תקציר סביר כרך ל"ז חוברת 4

ע.א. 303/87 + 344/87 . איתן בנדרלי ואח' נגד קרן גימלאות של אגד בע"מ

*חישוב סכומי הגימלאות המגיעים לחברי אגד לפי תקנון אגד לפני תיקונו(מחוזי חיפה ת.א 362/82 - הערעור נדחה).

א. 87 המערערים היו חברי אגד וחברים בקרן המשיבה שהיא קופת גמל שאושרה על ידי נציב מס הכנסה לפי סעיף 47 לפקודת מס הכנסה, בהתאם לכללים שנקבעו בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול של קופות גמל). המערערים פרשו מאגד בתאריכים שונים בין השנים 1976-1981, כאשר, לטענתם, קיבלו עם פרישתם מן הקרן החזר סכומים, בצורת לירה עכשווית תמורת לירה היסטורית עם ריבית של %4 או %6, בלי שום הצמדה. תשלום זה נגזר מהוראות סעיף 21 לתקנון הקרן שקבע לאמור "חבר שחדל להיות חבר בקרן... שלא מחמת מוות... יהיה זכאי לקבל בחזרה את כל הסכומים הרשומים לזכותו בחשבונו האישי... בצרוף ריבית מצטברת בשעור של %4. חוץ מזה לא תהיה לו כל זכות ותביעה אחרת מהקרן". בתקנון שעודכן באוגוסט 1981 שונה סעיף 21הנ"ל ובמקומו נקבע בסעיף 46(א) כי חבר שחדל להיות חבר הקרן, זכאי לקבל מן הקרןסכום השווה לשיעור תשלומיו לקרן בחודש האחרון לחברותו באגד, בניכויים שונים, מוכפל במספר חודשי החברות בפועל בקרן. הקרן היתה מוכנה לחשב את המגיע לכל מערער לפי הסעיף המתוקן הנ"ל, אך המערערים דחו הצעת פשרה זו ודרשו חלקם ברווחים של הקרן, הצמדה ותוספת ערך הנכסים שהצטברו עד יום הפסקת החברות. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים להפרשי הצמדה מלאים, ומאידך פסק כי חשבוןכל אחד מהמערערים יערך מחדש בהתאם לסעיף 46 לתקנון, וישולם לו כאשר הוא משוערךליום פסק הדין. הערעור נדחה.
ב. המחלוקת בביהמ"ש המחוזי סבה, במידה רבה, סביב השאלה אם אין להישען על האמור בתקנה 40 לתקנות מס הכנסה הקובעת: "בחישוב סכום המגיע לעמית... ייכללו גם הרווחים, הפרשי הצמדה ותוספת ערך הנכסים של קופת הגמל...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לראות את תקנה 40 לתקנות מס הכנסה כנכללת בתקנון הקרן. ההוראות שבתקנות מכוונות את פעולות מנהלי הקרן, אך אינן מוחלות במישרין על החברים כדי שזכויותיהם יגובשו לפיהן. מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה כי הפירוש הנכון של סעיף 21 על פי אומד הדעת של מנסחיו, היא שבתנאי אינפלציה ישולמו כל הסכומים הרשומיםלזכות החבר בחשבונו האישי בערכם הריאלי תוך שמירה על האיזון האקטוארי. בדרך זוהגיע ביהמ"ש לפסיקה שיש לשלם את הסכומים לפי סעיף 46 החדש לתקנון הקרן.
ג. לפי פשוטם של דברים אכן אין הצדקה להסדר שמצא ביטויו בסעיף 21 לתקנון. החזרת סכום בלתי מוצמד בתקופת אינפלציה משמעותה אובדן מהותי של ערכו של התשלוםשהופקד בקרן. דא עקא, הקרן בנוייה על תקנון אותו סיכמו וגיבשו חבריו החולשים באופן קבוע ומתמשך על מהות ותוכן הוראותיו. התקנון המבטא את כוונתם ומגמותיהם של חברי הקרן לאורך שנים, ואומד דעתם המשתמעת גם מנוסחו של סעיף 21, מצביע באופן ברור על כוונה של אי הצמדה. זאת ועוד, גם כשחברי הקרן שינו את נוסחו של סעיף 21 והמירוהו בסעיף 46 החדש, לא כללו בו הוראה של הצמדה. קשה לקבל את התיזה לפיה ציבור של אלפי חברים לא היה ער במשך כל השנים לתופעת האינפלציה. סביר הרבה יותר כי היו ערים לכך, אך ניסחו את הוראותיו של התקנון בהתחשב עם חוות דעת אקטואריות, עם האינטרסים הכלליים של החברים וגם מתוך מתן הדעת ליתר ההסדרים המרכיבים את זכויותיהם של חברי האגודה בזמן עבודתם ובעת פרישתם. בנסיבות כאלו, אין לשלול מניה וביה תוקפו של הסדר וולוריסטי המבטא הסכמת הצדדים לחוזה.
ד. אכן, המסקנה העולה בעקבות הפרשנות הפנימית של נוסחו של הסדר חוזי, אינה משמשת בהכרח סוף פסוק בעניין חובת השיערוך, ואם יסבור ביהמ"ש כי ההצמדות לאמתהמידה הוולוריסטית תהיה בה משום קיום החוזה שלא בדרך המקובלת בתום לב, יכול
ויראה מקום להתערב בשאלת השיערוך על יסוד שיקולים לבר חוזיים. אולם, מקום בו אין מדובר על הסדר חוזי שנוסחו תם ונשלם עם כריתת החוזה, אלא בהסדר בעל מהות חוזית, הנמצא תחת עינם הפקוחה של הצדדים לחוזה באופן מתמשך ובאופן ששינוי תוכנו מסור לעולם בידיהם, קשה לדבר על התפתחות ביחסים החוזיים שלא היתה מוסכמת ולא היתה צפויה. הפועל היוצא מכך הוא שיש להשען על הפרשנות הפנימית של סעיפים 21 ו-46 ובה אין כדי לסייע בידי המערערים.
ה. אין גם להרכיב את הוראות תקנה 40 לתקנות מס הכנסה על פרשנות הסעיפים 21 ו-46 של התקנון. התקנות עניינן ביחסים בין רשויות המס לבין קופת הגמל והן קובעות מסגרת מחייבת לפעולות הקרן ומטילות סייגים ותנאים, אך אין בהן כדי להקנות לעמית, במישרין, זכויות לקבלת תשלום מקופת הגמל. היחסים בין הקופה לבין העמית מוסדרים בתקנונה של הקרן. בנסיבות מסויימות יכול העמית לנקוט בצעדים משפטיים העומדים לרשותו כדי לבקש חיובה של הקרן לכלול בתקנונה את ההוראות שבתקנות. אולם, אין הוא יכול לדרוש מימוש זכויות במישרין מן הקרן אך ורק בהתבסס על תקנות שעניינן כללים לאישור וניהול הקרן, שלא אומצו על ידי הקרן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראל גיל למערערים, עוה"ד נחום פיירנברג וקרן שליט למשיבה. 27.1.91).

ע.א. 344/89 - שמואל סימן טוב נגד עזבון המנוח דוד עמאר ז"ל ואח'

*בקשה לשינוי מטרת השכירות המוגנת לעומת המוסכם בהסכם השכירות(מחוזי י-ם - ע.א. 82/87 - הערעור נתקבל).

