ע.א. 362/88 - יוסף אביטן נגד וועדת המוניות
*ניכוי תקופות פסילה של נהג מונית מהוותק הנדרש לצורך קבלת רשיון למונית(מחוזי י-ם - תיק ע"ש 5/88 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בך ואור נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר).
א. המערער, נהג מונית, ביקש רשיון להפעלת מונית. על פי התקנות שנהגו בתקופה הרלבנטית צריכים היו להתקיים במבקש תנאים שונים ובכללם "...(4) הוא נהג כדין בישראל, במונית... כעיסוק עיקרי ; לעניין זה, 'עיסוק עיקרי' - עבודה בפועל בנהיגת מונית כדין בישראל... במשך 8 שנים לפחות מתוך 10 השנים האחרונות... ובלבד שלא עבד בתקופה האמורה בעבודה קבועה אחרת;... (8) אין לגביו רישום במרשם הפלילי שלדעת וועדת המוניות יש בו כדי למנוע מתן רשיון במונית". וועדת המוניות חישבה את המועדים הנוגעים לבקשתו של המערער, החל ביום 1.1.78, והפחיתה ממניין הימים תקופות שבהן נפסל המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה והן: שלושה חודשי פסילה בשנים 1982-1983, חודשיים בשנת 1983 וחודש אחד בשנת 1986. היו עוד שני חודשי פסילה שחפפו את תקופת הפסילה הראשונה ואלה לא הופחתו. המערער שירת 65 יום במילואים החופפים חלק מן התקופות בהן היה פסול מלהחזיק ברשיונו. לאחר הפחתת ששה חודשי הפסילה, חסרו למערער כשלושה חודשים מדרישת הוותק שנקבעה בתקנון. בנוסף ציינה הועדה כי למבקש ארבע פסילות רשיון בפועל בגין עבירות מהירות, וקבעה כי "מהטעמים המצטברים הנ"ל" דוחה היא את בקשת המבקש לרשיון למונית. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בך ואור נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר.
ג. הנשיא שמגר (דעת מיעוט): התשתית הנורמטיבית ותנאי הקצאת רשיונות להפעלת מונית העומדים בבסיס הערעור, שונים מהמצב המשפטי השורר כיום, אך מאחר שהבקשה של המערער הוגשה לפני המועד הקובע של התקנות החדשות, חלות על ענייננו התקנות הקודמות. תקנה 120(א) הטילה סמכות שבחובה על ועדת המוניות להוציא רשיון למונית למבקש שנתקיימו בו כל תנאי התקנה. ברם, סמכות שבחובה זו כפופה לקיום שיקול דעת ביחס למרכיבים מסויימים בה, ובעניינה מרכיב שכזה מצוי בתקנה 520(א)(8) הקובעת תנאי שלמבקש לא יהיה רישום במרשם הפלילי "שלדעת ועדת המוניות יש בו כדי למנוע מתן רשיון למונית". העולה מן האמור שבעוד סעיף קטן (4) לתקנה קובע קריטריון ברור ואובייקטיבי של משך זמן הנהיגה כנהג מונית, הרי שלעניין מילוי התנאי שבסעיף קטן (8) ניתן לועדת המוניות שיקול דעת.
ד. אשר להחלת תקנה 520(א)(4) - טוען המערער כי בחודשים נובמבר-דצמבר 1977 עסק כעיסוק עיקרי בנהיגה במונית שכן עבודתו כנהג בשירותי הכבאות היתה עבודה חלקית כמחליף, וצריך היה לחשב גם חדשים אלה בתקופה הקובעת. באשר לתקופות הפסילה טען המערער כי מדובר בתקופות פסילה בנות חודש, חודשיים או שלושה חודשים, ולא בתקופת פסילה רצופה בת חצי שנה, ולכן לא היה מקום "לצבור" את שלוש תקופות הפסילה לתקופת פסילה ארוכה אחת. לאור ההלכה שנפסקה ברוב דעות בע.א. 742,743/80 (סביר כ"א 10) תקופות הפסילה אינן מפסיקות את מהלך העיסוק העיקרי בנהיגת מונית. המערער גם טען כי תקופת הפסילה שחפפה את ימי המילואים שעשה אין לגרוע מתקופת הוותק הנדרשת, שכן ממילא לא יכול היה לנהוג במונית בתקופה זו עקב השירות במילואים .
ה. על פי החלטת הועדה חסרים למערער שלושה חודשים פחות שבוע לוותק שמונה השנים הנדרש, ותקופת הפסילה העומדת לבחינה היא בת ששה חודשים. בע.א. 742,743/80 הנ"ל נדון עניינם של מבקשי רשיון למונית שרשיונם נשלל לשלושה חודשים כל אחד, נפסק בדעת הרוב שאין הרציפות בנהיגה הנדרשת נפסקת על ידי יציאה לשירות מילואים או אירועים רגילים אחרים השכיחים בחיי יום יום, והוא הדין אם נמנע מהנהג לנהוג עקב
שלילת רשיון הנהיגה שלו למשך שלושה חודשים. הלכה זו ישימה לענייננו על אף השוני שבתקנות, שכן הלוז בשתי ההוראות הוא בחינת הוותק בעיסוק בנהיגה במונית.
ו. התקופות של פסילת המערער בענייננו הן בנות שלושה חודשים, חודשיים וחודש. תקופות היעדרות אלו יש לבחון מבחינת אורכן ולא מבחינת מהותן לאור שיקולי מדיניות והרתעת עברייני תנועה כטענת ב"כ המשיבה. שיקולי מדיניות שכאלה מקומם בתקנה 520(א)(8) הנ"ל. כך שיש לזקוף לזכות המערער נהיגה במונית ששה חודשים נוספים, ודי בכך כדי שיעמוד בתנאי תקנה 520(א)(4).
ז. כיוון שכך אין צורך לדון בשאלה אם החל מירוץ הוותק של המערער כבר בנובמבר 1977. עם זאת יש לציין כי נראית מסקנת הועדה, כי המערער לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו שנהיגתו במונית בחודשים נובמבר-דצמבר 1977 היתה העיסוק העיקרי שלו. הדרישה של נהיגה במונית כעיסוקו העיקרי של המבקש צריכה להתקיים לכל אורך תקופת הוותק, והדרישה מתחדדת כשבאים לבחון את מועד תחילת העיסוק בנהיגת מונית כעיסוק עיקרי. בחודשים נובמבר-דצמבר 1977 גם עבודתו כנהג מונית היתה כנהג מחליף. מבין שתי עבודות ארעיות אלו, נהיגת המונית אינה יכולה להחשב כעיסוק עיקרי - לא כשלעצמה ולא בהשוואה לנהיגה בשירותי הכבאות.
ח. אשר לדחיית הבקשה על יסוד תקנה 520(א)(8) - דחיית בקשה לפי סעיף זה נתונה לשיקול דעת ועדת המוניות, והלכה היא כי ביהמ"ש איננו מתערב בשיקולי הרשות שהמחוקק נתן לה את הכח לפעול על פי שיקול דעתה, אלא במקרים של הפעלת שיקולים פסולים או זרים. מלשון החוק ברור שמה שקובע הוא "דעתה של ועדת המוניות". עם זאת, הדברים הנ"ל אמורים כאשר נראה בעליל שהוועדה נתנה דעתה ושקלה קיומו של התנאי האמור בתקנה 520(א)(8). לא כך עולה מהחלטת הוועדה המסיימת דבריה במלים "כמו כן למבקש ארבע פסילות רשיון בפועל בגין עבירות מהירות המסתכמות בסך הכל ב-8 חודשים". אין הסתמכות מפורשת על תקנה 520(א)(8), על אף שנראה כי בכוונתה היה לעשות כן. לפיכך דין הערעור להתקבל באופן שייקבע כי המערער עמד בתנאי תקנה 520(א)(4), אולם יש להחזיר את התיק לוועדת המוניות כדי שייבדק אם מקרה זה מתאים להפעלת שיקול הדעת לפי תקנה 520(א)(8).
