בג"צ 1065/89 - עו"ד יעקב גולני ואח' נגד הממונה על מחוז המרכז ואח'
*בקשה לחייב ראש עיר להחזיר לקופת העיריה כספים ששולמו ע"י העיריה לפלוני שלא כדין(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. העותרים הם חברי מועצת העיר יבנה, המשיב השני הוא ראש עירית יבנה, המשיבים 3-9 הם חברי מועצת העיריה. מר רפי מיארה, כיום חבר מועצה וסגן ראש עירית יבנה, כיהן בטרם היה לחבר המועצה, כמנהל ביה"ס המקיף ביבנה. באותו בי"ס שימש אחד, אברהם שיאן, כמנהל חטיבת הביניים שהיה כפוף ישירות למיארה. בין השניים היו חילוקי דעות שהעכירו את האוירה במוסד החינוכי ופגעו בתפקודו הנאות והראוי של ביה"ס. היחסים התדרדרו עד לערכאות על פי תובענה בשל הוצאת לשון הרע שהגיש שיאן נגד מיארה. ראש עירית יבנה החליט לספק למיארה הגנה משפטית על ידי עורך הדין של העיריה, באשר לדעתו גרם הסכסוך לפגיעה חמורה בביה"ס והמצב החמור בביה"ס לא בא לקיצו גם כאשר מיארה פרש מתפקידו. בחודש יולי 1989 פנה שיאן לראש העיר בהצעה שלפיה יפרוש מתפקידו ויבטל את המשפט נגד מיארה, ובתנאי שהעיריה תממן את הוצאותיו המשפטיות. ביום 27.7.90 נערכה ישיבה של מליאת מועצת העיר ובה הציע ראשהעיר לקבל את הצעת שיאן. בהצעה תמכו המשיבים 2-9 בעוד העותרים 1,2 התנגדו לה. נקבע כי ההסדר יאושר בתנאי שהיועץ המשפטי של העיריה יבדוק את החשבונות שיוגשו מטעם שיאן ויאשר את סכום ההוצאות שיש לשלם. ההחלטה הובאה לידיעת המשיב וביום 22.8.89 הורה סגנו לראש עירית יבנה להמנע מביצוע ההחלטה באשר באותה עת לא היתה הרשאה לתשלום כזה במסגרת התקציב. בחודש אוקטובר 89 נודע לעותרים כי שולם לשיאן סכום של 42,000 ש"ח וכנגד תשלום זה נמחקה התביעה בגין הוצאת דיבה. לעותרים התברר כי ההוצאות המשפטיות של שיאן הגיעו לכדי פחות ממחצית מסכום זה וכי התשלוםכלל למעשה גם מרכיב פיצויים שנתבעו במסגרת התביעה. אי לכך פנו העותרים אל המשיבבדרישה שיעשה שימוש בסמכות המוענקת לו בסעיף 221 לפקודת העיריות ויחייב את חבריהמועצה שאישרו את ההוצאה לשאת בתשלום הסכום הנ"ל מכספם, מכיוון שהתשלום שאישרו נוגד את החוק.
ב. בדצמבר 1989 ניתן צו על תנאי המורה לממונה על המחוז ליתן טעם מדוע לא יחייב את ראש העיר וחברי העיריה לשלם את הסכום של 42,000 ש"ח ששולם לשיאן. הממונה על המחוז ביקש וקיבל ממצאים של משרד רואי חשבון שבדק את הנושא ולא שינה מעמדתו שאין לפסול את הפריט החשבוני שעניינו התשלום לשיאן. לדעת המשיב, החלטת מועצת עירית יבנה נעשתה משיקולים של קיום תקין ויעיל של מערכת החינוך לא התקבלה תוך חריגה מסמכויותיה על פי דין. גם באשר להרשאה התקציבית נחה דעתו של הממונה כי ניתן לשבץ את ההוצאה במסגרת תקציבה של הרשות המקומית. עוד ביסס הממונה את המנעותו מעשיית שימוש בסמכותו לחייב את חברי העיריה כאמור, על כך שמעולם לא נעשה שימוש בסמכות זו. עם זאת, כיוון שהחלטת המועצה היתה להשיב לשיאן את הוצאותהמשפט שהיו לו בפועל, ולמעשה ההוצאות היו רק 19,000 ש"ח, קבע הממונה כי באם לא יקבל הסבר ראוי לביצוע התשלום הוא העודף בסך 23,000 ש"ח, יורה לעיריה להגיש תביעה להחזר הסכום משיאן, ואם לא תפעל העיריה להחזר התשלום, כי אז ישקול לחייב באופן אישי את מי שהורה או הירשה את התשלום. העתירה נתקבלה בחלקה.
ג. סעיף 221 לפקודת העיריות מסמיך את הממונה לחייב כל אדם האחראי לתשלום בלתי חוקי בהשבת הכסף. הוראת חוק זו היא מבין החשובות שבפקודת העיריות, וראוי גם ראוי שהממונה יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף זה, למען תקויים בקורת יעילה ומועילה על הפעולות הכספיות של הרשות המקומית ולמען ההקפדה על סדרי מינהל תקינים. על כן תמוהה עמדת הממונה על המחוז שלא עשה שימוש במקרה זה בסמכות הנתונה לו משום שמעולם לא נעשה שימוש כזה בעבר. הגיע השעה, כשמצוייה תשתית
עובדתית המצדיקה זאת, לאותת לראשי ערים ולחברי מועצת עיר כי אלה הנכשלים בהוצאת כספי הציבור שלא כדין ישלמו מכיסם.
ד. כאשר נתקבלה ההחלטה לשלם לשיאן את הסכום הנ"ל, טרם אושר תקציב עירית יבנה לשנת התקציב 1990-1989, השנה בה נעשה התשלום. לפיכך צמודים היו חברי מועצת העיר וראש העיר למסגרת התקציב של שנת 1988/89, ובמסגרת תקציב העיריה לאותה שנה לא היה סעיף תקציבי היכול לסוכך על ההוצאה הנ"ל. במסגרת התקציב לשנת 1989/90, שאושר כדין רק לאחר שבוצע התשלום, מצוי סעיף תקציבי תחת הכותרת "תקציבים מיוחדים לחינוך" והעיריה הכלילה את ההוצאה האמורה במסגרת הסעיף התקציבי האמור, תחת סעיף שכותרתו "השתתפויות ותרומות למוסדות". גם אם אפשר בדיעבד להכליל את ההוצאה האמורה במסגרת סעיפי תקציב 1989/90, השאלה היא אם ניתן לראות את ההוצאה האמורה כהשתתפות ותרומה למוסדות חינוך. הטעם האמיתי והעיקרי לאי פסילתו של התשלום על ידי המשיב אינו הסעיף האמור אלא "העובדה שמעולם לא נעשה שימוש בסמכות זו". מכאן שהחלטתו של הממונה שגוייה היא. אילו בכך בלבד היתה מתמצית החלטת הממונה, היה מקום לעשות את הצו על תנאי להחלטי במלוא היקפו.
ה. אולם בסעיפים אחרים שבתצהיר מפרט סגן הממונה כי התשלום שנעשה אינו תואם את החלטת העיריה. ההחלטה היתה לשלם לשיאן 42,000 ש"ח בהנחה כי יגיש מסמכים המאשרים שזה סכום ההוצאה, אך למעשה ההוצאה המשפטית שלו היתה רק 19,000 ש"ח ואילו הסכום הנותר של כ- 23,000 ש"ח אינו משקף כיסוי ההוצאות אלא תשלום מעבר לכך. על כן הורה המשיב לעיריה להגיש תביעה נגד שיאן להחזר התשלום והחלטתו היא כי אם העיריה לא תפעל להחזר התשלום יהיה נוטה לחייב באופן אישי את מי שהורה או הרשה את התשלום הבלתי חוקי.