א. בשנת 1955 שכר המערער חנות ברחוב יפו בירושלים לשנה אחת ובתום תקופה זו הפך לדייר מוגן בחנות. מטרת השכירות הוגדרה בחוזה "לבית ספר לנהגות, ולמכירת חלקי חילוף, ולתיווך". המערער ניהל בחנות מאז 1955 בית ספר לנהיגה. בראשית דרכו שגשג העסק אך בהמשך נוצרו קשיים ואילוצים שונים כך שהעסק הלך והידרדר. המערער פנה אל המשכיר בבקשה, לפי סעיף 37 לחוק הגנת הדייר, לשנות את מטרת השכירות ופנייתו לא נענתה כלל. עקב כך עתר המערער לביה"ד לשכירות בבקשה להתיר לו את השינוי המבוקש. טענות ההגנה של בעל הבית נגד השינוי היו: חשש להפחתה בדמי השכירות; גרימת רעש וטרדה ; אין צורך קיומי בשינוי המטרה ; חשש לניהול עסקכפול בחנות. ביה"ד לשכירות לא ראה טעם סביר לסרובו של בעל הבית ושוכנע שהשינוי דרוש לקיומו של המערער ולפיכך התיר את השינוי ביחס למטרת השכירות.
ב. על פסק דינו של בית הדין לשכירות הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את הערעור. סעיף 37 קובע "(א) ביה"ד רשאי להרשות לדייר... אם בעל הבית אינו מסכים לכך ללא טעם סביר או מעמיד תנאים בלתי סבירים... להשתמש במושכר למטרה אחרת מזו שלשמה משמש המושכר לפי תנאי השכירות, אם דרוש השינוי לקיומו של הדייר... רשאי ביה"ד... לקבוע פיצוי לבעל הבית...". תנאי מוקדם למתן הרשות הוא שבעל הבית מסרב לבקשת הדייר "ללא טעם סביר או מעמיד תנאים בלתי סבירים". שני טעמי ההתנגדות שהציגו המשיבים בביהמ"ש המחוזי הם: שינוי מטרת השכירות יפגע בהכנסתם מהחנות ; התנאי שהשינוי דרוש לקיומו של הדייר לא התמלא. טעם ההתנגדות הראשון נדחה על יד ביהמ"ש המחוזי שהצדיק את מסקנת ביה"ד לשכירות, ואילו טעם ההתנגדות השני התקבל על יד ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי "מקום שנכס הושכר לשלוש מטרות אלטרנטיביות, אין זה מן הראוי להתיר מטרה רביעית או חמישית כל עוד לא מיצה השוכר את כל האפשרויות שבחר בהן בעת כריתת החוזה". ביהמ"ש המחוזי קבע כי "לא הובאה כל ראייה ואף לא נעשה נסיון כלשהוא להוכיח שהמשיב (המערער דנן) לא יוכל להוציא את פרנסתו ולהתקיים אם ישתמש בחנות לממכר חלקי חילוף או לעסקי
תווך". על פי רשות שניתנה למערער הוגש ערעור לביהמ"ש העליון והערעור נתקבל והתיק הוחזר לביה"ד לשכירות.
ג. לענין זה מטיל המערער את יהבו על התיבה "משמש" כאשר לטענתו נקט המחוקק לשון "משמש" ולא לשון כגון "נועד לשמש" ללמדך כי הכוונה לשימוש בפועל ולא לשימוש פוטנציאלי. כיון שכך די שהוכיח כי השימוש בפועל הנעשה על ידו בחנות אינו מאפשר את קיומו. לעומת זאת מטילים המשיבים יהבם על המילים "תנאי השכירות". לטעמם נטל ההוכחה הרובץ על המערער כבד יותר ועליו להוכיח את אי הקיום תוך התייחסות לכל תנאי השכירות, היינו להוכיח את אי הקיום גם באשר לשימושים האלטרנטיביים.
ד. איזון הולם בין זכויותיו של בעל הבית לזכויותיו של הדייר תומך בעמדת המשיבים. אין כוונה להרחיק לכת ולחייב את הדייר להוכיח את אי הקיום על ידי העיסוק בפועל במטרות האלטרנטיביות. מאידך גיסא, אין זה ראוי להתיר מטרות שאינן מצויות בחוזה כשיש אפשרות לקיום סביר בעסוק באחת המטרות האלטרנטיביות שנקבעו בחוזה. לפיכך, האיזון הראוי שמצא את ביטויו בלשון הסעיף הוא, לחייב את הדייר להוכיח כי אין לו קיום מהמטרות הקבועות בחוזה, בין אם עושה הוא בהן שימוש בפועל ובין אם רק עומדת לו הזכות הפוטנציאלית לשימוש בהן. היות והטענה שלא הוכח אי קיום המטרות האלטרנטיביות נטענה לראשונה בביהמ"ש המחוזי ומכיון ששאלת פרשנותו הנכונה של סעיף 37(א)(1) לחוק לא הוכרעה בעבר, צודק המערער בטענתו החילופית שלא היה לו יומו בביהמ"ש, ולמעשה נמנעה ממנו האפשרות להוכיח שלא יהיה לו קיום מעיסוק במכירת חלקי חילוף או תווך בחנות. לפיכך יש להחזיר את התיק לבית הדין לשכירות לצורך שמיעת ראיות וטענות באשר לאפשרות קיומו של המערער מעיסוק במכירת חלקי חילוף ותיווך בחנות המשיבים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד י. בורלא למערער, עו"ד אברהם אשכנזי למשיבים. 18.12.90).

ע.א. 687/89 - סידני לירן ואח' נגד חיים גבריאלי ואח'

*השבת כספים עקב פגם בדירות שנמכרו ע"י קבלן וביטול ההסכם ע"י הקונים(מחוזי י"ם - ת.א. 864/86 - הערעור נדחה בעיקרו וערעור נגדי נדחה).

א. המערערים, קבלני בנין, התחייבו בספטמבר 1982 למכור למשיבים דירה בבניין שבנו. הדירה נמסרה למשיבים באיחור של כשנה, כשאין הדירה תואמת לתיאורה בהסכם ואף לוקה בפגמים חמורים ביותר. כיוון שכך הודיעו המשיבים למערערים, במרץ 1986, על ביטול ההסכם, אך המשיכו להתגורר בדירה. המשיבים עתרו לביהמ"ש בתביעה להשבת כספם ולפיצויים. ביהמ"ש המחוזי אמר בפסק דינו כי "אין ספק כי במקרה של הפרת חוזה - יש להחזיר את המצב לקדמותו... קיימות שתי אפשרויות להחזרת המצב לקדמותו... החזרת הכסף בערכים ריאליים, לאמור - בערכים שקליים מתורגמים ליום התשלום... או... תשלום בגין יחידה זהה, במצב תקין כשוייה ביום החזר התשלום... אין בהצעה להחזרת הסכום הנומינלי הדולרי - משום החזרת המצב לקדמותו... לניזוק זכות בחירה... ". בסיכום הדברים חייב ביהמ"ש המחוזי את המערערים להחזיר את "כל התשלומים ששילמו התובעים... בצירוף כל ההוצאות הנילוות, כשהם נושאים ריבית והצמדה כדין מיום התשלום של כל אחד מהתשלומים ועד יום ההחזר בפועל...". הערעור נדחה בעיקרו וערעור נגדי נדחה.
ב. בדרך הצגת נושא ההשבה לא דק ביהמ"ש המחוזי. משבוטל החוזה עקב הפרתו על ידי המערערים, קמה למשיבים זכות להשבה, המעוגנת בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). אכן, היה בידי המשיבים לבחור בין תביעה להשבה ובין תביעת פיצויים בשל הפרת החוזה, כשם שהיה בידיהם לתבוע השבה וגם פיצוי. אולם המשיבים
לא תבעו בכתב תביעתם אלא "להשיב... את כל כספם בצרוף הפרשי הצמדה וריבית... ". כיוון שביקשו השבה, לא עמד כלל לשיקול אם יש לחייב את המערערים לשלם למשיבים את ערכה של דירה זהה, שכן האלטרנטיבה שמטרתה להחזיר את המשיבים למצב שהיו אמורים להיות בו אלמלא הפרת החוזה, אינה נכנסת לגדר השבה, אלא היא תרופה פיצויית. אם בוחר הנפגע לתבוע השבה בלבד אין לומר כי מטרת ההשבה היא להחזיר את המצב לקדמותו, אלא למנוע התעשרות שלא כדין של המפר ובכך נבדלת תרופת ההשבה מתרופת הפיצוי.
ג. משתבעו המשיבים השבת כספם, לא היה על ביהמ"ש אלא לחייב את המערערים בהשבה ריאלית של הכסף, בתוספת ריבית ראויה, כפי שקבע. תוספת הריבית, המייצגת את דמי השימוש בכסף, הינה פועל יוצא של העקרון של מניעת התעשרות שלא כדין, ואף מקורה של חובת תשלום זו בדיני ההשבה עצמם, ולא בחוק פסיקת ריבית והצמדה. אולם גם לתקופה בה חלים רק דיני ההשבה, אפשרי, אך אין חובה, להישען על המדדים הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה. ואכן, בקובעו כי הכספים שיושבו יישאו "ריבית והצמדה כדין" אימץ ביהמ"ש את הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה גם לגבי התקופה בה לא הווה חוק זה בסיס סטטוטורי לחיוב.
ד. כיוון שביסודה באה ההשבה למנוע התעשרות שלא כדין, אין מקום להחיל במקרה דנן את הוראת סעיף 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. המערערים רק הציעו במהלך הדיון להשיב למשיבים במונחים דולריים, לפי שער יציג ביום התשלום בפועל, את כל התשלומים שקיבלו מהתובעים, אך לא הפקידו את הכסף, אלא המשיכו לעשות בו שימוש, ולהתעשר ממנו שלא כדין.
ה. כאמור חייב ביהמ"ש את המערערים להחזיר למשיבים לא רק את מחיר הדירה אלא גם את ה"הוצאות הנילוות", וצודק בא כח המערערים כי סכומים אלה לא שולמו למערערים "ועל כן אין הם מגיעים למשיבים בחזקת השבה". אולם ברור הוא כי בחיוב זה לא נתכוון ביהמ"ש להשבה, כי אם לפיצוי המשיבים על כספים שהוציאו בעקבות החוזה וביטולו. אין להתערב בקביעה זו, למעט החיוב עבור מס רכישה ששילמו המשיבים, כשסכום זה יוחזר להם מהאוצר עקב ביטול החוזה, ולמעט החיוב עבור חיבור הגז לדירה, כשמחיבור זה נהנו המשיבים משך חמש שנים בהן גרו בדירה.
ו. כשם שהמשיבים זכאים להשבת הכספים ששילמו למערערים, כך זכאים המערערים לתשלום עבור השימוש שעשו המשיבים בדירה כדין עד לביטול החוזה, ועבור התקופה בה החזיקו בדירה על אף ביטול החוזה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הקיזוז של המערערים משני טעמים : "התובעים השתמשו ביחידה משום שהנתבעים לא החזירו להם את כספם... ולתובעים לא היה כסף לשכירת דיור חלוף ; הדירה היא בלתי ראוייה למגורים, דמי השימוש הראויים... הם אפסיים". שני הטעמים אינם עומדים במבחן הביקורת. הסיבה לכך שהמשיבים המשיכו לגור בדירה ולא השיבוה למערערים אינה רלבנטית כלל לשאלת חיובם בדמי שכירות ראויים. אשר לטעם השני שנתן ביהמ"ש, הרי שעל אף כל חסרונותיה וליקוייה גרו בה המשיבים כחמש שנים ובכך חסכו מעצמם תשלום דמי שכירות בדירה אחרת. דא עקא כי המערערים לא העלו בכתב הגנתם טענת קיזוז של דמי השכירות הראויים וגם בתביעתם שכנגד לא תבעו תשלום דמי שכירות. כל שהודיע בא כוח המערערים במהלך הדיון הוא כי "הנתבעים שומרים על זכותם לקזז את דמי השימוש הראויים...". בהצהרת כוונות זו, שלא צויין בה אפילו הסכום שמבקשים המערערים לקזז, אין משום תיקון כתב הגנה.
ז. ביהמ"ש גם פיצה את המשיבים בשל הסבל הרב שסבלו במגוריהם בדירה שמי גשמים ניגרו ונאגרו בה, ושכתוצאה מתנאי המגורים הקשים חלו בנותיהם. הסכום שנפסק מתייחס לתקופת המגורים שעד לביטול החוזה ונוכח חובתם של המערערים על פי החוזה
להעמיד לרשות המשיבים דירה ראוייה למגורים. בכך אין עילה להתערבות לא בהקטנתם ולא בהגדלתם של הפצויים כמבוקש בערעור שכנגד, כשם שאין להתערב בחיוב בשל האיחור במסירת הדירה למשיבים, ובשיעור שכר טרחת עו"ד שנפסק למשיבים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יוסף ריכטר למערערים, עו"ד הרצל קדש למשיבים. 18.12.90).

