תקציר סביר כרך ל"ז חוברת 9

ע.פ. 633/90 - אריה אלפרון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשי בריונות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. המערער הורשע בביצוע מעשי בריונות וביהמ"ש גזר לו ארבע שנים מאסר בפועל. המערער ערער על מידת העונש וציין את עברו הנקי לחלוטין, שלא התפתה להשפעת סביבתו לביצוע מעשי בריונות עד למקרה נשוא הערעור, שרותו הצבאי המלא ללא פגם, ניתוחים שעבר וכד'. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' נתניהו ומלץ נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא אלון שסבר כי יש להקל במידת מה בעונש.
ב. המשנה לנשיא אלון (דעת מיעוט): מכלול הנימוקים לקולא היו לעיני ביהמ"ש המחוזי ובידיעתם גזר מה שגזר ואין נימוק המצדיק התערבות בכך. כפי שטענה ב"כ התביעה הרי העונש הולם את חומרת המעשים בהם הורשע המערער, שהם מעשי בריונות מובהקים בהם הטיל חתיתו על סביבתו. ברם, אעפ"כ יש מקום להקל במידת מה בעונש, וזאת מכוח משאלה נוספת שהעלה הסניגור שביקש לעודד את המערער לחזור לחיים אזרחיים תקינים. לטענת הסניגור הוכיח המערער בהתנהגותו לאחר מתן גזר הדין כי הוא ראוי לעדוד זה. במשך כל שהותו במעצר ובמאסר, מזה כ-28 חודשים, התנהג המערערללא דופי ויש בכך כדי ללמד שהמערער מבקש לחזור לחיי אזרח תקינים. בקשה זו יש בהטעם וההיענות לה אין בה משום התערבות בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי, שהרי מדוברבגורם שהופיע לאחר מתן גזר הדין. שיקום העבריין ועידודו לשיקום זה, אף הם חלק משיקולי הענישה המסורים לביהמ"ש בבואו לגזור את הדין, ועליו לתת את דעתו לשיקולים אלה, בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לפיכך יש להעמיד את תקופת המאסר בפועל על 44 חודשים במקום 48 חודשים.
ג. השופטת נתניהו (דעת הרוב): אין להפחית מעונש המאסר שהוטל על המערער. העבירות שביצע הן חמורות ביותר ובוצעו תוך ביריונות והטלת אימה ופחד על כל הסובבים. לא נפלה בגזר הדין כל טעות המצדיקה להתערב במידת העונש. התנהגותו של המערער בכלא היא גורם שיש להביא לשיקוליה של ועדת השחרורים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד כץ למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 13.1.91).

ע.א.15/87 - מדינת ישראל נגד יהודה וייס ואח'

*התניית המינהל כי מורי ביה"ס מקוה ישראל יורשו להעביר חכירת דירותיהם בשטח מקוה ישראל רק בהסכמת ביה"ס(מחוזי ת"א ה.פ. 30/86 - הערעור נתקבל).

א. בתחילת שנות ה-50, היה מעוניין ביה"ס החקלאי מקווה ישראל (להלן ביה"ס) לדאוג לשיכון למוריו בתחום ביה"ס. כדי לממש מטרה זו פנה ביה"ס בסוף שנת 1953 למחלקה לנכסי מדינה במשרד האוצר בבקשה להחליף קרקע שברשות ביה"ס בקרקע שבבעלות הקרן הקיימת. המגמה היתה למנוע זעזועים בלתי רצויים בחיי מקוה ישראל אם המורים יפנו להתגורר בשכון מרוחק ממנו. הפניות נענו באהדה והוחלט לייעד קרקע הנמצאת בתחום ביה"ס, בבעלות הקק"ל, לשיכון מורי ביה"ס. נעשה הסכם מקדמי בין הקק"ל לביןקבוצה של 22 חוכרים מבין סגל ביה"ס, שלפיו לאחר שהחוכר יבנה על המגרש בהתאם לאמור בהסכם המקדמי, כי אז תחכיר הקק"ל לכל אחד מחברי הקבוצה את המגרש למשך 49 שנים ע"פ תנאי חוזה חכירה בנוסח שצורף להסכם המקדמי. בהסכם החכירה נמצאת הוראה שלפיה "אסור לחוכר להעביר את זכות החכירה שלו... אם לא קיבל על כך הסכמה מהקרן". ב- 1960 עבר השטח לניהולו של מינהל מקרקעי ישראל ועד אז כבר הקימו עליוהמשיבים את בתי המגורים שלהם. במשך השנים נתגלה שאנשים שאינם מבין עובדי ביה"ס נכנסו לגור במבנים שבשכון. על כן פנה ביה"ס למינהל וביקש לנקוט בצעדים שימנעו הפיכת השיכון לשיכון של אנשים זרים לביה"ס.

