בש"פ 5313/90 - שמעון לויתן פרג'ון נגד מדינת ישראל
*בקשת רשות לערעור נוסף על מעצר עד תום ההליכים(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. העורר נעצר עד תום ההליכים ע"י בימ"ש השלום, ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והוא מבקש לערור ערר נוסף. בקשתו נדחתה. בבקשה לערר שני אין די להצביע על טעות, אם נפלה כזו, בהחלטה של ערכאה קודמת, אלא יש להראות כי מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או חידוש מעבר לעניינם של הצדדים המתדיינים. דבר זה לא נעשה כאן ודי בכך לדחיית הבקשה.
ב. ברם, גם לגופו של דבר אין בנימוקים שהועלו כדי להביא לשינוי החלטת הערכאות דלמטה. אחת הטענות היא טענת הפלייה בכך שאדם אחר שמואשם יחד עם המבקש באותו כתב אישום שוחרר בערובה. ביהמ"ש המחוזי נימק בצורה מפורטת את ההבדלים הרלוונטיים בין השניים, אשר הצדיקו, לדעתו, יחס שונה למבקש. די להצביע על כך שיש לו עבר פלילי עשיר בעבירות של החזקה, שימוש וסחר בסמים ואילו הנאשם האחר, שהוא אמנם בעל עבר פלילי לא מבוטל, אין לו עבירות סמים. כמו כן נגד המבקש תלוי מאסר על תנאי בר הפעלה, הוא עבר את העבירות המיוחסות לו בהיותו אסיר ברשיון ויש לו גם הרשעה של בריחה ממשמר חוקי.
ג. טענה אחרת בפי המבקש כי היה נתון במעצר בלתי חוקי במשך 4 ימים כתוצאה מדחיית הדיון בעניינו תוך הארכת המעצר בהיעדרו, על פי החלטה שניתנה ביום 30.8.90. אין שחר לטענה זו. מספר ימים קודם לכן, ביקש הסניגור בנוכחות המבקש לדחות את הדיון בבקשת המעצר, ומשהתנתה זאת המדינה בכך שישאר בינתיים במעצר, הודיע המבקש שהוא מסכים ועל כן ניתנה החלטה באותו יום שהוא ייעצר "עד להחלטה אחרת". אך אפילו בהנחה כי בעבר ישב המבקש במעצר על פי החלטה שניתנה בהיעדרו וכי מעצר זה היה לכן בלתי חוקי, הרי משניתנה מאוחר יותר החלטת המעצר שעליה מתבקש ערעור שני זה, ואם ניתנה כדין, הרי מאז ואילך בוודאי אין מקום לטענה שהמבקש נתון במעצר בלתי חוקי.
(בפני: השופטת נתניהו. המבקש לעצמו, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 17.12.90).
ע.א. 270/86 - מטח רגובי ואח' נגד תנובה... בע"מ
*ביטול הסכם *גילוי מסמכים. *הודעה במועד סביר על הביטול(מחוזי חיפה - ת.א. 1053/73 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה החליטה לקראת סוף שנות ה-60, לרכוש ציוד מחשבים מודרני ומשוכלל. נערך מכרז שבו זכתה חברת י.ב.מ. ומאחר שכח האדם שעמד לרשות המשיבה, לתחזוקה, לא היה די מקצועי, פנתה המשיבה למערער הראשון, מומחה בנושא, והציעה לו, בין היתר, להקים חברה משותפת למתן שירותי מחשב שעיקר עבודתה יהא עבור המשיבה. המערער הציע לצרף ליזמה את שותפיו בבעלות במערערת החמישית, חברת קומסיס מערכות ותכנות מחשבים בע"מ, הם המערערים 4-2. בסעיף 14(א) להסכם, שנערך ביום 24.5.74, נאמר כי "תנובה מתחייבת להעביר לחברה (החברה החדשה שתקום) את כל עבודות התכנון, התכנות והמחשב הדרושות לה וזאת כל עוד שהמומחים (המערערים 4-1) מועסקים ע"י החברה והעבודות מבוצעות לשביעות רצונה של תנובה ותוך שמירת זכות העדיפות שיש לה בביצוע עבודות...". החברה החדשה לא נרשמה בפועל אך הצדדים עלו כאילו היא נרשמה והתייחסו אליה כאל ישות משפטית קיימת.
ב. המשיבה לא היתה שביעת רצון מתפקודם של המערערים 4-2. סמנכ"ל המשיבה נפגש עם המערער הראשון, שכלפיו היתה לו הערכה מלאה, והציע לו להיפרד מיתר המערערים על מנת להקים עסק משותף עם המשיבה. המערער סרב ואז, ביום 27.10.72, הודיעה המשיבה למערער כי הקשר החוזי בין הצדדים ינותק החל ביום 1.11.72, משמע שההסכם
בוטל. המערערים טענו שביטול ההסכם בידי המשיבה אינו מתיישב עם הוראות ההסכם, וכן ביטולו מהווה מעשה של הפרה המזכה אותם בתשלום פיצויים. מנגד טענה המשיבה, בין היתר, שהיתה זכאית לבטל את ההסכם באשר המערערים לא ביצעו את העבודה באופן משביע רצון. בית המשפט המחוזי קבע כי עבודתם של המערערים איכזבה ולא מילאה את הציפיות שהמשיבה היתה רשאית לתלות בהם. על יסוד כך קבע בית המשפט כי המשיבה היתה רשאית לפעול על פי הוראות סעיף 14 (א) להסכם ולהפסיק לספק עבודה למערערים כך שאין יסוד לטענה כי המשיבה הפרה את ההסכם. יחד עם זאת קבע ביהמ"ש כי הודעת הביטול של ההסכם היתה קצרת מועד, והיה על המשיבה לתת אותה 60 ימים מראש. תמורת ההודעה המוקדמת שנמנעה חייב בית המשפט את המשיבה לשלם פיצויים מסויימים למערערים. המערערים מערערים על כך שלא נפסקו להם פיצויים בגין הפרת ההסכם, ואילו המשיבה מערערת על כך שחוייבה בסכומים מסויימים בגין אי מתן הודעה מוקדמת. הערעורים נדחו.
ג. המערערים טוענים כי ביהמ"ש טעה בהסתמכו על שני מוצגים בהם מועלות טענות כנגד אופן תיפקודם של המערערים, וביהמ"ש התיר את קבילותם של המוצגים בכפוף לעדותם של מי שערכו את המוצגים. אלה לא העידו ומאחר שכך טוענים המערערים כי ביהמ"ש לא יכול היה להסתמך על מסמכים אלה. עוד טוענים המערערים כי בתצהיר גילוי המסמכים שהוגש על ידי המשיבה הופיע מכתב הנושא תאריך 24.10.72, במסגרת העיון במסמכים לא ניתן המכתב לעיונם וביהמ"ש צווה על המשיבה להציג את המכתב לאחר שנדחתה טענתה כי הכוונה היתה למכתב הנושא תאריך 24.8.72 ואותו מכתב הוגש. משלא קויים צו העיון עתרו המערערים למחיקת כתב הגנתה של המשיבה, ואז החליט ביהמ"ש לקבל את המכתב מתאריך 24.8.72 כמכתב שצויין בתצהיר הגילוי. המערערים טוענים כי המשיבה לא נענתה לצו גילוי המסמכים וצריך למחוק את כתב הגנתה. טענות אלה יש לדחות.
ד. הכלל הרחב הוא ש"קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה היא פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים". יתכן שבכל הנוגע לקביעה עובדתית בדבר רמת הביצוע של העבודה מטעם המערערים, אין ליישם, באופן דווקני, את הכלל התוחם את קווי הגבול בין ערכאת הערעור לבין הערכאה הראשונה. הטעם לכך הוא כי בדרך שקילת הראיות ניתן למצוא שני גורמים שיש בהם כדי לחתור תחת ההגיון העומד ביסוד הכלל האמור. הגורם הראשון הוא שפסק דינו של ביהמ"ש ניתן כ-3 שנים לאחר שהוגשו סיכומי טענות בעלי הדין וכ-6 שנים לאחר שנסתיימה הבאת הראיות במשפט. לגבי מצב כזה כבר נאמר ע"י ביהמ"ש העליון כי נפגם מעמדו המכריע של ביהמ"ש קמא, ואין עוד הצדקה ליישומו הדווקני של הכלל הנובע בעיקרו מן העובדה כי ערכאת הערעור לא ראתה את העדים ולא יכלה להתרשם מהם במישרין. הגורם השני והעיקרי הוא כי בקביעת ממצאיה הסתמכה הערכאה הראשונה על שני המוצגים שעורכיהם לא העידו ועל כן לא יכלו המוצגים להוות חלק מן התשתית הראייתית. למרות זאת אין להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש דלמטה. עיון בחומר הראיות הקביל מעלה כי ביהמ"ש צדק בהעדיפו את הגירסה העובדתית של המשיבה על זאת של המערערים.