בש"א 4653/90 - חברת אריאל קידוח... ואח' נגד חברת בוני הארץ בע"מ

*קבלת ערעור לרישום לאחר שנדחתה קבלתו עקב טעות בגוף פסה"ד באשר לתאריך נתינתו(בקשה לקבלת ערעור לרישום - הבקשה נתקבלה).

א. ביום 24.1.90 נתן ביהמ"ש המחוזי בנצרת פסק דין המקבל תביעה כספית שהגישה המשיבה נגד המבקשים. פסה"ד ניתן לאחר שהמבקשים לא הגישו סיכום טענותיהם בכתב כמצוות ביהמ"ש. יום מתן פסה"ד ניתן בהיעדר הצדדים והוא הומצא לב"כ המבקשים ביום 11.2.90. בגוף פסה"ד צויין בטעות כי ניתן ביום 24.1.89. ביום 18.3.90, היינו בתוך הזמן שהיה למבקשים להגיש ערעור, הגישו המבקשים לביהמ"ש העליון ערעור על פסה"ד. בו ביום, ועל יסוד התאריך שהופיע בגוף הפסק כתאריך מתן פסק הדין, החליט הרשם כי הודעת הערעור היא על פס"ד "שניתן לפני כשנה ובאין החלטה על הארכת המועד לא תקובל הודעת הערעור לרישום". ההחלטה נמסרה לב"כ המבקשים סמוך לאחר שניתנה וביום 25.3.90 שלח ב"כ המבקשים לביהמ"ש מכתב ובו ציין כי פסה"ד ניתן בביהמ"ש המחוזי ביום 24.1.90 ולא ביום 24.1.89. אין עדות בתיק ביהמ"ש לקבלת מכתב זה. ב"כ המבקשים טוען כי בחודש ספטמבר 1990 קיבל ממזכירות ביהמ"ש את כל החומר שהיה בתיק ביהמ"ש ועל רקע זה שלח - ביום 7.10.90 - את כל החומר חזרה בצירוף בקשה להורות כי הערעור הוגש בזמן. הבקשה נתקבלה.
ב. ההחלטה מיום 18.3.90 שלא לקבל את הערעור לרישום הינה החלטה מחייבת כל עוד לא שונתה. השינוי יכול להעשות על ידי הרשם עצמו או ע"י שופט ביהמ"ש העליון. ניתן גם לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשה לתקן את התאריך השגוי שצויין בפסה"ד. במקום לנקוט באחד מהליכים אלה שלח ב"כ המבקשים לביהמ"ש מכתב על דבר התאריך השגוי. לא זו בלבד שפנייה מסודרת לביהמ"ש חייבת להיות על דרך של הליך מתאים, ובענייננו בקשה מסודרת, מנומקת ונתמכת בתצהיר, אלא שב"כ המבקשים אף לא טרח לעקוב אחר פנייתו וישב בחיבוק ידיים משך כחצי שנה, עד שהוחזר לו החומר ששלח. כך שמדובר כאן בטיפול לקוי. עם כל זאת, אין להתעלם מנתון עובדתי פשוט והוא שהגשת הערעור ביום 18.3.90 היתה בתוך הזמן הקבוע בחוק. אמנם עובדה זו התבררה רק לאחר מעשה, אך אין חולק כי ההחלטה שלא לקבל את הערעור לרישום מבוססת על נתון עובדתי שגוי. שורת הצדק מחייבת שלא לבטל הליך שהוגש בזמן בשל מחדלים וטיפול שגוי שנעשו לאחר מכן. בנסיבות אלה יש להכשיר את ההליך ותרופתם של המשיבים צריכה להימצא במישור של פסיקת הוצאות.

(בפני: הרשם צור. עו"ד ארקין למבקשים, עו"ד חורי למשיבה. 24.12.90).

ע.פ 51/88 - חיים דון נגד מדינת ישראל.

