תקציר סביר כרך ל"ז חוברת 25

ע.פ. 915/85 ואח' - אחמד מזייד קוזלי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 349/84 - הערעור נדחה).

א. ביום 8.12.83, בשעות אחה"צ, עזב המנוח דני כץ ז"ל, בן 14, את בית הוריו על הכרמל ועקבותיו נעלמו. שלשה ימים לאחר מכן נתגלתה גופתו בפיתחה של מערה לא הרחק מן הכפר סחנין. חמשת המערערים הורשעו בחטיפתו של המנוח וברציחתו בכוונה תחילה. במהלך חקירתם הממושכת של המערערים ניתנו על ידם אמרות רבות. תחילה התכחשו לאשמות המוטחות נגדם, אך בסופה של החקירה מסרו החמשה הודאות באשמות וכן שיתפו פעולה בשיחזור המעשים. המערערים התנגדו לקבילות הודאותיהם ובעקבות משפט זוטא הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי ההודאות, לרבות השיחזורים, ניתנו ונעשו מרצונם הטוב של המערערים והריהם קבילים. במשפט עצמו העיד המערער השלישי בלבד בעוד ארבעת המערערים האחרים החליטו שלא להעיד. הרשעת המערערים התבססה בעיקרה על הודאותיהם ועל חיזוקי "דבר-מה" רבים. הערעורים נדחו.
ב. באשר לקבילות ההודאות - אין בטיעוני הסניגור נימוק שיצדיק התערבות במסקנת ביהמ"ש המחוזי. מדובר בעניינים שבעובדה ובמהימנות ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. באשר למשקלן של ההודאות - אכן, הדין הוא כי גם לאחר קבלת ההודאות נותרה על כנה שאלת משקלן, אך יש צורך בהוכחות חזקות ביותר כדי לעורר ספק באמיתותן של ההודאות שנתקבלו. בענייננו, מדובר באשמות חמורות שיוחסו למערערים - חטיפה ורצח - ונסיון החיים מלמד שבעבירות חמורות כגון אלה חזקה על אדם, שבדרך כלל, אין הוא מודה בהן אלא אם כן ביצען. מי שמבקש לשכנע שדברי התוודותו אינם אמת, וכי יש ספק אם ניתן להסתמך עליהן, עליו להניח תשתית ראייתיתשיש בה כדי לעורר ספק כזה. ארבעה מבין המערערים בחרו שלא למסור עדות במהלך הדיון וממילא אף לא ניסו להבהיר ולנמק על מה ולמה בחרו למסור בהתוודויות גירסה, אשר לטענת הסניגור אינה אמת, גירסה שיש בה התוודות בביצוע רצח אכזרי.
ג. טענה אחרת בפי הסניגור כי נתגלו סתירות בין הגירסאות השונות של כל אחד מהמערערים ובין הגרסאות של כל אחר מהמערערים לבין גירסאות חבריו. לכך ניתן להוסיף כי לא כל הפרטים העובדתיים של האירוע שהוביל לרצח נתבררו עד תומם. ברם, בעיקרה של הגירסה, באשר לחטיפת המנוח לאחר תכנון מוקדם, השימוש באלימות נגד המנוח, גרימת מותו ודרכי הסתרת הגופה, נמצא מכנה משותף רחב וברור בין גירסאות החמישה. ניתן להסביר חלק מהסתירות שבאמרות השונות, והעיקר הוא כי ארבעה מבין המערערים לא עלו על דוכן העדים כדי למסור את גירסתם והסבריהם לתהיות שמעלה הסניגור, ואילו דבריו והסבריו של המערער השלישי שהעיד לא נמצאו מהימנים על ביהמ"ש. לפיכך, גם טענה זו דינה להידחות.
ד. על מנת שניתן יהיה להרשיע את כל אחד מן המערערים על פי הודאתו, תנאי הוא שיימצא "דבר מה" לחיזוק ההודאה. ביהמ"ש המחוזי אף החמיר בעניין קיומו של "דבר מה" נוסף בקבעו ש"בתיק בו אנו דנים... ה'דבר מה' צריך להיות מהותי וגובל בראיהמסייעת...". ואכן, "דבר מה" כזה, גם על פי אמת המבחן שקבע ביהמ"ש לעצמו הוכח בענייננו.
ה. ראוי להדגיש שחלק מהמערערים התוודו גם שלא בדרך מסירת התוודות בכתב לחוקרי המשטרה. הודאה חוזרת על ידי נאשם אינה יכולה לשמש "דבר מה" נוסף להתוודות שלו, אלא צריך שה"דבר מה" יהיה ראייה של גורם חיצוני. ברם, החזרה כשלעצמה, של אותו נאשם על דברי התוודותו בנסיבות משתנות, היא אמצעי להשוואה, ושיקול בין השיקולים המופעלים לשם בחינתה של האמת הפנימית שבהודאה. בענייננו, שלשה מן המערערים הציעו את עצמם בשלבים מסויימים של החקירה, לפני שהתוודו, לשמש כ"עד מדינה"
והצעה כזו יש בה תחילת הודאה במעורבות פלילית של הנאשם במעשים המיוחסים לו, ושניים מן המערערים התוודו בפני עבריין אחר.
ו. המערער השלישי העיד בביהמ"ש ובנסיבות המקרה נתקיימו תנאי סעיף 10א' לפקודת הראיות לגבי אמרותיו, ואלה יכולות לשמש ראייה נגד הנאשמים האחרים העומדים עמו לדין. אמרתו של המערער השלישי הינה ראייה עצמאית נגד כל אחד מהמערערים האחרים, ודי בה לבדה כדי להוות, לא רק "דבר מה", אלא סיוע ממש, להתוודותו של כל אחד מהמערערים האחרים.
ז. על פי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק... וכן סיוע לראיות התביעה...". בעבר פסק ביהמ"ש העליון בדעת רוב כי לא מן הראוי לראות בשתיקת נאשם בביהמ"ש משום חיזוק להודאתו שנמסרה מחוץ לכתלי ביהמ"ש, אך נראה שבעניין זה טרם נאמרה המילה האחרונה. לכאורה הנוסח הכתוב בסעיף 162 הנ"ל מצביע על כך שאין לאבחן, לעניין שתיקת נאשם כראייה מחזקת או מסייעת, בין מקרה שהחיזוק הנדרש הוא להודאת הנאשם או לראייה אחרת. ברם, אין צורך להרחיב את הדיבור בנושא זה כאן, שכן לגבי כל אחד מארבעת המערערים שלא העידו, יש סיוע באמרותיו בכתב של המערער השלישי שהעיד ואשר אמרותיו נתקבלו לפי סעיף 10א'.
ח. על פי הפסיקה, הודאת כל אחד מהמערערים יכול שתשמש בנסיבות מתאימות "דבר מה" נוסף להודאת משנהו. הודאת נאשם מחוץ לכתלי ביהמ"ש אינה ראייה כשרה נגד נאשם אחר באותו משפט, אם זו לא נתקבלה לפי הוראות סעיף 10א'. אך כשבוחנים אם יש חשש שהודאת נאשם אינה אמת, העובדה שאחרים הודו באותו עובדות עצמן, והודאתם נמצאה מהימנה, יש בה להחליש את החשש בדבר הודאת כזב מצד הנאשם.
ט. על פי האמור עולה מן הראיות כי הוכחו העבירות שיוחסו למערערים בכתב האישום. אין גם ספק שנתקיימו האלמנטים של עבירת רצח בכוונה תחילה לגבי כל אחד מהמערערים. נסיבות המקרה היו כאלה שהמערערים פעלו בצוותא חדא למימוש מטרת הקשר ובנסיבות אלה אחראים כולם כשותפים לביצוע העבירות, כולל עבירת הרצח, גם אלה אשר לא נטלו חלק באקט ההמתה.

(בפני השופטים: ש. לוין, אור, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד אביגדור פלדמן למערערים, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 9.5.91).

ע.א. 1938/90 - רחל זוהר נגד דב בר אהרונסון

*ביצוע הסכם שהיה תלוי בהסכמת צד ג'(מחוזי י-ם - ת.א. 490/88 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט מלץ כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).