ט. השופט אור (דעת הרוב): תקופות הפסילה בהן נפסל המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה אינן יכולות להחשב במסגרת תקופת "עבודה בפועל בנהיגת מונית כדין בישראל" במובן 520(א)(4). על פי סעיף קטן (4) תנאי לכך שעבודה בפועל בנהיגת מונית תחשב לצורך המנין שתהיה זו נהיגה "כדין". לפיכך יש לבחון תחילה אם לנהג כזה היה רשיון כדין לנהוג במונית, ורק תקופות בהן היה לו רשיון כזה יבואו במנין. לעניין "עבודה בפועל" גם הפסקה בנהיגה הקשורה באירועים שגרתיים ומקובלים של חופשה, מחלה, או שירות מילואים, תבוא במנין. הפסקות בנהיגה לתקופות קצרות סבירות בשל גורמים מקובלים הינן נחלתו של כל נהג, ולא יהיה בהן לנתק את רציפות תקופת העבודה בפועל בנהיגה. אך מי שאין לו רשיון נהיגה, לרבות עקב שלילת רשיונו, חדל להיות "נהג" לצורך הסעיף, ואין למנות את תקופת השלילה במסגרת עבודה בפועל בנהיגה. לפיכך דין הערעור להידחות. לפס"ד זה הצטרף בפס"ד קצר השופט בך. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. עו"ד ר. שרון למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 1.5.91).
עש"מ 5406/90 - כוכבה מזרחי נגד נציבות שירות המדינה
*ביצוע עבירות משמעת. *אי מינוי סניגור ע"י ביה"ד המשמעתי. *מידת העונש(הערעור נדחה).
א. המערערת נעדרה בפרקי זמן שונים מעבודתה ללא קבלת רשות; בתאריכים שונים בשנת 1987 נראתה עוסקת במכירת דברי לבוש בשעות העבודה ולאחר שעות העבודה במרחב
בית החולים ; היא נהגה להביא ילדיה לעבודה למרות התראות מצד הממונים עליה ; היא נתבקשהלעבוד בעבודות מסויימות וסירבה וכיוצא באלה עבירות משמעת. בית החולים נתקל בקושי להתמודד עם ההתנהגות החריגה של המערערת ואז הוגש נגדה כתב אישום. ביה"ד הרשיע את המערערת בשורה של פרטי אישום וגזר לה יציאה מיידית לגימלאות, תוך שלילת תשלום מענק ותוך שמירת זכותה לקבל קיצבה מיידית. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. טענתה הראשונה של המערערת היתה כי ביה"ד שגה בקביעת הממצאים שעל בסיסם הרשיע אותה ואולם מן העדויות עולה כי היה גם היה בסיס לממצאים ולמסקנות שהוסקו ע"י ביה"ד. טענה אחרת העלתה המערערת כי לא היתה מיוצגת ע"י עו"ד והרי זה פגם המצדיק את ביטול החלטת ביה"ד. גם טענה זו יש לדחות. משנשלחה למערערת הזמנה לדיון משמעתי צויין כי היא רשאית להיות מיוצגת ע"י עו"ד, ואם רצונה בכך יועמד לרשותה סניגור שלא יקבל שכר. הדיון הראשון בעניין המערערת התקיים באפריל 1989 והיא לא היתה מיוצגת ע"י עו"ד משום שלטענתה "עו"ד... מייצג אותי והוא הודיע לי שהיום לא יוכל לבוא". הוחלט לקבוע מועד לדיון כדי לשמוע את עדי התביעה ונאמר למערערת כי גם אם עוה"ד שלה לא יבוא, תצטרך להשיב על כל סעיף וסעיף שבתובענה. בישיבה הבאה, ישיבת ההקראה של כתב התביעה היתה המערערת מיוצגת וכן היתה מיוצגת במשך כמה ישיבות ע"י עו"ד. לאחר מכן נותק הקשר בינה לבין סניגורה, ושוב נדחו מספר ישיבות, עד שבסופו של דבר הוזמנה לדין, והיא הודיעה שהיא לא תבוא כי אין לה סניגור. הודע לה כי הישיבה תתקיים בכל מקרה ומאחר והיא לא התייצבה הוחלט לדון בהיעדרה. זו היתה הישיבה האחרונה בה נשמעו עוד 3 עדי תביעה והתביעה סיכמה את דבריה. לאחר מכן ניתן פס"ד.
ג. העולה מכאן כי מלכתחילה יצרה המערערת מצג כי אין רצונה במינוי סניגור מטעם ביה"ד. אין להטיל על ביה"ד חובה נמשכת לדחות את הדיון מעת לעת על אף תמרוניה של המערערת. השתלשלות העניינים נשלטה רובה ככולה ע"י המערערת שדחתה מספר פעמים את מועדי הדיון. למרות התראות מצד ביה"ד שידונו בהיעדרה לא מצאה לנכון להגיע לישיבה האחרונה. אכן, פסה"ד ניתן ללא שמיעת גירסת ההגנה, למעט הגירסה של ב"כ המערערת בשלב הקראת כתב התביעה, אך בעניין זה אין למערערת להלין אלא על עצמה.
ד. הסניגור טוען כי ביה"ד טעה ביישמו את תקנה 18 לתקנות שירות המדינה, בכך שלא שמע את גירסת המערערת טרם מתן החלטתו, וכי בדרך זו סתר ביה"ד את הוראות סעיף 38 לחוק שירות המדינה. טענה זו אין לקבל. סעיף 38 קובע כי "בכל הליך לפני בי"ד תינתן לעובד הנוגע בדבר אפשרות להשמיע טענותיו, להביא ראיות...". תקנה 18 לתקנות קובעת "לא הופיעו, בפתיחת הדיון או בהמשכו, נאשם או תובע שהוזמנו, רשאי ביה"ד לדחות את הדיון... רשאי ביה"ד... להמשיך בדיון בהיעדרו". תקנה 18 עוסקת בדרך הדיונית שבה תוענק לנאשם בהליך המשמעתי האפשרות להשמיע את טענותיו. בענייננו ניתנה למערערת אפשרות להשמיע את טענותיה. בהתנהגותה ויתרה המערערת על אפשרויות הטיעון שניתנו לה וזאת מטעמים שעימה.
ה. טענה נוספת בפי המערערת כי ביהמ"ש טעה בהתעלמו מטענות מקדמיות של הסניגור לגבי הניסוח הכוללני מדי של סעיפי כתב התובענה. סעיפי החוק על פיהם הואשמה הנאשמת הובאו בסוף התובענה בנוסח כוללני ובהזכרת הוראות שונות בתקשי"ר. על פי נוסח התקנות "התובענה תוגש בטופס שבתוספת ותכיל פרטים אלה... ציון הפיסקה... שעל פיה מואשם הנאשם... פירוט הנוהג, החוק, התקנה או ההוראה שבאי קיומה מואשם העובד... מותר לצרף בתובענה אחת כמה אישומים... ובלבד שכל אישום יצויין בנפרד ויפורטו בו מהותו והוראת החוק החל עליו". בענייננו, כתב התובענה לקה בכך שלא צויינה בו, בנפרד, הוראת החוק החלה על כל אישום. ברם, על פי חוק שירות המדינה,
ביהמ"ש הדן בערעור על החלטת בית הדין "רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה ברור כי לא נגרם עיוות דין". ובענייננו, לא נגרם למערערת כל עיוות דין בגין ליקוי זה. לפיכך גם טענה זו תידחה.
ו. המערערת ביקשה לחילופין להקל בעונשה. ברם, בהתחשב במצב הבלתי נסבל של היחסים בין העובדת לבין מעבידיה, הרי ביה"ד גילה יחס מתחשב וסלחני כלפי המערערת ובנסיבות העניין הוצאת המערערת משירות המדינה היה מוצדק באופן מלא. אמצעי משמעת זה ננקט בעיקרו כדי למנוע המשך הנזק שנגרם למערכת בשל התנהגות המערערת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה הכהן למערערת, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 24.4.91).
ע.א. 112/86 - מנהל מס ערך מוסף נגד שמעון חכים
*שומת מע"מ לפי "מיטב השפיטה" לאחר פסילת ספרי הנישום(מחוזי ת"א - ע.ש. 381/81 - הערעור נתקבל).