הרשעה בעבירה של גניבה בידי מורשה בגין מכירת כרטיסי טיסה ואי הספקתם מחמת קשיים כספים הרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה(מחוזי ת"א ת.פ 18/86 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער היה סוכן נסיעות ובעלים של משרד נסיעות. בחודש ספטמבר 1985 פנו למערער שלושה לקוחות, הזמינו כרטיסי טיסה לחו"ל ושילמו עבורם. הכרטיסים לא סופקו כמובטח לאחר שהמערער סגר את משרדו וחיסל את עיסקו על רקע של קשיים כספיים. הלקוח הראשון הזמין את הכרטיסים ביום 1.9.85 ליום 19.9.85, הלקוח השני הזמין כרטיס טיסה ביום 2.9.85 והשלישי ביום 10.9.85 כאשר הטיסה נועדה ליום 26.9.85. משלא סופקו הכרטיסים הועמד המערער לדין בעבירה של גניבה בידי מורשה,
וביהמ"ש הרשיעו בקבעו ש"הנאשם שלח יד בכספים אשר הופקדו בידיו ע"י לקוחותיו, למטרה של קניית כרטיסי טיסה". ביהמ"ש הוסיף וקבע לאמור "לא הובאו בפני כל ראיות אשר יכלו לשכנעני כי לנאשם היו מקורות כלשהם מהם יכול היה לשאוב כספים לרכישת כרטיסי טיסה עבור המתלוננים... לא שוכנעתי כי הנאשם האמין... אמונה סבירה כי ימצאו מקורות כאלה בזמן רלוונטי". בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירה של גניבה בידי סוכן.
ב. ביום 14.2.83 מכר המערער דירה בת"א והתחייב להעביר לקונה את הדירה כשהיא נקייה מכל שיעבוד, עיקול וכל זכות אחרת של צד ג'. הקונה קיבל את החזקה בדירה, שילם את כל התמורה ואף בדק במינהל מקרקעי ישראל ובחברה המשכנת ולא היה רישום לכל עיקול הרובץ על הדירה. ביולי 1984 התברר שעוד בנובמבר 1980 הסכים המערער בהליכים שהתקיימו בבימ"ש מחוזי בתיק אזרחי מסויים, כי יוטל עיקול על הדירה וביהמ"ש החליט על הטלת העיקול כמוסכם. מסיבות כל שהן לא נרשם עיקול זה ורק משתוקן העיקול ביולי 1984 והודעה על התיקון נשלחה לחברה המשכנת הודיעה החברה המשכנת לקונה כי לא תוכל לפעול להעברת הזכויות אליו עד להסרת העיקול. בגין מעשה זה הורשע המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה. ביהמ"ש גזר למערער שמונה חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה נדחה ואילו הערעור על ההרשעה בעבירות של גניבה בידי מורשה נתקבל והקנס הופחת.
ג. סעיף 393 (2) לחוק העונשין, גניבה בידי מורשה, יש לקרוא ביחד עם ההגדרה של עבירת הגניבה שבסעיף 383 לחוק. סעיף 393 בא לפרט נסיבות בהן מגיעה עבירת הגניבה לכדי פשע, אך גם לגבי סעיף זה, כדי שיורשע הנאשם, יש להוכיח שנתקיימו האלמנטים של עבירת הגניבה. השאלה היא אם בענייננו הוכח שנטילת כספם של כל אחד מהלקוחות ע"י המערער נעשתה במרמה, כשהוא מתכוון בשעת נטילת הכספים לשלול אותם מהלקוחות שלילת קבע. את כרטיסי הטיסה צריך היה המערער לספק בתאריך מאוחר מקבלת הכספים בתנאים שנקבעו בין הצדדים. המערער לא נטל את הכספים על מנת לשמרם עבור המתלוננים, אלא כדי לעשות עמם שימוש לרכישת כרטיסי טיסה עבורם. המערער רשאי היה, על כן, לעשות שימוש בכספים ובלבד ש"כוונתו" היתה אכן לספק את הכרטיסים כמוסכם. אין הנאשם צריך להראות שהיה לו בפועל ממש כל הזמן סכום הכסף שלקח מאת רוכשי הכרטיסים, אלא די בכך אם הוא מראה שהתכוון לרכוש עבורם כרטיסים ולספק להם אותם. השאלה היא אם בעת שעשה שימוש בכספי לקוחותיו התכוון המערער והיתה לו צפיות סבירה לכך שיספק את הכרטיסים. אכן, לא די בתקוה מצדו שימלא את שנטל על עצמו, אלא צריך שכוונתו תהיה מעוגנת בסיכוי מבוסס לקיים את ההבטחה אשר תמורתה קיבל את הכסף.
ד. מדובר במצב שזמן לא רב לאחר שקיבל את הכספים מהלקוחות כאמור, קרס עיסקו של המערער ולא יכול היה עוד לעמוד בהתחייבויותיו. במקרים מסוג זה קיים קושי לקבוע את הגבול בין ניהול כושל של העסק, לבין הסתבכות בפלילים, כשאדם יודע שלא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו כלפי לקוחו ובכל זאת נוטל את כספו של הלקוח. קושי זה קיים בעיקר באותם מקרים של בעלי עסקים המנהלים את עסקם בדרך של "גלגול חובות". על ביהמ"ש לברר בכל מקרה אם מעשי הנאשם מצביעים על מחשבה פלילית מצדו, ויש לזכור שלא כל בעל עסק הנוטל על עצמו התחייבות בידעו על קשיים כספיים בהם נתון עיסקו גולש לתחום הפלילי.
ה. משך שנים פעל עיסקו של המערער בדרך של "גלגול כספים" בסכומים ניכרים, מסתבר שהיה נתון בקשיים, ועל אף זאת אין לומר כי הוכחה המחשבה הפלילית. אין ראיה כי כוונת המערער להמשיך ולנהל את העסק לא היתה מעשית בתאריך העיסקה.
להיפך, עוד ביום 13.9.85 שילם המערער עבור כרטיסים שרכש עבור לקוחות אחרים. אדם הפועל במרמה ומתכוון להונות את לקוחותיו לא נוהג כך. התשלום בנסיבות המקרה מצביע על כך, ולו מחמת הספק, כי בעת קבלת כספי שלושת הלקוחות כאמור היה למערער יסוד לסבור שיספק להם את הכרטיסים, ורק בשל אירועים של הרגע האחרות התגלגלו הדברים אחרת. לפיכך יש לזכותו מעבירה של גניבה בידי סוכן.
ו. לעומת זאת העבירה של קבלת דבר במרמה בגין מכירת דירה מעוקלת בדין יסודה. בעת חתימת ההסכם עם הקונה ידע המערער על קיום העיקול, או זכות לעיקול, אך הסתיר עובדה זו מהקונה. אילו ידע הקונה שיש עיקול הוא לא היה רוכש את הדירה והמערער השיג את הסכמת הקונה לחתום על החוזה במעשה מרמה. עובדת קיומה של זכותו של פלוני לעקל את הדירה, עובדה חשובה והמערער הבין את החשיבות של הקונה לדעתה. בהעלמת עובדה זו מהקונה, יש מצג כוזב לקיומו של מצב דברים, על פיו אין עיקול או זכות לעיקול, ומצג זה על ידי התנהגות יש בו מירמה במובן החוק. בעקבות הזיכוי מעבירות של גניבה בידי סוכן מורשה הופחת הקנס והועמד על 3,000 ש"ח. (בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אורי רון למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 12.12.90).

ע.א. 671/88 - משה ברנדה נגד בנימין שצרנסקי ואח'

*קיום צוואה(מחוזי ת"א - ת.ע. 4163/73 - הערעור נדחה).

א. במרץ 1974 נתן ביהמ"ש המחוזי צו לקיום צוואות של המנוח מאיר שצ'רנסקי (להלן המנוח). הצו התייחס לשתי צוואות בכתב-יד של המנוח. האחת מיום כ"ח חשוון תש"ל, עם "הוספה" מיום י"ד אב תש"ל ול"ג בעומר תשל"א, והשניה מתשל"ב. הבקשה לקיים את הצוואות הוגשה על ידי בנו של המנוח, המשיב הראשון, שתמך בקשתו בתצהיר שלפיו הצוואות וההוספות כתובות בידי המנוח וחתומות על ידו. בבקשתו לתקן את צו קיום הצוואות, שהוגשה בפברואר 1987, טען המערער, נכדו של המנוח, כי יש למחוק את התוספת מיום ל"ג בעומר תשל"א, באשר אינה חתומה, ובהיעדר חתימה אין התוספת נופלת בגדר "צוואה". עוד טען המערער כי רק באקראי נודע לו על קיומה של הצוואה ומיד פנה לקבלת ייעוץ משפטי ולהגשת הבקשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לביטול צו קיום הצוואה ממספר טעמים והם: המערער לא קיים את מצוות תקנה 315(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר על פיה מי שמבקש תיקון או ביטול של צו ירושה או של צו קיום צריך להמציא עותק מן הבקשה לכל מי שצויין בצו כיורש ודינו של כל אחד כזה כדין משיב ; המערער השתהה בהגשת הבקשה במשך 13 שנים לאחר הוצאת צו קיום צוואה. המערער טען כי לא ידע על דבר קיום הצוואות אלא בסמוך להגשת הבקשה, אך ביהמ"ש מצא שאין הדברים כך וכי לכל המאוחר נודע למערער דבר הצוואה של הסב כבר בשנת 1977. הערעור נדחה.
ב. הטעם לדחיית הבקשה בשל אי צרוף כל הנהנים על פי הצוואה כמשיבים, אינו יכול לעמוד. מדובר בטענה שזכרה לא בא בכתבי הטענות של המשיבים, אף לא הועלתה ביוזמת ביהמ"ש בדיונים שהתקיימו בפניו וביהמ"ש לא גילה את דעתו כל העת כי דין הבקשה להדחות מחמת אי צירוף כל הנהנים. זאת ועוד, על פי הוראות תקנה 27 לתקנות "לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו...". תקנה 27 הנ"ל חלה גם על ענייני ירושה. משמעות הדברים היא כי משנוכח ביהמ"ש כי התובע לא צירף אדם שחייב היה לצרפו, היו פתוחות בפניו שתי דרכים כדי שלא לבטל את התביעה על אתר. דרך ראשונה היתה כי ביהמ"ש יתקן את המעוות על ידי הוראה בדבר צירוף כל בעלי הדין, והדרך השנייה היתה לדון בעניין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו.