ה. אשר לטענת המערערים כי צריך היה למחוק את כתב ההגנה של המשיבה בגין אי גילוי מסמך מסויים - ביהמ"ש נרתע בדרך כלל מלהגיב בחומרה על חוסר ציות, ולא ישתמש בכוחותיו למחיקת כתב ההגנה אלא אם שוכנע כי מי שנדרש לגלות את המסמכים מסרב בזדון לעשות את המוטל עליו. משהסכים ביהמ"ש לקבל את המכתב מיום .24.8.72 במקום המכתב שצויין כנושא תאריך 24.10.72, ומשלא הוצגה ראייה כי המכתב מיום
24.10.72, שלא הוכח קיומו, לא נחשף בזדון או במתכוון, אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה.
ו. אשר לביטול ההסכם ע"י המשיבה - פועלו של ההסכם הוא בשני מסלולים : בייזום הקמתה של חברה משותפת למערערים ולמשיבה ; במסירת עבודה של המשיבה לחברה. הוראות סעיף 14(א) להסכם המקנות למשיבה "דרך נסיגה" אם העבודות לא יבוצעו לשביעות רצונה נוגעות לכאורה למסלול מסירת העבודות. מאחר שנמצא שרמת ביצוע העבודה ע"י המערערים לא היתה משביעה רצון היתה המשיבה רשאית להימנע ממסירת עבודות למערערים. שאלה אחרת היא אם גם חיוביה של המשיבה במסגרת מסלול ייזום החברה, הותנו בקיומו של התנאי האמור, או שמא לחיוביה של המשיבה במסלול ייזום החברה יש קיום עצמאי ובלתי מותנה. בעניין זה, פרשנות ראוייה של הוראות ההסכם, מעלה שהתנאי חולש גם על מסלול ייזום החברה. חוזה הוא פעולה משפטית דו צדדית ועל כן יש להתחשב באותה מטרה או באותה תכלית, שסביר להניח שהצדדים, כאנשים סבירים, היו נוקטים בנסיבות העניין. אין להניח שהצדדים, כאנשים סבירים, היו מעוניינים בהקמת החברה החדשה, תוך השקעה כספית ניכרת מצד המשיבה, כאשר החברה אינה אמורה לספק שירותי מחשב למשיבה, או כאשר השירותים שהיא נותנת אינם ברמה שמשביעה את רצון המשיבה כאמור בסעיף 14 להסכם.
ז. אשר לערעור הנגדי - המשיבה הודיעה למערערים ביום 27.10.72 כי הקשר החוזי ינותק ביום 1.11.72. הכלל הרחב הוא שהסכם מסחרי שלא נקבע מועד לסיומו ניתן לביטול תוך זמן סביר, והשאלה מהו הזמן הסביר למתן הודעת הביטול היא שאלה שבעובדה, שתלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בקביעת המועד הסביר לביטול יש להתחשב בכך שהצדדים, בענייננו, צפו שיתוף פעולה ממושך ביניהם וכתוצאה מכך הסיטו המערערים את מרכז הכובד של פעילותם לעבר המשיבה וצמצמו את מתן שירותיהם ללקוחותיהם הקודמים. מאידך, המערערים לא ניתקו לחלוטין את קשריהם עם לקוחות אחרים. לפיכך, הזמן שנדרש למערערים לשם התארגנות מחדש לא היה ממושך במיוחד, אך מאידך הזמן שניתן אינו מספיק. בנסיבות אלה קביעת ביהמ"ש בדבר הצורך בתקופה של 60 ימים למן הודעת הביטול היתה סבירה ואין להתערב בה.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד ס. ליפשיץ למערערים, עו"ד ש. פרידמן למשיבה. 31.12.90).
ע.א. 554/87 - דוד מזור ואח' נגד עו"ד שמואל אריאלי
*תביעת נזיקין נגד עו"ד בגין רשלנות בעריכת חוזה(מחוזי ת"א - 2029/83 - הערעור נדחה בעיקרו ולא מטעמו של ביהמ"ש דלמטה).
א. באוקטובר 1979 התקשר המערער בהסכם עם אחד שוורץ לרכישת מקרקעין משוורץ. ההסכם לא יצא לפועל והוגשו תביעות לביהמ"ש. המערער נעזר בפרשה זו בשירותיו של המשיב שייצג אותו גם בביהמ"ש. במהלך הדיון הושגה פשרה. התביעות נמחקו בהסכמה ושוורץ התחייב להשיב למערער 60,000 דולר שקיבל ממנו בקשר לעיסקה. סכום זה היה מופקד בידיו הנאמנות של עו"ד מוריץ עבור נושיו של שוורץ. המערער פנה אל חברה קבלנית בשם שמעון יאיר בע"מ (להלן "יאיר") בהצעה שיאיר תרכוש את המקרקעין של שוורץ, וכי תעביר למערער שתיים מהדירות שתקים על המקרקעין בתמורה לסכום של 60.000 הדולר של המערער שהיו מופקדים בידי עו"ד מוריץ ועוד סכום של 10.000 שקלים. ביום 30.11.80 נחתם על כך הסכם (להלן ההסכם). המשיב ייצג את המערער והוא שערך את ההסכם, שלפיו המערער ממחה ליאיר את זכותו לקבלת הסכום של 60.000 דולר המופקד אצל עו"ד מוריץ ומתחייב להוסיף עליו סכום של 10.000 שקלים ; יאיר מתחייב להשתמש בסכומים הנ"ל לרכישת המגרש מאת שוורץ ; בתמורה תרכוש חברה בע"מ בבעלות המערער מיאיר שתי דירות בנות 4 חדרים מאלה שיובנו על המגרש ; במעמד
חתימת הסכם המכר בין יאיר לשוורץ ייחתמו הסכמי מכר ומפרטים לרכישת שתי הדירות ; יאיר מתחייבת לרשום לאלתר הערת אזהרה לטובת רוכשי שתי הדירות ולתת להם תעודת ביטוח של "קידום" בע"מ מיד לאחר קבלת היתר הבניה.