ו. הממונה פעל בתום לב, ובג"צ לא יפסול כליל את סבירות החלטתו עד כדי כך שיחייב את הממונה לפעול להחזרת מלוא הסכום של 42,000 ש"ח. ברם, לגבי הסכום של 23,000 ש"ח יש להחמיר מעבר להחלטת הממונה, כי רק אם לא תפעל העיריה להחזר התשלום יהיה מקום לחייב באופן אישי את מי שהרשה את התשלום. מחומר הראיות עולה כי לאחר שמועצת העיריה קיבלה את ההחלטה העקרונית בדבר כיסוי הוצאותיו של שיאן, היה ראש העיר מופקד על ביצוע התשלום בפועל, ומכאן שכאשר הורה על ביצוע תשלום של 42,000 ש"ח הוא נושא באחריות לתשלום ההפרש שבין 19,000 ש"ח הוצאות ממשיות לבין הסכום ששולם. את הסכום של 23,000 ש"ח צריך ראש העיר להשיב לעיריה. על כן הורה בג"צ לממונה על המחוז לחייב את ראש העיר לשאת בתשלום הסך של 23,000 ש"ח מכיסו הפרטי ולהחזיר סכום זה לקופת העיריה. אם תתבע עירית יבנה השבת הסכום הנ"ל משיאןתוך חודש ימים מיום החלטת בג"צ, כי אז יעוכב התשלום שראש העיר חב בו עד שיוכרע הדין בתביעה שתוגש כנגד שיאן. אם יחוייב שיאן בהחזרת הסכום יהיה ראש העיר פטור מתשלומו, ואם לא יחוייב תחול על ראש העיר החובה מכוח החלטתו של בג"צ. באשר להוצאות - הממונה על המחוז חוייב מכוח תפקידו לשאת בהוצאות העותרים ואילו ראש העיר חוייב לשאת בהוצאות העותרים באופן אישי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד יעקב גולני לעותרים, עו"ד א. מנדל לממונה על המחוז, עו"ד מ. שחטר לראש העיר וחברי המועצה. 2.1.91).
ע.פ. 352/89 - יעקב מויאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה נרצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 116/87 - הערעור נדחה).
א. המנוח זולטן וייס (להלן: המנוח), כבן 80 שנה, התגורר לבדו בצריף בקרית בנימין. באחר הערבים, התעורר חשדה של שכנה והיא טילפנה למשטרה להודיע על פורצים
המצויים בצריף. שוטרים הגיעו למקום ובמרחק 5 מטרים מן הצריף גילו את המערער שוכב בין הקוצים, על ידיו כפפות מגואלות בדם, שנתברר לאחר מכן כי זה דמו של המנוח, חולצתו אף היא היתה מוכתמת בדם ועל ראשו היתה מסיכה עשויה פיסת בד. אחד השוטרים הבחין בדמות נוספת שהספיקה להיעלם, ולאחר מכן הסתבר שהיה זה אחד בשם איטח שהסגיר עצמו למשטרה. באיזור הקוצים שמסביב לצריף נמצאו ע"י המשטרה אקדח, פנס ושקית ובה סרט הדבקה וחוט. בתוך הצריף נמצאה גופתו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ואת איטח ברצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, ובעבירה של ניסיון לשוד והחזקת נשק ודן אותם למאסר עולם. בכתב האישום הואשמו השניים גם בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) אך מעבירה זו זוכו. איטח לא ערער ואילו המערער ערער על ההרשעה וערעורו נדחה.
ב. את ההרשעה של המערער ביסס ביהמ"ש על שני אדנים נפרדים : על הודעתו במשטרה של איטח ועל ראיות נסיבתיות. ביהמ"ש העליון לא נכנס לבירור השאלה אם ניתן היה להרשיע את המערער על סמך ההודעה במשטרה של איטח, שכן יש די והותר בראיות הנסיבתיות כדי לאשר את ההרשעה ברצח. מהרגע שנתפס היה המערער עסוק בנסיונות להרחיק עצמו מהארוע. הוא ניסה להסביר את נוכחותו במקום בכך שבא כדי לקנות פרה או עגל במקום סמוך ונקלע למקום הארוע, את הדם שעליו ייחס תחילה לטענה שנתפס על ידי השוטרים ונאבק עמם, אח"כ שינה את סיפורו וטען כי שמע גניחות בצריף ונכנס ואז מצא את המנוח מדמם ומשניסה להרימו התלכלך בדם ועוד כהנה וכהנה סיפורים וגירסאות. רק בערעור חזר בו המערער מקו ההגנה האמור והצהיר כי אכן קשר קשר עם איטח לבוא ולבצע שוד וכי הוא ואיטח הגיעו לצריף בכוונה לבצע שוד, אך לטענתו רוב הפגיעות במנוח שגרמו למותו נגרמו על ידי איטח ולא היה מקום להחיל את הלכת השותפות; גרימת מותו של המנוח איננה תוצאה מסתברת לפי סעיף 28 לחוק העונשין; הראיות הנסיבתיות אינן חד משמעיות לכיוון הרשעתו של המערער. טענות אלה יש לדחות.
ג. בהכרעת הדין קיבל ביהמ"ש את הטענה כי השניים לא תכננו לרצוח את המנוח אלא לשדוד אותו, ואולם השניים אחראים לגרימת מותו של המנוח מכח השותפות הפלילית הקבועה בסעיף 26 לחוק העונשין, ומכח היות העבירה של גרימת מותו של המנוח עבירה שבוצעה במהלך השגת מטרה משותפת. ואכן, השניים יצאו יחדיו לבצע עבירה של שוד, הם באו למקום מצויידים בכלי נשק, מכשירי כפיתה, מכשירי הסתרת זהות וכלי עזר, ועובדה זו כשלעצמה מלמדת שבאו למקום מוכנים לא רק לשדוד, אלא גם להתגבר על כל התנגדות שייתקלו בה. זה היה חלק מהתכנון המשותף. לפיכך אין נפקא מינה מי מהשניים גרם במו ידיו למותו של המנוח על ידי הכאתו או על ידי חניקתו על ידי הסוודר או על ידי כריכת הזרוע סביב גרונו.
ד. נטען כי גרימת מותו של המנוח לא היתה תוצאה מסתברת ממהלך השגתה של המטרה הבלתי חוקית שהציבו המערערים לעצמם. הטענה היא שאף אחד מהכלים שהביאו עמם לא שימש לקטילתו של המנוח, לא יריה מהאקדח, לא דקירה בסכין ולא חניקה על ידי סרט הדבקה או חבלים. טענה זו אין לקבלה. אין היא מדוייקת מבחינה עובדתית, שכן בקת האקדח הוכה המנוח. ברם, וזה העיקר, לא הכלי שהשתמשו בו בפועל הוא הקובע. מה שקובע הוא התוצאה שהושגה, כל עוד היתה זו תוצאה מסתברת. השניים באו מוכנים ומצויידים כדי להתגבר בכח על כל התנגדות ובפועל השתמשו בכוח רב עד כדי גרימת מוות. המוות הוא תוצאה שהיתה צפויה מעוצמת המכות שהיכו את המנוח ומהעובדה שכרכו סוודר על צוארו, כאשר מדובר בישיש בן 80, חסר ישע ומגן.
ה. אשר לראיות הנסיבתיות - טענת הסניגור היא כי המסקנה המרשיעה מהראיות הנסיבתיות איננה המסקנה היחידה וכי ניתן להסיק מהן גם מסקנה שאיננה בהכרח
מרשיעה. ברם, כיום, כאשר טענת המערער כי נקלע למקום באקראי איננה קיימת, קשה לקבוע מהי התיזה החילופית שהסניגוריה מציעה. הראיות הנסיבתיות נגד המערער חזקות ביותר ומצביעות באופן ברור על המצאו במקום ועל נטילת חלק במעשי האלימות שבוצעו נגד המנוח. אין למערער כל הסבר מתקבל על הדעת לכיתמי הדם שנמצאו על הבגדים והכפפות, ולכך יש להוסיף כי ההסברים שנתן שיקריים. את הקטטה כביכול עם השוטרים הכחישו השוטרים מכל וכל ואינה נטענת יותר על ידי המערער, וטענתו שנכנס לצריף דרך דלת פתוחה למשמע הגניחות אף היא איננה אמת שכן היתה עדות כי הדלת אינה יכולה להשאר פתוחה והיא נסגרת כל הזמן. שני שקרים אלה הם בעלי משמעות מפלילה ומצביעים על כך שאין למערער הסבר על כתמי הדם שהיה בו כדי לסתור את המסקנה ההגיונית היחידה כי נטל חלק במעשים כאשר המנוח נפגע פגיעות שותתות דם. לכך יש להוסיף דברים שאמר המערער לחוקריו ושיש בהם יותר משמץ של התוודות.
(בפני השופטים : ש. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד מנחם רובינשטיין וגב' עליזה כהן למערער. עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 14.1.91). ע.א. 760/88 - מדינת ישראל נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח'
*תביעת שיבוב של המדינה בגין תשלום קיצבה לשאירים של נפגע בתאונת דרכים וקביעת שיעור הפיצויים ההיפוטטי שהמבטחת היתה חייבת לשלם לנפגעים(מחוזי ת"א - ת.א. 2370/83 - הערעור נתקבל).
