היה להיווצר קשר משפטי מחייב - לעניין זה מקובלים הם דברי ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח מה היה מצבה של המערערת בשנים הרלבנטיות. על פי הפסיקה יש מקרים בהם לא תעמוד הטענה של חוסר יכולת ליצור קשר משפטי מחייב, גם כאשר החותם חתם בלי דעת, וזאת כאשר אדם חותם על פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעייה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור ואמון בה. כזה המקרה שלפנינו. אמה של המערערת הוציאה והביאה בכל הקשור לניהול הרכוש והעניינים הכספיים שלה ושל הבת, והמו"מ נוהל עם האם אשר על כשירותה להתקשר בעיסקה אין חולקין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד וקים סלים למערערת, עו"ד נ. מורני למשיב, עו"ד מ. קליבץ לאפוטרופוס הכללי. 14.4.91).

בש"א 304/91 - כלל סחר בע"מ ואח' נגד קאונטר טרייד אנד ברטר בע"מ ואח'

*הארכת מועד(ערעור על החלטת הרשם להאריך את המועד - הערעור נדחה).

א. המשיבים בבקשה זו, הגישו ערעור באוגוסט 1989, והערעור נתקבל במזכירות מבלי שניתנה הדעת לכך שיש איחור של יום. המערערות כאן, שהן המשיבות בערעור העיקרי, העלו לראשונה את הטענה בדבר האיחור במסגרת הסיכומים בכתב, שהוגשו כעבור שנה לאחר הגשת הערעור. משהועלתה הטענה ביקשו המשיבים דכאן הארכת המועד בדיעבד והבקשה נענתה בחיוב. ההסבר שניתן לאיחור ע"י המשיבים היה כי מסרו את הערעור לידי חברת שליחויות וזו התאחרה בביצוע חובתה, מבלי שהעמידה על כך בשעתו את המשיבים על דבר האיחור. בשלב בו התברר הדבר לראשונה כעבור כשנה, לא ניתן היה לברר מה סיבת האיחור, ומכל מקום לפני ביהמ"ש לא הובא הסבר כאמור. הרשם האריך את המועד והערעור נדחה.
ב. ההסבר לאיחור שניתן ע"י המשיבים לאו הסבר הוא. האחריות להגשת ערעור במועד רובצת על בעל הדין והוא אינו יכול לפרקה מעצמו ע"י הטלת הביצוע על מאן דהוא אחר.
ג. הארכת המועד, לגביה דרוש בענייננו טעם מיוחד, הוענקה ע"י הרשם בשל כך שחלף זמן רב מעת הגשת הערעור ועד להעלאת הטענה בדבר האיחור ; בינתיים גם נדרש ערבון והופקד וניתן צו בדבר סיכומים בכתב ; אלו הוגשו על ידי המשיבים ולאחר מכן ע"י המערערות ורק אז עלתה טענת האיחור לראשונה. התערבותה של ערכאת ערעור בהחלטת ערכאה שיפוטית קודמת, הדנה במשמעותו ובהשלכותיו של פגם בהליכים, היא בגידרו של עניין שבשיקול דעת. ערכאת הערעור אינה מונחית ע"י המסקנה מה היתה היא מחליטה בעניין הארכת המועד אילו ישבה בערכאה הראשונה. ערכאת ערעור רשאית לעולם לשקול אם ראוי העניין, מבחינת מהותו ומשקלו היחסי, להתערבות בשיקול דעת הערכאה הקודמת. לעניין זה נבחנת השאלה מהי מידת הפגיעה הנובעת מן הפגם ומה משקלו היחסי
במערכת הנסיבות העובדתיות שנתפתחה בינתיים. בענייננו, גם אם ייתכן והיה מקום להחמיר עם המשיבים, אין הצדקה להתערבות בהחלטת הרשם. עיקרו של הטעם הוא שטענת האיחור הועלתה בשלב מאוחר מאד אחרי שהדיון הגיע כבר לשלב מתקדם מאד כאמור.
ד. מאידך, אין הצדקה לכך שהמערערות חוייבו בהוצאות ההליך בפני הרשם. לפיכך יידחה הערעור בעניין ההחלטה להארכת המועד אך יתקבל באופן חלקי, במובן זה שיש לבטל את החיוב בהוצאות שהוטל על המערערות ע"י הרשם. לאור תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי ומאחר והמשיבים האריכו את הדיון "בדרך אחרת" כאמור בתקנה האמורה, וזאת בשל טיפולם הרשלני בהגשת הערעור, יש לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות של המערערות בסכום של 3,000 ש"ח וכן הוצאות לאוצר המדינה בסכום דומה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יוסי אברהם למערערות, עו"ד יוסף קפלן למשיבים. 26.4.91).