א. המערערת (להלן: זוהר) רכשה בספטמבר 1984 מן המשיב (להלן: אהרונסון) דירה בירושלים. סמוך לדירת זוהר נבנה חדר שהוא נשוא הסכסוך (להלן: החדר). הבניה על המגרש נעשתה ע"י הקבלן חיים זקן (להלן: הקבלן), במסגרת עסקת קומבינציה בינו לבין אהרונסון. במהלך יישומה של עסקת הקומבינציה נתגלו חילוקי דעות בין הצדדים ואלו באו על פתרונם ביום מכירת הקוטג' לזוהר, בהסכם פשרה שלפיו הקוטג' ימכר לזוהר, ואהרונסון יעביר את החדר לקבלן בתמורה שתקבע ע"י שמאי. במועד מאוחר יותר ביקשה זוהר לרכוש את החדר ולשם כך ניהלה משא ומתן עם אהרונסון. הלה היה מוכן למכור להם את החדר, אך מכיוון שהתחייב בהסכם הפשרה האמור להעבירו לקבלן, הוא נדרש לויתורו של האחרון. השאלה אם ידעו בני הזוג על ההסכם בין אהרונסון לקבלן ואם נתן הקבלן הסכמתו למכירת החדר לבני הזוג שנוייה במחלוקת.
ב. באפריל 1987 החל הקבלן לבצע עבודות בניה בחדר ואז הגיש אהרונסון בקשה לצו מניעה נגד הקבלן. במהלך הדיונים התנהל מו"מ בין זוהר, אהרונסון והקבלן, הצדדים לא הגיעו להסדר וכיום מחזיק הקבלן בחדר. בתביעה שהגישה זוהר לביהמ"ש המחוזי היא
טענה שאהרונסון התחייב למכור לה את החדר ולא היה רשאי לחזור בו מהתחייבותו. היא ביקשה לאכוף את החוזה ולחילופין לחייב את אהרונסון לשלם לה פיצויים בסכום של 30,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתו של אהרונסון כי לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, שכן הצורך בהסכמתו של הקבלן לביצוע העסקה מנע מאהרונסון את גמירות הדעת הנדרשת לכריתת חוזה. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט מלץ נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ג. השופט מלץ: כדי להכריע בסכסוך שבין אהרונסון לבין זוהר יש לבחור אם התקיים מפגש רצונות וגמירות דעת ביניהם לכריתת חוזה מחייב. זוהר מבקש ללמוד על קיומה של גמירת דעת ממספר נתונים עובדתיים, כולל חילופי מכתבים בין עוה"ד של הקבלן ושל אהרונסון והתביעה של אהרונסון נגד הקבלן. ברם, מהמכתבים אין ללמוד על גמירת דעת ללא סייג ביחסים שבין אהרונסון לבין זוהר. מסמך אחר הוא תצהירו של אהרונסון בתביעה שהגיש להוציא צו מניעה נגד הקבלן, ובו הצהיר בפני עו"ד סיון "משפחת זוהר רכשו קוטג' סמוך ל(חדר) והביעו רצונם לרכוש את השטח ממני. המשיב (הקבלן) הביע הסכמתו... באותו זמן נערך מזכר בכתב ביני לבין... זוהר לפיו אני הסכמתי להעביר את זכויות השטח אליהם תמורת סך השווה ל-20,000 דולר...". תצהיר זה מצביע באופן חד משמעי על הסכמתו של אהרונסון למכור לזוהר את החדר ועל הסכמה של הקבלן למכירת החדר לזוהר. מנגד, בדיון בתיק נשוא ערעור זה מצהיר אותו אהרונסון בפני אותה עו"ד סיון דברים שונים לאמור "הסברתי ל... זוהר... כי ללא הסכמת זקן (הקבלן) לא נוכל לבצע כל עיסקה... לגבי שטח המריבה... הסכמת זקן לא ניתנה, והמו"מ לא הניב פירות". מתצהיר זה עולה כי הסכמתו של הקבלן, שהינה תנאי לקיום העסקה שבעבר ניתנה - נעלמה. שני התצהירים סותרים זה את זה.
ד. סביר להניח שאהרונסון התאים את תוכן תצהיריו למטרתם. בכל משפט שניהל נתן תצהיר המתאים לאותו משפט, גם אם התצהירים סותרים. מובן שהתנהגותו זו של אהרונסון אינה מדברת בשבחו. כשבאים להכריע בשאלה איזו גירסה עדיפה , נראה שיש להעדיף את הגירסה השניה כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, ולא את הגירסה הראשונה שניתנה בהליך שבו רצה בכל דרך אפשרית למנוע את המשך העבודות מצד הקבלן. מתוך הראיות עולה כי זוהר ידעה היטב כי היו סכסוכים בין אהרונסון לקבלן וידעה כי בהסכם בין אהרונסון והקבלן הותנה במפורש כי החדר יועבר לקבלן. יש לקבל את גירסתו של אהרונסון שלפיה נכונותו למכור את החדר לזוהר היתה מותנית בהסכמת הקבלן וזו לא ניתנה, ומכאן שאין ללמוד על גמירות הדעת הנטענת. מתוך הראיות עולה כי היתה גמירות דעת מצידה של זוהר לרכישת החדר אך אין בכך די. לצורך כריתת חוזה יש צורך בהסכמת כל הצדדים לעיסקה. העולה מן האמור כי לא הבשילה נכונות הצדדים לחוזה הנטען כדי כריתת חוזה מחייב ובר תוקף
ה. השופט גולדברג (דעת מיעוט): לא היה כלל על ביהמ"ש לברור איזו גירסה מבין השתיים שנתן אהרונסון עדיפה. היה לפני ביהמ"ש תצהירו הראשון של אהרונסון המצביע באופן חד משמעי על הסכמתו למכור לזוהר את החדר, על אהרונסון היה להסביר על שום מה אין לראות את הודייתו בדבר המכר כמחייבת, ובהיעדר הסבר עומדת ההודייה בעינה. השאלה אם הקבלן נתן הסכמתו למכר אם לאו אינה רלבנטית כלל, שהרי לגבי כריתת החוזה בין בעל הנכס והרוכש, אין חשיבות להסכמה כזאת, ולכל היותר ניתן לראות בה תנאי מתלה בחוזה שנכרת. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שימשיך וידון בו, לאור המסקנה כי נכרת חוזה בין אהרונסון וזוהר לגבי החדר הנדון.
ו. הנשיא שמגר: מסכים להערותיו של השופט גולדברג בעניין תצהיריו של אהרונסון. אולם, בנסיבות הדיוניות שנוצרו ולאור כך שיש לומר כי היה תנאי מתלה בחוזה הרי התוצאה היא כפי שאליה הגיע השופט מלץ ויש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. עו"ד יאיר גרין למערערת, עו"ד גב' זיוה סיון למשיב. 14.5.91).