א. המערער (להלן: המנהל) הוציא למשיב שומות לשנים 1980-1981 לפי מיטב השפיטה, לאחר שספריו של המשיב נפסלו. המנהל קבע את שומתו של המשיב, נגר ויצרן רהיטים, על פי אחוז הרווח הגלמי הממוצע ממחזור המכירות של אותן שנים. המנהל הגיע לשומה זו בשתי דרכים: האחת - אחוז הרווח הגולמי עליו הצהיר המשיב בשתי השנים שקדמו לכך; השניה - מחיר העלות של ארון מייצורו של המשיב להשוואה למחיר המכירה של ארון כזה, לפי תחשיב מדגמי שערך חוקר מע"מ בדצמבר 1982. מחיר העלות חושב לפי עלות חומרי הגלם שנלקחה מתוך חשבוניות הקניה של המשיב, ומחיר המכירה התבסס על חשבוניות המשיב של אותו חודש. שתי הדרכים הביאו לתוצאה דומה. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי ובפניו הובא תחשיב של צוות מומחים - רואה חשבון ומהנדס מטעם המשיב - ומתוך ההסברים שאלה נתנו שוכנע ביהמ"ש כי השומה מופרזת, קיבל את הערעור וביטל את השומה. הערעור נתקבל.
ב. נישום שספריו נפסלו לאחר שנוהלו בסטייה מהוראות ניהול פנקסים ונערכה לו שומה על פי מיטב השפיטה, עליו הראייה כי "למיטב שפיטתו של פקיד השומה חסר היה 'הטיב' או חסרה היתה 'השפיטה'" כפי שנאמר באחד מפסקי הדין הנוגעים לענייני שומה על פי מיטב השפיטה. הנטל הרובץ על הנישום כבד הוא כי לא נשאר לשופט אלא לאשר את השומה, בלתי אם יעלה בידי הנישום להוקיעה כשרירותית או כמופרכת מעיקרה, או כבנויה על הנחות של עובדות או משפט המוטעות ביסודן. הנישום אינו יכול להיבנות מספריו שנפסלו. עליו להתמודד עם השומה כמי שאין בידיו פנקסי חשבונות תקינים. לא די לו לנישום שיעלה טענות בדבר שרירות או הגזמה, אלא עליו להתבסס על ראיות אובייקטיביות של ממש.
ג. המשיב יצא להזים את שומת המנהל ע"י תקיפת כל אחת משתי הדרכים שלפיהן הגיע המנהל לאחוז הרווח הגולמי הממוצע שלו לשנים הרלבנטיות. את הדרך הראשונה הבנויה על ההשוואה עם העבר ביקש המשיב לתקוף בהשוואה שונה שערך רואה החשבון אך השוואה זו בנוייה על מדגם צר. אולם, אפילו ענו ראיות אלה על הדרישות האיכותיות של ראיות אובייקטיביות של ממש, הנדרשות מנישום שספריו נפסלו ושאינו רשאי לסמוך עליהם בהשגתו, עדיין מוטל היה על המשיב להתמודד עם המסקנה אליה הגיע המנהל בדרך האחרת.
ד. הדרך השניה בנוייה כאמור על ההשוואה בין עלות חומרי הגלם הדרושים ליצורו של ארון לבין מחיר המכירה שלו בשנת 1982. גם זאת ביקש המשיב להפריך על ידי המומחים מטעמו. רואה החשבון סמך, בין היתר, על כמה חשבוניות של המשיב עצמו שנבחרו באופן מקרי. ברם, ספרי המשיב נפסלו מכמה טעמים, ובכללם, אחדים שיש להם השלכה ישירה וברורה על ערעור זה. והנה, על אף שספרי החשבונות נפסלו כאמור, אימץ
ביהמ"ש את התחשיב של המומחים בדבר כמויות חמרי גלם לפי הפנקסים וזאת על סמך אמון שנתן במומחים. זאת לא רשאי היה לעשות. כמו כן, לא היה מקום לאמץ את התחשיב של מומחי המשיב גם לגופו, ולוא רק מפני שהתבסס על מדגם קטן מקרי לגמרי. אך יותר מזאת, לפי עדויות המומחים, הנתונים אותם בדקו, התחשיבים שעשו והמסמכים שלקחו בחשבון עולה כי לא היה בתחשיב של המומחים, גם על פי כללי הראיות הרגילים, ראייה בת משקל משכנע שניתן היה לסמוך עליה.
ה. להבדיל מהנישום, שספריו נפסלו, שעליו מוטל נטל ראייה כבד, כאמור, אין המנהל, המוציא שומה על פי מיטב השפיטה, חייב להצדיקה כמדוייקת לכל פרטיה. להבדיל מהנישום, רשאי המנהל להתבסס על מדגם לפי בחירתו, כפי שעשה, מתוך ספרי הנישום שנפסלו. כאשר נפסלו פנקסי חשבונות של נישום לא יתערב ביהמ"ש בשומה, אפילו לא היה ביד פקיד השומה לבססה על ראיות שאפשר להעמידן במבחן והיא כולה פרי ניחושו והשערתו. בענייננו לא נקט המנהל בדרך הקלה של ניחוש והשערה, אלא בנה את הבסיס לשומה על השוואות שעשה תוך הסתמכות על הצהרות מסויימות של המשיב ועל נתונים מסויימים מתוך ספריו. אין הדבר פותח את הדרך בפני המשיב להסתמך על נתונים אחרים מתוך ספריו שנפסלו. העולה מן האמור כי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו להפריך את שומת המערער ודין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד ר. רוזנברג למשיב. 14.4.91).
ע.א. 400/88 - אורה ועודד סוקול נגד כלנית ניהול ואחזקה בע"מ (בפירוק) ואח'
*הפסקת תובענה נגד חברה שניתן נגדה צו פירוק(מחוזי ת"א - ה.פ. 896/85 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1983 נחתם הסכם בין המערערים למשיבה, על פיו רכשו המערערים מן המשיבה דירה. המשיבה התחייבה לסיים את בניית הדירה ולמסור בה את החזקה למערערים עד 31.12.84. המשיבה קיבלה מן המערערים חלק ניכר מן התמורה, אך לא סיימה את עבודות הבניה ולא מסרה את החזקה למערערים עד היום. בשנת 1985 הגישו המערערים תביעה, על דרך המרצת פתיחה, נגד המשיבים ומנהליה, בה עתרו, בין היתר, לאכיפת ההסכם. ביום 10.5.87 ניתן בביהמ"ש המחוזי צו לפירוקה של המשיבה, וביום 7.7.87 נתמנה המשיב השני כמפרק החברה. יומיים לפני המועד שנקבע לדיון בתביעה, הגיש המפרק בקשה לביהמ"ש, לעיכוב ההליכים בהתאם לסעיף 267 לפקודת החברות הקובע כי "משניתן צו פירוק... אין להמשיך... בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בימ"ש ובכפוף לתנאים שיקבע".
ב. ביהמ"ש המחוזי החליט לעכב את ההליכים בתביעה נגד החברה. בהחלטתו לקח השופט בחשבון, בין היתר, את העובדה כי התביעה עוד לא נדונה לגופו של עניין ; העתירות שהוגשו בהמרצת הפתיחה עניינן צו עשה להשלמת הדירה וצו זה. אין לתתו כאשר החברה בפירוק ; העתירה למינוי כונס נכסים להשלמת הבניה אינה מעשית כאשר החברה נמצאת בהליכי פירוק. לדעת השופט העתירה היחידה שיש טעם לפסוק בה הינה העתירה למתן צו הצהרתי כי המבקשים זכאים לפיצויים בגין הפרת הסכם על ידי המשיבה, אך זו עתירה כספית שמן הראוי להביאה בפני המפרק או בפני ביהמ"ש שדן במכלול הליכי הפירוק. הערעור נדחה.
ג. המשיבים מעלים טענה דיונית כי כל החלטה הניתנת במסגרת של הליכי פירוק שטרם הסתיימו, איננה "פסק דין" אלא "החלטה אחרת" שצריך לקבל עליה רשות ערעור ורשות כזו לא ניתנה ולא נתבקשה. טענה זו דינה להידחות, ההלכה שנפסקה בר"ע 338/83 (פד"י מ"א(3) 449) כי "כל החלטה, הניתנת במסגרת של פירוק שטרם הסתיים 'החלטה אחרת' היא, ועל כן הערעור עליה הוא ברשות..." שונתה בר"ע 627/88 (פד"י מ"ב(4)
393) שם הסתייג ביהמ"ש מההלכה הנ"ל, בהסתמכו בין היתר על הוראות סעיף 291 לפקודת החברות, המחיל על החלטות שניתנו במהלך פירוקה של החברה את כללי הערעור הרגילים. מכל מקום, אין מדובר כאן בערעור על החלטה הניתנת במסגרת הליכי הפירוק במובן ההלכה האמורה. אמנם, קיומם של הליכי הפירוק שימש נימוק להחלטת השופט, אך ההחלטה נשוא הערעור, משמעותה סיום מלאכתו של ביהמ"ש בהמרצת הפתיחה ככל שהיא נוגעת לחברה המשיבה, וההחלטה היוותה פס"ד שהערעור עליו בזכות.