ג. ברם, צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי המערער השתהה בהגשת הבקשה. מדובר בבקשה לפי סעיף 72(א) לחוק הירושה הקובע כי "ביהמ"ש שנתן צו ירושה או צו קיום, רשאי, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם... אולם, רשאי ביהמ"ש שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או... לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה". ביהמ"ש לא יזדקק לבקשה לביטול צו קיום, כאשר העובדות או הטענות הובאו לידיעת הצד המעונין, אך הוא השהה את הגשת בקשתו לתיקון הצו במשך זמן בלתי סביר. בענייננו, ידע המערער לכל המאוחר באפריל 1977 על דבר קיום צוואות המנוח ולא היתה כל מניעה שיברר בדיוק מה הן הצוואות ויפנה לביהמ"ש.
ד. בשולי הדברים יש להוסיף כי התוספת לצוואה מיום ל"ג בעומר תשל"א היא בגדר צוואה תקפה. התיק דנן נשלט על ידי המצב החוקי עובר לתיקון מס' 7 לחוק הירושה, שבו הוסמך ביהמ"ש לקיים צוואה, בנסיבות מיוחדות, "אף בהיעדר חתימה או תאריך כנדרש בסעיף 19". ע"פ סעיף 25 בנוסחו הקודם ניתן היה לקיים צוואה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה. נפסק בעבר כי המשמעות הרגילה של הדיבר "פגם" היא החסרת משהו מהשלם ולא "חסר", ולכן לא ניתן היה להכשיר פתקים בכתב יד בלתי חתומים וללא תאריך. העניין שלפנינו נופל לגדר "פגם" בחתימה שניתן להכשירו לפי סעיף 25 גם בנוסחו הקודם. הטעמים לכך הם שניים המצטברים זה לזה: התוספת האמורה מיום ל"ג בעומר אמנם אינה חתומה, אך היא כתובה בכתב ידו של המנוח על גבי דף נייר, שעליו מתנוססות כבר שתי חתימות של המנוח וניתן להסיק שהמנוח לא ראה לנכון להוסיף חתימה שלישית על גבי אותו עמוד והסתפק בתוספת כשלעצמה ; הצוואה על כל תוספותיה היתה נתונה בתוך מעטפה שהיתה חתומה מכל עבריה בארבע חתימות של המנוח וגם בחתימה על גבי אותה מעטפה ניתן לראות חתימה על התוספת. אין צורך לנקוט כאן עמדה בשאלה מה היה הדין לו היו החתימות על המעטפה בלבד. הסיכום הוא כי בהקשר לאותה צוואה קיימות שש חתימות של המצווה והיעדרה של חתימה בסופה של אחת התוספות לצוואה הוא בגדר "פגם" הניתן לריפוי לפי סעיף 25 לחוק הירושה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם סגל למערער, עו"ד גב' עליזה בן ארצי למשיבים. 16.12.90).

בג"צ 2010/90 - התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נגד ממשלת ישראל ואח'

*טענת הפליה של חברות ביטוח בגין הריבית המשולמת להם ע"י המדינה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרת הנה חברה שמאוגדות בה 14 חברות ביטוח העוסקות בענף ביטוח חיים. העותרת הינה צד להסכמים הנחתמים מדי פעם בין הממשלה לבין החברות לביטוח חיים, שעל פיהם מקבלת הממשלה מילוות מחברות הביטוח בסכומים הנובעים מחוזים לביטוח חיים, וכנגד מילוות אלה מנפיקה המדינה לחברות הביטוח אגרות חוב בתנאים, כולל שיעורי ריבית, עליהם מוסכם בין הצדדים מידי פעם בפעם. עתה מבקשת המדינה להפחית את הריבית המשתלמת לחברות בגין כספי ביטוח מנהלים מ- %6.2 ל- %4. העותרת טוענת כי חברות הביטוח מופלות לעומת אגרות חוב שההסתדרות רוכשת מן המדינה מכספי קרנות הפנסיה של ההסתדרות והנושאות תשואה של %6.2. טענת העותרת היא שאין מקום להפלות את חברות הביטוח לעומת קרנות הפנסיה ואין כל שוני של ממש בין אלה לאלה שיצדיק הפלייה כאמור. לטענתה, ההנמקות היחידות שבפי המשיבים, אשר אמיתיות וכנות שתיים הן: רצון הממשלה לסייע לקרנות הפנסיה, בשל הגרעון האקטוארי הגדול בו הן שרויות, ולטענת העותרת אין במצוקתן הכספית של קרנות הפנסיה כדי להצדיק העדפתן על פני חברות הביטוח ; רצון המדינה להגיע עם ההסתדרות להסכמה בעניינים
הנוגעים ליחסי העבודה במשק, ולצורך הסכמה זו, מוכנים היו להעדיף את קרנות הפנסיה, וגם נימוק זה אינו מוצדק לטענת העותרת. העתירה נדחתה.
ב. מדובר כאן במדיניות כלכלית של הממשלה הנוגעת לשוק ההון. עם הפעלת תוכנית כלכלית חדשה ב-1985 הוחלט גם על שינויים בפעולת הממשלה בשוק ההון והוחלט כי שוק ההון צריך להיות נשלט על ידי כוחות השוק ללא התערבות מינהלית וכי השינויים יופעלו בהדרגה, עד לביטול מוחלט של הנפקת אגרות חוב ממשלתיות בתנאים מיוחדים. המשיבים סבורים שבמסגרת זו היה מקום להחיל תחילה את המדיניות החדשה על ביטוח מנהלים במסגרת חברות הביטוח כאשר בשלב זה לא יחול שינוי דומה ביחס לקרנות הפנסיה. השאלה היא אם מדובר כאן באי שויון בין שווים והמסקנה לענין זה היא כי אין חברות הביטוח העוסקות בביטוח מנהלים מצד אחד, וקרנות הפנסיה מצד שני, במעמד של "שווים". כאן מבהיר בג"צ שורה של הבחנות בין שני הגופים המצדיקים את ההפליה בין שניהם.
ג. אכן, המשיבים התכוונו לענות על קשיי קרנות הפנסיה לבל יגדל גרעונן האקטוארי, וקיים אינטרס ציבורי לגיטימי לסייע לקרנות הפנסיה בשל מצבן האקטוארי הקשה. באופן זמני ניתן סיוע זה על ידי אי שינוי תנאי איגרות החוב המנופקות לקרנות הפנסיה. חברות הביטוח אינן נמצאות במצב דומה מבחינה אקטוארית, ואין קיים החשש של פגיעה ביציבותן או פגיעה במבוטחים שלהן.
ד. אשר לטענה שבשל "תמורה" שנתקבלה מההסתדרות בהסכמי העבודה מוכנים היו המשיבים להיטיב עם קרנות הפנסיה וכך הפלו המשיבים את חברות הביטוח בשל שיקוליםזרים - גם טענה זו אין לקבל. כשבאות רשויות המדינה להפעיל מדיניות המקובלת עליהן, רשאיות הן במסגרת שיקוליהן בדבר שלבי ביצועה של מדיניות זו, לשקול את ההשלכות שיש למדיניות כזו על כל מי שעלול להפגע ממנה, ואת מידת הפגיעה בו. כשבאות הרשויות לסבסד גוף הראוי לסיבסוד כתוצאה ממדיניות זו, הן רשאיות לשקול במסגרת שיקוליהן את האינטרסים הכלל משקיים ואת הטובה העלולה לצמוח לכלכלת המשק ולכלל הציבור כתוצאה מדרך הגשמת המדיניות. הקפאת המצב בענין התשואה לאגרות החוב ולקרנות הפנסיה הביאה לכך שההסתדרות וויתרה על תוספת יוקר בשעור מסויים, עניין שהיה לו, מבחינת כלל המשק, חשיבות רבה בעיני המופקדים על כספי אוצר המדינה. בנסיבות אלה, ולאור זה שהמדינה מוכנה היתה בלאו הכי לשלם לקרנות הפנסיה סובסידיה ישירה, דחיית ביצוע הרפורמה ביחס לקרנות הפנסיה לעת עתה אינה חורגת מהתנהגות סבירה מצד המשיבים.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד מישאל חשין וצבי אגמון לעותרת, עוה"ד גב' אסנת מנדל, עודד קלמארו, צבי טרלו, אשר חלד ורנט דלית למשיבים. 31.12.90).