ב. גם מעיסקה זו לא יצא דבר. יאיר הסתבכה בחובות כשכספי המערער בידיה, את הדירות לא בנתה ומנהלה עזב את הארץ. פוליסת ביטוח של "קידום" לא הוצאה ואת הערות האזהרה קיבל המערער כעבור זמן רב, ורק לאחר שפנה לעזרתו של בא כוחו הנוכחי. אותה עת כבר לא ייצג המשיב את המערער אלא את חברת יאיר, לאחר שהבטיח לעצמו כתנאי מפורש בהסכם כי "כל הטפול המשפטי ברכישת המגרש על ידי יאיר ובמכירת הדירות שיאיר יבנה עליו יעשו במשרד עו"ד שמואל אריאלי". המערער הגיש תביעה נגד המשיב בעילה של רשלנות בייצוג האינטרסים שלו בעריכת ההסכם. עיקר טענתו היא כי המשיב לא דאג לכל בטוחה לכספו אשר שילם במזומנים ומראש. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וכמה נימוקים היו ביסוד החלטתו: ההסכם "לא נעשה ברשלנות אלא היווה עיסקה מסחרית מחושבת... עוה"ד לעולם אינו אחראי ללקוח אם העיסקה טובה או רעה..." ; "העסקה במקרה דנן מסובכת וההתקשרות באה להציל נכס... התובע כבר השקיע את כספו ביד בעל המגרש וסיכוייו לראות את אותו כסף היו יפים רק במידה שהעיסקה אכן תצא לפועל..." ; ההסכם לא היה הסכם מכר דירה במובן חוק המכר, המערער לא שילם סכום העולה על %15 מהמחיר והמשיב לא התרשל בכך שלא דאג לבטחונות. הערעור נדחה פרט לענין פסיקת ההוצאות, אך לא מנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. עו"ד חייב להשתמש במיומנות מקצועית סבירה כדי לשמור על זכויות לקוחו, ועליו להכין חוזה אשר יבטיח את זכויות הצדדים על הצד המועיל ביותר. הטענה שהחוזה משקף את העיסקה שהלקוח רוצה בה אינה טענה. לא על כשלון העיסקה נתבע המשיב, אלא על רשלנותו בכך שלא הבטיח את כספו של המערער אם תכשל. גם הנימוק כאילו לא ניתן היה להציל את כספו של המערער אלא בדרך שבה נעשתה העיסקה בהסכם האמור לא היה לו על מה שיסמוך. אין גם לראות מדוע חוק המכר אינו חל על הסכם. היתה המחאה של יותר מ - %15 ממחיר הדירה, שכן כל הכספים שהיו בידי עו"ד מוריץ הועברו ליאיר, ולפיכך נתמלא התנאי שבחוק לצורך מתן ערבות. מכל מקום, בנסיבות המקרה היתה זו רשלנות לא לדרוש ערבויות, אפילו לא חלה חובה סטטוטורית לתתן. טעה על כן השופט שדחה את תביעת המערער מהיעדר רשלנות מצד המשיב. רשלנות היתה גם היתה. אך על אף כל זאת יש לדחות את הערעור, כאשר הטעם לדחייה הוא כי אין קשר סיבתי בין רשלנותו של המשיב ובין הנזק שנגרם למערער.
ד. בסופו של דבר רכשה יאיר את הקרקע, אמנם רק ב-10.11.81. גם הערות אזהרה נרשמו לטובת המשיב, אמנם רק בינואר 1982, נחתמו גם חוזים למכירת שתי הדירות, אמנם רק במאי 1982, והערות אזהרה לטובת המשיב הוחלפו בהערות אזהרה לטובת החברה שבשליטתו. לא נטען ולא הוכח שהעיכוב הרב בקיום התחייבויות אלה גרם או תרם באיזו צורה שהיא לנזקי המערער. מה שהובטח ולא ניתן למערער הוא ביטוח של "קידום". הסיבה לכך שנוייה במחלוקת, אך דווקא כאן אין למצוא רשלנות מצד המשיב שדאג לכלול הוראה בהסכם למתן ערבות. גם הנזק שנגרם ע"י אי מתן הערבות של "קידום" הוא זניח, שכן הביטוח ניתן רק לערכים הנומינליים של כספי רוכשי הדירות, ובתנאי האינפלציה החריפה ששררה אז היה הסכום הנומינלי מאבד למעשה את ערכו.
ה. המשיב יכול היה לחסוך מעצמו הסתבכות ואי נעימות רבה אלמלא פעל בקטע אחד בשם המערער, בקטע אחר בשם יאיר ושוב בקטע מסויים בשם שניהם, באותו נושא. במיוחד צורם הדבר באותו שלב שבין חתימת ההסכם וחתימת חוזי המכר של שתי הדירות
שבו ייצג את ענייניה של יאיר וחשף עצמו להאשמות קשות מצד המערער וב"כ הנוכחי. המקרה ממחיש את חשיבות ההוראה שבסעיף 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) הקובעת כי לא ייצג עו"ד לקוח אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו בשל סיבות שונות, ובכללן חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר, וכן לא ייצג עו"ד צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו עניין. אמנם הוראה זו הוספה לכללי האתיקה רק ב-1986, אבל היא אינה מחדשת דבר, שכן הנורמה שהיא מבטאה היא הנורמה האוסרת פעולה מתוך מצב של ניגוד אינטרסים.
ו. בעניין אחר נתקבל ערעורו של המערער. הלה קובל על החלטת ביהמ"ש המחוזי שניתנה לאחר מתן פסה"ד, ואשר בה נענה ביהמ"ש לבקשת המשיב לתקן טעות בפסה"ד ושינה את החיוב של שכ"ט עו"ד מ-3,000 ש"ח לסכום של 30,000 ש"ח. נימוקו של המשיב בבקשתו לתיקון היה כי הסכום המגיע לו לפי התעריף המינימלי, %10 מסכום התביעה, מתקרב ל-30,000 ש"ח. משמע שביהמ"ש טעה והשמיט אפס אחד מהסכום. נימוק זה לא נתקבל ע"י ביהמ"ש, שאמר בהחלטתו כי שכר הטרחה המינימלי איננו בגדר %10 מהתביעה, וכי התעריף המינימלי כלל לא עמד לנגד עיניו. שיקולו של ביהמ"ש בתיקון היה כי עמד לפסוק פיצויים לדוגמא בשל מידת הפגיעה שבטיעון ובסכום הגבוה שנתבע. משני נימוקים יש לקבל את הערעור בנקודה זו. הנימוק שביהמ"ש התכוון לפסוק הוצאות לדוגמא, אינה טעות במובן סעיף 81 לחוק בתי המשפט. ביהמ"ש לא היה מוסמך לכן לתקן את פסה"ד והדרך הנכונה למשיב היתה לערער על פסה"ד או להגיש ערעור נגדי וכזאת לא עשה. לגופו של עניין לא היה מקום לפסוק הוצאות לדוגמא, נוכח המסקנה כי למערער אכן היתה טענת רשלנות מוצדקת נגד המשיב, אלא שלא הוכח כי רשלנות זו היא שהיתה הגורם לנזקיו הגדולים. לפיכך כעניין זה יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד נתן רסקין למערערים, המשיב לעצמו. 11.12.90).
ע.א. 252/88 - עומר חסאן אבו לטיפה נגד סגן עמית ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א 1075/85 - ערעור וערעור נגדי הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל).
א. המערער, יליד 1953, נפגע בתאונת דרכים ביום 30.4.84 והמשיבים חייבים לפצותו. מומחה רפואי בשטח הנוירולוגי, קבע למערער נכות צמיתה של %30 בגין פגיעה בראש. קודם לתאונה עבד המערער כמורה למתמטיקה בבתי ספר תיכוניים שונים בבית לחם והסביבה, והיה נותן גם שיעורים פרטיים. לאחר התאונה נבצר מהמערער להמשיך ולהורות בבית ספר תיכון ועבר ללמד בבית ספר עממי. גובה השתכרותו החודשית לא קטן בשל כך, ואולם בית המשפט קבע כי המערער לא יוכל לתת עוד שיעורים פרטיים וקבע לו הפסד כושר השתכרות בגין כך בשעור של 225 ש"ח לחודש. את ההפסד חישב בית המשפט לתקופה של שלושים שנים, והגיע לסכום של כ - 53.000 ש"ח, ולאחר ניכוי מס בשיעור של %25 נקבע הנזק בסעיף זה ב-40.000 ש"ח. עוד קבע בית המשפט שנכותו הגבוהה של המערער תגרום לירידה נוספת בכושר השתכרותו ובגין כך פסק למערער פיצוי גלובלי בסך 10.000 ש"ח. בית המשפט לא פסק למערער פיצוי כלשהו בגין הפסד השתכרות בעבר. הערעור הנגדי של המשיבים נדחה וערעור של המערער נתקבל במספר נקודות.
ב. אין ממש בטענות המשיבים נגד קביעת הפסד שנגרם למערער בשל אובדן הכנסה ממתן שיעורים פרטיים. מאידך, יש ממש בטענת המערער נגד ניכוי מס הכנסה בשעור של %25. הניכוי של %25 הוא השיעור המקסימלי המותר בניכוי על פי סעיף 4(א)(1) לחוק
הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובנסיבות המקרה שיעור המס הראוי הוא כ-%20 בלבד. גם לא היתה הצדקה שלא לפצות את המערער בגין אובדן הכנסה בעבר עקב אי מתן שעורים פרטיים מאז התאונה ועד למועד פסק הדין. חלפו מאז 46 חודשים ויש לפצות את המערער גם עבור אובדן זה כשהסכום המצטבר הוא למעלה מ-8.000 ש"ח.