א. המנוח שלמה לדור (להלן: המנוח) נולד בגרמניה ב- 1922, עלה ארצה ועבד במשרד הבטחון משנת 1949 ועד למותו ביום 2.12.80 כתוצאה מתאונת דרכים. המנוח השאיר אחריו אלמנה ושתי בנות, שהצעירה בהן היתה בת 18 ביום פטירתו של המנוח. במותו מלאו למנוח חמישים ושמונה שנים וחצי. המכונית שפגעה במנוח היתה נהוגה בידי המשיבה השניה ומבוטחת על ידי המשיבה (להלן: המבטחת). מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביום 2.8.83 הגישו האלמנה והבת הצעירה תביעה נגד המבטחת להטבת נזקיהן כאשר ראשי הנזק הנתבעים היו, בין היתר, נזק שהוסב לעזבון; הפסד תמיכה שנובע מאבדן רנטה שהמנוח קיבל מגרמניה; הפסד תמיכה מאבדן המשכורת של המנוח במשרד הבטחון; הפסד תמיכה מאבדן קיצבה שהמנוח היהעתיד לקבל לאחר יציאתו לקיצבה וכו'. עוד לפני שהוגשה תביעת התלויות, הגישו האלמנה והבת הצעירה בקשה לאוצר המדינה לשלם להן גימלאות לפי חוק שירות המדינה (גימלאות). הבקשה אושרה והן זכו לגימלאות המבוססות על משכורתו של המנוח ומשקפות את הפסדי התמיכה הנובעים מאבדן המשכורת ומאבדן הקיצבה של המנוח. התלויות ציינו בתביעתן נגד המבטחת את דבר קבלת הגימלאות וביקשו לנכותן מסכומי הפיצויים שייקבעו. מכח זכותה לפי סעיף 60(א) לחוק הגימלאות הגישה המדינה תביעה נגד המבטחת לפיצויים על סכומי הגימלאות ששילמה לתלויות ושהיא עתידה לשלם לאלמנה. בסופו של דבר הצטמצמה תביעת התלויות לדרישת פיצוי אובדן הרנטה וגם בנושא זה התפשרו הצדדים. נותרה תלוייה ועומדת תביעת השיבוב של המדינה נגד המבטחת.
ב. בתביעת ההחזרה (השיבוב) המוגשת מכח סעיף 60(א) לחוק הגימלאות, זכאית המדינה לפיצוי על הגימלה ששילמה או שהיא עתידה לשלמה "עד לשיעור הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי" ובענייננו עד לשיעור הפיצויים שחייבת בהם המבטחת. לפיכך על ביהמ"ש לקבוע מצד אחד מה סכום הגימלאות שהמדינה משלמת ושהיא זכאית לפיצוי בגינו, ומאידך מה שיעור הפיצויים ההיפוטטי שהמבטחת היתה חייבת לשלם כדי שלא תשלם מעבר למה שהיתה חייבת לשלם לניזוק. ביהמ"ש המחוזי קבע ש"הנזק ההיפוטטי" שנגרם לתלויות מורכב משני ראשי נזק. האחד, הפסד התמיכה שנגרם לאלמנה כתוצאה מאבדן משכורתו של המנוח ממותו ועד ליציאתו הצפויה לקיצבה בגיל 65 שנים, בניכוי מס הכנסה בשיעור של %25, ובניכוי שליש כמידת ידתו "הנחסכת" של המנוח, ובסיכום נזק של כ- 104,000 ש"ח. ראש הנזק השני הוא הפסד התמיכה שנגרם לאלמנה מאבדן
הקיצבה שהמנוח היה עתיד לקבל מהמדינה ובראש נזק זה הגיע ביהמ"ש לסכום של כ- 33,000 ש"ח, וביחד כ- 137,000 ש"ח. מנגד ערך ביהמ"ש המחוזי את סכומי הניכויים שיש לנכות מסכום הנזק הכולל, היינו "טובות הנאה" של התלויות עקב מותו של המנוח. סכומי הניכוי היו בשל קבלת מזומנים - 65,000 ש"ח, בשל קבלת חלקו של המנוח בבית מגורים - 13,000 ש"ח, בשל קבלת תגמולי המוסד לביטוח לאומי - 58,000 ש"ח, בשל קבלת מכונית כ- 6,000 ש"ח וביחד למעלה מ- 143,000 ש"ח. מאחר שסכומי הניכויים עולים על הסכום הכולל של הנזקים, הרי התביעה ההיפוטטית של התלויות היתה עתידה להידחות ועל כן, לא מגיע למדינה פיצוי על סכום הגימלאות ששילמה ושהיא עתידה לשלם .
ג. את החישוב של הנזק ההיפוטטי בגין אובדן הקיצבה, בשיעור של %70, מיום יציאת המנוח לקיצבה, עשה ביהמ"ש לפי חישוב שערך אקטואר. הלה ערך את חישוביו תוך הפחתה של סכום הגימלה המשולם בפועל לאלמנה על ידי המדינה, לאחר פטירתו של המנוח. המדובר בגימלה שהיתה משתלמת ממילא לאלמנה לאחר מות בעלה, מכוח הוראות חוק הגימלאות, ללא קשר לכך שהוא קיפח את חייו בתאונת דרכים. שיעור הגימלה הניתנת הוא %40 ממשכורתו הקובעת של המנוח חרף פטירתו, ולפיכך נקבע שסכום הקיצבה שאבד הוא הסכום המהוון של הפנסיה שהמדינה "חסכה" מיום שהמנוח היה מגיע לגיל פרישה ועד לסוף תוחלת חייו. הערעור נתקבל.
ד. באשר לקביעת הנזק ההיפוטטי בגין אובדן הקיצבה לפי חישובי האקטואר - בענין זה יש לציין כי האקטואר יצא מתוך בסיס של משכורת מסויימת ולמעשה הבסיס צריך היה להיות שונה כך שאבדן הקיצבה אינו צריך להתבסס על סכום של 514 ש"ח לחודש אלא על סכום של 789 ש"ח לחודש. אשר להפחתת סכום הגימלה המשולם ממילא לאלמנה לפי הוראות חוק הגימלאות - ביהמ"ש המחוזי נימק את החלטתו כך "אילו היתה האלמנה תובעת את הנתבעים בתביעת נזיקין היא היתה זכאית להיפרע מהם כדי ההפסד שנגרם לה בין הגימלה המלאה לבין הגימלה המוקטנת בניכוי הידה של המנוח. כל זה אמור לגבי חישוב הנזק ההיפוטטי גרידא, ואילו מבחינת השיפוי של המדינה אין המדינה זכאית לתבוע את הסכום הנ"ל שהרי המדינה לא שילמה את הסכום הזה אלא להיפך, היא 'חסכה' אותו כאשר במקום %70 שילמה רק %40". ברם, המדינה אינה תובעת את החזרתה של הגימלה הנ"ל, אלא טוענת שאין להפחיתה מן הנזק ההיפוטטי שנקבע בקשר לאבדן הקיצבה. בכך צודקת ב"כ המדינה. הגימלה המשולמת לאלמנה ממילא, בשיעור של %40 ממשכורתו של המנוח, היא זכות הנובעת מחוזה, וחלות עליה הוראות סעיף 60(ד) לחוק הגימלאות לאמור, שכאשר באים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח. הגימלה המשולמת בפועל לאלמנה ניתנת לה מכוח תנאי עבודתו של המנוח בשירות המדינה ואינה ניתנת לה בשל מותו של המנוח עקב התאונה. על כן גימלה זו אינה מהווה טובת הנאה הראוייה לניכוי מסכום הפיצויים. כיוון שכך יש לקחת בחשבון הנזק ההיפוטטי בגין אבדן הקיצבה סכום של כ- 97,000 ש"ח.
ה. באשר לניכוי בשל בית המגורים - הובאו ראיות כי המנוח והאלמנה התגוררו בבית דו משפחתי ברמת השרון, אך לא הובאה כל עדות אודות שווי הנכס ביום מותו של המנוח. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין לומר בשל כך כי אי אפשר להגיע לשום סכום לצורך קביעת הערך המואץ של הנכס לענין הניכויים. ביהמ"ש המחוזי בחר לקבוע את שוויו של בית המגורים על יסוד ידיעה שיפוטית. גישה זו אין לקבל. אין מדובר כאן בבית משפט מיוחד שהתמחה בתחום מסויים ושהוא רשאי לעשות שימוש בנושא התמחותו הספציפית. מדובר בבית משפט אזרחי שתחום התמחותו הוא בשדה המשפט ולא בתחומים מקצועיים אחרים, ואין הוא רשאי להשתמש בידיעתו השיפוטית שהושגה ממקורות שונים במקום
ראיות קבילות. בהיעדר ראיות קבילות לקביעת שוויו של בית המגורים אין לכלול בסעיף הניכויים את הערך המואץ של שוויו של החלק של המנוח בבית המגורים.