ב. ביולי 1971 החליט המינהל שלא לתת הסכמתו להעברת זכות החכירה של המורים למישהו אחר ללא המלצה מביה"ס, וביה"ס התחייב כי אם לא ימליץ על הרוכש הוא מתחייב לרכוש את המבנה. בחוזי החכירה שנחתמו בין המינהל לבין המשיבים ב-1975 נמצאת הוראה הדומה במהותה לזו שבחוזים הקודמים היינו כי "אסור לחוכר להעביר... את זכויותיו בחוזה זה... אם לא קיבל על כך מראש בכתב הסכמה מהמחכיר...". בשנת 1976 נכנס לתוקפו חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל שלפיו "המקרקעין... מיועדים לשימוש ביה"ס ואין לשנות את יעודם זה אלא לפי יוזמת שר... לא יהא תוקף לכל עיסקה במקרקעין האמורים הטעונה רישום... אלא אם שר הפנים ושר החינוך והתרבות אישרו את העיסקה או ההתחייבות". המשיבים הגישו תובענה לביהמ"ש לפס"ד הצהרתי, כאשר הנושא שהועמד לדיון היה שאלת זכותם של המשיבים להעביר את זכויות החכירה שלהם לאחרים, על פי המצב שקדם לחקיקתו של חוק מקווה ישראל. המשיבים ביקשו להצהיר כי המערערת אינה רשאית להתנות את הסכמתה להעברת זכות החכירה רק למי שביה"ס יאפשר או לביה"ס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין המינהל רשאי להתנות את הסכמתו בכך שמקבל ההעברה יאושר על ידי ביה"ס והערעור על כך נתקבל.
ג. על סעיף מגביל כגון זה שבמחלוקת חלות הוראות סעיף 22 של חוק השכירות והשאילה המורה "השוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר...אלא בהסכמת המשכיר... אולם אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי סבירים... רשאי השוכר לעשות את העסקה בלי הסכמתו של המשכיר... ובשכירות של מקרקעין רשאי ביהמ"ש לעשות כן על אף האמור בחוזה השכירות". התניית העברת הזכות למי שביה"ס יאשר מטילה הגבלה קשה על זכויות המשיבים ויש לה השלכה על שווי השוק של זכות החכירה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי התניית ההעברה באישורו של ביה"ס איננה עונה על מבחן הסבירות ואינה מתיישבת עם כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מנוסח חוזי החכירה. טענה אחרת שהועלתה היא כי בהתנותו את הסכמתו להעברת זכויות החכירה באישור ביה"ס, לא עשה המינהל שמוש בשיקול הדעת העצמאי שלו אלא פעל על פי שקולי ביה"ס.
ד. טענה אחרונה זו אין לקבלה, כשם שאין גם לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי. סבירותו של סרוב להעברת זכות החכירה, כמו סבירות התנאי למתן ההסכמה להעברה, נמדדים בכל מקרה על פי מכלול נסיבותיו. בין אלה גם כוונת הצדדים בעת הקניית זכויות החכירה. בענייננו, מטרת החכירה היתה שיכונם של מורי ביה"ס בתחום ביה"ס תוך אינטרס משותף של טובתם וטובת ביה"ס, שיקול זה איננו בלתי סביר. כשם שקביעתרשימת הזכאים היתה מותנית בשעתו במלוי תפקיד בביה"ס, כך גם הרשות להעברת זכויותהחכירה תנתן רק למועמדים הנמנים על קבוצה זו. אמנם מוטלת הגבלה רצינית על הזכויות הקנייניות של המשיבים, אך הגבלה זו כבר הוטלה מעצם ההוראה שבחוזי החכירה.
ה. בפועלו על פי בקשת ביה"ס שלא לאפשר העברת זכויות החכירה לזרים לא הוציא המינהל מידיו את שיקול הדעת המסור לו. בנושא זה הוא אינו פועל רק כבעל קרקע או מחכיר פרטי. למינהל שיקולים לאומיים וחברתיים, הוא הינו הבעלים של כל שטח ביה"סשהמשיבים יושבים בתחומו וחוכרים את מקצתו. למוסדות המדינה יש עניין במעמדו וקידומו של ביה"ס. חוק בית ספר מקווה ישראל מעיד בבירור כי למדינה אינטרס משותףהעולה בקנה אחד עם האינטרס של בית הספר לשמור על אופיה וצביונה של הקרקע המיועדת לשימושו. מכאן שהסכמת המדינה לפעול בתאום עם ביה"ס אינה מעידה על הוצאתשקול הדעת מידו והעברתו לאחר, אלא מבטאה את המדיניות שלו עצמו ובכך אין פסול. (בפני השופטים: בייסקי, גב' נחניהו, אור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' רחל זכאי למערערת, עו"ד צבי אגמון למשיבים. 26.12.90).