ג. גם הסכום הגלובלי של 10.000 ש"ח שנפסק כהפסד כושר השתכרות נוסף בעתיד הינו נמוך, לאור שיעור וטיב נכותו של המערער עקב התאונה. נותרו למערער 34 שנות עבודה צפויות והפגיעה בכשרו משמעותית. אם ייפלט ממקום עבודתו עלול הוא להתקל בקשיים במציאת מקום עבודה חדש, והוא אף צפוי לפגיעה מתמשכת ביכולתו לעבוד כמורה, פגיעה העלולה לתת אותותיה בירידה בהכנסותיו. בדרך אמדן יש לפסוק למערער בפריט זה סכום של 40.000 ש"ח.
ד. בעקבות פגיעתו נאלץ המערער לעבור ניתוח ראש והניתוח נעשה בארצות הברית. ביהמ"ש קבע כי אין לפצות את המערער בגין הוצאות אלה באשר את הניתוח ניתן היה לבצע בארץ. ברם, ביהמ"ש לא פסק מאומה עבור הוצאות שהניתוח היה עולה בארץ, ובקשר לכך יש לפסוק לו הוצאות בשעור של 4,000 ש"ח.
ה. באשר לנזק לא ממוני - קביעת פיצויים לפי סעיף 4(א)ו-(ב) לחוק הפיצויים היא בדרך של חישוב המבוסס על נתונים עובדתיים, כפי שעולה מסעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים ומתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בענייננו, כל הנתונים הדרושים לחישוב שיעור הפיצויים ידועים ועל פי אלה סכום הפיצויים המגיע למערער גבוה מזה שנפסק לו. בפריט זה הועלה על כן הפיצוי בכ-1,000 ש"ח. יש להוסיף כי לא היה מקום לנכות %5 מהסכום שנפסק מחמת גילו של המערער כפי שעשה ביהמ"ש. ע"פ תקנה 3 לתקנות אם "ארעה תאונה למי שמלאו לו ביום התאונה 30 שנה, יוקטן סכום הפיצויים ...". ע"פ תקנה זו יש להתחשב בגילו של התובע ביום התאונה ולא ביום פסק הדין, וביום התאונה אמנם היה המערער מעל מגיל 30 אך לכאורה טרם הגיע לגיל 31 שנים. בנסיבות אלה לא היה מקום להפחתה האמורה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. זילכר למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבים. 18.12.90).
ע.א. 396/89 - מוחמד פארס אלמוחתסב נגד הקדש משה בן ראובן ויטנברג
*תביעה להגדלת דמי שכירות שנשלחה ע"י אחד הבעלים לשותפו המחזיק במושכר כדייר מוגן(מחוזי י-ם - ע.א. 108/87 - הערעור נדחה).
א. מושכר הנמצא בעיר העתיקה בירושלים שייך בחלקים שווים לשלשה בעלים : המערער, המשיב, ויורשי אחד אל דג'אני. המערער מתגורר במושכר מאז שנת 1930 ומשלם שכ"ד למשיב. בשנת 1979 פנה המערער לביה"ד לשכירות בירושלים וביקש לקבוע כי דמי השכירות המשתלמים על ידיו עולים על דמי השכירות המירביים שנקבעו בתקנות הגנת הדייר, והמשיב כפר בזכות הדיירות המוגנת של המערער. ביה"ד לשכירות קבע כי המערער מחזיק במושכר כדייר מוגן, אך דחה את התביעה להפחתת דמי השכירות. לאחר פסה"ד הנ"ל, שלח המשיב למערער דרישה לפי סעיף 157 לחוק הגנת הדייר להגדלת דמי השכירות למפרע החל ביום 1.2.86. את דרישתו ביסס המשיב על הוראות תקנות הדייר לעניין עליית דמי השכירות מ-1985 (להלן: התקנות מ-1985). לנוכח הודעת המערער כי הוא חולק על גובה דמי השכירות תבע המשיב את המערער בביה"ד לשכירות. תביעת המשיב הוגשה חודש לאחר שנכנסו לתוקפן תקנות הגנת הדייר החדשות המעלות שוב את שכר הדירה (להלן: התקנות מ-1986).
ב. המערער התגונן בשתי טענות: המשיב אינו רשאי כבעלים משותפים בשליש מזכויות הבעלות בדירה לדרוש העלאת דמי השכירות ללא הסכמת יתר השותפים ; המשיב כבר אינו יכול לתבוע את התוספת שנקבעה בתקנות מ-1985, שכן לפני הגשת התביעה לביה"ד
הותקנו התקנות מ-1986. לכל היותר יכול המשיב לתבוע את שיעור התוספת שנקבעה בתקנות מ-1986 על בסיס דמי השכירות שהשתלמו בפועל ערב הגשת התביעה לביה"ד. ביה"ד לשכירות דחה את טענות המערער. ביה"ד קבע כי הגדרת הדיבור "בעל בית" בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר, צריך לפרשה פירוש רחב, כך שגם אחד ממספר בעלי בית של מושכר, יכול לדרוש שינוי דמי שכירות המתחייבים מכח הדין. כמו כן, לאור סעיף 34(א) ו-35 לחוק המקרקעין, המקנים ליחיד משותפי המקרקעין לעשות בחלקו כל עיסקה בלי הסכמת יתר השותפים, זכאי שותף אחד לשלוח דרישה להעלאת דמי שכירות בשמו הוא. בשאלה השניה קבע ביה"ד כי דבר התקנת התקנות מ-1986, לפני הגשת התביעה, אינו עומד לרועץ למשיב, שכן המשיב שלח דרישה בכתב על פי סעיף 154 לחוק הגנת הדייר, לפני התקנת התקנות החדשות, ובכך פתח בהליכים הדרושים ואינו מקפח את זכותו להעלאה על פי התקנות מ-1985, על אף התקנת התקנות מ-1986 עובר להגשת התביעה לביה"ד. ביהמ"ש המחוזי אישר את קביעות ביה"ד לשכירות בשני הנושאים שבמחלוקת והערעור לאחר נטילת רשות נדחה.
ג. בסיכומיו זנח המערער את הטענה המתייחסת לאפשרות לתבוע.על פי התקנות מ-1985 אחרי התקנת התקנות מ-1986. לפיכך רואים את המערער כמי שוויתר על הטענה הנ"ל. לגופו של עניין, צדקו בתי המשפט דלמטה בנקודה זו בקביעתם. השאלה שנותרה לדיון היא שאלת זכאות אחד מבין הבעלים המשותפים של נכס המושכר בשכירות מוגנת, לדרוש העלאת דמי השכירות כשיעור חלקו בנכס. לטענת המערער מדובר בעניין "הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם" ולכן החלטה לגביו טעונה החלטה של בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים לפי סעיף 30(א) לחוק המקרקעין. דינה של הטענה להידחות.
ד. היה זה המערער עצמו שראה במשיב את בעל דברו בהתדיינות הראשונה שעניינה קביעת דמי השכירות שעליו לשלם. מערכת היחסים בין הצדדים במשך השנים הרבות של קשר השכירות מלמדת כי בהיעדר הסכמה על גובה דמי השכירות, ראו שני בעלי הדין את ביה"ד לשכירות כמי שמוסמך לפסוק בעניין. לגופו של עניין ביססו הערכאות הקודמות את החלטתן על הגדרת "בעל בית" בסעיף 1 של חוק הגנת הדייר ועל הוראות חוק המקרקעין. טעמים אלה נכונים הם. לכך יש להוסיף כי זכות הדיירות המוגנת של המערער עולה מתוך הסכם שכירות שבין המערער למשיב. שניהם יחד הם בעלי רוב החלקים במושכר והם רשאים, מכח הוראת סעיף 30(א) לחוק המקרקעין, לקבוע כל דבר הנוגע לניהול המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם ובכלל זה השכרה למי מהם או לאחר. לפיכך ההליך שיזם המשיב אינו חותר תחת הסכמת הרוב לפי סעיף 30(א) לחוק המקרקעין אלא מהווה ביטוי לה. כמו כן, לפי סעיף 33 לחוק המקרקעין "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים... שכר ראוי בעד השימוש". זכותו של המשיב להעלאת דמי השכירות יכולה לנבוע גם מהוראה זו ושיעור דמי השכירות הנקבעים מעת לעת בתקנות הגנת הדייר, מהווה אינדיקציה לשכר הראוי שיש לשלם בעד השימוש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד וליד זחאלקה למערער, עו"ד ט. גולדמן למשיב. 16.12.90).