בג"צ 4566/90 - דוד דקל נגד שר האוצר ואח'

*בחירת יו"ר הדירקטריון לחברת החשמל(העתירה נדחתה).

א. באוקטובר 1990 בחר דירקטוריון חברת החשמל במשיב הרביעי (להלן: המשיב) לכהן כיו"ר הדירקטוריון. חברת החשמל הינה חברה ממשלתית ועל פי סעיף 24 לחוק החברות הממשלתיות "הבחירה טעונה אישור השרים לאחר התייעצות עם הרשות", היינו רשות החברות הממשלתיות. השרים לענייננו הם שרי האוצר והאנרגיה. העותר, פנסיונר שעבד בחברת החשמל ובעל מניות בחברה, עתר לבג"צ לתת צו על תנאי נגד השרים, נגד רשות החברות הממשלתיות ונגד חברי הדירקטוריון וחברת החשמל שלא יאשרו את מינויו של המשיב. לטענת העותר, אופן בחירתו של המשיב כיו"ר הדירקטריון פגומה, באשר הדירקטורים לא הפעילו שיקול דעת עצמי ובלתי תלוי, מאחר והשרים קבעו ופירסמו את
דעתם, עוד לפני שנערכה הבחירה, כי המשיב הוא המועמד המועדף על ידם ואף דאגו מראש להרכב של דירקטורים שיבטיח את בחירת המשיב כיו"ר. זאת ע"י כך שבמהלך חודש אוגוסט 1990 מינו השרים שבעה דריקטורים חדשים לחברת החשמל. לטענת העותר, מונו אנשי שלומם של השרים כדירקטורים בחברת החשמל במטרה להחליף את יו"ר הדירקטוריון ומינויו של המשיב לתפקיד זה. העתירה נדחתה.
ב. אשר לטענות העותר בדבר מינוי "אנשי שלומם" של השרים כדירקטורים - רשות ציבורית הממנה עובד בשרות הצבור פועלת כנאמן הציבור, וכלל גדול הוא שנאמנות זו צריך ותופעל בהגינות, ביושר, ללא שיקולים זרים, ולטובת הציבור שמכוחו ולמענו מסורה סמכות המינוי בידי הרשות הממנה. הפסול שבמינוי פוליטי אין פירושו שאסור לעובד בשרות הציבור המתמנה על ידי הרשות הציבורית להזדהות עם מפלגה פוליטית זו או אחרת, או להשתייך אליה. דבר זה מותר לו לעובד ולמועמד לעבודה. אך השתייכות או הזדהות אלה צריך וישמשו "כגורם נייטרלי" שאינו פועל לא לחובתו ולא לזכותו של מועמד פלוני או אלמוני. הגורם והשיקול הקובעים הם כישוריו של המועמד. ג. לפתחה של טענה בדבר מינוי פוליטי רובץ בדרך כלל קושי ניכר, והוא - דרך הוכחת השפעתם של שיקולים פוליטיים כאלה. חזקה על הרשות שהיא פועלת כדין, והטוען שפעולה מסויימת נעשתה שלא כדין, עליו הראיה. לשם הרמת נטל ראייתי זה לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד. הראייה בדבר קיום מניע פוליטי מפלגתי צריך ויהא בה כדי לעורר ספק מהותי בדבר השפעתו של מניע פסול זה, אך אין צורך בראייה מוכחת שעל פי רוב אינה בנמצא, ובדרך כלל אינה בהשגה. די ביצירת ספק מהותי ומשהוכח ספק כזה עובר נטל הראייה על בעל המינוי, ועליו להוכיח שאין במינויו משום מינוי פוליטי פסול.
ד. בענייננו, הוספת שבעת הדירקטורים החסרים והיוזמה לבחירת יו"ר קבוע הן פעולות סבירות וחיוניות שעל השרים לבצען כדי שהדירקטוריון יפעל בהרכבו המלא עם יו"ר קבוע לטובת החברה ולקידום מטרותיה העיסקיות. פרט לאמירה כי שבעת הדירקטורים החדשים הם "אנשי שלומם" של השרים שמינו אותם, לא העלה העותר בעתירתו דבר כנגד כשירותם של הדירקטורים החדשים. מסתבר שהדירקטורים שמונו הם המדען הראשי של משרד האנרגיה והתשתית, הממונה הכלכלי לחשמל במשרד האנרגיה והחשמל והתשתית, עו"ד ורואה חשבון אשר בזמן מינויים לא היתה עדיין כל כוונה למנות את המשיב ליו"ר הדירקטוריון, דירקטור נוסף שמונה באותן נסיבות, וכיוצא בכך. אין יסוד לפקפק בדיברי המשיבים כי השימוש בסמכות המינוי נעשה באופן סביר ובמהירות הראוייה כדי לאפשר תפקוד הולם של חברת החשמל.
ה. השרים הקשורים בתחום פעולתה של חברה ממשלתית מעורבים במצוות המחוקק בהליך הכרחי הקשור בבחירת היו"ר, והאישור של השרים אינו אישור פורמלי בלבד. דעת השרים הנוגעים בדבר היא דעתם של אלה שהחוק הטיל עליהם אחריות בקשר לחברה שבתחום אחריותם, והיא משקפת את דעתה של בעלת העניין העיקרית בחברה - המדינה. אין על כן פסול בכך שדעתם העניינית של השרים באשר לנושאי תפקידי המפתח תובא לידיעת חברי הדירקטוריון, כל עוד אין בכך כדי להביא לפגיעה בשיקול דעתם העצמאי של הדירקטורים באשר לבחירת היו"ר. אמנם לדעת השרים עשוייה להיות השפעה על שיקול הדעת של חברי הדירקטוריון, אך אין לראות בכך השפעה פסולה.
ו. ודאי שאין פגם בכך שהשרים פירסמו דעתם ברבים. אחת הרעות החולות בסוגיית המינויים הפוליטיים טמונה בהתערבות הגורמים הפוליטיים הנעשית במסתרים, וכאשר הביעו השרים את דעתם בפומבי אין לבוא אליהם בטרוניא. אכן, אילו הניח העותר תשתית עובדתית לטענה כי בפועל לא פעלו הדירקטורים על פי שיקול דעתם ובטלו דעתם בפני דעת השרים, מן הראוי היה לפסול את הבחירה, אך תשתית עובדתית זו לא הונחה.
המשיב היה המועמד היחידי שהוצע לשמש כיו"ר הדירקטוריון ואיש מבין הדירקטורים לא הציע מועמד אחר לבחירה. המשיב נבחר ברוב של שנים עשרה חברים מול ארבעה ואחד נמנע, ומנהל הרשות החברות הממשלתיות שנכח בדיון שנערך בדירקטוריון התרשם כי הדיון, שערך כשלוש שעות, היה מקיף, ענייני וממצה. גם הטענה כי הדירקטורים שהצביעו בעד המשיב כלל אינם מכירים אותו אין לה בסיס.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד צ. פירון לעותר, עוה"ד גב' אסנת מנדל, ר. יאראק וי. חורש למשיבים. 3.12.90).

בג"צ 828/90 - סיעת הליכוד במועצת עיריית חיפה נגד מועצת עיריית חיפה ואח' (העתירה נדחתה).