בג"צ 412/89 - משה נעים נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ואח'

*הטלת עיקול על דירה ע"י ביה"ד הרבני הגדול (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עתירה זו עניינה עיקול שהוטל על דירה במבשרת ירושלים על פי החלטתו של ביה"ד הרבני הגדול לערעורים. הטלת העיקול היא חלק ממערכת התדיינות ממושכת בין העותר לבין המשיבה השלישית, שהיא אשתו, שתחילתה עוד בשנת 1980. בינתיים מתנהל דיון מקביל בין בני הזוג בפני ביהמ"ש המחוזי בירושלים, אשר בו עומדת עתה להכרעה שאלה מהותית ביותר, אם הסכם גירושין שאליו הגיעו בעלי הדין בהמלצת ביהמ"ש המחוזי, הוא תקף ומחייב, כטענת האשה, או חסר נפקות משפטית לטענת העותר. בעניין זה הוגשו ע"י שני הצדדים סיכומים -לביהמ"ש המחוזי והוא עומד להכריע בעניין.
בנסיבות אלה אין טעם לדון בנושא בבג"צ, שכן, סביר יותר ויעיל יותר אם תנתן זכות קדימה להכרעה השיפוטית בביהמ"ש המחוזי. ייתכן שאז הבעיה דנא תעלם כליל, ואם לאו, הרי שערי בג"צ תמיד פתוחים בפני מי שיש לו עילה ראוייה לכך. כל עתירה אחרי מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, תהיה עניינית יותר ועדכנית יותר, מאחר שתוכל להתייחס למערכת הנסיבות המשפטית שתיווצר לאחר מתן פסה"ד האמור. לפיכך הוחלט לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד משה דרורי ועשאל לעותר, עו"ד שלמה שרשבסקי למשיבה השלישית. 22.4.91).

ע.א. 204/88 - מיארה שמעון ודליה נגד בראף אלכסנדר ולסלי

*טענה כי תשלום עפ"י הסכם למכר דירה לא בוצע (הערעור נדחה).

המערערים מכרו דירה למשיבים ובהסכם נקבעו הסדרי תשלומים, כאשר התשלום האחרון צריך היה להתבצע עם מסירת הדירה. הדירה נמסרה למשיבים ולאחר מכן טענו המערערים כי שני התשלומים האחרונים לא שולמו להם והגישו תביעה נגד המשיבים. לעומתם טענו המשיבים כי השלימו את מלוא המחיר עם כניסתם לדירה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים והערעור נדחה. הערעור נסב על ממצא עובדתי שלפיו קיבלו המערערים את מלוא המחיר וממצא זה מבוסס יפה בחומר הראיות ולא הובאה כל טענה שיש בה כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור. מסירת הדירה לקונים מעידה כמאה עדים כי התשלום האחרון הושלם, שכן אין להניח כי הדירה היתה נמסרת לקונים בלא השלמת הסדרי התשלום. הנחה זו שבהגיון ניתנת כמובן לסתירה, אך המערערים לא הביאו כל ראייה של ממש לסתור. להיפך, עברו 3 שנים מזמן מסירת הדירה ועד דרישת התשלום, ואי ידיעת המוכרים מהו הסכום המגיע להם, אך מחזקים את ההנחה ההגיונית האמורה.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. בן שחר למערערים, עו"ד ח. ממון למשיבים. 30.4.91).

בש"א 1051/91 - בשרה אסעד נגד עומר זכי ואח'

*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).