ע.א. 43/87 - שרלוטה שניאור נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*מס שבח בנכס שנתקבל ע"י הבת במתנה מאמא ונמכר תוך 3 שנים(מחוזי ת"א - ע.ש. 402/86 - הערעור נדחה).
א. המערערת, תושבת רומניה, חתמה ביום 29.10.82, בשגרירות ישראל בבוקרשט, על הסכם לרכישת דירה ברמת גן מאמה, תמורת סכום של 110,000 דולר. על פי סעיף 4 להסכם "הסך הנ"ל ישולם במעמד חתימת הסכם זה... חתימת המוכר על הסכם זה מהווה אישור לקבלת הסך הנ"ל". למעשה, לא עבר כל סכום כסף מידי המערערת לידי אמה. ביום
חתימת ההסכם הוחלפו בין האם והבת מסמכים נוספים והם: יפוי כח כללי שנתנה הבת לטובת האם ; צוואה שערכה הבת ובה ציוותה את הדירה לאם : מכתב בו מרשה הבת לאם להתגורר בדירה במשך תקופה בלתי מוגבלת, והבת מתחייבת כלפי האם שלא להשכיר את הדירה ולא למכור אותה כל עוד האם מעוניינת להשתמש בדירה. ביום 20.8.85 מכרה המערערת את הדירה תמורת 117,000 דולר כאשר על החוזה חתמה האם על פי יפוי הכח הכללי שבידיה. המערערת דיווחה על עיסקת המכר וביקשה פטור מתשלום מס שבח בגין היות הדירה "דירת מגורים".
ב. בטופס מס שבח לא ציינו הצדדים את מקור המימון של המוכרת לרכישת הדירה, ולאחר דין ודברים הגיע מנהל מס שבח למסקנה כי הדירה למעשה ניתנה במתנה מן האם למערערת, ולפיכך על המערערת היה להחזיק בדירה עפ"י הוראות סעיף 49ו'(א)(1) לחוק, לפחות 3 שנים עד למכירה, שאם לא כן אין היא יכולה לזכות בפטור. המערערת טענה כי אין מדובר במתנה כי אם במימון התשלום עבור הדירה באמצעות הלוואה שנתנה האם למערערת כאשר ההלוואה נפרעה בשנת 1985 עם מכירת הדירה לצדדים שלישיים. המשיב דחה את השגת המערערת על חיובה בתשלום מס שבח, וועדת הערר קיבלה את עמדת המשיב וקבעה כי "הוכחה ישירה בדבר מתן ההלוואה לא הובאה בפנינו... אף אחד מן המסמכים שהעוררת חתמה עליהם איננו מזכיר את מתן ההלוואה... בשעת העיסקה ב-1982 לא עבר כל סכום כסף מיד ליד, ולכן קיימת הנחה שבשנת 1982 בוצע מכר ללא תמורה. על העוררת היה מוטל לסתור הנחה זו, ובזה לא הצליחה...". הערעור נדחה.
ג. המערערת טענה כי המשיב מנוע מלהתייחס עתה לעיסקה משנת 1982 כעיסקת מתנה, שכן בעת שנערכה ודווח עליה כעיסקת מכר, קיבל המשיב את דיווחי המוכרת והקונה על גבי טופס המש"ח ולא חלק על נכונותם. טענה זו אין לקבלה. ראשית, טופס המש"ח ב-1982 לא הוגש לוועדה והוא צורף עתה כראיה לסיכומים בערעור, מבלי שנתבקשה הגשתו כראיה נוספת בערעור. די בטעם זה בלבד כדי לדחות את טענת המניעות על הסף. שנית, לא אחת, התרחשותם של אירועים מאוחרים גורמת לכך, שאירועים קודמים בזמן מוארים באור חדש ושונה מזה בו נראו בזמן התרחשותם. ההתייחסות לאירוע המוקדם באספקלריה של האירוע המאוחר מביאה לעיתים גם לשינויי המסקנות המשפטיות ביחס לעובדות. כך בעניין שבפנינו, רק בשלב המכירה התעוררה שאלה בדבר מקורות המימון של המערערת לרכישת הדירה. מסקנת המשיב בשלב זה כי מדובר בדירה שנתקבלה ע"י המוכרת במתנה העמידה באור חדש את העיסקה מ-1982 שעליה דווח כמכירה.
ד. הנטל בדבר הוכחת קיומם של התנאים האמורים בסעיף 49ו'(א)(1) מונח על כתפי המשיב. מדובר בתנאים, שעם קיומם מוטל החיוב במס שבח על המוכר. נטל הראיה עובר תחילה למוכר המבקש לקבל פטור ממס, כאשר עיסקת המכירה שביצע נכנסת לגדר אחד מן הפטורים הקבועים בחוק, בבחינת יוצא מן הכלל לחובה הכללית של תשלום מס במכירתה של זכות במקרקעין. אולם, מקום שמבקשים לחזור אל הכלל - היינו, חיוב במס - שב נטל ההוכחה להיות מונח על כתפי המשיב, המוציא מחברו. בענייננו, מדובר במכירתה של "דירת מגורים", הפטורה, לכאורה, מתשלום מס שבח. דא עקא, טענת המנהל היא, כי אין לזכות את המערערת בפטור, שכן הדירה נתקבלה על ידה במתנה מאמה, וטרם חלפו שלש שנים. את זאת על המשיב להוכיח והוא עמד בנטל ההוכחה.
ה. מוסכם כי בשנת 1982 לא עבר כל סכום כסף בין האם והבת וזאת על אף האמור בהסכם המכירה. עובדה זו יש בה כדי להצביע על קבלת הדירה במתנה. די בהוכחת עובדה זו כדי להעביר את הנטל אל המערערת, לסתור את המסקנה המסתברת בדבר מתנה. בדרך כלל, דבר התקבלותה של דירה במתנה הוא מסוג העניינים המצויים בידיעתם הבלעדית של הצדדים לעיסקה, ולכן אין להכביד על המשיב בעניין נטל הראיה בנושא זה. לא הוגש כל מסמך להוכחת ההלוואה הנטענת וכל המסמכים שנערכו אינם מזכירים ולו במילה אחת
את עניין ההלוואה. אשר לטענת ב"כ המערערת כי ביחסים בתוך המשפחה אין מקום לצפות לאותה רמת פירוט כמו ביחסים עסקיים בין זרים, הרי דווקא האם והבת ראו לערוך כמה וכמה מסמכים משפטיים להסדרת מערכת היחסים שביניהם ובכלל זה חוזר מכר, יפוי כח כללי, צוואה ומכתב ובאף אחד מהם לא אוזכר נושא ההלוואה. מערכת העובדות שהתבררה מתיישבת יותר עם קבלת הדירה במתנה, מאשר רכישתה באמצעות ההלוואה ומכיוון שלא עברו 3 שנים מהיום שהמערערת נעשתה בעלת הדירה ועד המכירה, (חסרים כחודשיים להשלמת מניין התקופה), יש לחייב את המכירה בתשלום מס שבח.
(בפני השופטיט: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק מירון למערערת, עו"ד שאול גורדון למשיב. 16.12.90).
ע.א. 449+464/88 - אילנה עופרי נגד יהודית פרלמן
*קיום צוואות(מחוזי ת"א - ת.ע. 4824/85 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו).