ע.א. 185/88 - אמנה אבו ג'עפר נגד אבו ג'עפר מוסא ומגדל בנין חב' לביטוח בע"מ

הגשת ראיות בתאונת דרכים. פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי באר שבע - ת.א. 987/84 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת, ילידת 1919, נפגעה בתאונת דרכים בדצמבר 1983 והמשיבים חייבים בפיצוייה על נזקיה. נכותה הצמיתית נקבעה בשיעור של %56. לפני התאונה לא עבדה המערערת לפרנסתה ועל כן לא נגרם לה הפסד כושר השתכרות. הנזקים העיקריים שלהם טענה המערערת היו נזק בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות ואחרות בעבר ובעתיד והוצאות מוגברות על נסיעות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת נזקקה לאחר התאונה ותזדקק לעזרה בבית במשך שעתיים ביום, עזרה שעלותה ביום פסה"ד היא בשיעור של 7 ש"ח לשעה, ובהתאם לכך קבע את הפסדיה בעבר למשך כ-4 שנים. באשר לעתיד קבע שהיא תזדקק לעזרה כזו למשך 6 שנים נוספות, לאחר מתן פסה"ד בינואר 1988. כן קבע לה פיצוי בגין שני נתוחים שלהם היא צפוייה בסכום של 3,000 ש"ח ונזק לא ממוני בסכום של כ-17,000 ש"ח. לאחר ניכוי תשלומים תכופים ששולמו למערערת קבע ביהמ"ש כי היא זכאית לפיצויים בסכום של 58,700 ש"ח. כן פסק לה ביהמ"ש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של %13 מסכום הפיצויים בניכוי התשלומים התכופים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המערערת מתייחסת בערעורה גם לשתי החלטות של ביהמ"ש שניתנו במהלך הדיון אשר בהן נדחו בקשות שלה. האחת היתה להגשת דו"ח שערך מנהל המחלקה לשירותים חברתיים ברהט, הכולל חוות דעת מצד העד לגבי עניינים רפואיים ומידת השפעת התאונה על המערערת מבחינה פסיכולוגית ורפואית. ההחלטה השנייה נוגעת להעדת רופא המשפחה של המערערת. סעיף 6א'(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הסמיך את שר המשפטים לקבוע בתקנות הוראות בדבר מינוי מומחה רפואי ובסעיף קטן (ב)(1) של סעיף 6א' נקבע ש"בעלי הדין יהיו רשאים להזמין את המומחה לביהמ"ש לחקירה. אולם לא יהיו רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים שיירשמו". בתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים נקבע ש"נפגע הטוען... לעניין נכותו הרפואית שעליה לא חל סעיף 6ב' לחוק, או לעניין כל נושא רפואי שאינו נכות, לרבות דרכי שיקומו", יוכל לפנות לביהמ"ש בבקשה למינוי מומחה כדי להוכיח את טענתו כאמור. הדרך להוכחת העניינים המנויים בתקנה 2(א) היא ע"י מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, ולא ע"י הגשת חוות דעת של מומחים רפואיים או עדויות של עדים מטעם הצדדים.
ג. בענייננו כלל הדו"ח שבמחלוקת נושאים שתקנה 2(א) דנה בהם, ולא היו טעמים מיוחדים שיצדיקו הגשתו. יצויין כי על אף האמור בתקנה 2(א), אין מניעה שצד יביא ראיות חיצוניות בכל הנוגע לקשייו של המערער עקב נכותו. הנפגע עצמו יכול להעיד על קשייו, מעבידו יכול להעיד על כך, וניתן להביא ראיות אחרות בדבר הקשיים התיפקודיים של הנפגע במסגרת הוכחת הפגיעה בכושר השתכרותו. אך כשמבקשים להביא ראייה רפואית בעניין שתקנה 2(א) חלה עליו יש לפעול בדרך שמתווה תקנה זו. על כן בדין נדחתה בקשת המערערת להגשת הדו"ח.
ד. אשר להערתו של הרופא - צדק ביהמ"ש כשלא התיר את העדתו בעניינים שתקנה 2(א) עוסקת בהם. ברם, ביהמ"ש גם קבע שאין להתיר את עדותו "בקשר לטיפולים רפואיים
שנתן לתובעת" ובכך שגה ביהמ"ש. אין מניעה להעיד רופא על עובדות הקשורות בטיפול שנתן או תמורה שקיבל עבור הטיפול, שעה שהעדות אינה בגדר חוות דעת ביחס למצבו של הנפגע. לעיתים יש לתולדות המחלה וטיפולים שקיבל הנפגע השלכה וחשיבות להכרעה בשאלת המגבלות וההוצאות של הנפגע, ואין טוב מרופא שטיפל בו על מנת למסור פרטים על כך לביהמ"ש. סעיף 6א' לחוק לא בא למנוע עדות של רופא, שאינה בגדר חוות דעת, אלא באה לתאר את בדיקותיו את הנפגע וטיפולים שנתן לו.
ה. לעניין חישוב הוצאות עבור עזרת הזולת - בעניין אחד קופחה המערערת. בעת מתן פסה"ד היה גילה של המערערת 68 וחצי שנים ועל פי טבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אורך חייה הצפוי היה של עוד 14 שנים. ביהמ"ש קבע פיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד לתקופה של שש שנים בלבד. צדק ביהמ"ש כי בגילה צפוי שהמערערת היתה נזקקת לעזרה כלשהי אף ללא נכותה, אך בגלל נכותה העזרה שתזדקק לה תהיה בוודאי גדולה יותר. על כן היה מקום לחשב את עזרת הזולת בעתיד למשך תקופה של 14 שנים, תוך הפחתה מסויימת בהתחשב בכך שבלאו הכי לחלק מן העזרה היתה נזקקת בשל גילה. בחישוב למשך 14 שנים לפי הנתונים שקבע ביהמ"ש מגיעים לסכום הקרוב ל-60,000 ש"ח ובדרך אמדן נראה שיש לפסוק למערערת 50,000 ש"ח , במקום סכום של כ-27,000 ש"ח שפסק לה ביהמ"ש עבור עזרת הזולת בעתיד.
ו. ביהמ"ש לא פסק כל סכום עבור הוצאות רפואיות למרות שהוכח שהיא נזקקה לעזרה רפואית בעבר. כפי שצויין נמנעה ממנה אפשרות להעיד את הרופא המטפל בה להוכחתה של עזרה זו והעלות שלה. ברור שתזדקק גם לטיפולים רפואיים בעתיד. השאלה היא. אם יש מקום להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה כדי לשמוע את עדות הרופא שטיפל במערערת וראיות אחרת, אך נראה שלאור הזמן הרב שעבר מעת הגשת התביעה מן הראוי לפסוק למערערת סכום פיצוי בפריט זה בדרך של אמדן. הסכום שנפסק הוא 3,000 ש"ח. המערערת עתרה גם לכך שיפסקו לה הוצאות עבור נסיעות שנגרמו ויגרמו לה בשל נכותה וביהמ"ש לא פסק לה דבר בעניין זה. ראוי לפסוק בפריט זה סכום של 4,000 ש"ח.
ז. שכ"ט עו"ד שנפסק למערערת בערכאה הראשונה היה בשיעור של %13 + מע"מ מהסכום בו זכתה בפסה"ד, לאחר הפחתה של תשלומים שקיבלה כתשלום תכוף בסכום כולל של כ-9,000 ש"ח. גם בכך קופחה המערערת. לא היתה הצדקה לפסוק את שכר הטרחה כשהוא מחושב מסכום פסה"ד לאחר הפחתת התשלומים התכופים, כאשר אלה שולמו כולם רק לאחר הגשת התביעה. על כן גם בעניין זה יש לתקן את פסה"ד.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גדעון פנר למערערת, עו"ד פ. רבינוביץ למשיבים. 13.5.91).

ע.א. 57/89 - בנק הפועלים בע"מ נגד מכבשים הדרום בע"מ

*זכותו של בנק להעמיד לפרעון מיידי חוב של לקוח בהתקיים התנאים הקבועים לכך בהסכם ההלוואה והסכם האשראי(מחוזי באר שבע - ה.פ. 37/86 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה (להלן: החברה) ניהלה חשבונות שונים אצל המערער (להלן: הבנק) וביניהם חשבונות חסכון, ניירות ערך, הלוואות וחשבון חוזר דביטורי (חח"ד). הבנק נתן לחברה הלוואה בסכום של 75,000 ש"ח שפרעונה לשיעורין, בתנאים שפורט ב"כתב התחייבות להחזרת הלוואה" (להלן: הסכם ההלוואה), וכן אישר לה אשראי חוזר עד לסכום של 45,000 ש"ח בתנאים שפורטו בכתב ההתחייבות (להלן: הסכם האשראי). בסוף מאי 1986 העמיד הבנק את ההלוואה לפרעון מיידי וחייב את חשבון החברה ביתרת החוב שלטענתו הגיעה באותה עת לסכום של כ-55,000 ש"ח. בעקבות זאת פתח הבנק בהליכי הוצל"פ למימוש הבטחונות שנתנה החברה. החברה פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה הצהרה כי לא נוצרה עילה המזכה את הבנק להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי ולמימוש הבטחונות.