בג"צ 3424/90 - איגוד העיתונים היומיים בישראל נגד שר החינוך ורשות השידור

*פירסומת מסחרית בטלביזיה(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. נושא העתירה דנן הוא פירסומת מסחרית בטלויזיה הישראלית, כשמדובר בתשדירי השירות ושיקופיות החסות המשודרים מדי יום ומדי ערב הן בערוץ הראשון והן בערוץ השני. הפרשה הנדונה כבר הגיעה לבג"צ במסגרת בג"צ 757/84 (פד"י מ"א (4) 341) כאשר אף שם עתרה העותרת לאסור שידורי פרסומת בטלביזיה. באותו נושא ניתן פס"ד שבו נקבע כי שידור פרסומת מסחרית אסור, כי תשדירי שירות כשלעצמם מותרים, כי שידורי חסות אינם בגדר תשדיר או תוכנית אלא בבחינת נספח לשידור, וכן נקבעו כללים מהי פרסומת מסחרית, מה מותר ומה אסור בשידורי תשדירי השירות ובתשדירי החסות. עתה טוען העותר כי המשיבים מפירים את הכללים כפי שהותוו ע"י בג"צ וכן את הכללים המנחים שפורסמו בעקבות זאת על ידי רשות השידור. העתירה נתקבלה.
ב. בשורה של תשדירי שירות ושיקופיות חסות כפי שהוגשו לבג"צ עולה כי מופרים הכללים כפי שהותוו כאמור על ידי בג"צ ועל ידי רשות השידור. אכן, לא ניתן לקבוע, כפי שמבקש העותר, כי הרשות מתעלמת במתכוון ובזדון מהאיסורים החלים עליה, אם כי יש לכאורה סימוכין לכך, אך לעומת זאת אם התעלמות במתכוון אין כאן, הרי ההקפדה היתירה על הכללים בוודאי שאין כאן. אין לקבל את עמדת הרשות כי יש להתייחס בסלחנות לחריגות שלה כי הן אינן רבות. רשות ציבורית איננה יכולה לנקוט עמדה כזו או להשמיע טענות כאלה. שמירה על כללים ואיסורים חייבת להיות מלאה, לא "כמעט" ולא "בערך". התרת הרצועה במעט סופה שהיא מביאה להתרתה בכלל ולמצב של לית דין ולית דיין. לפיכך הוחלט לעשות את הצו על תנאי להחלטי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד מ. חשין וצ. אגמון לעותר, עו"ד גב' נילי ארד לשר החינוך, עו"ד יאראק לרשות השידור. 31.1.91).

בש"א 160/91 - ד"ר אלפרד סוסאן נגד שר הבריאות

*עיכוב ביצוע צו להתליית רשיון של רופא שיניים(בקשה לעיכוב ביצוע צו להתליית רשיון רופא שיניים - הבקשה נדחתה).