ו. התוצאה היא שיש לתקן את סכומי הנזק ההיפוטטי ואת סכומי הניכויים. הפסדי הנזק ההיפוטטי מגיעים להפסד תמיכה בשל אבדן משכורת כ- 104,000 ש"ח, הפסד תמיכה בשל אבדן קיצבה כ- 97,000 ש"ח ובסה"כ כ- 200,000 ש"ח ומנגד ניכוי בשל מזומנים בבנקים, ניכוי בשל מכונית וניכוי תגמולי הביטוח הלאומי כ-130,000 ש"ח כך שיתרת הנזקים על הניכויים עולים על 70,000 ש"ח. מאידך שווי הגימלאות שעל המדינה לשלם עד ליציאה משוערת של המנוח לפנסיה ושווי הקיצבאות לאחר מכן מגיעים לכדי 68,000 ש"ח, סכום הנמוך מיתרת הנזקים ההיפוטטיים על הניכויים ולפיכך יש לחייב את המשיבים לשלם סכום זה למדינה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד גב' עשירה ראובני למערערת, עו"ד מ. ורבה למשיבים. 17.1.91).
ע.א. 495/85 - מדינת ישראל נגד כהן עזיז זדה ואח'
*תביעת שיבוב של המדינה בגין תגמולים ששילמה לתלויים של נפגע בתאונות דרכים וקביעת שיעור הפיצויים ההיפוטטי(מחוזי ת"א - ת.א. 2571/77 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המנוח, שהיה שוטר במשטרת ישראל, נהרג בתאונת דרכים לה אחראי המשיב שנהג ברכב והמשיבה שהיא חברת הביטוח. התאונה ארעה בינואר 1972 כאשר המנוח היה כבן 52. המנוח הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, מהם שניים קטינים. המדינה שילמה ותשלם לשאיריו של המנוח תשלומים שונים מכוח חובתה על פי חוק שירות המדינה (גימלאות) ועל פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), החל גם על אנשי המשטרה. המדינה תבעה שיפוי מהמשיבים על כל התשלומים ששילמה ותשלם עקב התאונה לשאירי המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המדינה זכאית לשיפוי בגובה הסכומים ששילמה ותשלם עד לגיל הפרישה של המנוח, ולא יותר מ"הנזק ההיפוטטי" שנגרם למנוח ולשאירים, היינו מהנזק שיכלו המנוח ושאיריו לתבוע מהמשיבים על פי דיני הנזיקין.השיפוי הוגבל לסכומים ששולמו או ישולמו עד גיל הפרישה, מהטעם שהסכומים שמשתלמים לאחר גיל הפרישה, חייבת בהם המדינה ממילא, ומשום שהמשיבים אינם חייבים לשלם אלא את הנזק שגרמו על פי דיני הנזיקין. אשר ל"נזק ההיפוטטי" ביסס השופט את החישוב על ההנחות הבאות: גיל הפרישה של המנוח הוא 60; הותק של המנוח יחושב משנת 1941;גיל התלויים יחושב עד גיל 18; אין להתחשב בהכנסות האישה וכו'. על בסיס קביעות אלה הוגשה לשופט חוות דעת אקטוארית ובעקבותיה נפסקו למדינה סכומי השיפוי המגיעים לה. על פסה"ד האמור הגישו ערעורים המדינה והמשיבים. ערעור המדינה נתקבל בחלקו וערעור המשיבים נדחה.
ב. ערעור המדינה באשר להיקף זכות השיפוי - כאמור קבע השופט כי למדינה אין זכות שיפוי ביחס לסכומים המגיעים ממנה למנוח ולשאיריו לאחר גיל הפרישה משום שבסכומים אלה חייבת המדינה ממילא ללא קשר עם התאונה. המדינה טוענת לזכות שיפוי על כל סכום ששילמה ותשלם עקב המאורע הן לפני גיל הפרישה והן לאחריו. נימוקי המדינה הם כי לשון החוקים - חוק הגימלאות וחוק הניספים - והתקנות, מלמדת על זכות שיפוי לכל הסכומים. גישה כה רחבה כנטען מטעם המדינה אין ללמוד מלשון החוק וגם פסיקת ביהמ"ש העליון עומדת בניגוד לה. אין צידוק לשפות את המדינה בגין תשלומים המוטלים עליה על פי מהלכם הרגיל של הדברים. אשר לטענה החילופית של המדינה שהיא זכאית לשיפוי בגין ההפרש בין התשלומים ששילמה ותשלם עקב התאונה, לבין סכומים שהיתה משלמת אלמלא התאונה - אילו הוכח הפרש שנוצר עקב התאונה,
היינו שסכום הגימלה גדל, אזי היתה המדינה זכאית לשיפוי בגינו. ברם במקרה דנן לא הוכח דבר.
ג. באשר לחישוב "הנזק ההיפוטטי" - בענין זה מערערים שני הצדדים. חשיבותו של "הנזק ההיפוטטי" נעוצה בכך שזכות השיפוי של המדינה מוגבלת לסכום הפיצויים בו היה חב המזיק אילו היה נתבע ע"' הניזוק. טענת ב"כ המשיבים בערעור שכנגד היא כי מהנזק ההיפוטטי יש לנכות את התגמולים מכוח חוק הניספים ששולמו וישולמו לתלויים.על פי חישוביו, ניכוי זה מביא לתוצאה שלא נגרם כל נזק היפוטטי ועל כן לא מגיע למדינה שיפוי. את טענתו משתית ב"כ המשיבים על העובדה שבחוק הניספים אין הוראה כדוגמת סעיף 60(ד) לחוק הגימלאות, היינו אין הוראה שלפיה דין הגימלה כדין "חוזה" לענין סעיף 86 לפקודת הנזיקין, שלפיו "שעה שבאים לשלם פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח". לטענתו, בהיעדר הוראה מהסוג האמור בחוק הניספים, הכלל הוא כי אין להתעלם מכל הגורמים העשויים להגדיל או להקטין את נזקי הממון הממשיים שהאלמנה סובלת ותסבול בעתיד. טענה זו מרחיקת לכת. בסוגיה זו יש לקבל את עמדת ב"כ המדינה, כי סעיף 21(א) לחוק הניספים מעלה את הברירה העומדת בפני הניזוק לבחור בין תביעת פיצויים בנזיקין לבין תביעת תגמולים. לכן, אילו היה הניזוק תובע בנזיקין לא ניתן היה לנכות את סכומי התגמולים, שכן משבחר בתביעת נזיקין נשללת זכותו לתביעת תגמולים. "הנזק ההיפוטטי" משמעותו מה גובה הפיצוי לו היה זוכה התובע אילו תבע את המזיק בנזיקין בלבד. משום כך אין הצדקה לנכות מ"הנזק ההיפוטטי" את כספי התגמולים.
ד. באשר לאבדן זכויות פנסיה - טוענת המדינה כי בחישוב "הנזק ההיפוטטי" יש להתחשב גם באבדן חלק מזכויות הפנסיה, שכן עם מותו של המנוח נפסק מירוץ צבירת זכויותיו הנוספות לקיצבת זיקנה, ונשארת הזכות בשיעור שאליו הגיע המנוח ביום פטירתו. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו ולעניין זה יש לקבל את ערעור המדינה. הנזק שנגרם מהעוולה כולל גם אבדן של זכויות המנוח אשר היו מתממשות בעתיד לולא התאונה. לסיכום - יש לקבל את ערעור המדינה לענין היקף זכות השיפוי על פי סעיף 60(א) לחוק הגימלאות, וכן באשר לנזק ההיפוטטי יש להתחשב גם באבדן חלק מזכויות הפנסיה עקב הפסקת צבירת זכויות פנסיה נוספות. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי לאפשר למדינה להשלים את ראיותיה בנדון מאחר ועקב החלטות ביניים של ביהמ"ש נמנע מהמדינה להביא ראיותיה לביסוס תביעותיה בנקודות האמורות.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' עשירה ראובני למערערת, עו"ד א. מלצר למשיבים. 16.1.91).