ב. הבנק הסתמך על זכותו על פי הוראות סעיף 10(א) וסעיף 11 של הסכם האשראי. סעיף 10(א) קובע כי "הבנק רשאי בכל עת, על פי שיקול דעתו הבלעדי, להודיע לי, לפחות 10 ימים מראש, בדבר דחיית מתן אשראי כלשהו... וכן לבטל את האשראי... בכל מקרה בו יבטל הבנק את האשראי... יהיה הבנק רשאי לדרוש ממני סילוק הסכומים הנ"ל... אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכות הבנק לדרוש ממני פרעון מיידי ללא הודעה מוקדמת במקרים המפורטים בסעיף 11 לכתב התחייבות זה". סעיף 11 קובע כי הבנק יהיה רשאי להעמיד "לפרעון מיידי" את כל הסכומים המגיעים לבנק ולאחוז בכל האמצעים שימצא לנכון, בכל אחד מן המקרים הבאים "... אם יוטל עיקול או תנקט פעולת הוצל"פ דומה על חלק מרכושי או על בטוחה מהבטוחות שנמסרו על ידי לבנק... אם אפגר בתשלום כלשהו מהסכומים הנ"ל מעל 7 ימים". ההבדל בין סעיף 11 לסעיף 10 הוא שסעיף 11 אינו מתנה את השימוש בזכותו של הבנק במתן הודעה לחייב.
ג. לפי קביעתו של השופט לא נתן הבנק לחברה הודעה מוקדמת לא בכתב ולא בעל פה לפי סעיף 10, ולכן החליט כי הבנק לא היה רשאי לפעול על פי הוראות סעיף 10. אשר לזכותו של הבנק לפעול על פי הוראות סעיף 11 - לא היתה מחלוקת שבעת שהבנק פתח בצעדים נגד החברה, הגיע מהחברה לבנק תשלומם של 4 שיעורים של ההלוואה שלא נפרעו, אך השופט קיבל את טענת החברה כי הבנק חייב את חשבון החח"ד שלה בשיעורים שלא פרעה, וכי חיוב זה מהווה פרעון. הערעור נתקבל.
ד. אין צורך להכנס לשאלה אם צדק השופט באשר לפרעון ואם לאו, שכן ניתן לבסס את זכותו של הבנק לפעול כפי שפעל בדרך אחרת. די לענייננו כי בעת פתיחת הליכי ההוצל"פ היו שני עיקולים מוטלים על נכסי החברה, כדי לזכות את הבנק להפעיל את הוראות סעיף 11. ביהמ"ש המחוזי היה בדעה כי הטלת העיקולים לא היתה הנימוק האמיתי לפעולתו של הבנק, וראה בפעולתו של הבנק חוסר תום לב בשימוש בזכות הנובעת מחוזה, בניגוד להוראות סעיף 39 של חוק החוזים. גישה זו אין לקבל. עצם השימוש בזכות חוזית אין בו חוסר תום לב. עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, מה גם כאשר מדובר על זכות שאינה חבויה בין השיטין או נשענת על פרשנות מלאכותית, אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום לב. העובדה שבעבר הבנק לא ייחס חשיבות לעיקולים, אינה מלמדת על חוסר תום לב משהחל לייחס להם חשיבות כשהחוב של החברה גדל והגיע לממדים אליהם הגיע. כאשר חובותיה של החברה גדלו עד לכ-200,000 ש"ח, צריך היה הדבר לשמש פעמון אזעקה לכל נושה. על אחת כמה וכמה לבנק, האחראי לכספי הציבור המפקידים אצלו.
ה. הבנק היה רשאי להפעיל את זכותו עפ"י הרישא לסעיף 11 של הסכם האשראי ולהעמיד לפרעון מיידי "את כל הסכומים המגיעים...", היינו לא רק את הסכומים שזמן פרעונם כבר הגיע ושלא שולמו, אלא גם את הסכומים הנוספים שהחברה חבה לו וטרם הגיע מועד פרעונם. כמו כן היה הבנק רשאי עפ"י הסעיף הנ"ל לנקוט באמצעים לגביית הסכומים המגיעים ולממש את הבטוחות שהחברה נתנה לו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד בנימין יניר למערער, עו"ד י. מרש למשיבה. 12.5.91).

בג"צ 1745/91 - אי.סי.אס. מערכות כבלים... בע"מ נגד המועצה לשידורי כבלים ואח'

*הסתייגות בהצעה במכרז הפוסלת את ההצעה(העתירה נדחתה).

א. העותרת והמשיבה השניה (להלן: טלכבל) נענו למכרז שפורסם ע"י המשיבה בדבר שידורי כבלים. בהצעת העותרת נאמר "... יודגש כי ההצעה ומסמכי המכרז מוגשים כמבוקש תוך הסתייגות ולפיה ההצעה מותנית בהצלחת התהליך לצירוף משקיע נוסף לחברה עד לגובה של %..20.". המשיבה דנה בהצעות והחליטה לפסול את הצעת העותרת מן הטעם
שזו מהווה הצעה מותנית ומסוייגת. העותרת עתרה לבג"צ נגד החלטת המשיבה וטענתה היא כי הצעתה אינה מסוייגת, וכל שיש בה אינו אלא גילוי נאות של העובדה כי מתנהל מו"מ לצירופו של משקיע נוסף. הא ראייה כי המשיבה בדקה את הצעת העותרת לגופה ואף הפנתה שאלות בדבר המשקיע וכיוצא בכך, ומכאן כי גם המשיבה לא הבינה את הצעת העותרת כהצעה מותנית. הטענה היא כי שיקולים פוליטיים הם הנמצאים ביסוד ההחלטה לדחות את הצעת העותרת. העתירה נדחתה.
ב. המעיין במכתב הלוואי, על רקע נסיבות כתיבתו, למד כי המכתב כולל בחובו - או לפחות עשוי לבסס טענה טובה כי הוא כולל בחובו - התנאה והסתייגות, לפיה שומרת לעצמה העותרת את האופציה שלא לכרות חוזה אם משקיע נוסף לא יימצא. התנהגות המשיבה מאז קבלת הצעת העותרת ועד לפסילתה אין בה כדי להצביע על פרשנות מצידה שלפיה אין בהצעה כל הסתייגות או תנאי. הטיפול מצד המשיבה בהצעה נעשה במישור של קבלת הבהרות, ואין בו כדי להצביע על טיב הפירוש של המשיבה להצעת העותרת. לכך יש להוסיף כי התנהגותה המאוחרת של המשיבה אין בכוחה להכשיר פגם שנפל מלכתחילה בהצעה.
ג. הצעת העותרת שלוותה בהסתייגות היא התנאה פסולה. היא סותרת את תנאי המכרז, היא יוצרת חוסר וודאות באשר למהות ההצעה, והיא פוגעת בעקרון השוויון. בכך ביקשה ליתן לעצמה העותרת זכות שאינה נתונה לה בתנאי המכרז, הקובע כי משתתף במכרז אינו רשאי לציין סייגים ותנאים בתשובותיו. למעלה מזאת, היא יצרה בכך חוסר וודאות באשר למידת מחוייבותה למכרז, והעניקה לעצמה יתרון שלא ניתן לאחרים.
ד. הטענה האחרת של העותרת היא כי ביסוד החלטת המשיבה אין עומד שיקול ענייני אלא התערבות פסולה של שר התקשורת. אכן, אילו נמצאה תשתית לכאורית לטענה זו, היה בכך כדי להוציא צו על תנאי המכוון לפסילת המכרז וזאת גם אם הצעת העותרת פסולה היא. טענה למעורבות פוליטית פסולה, יש בכוחה להעניק מעמד לאיש מהציבור, ועל אחת כמה וכמה למשתתף במכרז שהצעתו לא נתקבלה. לעותר זה יש מעמד, הן ברצותו לשמור על שלטון החוק, והן בשל האינטרס שיש לו בביטול המכרז ובעריכתו מחדש. ברם, לגופו של עניין, באשר לשיקולים הפוליטיים הזרים, אין בסיס בעתירה. נכון כי השפעות פוליטיות פסולות קשות להוכחה, הן נעשות במסתורים ולרוב לא נערכות תרשומות. לעיתים ניתן להתגבר על חזקת החוקיות ממנה נהנית פעולת הרשות ושמכוחה מוטל הנטל על העותר להוכיח שיקולים פוליטיים פסולים, על ידי נתונים אובייקטיביים שיש בהם להצביע לכאורה על שיקול פוליטי פסול. ברם, בענייננו אין כל נתונים אובייקטיביים כאלה. אם יעלה בידי העותרת לבסס בעתיד טענה בדבר שיקולים פוליטיים פסולים, תהא דלתו של בג"צ פתוחה בפניה לבוא ולטעון טענותיה.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט ברק. עו"ד נאמן לעותרת, עוה"ד מזוז וברנר למשיבות. 14.5.91).