זו בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של ביהמ"ש המחוזי בעניין מינוי מומחים רפואיים. החלטת ביהמ"ש ניתנה בהיעדר הצדדים ונמסרה במשרד ב"כ המבקש ביום 7.2.91. אותו יום נקרא הפרקליט לשירות מילואים חריג עד יום 6.3.91, ולא היה סיפק בידו לשקול את הצורך בהגשת בקשת רשות ערעור או להגיש בקשה כזו. ב"כ המשיב מתנגדת לבקשה וטוענת כי שירות המילואים כשלעצמו אינו מהווה טעם מיוחד להארכת המועד, וכי במשרד ב"כ המבקש מועסק עו"ד נוסף שיכול היה להגיש את הבקשה. היא מוסיפה כי אם היתה מוגשת הבקשה בתוך המועד, לא היתה מתנגדת, אך משהוגשה לאחר המועד היא עומדת על התנגדותה. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
בנסיבות העניין קיים טעם מיוחד להארכת המועד. מדובר בימי מלחמה, וב"כ המבקש נקרא לשירות מילואים פעיל וחריג בלא הודעה מוקדמת. החלטת ביהמ"ש הגיעה למשרד כאשר המבקש כבר היה מגוייס ונבצר ממנו לעיין בה. אכן, שירות במילואים אינו מהווה צידוק להארכת המועד בכל מקרה, אך בענייננו, התקופה בה שירת ב"כ המבקש במילואים חופפת בדיוק לתקופה להגשת בקשת רשות ערעור. כמו כן, צודק ב"כ המבקש כי השיקול וההחלטה בדבר הגשת בקשת רשות ערעור, להבדיל מן ההגשה עצמה, מתקבלים על ידו ולא ע"י עו"ד שכיר המועסק במשרדו, שכן קיים צורך לשקול היטב בטרם פונים לביהמ"ש בבקשת רשות ערעור. נכון שרצוי להגיש בקשה להארכת המועד בתוך הזמן הקבוע, אך ביהמ"ש אינו נטול סמכות להאריך מועד אף אם מוגשת בקשה לאחר מכן. בענייננו הוגשה בקשה להארכת המועד ימים ספורים לאחר תום התקופה, והתנהגות ב"כ המבקש אינה נגועה בשיהוי או התרשלות. לפיכך הוחלט להאריך את המועד כמבוקש.

(בפני: הרשם צור. עו"ד א. רף למבקש, עו"ד גב' חן למשיבים. 26.4.91).

ע.א. 3203/90 - ד"ר שמואל אריה בקלו נגד שר הבריאות ואח'

*השעיית רופא באשר לא נחלץ לעזרת חולים אשר על שלומם היה מופקד (ערעור על השעייה - הערעור נדחה).

בשני מקרים נהג המערער בדרך שאינה הולמת רופא מורשה. הוא לא נחלץ לעזרת חולים אשר על שלומם היה מופקד כרופא תורן, כאשר טעמיו לכך, בכל אחד משני המקרים, אינם יכולים לעמוד במבחן הביקורת. וועדת משמעת שדנה בקובלנת מנכ"ל משרד הבריאות המליצה שהשר יסתפק בעונש של נזיפה בגין עבירות המשמעת האמורות, ואילו השר החליט להתלות את רשיונו של המערער לתקופה של 6 חודשים. הערעור נדחה. אין מקום להתערב בעונש ההתלייה, מאחר והוא הולם את נסיבות העניין. כשלונו של המערער במקרים שצויינו לעיל מצדיק הטלת עונש שיהיה בעל אפקט מרתיע ויבטא את הצורך למנוע מראש מקרים דומים, הן מצד המערער והן מצד אחרים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים זליכוב למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבים. 22.4.91).