ע.א. 373/89 - פאטמה חסר מסרי נגד ח'לף ח'ליל ח'לף ואח'
*ערעור על ממצאים עובדתיים כאשר המשפט נמשך 4 שנים
ופסה"ד ניתן 3 שנים לאחר הגשת הסיכומים(מחוזי נצרת - ת.א. 819/82 - הערעור נדחה).
א. השאלה שהתעוררה בערעור דנן היתה, בתמציתה, אם המשיב רכש מהמערערת זכויות מסויימות, במקרקעין שהופקעו, על מנת להחליף עם המינהל זכויות אלה במקרקעין מסויימים, ואם המשיב שילם למערערת את הסכום אשר מופיע בקבלה החתומה על ידי המערערת. בביהמ"ש המחוזי טענה המערערת כי לא חתמה על יפויי כוח שבידי המשיב וכי לא מכרה את זכויותיה והמשיבים הונו אותה למעשה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסתה של המערערת ודחה את תביעתה. בפסק דינו מתייחס השופט לעדויות ולראיות שבאו בפניו ולגבי עדות המערערת קבע כי "אין דבריה של התובעת... מקובלים עלי כמהימנים, ושוכנעתי כי אין כל אמת בדבריה". בהמשך סוקר השופט את עדויות המשיב ומגיע למסקנה שיש לקבל את גירסת המשיב. הערעור נדחה.
ב. לכאורה, אין זה אלא ערעור על פס"ד המבוסס כולו על ממצאים עובדתיים ואמינות עדים וערעור שכזה קלושים סיכוייו להצליח. הבעיה שעליה מצביע ב"כ המערער היא זו: התביעה הוגשה בשנת 1982, הראיות הושמעו במרוצת השנים שלאחר מכן, ואילו הסיכומיםבכתב הוגשו ביום 2.6.86 ופסה"ד ניתן כעבור כשלוש שנים ביום 30.4.89. טוען ב"כ המערערת כי פסה"ד מבוסס בעיקרו על שאלות מהימנות, וכתום שלוש שנים, בשיהוי כה ממושך, לא ניתן להסתמך עוד על התרשמות מעדויות שהושמעו ומראיות שהובאו זמן כה רב לפני כתיבת פסה"ד. בעבר כבר ביטל ביהמ"ש העליון פסקי דין במישור הפלילי אשר ניתנו שנים לאחר שנשמעו הראיות, ואשר למשפטים אזרחיים בהם חל עיכוב במתן פסה"ד הסתפק בדרך כלל ביהמ"ש העליון בהבעת מורת רוח מעובדה זו. במקרה אחד הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש. הושמעו דעות שונות בביהמ"ש העליון בנושא והגישה הכללית היא שבדרך כלל, כאשר הדרגה הראשונה נותנת את פסה"ד זמן רב לאחר שנשמעו הראיות, אין ביהמ"ש שלערעור נמצא במצב נחות לעומתו באשר לענייני מהימנות וביהמ"ש שלערעור יכול לבדוק את רוב הראיות, לנתחן מחדש ולהגיע למסקנה משלו. אם כי יש גם מקרים שבהם אין ברירה אלא להחזיר את התיק לביהמ"ש דלמטה. בענייננו ניתן להגיע למסקנה באשר לנושא הנדון על ידי בדיקת החומר שבתיק על ידי שופטי ביהמ"ש העליון.
ג. עיון מחדש בתיק, תוך הפעלת מבחני הגיון, מביאים לכלל מסקנה כי לא תצמח כל תועלת בהחזרת התיק לערכאה הראשונה לדיון מחודש. גירסתה של המערערת קלושה ביותר ואין בה על מה שתסמוך. היא עומדת בסתירה הן למסמכים בכתב, שמשקלם ראייתי גדול ונכבד, והן בסתירה לעדות של עד אובייקטיבי שתיווך בנושא. מכאן שעל אף שפסה"ד ניתן לאחר תקופה כה ארוכה, אין מדובר במצב שבו נדרש השופט לצורך ההכרעה לרענן את זכרונו ולקבוע מי מבין העדים היה מהימן, אלא חלק גדול מהכרעתו נבעה משיקולים משפטיים שעניינם איזה סוג ראייה להעדיף במקרה שעומדות בפני השופט מספר ראיות הסותרות זו את זו. בנסיבות שכאלה מוקהה החשש שפרק הזמן הארוך שחלף יגרום לעיוות דין. יתירה מזו, חלק ניכר מטענות המערערת היה כי רומתה וכבר נפסק כי תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם וכן כאשר מעלים טענות של מירמה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד צובחי אלחאג' למערערת, עו"ד א. שניאור למשיבים. 21.1.91).
ע.א. 733/86 - ניסים מוהדב, קטין ואח' נגד ניסים שמאי ויובל חברה לביטוח
*פיצויים בתאונת דרכים. *ייחוס תרומת רשלנות להורי הקטין שנפגע(מחוזי ת"א - ת.א.113/77 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערער (להלן: הקטין) נפגע בתאונת דרכים, בהיותו בן שנתיים, על ידי מכונית שהיתה נהוגה בידי המשיב. המקרה אירע לפני שהוחק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וביהמ"ש בירר תחילה את שאלת רשלנותו של הנהג הפוגע. ביהמ"ש קבע שהנהג אחראי לתאונה, ויחד עם זאת קיבל בחלקה הודעת צד שלישי ששלחו המשיבים להוריו של הקטין, וקבע כי תרומת ההורים לרשלנות היא כדי %25. בנמקו את קביעתו אמר ביהמ"ש "אין ספק שעל הוריו של קטין בגילו של התובע... לנקוט בכל אמצעי סביר כדי למנוע הווצרותן של נסיבות שבהן יהיה הקטין נתון בסכנות... לא יעלה על הדעת שהורים ישאירו ילד כזה לבדו מחוץ לביתם, בלא השגחה של אדם מבוגר... נראית לי... (הגירסה), לפיה היה התובע... בלווית אחותו בת השש. אינני סבור שהשגחה על ידי ילדה בגיל זה יש בה כדי קיום סביר של אחריות של הורים. אחרי הכל מדובר במגורים בלבה של עיר סואנת וכל אדם בר דעת יודע מה הן הסכנות האורבות לילד בקרבת
הכביש...". ההורים טוענים כי לא היה מקום לייחס להם רשלנות כלשהי שכן הם לא חרגו מאמות המידה של התנהגות מקובלת של הורים. הערעור בענין זה נתקבל.
ב. אילו הושארו הקטין ואחותו בסמוך לכביש, ב"לבה של עיר סואנת", כפי שאמר השופט בפסק דינו, לא היה מקום להתערב בקביעתו בדבר אחריות ההורים. סביר היה אז לומר כי ההורים לא יצאו ידי חובת ההשגחה על קטין, כשהפקידו עליו, בהיותו במרחק כפסע מן הכביש, "שומרת" בת שש, הזקוקה בעצמה להשגחה. הורים סבירים ירחיקו ילד רך בשנותיו של הקטין, מקירבה יתרה לכביש שתנועת כלי רכב בו, אלא אם הוא מצוי בפיקוח נאות. אין לומר שפיקוח של ילד בגיל שש הוא פיקוח נאות.
ג. ברם לא כאלה היו הנסיבות בענייננו. משקיבל ביהמ"ש את גירסת אמו של הקטין כי הוא היה "מחוץ לבית בלוית אחותו בת השש" כי אז מן הראוי היה לקבל אתן כל גירסתה. לפי עדות האם היא גרה בקומה א' על עמודים, והילדים המתינו לה על המדרגות "על יד הדלת ולא למטה" והוסיפה "עד למטה יש בערר כ-15 מדרגות ולפני הגיעו למדרגות יש פרוזדור, אחר כר יש מרחב וגם 3 מדרגות ועוד מרחב 2 מדרגות ועוד מרחב מדרגה עד הרחוב". מכאן כי כשהיו הילדים במרחק כזה מדלת הבית עד הרחוב, אין לומר כי אפשרות ירידתו של הקטין אל תוך הרחוב צריכה היתה להיות בתחום הצפיה של האם. לפיכך יש לבטל את הקביעה בדבר רשלנות ההורים. מלבד קבלת הערעור בענין זה יש לדחות את ערעור המערערים ואת ערעור המשיבים בכל הנוגע לנושאים אחרים שנקבעו על ידי ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. ויינברג למערערים, עו"ד ש. קרינסקי למשיבים. 28.1.91).