א. המבקש, רופא שיניים, הורשע על ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה באינוס ולאחר ערעור לביהמ"ש העליון, ועל פי עיסקת טיעון, הועמד עונשו על שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. בעקבות ההליכים הפליליים הגיש מנכ"ל משרד הבריאות קובלנה נגד המבקש והוועדה המייעצת שמינה שר הבריאות המליצה על התליית רשיונו של המבקש. דעת הרוב היתה שיש להתלות את הרשיון לתקופה שלא תפחת מ-3 שנים ודעת המיעוט היתה שיש להתלות את הרשיון לתקופה שלא תעלה על שנה אחת. שר הבריאות הורה ביום 10.10.90 על התליית רשיונו של המבקש לארבע שנים ועל החלטה זו הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש העליון על פי סעיף 51 לפקודת רופאי השיניים. בהסכמת הצדדים הוחלט כי התליית הרשיון תעוכב עד ליום 1.1.91 ובינתיים הורה ביהמ"ש העליון לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב ועדיין לא הוגשו הסיכומים. עתה מבקש המבקש לעכב את התליית הרשיון עד לפסה"ד בערעור והבקשה נדחתה.
ב. בפתח הדיון בבקשה המחודשת העלתה ב"כ המשיב טענה מקדמית שלפיה אין שופט של ביהמ"ש העליון, כדן יחיד, מוסמך לעכב ביצוע החלטתו האמורה של שר הבריאות. ע"פ הטענה מוקנית הסמכות לעכב את התליית הרשיון על פי סעיף 51 לביהמ"ש העליון כשהואיושב בהרכב של שלושה ולא בהרכב של דן יחיד. לפי סעיף 51 לפקודת רופאי השיניים ניתן לערער לביהמ"ש העליון תוך שלושה חודשים "וביהמ"ש רשאי לתת הוראות כפי שיראה לנכון...". טוענת נציגת המדינה שכאשר מוקנית לביהמ"ש סמכות להכריע בעניין על ידי שופט אחד בלבד מצויין הדבר במפורש בפקודת רופאי השיניים. לטענתה, כאשר
כתוב כי "ביהמ"ש" רשאי לתת הוראות, המדובר בהרכב של שלושה. טענה זו נדחתה. יש לקרוא את סעיף 51 לפקודת רופאי השיניים הנ"ל ביחד עם הוראות סעיף 26 לחוק בתי המשפט הקובע כי "ביהמ"ש העליון ידון בשלושה אולם... בבקשה לצווי ביניים, לצוויםזמניים ולהחלטות ביניים אחרות... מוסמך לדון שופט אחד...". בסעיף 51 לפקודה מוענקים לביהמ"ש העליון שני מיני סמכויות: לדון בערעור על הצו של שר הבריאות בדבר ההתלייה וכן "לתת הוראות כפי שיראה לנכון" ובמסגרת זו מוסמך ביהמ"ש, כחלק מהסמכות הטבועה של ביהמ"ש, לעכב את ביצוע ההתלייה עד למתן פסה"ד. כאשר דן ביהמ"ש בתיק בתוקף סמכותו הראשונה, כדי להכריע בערעור לגופו, עליו לשבת בהרכב של שלושה. אולם כאשר ביהמ"ש מתבקש לעכב את ביצוע הצו עד למתן פסה"ד, יש לראות בכך משום "בקשה למתן צו ביניים" או "בקשה למתן צו זמני" ועל כן מוסמך לדון בבקשה כזו שופט אחד של ביהמ"ש העליון.
ג. לגופו של עניין - אין מקום להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע ההתלייה. זאת בשל משקלם המצטבר של מספר שיקולים. המשיב כבר הלך לקראת המבקש ועיכב את ביצוע הצו עד יום 1.1.91 כדי לאפשר למבקש לעשות את הסידורים הדרושים לסגירת המרפאה ולמעשה החל ביום 1.1.91 כבר מותלה רשיונו של המבקש; בוועדה המייעצת אמנם נחלקו הדעות בדבר משך תקופת ההתלייה הרצוייה, אך גם על פי דעת המיעוט מן הראוי היה להתלות את הרשיון לתקופה שלא תעלה על תקופה של שנה ואין לומר כי בהתליית הרשיון לתקופה קצרה, עד למתן פסה"ד בערעור, יש משום חשש לעיוות דין למבקש.

(בפני: השופט בך. עו"ד אלבר נחאס למבקש, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 13.1.91).

ע.פ. 1556/90 - נמרוד בארי נגד מדינת ישראל

*החזרת תיק תעבורה לביהמ"ש לתעבורה לאחר קבלת ערעורו של הנאשם(הערעור נתקבל).