א. המנוח ספינקלשטיין נפטר ביולי 1985 והותיר אחריו שתי בנות: רחל עופרי ויהודית פרלמן. המערערת היא בתה של רחל עופרי וליהודית פרלמן שתי בנות. הדיון נסב על שלשה מסמכים שהותיר אחריו המנוח: צוואה מיום 1.12.82 (להלן: הצוואה הראשונה) ; צוואה מיום 12.6.85 (להלן: הצוואה השניה); נספח לצוואה השניה (להלן: הנספח). בצוואה הראשונה הוריש המנוח את כל רכושו לבתו רחל עופרי ולילדיה ואילו ליהודית פרלמן ומשפחתה לא ציווה דבר. צוואה זו כשרה היא אלא שהיא בוטלה בצוואה השניה בה כותב המנוח "אני מבטל כל צוואה שעשיתי בעבר... ויש לבטל הצוואה מתאריך 1.12.82 המופקדת בידי בית המשפט". סעיף 5 בצוואה השניה מעניק למספר אנשים סכומים שבין 5,000 ל-10,000 דולר לכל אחד. סעיף 7 של הצוואה אומר "הריני מתכוון להפקיד בידי מבצעי צוואתי מעטפה סגורה חתומה על ידי את אשר יעשה בנכסי ורכושי ב... (כאן מנויים 4 נכסים)... הנכסים יחולקו אך ורק לפי הוראותי למבצעי צוואתי, אולם בכל מקרה הרכוש הנ"ל בשום פנים ואופן לא יעבור למשפחת פרלמן...". ביום 7.7.85 נערך "נספח לצוואה מיום 12.6.85" ובו הוראות כיצד לחלק את הרכוש המפורט בסעיף 7 לצוואה השניה וכן תוספות ותיקונים לאותה צוואה. מסמך זה נכתב בכתב יד שאינו כתב ידו של המנוח, הוא כתוב בכתב יד אחד ובין השיטין מצויים תיקונים בכתב יד שני, ועל מסמך זה חתומות כעדות עידית קונפורטי ורחל עופרי.
ב. אין מחלוקת בדבר בטלותו של הנספח. המחלוקת נוגעת לשאלה מה משמעותו ואילו נפקויות והשלכות יש לתת לו לגבי תקפותה של הצוואה השניה, וכפועל יוצא מכך גם לתקפותה של הצוואה הראשונה. יהודית פרלמן טענה כי בטלות הנספח גוררת בטלות סעיף 7 לצוואה השניה במלואו ומאידך ביקשה ליתן תוקף לסעיף המבטל את הצוואה הראשונה. לדבריה יש לחלק את הרכוש על פי דין בין כל היורשים חוץ מסכומי הכסף שציווה המנוח ליורשיו השונים. עופרי טוענת כי הנספח היה "לב ליבה" של הצוואה השניה ובטלות הנספח גוררת את בטלות הצוואה השניה כולה, לרבות הסעיף המבטל את הצוואה הראשונה ועל כן יש לקיים את הצוואה הראשונה. כן ביקשה עופרי כי אם יינתן צו ירושה הוא יינתן בכפוף להדרת משפחת פרלמן מהעזבון כולו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הצוואה השניה נערכה ונחתמה כדין והיא תקפה כולה, כולל הסעיף המבטל במפורש את הצוואה הראשונה. מכיוון שהנספח הוא מחוסר תוקף בחן השופט אם חוסר הנפקות של מה שנתכוון המנוח לכתוב בנספח גורר ביטול כל הצוואה השניה והשיב על כך בשלילה. עוד קובע השופט כי פרט לנכסים שפורטו בסעיף 7 לצוואה, שמהם הדיר את משפחת פרלמן, הרי כל שאר הנכסים יש לחלק על פי הדין. כן חייב ביהמ"ש את עופרי לשלם לפרלמן הוצאות משפט של 10,000 ש"ח. הערעורים של שני הצדדים נדחו.
ג. אין לתלות את קיומה של הצוואה השניה כולה בשאלה אם נכתב נספח תקף אם לאו. אין לומר כי המנוח החשיב את הנספח עד כדי כך שלא היה מסכים לחתום על הצוואה ללא הנספח. לפיכך יש לדחות את ערעור עופרי בעניין זה. כמו כן אין לקבל את הערעור הנגדי של פרלמן הטוענת כי מכיוון שלא נערך הנספח יש לבטל את סעיף 7 כולו, כולל הסיפא הקובעת כי בני משפחת פרלמן לא יזכו בחלק כלשהו מהנכסים המפורטים בסעיף 7. ההוראה בסעיף חד משמעית ויש בה כדי לבטא בבירור את רצון המצווה. אין מדובר כאן במי שהדיר את כל יורשיו על פי דין מליהנות מנכסיו ואינו מורה בצוואה מי יירש תחתם, שאז היורשים על פי דין מקבלים את חלקם על פי הדין. בענייננו הדיר אמנם את בני משפחת פרלמן מאותם נכסים, אך לעניין נכסים אלה קיימים יורשים אחרים על פי דין.
ד. באשר לנכסים שאינם כלולים בסעיף 7 - בני משפחת פרלמן יירשו חלק בנכסים אלה בהיותם יורשים על פי דין. באשר לכך טוענים המערערים כי הדבר יביא לכך שיהודית פרלמן תירש נכסים רבים ובעלי ערך ניכר, אשר המנוח לא היה מעוניין להוריש לה. כדי למנוע תוצאה זו, מציעים המערערים הצעות מהצעות שונות שעיקרן תרגילים פרשניים אשר עשויים להעביר את "רוע הגזירה" ולקבוע שפרלמן לא תירש מנכסי המנוח. גישה זו אין לקבל. מוסד הצוואה מבוסס אמנם על השאיפה לקיים את רצון המת באשר לאופן שבו יחולק רכושו, אך אין מדובר ברצון ערטילאי שלא זכה לקבל ביטוי חיצוני, אלא דווקא ברצון כזה שהנפטר הביע אותו, בדרכים בהן הדבר אפשרי. אם פרשנות פשוטה של הצוואה השניה מצביעה על כך שבאה לבטל את הצוואה הראשונה, ושהצוואה השניה, שהיא היחידה שיש לה תוקף, אינה אומרת דבר לגבי חלק מן הנכסים, אין לביהמ"ש לרדת לחקר רצונותיו של המנוח וליצור עבורו צוואה יש מאין לגבי אותם נכסים, ואין מנוס מלקבוע כי במקרה כזה יחולקו נכסים אלה על פי דין.
ה. המערערים טוענים כי לא היה מקום להטיל עליהם הוצאות בדרגה הראשונה, כאשר עמדת פרלמן לא נתקבלה וביהמ"ש אימץ לעצמו פתרון שאיש מן הצדדים לא טען לו. גם הערעור בעניין זה יש לדחות. כלל מקובל הוא שאין להתערב בשיקול דעת ערכאה הראשונה המחליטה בעניין הוצאות. אכן, קיים חריג אשר השימוש בו לא נעשה אלא במקרים נדירים וקיצוניים, כשנפלה טעות משפטית או נתגלו פגם או פסול בשיקול הדעת בעת שקילת ההוצאות. במקרה שלפנינו לא אימץ השופט אף לא אחת מן העמדות של הצדדים במלואה, והתוצאה האופרטיבית של ביהמ"ש ממוקמת במקום כלשהו בתווך בין עמדות שני הצדדים. השופט לא פירש מה הניע אותו לפסוק בשאלת ההוצאות כפי שפסק, אף שמן הראוי היה שיודיע בפסק דינו, לפחות ברמז, מדוע נהג כפי שנהג. אעפ"כ, מכיוון שמבחינת הטיעונים המשפטיים נתקבלו חלק מטיעוניה של פרלמן, בעוד טיעוני עופרי נדחו מכל וכל, הרי נראה שנקודה זו היא שהביאה את השופט אל התוצאה שאליה הגיע בשאלת ההוצאות ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ב. לוינבוק לאילנה עופרי, עו"ד שילר לפרלמן, עו"ד י. וינרוט לרחל עופרי. 19.12.90).