רע"א 5479/90 - יעקב פלקון נגד אברהם נפשי
*חיוב בתשלום על יסוד עילה שונה מזו שהועלתה ע"י התובע(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש תובענה נגד המבקש בה טען כי נתכוננה שותפות "שווה בשווה" בין השניים לייבוא בשר מחו"ל על ידי השותפות עצמה, או לחילופין על ידי קבלת דמי תיווך או עמלות מעסקות שהיו אמורות להיערך בין ממשלת ישראל לחברה הולנדית. עוד נטען בכתב התביעה כי המבקש ביצע על דעת המשיב את העיסקות בדרך חילופית והיה אמור לקבל עמלות בשיעור של 125 דולר לכל טונה של בשר מיובא, אך למעשה התעלם המבקש מחלקו של המשיב בשותפות ולפיכך ביקש המשיב לחייב את המבקש לשלם לו את חלקו ברווחים. כן נתבקש ביהמ"ש לצוות על המבקש ליתן חשבונות לגבי כמויות הבשר שיובאו. ביהמ"ש המחוזי פיצל את הדיון לשני שלבים. בשלב הראשון אמור היה להחליט אם יש למשיב עילה נגד המבקש ובשלב השני - אם יש עילה - מה זכויות המשיב. ביום 2.9.90 נתן ביהמ"ש "פסק דין" בו קבע כי העיסקה בין המבקש לבין החברה ההולנדית בוצעה בדרך שונה מכפי שנחזה מראש, ועל כן אין מגיע למשיב חלק בתביעתו במסגרת של שותפות. עם זאת קבע ביהמ"ש כי המשיב זכאי לפיצוי מהמבקש על טרחתו באשר הוא שקישר בין המבקש לבין משרד המסחר והתעשיה. באשר לשיעור של הפיצוי קבע ביהמ"ש כי על הפרקליטים לטעון לפניו לגבי אופן חישוב שכר טרחתו של המשיב. לאחר שהוגשו סיכומי טענות בכתב החליט ביהמ"ש ביום 13.11.90 כי המשיב זכאי לדמי תיווך המקובלים בענף הבשר, וכי לשם כך חייב המשיב להוכיח מה שיעור דמי התיווך. מנגד חייב ביהמ"ש את המבקש לגלות תוך 60 יום את חשבון הרווחים וקבע כי לאחר שיתברר שיעור הרווחים יוכלו הצדדים להוכיח את גובה דמי התיווך. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. מממצאי "פסק הדין" עולה שהרווחים שעשה המשיב נתקבלו מחוץ למסגרת השותפות כפי שפעילותה נחזתה מראש. כתב התביעה נתבסס על עילת השותפות לבדה (במובן הצר של
הדיבור "עילה"). לפיכך לא היה השופט רשאי להרכיב למשיב עילה של דמי תיווך, שלא נטענה, ללא תיקון של כתב התביעה. ממילא לא היה מקום ליתן צו למתן חשבונות לפי שנתברר מה העילה. נכון שהמבקש לא תקף את ההחלטה הכלולה בפסה"ד מיום 2.9.90 שהמשיב זכאי לפיצוי, אך אין להזקק לטענת המשיב בעניין זה בין משום שההחלטה מיום 13.11.90 מהווה המשך להחלטה האמורה ומבליעה אותה ולכן ניתן לערער עליה, ובין כדי למנוע התדיינות מיותרת בין בעלי הדין לאחר שינתן פסה"ד, כאשר המבקש עשוי לעורר את כל העניין מחדש בגדר הערעור עליו. ממצאי פסה"ד מצריכים תיקון כתב התביעה על מנת להניח את התשתית הראוייה לבירור הפלוגתאות שבין בעלי הדין ותיקון כזה מותר בגדר תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, כאשר המשיב מחזיק בממצאי "פסק הדין" ולפיכך אין מקום לדחות את התביעה. לפיכך הוחלט לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהציע למשיב להגיש כתב תביעה מתוקן המבוסס על ממצאי "פסק הדין".
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד י. רסלר למבקש, עו"ד שמואל צאנג למשיב. 22.1.91).
ע.פ 2211/90 - אינתיסאר אל קאק נגד מדינת ישראל
*הכנת בקבוקי תבערה ונסיון להציתם בתוך אוטובוס(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערערת הורשעה בהכנת בקבוקי תבערה ובנסיון להצתה באמצעותם. היא הכינה בביתה שני בקבוקי תבערה ועלתה לאוטובוס כאשר בקבוקי התבערה באמתחתה. אחרי שהאוטובוס החל לנסוע הוציאה את אחד הבקבוקים וניסתה להדליקו אך הבקבוק נשמט מידיה והבנזין נשפך ואז נמלטה המערערת מהאוטובוס. כשבועיים לאחר מכן הגיעה לסביבת שער האשפות כאשר הבקבוק השני בתיקה, וכן מיכל מלא בנזין, כאשר פניה מועדות לתחנת האוטובוסים כדי לעלות לאוטובוס ולהציתו ואז נעצרה. בעת מעצרה היתה בחודש השביעי להריונה ובינתיים ילדה ילד. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. הסניגורית עמדה על נתוניה האישיים והמשפחתיים של המערערת המהווים את גורמי הרקע העיקריים אשר הביאו אותה למעשיה. מדובר בצעירה בוגרת בי"ס תיכון, למדה לימודי עבודה סוציאלית, נישאה על פי תכנון משפחתי כאשר נישואיה בהתחלה אינם לרצונה, ולדעת הסניגורית היה במעשיה ניסיון להמלט מהמציאות המשפחתית ואף להתאבד. בביהמ"ש המחוזי נערך הסכם טיעון בין התביעה לסניגוריה והוסכם כי יוצע לביהמ"ש עונש מאסר לריצוי מאסר בפועל של 22 חודשים. ביהמ"ש לא היה מוכן לראות עצמו כבול בהסכם הטיעון בציינו את הסיכון הרב לשלומם של נוסעי האוטובוס והדגיש כי הסיכון הפיזי העצמי של המערערת שהיה כרוך במעשה אין בו כדי להפחית מן החומרה. רצונו של פלוני להתאבד יחד עם אחרים לא רק שאיננו מכפר על מעשיו, אלא גם איננו מקל על מידת החומרה המלווה את מעשה הפשע. ביהמ"ש סבר, בצדק, כי הגורם הדומיננטי לביצוע המעשה היה במניעים אידיאולוגיים ועל כן יש להטיל עונש מרתיע, וכי ענישה מתונה מדי תחטיא את המטרה. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ג. עמדתו של ביהמ"ש המחוזי נכונה היא במלואה ולא היה מקום להתערב במידת העונש אלמלא שני נתונים המתווספים לאמור לעיל: ראשית, המערערת ילדה בינתיים בין כתלי הכלא ילדה, התינוקת נמצאת יחד עם האם המטפלת בה במסירות רבה ועובדה זו יוצרת תקוות מה לשינוי מרכז הכובד של התעניינותה ופעילותה של המערערת; שנית, לפי הפסיקה, במקרים דומים, נגזר עונש קל בהרבה ובאחד המקרים אשר גם בו היה מדובר בהכנת שני בקבוקי תבערה גזר ביהמ"ש המחוזי עונש של 15 חודשים בפועל ושנה מאסר על תנאי. אכן, אמת המידה העונשית כפי שבאה לידי ביטוי באותו פס"ד ובתיקים אחרים דומים, היא מופרזת לקולא וצדק ביהמ"ש המחוזי בענין דנן כאשר ראה הכרח לקבוע
עונש חמור ומרתיע כתגובה על נסיונות להרג המוני. עצם גזירתו של עונש קל יותר במקרה אחר, אינו עילה להקלה המפחיתה מן העונש הראוי. ברם, במקרה דנן חברו הנסיבות האישיות לפער העונשי ועל כן ניתן להתחשב בכך במידת מה בפעם הזאת, שהיא הראשונה בהפעלת אמת המידה הראויה. בהתחשב במכלול השיקולים האמורים הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על שלוש שנים ומאסר על תנאי של שלוש שנים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה צמל למערערת, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 31.1.91). ע.א.462/89 - אשר גרוגר נגד עו"ד נחמיה גוטמן ואח'
*בקשה של נושים לבטל אישורו של ביהמ"ש למכירת נכס על ידי כונס נכסים(הערעור נדחה).