ד. מכאן לשאלה המהותית אם צדק השופט כאשר החליט להפסיק את הדיון בתביעה והתשובה לכך חיובית. מטרת סעיף 267 הנ"ל, ריכוז הבירורים בידי המפרק ומניעת פיזור התביעות בבתי המשפט למיניהם. אין ספק כי המערערים הם נושי חברת כלנית ועל כן ראוי שעניינם יתברר ביחד עם שאר נושי החברה, בפני המפרק או בפני בימ"ש של פירוק. מאידך, ישנם מקרים בהם חייב ביהמ"ש לקחת בחשבון, ולעיתים להעדיף, שיקול אחר של המדיניות המשפטית הנאותה, והוא שלא לפצל את הדיון באותו נושא בין בתי משפט שונים, ולאפשר את בירור עניינם של כל הגורמים הנוגעים בפרשה מסויימת במאוחד ובפני אותו בימ"ש. מניעת הדיון בהליך נגד חברה בפירוק או הפסקתו, עלול לסכל אינטרס זה.
ה. בענייננו, החלטת ביהמ"ש המחוזי עלולה להביא לפיצול ההתדיינות בין התביעה שהוגשה נגד החברה לבין המשפט שיתברר בנפרד נגד מנהלי החברה בתור ערבים לחובות החברה. מקובלת גם טענת המערערים, לפיה אין מקום לסברה המשתמעת מהחלטת ביהמ"ש המחוזי, כי כלל לא ניתן לתת סעד של אכיפה כנגד חברה בפירוק. קביעה כזו הינה גורפת מדי. עם זאת נראה כי מוטב שהתביעה במקרה דנן נגד המשיבה תתברר בפני המפרק או בפני ביהמ"ש של פירוק, שבפניו יובאו כל הנתונים הרלבנטיים לגבי מצב החברה. רק במסגרת זו ניתן יהיה לקבוע באם מתן סעד האכיפה אפשרי וצודק בנסיבות העניין, איך ישפיע סעד כזה על תביעות יתר הנושים, ושמא קיום ההתחייבויות על פי החוזה הנדון מהווה "נכס מכביד" אשר ניתן לוותר עליו על פי האמור בסעיף 361 לפקודת החברות. לפיכך יש לאשר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד י. אברמן למערערים, עו"ד ז. רוזובסקי למשיב. 25.4.91).
ע.א. 674/89 - דן ורן טורטן נגד ההתאחדות לספורט בישראל
*דיון משמעתי נגד ספורטאים והעונש שהושת. *התערבות
ביהמ"ש בהחלטות פנימיות של ארגונים וולנטריים(מחוזי ת"א . ה.פ. 1143/88 - הערעור נתקבל).
א. המערערים, שני אחים, הם ספורטאים חובבים בענף שיט מפרשיות. הם רשומים כספורטאים באיגוד השיט, שהוא איגוד משנה של המשיבה, הרשומה כעמותה. לצד ההתאחדות לספורט, פועל הועד האולימפי בישראל וגם הוא רשום כעמותה. על פעילות ההתאחדות לספורט והועד האולימפי חלות הוראות חוק הספורט. בשנת 1988, התקיימו משחקים אולימפיים בסיאול ולפי החלטת הועד האולימפי, והמלצת ההתאחדות לספורט ואיגוד השיט, השתתפו המערערים במשלחת ישראל בענף שיט מפרשיות. ביום הרביעי למשחקים חל יום הכיפורים ולפי ההנחיות שניתנו ע"י כל גורמי הספורט נאסר על הספורטאים הישראליים להשתתף בתחרויות שנקבעו ליום הכיפורים.
ב. לטענת מנהלי המשלחת הפרו המערערים את ההוראות והשתתפו בתחרויות השיט שנערכו ביום כיפורים ובכך חיללו בפרהסיה ולעיני כל את קדושת יום הכיפורים. המערערים טענו שלא השתתפו בתחרות. מיר לאחר מכן החליטה הנהלת משלחת ישראל להפסיק את השתתפות המערערים במשחקים האולימפיים בקוריאה והמערערים שבו ארצה. על סמך תלונת מנכ"ל הועד האולימפי החליטה הנהלת ההתאחדות לספורט להקים ועדה מיוחדת אד-הוק (להלן: הועדה) לשם בדיקת התנהגות המערערים ביום כיפורים. הועדה שמעה
עדויות, בחנה מוצגים והחליטה כי המערערים נטלו חלק פעיל בתחרות השיט שהתקיימה ביום הכיפורים וענשה את המערערים בהרחקה מכל פעילות במסגרת ההתאחדות לספורט במשך חמש שנים. המערערים עתרו לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי כי מסקנות הועדה בטלות, ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור נתקבל.
ג. בפסק דין מקיף מפי השופט בן יאיר נדונו הסמכויות להקמת ועדה, סמכותה של הועדה, דיונים הנערכים בפניה והבסיס המהותי להחלטתה, וכן היקף הפיקוח השיפוטי והמידה הראויה להתערבותו של ביהמ"ש בהחלטות פנימיות של אירגונים וולנטריים כדוגמת ההתאחדות לספורט. השופט בן יאיר התעכב על מידת ההתערבות באירגונים וולנטריים שאין להם אופי מונופוליסטי, לעומת ארגונים וולנטריים שיש להם אופי מונופוליסטי ושהחברים בהם אין להם ברירה, אם הם רוצים לעסוק בנושא שהארגון עוסק בו, אלא להצטרף לאותו ארגון. בעניין זה הגיע השופט בן יאיר למסקנה שביהמ"ש יכול להתערב בהחלטות של ארגונים וולנטריים כגון אלו. להלן הן גם בהיקף הפיקוח הראוי על ארגונים כגון אלה מצד ביהמ"ש והמבחנים שיש להציב בנושאים אלה.
ד. להתאחדות הספורט יש תקנון משמעת והוא כולל רשימה של עבירות, רשימה של עונשים, כללי דיון בוועדת המשמעת, זכות ערעור לביה"ד העליון וכללי דיון בערעור. למרות קיומו של התקנון העדיפה הנהלת ההתאחדות לברר את עניינם של המערערים שלא על פי תקנון המשמעת, אלא בפני ועדה מיוחדת שהורכבה לשם כך על פי תקנון ההתאחדות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי להנהלת ההתאחדות היו כנראה ספיקות אם הפרו המערערים הוראות המאפשרות להעמידם לדין בפני ועדת המשמעת ועל כן החליטה לפעול מכח הסמכות שהוקנתה לה בתקנון להקים ועדת אד-הוק לצרכים משמעתיים. גם בכל הנושא של הסמכויות שהוענקו לועדה, ואם הועדה יכולה לדון בעבירות שאינן עבירות לפי התקנון של ועדת המשמעת, דן בהרחבה השופט בן יאיר. השופט סקר את ההליכים בפני הועדה ועל יסוד נימוקים מספר הגיע למסקנה כי יש לפסול את החלטת הועדה וממילא לקבל את הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי.
ה. השופט ברק, בפסק דין קצר, ציין כי אף הוא סבור שדין הערעור להתקבל, אך הטעם לגישתו זו נעוצה בתפישה שעליה עמד השופט בן יאיר, כי ועדת אד-הוק, חייבת אף היא לפעול במסגרת העבירות המשמעתיות והעונשים הקבועים בתקנון ועדת המשמעת ותקנון ביה"ד העליון של התאחדות הספורט בישראל. בהרשיעה את המערערים על עבירה שאינה קבועה בתקנון זה חרגה הועדה מסמכותה ודין החלטתה להתבטל. לאור מסקנה זו אין צורך לדון בשאלות החשובות האחרות שנבחנו על ידי השופט בן יאיר וניתן להשאירן בצריך עיון.
ו. הנשיא שמגר הסכים לפסק דינו של השופט בן יאיר בכפיפות להערתו של השופט ברק שאף אליה הצטרף הנשיא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר, הוסיף השופט ברק. עו"ד גב' מיכל שקד למערערים, עו"ד צבי יפה למשיבה. 28.3.91).