א. המערער קיבל דו"ח ברירת קנס על נהיגה במהירות העולה על המותר. הוא שלח לביהמ"ש הודעת כפירה על גבי הטופס שנועד להעברת תשובתו של נאשם לביהמ"ש. ביום 15.11.87 נתקיים נגד המערער הליך משפטי בהיעדר הנאשם, בו נרשם על ידי השופט כי "הנאשם הודה בכתב בכל העובדות הנטענות בכתב האישום בלי לטעון עובדות נוספות שיש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט" וגזר למערער תשלום קנס. לא היה כל יסוד לסברת ביהמ"ש כי המערער הודה בכל העובדות שכן כאמור הוא שלח הודעת כפירה. ההודעה על ההרשעה הגיעה לידיו של המערער כשנתיים לאחר מועד הדיון הנ"ל, ואז הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי. בפסק דינו ציין ביהמ"ש המחוזי כי טענותיו של הסניגור הן אמנם כבדות משקל, אך ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון, כדבריו, את האינטרס הציבורי ולפיכך, יחד עם ההחלטה לבטל את ההרשעה, החליט להחזיר את התיק לדיון מחדש בביהמ"ש לתעבורה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי בעשותו כן, הושפע מן העובדה שלמערער גליון הרשעות קודמות הכולל עבירות תנועה לרוב. בערעור מועלית הטענה כי לאור התקלות שצויינו לעיל, לא היה מקום להחזיר את התיק לדיון מחדש אלא מן הנכון היה לזכות את המערער. הערעור נתקבל.
ב. המקרה מצביע על שורה של ליקויים שאינם בגדר חדש, כי כדוגמתם מוכרת זמן רב. בשל טעמים שלא הובהרו, לא היתה הודעת הכפירה לעיני ביהמ"ש לתעבורה כאשר דן בעניינו של המערער. טופס הודעת הנאשם לביהמ"ש שנמסר למערער בעת שנערך הדו"ח ואשר מיועד להעברת תשובתו של הנאשם לביהמ"ש אינו כולל, בין החלופות, את זו של הכפירה בכל העובדות. אין גם להבין מדוע מחייב הטופס את הנאשם להתייצב למשפט, בין אם הוא כופר ובין אם אינו כופר, כאשר התייצבותו אינה נדרשת לדיון ממש אלא לקיום דיון שכל כולו נועד רק לכך שכפירתו או הודייתו של הנאשם תירשם מחדש וכי
ייקבע תאריך אחר למשפט. התייצבות של נאשם במועד הקבוע בזימון הראשון היא מיותרת ומהווה הטרחת חינם. במקום זאת יש לקבוע כי מי שהודה, לא יתייצב כלל, ומי שלא הודה, ולו במקצת העובדות, צריך לקבל במישרין הודעה לביתו על המועד בו יישמע המשפט לגופו. ההופעה לתזכורת של כל מי שכפר ממילא, גם גורמת, ללא צורך, לריבוי קהל בפרוזדורי ביהמ"ש הדחוסים בלאו הכי.
ג. גם השימוש בגליון ההרשעות הקודמות לא היה במקומו במקרה דנן. סעיף 188(א) לחוק סדר הדין.הפלילי קובע כי מותר לקבל כראייה העתק מהמרשם הפלילי המתנהל בידי המשטרה "כשהדיון מתנהל בפני הנאשם - אם העתק המרשם הפלילי הוגש לביהמ"ש והנאשם לא הכחיש את. תוכנו... כשהדיון מתנהל שלא בפני הנאשם - אם העתק המרשם הפלילי הומצא לו מטעם התובע, והנאשם לא הודיע לביהמ"ש... שהוא מכחיש את תוכנו". ההסדר המותווה בהוראת החוק הנ"ל אינו בר מימוש בדיונים בעבירות תנועה. יש לפשט את ההליך ככל שהוא מתייחס לדיונים בביהמ"ש לתעבורה ולאפשר לביהמ"ש הסתמכות על גליון הרשעות המוגש לו על אתר, גם כאשר הנאשם אינו מתייצב בביהמ"ש. ברם, במצב המשפטי כפי שהוא כיום לא היה מקום לקבל את גליון ההרשעות הקודמות.
ד. לאור העובדה שמדובר על תקלות חוזרות ונשנות אין מקום, במקרה דנן, לחדש את הדיון מראשיתו. אין להבין החלטה זו כי לעולם אין מקום להחזרת הדיון לביהמ"ש לתעבורה אחרי שבסיבוב הראשון נפלה תקלה. יש לאבחן בין שני סוגי עבירות: עבירה כגון זו שבפנינו שנעברה לפני שלוש שנים, שהיא כיום בגדר ברירת קנס, אינה ראויה להחזרה כדי שביהמ"ש של ערכאה ראשונה ידון עתה בעבירת תנועה שנעברה בשנת 1987. אכן, כאשר הנאשם תורם מצידו לטעות שנפלה בהליכים הראשונים או להתמשכות ההליכים ניתן גם בברירות משפט או בברירות קנס להחזיר דיון לערכאה ראשונה במקרה של תקלה, שכן אין עבריין צריך לצאת נשכר מן ההתחמקות או ממעשה שנועד להאריך את ההליכים. אך לא זה המצב בענייננו. מאידך, יש בדרך כלל מקום להחזיר עבירות לדיון מחדש אם הן מהסוג שנדון בדרך כלל בביהמ"ש, היינו אם מדובר על עבירות שלא הוכרזו כברירות קנס או ברירות משפט, או אם מדובר בעבירה שנסיבותיה חמורות למרות שהיא עבירה של ברירת קנס או ברירת משפט.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למערער, עו"ד גב' רות לוי גולדברג למשיבה. 9.1.91).