*מינוי נציגי עירית חיפה לתאגידים עירוניים שוניםא. העתירה נוגעת למינויים של נציגי עיריית חיפה בתאגידים עירוניים שונים. הוראת החוק הרלוונטית היא הוראת סעיף 249א' לפקודת העיריות הקובעת לאמור: "(1) מועצת העיריה תקבע את נציגיה בגוף המנהל של התאגיד העירוני ; נציגים אלה יכול שיהיו גם חברי המועצה או עובדי העיריה ;... (3) נציגי העיריה כאמור, שהינם חבריהמועצה, יבחרו כך שישמרו, ככל האפשר, יחסי הכוחות של הסיעות במועצה...". לענייננו, בכל אחד מהתאגידים שמדובר בהם יש בידי העיריה מחצית כח ההצבעה. המחלוקת היא בשאלת פרשנותם של סעיפים קטנים 1 ו-3, וביישומה של פרשנות זו על ההחלטה. טענת העותרת היא כי המשיבים החליטו שלא כדין כי במועצת המנהלים של חברות מסויימות לא יכהנו חברי מועצת העיריה, זולת יו"ר הדירקטוריון, ועל בסיס נימוק זה נפסלו נציגי העותרת, וכן טוענת העותרת כי בחברה אחת לא נבחרו כלל חברים של העותרת. העתירה נדחתה.
ב. באשר להחלטה שלא למנות חברי עירייה, חזרה בה העותרת בעת הדיון בבג"צ מנקודה זו, כך שבג"צ לא צריך היה להחליט בנושא הנדון. טענה אחרת של העותרת היתה כי ניתנו לעותרת נציגי ציבור, לא חברי העיריה, פחות מן המגיע לה ע"פ כוחה היחסי במועצה. אין סעיף 249א' קובע שכל נציגי העיריה צריכים להקבע על פי מפתח מפלגתי בהתאם לכוחן של הסיעות במועצת העיריה. כשבאה מועצת העיריה להחליט על נציגים בתאגידים השונים, שומה עליה לבחור כמייצגיה את מי שיוכלו למלא את התפקיד ולייצג את מועצת העיריה כהלכה. אין פסול אם ייבחר לכך מי שאינו מוגדר כלל מבחינה מפלגתית. גישה כזו אינה סותרת את האמור בסעיף 249א'. לפי סעיף זה, לגבי נציגי העירייה בתאגידים, שהינם חברי המועצה, מן הראוי לשמור ככל האפשר על יחסי הכוחות של הסיעות במועצה. דברים דומים לא נאמרו לגבי נציגי העיריה שאינם חברי המועצה, באשר אלה לא בהכרח צריכים לייצג סיעות מפלגתיות. אכן, אין להתעלם מהחשש, שבמסווה של מינוי נציגי ציבור על פי כישוריהם, הנימוק האמיתי למינוי יהיה שייכותם או קירבתם למפלגות הקואליציה שבעיריה, ובמקרה מתאים יתכן ויהיה מקום לשקול את התערבות בג"צ. אך בענייננו לא כך אירע.
ג. טענה אחרת של העותרת מתייחסת למינוי נציגי מועצת העיריה בחברת שיקמונה, חברה ממשלתית עירונית. על פי תקנות החברה, מחצית מחברי הנהלת החברה ממונים על ידי שר הבינוי והשיכון ומחציתם על ידי מועצת העיריה. לטענת העותרת, מועצת העיריה לא בחרה בין נציגיה לדירקטריון של חברה זו אף נציג מסיעת העותרת. ההסבר שבפי המשיבים לבחירה זו הוא ששר הבינוי והשכון, שהינו איש הליכוד, מינה את כל הנציגים מטעמו מבין חברי הליכוד. משום כך, וכדי לדאוג לאיזון מתאים בין נציגי המפלגות השונות בחברת שיקמונה, החליטה מועצת העיריה לבחור נציגים שאינם כוללים אנשי מפלגת הליכוד. לטענת המשיבים סעיף 249א' מתכוון לכך שהעירייה תוכל לאזן
את הנציגות של חברי הדירקטוריון בדרך זו. פירוש זה של הסעיף דחוק הוא. השמירה על יחסי הכוחות עליה מופקדת מועצת העיריה מתייחסת לכאורה ליחסי הכוחות בין אלה הנקבעים על ידה כחברי הנהלה בתאגידי העיריה, ולא על ידי אחרים. ברם, גם אם פרשנות המשיבים אינה מקובלת, עדיין אין בכך כדי לחרוץ את גורל העתירה הנוגעת לחברת שיקמונה. מסתבר כי אחד מחברי מועצת העיריה של העותרת מכהן כמנהל בחברת שיקמונה, אם כי לא מטעם העיריה נבחר לכך. על פי כוחם המספרי של חברי העותרת היה מקום אמנם שיתמנו שניים מחברי העיריה כמנהלים בשיקמונה, אך כאשר אחד מהם מכהן כחבר במועצת המנהלים ובחישוב כולל של מספר חברי מועצת העיריה המכהנים כדירקטורים בתאגידים העירוניים אין העותרת מקופחת, ספק אם זה המקרה בו ראוייה התערבות בג"צ.
ד. ברם, אין צורך להכריע בכך שכן צודקים המשיבים בטענתם שיש לדחות את העתירה מחמת השיהוי, ומחמת כך שלא צורפו כמשיבים כל המעוניינים שצריך היה לצרפם. אשר לשיהוי - החלטת מועצת העיריה נתקבלה בנובמבר 1989 ורק כעבור כ- 3 חודשים הוגשה העתירה ללא שניתן כל הסבר לאיחור. במשך הזמן השתנו דברים בעקבות ההחלטה, נציגי מועצת העירייה נכנסו לתפקידם בתאגידים השונים וכל התאגידים קיבלו החלטות ופעלו בהסתמך על מינויים של אלה כחברי מועצת המנהלים. בנסיבות אלה, השהיית הגשת העתירה די בה כדי לדחותה. גם הטענה המקדמית האחרת בדבר אי צירוף צדדים מעוניינים כמשיבים לעתירה בדין יסודה. הצדדים המעוניינים במקרה דנן הם גם אותם תאגידים ששאלת תקפותו של הרכב הנהלתם וחוקיות פעולותיהם עד כה עלתה בבג"צ, וגם המפלגות ששלחו את נציגיהן לתאגידים אלה.

(בפני השופטים: בך, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. גולדהמר לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 10.1.91).

בג"צ 3740/90 - צאלח חסין מחמוד מנצור נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש

*אטימת חדר בעקבות הרשעה ביידוי אבנים (העתירה נדחתה) העותר הורשע בעבירה של יידוי אבנים ונדון לששה חודשי מאסר בפועל וארבעה עשר חודשי מאסר על תנאי. זמן קצר לאחר שחרורו נתפס פעם נוספת כשהוא מיידה אבנים ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי וקנס של 4,000 ש"ח, וכן הופעל במצטבר המאסר על תנאי של ארבעה עשר חודשים. לאחר מכן החליט המשיב לאטום את החדר שבו התגורר העותר וכנגד החלטה זו הוגשה העתירה. העתירה נדחתה. עניין לנו במקרה חריג ויוצא דופן. המייחד מקרה זה הוא בכך שעניין לנו בהרשעה שניה של העותר בעבירה של יידוי אבנים. לאור ריבוי העבירות מסוג זה מחד והקושי ללכוד את מבצעיהן מאידך, אין לומר כי במקום שעבריין נלכד פעמיים בגין עבירה זו, האמצעי של אטימה חלקית חורג מהפרופורציה הראוייה בין חומרת המעשה לבין חריפות התגובה.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עו"ד גב' ל. צמל לעותר, עו"ד ש. גורדון למשיב. 8.1.91).

בג"צ 1390/90 - בכור עובד נגד משטרת ישראל ואח'

*חידוש רשיון רוכלות(העתירה נתקבלה).