א. חברת הברוש, שתיפעלה תחנת דלק שבבעלות חברת סונול, נכנסה לפירוק ומונה לחברה כונס נכסים. על הפרק עמדה מכירת תחנת הדלק וזכות הסוכנות, לשם מימוש חובה של החברה לנושה מובטח. ביהמ"ש המחוזי הורה לכונס הנכסים למכור את הנכס למרבה במחיר ולאחר מכן להביא את המכירה לאישורו של ביהמ"ש. בפני הכונס הובאו שתי הצעות. האחת מטעם המשיבה השלישית והאחרת מטעם המשיב השני. הסתבר שהצעתו של המשיב השני היתה גבוהה יותר ותחנת הדלק נמכרה לו. המכירה הובאה לאישורו של ביהמ"ש ואושרה ביום 1.1.89. המערער הוא נושה בלתי מובטח והוא ביקש מביהמ"ש המחוזי לבטל את המכירה. לטענתו, ולטענת נושים אחרים, נעשתה קנוניה בין המשיבים השני והשלישי, שלפיה המשיב השלישי יעלה הצעה במחיר נחות ואילו המשיב השני יעלה הצעה העולה על סכום זה, כך שיראה למראית עין כי נעשית מכירה במכרז פתוח כדין וקופת הפירוק תצא נפסדת. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הקנוניה כטענה בלתי מוכחת וחסרת יסוד. לאחר שהוגש הערעור נתקבלה ראיה נוספת בביהמ"ש העליון והיא מכתב הסכמה שנערך ביום 30.12.88 - הוא יום המכירה - לפיו המשיב השני מוכן לתת אופציה מסויימת למשיבה השלישית בקשר לרכישת שטחים בתחנה. ב"כ המערערים סבור כי מכתב זה מהווה ראיה ניצחת לכך כי היתה קנוניה שמטרתה רכישת התחנה במחיר ירוד וקיפוח הנושים הלא מובטחים. ב"כ המשיבים השני והשלישי הסכימו להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות באשר לאותו מסמך וזאת משום שמשיבים אלה רוצים שטענת הקנוניה לא תישאר בחלל האויר. ברם, ב"כ המערער התנגד להחזרת הדיון. הערעור נדחה.
ב. אין עילה להתערב בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי והמסקנה כי המכירה נעשתה כדין ובתום לב. מסתבר, כנראה, שניתן היום להשיג סכום גבוה יותר עבור תחנת הדלק ואילו היתה נערכת המכירה מחדש הסכום שהיה נכנס לקופת הפירוק היה גבוה יותר והנושים הלא מובטחים היו יוצאים נשכרים. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לאפשרות כזו אך היה בדעה, שדעה נכונה היא, כי ראוי שמכירה שנעשתה בתום לב תאושר ותקויים ואל לו לביהמ"ש, בדרך כלל, לבטל את האישור רק משום שהמכירה לא היתה כדאית לאור נתונים שהתהוו או נתגלו מאוחר יותר. אם כך ייעשה, קיים חשש שייפגע אמונו של הציבור הבא ביחסי מסחר עם "כונסים ומפרקים" למיניהם. בנסיבות המקרה הסכים ב"כ המשיב השני, קונה התחנה, להוסיף לקופת הפירוק, לפנים משורת הדין, סכום של 150,000 דולר שיחולק בין הנושים הלא מובטחים.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. עו"ד קשת למערער, עו"ד ויינרוט למשיב השני, עו"ד גרשון קפוני למשיבה השלישית, עוה"ד דורן שנער, י. זילביגר, מ. קליבץ ואורגל גילה למשיבים האחרים. 15.1.91).
רע"פ 5271/90 - שלום מירלשווילי נגד משטרת ישראל
*בקשה לרשות ערעור נוסף על גזר דין שכלל חילוט מכונית שעשו בה שימוש למסחר בסמים (הבקשה נדחתה).
בבימ"ש השלום הורשע המבקש בשתי עבירות של סחר בסמים ונגזרו עליו 37 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-11 חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי של 5 חודשים במצטבר. בנוסף על כך הורה בימ"ש השלום על חילוט מכונית מרצדס מודל 1987 לאוצר המדינה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי ועונשו הוקל במקצת באשר להפעלת המאסר המותנה. מאידך נדחה ערעורו באשר לחילוט המכונית. במהלך המשפט הסתבר כי המבקש השתמש ונהג במכונית, הרשומה על שם אמו, ונחשב בעיני כל כבעליה. יתירה מזו, המכונית שימשה למבקש למעשה כ"משרד נייד", והוא החזיק בה סמים והפלאפון שבה שימש לו כקשר עם האנשים שאיתם בא במגע בעניין המסחר בסמים. הבקשה לרשות ערעור נוגעת לענין חילוט המכונית והבקשה נדחתה.
חילוטה של המכונית כפי שנעשה כאן יכול שייעשה הן על פי הוראות סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) והן לפי סעיף 36(ב)(1) לפקודת הסמים המסוכנים. ההבדל בין שני סעיפים אלה הוא שחילוט על פי סעיף 39(א) נעשה רק אם הנאשם הוא בעל המכונית ואילו בחילוט לפי פקודת הסמים אין דרישה כזו. שופט השלום סבר כי על פי הראיות המכונית שייכת בפועל למבקש עצמו ורישומה על שם האם הוא רישום פיקטיבי. בסופו של דבר החליט השופט לחלט את המכונית על פי הסמכות שבפקודת הסמים שלפיה אין צורך כי המכונית תהיה של הנאשם. למעשה, על פי שני הסעיפים האפשריים חילוט המכונית הוא עניין הנתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. בבקשה לרשות ערעור נוסף טען הסניגור שמדובר ב-5 גרם הרואין בלבד מזה, ומכונית יוקרתית ויקרה ששוייה כ- 70,000 דולר מזה. המכונית, כך טען, מהווה מעין "ביטוח זיקנה" של הורי המבקש ואין זה הגיוני לחלטה. ברם, הסניגור לא הראה שום סיבה מדוע ראוי עניין זה להיות מובא בפני ערכאה שלישית וכבר מטעם זה צריכה היתה הבקשה להידחות. לכך יש להוסיף כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת שהפעיל שופט השלום ושהיה מקובל על ביהמ"ש המחוזי, כאשר מדובר במכונית ששימשה באופן מובהק את המבקש לצורך ביצוע עבירות הסמים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד דוד יפתח למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 2.1.91). בש"א 4973/90 - מרגלית קמר נגד פאול קמר
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי בת"א ניתן פס"ד בתביעת מזונות שהגישה המבקשת נגד המשיב. פסה"ד ניתן ביום 16.8.90 ופניית המבקשת להארכת המועד נעשתה ביום 13.11.90. בהתחשב כעובדה שפסה"ד ניתן בעיצומה של פגרת בתי המשפט, מתחיל מנין הימים להגשת הערעור ביום 1.9.90. דא עקא, בתחילת חודש ספטמבר התקיימה שביתה במערכת בתי המשפט משך שמונה ימים ושביתה זו הסתיימה ביום 11.9.90. לצורך העניין ניתן להניח לטובת המבקשת כי המועד להגשת הערעור מתחיל ביום סיום השביתה, ובהתחשב בכך תם המועד להגשת הערעור ביום 26.10.90. המבקשת טוענת כי קיים צידוק להארכת המועד, שכן היא נזקקה לשירותי הלשכה לסיוע משפטי והעיכוב בפנייה לביהמ"ש נגרם בשל טיפול לקוי של רשויות הלשכה. נמצא כי המבקשת פנתה ללשכת הסיוע המשפטי בת"א ביום 2.10.90. בימים 3.10.90 - 12.10.90, ימי חול המועד סוכות היו עובדי הלשכה בחופשה מרוכזת ולא עבדו. רק לאחר מכן נבדק עניינה של המבקשת ונמצא כי היא ראוייה לסיוע, התיק הועבר לירושלים וכאן לא ניתן לעניינה של המבקשת טיפול מתאים, כך שרק ביום 8.11.90 נודע לפרקליטתה של המבקשת כי זו הופנתה אליה לטיפול בעניינה. תוך ימים ספורים הוגשה הבקשה להארכת המועד. השאלה היא אם מצב דברים זה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד והתשובה היא שלילית.