ע.פ. 630/89 - מאיר מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בנערה בכפייה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בגין עשיית מעשה מגונה בכפייה בנערה, שהיא חברה של בתו, כאשר הסיע אותה לתחנת אגד בירושלים. בגין אותה עבירה נדון המערער למאסר בפועל. במסגרת המשפט בדה המערער ראיות בדרך של צילום מסיבת בר מצווה מבויימת, שהתקיימה, כביכול, בתאריך ובשעה שלפי כתב האישום בוצעה העבירה, של המעשה המגונה, ושבה השתתף המערער. לצורך בידוי הראיות
הזמין המערער את בני המשפחה וצלם, העמיד משקאות ומיני מאכל על השולחנות והזיז את מחוגי השעון כדי לכוונם לזמן שבו בוצע המעשה המגונה וכך צולם ביום החגיגה. בגין בידוי הראיות נדון המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, כשמתוך המאסר בפועל שנה אחת מצטברת למאסר האחר שמרצה המערער ואילו שנה וחצי חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש שהושת על המערער בגין בידוי הראיות הוא למעשה שנה אחת של מאסר בפועל ועונש זה הוא קל מאד בהתחשב בחומרת העבירה, שבוצעה בשיתופם של קרובי משפחה ואחרים ובהחטאתם. כל זאת כדי למנוע בירור נכון של המשפט וקביעת אמיתם של דברים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד פרלמן למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 29.11.90).
ע.פ. 1043/90 - מדינת ישראל נגד יהורה אוחיון
*קולת העונש (סמים והתפרצות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע עבירות סמים, לרבות סחר בסם, וכן בעבירות התפרצות וגניבה ונדון ל-26 חודשים מאסר בפועל ו-14 חודשים מאסר על תנאי. נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של 24 חודשים וביהמ"ש הפעיל מאסר על תנאי זה כאשר 6 חודשים מצטברים ו-18 חודשים חופפים. המדינה מערערת על קולת העונש בהסבירה את חומרת העבירות וכן את העובדה כי למערער עבר פלילי הכולל כ-100 עבירות שביצע. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש כפי שנגזר אינו תואם את מדיניות הענישה הנדרשת במקרים כגון דא. מעבר לכך, בגזר הדין אין כל הנמקה מדוע ראה ביהמ"ש שלא להפעיל את המאסר על תנאי כולו במצטבר, שהרי רצון המחוקק, כפי שהוא מוצא ביטוי באופן ברור ביותר בחוק, הוא כי עונשי המאסר יופעלו במצטבר לכל עונש אחר, להוציא נסיבות יוצאות דופן. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור באופן שהמאסר על תנאי שהופעל יצטבר כולו לעונש שנגזר. למעשה, גם העונש הבסיסי בשל העבירות החדשות מתון במידה מופרזת והיה ראוי להתערב בו, אך כיוון שהפועל היוצא מהפעלת המאסר המותנה במצטבר הוא עונש מאסר מוחשי של 50 חודש, ומאחר ואין ביהמ"ש בדרגת הערעור נוהג למצות את הדין, הרי הוא מסתפק בהחמרה המפורטת לעיל.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, אור. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עו"ד אברהם פטר רנד למשיב. 14.12.90).
ע.פ. 1703/90 - מדינת ישראל נגד אברהם עמור
*קולת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בסחר בסם בשתי הזדמנויות, כאשר מכר מנות בודדות של הירואין לסוכן משטרתי סמוי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 15 חודשים מאסר בפועל ו-16 חודשים מאסר על תנאי. המדינה מערערת על קולת העונש בנימוק שהעונש מופרז לקולא ואין לו הצדקה עניינית. הערעור נתקבל. עונש של 15 חודשים מאסר בפועל על סחר בסמים, ולו גם במנות קטנות, חורג באופן מופרז ממדיניות הענישה אשר נקבעה ע"י ביהמ"ש העליון. על אחת כמה וכמה, אם נותנים את הדעת לעברו הפלילי העשיר של המערער שיש לו עשרות רבות של עבירות. לפיכך יש להעמיד את העונש על 30 חודשים מאסר בפועל בנוסף למאסר על תנאי. (בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, אור. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עו"ד גב' תמי אולמן למשיב. 4.12.90).
ע.פ. 3047/90 - אבו זהרה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע ונשיאת והובלת נשק ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר להרשעה - הסניגור ניסה לתקוף את מהימנות העדים שעל פיהם נקבעו הממצאים המרשיעים אך אלה מבוססים כהלכה ואין להתערב בהם. גם אם עדותו של העד העיקרי היתה טעונה סיוע, להבדיל מחיזוק, הרי מצוי בראיות סיוע די הצורך. אשר לעונש - גם הסניגור אינו טוען כי העונש חמור יתר על המידה בהתחשב בעבירות שבהן הורשע המערער, אלא טוען כי שותפו לעבירה של המערער נדון רק ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי, ולדעת הסניגור גם לגבי המערער יש לנהוג באותה מידה. גם טענה זו יש לדחות. היה מקום לאבחן בין המערער לבין שותפו. היה זה המערער שיזם את העבירות, השותף שיתף פעולה עם המשטרה וגילה את חלקו של המערער, השותף גם הודה מיד באישומים שיוחסו לו ועל פיהם הורשע.
(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, אור. עו"ד דב ארבל למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 9.12.90).
בג"צ 922/90 - משה בדש נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*בקשה להגיש כתב אישור בגין פרסום דברים בעניין - התלוי ועומד בביהמ"ש (העתירה נדחתה).
העותר ביקש להורות ליועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד המשיב השלישי, נציב מס הכנסה לשעבר, על פרסום דברים בעניין התלוי ועומד בביהמ"ש שיש בהם כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו, לפי סעיף 71 לחוק בתי המשפט. תלונות העותר הועברו בתחילה למשטרה, אשר לאחר בדיקתן המליצה לסגור את התיק. היועץ המשפטי קיבל את המלצת המשטרה והורה לסגור את התיק בלי לנקוט בצעדים נוספים. העתירה נדחתה.
מתוך הטענות שהועלו ע"י ב"כ כל הצדדים עולה כי היועץ המשפטי נתן דעתו על עיקרון חופש הביטוי העומד ביסוד מדיניות האיפוק והזהירות בכל הנוגע להגשת כתב אישום בעבירות של הפרת עקרון הסוב-יודיצה, על זכותו של אדם להגיב על התבטאויות המושמעות נגדו, ועל נסיבות מיוחדות שעלו בתיק דנא, שאירעו לפני פרסום הדברים נושא העתירה. היועץ המשפטי שקל מכלול שיקולים אלה ואיזן ביניהם, ועל פי איזון זה הגיע למסקנה שלא להגיש כתב אישום. אין כל פגם במסקנה הנ"ל שיצדיק התערבות בשיקולי היועץ המשפטי ובמסקנה שהגיע אליה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. העותר לעצמו, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 9.12.90).
בש"א 3858/90 - ד"ר שפיל רפאל ובית חולים הדסה נגד דליה וולפשטיין
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי בתל אביב תלויה ועומדת תביעת נזיקין שהגישה המשיבה נגד המבקשים בעילה של רשלנות רפואית. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית כמתחייב מתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי. לקראת תחילה פרשת הוכחות התביעה הגישה המשיבה "בקשה לצרף חוות דעת משלימה לכתב התביעה". הבקשה הוגשה במעמד צד אחד וביום 27.12.89 החליט ביהמ"ש המחוזי להיענות לה כמבוקש. ההחלטה הומצאה לב"כ המבקשים רק ביום 28.3.90. לפי תקנה 128 רשאי בעל דין שכנגד, שהומצאה לו חוות דעת בעניין שברפואה, לדרוש להעמיד את נושא חוות הדעת לבדיקה בידי רופא מומחה מטעמו. המבקשים החמיצו את המועד להגשת בקשה כזו ולפיכך ביקשו מביהמ"ש המחוזי הארכת מועד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ולגבי החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון וטרם ניתנה בה החלטה. יחד עם הבקשה האמורה לרשות ערעור הגישו המבקשים בקשה
נפרדת להאריך להם את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 27.12.89 שלפיה נתקבלה חוות הדעת המשלימה. הבקשה להארכת המועד לעניין זה נדחתה.