רע"א 688/91 - ס.ב.כ. אסטבלישמנט ואח' נגד הפטריארך היווני-אורתודוכסי

*דחיית טענה כי מי שחתם בשם הפטריארכיה היוונית על יפוי כח להגיש תביעה לא היה מוסמך לכך(מחוזי, י-ם - ר"ע 296/90 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בבימ"ש השלום מתבררת תביעת המשיב לפינוי המבקשים ממקרקעין. התביעה הוגשה ע"י המשיב בתור הפטריארך היווני האורתודוקסי של ירושלים (להלן: הפטריארך) בשמו ובשם הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים (להלן: הפטריארכיה). המשיב, דוידורוס קאריווליס, בהציגו את עצמו כפטריארך, הוא שייפה את כוחם של עוה"ד סוכובולסקי ואח' להגיש את התביעה בשם הפטריארך והפטריארכיה. אחת מטענות המבקשים היא שהמשיב אינו הפטריארך ואינו רשאי לפעול בשם הפטריארכיה, הוא לא נבחר כדין, מינויו לא אושר כדין ומטעם זה גם יפוי הכח שעליו חתם לעוה"ד להגיש תביעה אינו
תקף. המבקשים עתרו לפיצול הדיון, כך שתחילה יתקיים דיון בשאלת מעמדו וסמכותו של המשיב, והמשיב עתר לדחייה על הסף של הבקשה וכן של כל טענה כנגד מינויו או כשרותו לשמש בתפקיד הפטריארך. נימוקו לבקשה זו היא ש"בהתאם לחוקים השונים שעניינם בחירת הפטריארך ומינויו, התקפים במשפט הישראלי כחוק המדינה, שום בימ"ש אינו מוסמך לדון בשאלת בחירתו ומינויו של הפטריארך, לאחר שהליך בחירתו הושלם ומינויו אושר כדין".
ב. בימ"ש השלום החליט לדחות את בקשת המבקשים לפיצול הדיון ודחה על הסף כל טענה מטעם המבקשים כנגד היותו של המשיב מוסמך לפעול בשם הפטריארך והפטריארכיה. הנמקתו של בימ"ש השלום היתה: כל עוד לא נשמעה מצד הפטריארכיה כל טענה כנגד פעולת המשיב בשמה, יש בכך ראייה לכאורה שהמשיב מוסמך לייצגה ; הנתבע, מכוחו נמצאים המבקשים במקרקעין, לא טען בהליך אחר בו ניתן פס"ד לטובת הפטריארך והפטריארכיה כל טענה נגד סמכותו של המשיב לפעול כפטריארך ולייצג את הפטריארכיה. ביהמ"ש גם ציין שעל המבקשים מוטלת החובה להוכיח את זכותם בקרקע.
ג. המבקשים ביקשו רשות ערעור מביהמ"ש המחוזי והבקשה נדחתה אך לא מנימוקיו של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית הינה עדה דתית המוכרת ופועלת הן בישראל והן מעבר לגבולותיה של המדינה. ניהול ענייניה הפנימיים, כולל מינויים לתפקידים שונים, נעשה על פי כללים שנקבעו ע"י העדה עצמה, והמבקשים אינם טוענים כי מינויו של הפטריארך נעשה שלא בהתאם לכללים אלה. החיקוקים העותומניים או המנדטוריים כוללים אף הם הוראות בדבר מינוי פטריארך, אולם הוראות אלה אינן קונסטיטוטיביות לעניין מינוי הפטריארך ולפיכך, בהיעדר הוראת חוק מפורשת, אין מינויו של הפטריארך מתבטל רק משום שלא נתקיימו תנאים שמקורם מחוץ למסגרת כללי העדה הפנימיים. הבקשה לרשות ערעור נשמעה כערעור והערעור נתקבל.
ד. נימוקיו של בימ"ש השלום אינם יכולים לעמוד. הן הקביעה שהפטריארכיה אינה חולקת על היות המשיב פטריארך ועל זכותו לייצגה, והן הקביעה על פיה ניתן פס"ד בהתדיינות בין המשיב לבין הנתבע הראשון מכוחו באים המבקשים, עניינים שבעובדה הם. ביהמ"ש נתן את החלטתו בשלב מקדמי מבלי שהובאו ראיות ולא הונחה התשתית העובדתית לקביעות אלה של בימ"ש השלום. גם אם על המבקשים להראות את זכותם בקרקע אשר בבעלות הפטריארכיה, אין בכך למנוע מהם לטעון שהמשיב אינו מי שמוסמך לפעול בשם הפטריארכיה, ומשנטענה טענה זו על ביהמ"ש לבררה.
ה. גם הנמקת ביהמ"ש המחוזי אינה יכולה לעמוד. ראשית, המשיב עצמו מסתמך בבקשתו לדחות על הסף את בקשות המבקשים על "החוקים השונים שעניינם בחירת הפטריארך ומינויו התקפים .במשפט הישראלי כחוק המדינה", וטוען שאין ביהמ"ש מוסמך לדון בשאלת הבחירה לאחר שהליך הבחירה הושלם ומינויו "אושר כדין", על פי החוקים השונים שעניינם בחירת הפטריארך ומינויו. בהחלטתו לא הלך ביהמ"ש בעקבות העמדת המחלוקת בדרך זו, כפי שהונחה על שולחן הדיונים ע"י המשיב, וקבע כי מדובר בעניינים פנימיים של העדה ואין באמור בדברי החקיקה כדי לשנות מהחלטתו. שנית, המבקשים טענו גם שהמשיב לא נבחר על פי הכללים וההוראות הפנימיות המחייבים את העדה עצמה. זו היא שאלה שבעובדה שיש להכריע בה על יסוד הראיות. לפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש השלום, על מנת שידון בטענה שהועלתה ע"י המבקשים בבקשותיהם לפיצול הדיון וראוי שהטענה בדבר סמכותו של המשיב תידון תחילה.

(בפני: השופט אור. עוה"ד דן אבי יצחק ושלמה שרשבסקי למבקשים, עו"ד א. סוכובולסקי למשיב. 12.5.91).

בג"צ 1572/91 - אמנה אבו חנון ואח' נגד מפקד איזור יו"ש

*עקירת עצי זית מטעמי בטחון(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה עקירת עצי זית באדמותיהם של העותרים. לטענת המשיב, פעולה זו דרושה מטעמים של שמירה על בטחון עורקי תחבורה מיידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה בכלי רכב, שלא אחת פגעו גם בנוסעים. לפי רישום שהגישה המדינה מדובר במעשים של יום יום במשך 3 וחצי חודשים בסמוך להגשת העתירה. בפתיחת הדיון ביקשה ב"כ העותרים לדחות את הדיון למספר ימים, כדי שתוכל להשלים עובדות שונות הקשורות בבירור העתירה. ב"כ המדינה התנגד לדחיית הדיון וביקש למחוק את העתירה מאחר שהיא חסרה עובדות בסיסיות. הבקשה לדחיית הדיון נדחתה וכן נדחתה העתירה.
ב. העתירה כפי שהוגשה חסרה פרטים בסיסיים. לא צויינו מספרי החלקות והגושים שבהם מדובר, ואף לא צויין המקום שבו מדובר. לא צויין מה שייכות העותרים לחלקות האדמה מבחינת בעלותם עליהן. בטרם פנתה באת כוח העותרים לבג"צ היא לא מצאה לנכון לפנות למשיב, ולבקש הימנו להגיב על טענותיה, כדי לשקול אם יש מקום להגשת העתירה. באת כוח העותרים לא טרחה לבדוק מה הרקע לפעולות שננקטו על ידי המשיב ובעתירה לא מוזכר דבר וחצי דבר בקשר לכך. ב"כ המדינה הודיע לבג"צ כי הוא פנה לבאת כוח העותרים מייד עם קבלת העתירה וביקש חלק מהפרטים החסרים בעתירה אך לא נענה. רק יום לפני הדיון נמסר לו, בצורה של פקס, מסמך לא קריא, שככל הנראה מהווה רישום של תשלומי מיסים. המסמך הוגש גם לבג"צ ואין גם אפשרות לעיין בו.
ג. באת כוח העותרים טענה שקשה היה להפגש עם העותרים ולקבל פרטים, ואולם הדבר תמוה, שהרי בתצהירים של העותרים נאמר שהעותרים הצהירו בפניה, ובהזדמנות זו מן הראוי היה לקבל מהם את הפרטים הדרושים. אין זו הדרך הנאותה בה צריכה להיות מוגשת עתירה לבג"צ וביהמ"ש כבר העיר על כך לפני כן, בעתירות קודמות, שהוגשו על ידי באת כוחם של העותרים. נושא העתירה ראוי הוא לעיונו של בג"צ, אר לשם כך יש להביא בפניו עובדות בסיסיות, ולפנות תחילה לגורם שנגדו מוגשת העתירה, כדי לעמוד על רקע הדברים ולשקלם. דבר זה נכון הוא במיוחד כאשר ניתן צו ביניים כמו בענייננו. לפיכך הוחלט לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' ל. ברייר לעותרים, עו"ד גורדון למשיב. 8.5.91).