בג"צ 1958/90 - מאיר בן שטח נגד שר הפנים ואח'

*סירוב להעניק רשיון להחזקת אקדח לעותר שהיה בעל רשיון ושאקדחו נגנב(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. העותר, יליד 1928, הינו בעל אולם חתונות בטירת הכרמל. בשנת 1974 קיבל רשיון להחזקת אקדח שהיה ברשותו עד 1988, ואז אירעה גניבה בביתו ובין היתר נגנב האקדח. העותר הודיע כחוק על גניבת האקדח ופנה בבקשה לקבלת רשיון לאקדח חדש. עמדת המשיב השני (להלן: המשיב), המייצג את הרשות המוסמכת לענין רשיונות לפי חוק כלי היריה, היתה שאין נסיבותיו של העותר עונות לקריטריונים למתן רשיון להחזקת אקדח, הקיימים כיום אצל המשיב, ועל כן נדחתה בקשתו. העובדה שבמשך 15 שנים החזיק העותר באקדח ברשיון לא סייעה לו, ובאשר עמדת המשיבים היא כי בקשת העותר להענקת רשיון דינה כדין כל בקשה של מי שאין ולא היה לו רשיון לשאת נשק בעבר. עוד הדגישו המשיבים כי על פי הקריטריונים המקובלים כיום להענקת רשיון, המדיניות היא לצמצם את מספר כלי היריה אשר בידי הציבור ובאשר לכך נקבעו כללים מתי להעניק רשיון. עם זאת צויין כי לבעל רשיון יחודש רשיונו, על אף שאין הוא עונה על הכללים החדשים התקפים בעת חידוש הרשיון. כמו כן, כאשר בעל רשיון רוצה להחליף את
האקדח שיש בידו לאקדח אחר מעניקים לו רשיון חדש, גם אם אין המבקש עונה על הכללים החדשים. כאמור, מסרבים המשיבים להעניק לעותר את הרשיון ועתירתו נתקבלה.
ב. אין כל טענה נגד העותר כאילו הוא אשם בכך שהאקדח נגנב ממנו, ואין גם כל טענה שבשל נימוקים הקשורים באופיו או התנהגותו אין הוא ראוי להחזקת כלי יריה. מבחינתו של העותר השיקולים שעמדו ביסוד בקשתו לקבלת רשיון להחזקת אקדח מתקיימים מאז שקיבל לראשונה את הרשיון. העותר מנהל עסק של חתונות, מחזיק ונושא עמו במספר פעמים לא קטן, בערבים, סכומי כסף נכבדים, ואת אלה עליו לשמור עד למחרת היום, שאז הוא מפקידם בחשבונו בבנק. על פי סעיפים 1(3) ו-9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) פטור המשיב מלנמק את סירובו להעניק רשיון להחזקת נשק. ברם, המשיב בחר לפרט את הנימוקים לדחיית בקשת העותר ומשעשה כן עומדים נימוקיו ושיקוליו לביקורתו של בג"צ.
ג. המדיניות של המשיב בדבר צמצום כלי הנשק שבידי הצבור, כשלעצמה, אין בה פסול, לאור ריבויים לאחרונה של מעשי שימוש שלא כדין בכלי נשק. ברם, בענייננו, לא המדיניות היא העומדת במבחן, אלא יישומה של מדיניות זו לגבי מקרהו של העותר. הפעלת המדיניות שונה היא בין מקרה של אדם המבקש לחדש רשיון או להחליף את כלי היריה לבין מקרהו של מי שלא היה לו רשיון ומבקש לראשונה רשיון כזה. הודגש לא אחת בפסיקה שיש להבחין בין מקרה של אי הענקת רשיון למי שלא היה לו רשיון בעבר, לבין מקרה של אי חידוש רשיון קיים או לבין מקרה של מי שביטלו את הרשיון הקיים בידו. טענתו של העותר כי החלטת המשיב בעניינו היא החלטה בדבר ביטול רשיון אינה נכונה מבחינה פורמלית. ברם, עדיין השאלה היא אם מבחינה מהותית ועניינית דומה עניינו של העותר למי שמבקש רשיון חדש לכל דבר, או שמא למי שמבקש להמשיך ולהיות בעל רשיון לכלי נשק מסוג אקדח, רשיון שהיה לו בעבר. כמו כן השאלה היא אם התייחסות המשיב לבקשת העותר כבקשה של מי שלא היה לו רשיון להחזקת אקדח בעבר, עומדת במבחן שיקול דעת ראוי של רשות מינהלית שאין להתערב בו.
ד. בענין זה הדין עם העותר. לא נמצא נימוק שלא להאריך רשיון שהיה לו לגבי האקדח שנגנב לולא זה נגנב ממנו, וגם אילו עתר העותר להחלפת האקדח שהיה ברשותו היו נעתרים לו ומעניקים לו רשיון לאקדח חדש. נשאלת השאלה על שום מה מונעים ממנו רשיון לאקדח לאחר שאקדחו הקודם נגנב. מבחינה עניינית אין שוני בין מקרהו של העותר לבין מקרהו של אדם המבקש לקנות אקדח אחר תחת זה אשר בהחזקתו. לעותר היה אינטרס לגיטימי שהיה מוכר על ידי המשיב להמשיך ולהחזיק באקדח ומצב זה היה נשמר על פי העקרונות המנחים את המשיב. כשקיים אינטרס מוכר כזה, אין זה לא הוגן ולא סביר, שהמשיב יתעלם מאינטרס זה, רק בשל כך שהאקדח נגנב בנסיבות שהעותר אינו אחראי להן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד להבי לעותר, עו"ד א. קורן למשיבים. 19.12.90).