ע.א. 290/91 - מדינת ישראל נגד סלאמה מחמוד סלאמה חסן ואח'
*מתן ארכה לפינוי, כאשר ניתן צו לפינוי לאלתר לפי
סעיף 8 לפקודת ההפקעה(הערעור נתקבל).
א. ביום 11.3.76 הודיע שר האוצר על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) כי מקרקעין מסויימים דרושים לצרכי ציבור, וכי בכוונתו לקנות בהם חזקה בתום חודשיים ממועד פרסום ההודעה. ההודעה חלה על מקרקעין שבהן כלולים אדמות המשיבים. על אף חלוף הזמן הרב מאז פרסום ההודעה, המשיכו המשיבים להחזיק בחלקה והם סירבו למסור את החזקה בה לנציגי המערערת. ביום 10.12.90 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על ידי יו"ר הועדה לבניה למגורים, מחוז הצפון, בדבר הפקדת תכנית מפורטת בהתאם לחוק
הליכי תכנון ובניה, והחלקה הנדונה כלולה בשטחים עליהם חלה התכנית. עיקר מטרותיה של התכנית: יעוד שטחים לבניית שכונת מגורים לקליטת עליה, זוגות צעירים ומחוסרי דיור. ביום 31.12.90 הגישה המדינה לביהמ"ש המחוזי בנצרת בקשה, על פי סעיף 8 לפקודת ההפקעה, בה ביקשה לצוות על המשיבים לפנות את החלקה ולמסור את החזקה בה לאלתר למערערת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להוציא צו כזה אך הורה כי "...פינוי זה לא יבוצע לפני יום 1.8.91". ערעור המערערת מופנה כנגד הארכה האמורה והערעור נתקבל.
ב. הפרוצדורה המיוחדת הקבועה בסעיף 8 לפקודת ההפקעה מיועדת להביא לזירוז פינויים של מקרקעין העומדים להירכש על ידי המדינה, בדרך מקוצרת, באותם מקרים בהם מסרבים הבעלים הרשומים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה באותם מקרקעין. סעיף 8 לפקודת ההפקעה בא ליצור סעד שתכליתו לקצר את ההליכים הקשורים בתפיסת החזקה, מקום שהרשות המפקיעה זקוקה בדחיפות למקרקעין לצורך ביצוע המטרה הציבורית. כמו כן, תפיסת החזקה המיידית במקרקעין נחוצה לשם ביצוע עבודות בניה חיוניות לצורך הפגת מצוקת המגורים וקליטת העליה, וכל עיכוב בפינוי המקרקעין עלול להביא לסיכול חלקי של התכנית. מנגד, אין הארכה המבוקשת משרתת מטרה חיונית של המשיבים. מדובר בחורשת עצי זית, ונציגי המערערת הודיעו כי בדעתם לשלם למשיבים פיצוי נאות עבור הפקעת המקרקעין. אין צורך להכריע בשאלה אם מוסמך בכלל ביהמ"ש להורות על עיכוב ביצוע פינוי המקרקעין במסגרת החלטה על פי סעיף 8, מאחר שבענייננו, מכל מקום, לא היתה עילה שהצדיקה הענקת ארכה כזו.
(בפני השופטים: בך, מלץ, אור. החלטה - השופט בך. 5.5.91).
ע.א. 1418/90 - מרים ואבנר מאור נגד אריה הרשנהורן
*השתק פלוגתא" בפסיקת בי"ד לשכירות כאשר לא חל שינוי
בנסיבות. *"שינוי הלכה" ע"י ביהמ"ש העליון כ"שינוי
נסיבות" המונע הסתמכות על "השתק פלוגתא"(מחוזי ת"א - ע.א. 626/88 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ד. לוין ומלץ נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המשיב מחזיק כדייר מוגן בחנות בת"א הנמצאת בבעלות המערערים. בחנות זו מנהל המשיב עסק של תיקון אופניים וכנטען גם מכירה של זוגות אופניים. עם כניסתן לתוקף של תקנות הגנת הדייר, (דמי שכירות בבתי עסק - שיעורי מכסימום והפחתות) ב-1979, פנו המערערים לביה"ד לשכירות בת"א וטענו כי התקנה המוציאה מתחולת השיעורים המירביים של דמי שכירות "בית עסק למכירת כלי רכב", כוללת גם מכירת אופניים ולפיכך מבקשים הם לקבוע דמי שכירות לפי בית עסק של מכירת כלי רכב. המשיב התגונן בשתי טענות: אופניים אינם בגדר "כלי רכב" ; היסוד הדומיננטי בעסק הינו תיקון אופניים ולא מכירתם ועל כן אין לראות עסק זה כעסק של מכירת כלי רכב. ביה"ד קבע כי הוא מקבל את הטענה שאופניים אינם "כלי רכב" לצורך התקנה, אך הוא דוחה את הטענה השניה מחמת שאינה מתיישבת עם לשונה המפורשת של התקנה.
ב. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הערעור אם כי התייחסותו לטענות ההגנה היתה הפוכה מזו של ביה"ד לשכירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אופניים הם "כלי רכב" לצורך התקנה, אך לגופו של עניין סבר כי יש לדחות את הערעור מכח הטענה השניה. ביהמ"ש המחוזי אמר כי המבחן שנקטו בו בתי המשפט מימים ימימה הוא "מה היה עיקר השכירות, ומה היה טפל", ובענייננו העיקר במושכר זה ובשימוש הנעשה בו הוא תיקון אופניים ולא מסחר בהם. ביהמ"ש הוסיף "ברם, אין בכך כדי לקבוע דבר לגבי העתיד, אם ישתנו הנסיבות ובעקבות שינוי השימוש בחנות יגבר בעסק זה היסוד של מכירה על היסוד של תיקון אופניים...". לפיכך דחה את הערעור.
ג. בשנת 1986 הגישו המערערים בקשה נוספת לפסיקה מחדש של דמי השכירות. ביה"ד לשכירות קבע "מן החומר שהובא בפני הוברר לי כי המשיב מוכר גם מוכר אופניים,
לפחות החל ב-1.1.83... בכמות ממשית. אמנם לא אדע מה היה היחס בין המכירה והתיקונים קודם לכן, ואינני מתייחס כלל למצב שהיה לפני ה-1.1.83... החשוב לי בתיק זה הוא המצב לאחר ה-1.1.83... ועל סמך הראיות הללו אני קובע... כי 2/3 מן המושכר שימשו בשנת 1983 לתיקון אופניים, ואילו 1/3 ממנו... שימש למכירת כלי רכב... אשר על כן אני קובע כי 1/3 מן המושכר משמש כבית עסק למכירת כלי רכב וכי על 1/3 זה" לא יחולו השיעורים המירביים. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל. הנימוק העיקרי לקבלת הערעור היה כי פסה"ד שניתן בין הצדדים במשפט הראשון יצר "השתק פלוגתא", בקבעו כי המבחן הקובע הוא "עיקר השימוש" במושכר, וכי ניתן יהיה לפנות בבקשה מחודשת לקביעת דמי השכירות רק אם יסוד המכירה יגבר על יסוד התיקון, ובמקרה דנן נקבע במפורש כי יסוד התיקון הוא "עיקר השימוש" במושכר, היינו 2/3.
ד. בביהמ"ש המחוזי העלו המשכירים את הטענה כי ההלכה שעל פיה המבחן הקובע הוא מבחן "עיקר השימוש" היא הלכה מוטעית הן לנוכח לשון התקנות והן לנוכח פסיקת ביהמ"ש העליון בסוגייה זו לאחר פסה"ד הקודם. לדעתם, היות ומדובר במסקנה משפטית מוטעית, אין בכוחה של ההלכה הקודמת ליצור השתק פלוגתא בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בציינו כי עקרון השתק הפלוגתא כוחו יפה גם לגבי קביעה משפטית שנפלה בה טעות. ביהמ"ש המחוזי ציין כי בפני המערערים היתה פתוחה הדרך לזכות בתביעתם אילו הראו כי חל שינוי בנסיבות בין המצב כפי שהיה לפני פסה"ד הקודם לבין המצב שנתהווה לאחר מכן. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ברוב דעות השופטים ד. לוין ומלץ, בפס"ד מפי השופט לוין, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ה. השופט לוין (דעת הרוב) : הכלל של השתק פלוגתא כמו הכלל של השתק עילה חוסים תחת כנפי הכלל הגדול והחשוב של מעשה בית דין. עיקרו של הכלל למנוע התדיינות נוספת בפלוגתא שכבר הוכרעה בהליך קודם שבין בעלי הדין. אין נפקא מינה אם בבחינה מחודשת של העובדות או של ההלכה יכולים להגיע לכלל מסקנה כי הפלוגתא הוכרעה בצורה מוטעית, אם מבחינת התשתית העובדתית ואם מבחינת היישום המשפטי. לעניין זה אין משמעות לחומרת הטעות או לכך שניתן לעמוד עליה בנקל, בבחינת "טעות על פני הפסק".