בש"פ 2100/91 - עופר יוספי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (יריות וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים שהערר נדחה).

א. העורר ושניים אחרים הואשמו בעבירות שונות הכוללות יריות באיזור מגורים, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה חמורה, כאשר נסעו באוטובוס מירושלים לשילה. בדרך ניסה נהג האוטובוס לעקוף מיניבוס הנוסע בקו ירושלים - ביר נבאללה ולא הצליח. בצומת אל-רם פנה המיניבוס שמאלה. השלשה ירדו מהאוטובוס, שניים ירו יריה באוויר ואילו המשיב ירה בכיוון גלגלי המיניבוס שהיה אז במרחק כ-50 מטרים ממנו. כתוצאה מהיריה פגע המשיב ברכב פרטי וילד שישב ברכב נפגע ברגלו. לטענת העורר זרקו נוסעי המיניבוס פחיות משקה ולאחר מכן מנע נהג המיניבוס את עקיפתו ע"י האוטובוס. מנגד טענו נוסעי המיניבוס כי לא הם שזרקו פחיות אלא נוסעי האוטובוס זרקו עליהם פחיות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. הסניגור טוען כי העורר נחשב ביום המקרה לחייל, בהיותו במסגרת לימודיו בישיבת ההסדר, ועל כן רשאי היה לפעול על פי "דף הוראות לחייל" ועל פי הוראות אלה פעל כהלכה ופעולתו היתה מוצדקת. טענה זו יש לדחות. גם אם יוצאים מן ההנחה
כי יש לראות את פעולותיו של העורר כפעולות של חייל, אין לומר, לכאורה, שמדובר בפעולה חוקית מוצדקת של העורר. בנסיבות המקרה, גם אם נעברה עבירה ע"י נהג המיניבוס כשלא איפשר את עקיפתו, אין מדובר בעבירה של "פיגוע חבלני", או "פשע חמור אחר", כהגדרתו בדף הוראות לחייל ולא היה מקום להגיע לכלל שימוש בנשק חם. גם אם רבות ההתנכלויות לתושבים היהודים ביו"ש, ויש צורך לנקוט בכל האמצעים החוקיים למנען ולהעניש את המתנכלים, אין להסכים למצב, שכל מי שנשק בידו, יעשה שימוש בלתי חוקי עם הנשק להענשת והרתעת אחרים, תוך סיכון חייהם ובריאותם. מה שמדאיג במיוחד בעניינו של העורר הוא שגם עתה, לאחר מעשה, נטען ע"י סניגורו כי התנהגותו היתה התנהגות מותרת וראוייה בנסיבות המקרה. צודק ב"כ המדינה, בנסיבות כאלה, באמרו שיש חשש של ממש שהעורר עלול לחזור על מעשים דומים באם ישוחרר.

(בפני: השופט אור. עו"ד גרינברג לעורר, עו"ד שי ניצן למשיבה. 30.5.91).

ע.א. 864/86 - שלמה קופמן חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח' נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח'

*החלטת בנק שלא לשמש "חתם" להנפקת מניות של המערערים למרות הסכם קודם לעניין זה(מחוזי י-ם . ת.א. 85+556/86/501 . הערעור נדחה).

א. המערערים התכוונו, ביחד עם המשיבים 4-2, לייסד חברה (להלן: החברה) ולהנפיק ניירות ערך בבורסה. לצורך הכנת ההנפקה התקשרו המערערים עם המשיב (להלן: הבנק) שישמש כחתם ההנפקה. מעת שהחלו להתנהל השיחות בין המערערים לבין הבנק ועד למועד שבו אמור היה להתפרסם התשקיף עברה למעלה משנה. במהלך הדברים נתגלו לעו"ד לביא, שהיה אחראי להנפקות בבנק, מספר עסקאות שביצעו היזמים ומספר התקשרויות שקשרו עם גופים עסקיים שונים לצורך ההנפקה ואשר לא דיווחו עליהם לבנק. שלשה ימים לפני מועד פרסום התשקיף הודיע לביא למערערים כי הבנק אינו מוכן לשמש כחתם ההנפקה. המערערים והמשיבים 4-2 תבעו את הבנק בשתי תביעות בסכומים העולים על מליון דולר. טענות התובעים היו כי הבנק הפר את הסכם החיתום שנכרת בעל פה, ואם לא נכרת חוזה בין הצדדים, הרי הפר הבנק את חובתו לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במו"מ לקראת כריתתו של חוזה, חובה המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נכרת חוזה בין הבנק לבין החברה. משקבע כך בחן ביהמ"ש המחוזי את מהותה של החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב ולאור כך את התנהגות הצדדים למו"מ. סוף דבר הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה שהבנק נהג במו"מ עם התובעים בתום לב ובדרך מקובלת בהסכמי חיתום, ולפיכך דחה את התביעות. הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדויות עדי הבנק על פני עדויות המערערים, בקבעו כי בנתונים הקיימים לא פעל הבנק שלא בתום לב, וכי המערערים העלימו מהבנק עובדות רלבנטיות שהיה בהן כדי להשפיע על הסכמת הבנק לשמש כחתם למניות המערערים. מדובר במהימנות שרחש ביהמ"ש לראיות שהובאו מטעם הבנק ובכך אין להתערב. אשר לממצאים העובדתיים, בחן ביהמ"ש העליון את הראיות והגיע למסקנה שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד י. גרין למערערים, עו"ד מ. כספי למשיבים. 30.5.91).

ע.פ. 876/91 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (דקירת חייל)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד יולי 1974, תושב הכפר קיביה ליד רמאללה, החליט להרוג חייל ישראלי בדקירת סכין, הצטייד בסכין טבחים ויצא מרמאללה לירושלים. הוא התנפל על
השוטר כרמל שפריצר, בקירבת שער שכם, תוך זעקת "אללה אכבר" תפס את השוטר ותקע סכין בחזהו מתוך כוונה לגרום למותו. השוטר נפצע אך הפגיעה לא היתה אנושה. התביעה ביקשה בביהמ"ש המחוזי להחמיר בעונש מעבר לרמה שהיתה מקובלת עד אז, אשר לפיה נגזרו עונשים בטווח שבין 7 עד 9 שנות מאסר. ביהמ"ש המחוזי ציין כי בהתחשב בריבוי מעשי הדקירה אין להסתפק בעונש מתון. כן ציין כי המערער התגלה כמסוכן לציבור ופעל תוך תכנון מראש ואף בעת הדיון לא גילה כל חרטה. בנסיבות אלה גזר למערער 12 שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טען כי העונש יוצא דופן ומופרז לחומרה. כראייה לכך הביא מקרה אחר שבו נאשם דקר איש משטרה ליד שער שכם והתביעה הגיעה להסדר טיעון, שלפיו ביהמ"ש יגזור עונש שבין 5 ל-10 שנות מאסר. הסדר הטיעון נעשה אחרי המשפט נשוא ערעור זה. באותו מקרה החליט השופט לגזור לנאשם 10 שנות מאסר בציינו כי הוא גוזר עונש זה רק בהתחשב בתיקרה שנקבעה בעיסקת הטיעון ושנראית לו מקילה. לפיכך ביקש הסניגור להקל גם במקרה דנן. ב"כ המדינה הודיעה כי במקרה האחר נפלה טעות ועל כן הוסכם מה שהוסכם. יהיה הדבר אשר יהיה, אין ספק כי המעשים האכזריים של דקירות סכין במטרת רצח שהפכו לתופעה תדירה, מחייבים תגובה עונשית מחמירה ואין מקום להקלה בעונש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד איברהים אבו עטא למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 12.5.91).