ע.פ. 941/90 - רפי סולומון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת נשק מצה"ל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נכנס לבסיס שריון ברמת הגולן, כשהוא לבוש מדי צה"ל, וגנב מתוך טנק 10 רימוני רסס. את הרימונים הטמין סמוך לישוב יצהר בו הוא מתגורר, והודיע על מעשיו לוועד הישוב. בהודעתו במשטרה נתן המערער שני הסברים למעשהו. האחד כי הרימונים נועדו להגנה בעת צרה ליישוב, והשני כי גמלה בליבו מחשבה לפגוע בערבים כמעשה גמול. על מעשה זה נדון המערער ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. מעשה נוסף ביצע המערער לאחר מכן, כאשר פתח בירי לעבר קבוצת ערבים שהמתינה ליד תחנת אוטובוס. כתוצאה מהירי נפצעו שלשה אנשים ובשל מעשה זה נגזרו למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
בערעורו על חומרת העונש מיקד הסניגור את טיעונו בכך כי מן הראוי הוא שהמאסר בפועל שנגזר בשל פרשת הרימונים תחפוף, כולה או חלקה, את המאסר בשל פרשת הירי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין לומר כי העונש חמור ומצדיק התערבות, ע"י חפיפת המאסרים. ירי על חפים מפשע, תוך מטרה לפגוע בהם רק בשל לאומיותם, הצדיק אף מאסר לתקופה ארוכה יותר מזו שנגזרה למערער. מה עוד שהמערער תכנן את מעשהו בדקדקנות ולא מתוך סערת רוחות רגעית. גניבת נשק מצה"ל הפכה תופעה שיש לנקוט כלפיה בכל חומר הדין, תהא מטרת הגניבה אשר תהא. אף בפרשה זו לא נתפתה הנאשם בעקבות נסיבות שנקרו בדרכו, אלא לבש מדי צה"ל במיוחד כדי להכנס למחנה, ואין לומר שהעונש מופלג בחומרתו.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד נ. קנת וח. קנת למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 24.4.91).

ע.פ. 2610/90 - חוסני אבו שנב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התעללות בעל באשתו על רקע חשד של בגידה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נשא לאשה את המתלוננת שהיתה כבת 16 שנים ועל רקע חשדו שבגדה בו כלא אותה במשך 4 ימים בדירה בנתניה וביצע בה שורה של מעשי התעללות מסמרי שער ששני אלמנטים משמשים בהם בערבוביה : מעשי התעללות פיזית בעלי גוון סדיסטי מזה ומעשי התעללות שמטרתם השפלה מזה. בתום מסכת ההתעללות אושפזה המתלוננת בבי"ח למשך 6 ימים כשהיא נושאת על גופה את סימני ההתעללות, לרבות שברים באצבעות רגליה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של כליאת שוא וחבלה חמורה וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הסניגורית העלתה שורה של נימוקים שלדעתה יש בהם כדי להצדיק התערבות והקלה בעונש. בין היתר ציינו, כי העבירות בוצעו בעידנא דריתחא וכן כי "מדובר בבני זוג ערבים שלהם רקע ודפוסי התנהגות אחרים". הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין ספק כי העונש שהוטל על המערער הוא חמור, אך אין להתעלם מכך שמעשיו של המערער אף הם חמורים בצורה יוצאת דופן, וחורגים מפגיעות של בעלים בנשותיהם שביהמ"ש נתקל בהם. שני הנימוקים העיקריים שהביאה הסניגורית אינם נראים. הטענה של מעשים בעידנא דריתחא איננה יכולה להתקבל נוכח העובדה שהמעשים השתרעו על פני מספר ימים, דבר המעיד על מעשה הענשה מחושב, שבוצע בדעה צלולה ובקור רוח. הטענה כי מדובר "בבני זוג ערבים שלהם רקע ודפוסי התנהגות אחרים" נח לה שלא הושמעה משהושמעה. שום "רקע" ושום "דפוסי התנהגות" אינם יכולים להצדיק התחשבות במעשים סדיסטיים כפי שביצע המערער באשתו הצעירה.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' מלק למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 30.4.91).

בג"צ 5740/90 ואח' - סמיה יוסף חאג'בה ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש

*הריסת מבנים של מחבלים לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).

4 צעירים תושבי איזור טול כרם, חברי חוליית פת"ח שכינתה עצמה "הנמרים השחורים", התגוררו בארבעה מבנים שהם נשואי העתירות. המשיב מבקש להרוס את המבנים כסמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה והעותרים מבקשים למנוע את ההריסה. העתירה נדחתה. דוגמה למעשיהם של ארבעת הנ"ל עולה מהודעותיהם של חלק מן הארבעה הקושרים את הארבעה במעשי רצח תוך כדי עינויים של מספר ערבים תושבי יו"ש בחשד ששיתפו פעולה עם השלטונות הישראליים. הם חטפו את האנשים, וחקרו אותם תוך כדי עינויים והכאות ודקירות שגרמו למותם. פרט לכך ניהלו חקירות תוך שבירת ידיים ורגליים, ועסקו ביידוי בקבוקי תבערה, והנחת מטענים וכיוצא באלה. הוכח כי ארבעת הצעירים התגוררו בבתים נושאי העתירות והחלו להיעדר מתוכם רק כאשר חששו מפני
מעצרם, אולם, הם שבו למקום מגוריהם לפרקי זמן קצרים, של שעות, כדי להחליף בגדים או לאכול. בהתחשב בכל אלה יש לדחות את העתירות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פתחי שביטה לעותרים, עו"ד שאול גורדון למשיב. 30.4.91).