הלשכה לסיוע משפטי מעניקה סיוע משפטי לבעל דין ומעמד עוה"ד הפועלים במסגרתה אינו שונה ממעמדו של כל עו"ד המייצג לקוח. המועדים הקבועים לעשיית פעולה משפטית מחייבים, ויש בהם זמן די והותר כדי לבדוק את עניינו של בעל הדין ולטפל בו במועד, אף אם נזקק הוא לשירותי הלשכה לסיוע משפטי. המועדים הקבועים חלים גם על מוסדות הלשכה לסיוע משפטי ומחייבים גם אותה לפעול בזמן. חופשה מרוכזת של עובדי הלשכה אינה משמשת יסוד להארכת המועד. למעשה עניין לנו ביחסים שבין עו"ד לשולחו ותקלות או שיבושים ביחסים אלה אינם מעניינו של ביהמ"ש.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' אלרון למבקשת, עו"ד מולודיק למשיב. 8.1.91). בש"א 5213/90 - עדי נגר נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי בת"א הגישה המדינה תביעה כספית נגד המבקש להחזרת כספים שקיבל ממנה במרמה ובהטעייה. הדיון נקבע ליום 3.7.90 והמבקש לא התייצב. ביהמ"ש שמע עדויות מטעם המדינה ונתן פס"ד בהיעדר המבקש. במעמד שימוע הפסק הופיע עורך דינו של המבקש וביקש לבטל את פסה"ד, אך ביהמ"ש החליט באותו יום שלא לעשות כן. ביום 8.7.90 הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסה"ד ובקשה זו נקבעה לדיון ליום 11.11.90 ונדחתה בהחלטה שניתנה ביום 12.11.90. על החלטה זו הגיש המבקש לביהמ"ש העליון בקשה לרשות ערעור וזו טרם באה לדיון. ביום 26.11.90 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסה"ד מיום 3.7.90, היא הבקשה דנן. הבקשה נדחתה.
משניתן פס"ד על פי צד אחד עומדות לחייב שתי דרכים חלופיות: פנייה לערכאה שנתנה את פסק הדין לבטלו או הגשת ערעור על פסה"ד. בעל דין שהגיש בקשת ביטול והיא נדחתה בטרם עבר המועד להגשת ערעור על פסה"ד עודנו יכול להגיש ערעור, ובעל דין שהגיש ערעור ולא נענה והמועד לבקשת הביטול טרם עבר עודנו יכול להגיש בקשת ביטול. כדי לא להחמיץ את המועדים למקרה שאחת הדרכים תידחה ניתן לנקוט, מטעמי זהירות, בשני הצעדים במקביל. אולם אם בחר בעל דין לילך במסלול אחד ובקשותיו נדחו ובינתיים חלף המועד להליכה במסלול החילופי, אין זה מן הראוי להאריך לו את המועד. בענייננו מסבירה באת כח המבקש כי הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור מוגשת למקרה שהבקשה לרשות ערעור תידחה וכי יש צידוק להאריך את המועד שכן בשני ההליכים מתעוררת אותה שאלה עצמה. אכן, הליך אחר התלוי ועומד בביהמ"ש מהווה טעם מיוחד להארכת מועד ובלבד שמדובר באותו עניין. שונים הם פני הדברים במקרה דנן. בבקשה לרשות ערעור עומדת לדיון החלטה של ביהמ"ש המחוזי שלא לבטל פס"ד ואילו בבקשה דנן מבוקש לערער על פסה"ד עצמו. מדובר בשתי החלטות שונות וגדר הטענות והשיקולים בכל אחד מההליכים שונה תכלית שינוי.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' חייר למבקש, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 31.1.91).
ע.א. 2320/90 - ד"ר שרה סלומון נגד מנכ"ל משרד הבריאות
*קביעת בדיקות חוזרות לרופאה שאושפזה לתקופה קצרה עקב מחלת נפש והגבלת רשיונה לעיסוק ברפואה לתקופות של שנה (הערעור נדחה).
המערערת החזיקה ברשיון לעסוק ברפואה החל בנובמבר 1973. בשלהי 1986 אושפזה בבי"ח לחולי נפש למשך תקופה קצרה וביום 2.1.87 שוחררה. במכתב השחרור נאמר "לא מצאנו כל סיבה לאי חזרתה לתפקוד מלא כרופאה. אך, כידוע יש להעמידה לפני ועדה של משרד הבריאות". המערערת התייצבה בפני ועדה רפואית וביום 23.8.87 המליצה הועדה בפני המשיב לאפשר את המשך עבודתה של המערערת כרופאה וכן "להגביל את רשיונה לתקופה של שנה... תבדק בעוד שנה על ידי ועדה...". המערערת הפקידה את רשיונה בידי משרד הבריאות וניתן לה היתר זמני לשנה אחת. בתום השנה
התייצבה המערערת בפני הועדה וזו שוב החליטה, ביום 27.10.88, להאריך את רשיונה הזמני של המערערת עד ליום 9.11.89. על החלטת הועדה ערערה המערערת לביהמ"ש העליון בטענה כי המשיב לא היה רשאי לפגוע ברשיונה, לבטלו או להתלותו, שכן הועדה הרפואית לא קבעה כי המערערת סובלת מ"מחלה מסוכנת" כאמור בסעיף 37(א) לפקודה. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו כי משנתן המשיב למערערת את ההיתר הזמני הראשון במקום רשיון הקבע, ביטל בכך את הרשיון. אפשר כי בידי המערערת היה לתקוף צעד זה של המשיב בשעתו, אך היא לא עשתה כן וכיום היא מחזיקה, בהסכמתה, בהיתר זמני בלבד. כיוון שכך היה בידי המשיב לתת למערערת בתום תקופת השנה רשיון קבע או לחדש את ההיתר הזמני. בתום השנה השניה שוב הוחלט לתת למערערת היתר זמני ונקבע כי עליה להופיע שוב בפני ועדה רפואית. ערעורה הוא נגד הסירוב להעניק לה רשיון קבע וכן נגד הזמנתה להופיע בפני ועדה רפואית. הערעור נדחה.
משנדחה ערעורה של המערערת על החלטת הועדה הרפואית מיום 27.10.88 בפס"ד של ביהמ"ש העליון, לא ניתן לשוב ולהעלות אותן טענות בנוגע להליכים שקדמו להחלטת אותה ועדה. על פי החלטת הועדה הרפואית הומלץ על חידוש רשיון זמני לשנה בלבד וכן על הקמת ועדה נוספת בעוד שנה. הזמנת המערערת להופיע בפני ועדה רפואית חוזרת מהווה ביצוע החלטת הועדה מיום 27.10.88, החלטה שאושרה בפסה"ד הקודם של ביהמ"ש העליון. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נתן קנת למערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 21.1.91).
בש"א 5737/90 - ישראל כהן נגד מנהל מס ערך מוסף
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על שתי החלטות של המשיב ובהתאם לכך נשארו בעינם חיובים כספיים בהם חוייב המבקש על ידי המשיב. על פסה"ד הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש העליון והוא מבקש עיכוב ביצוע עד למתן פסה"ד בערעור. הבקשה נדחתה. בקשה כזו על מבקש העיכוב להגיש תחילה לערכאה אשר על פסק דינה מערערים. רק אם זו דוחה את הבקשה, רשאי המבקש לבקש את ערכאת הערעור שתעכב את הביצוע. בענייננו לא פנה המבקש תחילה לביהמ"ש המחוזי וכבר מטעם זה דין הבקשה להדחות. גם לגופו של עניין אין מקום לחרוג מן הכלל שהגשת ערעור אין בה כדי לעכב את ביצועו של פסה"ד עליו מערערים.
(בפני: השופט אור. עו"ד אריאלי למבקש, עו"ד יעקב כהן למשיב. 16.1.91). בש"פ 5809/90 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה)
(ערר על מעצר על תום ההליכים - הערר נדחה). לצורך הדיון בערר זה, ומבלי לקבוע עמדה בדבר, אפשר לצאת מן ההנחה כי החייל שהותקף על ידי העורר העליבו קודם לכן. אולם אין בהנחה זו, שכל כולה לטובת העורר, כדי לשנות את ההחלטה בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מתוך חומר החקירה עולה כי העורר לא הסתפק בתקיפת החייל, אלא אף הפיל ארצה אדם נוסף שהזדמן למקום וביקש למנוע את תקיפת החייל, ולאחר שהפילו דקר אותו בסכין שהחזיק בידו, בגרונו, בחזהו וסמוך לעינו. למעשה זה לא היה צידוק, אף לא לגירסת העורר, ויש בכך כדי להעיד על אופיו האלים של העורר. אכן, העורר הוא נער צעיר כבן 16, ובלי עבר פלילי, אולם אלימותו רבה ואין הוא שולט בעצמו, ובכך הוא מהווה סכנה לציבור. לפיכך יש לדחות את הערר על המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד דהאמשה לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 4.1.91).