ו. האמור לעיל כוחו יפה בעניין שעל פי הדין לא ניתן להעלותו מחדש. לא כן הדבר בנושא שהוכרע על פי תשתית עובדתית ועל פי הלכה משפטית שהיו יפים לשעתם ושעל בסיסם הוכרעה הפלוגתא, אך שניתן לדון בהם פעם נוספת בשל שינוי נסיבות. למשל, בענין פסיקת מזונות ההלכה היא כי משנשתנו הנסיבות מהותית מותר לדון בענין מחדש ולהגיע לשינוי התוצאה על רקע הנסיבות המשתנות, באשר לשיעור המזונות הראוי מכאן ולהבא. מצב דומה קיים גם בשאלת קביעת דמי השכירות. כעקרון, אם נקבעו דמי שכירות לבית עסק אין לשוב ולדון מחדש בשאלה זו. אך גם כאן, יש חריגים - אותם קובע חוק הגנת הדייר - בהם תתאפשר פסיקת דמי שכירות מחדש. סעיף 57 לחוק הגנת הדייר קובע מהם המקרים שבהם רשאי ביה"ד לפסוק מחדש דמי שכירות של בית עסק. בכלל זה אם חל שינוי בנתונים העלולים להשפיע על גובה דמי השכירות. מי שחפץ לתבוע שינוי בדמי השכירות צריך להוכיח את שינוי הנסיבות. אם יוכח שינוי נסיבות ותוקנה לביה"ד סמכות לבחון מה המצב נכון לעכשיו, כי אז אין ביה"ד כבול לממצאי העבר, לרבות שגיאות וטעויות שנעשו בעבר, ואת המצב המחודש יוכל ביה"ד לבחון בעיניים פקוחות ונכוחות, על פי הנתונים הנפרסים בפניו, על ידי בעלי הדין.
ז. בענייננו, בפסה"ד הקודם נוצר אמנם השתק באשר לקביעת דמי השכירות, שהושתתו על פי מבחן "עיקר השימוש". אך אין לראות בכך השתק שלפיו, כביכול, שאלת תחולת
התקנה הנ"ל על העסק תיבחן לעולם על פי מבחן "עיקר השימוש". שעה שעולה תביעה בגין שינוי נסיבות, אשר לטענת מי מן הצדדים מצדיקה בחינה מחודשת של גובה דמי השכירות, תוכל אז להיבחן פרשנות התקנה מחדש על ידי ביהמ"ש שידון בה על פי כל אמת מבחן שתיראה לו. ודאי אם בינתיים נקבעה באותה סוגיה הלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון כפי שנקבע בנושא זה מפורשות, כי אין להפעיל את מבחן "עיקר השימוש" בקשר לתקנה דומה לתקנה נשוא דיוננו. כיוון שנקבעה הלכה המשליכה על שאלת תחולת התקנה על המקרה דנן כפי שהיא מקובלת כיום, הרי שינוי ההלכה יש בו כדי להצדיק אי הפעלתו של כלל השתק הפלוגתא, שעה שהענין עולה לדיון מחדש לגבי דמי שכירות עתידיים בשל שינוי נסיבות.
ח. ברם, נטל הראייה בטענה שהתבססה על שינוי נסיבות רבץ על המערערים, ועליהם היה להוכיח לאו דווקא כי החל ביום 1.1.83 היה עיקר השימוש בחנות לצורך מכירת כלי רכב, אלא היה עליהם להוכיח כי חל שינוי כלשהוא בשימוש שעשה המשיב בחנות ביחס לתקופה שקדמה לתאריך זה והמערערים לא הרימו נטל זה. מי שחפץ לתבוע שינוי בשיעור דמי שכירות חייב להוכיח שינוי בנסיבות מן המצב ששרר בעת הקביעה הקודמת של דמי השכירות, שאם לא כן לא יהא ביה"ד רשאי לפסוק דמי שכירות חדשים.
ט. השופט גולדברג (דעת מיעוט) : ראוי הוא לשים סייג לכלל השתק הפלוגתא, כשחל "שינוי באקלים המשפטי הרלוונטי" וביהמ"ש הוציא דבר הלכה שאינו עולה בקנה אחד עם פסק הדין הראשון שנתן קודם לכן בימ"ש אחר. השאלה אם יש בידי מי שרואה עצמו נפגע עקב ההלכה המוטעית, ל"התיישר" עם זו המאוחרת, מוצאת את פתרונה בענייננו בסעיף 57(2) לחוק הגנת הדייר, המדבר על אפשרות לפסוק מחדש את דמי השכירות עקב "שינוי בנתונים העלולים להשפיע על גובה דמי השכירות". שינוי בנתונים כולל גם שינוי בהלכה, שהרי עם שינוי זה נוצר ממילא שינוי בנתונים שעל פיהם יש לחשב את גובה דמי השכירות. אם תאמר ש"שינוי בנתונים" יהיה רק שינוי בנסיבות העובדתיות, עלולים להנציח את הטעות שבפסה"ד הראשון, חרף ההלכה החדשה. על כן, די בשינוי ההלכה כדי לאפשר בחינה מחודשת של גובה דמי השכירות בעתיד, גם בלי שיתלווה לכך שינוי בנסיבות העובדתיות.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. עו"ד מאיר לם למערערים, עו"ד ש. רכטמן למשיב. 1.5.91).
ע.א. 806/88 - יוסר טרביה נגד ציון חברה לביטוח בע"מ
*קביעת פיצויים על דרך הפשרה בתאונת דרכים(הערעור נדחה).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים והמשיבה חייבת בפיצויה על נזקיה בתאונה זו. בביהמ"ש המחוזי הסכימו הצדדים כי ביהמ"ש יקבע את שיעורי הפיצויים על דרך הפשרה, על פי הוראות סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש חייב בפסק דינו את המשיבה לשלם למערערת סכום של 23,500 ש"ח בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד. ערעור המערערת מופנה כנגד הסכום שנפסק לה כשהטענה היא שביהמ"ש לא נימק את פסק דינו והמעיט בסכום הפיצויים בצורה חריגה. לטענתה, הסכום שנפסק אינו סביר לאור נכותה בשיעור %10 בשטח האזניים ונכות קלה בשטח הנוירולוגי. ב"כ המערערת ביקש בערעור כי חישוב הפסד כושר ההשתכרות ייעשה בדרך של חישוב אקטוארי על פי שנות העבודה הצפויות למערערת, ובהתחשב באחוזי נכותה ובגובה השכר הממוצע במשק. הערעור נדחה.
ב. ראשית, אין יסוד לטענה שביהמ"ש דלמטה היה חייב לנמק את פסק דינו. בהסכמה על מתן פס"ד לפי סעיף 4(ג) לחוק, הכוונה היא למסור לביהמ"ש להכריע בסכסוך שבין הצדדים על דרך הפשרה, ואין הכוונה לסכום שייקבע על יסוד הנמקה מפורטת בדבר דרך
החישוב של פרטי הנזק השונים. שנית, כשהסכימו הצדדים למסור לביהמ"ש לפסוק על דרך הפשרה, נתנו בכך לביהמ"ש שיקול דעת רחב ורק במקרים חריגים יתערב ביהמ"ש של הערעור בסכום שנפסק. שלישית, עיון בחומר הראיות מלמד כי המקרה אינו מקרה הולם לחישוב הפסד כושר השתכרות כהצעת ב"כ המערערת. ללא קשר לתאונה, מחמת פיגור שכלי מלידה ברמה בינונית, כשלה המערערת כליל בלימודיה והיתה והינה זקוקה לטיפול פסיכולוגי. בנסיבות אלה, כושר השתכרותה, אף לולא התאונה, היה בשיעור נמוך ביותר. וגם זאת, הנכות שנגרמה לה אינה נכות שכולה פונקציונלית ואין בה כדי לשקף שיעור הפסד של כושר השתכרות עקב התאונה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. דאוד למערערת, עו"ד ע. גילוני למשיבה. 8.5.91).