ע.פ. 2762/90 - אילן שושן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים - הירואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).

בשל הרשעתו בעבירה של שוד מזויין והחזקת מנת הירואין לשימוש עצמי נדון המערער לשלש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 14 חודשים. בנוסף לכך חייב ביהמ"ש את המערער בתשלום הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח או ששה חדשי מאסר תמורתם. הערעור סב על ההפעלה המצטברת של המאסר על תנאי ועל החיוב בהוצאות והערעור נתקבל. מתברר שהמאסר על תנאי הופעל רק בשל החזקת ההירואין לשימוש עצמי, ומדובר במאסר על תנאי שהושת בבימ"ש לנוער בשל עבירה שנעברה בשנת 1984. בנסיבות העניין היה מקום להקל עם המערער בעניין ההפעלה כך ששבעה חודשים יהיו חופפים ושבעה חודשים יהיו מצטברים. אשר לחיוב בהוצאות - השופט חייב את המערער בהוצאות עקב ניהול הגנה כוזבת. ברם, הנסיבות לא הצדיקו במקרה דנן חיוב בהוצאות, שהרי מקרה זה אינו שונה ממקרים רבים אחרים שבהם מתבדית מניה וביה גירסת ההגנה. גם ב"כ התביעה הסכימה שלא היה מקום להטיל עונש מאסר למקרה שההוצאות לא תשולמנה. לפיכך יש לבטל את החיוב בהוצאות.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד גב' אסנת בר תור למערער, עו"ד גב' אורית קורן למשיבה. 29.4.91).

ע.א. 608/89 - מימון אוחנה נגד כוכבה אוחנה ואח'

*מזונות

(הערעור נדחה).

המערער חוייב על ידי ביהמ"ש המחוזי בתשלום מזונותיהם של המשיבים, אשתו ושלושת ילדיו, עבור התקופה מיום 1.7.88 עד 31.12.88, 1,400 ש"ח לחודש ולאחר מכן בשעורים שונים עד 1,600 ש"ח כשהסכום של 1,600 ש"ח מוצמד למדד של אפריל 1989. בטעמי הערעור של המערער הוא מלין על דחיית טענותיו העובדתיות בעניין שיעור השתכרותו. בהקשר זה ביקש המערער לראות בדיווחיו למס הכנסה ראייה מכרעת בעניין היקף הכנסותיו, אך ביהמ"ש לא ראה עצמו קשור לדו"חות האמורים. המערער טוען להכנסה של 1,200 ש"ח נטו לחודש ואילו ביהמ"ש יצא מתוך הנחה שהוא משתכר 2,000 - 2,200 ש"ח נטו לחודש. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ניתח את הנתונים שבפניו באופן יסודי ולא קיבל אף אחת משתי התיזות שהוצגו לו ע"י בעלי הדין. הוא לא חייב היה להצמד גם לדיווחי המס של המערער, גם אם אושרו ע"י רשויות המס. מערכת הנתונים שנפרשה בפני ביהמ"ש היתה רחבה יותר מזו אשר בה דנו רשויות המס במקרהו של המערער, כאשר הגיש שומותיו העצמיות. ביהמ"ש יכול היה לתת דעתו להשוואה בין רמת ההוצאות המשפחתיות עד לקרע בין בני הזוג לבין הטענות בדבר המצב דהאידנא. כאשר נעדרות עובדות מוסכמות או ראיות חד משמעיות, וביהמ"ש נזקק להערכה בגדר אומדנא דדיינא, בוחנים את התוצאות לפי הגיונם הכללי ולפי התיישבותם הכללית עם מערכת הנתונים שנפרשה בפני ביהמ"ש. די בכך, שערכאת הערעור לא תפתח את הנושא מעיקרו ותשוב ותבחון את כל מערכת הנתונים מראשיתה.