ע.א. 315/89 - ביאולוסטוצקי בע"מ ואח' נגד נייר גרף... בע"מ (בפירוק) ואח'

*המועד שממנו מונים 3 חדשים לרישומו של שיעבוד במשרד רשם החברות לצורך הכרה בשיעבוד כאשר החברה נכנסה לפירוק(מחוזי ת"א - ת.א. 4393/85 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה היא חברה בהליכי פירוק והמערערים הם נושים שלה. למערערים שעבוד קבוע וספציפי לטובתם על טובין של המשיבה לפי אגרות חוב מיום 29.8.85. אגרות החוב הוגשו לרשם החברות, לצורך רישומן, בתאריך 14.9.85, ונרשמו על ידי הרשם בתאריך 19.9.85. ביום 2.12.85 הגיש המערער השני, יחד עם נושה נוסף של המשיבה, בקשה לפירוק המשיבה ובעקבות בקשה זו ניתן צו פירוק. המערערים ביקשו מן המפרק להרשות להם לנקוט בהליכי מימוש השעבוד הנ"ל והמפרק הגיב כי אין לשעבוד תוקף
כלפיו, שכן הוא בטל מכוח סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל וסעיף 355 לפקודת החברות, הקולט את סעיף 98 הנ"ל מדיני פשיטת הרגל אל דיני פירוק החברות. לחילופין, טען המפרק כי הואיל ואגרות החוב חלות על טובין (גלילי נייר) שאינם ניתנים לזיהוי - יש לראות את השעבוד כשוטף ולא כספציפי. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת המפרק כי השיעבודים אינם תקפים כלפי המפרק, מכוח סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, וממילא לא דן בשאלה אם מדובר בטובין שאינם ניתנים לזיהוי.
ב. סעיף 98 שכותרתו "ביטול העדפות" מאפשר לראות כבטלות עסקאות ופעולות שונות, ובכללן שעבודים, שעשה פושט הרגל, ומכוח סעיף 35 - שעשתה החברה שכעת מצוייה היא בהליכי פירוק, וזאת בשלושה תנאים מצטברים שאחד מהם הוא כי הפעולה או העסקה נעשתה בתוך תקופת שלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה לפירוק. ביהמ"ש המחוזי קבע שהתקימו שלושת התנאים המצטברים ולגבי התנאי השלישי האמור קבע כי "השיעבוד" אמנם נוצר למעלה משלושה חודשים לפני שהוגשה בקשת הפירוק, אלא שהוא נרשם אצל רשם החברות בתוך תקופה זו, ולדעת ביהמ"ש המחוזי המועד הקובע הוא מועד הרישום. הערעור נתקבל.
ג. כאשר המשכון נוצר על נכס השייך לחברה, על החברה למסור, כאמור בסעיף 179 לפקודת החברות, את הפרטים והמסמכים הנוגעים למשכון לשם רישומו אצל רשם החברות תוך 21 יום מהיום בו נוצר השעבוד. משנמסרו הפרטים בתקופת 21 הימים ונרשם השעבוד - תוקפו כלפי המפרק ונושים אחרים של החברה מתחיל מיום יצירתו, ולא מיום רישומו. מכאן שלצורך סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל רק מועד אחד יכול לבוא בחשבון במקרה של חברה כאמור והוא מועד יצירת השיעבוד. ממועד זה המשכון הוא בר תוקף הן כלפי הצדדים לעסקת המשכון והן כלפי צדדים שלישיים, ובלבד שהפרטים נמסרו לרשם כדין תוך 21 יום מיום יצירת המשכון. לעניין זה מילאה החברה את הדרישה, שכן הפרטים ומסמכי השעבוד נמסרו לרשם במועד, ואין נפקא מינה אם הרשם רשם את המשכון והוציא את תעודת הרישום יום אחד אחרי חלוף 21 הימים. יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בטענה החילופית נגד מימוש השיעבוד ע"י המערערים, והיא הטענה כי השיעבוד חל על טובין שאינם ניתנים לזיהוי ולכן השיעבוד שוטף ולא ספציפי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד קרן גיל למערערים, עו"ד דוד זמיר למשיבה, עו"ד מ. קליבץ לכונס הנכסים הרשמי.23.1.91).