ער"מ 398/91 - ישי כהן נגד עירית תל-אביב
*חומרת העונש בעבירות משמעתיות (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביה"ד למשמעת של עובדי העיריה בעבירות משמעת ונדון לפיטורין בתשלום מלוא פיצויי הפיטורין. הערעור נגד חומרת האמצעי המשמעתי נדחה. התנהגותו של המערער לאורך השנים באגף המים, ולאחר מכן אורחותיו במחלקת השווקים, היו הרקע לכך שלא ראו כל מקום להטלת עונש מותנה. ההתראות של הממונים על המערער במשך השנים צריכות היו להניא אותו מביצוע המעשים הפסולים בהם הורשע. מדובר ב-12 אישומים שעניינם דיווח כוזב בכרטיס הנוכחות, היעדרות בשעות העבודה לצורך עיסוקים פרטיים, עבודה פרטית בשעות שמחוץ לשעות העבודה ללא קבלת אישור, ושימוש שלא כדין בכרטיס שנמסר לו לצרכי תפקיד, לשם הפקת טובות הנאה אישיות למטרות שאינן לצרכי תפקידו. משהצטרפה לכל אלה הביקורת על התנהגותו של המערער בעבר כפי שנצטברה בתיקו האישי, היה בכך כדי לחזק את המסקנה שלא ניתן היה להמנע מנקיטת הסנקציה של פיטורין.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. ישראל ,למערער, עו"ד גב' ברכה סמו למשיבה. 23.4.91).
ע.פ. 1223/91 - אמנון קדם נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
לאחר שהמערער הורשע בדין ולפני גזירת העונש ביקשה הסניגוריה תסקיר של שירות המבחן. לפי הטענה שאל השופט אם הכוונה היא להמליץ על שרות לתועלת הציבור ומשנענה בחיוב העיר כי לטעמו אין זו המלצה התואמת את הנסיבות. עם זאת נענה השופט לבקשה להכין תסקיר ואישר הזמנת עדי אופי. בשל הערת השופט באה בקשת הפסילה והיא נדחתה. הערעור על כך נדחה. עילה לפסילה היא פועל יוצא של חשש למשוא פנים. אין להתפס לכל הערה ובוודאי לא להערה אחרי הרשעה, שעניינה העונש ההולם, כדי לבקש פסילה. השופט איננו קשור בהמלצת שירות המבחן והוא גם רשאי להפנות שאלות לקצינת המבחן. זאת, בין היתר, אם יש לו ספקות בעניין המלצה זו או אחרת. ייתכן וישתכנע מן התשובה וייתכן שלא, אך אין בכך כדי להצדיק פסילה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מיכה גבאי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה.
16.4.91).
רע"פ 260/91 - אייל אברהם נגד מדינת ישראל
*צו הריסה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה (הבקשה נדחתה).
בקשה זו עניינה פרשנותו של סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה. טענת המבקש היא כי ההוראה שבסעיף 210 אינה חלה על הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212. טענה זו נדחתה. סעיף 212 דן בנסיבות בהן ניתן לצוות על הריסה אף ללא הרשעה
בדין, וקובע במפורש כי הוא מתייחס לנסיבות בהן אילו הורשע אדם בעבירת בניין, היה ביהמ"ש רשאי לצוות כאמור בסעיף 205. סעיף 205 דן באמצעים נוספים בעקבות הרשעה בדין ומונה בין האמצעים את מתן צו ההריסה. סעיף 210 דן במי שאינו מקיים צו לפי סעיף 205. מאחר וסעיף 212 מתיר מתן צו הריסה אף ללא הרשעה, תוך הענקת הסמכות לצוות כאמור בסעיף 205, הרי סעיף 210 הדן במי שאינו מקיים צו לפי סעיף 205, מתייחס גם למקרה בו ניתן צו לפי סעיף 212. בהסתמך על כך ועל הקווים המנחים לעניין מתן רשות לערעור נוסף לביהמ"ש העליון הוחלט לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד צ. לאופר-ליאור למבקש, עו"ד שבתאי למשיבה. 27.3.91).
רע"פ 399/91 - עמיר בלומנקרץ נגד מדינת ישראל
*עקיפת רכב שלא כדין (הבקשה נדחתה).
המבקש מעלה נקודה משפטית והיא האם עקיפה של רכב שהחלה כדין, מקום בו משורטט על גבי הכביש קו הפרדה מרוסק, הופכת לבלתי חוקית אם הנהג משלים את העקיפה במקום בו הקו כבר אינו מרוסק אלא רצוף. הערכאות דלמטה השיבו על כך בחיוב והבקשה לרשות ערעור נדחתה. התשובה החיובית לשאלה האמורה טעמה הוא הן פרשני-משפטי והן הגיוני. התקנה 47(ה)(5) אוסרת חציית קו הפרדה רצוף, אלא אם כן בסמוך לו בצידו הימני נמצא קו קטעים. לעניין זה אין נפקא מינה אם חציית הכביש היא בראשית העקיפה, בסיומה או באמצעיתה. אין לחצות קו הפרדה מרוסק אלא אם כן קיימת גם אפשרות לשוב למסלול מקום בו עדיין מסומן קו קטעים. מסקנה זהה עולה מן ההגיון. יש סכנה למשתמשים בדרך מעצם הנהיגה מעבר לקו הפרדה רצוף, ומבחינת הסיכון אין נפקא מינה אם הנהג הביא רכבו למקום האסור בשל התעלמות מקו רצוף מעיקרה, או בשל עקיפה שלא הביאה בחשבון את החזרה למסלול הימני לפני תום קו, הקטעים. לפיכך אין לתת רשות לערעור נוסף.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אילון אורון למבקש, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 23.4.91).
רע"פ 5573/90 - משה בן דוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברשלנות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג ברכב וכתוצאה מתקלה נפלה סיגריה בוערת על ברכו במהלך הנסיעה. עקב כך אירעה תאונה בה נפגעו מספר אנשים. בימ"ש השלום גזר את עונשו של המבקש, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא מציין את נסיבות התאונה שבהן לא ידע המבקש לכלכל את מעשיו נכונה שעה שגרם לתאונה, והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
די בכך שהמקרה אינו נכנס לגדר אלה הראויים לרשות ערעור בהתאם להנחיות שניתנו בר"ע 103/82, חניון חיפה, פד"י ל"ו(3)(123). ברם, כהכוונה והנחיה יש להוסיף את הדברים הבאים. אין לומר שמדובר בתאונה שנבעה כתוצאה של ביש מזל וחוסר מיומנות. חוסר המיומנות אינו אלא חוסר זהירות כפשוטו. נהיגה על ידי נהג חדש יחסית, וככל הנראה חסר בטחון ונסיון, תוך עישון סיגריה, היא שהביאה לכך שהנהג לא השכיל להתמודד עם הסחת דעת של שניה. דומה הדבר לנהג שיורד לשוליים ברשלנות ואינו מצליח לתמרן רכבו בבטחה בחזרה לכביש. עצם הירידה לשוליים היא הרשלנות והיא זו אשר צריכה להימנע. הוא הדין כאן. מי שאינו בטוח, מיומן ומנוסה בנהיגתו, ישב כאשר שתי ידיו על ההגה ומבטו קדימה. אל ינסה לעשן או לזרוק סיגריות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אילון אורון למבקש, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 23.4.91).
ע.א. 589/88 - פררה בע"מ נגד פקיד שומה ת"א
*תיקון דו"ח הכנסה כדי להכנס לגדר של מי ש"לא תבע" ניכוי
הוצאות ריבית לצורך חוק האינפלציה (מחוזי ת"א - עמ"ה 24/86 - הערעור נדחה).