בג"צ 975/89 - נימרודילנד... בע"מ וחברת הכשרת הישוב בע"מ נגד יו"ר הכנסת ואח'

*אישור הצעת חוק ניירות ערך ע"י וועדת הכספים של הכנסת לצורך קריאה שניה ושלישית בלי להזמין את העותרת להשמיע השגותיה לחוק(העתירה נדחתה).

א. חברת הכשרת הישוב (להלן: החברה) היא חברה שמניותיה הרגילות נסחרות בבורסה. חברת נימרודילנד היא בעלת מניות היסוד של החברה. ביום 14.11.88 הגישה החברה טיוטת תשקיף לאישור הבורסה לניירות ערך. הבורסה התנתה את אישור רישום ניירות הערך על פי התשקיף בקיום הנחייה שקיבל דירקטוריון הבורסה ביום 14.7.88, לפיה בעלי מניות יסוד המקנות להם לפחות %50 מזכויות ההצבעה, חייבים להחזיק לפחות %25 מהון החברה. תנאי זה אין החברה מקיימת. העותרות ערערו על הדרישה הנ"ל בפני רשויות הבורסה ומשלא נענו פנו לביהמ"ש המחוזי. כאן נפסק כי הבורסה לא היתה מוסמכת לקבל את ההנחייה הנזכרת ובעקבות זאת פורסם התשקיף, וניירות הערך נסחרו בבורסה. העותרות פנו בשניה לבורסה ביום 24.10.89 וביקשו אישור לטיוטת תשקיף חדשה. הבורסה והרשות לניירות ערך נתנו ביום 27.11.89 את האישורים הנדרשים. דא עקא, ביום 6.11.89, פורסמה הצעת חוק ניירות ערך (הוראת שעה) שנועדה ליתן תוקף להנחיית הבורסה. הצעת החוק הועברה לאחר הקריאה הראשונה לוועדת הכספים של הכנסת והוועדה הכניסה בה מספר שינויים ובכלל זאת קבעה הוראה בדבר תחולה למפרע מיום 24.10.89.
ב. על רקע זה פנו העותרות לבג"צ אך בינתיים, כיוון שלא ניתן צו ביניים, סיימה וועדת הכספים את הדיון בהצעת החוק והעבירה אותה לכנסת וזו אישרה את החוק בקריאה שניה ושלישית. עתה מבקשים העותרים כי בג"צ יצהיר שהחלטת וועדת הכספים בטלה וממילא גם הקריאה השניה והשלישית בטלות הן, שכן נפל פגם יסודי בהליך החיוני לחקיקה, כלומר הליך הדיון בוועדת הכספים. העותרות רואות את הפגם בכך שלא ניתנה לעותרת, שהיא הנפגעת היחידה מההחלה למפרע של החוק, הזדמנות להופיע ולטעון טענותיה בפני וועדת הכספים ולהשיב על טענות נציגי הבורסה שהוזמנו וטענו בפני וועדת הכספים. העתירה נדחתה.
ג. על פי חוק יסוד: הכנסת, הליכי החקיקה קבועים בתקנון הכנסת. כדי שיתקבל "חוק", יש לקיים את הוראות התקנון באשר להליכי החקיקה וביסוד הליכים אלה עומדות
שלש קריאות במליאה והדיון בוועדה בין הקריאה הראשונה והקריאה השניה. אם אחד מהשלבים האלה נעדר, או שנפל באחד ההליכים הללו פגם היורד לשורש ההליך, ההצעה אינה מתגבשת לכדי דבר חקיקה ובימ"ש מוסמך - אם בתקיפה ישירה ואם בתקיפה עקיפה - להכריז על בטלות "החוק". פרסומו של החוק ברשומות אין בו כדי לרפא את הפגם.
ד. פגם היורד לשורש דיוני הוועדה, עשוי להביא לבטלות הליך החקיקה כולו. אולם בענייננו אין לומר כי נפל פגם כזה בשל אי שמיעתם של העותרים. להבדיל מרשויות מבצעות, החייבות לפעול בסבירות במסגרת סמכויותיהן, ועל כן נתפסות בדרך כלל בחובת השמיעה, אין מוטלת על הכנסת חובת שמיעה אינדיבידואלית של גורמים המעוניינים בהליך החקיקה.
ה. סעיף 106 לתקנון הכנסת קובע כי הוועדה רשאית להזמין לדיוניה אדם מעוניין, ולדעת ב"כ העותרות, רשות זו הפכה חובה בנסיבות העניין שלפנינו. אין לקבל גישה זו. הרשות לפי סעיף 106 עניינה הענקת סמכות לוועדה לעשות שימוש בשיקול דעתה או עניינה הטלת חובה על הוועדה לעשות שימוש בשיקול דעתה. אך מכאן ועד להטלת חובה שאי קיומה פוגם במהלך החקיקה - הדרך רחוקה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין. ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עוה"ד גולדנברג ונ. כהן לעותרים. 14.5.91).

ע.פ. 3692/90 - יאסר סאבח נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים - הירואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בשלוש עבירות של סחר בהירואין, כאשר מדובר בכמות כוללת של כ- 9 גרם הירואין. הוא הועמד לדין יחד עם חברתו לחיים. המדינה והסניגוריה הגיעו לידי עיסקת טיעון שלפיה יוטל על המערער מאסר שבין 18 ל-38 חודש ועל הנאשמת מאסר עד 14 חודש. כן הוסכם שהמדינה תתבע הטלת קנס והסניגור יוכל לטעון נגד הטלתו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר שמתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל וכן גזר לו קנס של 15,000 ש"ח או שלוש מאות ימי מאסר תמורתם. הנאשמת נדונה לשלוש שנים מאסר שמתוכן שנה אחת לריצוי בפועל. לטענת הסניגור עונשו של המערער מופרז לחומרה ; לוקה בחוסר אחידות, שהרי על הנאשמת הטיל ביהמ"ש עונש קל בהרבה ; ביהמ"ש לא הביא בחשבון את העובדה כי המערער ישב במעצר בשל עבירה אחרת שמונה חודשים וזוכה בדינו ללא שפוצה פיצוי כלשהו. אשר לקנס, נטען כי הוא מופרז בהתחשב בכך שעל המערער לרצות תקופת מאסר ארוכה וכי בעבר ביהמ"ש ביטל הטלתו של קנס בנסיבות דומות. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. מרובר בשלוש עיסקאות בסם ומי שעוסק בסחר הירואין צריך להיות ער לכך כי ייגזרו לו שנות מאסר רבות. הרעה החולה של הפצת הירואין מחייבת הטלת עונשים מרתיעים, ולאור אמת מידה זו אין אלא להסיק שביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את הנסיבות המקילות שעליהן עמד הסניגור. עניין המעצר בשל עבירה אחרת המסתיימת בשחרורו של העציר ללא משפט או בזיכויו, יכול לשמש, בנסיבות מתאימות, עילה לשיקול לקולא. אולם, הכל מותנה בנסיבותיו של כל עניין ועניין. כאן מדובר במעצר שאירע שנתיים וחצי לפני ביצוע העבירות נשוא ערעור זה ועל כן הקשר רחוק ואין עילה להקלה נוספת בשלב הערעור.
ג. אשר לעניין חוסר האחידות בעונשים שבין המערער והנאשמת, הרי עניין זה היה חלק מפורש של עיסקת הטיעון. ביהמ"ש לא היה קשור לעיסקת הטיעון, אך אם ראה לאבחן בין העונשים שהוטלו על כל אחד מן השנים, כפי שגם היה מוצדק לאור העובדה שהנאשמת היתה אז מטפלת בתינוק בן שלושה חודשים, אין המערער יכול להלין על כך. אשר לקנס
הקנס שולם כבר ואין במקרה דנן נתונים הכורכים את הקנס באורך תקופת המאסר או במצב שיווצר אחריה, ועל כן אין להתערב גם במרכיב זה של העונש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ראובן בר חיים למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 5.5.91).