אין בפי ב"כ המבקשים כל נימוק או הסבר לאיחור הרב בהגשת הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה מיום 27.12.89 כאשר מדובר באיחור של כ-8 חודשים. הנימוק היחידי הוא נימוק "פרקטי". לטענת ב"כ המבקשים החלטת ביהמ"ש המחוזי לאפשר הגשת חוות דעת משלימה שגוייה על פניה, שכן היא ניתנה על פי צד אחד ולא בדרך הנכונה. על רקע זה טוען ב"כ המבקשים כי אם יימנע ממנו עכשיו לערער על ההחלטה, יוכל לערער על אותה החלטה במסגרת ערעור על פסה"ד, וקיים סיכוי טוב שערעורו יתקבל והדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי, ובכך ייגרם עינוי דין למשיבה עצמה. טיעון זה איננו טעם מיוחד להארכת המועד. החלטת ביהמ"ש המחוזי לקבל את חוות דעת המומחה גם אם היא שגויה הרי היא שרירה וקיימת. המבקשים נמנעו מלתקוף החלטה זו בזמן והשיקול הפרקטי שצויין אינו ממן השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ויסגלס למבקשים, עו"ד גב' גלס למשיבה. 27.9.90).
ע.פ. 3407/90 - נאצר אבו שאהין ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשירת קשר לחטוף חייל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
ארבעת המערערים תכננו לחטוף חייל צה"ל ולדבריהם התכוונו לכך שינוהל משא ומתן בעקבות חטיפתו כדי להביא לשחרור אסירים בטחוניים. המערערים ניסו הלכה למעשה את דרך הביצוע של החטיפה. הם נסעו במכונית סובארו שהיתה נהוגה ע"י המערער אבו זייד ואספו חייל טרמפיסט שביקש להגיע לקצרין. במהלך הנסיעה התברר להם כי החייל הוא בן העדה הדרוזית וקרוב משפחה של אחד מתושבי כפר בוקעתא, כפרם של שלשה מן המערערים. על כן הורידו את החייל בקצרין מבלי שמטרת מעשיהם תתגלה. הם סיכמו בעקבות הנסיון כי המשימה היא בת ביצוע אך הם נעצרו לפני שהספיקו להוציא תוכניתם לפועל. שניים מן המערערים אף הורשעו בקשירת קשר לבצע כתיבת סיסמאות ברמת הגולן, להניף דגלי סוריה ולהכין בקבוקי תבערה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער אבו שאהין 27 חודשים מאסר בפועל ו-12 חודשים מאסר על תנאי, לשניים מן המערערים 24 חודשים מאסר בפועל ו-12 חודשים מאסר על תנאי, ולצעיר שבין המערערים 18 חודשים מאסר בפועל ו-12 חודשים מאסר על תנאי. שלשה מן המערערים טוענים כי אבו שאהין היה הרוח החיה בקשירת הקשר, והוא גם בעל הרשעות קודמות בעבירות בטחוניות ואם נגזר לאבו שאהין מאסר של 27 חודש, הרי שיש לראות את עונשיהם של היתר כמופרזים לחומרה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר במעשה חמור ביותר אשר דומה בתכנונו, להחריד, למקרים אחרים שקרו בשנים האחרונות ואשר בהם קופחו חיי חיילים בעקבות חטיפה בזמן נסיעתם כטרמפיסטים. אכן, היה מקום להטיל עונש חמור יותר על אבו שאהין, אולם לא ניתן לומר כי העונש שנגזר על היתר מופרז לחומרה. היעדר הפער הנאות בין העונשים אינו יכול במקרה דנן לשמש עילה להקלה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד נסר סנעאללה וסלים וקים למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 19.12.90). בש"פ 4607/90 - מדינת ישראל נגד יעקב סלם
*שחרור בערובה (סמים - הרואין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם יחד עם אחד בשם רחמים מנחם (להלן: רחמים) בעבירות של יבוא סם המתייחסות לעיסקה בהירואין במשקל של כ-9 ק"ג. עד התביעה הראשי נגד שני הנאשמים הוא קצין צבא קבע בשם חיים שחר (להלן: חיים) אשר לדבריו ניהל מו"מ עם שני הנאשמים בדבר אספקת הסם להם, ואשר כמות הסם האמורה
נתפסה ברשותו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לכאורה יש לראות בחיים הנ"ל משום שותף לעבירה, שעדותו טעונה "חיזוק" ואין הוא בבחינת עד מדינה, שעדותו טעונה "סיוע", שכן אינה קיימת ראיה בדבר טובת הנאה שהובטחה לו מטעם התביעה תמורת שיתוף הפעולה מצידו. עם זאת הורה ביהמ"ש על שחרורו של המשיב למרות שהחליט על מעצרו של רחמים. החלטה זו נובעת ממסקנתו של השופט כי קיים אמנם חיזוק לעדותו של חיים בכל הנוגע לרחמים, אר אין כל חיזוק כזה ביחס למשיב. הערר נתקבל.
מבלי להיכנס לשאלה אם החיזוק לעדותו של השותף חייב להתייחס לכל אחד מהנאשמים שבתיקם הוא מעיד, או שמא מספיק חיזוק ביחס לאחד הנאשמים, הרי בעניין דנא קביעתו של השופט בטעות יסודה. חיים העיר על מפגש עם שני הנאשמים, אשר במהלכו סוכמו פרטים בדבר עיסקת הסמים. גם המשיב וגם רחמים מודים כי השתתפו באותו מפגש, אלא שהם טוענים כי מדובר היה בשיחה בדבר עיסקה למכירת ירקות ופירות. והנה, קיים חיזוק בולט לגירסתו של חיים, שהמפגש קויים לצורך מו"מ על עיסקת סמים ולא על נושא אחר. אמנם מתייחסות ראיות אלה לרחמים במישרין, אך בהכרח מהוות הן חיזוק ביחס לשני הנאשמים, כאשר עצם המפגש אינו שנוי במחלוקת. לפיכך אין מנוס ממעצרו של המשיב עד תום ההליכים, זאת במיוחד כאשר לוקחים בחשבון גם את עברו הפלילי המורכב מהרשעות בעבירות רציניות ובכללן הרשעה ברצח.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עוה"ד אלוני וא. כהן למשיב. 2.11.90).
בש"פ 4743/90 - מחמד אבו סעלוק נגד מדינת ישראל
*בקשת רשות לערעור נוסף על מעצר עד תום ההליכים
(הבקשה נדחתה).
המדינה מייחסת למבקש, בכתב אישום שהוגש לבימ"ש השלום, אחזקת כ-8 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית. בימ"ש השלום החליט לעצור את המבקש עד תום ההליכים והערעור על כך לביהמ"ש המחוזי נדחה. שתי הדרגות סברו כי בשל מהות העבירה די בעצם הראיות לכאורה המצויות בידי התביעה, כדי לצוות על המעצר של המבקש. שתי הדרגות לא בחנו בחינה מלאה אם יכול המבקש להציע חלופה פחות חריפה מאשר מעצר. בהחלטת בימ"ש השלום אין כל התייחסות לכך ואילו בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ישנה התייחסות כפולה: אחת האומרת כי לא היתה הצעה מטעם המבקש לחלופה מתאימה בבימ"ש השלום ואין זה מתפקידו של ביהמ"ש ליזום מהלך כזה ; והשניה, שככל שמדובר בסחר בסמים ובהחזקת סמים, התיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי אינו משנה את המדיניות שכלפי אלה יש לנהוג בחומרה, לעצרם בשל חומרת העבירה ובמקרים כאלה חלופה למעצר אינה יכולה להסיר חששות. הבקשה לרשות ערעור נוספת נדחתה.
אכן, הנימוק הראשון של ביהמ"ש המחוזי אינו מדייק עם כוונת המחוקק, שכן ביהמ"ש הוא שצריך לבחון את החלופה, אפילו מיוזמתו, בטרם יצווה על המעצר. ברם, צדק ביהמ"ש המחוזי בנימוקו השני, שהוא ביטוי הולם להלכה עקבית של ביהמ"ש העליון ולפיכך אינו מצריך דיון עקרוני נוסף. כדי ליתן רשות ערעור נוספת על המבקש להצביע על עילה המצדיקה התייחסות מחודשת לנושא בפני הרכב של ביהמ"ש העליון. כל טענותיו של הסניגור אינן מעלות את הצורך לקיים פעם נוספת דיון בפרשה הנדונה, שהיא פשוטה וברורה בעובדותיה, ואינה מעוררת בעיה משפטית המצריכה התייחסות הלכתית של ביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ח. קאזיס למבקש, עו"ד מ. גולן למשיבה. 12.11.90).