למערערת היו הכנסות מהשכרת מבנים שבבעלותה. בדוחו"ת המס לשנים 1979 ו-1980 תבעה ניכוי בגין הוצאות ריבית. בפברואר 1983 פנו רואי החשבון של המערערת לפקיד שומה והודיעו כי "עכשיו החליטה החברה לתקן את דו"חותיה לשנות המס 1979-1980, בכך שהיא אינה תובעת את קיזוז הוצאות הריבית מתקבולי הריבית והפרשי השער שקיבלה כאמור". למכתב צורפו דו"חות מתקנים לאותן שנות מס. המשיב לא קיבל את הדו"חות המתקנים, אישר את הדו"חות המקוריים, וקבע את המס בהתאם. הבקשה לתיקון באה לאחר פרסום חוק האינפלציה שלפיו הוענקו הקלות שונות במס כאשר הנישום הוכיח כי "בכל שלוש השנים שקדמו ליום הקובע לא תבע הוצאות ריבית...". פקיד השומה סירב, כאמור, להכיר בדו"חות המתקנים של המערערת, וקבע כי אין היא זכאית להקלות לפי חוק האינפלציה. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. הערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
התיק דנן מעורר אותן שאלות שעלו ונפסק בהן בע.א. 625/87 (ראה סביר ל"ז, 291) וכפי שנפסק שם באשר לתביעת "הוצאות ריבית" ולמונח "לא תבע", כך הדין גם בענין שלפנינו. מדובר בתביעה לניכוי הוצאות ריבית ובמי ש"לא תבע" בעבר. החוק מצלם מצב נתון וקובע כי לגבי נישום שלא תבע הוצאות ריבית יתקיימו הוראות שונות כמפורט בחוק. מי שתבע ומבקש לחזור בו מתביעתו איננו מי ש"לא תבע", כי אם מי שתבע וחזר בו ועליו אין החוק חל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. סלומי למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 1.5.91).
ע.פ.5435/90 - מדינת ישראל נגד עבד אל קאדר אגבריה
*קולת העונש (החזקת נשק ופציעה ביריה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
אצל המשיב נמצאו תת מקלע, שלושה אקדחים ורימון יד. באחד מכלי הנשק ירה ופגע באחר וגרם לו פגיעה חמורה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. המעשים האמורים חמורים ביותר ועל פי מדיניות הענישה המקובלת מחייבים ענישה שהיא חמורה הרבה יותר מזו שהוטלה על המשיב. אפילו מתחשבים בהודיית המשיב ובכך שחשף מיוזמתו את מצבור הנשק, עדיין העונש שהוטל קל באופן המצדיק התערבות בו. עם זאת לא ימוצה הדין עם המשיב. לפיכך נגזרו למשיב 30 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, מצא. עו"ד גב' מיקי חשין למערערת. עו"ד בר תור למשיב. 5.5.91).
ע.א. 192/88 - "איתן" חברה לביטוח בע"מ נגד דניאל שונים
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המשיב, יליד 1961, נפגע בתאונת דרכים ונגרם נזק לשיניו וכן לסתו נשברה. נקבעה לו נכות לצמיתות בשטח השיניים והלסת בשיעור של %5 ונכות פלסטית בגין צלקות בפניו בשיעור של %8. לטענת המשיב הוא סובל מכאבי שיניים, כאבי ראש, קשיים באכילה וכד'. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום פיצויים למשיב, כאשר היתה הסכמה בין הצדדים על כל פרטי הנזק, פרט לענין אבדן כושר השתכרות בעתיד. ביהמ"ש פסק למשיב, שהוא אלקטרונאי במקצועו, בפריט נזק זה, פיצוי בדרך אמדן, בשיעור של 25,000 ש"ח. המערערת טוענת נגד שיעורו של הסכום בפריט נזק זה, כשהטענה היא שלא נגרם למשיב כל אבדן כושר השתכרות ולחילופין סכום הנזק הוא בשיעור נמוך בהרבה מזה שנפסק. הערעור נדחה. על אף שיתכן והסכום שנפסק הוא במעט על הצד הגבוה, אין מקום להתערבות בו, בהתחשב בשנות העבודה הצפויות למשיב וטיב
ההפרעות שנותרו לו עקב התאונה. לבד ממקרים חריגים המצדיקים התערבות, יימנע ביהמ"ש לערעורים מלהתערב בשאלות התלויות באומדנו של השופט בערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. בייניש למערערת, עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למשיב. 8.5.91).
בג"צ 477/91 - עמותת רופאים... לזכויות האדם נגד שר הבטחון ואח'
*נהלים בדבר הפעלת שירותי הרפואה באיזורים שבהם מוטל עוצר (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה הספקת שירותים רפואיים לאוכלוסיית יו"ש ועזה בעת שמוטל עוצר המגביל את חופש התנועה. הטענות מתייחסות בין היתר לתפקוד בית החולים, נוהל מתן רשיונות התנועה לסגל רפואי וכיוצא באלה טענות. העתירה התמקדה בעיקר במצב שהתהווה בזמן מלחמת המפרץ, כאשר היה מדובר בעוצר רצוף בשטחים. מכיוון שזו חלפה נעלמת האקטואליות של חלק מן הטענות. יחד עם זאת החליט בג"צ להתייחס לאחדות מן הטענות, כרקע לדיון באותם נושאים שיש להם גם השלכה על התקופה הנוכחית כאשר מוטל עוצר מפעם לפעם לתקופות קצרות בשטחים שונים.
באשר לכך שמע בג"צ את תגובת המשיבים על סדרים המונהגים בעניין היתרי תנועה לרופאים ולכל העובדים במערכת הבריאות. בג"צ הבהיר כי הנושא של תנועת רופאים וחולים בזמן העוצר צריך למצוא ביטויו בפרסום הוראה מקיפה ומיוחדת, שתנוסח בעברית ובערבית, ושתוצא מטעם המינהל האזרחי אחרי תיאום עם ראש שירותי האישפוז ועם גורמי האישפוז באיזורים. יש להביא בנספח לנוהל דוגמאות של תעודות המוענקות לסגל הרפואי ולכלי הרכב, וצריך שיהיה פירוט מלא של דרך הפעולה הפתוחה בפני חולה או בני משפחתו הנקלעים למצב קשה בו עליהם להיזקק בשעת עוצר לעזרה רפואית. מכיוון שרוב הטענות של העותרת חלף זמנן עם תום המלחמה, וניתנו, כאמור, הנחיות לעתיד, אין צורך בהתערבות נוספת של בג"צ ויש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לינדה ברייר לעותרת, עו"ד שאול גורדון למשיבים. 24.4.91).
רע"א 4689+4845/90 - איזידור ליבסקינד נגד שרה ליבסקינד ואח'
*צו עיון במסמכים נגד תושב חוץ במסגרת תביעת מזונות
(הבקשה נדחתה).
בבקשה זו משיג המבקש על החלטה של ביהמ"ש המחוזי המחייבת אותו "להמציא את כל המסמכים המתבקשים" בגדר תובענה למזונות שאשתו ובנו הגישו נגדו. בכתב התביעה נטען שהמבקש, תייר מבלגיה, עתיר נכסים וירש נכסים רבים מאביו המנוח. בכתב הגנתו טען המבקש, בין השאר, שאינו יכול לממש זכויותיו בירושה עקב הגבלה בצוואת המנוח. המשיבים ביקשו צו עיון במסמכים על יסוד תקנה 117 לתקנות סדר דין אזרחי. המסמכים נוגעים לצוואת האב המנוח, מסמכי בעלות בנכסים שבידי האם ומסמכים הנוגעים לחברות מסויימות. ביהמ"ש נעתר לבקשה על יסוד טענת פרקליטת המשיבים "כי על פי החוק הבלגי לא ניתן להדיח בן מירושתו ועל כן זכותה של האשה לדעת אילו נכסים נפלו בחלקו של (המבקש)...". המבקש טוען כי אין ההליך לפי תקנה 117 חל בענייני מזונות וטענות נוספות.
כל טענותיו של המבקש נדחו ללא מתן רשות ערעור, ואילו לגבי השאלה אם חלה תקנה 117 בענייני מזונות ניתנה רשות ערעור והערעור נדחה. אין ספק בדבר כי התקנה חלה על הליכי מזונות. תקנה 260(ב) מחילה את הוראות התקנות גם על הליכי מזונות "במידה שאינן סותרות הוראות פרק זה". הוראות תקנה 264 המתייחסות למחדלים שבהרצאת פרטים אינן בלתי מתיישבות עם סמכות ביהמ"ש לפי תקנה 117.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ק. קרני למבקשים, עו"ד לאור פליקסברודט למשיבים. 21.4.91).