בג"צ 1361+1378/91 - מועין מחמד מסלם ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל ואח'

*גירוש העותרים מן הארץ(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. המשיב החליט לגרש את ארבעת העותרים. שלשה מהם שוחררו בעיסקת ג'בריל. הרקע להחלטה, פעילותם החבלנית של כל הארבעה שהם מבכירי פעילי הפת"ח באיזור ומעורבים בפעולות עויינות רבות. הארבעה הם תושבי חבל עזה וחסרי אזרחות, שכן גם מצרים וגם ישראל, לא החילו את ריבונותן על חבל ארץ זה, ולא העניקו לתושביו את אזרחותן. העותרים השיגו בפני הוועדה המייעצת על צווי הגירוש והוועדה דנה דיון מקיף ויסודי בנושא. הוגש לוועדה מידע בעל רגישות, המחייב סודיות ולא כל המידע שהונח לפני הוועדה נמסר לידיעת העותרים. הוועדה לא נענתה לבקשת העותרים להזמין את המשיב לעדות. עתירת העותרים נדחתה.
ב. החלטת הוועדה שלא להזמין את המשיב לעדות עולה בקנה אחד עם פסיקת ביהמ"ש העליון. כאשר מצד העורר עולה טענה מפורטת ומנומקת, בתום לב לכאורה, לפיה עד פלוני עשוי לספק לוועדה מידע רלוואנטי, נכון תעשה הוועדה אם תחליט לשמעו. אולם חקירתו של המשיב לא היה בה כדי לתרום למידע הרלוואנטי, המונח ממילא כולו לפני הוועדה. לא היה בה כדי לשפוך אור על השאלה הניצבת לפני הוועדה, שכן עליה להגיע למסקנתה באופן עצמאי, על פי אותו חומר, ובלי שתהיה מושפעת מעדותו של המשיב.
ג. הוועדה קיימה את דיוניה בבית הכלא המרכזי של האיזור ודיוניה לא היו פתוחים. בקשת באי כח העותרים "לפתוח את הדלתות למשפחות", נדחתה ע"י הוועדה, מן הטעם ש"צויין במפורש בכתב המינוי... שדיוני הוועדה יתנהלו בדלתיים סגורות... אין לנו כל שיקול דעת שלא לפעול בהתאם לאמור בכתב המינוי...". גם בנושא זה אין להתערב. הסמכות לקבוע כי הדיון בפני הוועדה יתקיים בדלתיים סגורות מסורה למשיב. אכן, גם את סמכותו זו על המשיב להפעיל תוך שיקול דעת, וכאשר מצויים שיקולי בטחון כבדי משקל, כפי שהסביר המשיב, אין לומר כי על אלה להידחות מפני הצורך שבמראית פני הצדק, המחייב את פתיחת הדלתות לציבור, כשלא נגרע מאומה מהזכויות המהותיות של מי שפנה לוועדה.
ד. העותרים ביקשו בתחילת הדיון כי בג"צ יעיין במסמך ההבנות משנת 1985 שבין מדינת ישראל וארגון הצלב האדום הבינלאומי בדבר חילופי שבויים (הידוע כ"עסקת ג'בריל"), שלפיו שוחררו שלשה מן העותרים. בקשה זו נדחתה. אין בידי שלשת העותרים האמורים להסתמך על מסמך, המהווה מעין הסכם פוליטי-בינלאומי, שהם לא היו צד לו, ואשר אינו חלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי. משאין באמור במסמך אשר כזה להקנות לעותרים זכות כלשהי, אין גם בידם לבקש בערכאות השיפוטיות בארץ לממש זכות הנסמכת, לדעתם, על האמור במסמך.
ה. המסגרת הדיונית שעל פיה על בג"צ להחליט בעתירות, אינה אם ראוי לגרש את העותרים, ואין בג"צ קובע את הצורך או ההצדקה שבגירוש. אין בג"צ משמש ערכאת ערעור לא על החלטת המשיב ולא על החלטת הוועדה המייעצת. תחום הדיון לפני בג"צ מצומצם לשאלת הסמכות המשפטית להורות על הגירוש ואם סמכות זו, במידה שהיא קיימת, הופעלה כיאות, דהיינו אם נתגלו שימוש לרעה בסמכות, חריגה מסמכות, היעדר תום לב וכיוצא באלה ליקויים שיש בהם כדי לפסול את פעולת הרשות.

ו. באשר לשאלת סמכותו של המשיב לגרש מן האיזור, הרחיבו העותרים את טיעוניהם על פרשנותו של סעיף 49 לאמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, וכן על כפיפותה של המדינה למכלול האמנות הבינלאומיות, אף שאינן חלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי וגם לא אומצו בדרך של חקיקה ולא הפכו לחלק מהותי מן המשפט הישראלי המוניציפלי. דא עקא, סוגיות אלה כבר נדונו והוכרעו לא אחת, ואין כל טענה אשר יש בה כדי להצדיק שינוייה של ההלכה וקבלת הגישה כי יש בידי העותרים לבסס את עתירתם בדבר אי חוקיות צווי הגירוש, גם על יסוד אמנות בעלות אופי קונסטיטוטיבי, שלא נקלטו אל תוך המשפט הפנימי הישראלי. כן יש לדחות את הטענה כי תקנות ההגנה, ככל שהן מתירות גירוש, בוטלו ע"י הממשל הצבאי המצרי שהיה באיזור משנת 1948 ועד לכניסת צה"ל אליו.
ז. האפשרות שקיימת להעמיד אחד העותרים לדין בשל חלק מן העבירות שעבר, אינה מונעת את גירושו, כאשר מתברר כי הכליאה איננה אמצעי יעיל להשיג את המטרה הבטחונית שהיא יעדו של המשיב בהחליטו על הגירוש. גם הטענה כי גירושם של שלשה מן העותרים ששוחררו בעיסקת ג'בריל לא בא אלא כדי להענישם על פשעי העבר אין לה יסוד. כפי שציין המשיב הרי הטעם העיקרי בהחלטה לגרש את העותרים נבע מן העובדה כי הם פועלים כיום לקידום מטרות של הפת"ח. מאידך, לא רק שלא היה פסול אלא אף חיוני היה כי המשיב לא יתעלם מעברם של שלשת העותרים בבואו לשקול את מידת מסוכנותם ואת האמצעי שיש לנקוט בו כלפיהם.
ח. אשר ליעד הגירוש, טוענים העותרים כי היותם פליטים מחוסרי אזרחות מחייבת התייחסות ספציפית מיוחדת כלפיהם, ויש בה כדי למנוע את גירושם, וכי המשיב מחוייב להודיע להיכן בכוונתו לגרשם, כיצד יבטיח כי מדינה ריבונית זו או אחרת תקבלם לשטחה, וכיצד הוא יבטיח את קיומם הפיזי והכלכלי בתקופת הגלות שגזר עליהם. אשר לכך הודיע ב"כ המשיב כי היעד לגירוש ייקבע בהתחשב בנסיבות שישררו ערב הגירוש, והכל תוך מגמה ברורה להבטיח כי לעותרים לא יאונה כל רע במהלך ביצוע הגירוש, וכי צה"ל יעשה כל מאמץ לשם כך.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד צמל וברייר לעותרים, עו"ד בלס למשיבים. 12.5.91).

בש"פ 2165/91 - משה יהודה נגד מדינת ישראל

*תנאי שחרור בערובה

(ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).

לעורר ולאחר יוחסו עבירות שנעשו ביחס לשני עוברי אורח ערביים. השניים הזדהו בפני המתלוננים כאנשי משטרה ודרשו את תעודות הזיהוי שלהם. אלה נתנו להם את תעודות הזהות ומתוך אחת מהן נטל האחר 20 ש"ח שהיו בה. האחר אף דרש מהשניים לבוא עמו לסימטה ומשסירבו היכה בפניו את אחד המתלוננים. בסופו של דבר הצליחו המתלוננים לברוח. ביהמ"ש הורה לשחרר את שני הנאשמים, וציווה, בין יתר תנאי השחרור בערובה, על מעצר בית של השניים. הנאשם האחר לא ערר על מעצרו ואילו העורר טוען שלא היה מקום להחליט על מעצר בית. עררו נדחה.
העורר היה שותף לכל המעשים שנעשו ע"י האחר. מסתבר גם שמעשי התנכלות במתלוננים, עוברי אורח תמימים, נעשו על רקע מעשים נפשעים שאירעו קודם לכן ע"י ערבי כנגד יהודים בירושלים. תופעה זו של מעשי נקמה ותגובה, ההולכים ומתרבים, אין להתירם. במעשיו ובתגובתו הראה העורר שהוא מהווה סיכון, כשהוא מהלך חופשי, ואם ראה ביהמ"ש שלא לעצרו אלא להורות על מעצר בית, בוודאי שאין להתערב בכך.