א. לעותר רשיון רוכלות מזה שנים לניהול דוכן ירקות בבת-ים. המשטרה מתנגדת לחידוש הרשיון, מאחר ובידה מידע שהעותר עוסק בדוכנו גם בסחר בסמים. כן נטען שהעותר תפס ללא רשות חדר בתוך בית הסמוך לדוכנו, וכי הוא מטיל חתיתו. על דיירי הבית הפוחדים להתלונן עליו. כמו כן לעותר הרשעות קודמות ותלויים ועומדים נגדו הליכים נוספים. לבג"צ הוגש מידע שהיה חסוי בפני העותר ובג"צ עיין בחומר, לפי
בקשת בעלי הדין, כאשר בחומר נתונים על מעורבותו של העותר בסחר בסמים. העתירה נתקבלה.
ב. לאור החומר הגלוי שהוגש יש יסוד להסיק כי העותר הוא אלים ונוטה להתפרץ ולאיים, ואין גם לדחות את אמינותו של המידע המודיעיני המייחס לעותר עיסוק בסמים. אם וכאשר יתגבשו ראיות מספיקות קבילות בביהמ"ש, ניתן יהיה לנקוט בהליכים משפטיים נגד העותר. מאידך, ספק אם יש בנסיבות הקיימות הצדקה לנתק את הקשר - ולו הרופף - הקיים בין העותר לבין הקיום הכלכלי על יסוד פרנסה חוקית. דומה כי בעת הזאת יהיה בשלילת הרשיון כדי להחמיר את המצב, שהרי העותר יישאר חופשי כדי לעסוק במעשי עבריינות ומאחר ונתקפחה פרנסתו החוקית יהיה לו גם הסבר ותירוץ לעיסוקים האסורים. כמובן, אין להסיק מכך כי לעולם אין להמנע מאי הענקת רשיון או מביטול רשיון בשל מעורבות במעשי עבירה, אך דרושה לשם כך מסקנה חד משמעית יותר בדבר הקשר בין העיסוק הלגיטימי לבין העיסוק האסור המתלווה אליו. אין לאסור על עבריין עיסוק בפרנסה חוקית על ידי שלילת רשיונו הקיים, כל עוד אין וודאות רבה יותר מזו שבפנינו שהעיסוק האמור משמש באופן מהותי למעשי עבריינות או שעצם העיסוק בו מסכן את שלום הציבור. לפיכך יש לקבל את העתירה לעניין זה.
ג. אשר לתפיסת החדר בבית הסמוך - דבר זה אינו יכול למצוא פתרונו בבג"צ ואם מישהו מבעלי המבנה גורס שהחדר מוחזק על ידי העותר כמשיג גבול, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכים משפטיים. אם ייפגע מישהו מדיירי הבית שיגיש תביעה כאמור, בצורה כלשהי, מסכן בכך העותר מחדש את המשך פעילותו כרוכל במקום.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר מורגנשטרן לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין למשטרה, עו"ד גב' אביטל רימון לעיריתחולון. 14.1.91).

ע.פ. 2288/90 - עדנאן ג'זאל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (משיכת שיקים ללא כיסוי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בכ-50 עבירות של מעשי מירמה בנסיבות מחמירות, שכללו בין היתר משיכת צ'קים ללא כיסוי, קבלת כספים ונכסים בעוון, ונדון לארבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי, של עשרה חודשים ושל שנתיים כאשר המאסרים המופעלים חופפים בינהם ומצטברים למאסר החדש שנגזר. הסניגור פירט את נסיבותיו האישיות של המערער וכן כי הודה באישומים שיוחסו לו וגרם לכך כי אחרים המעורבים בפרשיות האמורות יועמדו לדין. לדעת הסניגור לא התחשב ביהמ"ש במידה מספקת בנסיבות האישיות של המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה.
תקופת המאסר שנגזרה למערער אינה ארוכה יתר על המידה בהתחשב במספר העצום של העבירות שבהן הורשע. יתר על כן, לחובת המערער רשימה ארוכה ביותר של עשרות רבות של הרשעות קודמות, לרוב מאותו סוג, ובמשך תקופה ממושכת. המערער עשה לו דרך בחיים לרמות ולהונות אנשים והוא חי בשולי החברה. חסד עשה ביהמ"ש עם המערער כאשר צווה כי המאסרים על תנאי שהופעלו יהיו חופפים ביניהם.

(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, אור. עו"ד דבח למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 9.12.90). -

בג"צ 4464/90 - יחיא מחמד עג'רי נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*הריסת בית בעקבות הרשעה ברצח "משתף פעולה", השלכת בקבוקי תבערה וכד' (העתירה נדחתה).

העותר היה מעורב במעשים פליליים חמורים על רקע לאומני שבהם הודה בהודייה שמסר לחוקריו. מדובר בחטיפתו ורציחתו של תושב השטחים על יסוד חשד
כי הוא משתף פעולה עם השלטונות, פעולות אלימות נגד תושבים באיזור במטרה לזרוע אימה בקרב תושבים שנחשדו בקשר עם השלטונות, הכנת בקבוקי תבערה והשלכתם לעבר חנות של תושב האיזור וכיוצא באלה פעולות. העותר נעצר ביום 14.11.89 וביום 20.2.90 הודע לו על החלטת המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה ולהרוס את הבית בו מתגוררים העותר ובני משפחתו ברמאללה. השגה שהוגשה על החלטה זו נדחתה ע"י המשיב והודעה על כך נמסרה לעותר ביום 10.10.90. מתברר כי האיחור בתשובה על ההשגה נבע מכך כי התיק המקורי אבד והיה צורך בשיחזור המסמכים, ולאחר מכן דן המשיב שוב בנושא והחליט לדחות את ההשגה. העתירה נדחתה. ב"כ העותר העלה גם בעתירה זו טענות כלליות בדבר היעדר אפקטיביות של הפעלת הסמכות לפי תקנה 119, עשיית שימוש לא סביר בסנקציה של הריסת בית המשמש גם למגורי משפחת העותר אשר בתוצאתה ענישה קולקטיבית וכדומה טענות, אך אין צורך להתייחס בפרוטרוט לכל הטענות האלה שכבר נדונו בהרחבה בשורה ארוכה של פסקי דין ונדחו. באת כח העותר מלינה על הזמן הרב שעבר מיום מתן ההודעה על הכוונה להרוס את הבית ועד למתן התשובה להשגה, והיא קובלת לא רק על השיהוי הלא סביר, אלא גורסת כי הזמן הרב שחלף הקהה כליל את אפקט ההרתעה, ומכל מקום על המשיב לשקול את הצידוק לשימוש בסמכות הריסת הבית על פי הנסיבות הקיימות כעת ולא כפי שהיו בעת שהודע לראשונה על כך. המדינה הסבירה כאמור את העיכוב ואף כי רצוי כי גם במקרה כזה לא תשתהה תשובה להשגה יתר על המידה, הרי מעצם השיהוי והזמן הרב שעבר ודאי שהעותר לא נפגע וכך גם משפחתו. הם ודאי לא ששו לכך כי ייהרס הבית יותר מוקדם. נכון כי במקרה כזה שומה על המשיב לחזור ולשקול מחדש את הסבירות והצידוק לעשות שימוש בסמכות לפי תקנה 119 סמוך ככל האפשר למועד המיועד למימוש הסמכות, ויתכנו מקרים שסנקציה שנתחייבה בזמן נתון או בנסיבות כפי שהיו בעבר שוב אינה נדרשת ומתחייבת כעבור זמן. אך זה בדיוק מה שקרה במקרה דנן כשהמשיב חזר ובחן את המקרה בעת שדן בהשגה סמוך לדחייתה ומסקנתו נתקבלה תוך בחינת מכלול השיקולים כפי שמתחייב בהווה.

(בפני השופטים: בייסקי, מלץ, אור. עו"ד גב' ל. צמל לעותר, עו"ד ש. גורדון למשיב. 10.12.90).

בש"א 4667/90 - יוסף אלפסי נגד שושנה אלפסי

*בקשת פטור מאגרה

(בקשה לפטור מאגרה - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי בנצרת נדונה שאלת מזונות שחייב בהם המבקש ומשהגיש ערעור לביהמ"ש העליון ביקש לפטור אותו מאגרה ומערבון. הבקשה נדחתה. מבלי להכנס לשאלת ההכנסות של המבקש ושל בת זוגו שעימה הוא חי, הרי יכולתו הכספית של המבקש פטור אינה נבחנת רק על פי הכספים הזמינים העומדים לרשותו מדי חודש. יכולתו נבחנת גם על פי רכושו, בין רכוש בעין ובין רכוש כספי. מסתבר כי לרשות המבקש עומדים בקופת הפנסיה מבטחים סכומי כסף המגיעים לכ- 100,000 ש"ח וכן סכום של כ-16,000 ש"ח בקרן השתלמות. המבקש לא ציין אם סכומי קרן ההשתלמות ניתנים לשימוש כיום ואם לאו, וממתי הם יהיו ניתנים לשימוש. המבקש אמר בעדותו כי מעולם לא משך כספים מקרן ההשתלמות וניתן להניח שיכול הוא לעשות כן היום. ברם, גם אם לאו - רכוש כספי כמו זה השייך למבקש אינו מתיישב עם טענת חוסר יכולת. המבקש לא עשה מאמץ או נסיון לבקש הלוואה מן הבנק על יסוד כספיו ובנסיבות אלה לא תיענה בקשתו לפטור מאגרה ומערבון.