ע.א 23/88 - יעקב לוי נגד פקיד שומה ירושלים

*הוצאת שומה לפי מיטב השפיטה למרות אי פסילת ספרים, כאשר יש גידול הון לא מוסבר(הערעור נדחה).

א. המערער הינו בעל אמבולנס פרטי והצהרותיו על הכנסותיו בשנים 84-1982 נראו לפקיד השומה בלתי סבירות. הוא לא פסל, אמנם, את ספרי המערער, אך להפרשי ההון בין הצהרת ההון של המערער ליום 31.3.81 והצהרתו ליום 31.3.85, לא מצא המשיב הסבר בספרים ועל כן ערך למערער שומה על פי מיטב השפיטה. סעיף 155 לפקודת מס הכנסה אומר "חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער... אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים... חייבים פקיד השומה או הנציב... להצדיק את החלטתם". מסעיף זה למדים על כוונת המחוקק, שלצורך שומה על פי מיטב השפיטה אין להבחין בין פנקסים שנפסלו לבין פנקסים שלא נפסלו. אלא שכאשר הפנקסים אינם נפסלים על ידי פקיד השומה, על הפקיד החובה להצדיק את החלטתו לשום את הנישום על פי מיטב השפיטה, ואילו נטל השכנוע כי השומה מופרזת נשאר תמיד על הנשום. לטענת המשיב, הפרשי ההון המתקרבים למליון שקל, לא יכלו לצמוח למערער, שהוא בעל משפחה בת שש
נפשות, מחזיק במכונית פרטית ואף יצא עם אשתו לטיול לארה"ב, תוך אותה תקופה כאשר הכנסותיו לפי הדיווחים בספריו מסתכמים בממוצע של כ- 500 דולר לחודש. המערער טען כי קיבל תמיכה מאבי אשתו המנוח במהלך השנים הנדונות אך לענין זה נטל ההוכחה עליו ובכך לא עמד. לפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את ערעורו של המערער על שומות המס שנערכו לו והערעור על כך נדחה.
ב. על המשיב החובה להצדיק את החלטתו להגדיל את שומתו של המערער שספריו לא נפסלו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יצא ידי חובה זו משהצביע על גידול הון לא מוסבר. בכך צדק ביהמ"ש. אכן, יכול היה המשיב לבחור בדרך של פסילת ספריו של המערער לפי סעיף 145(א), ואלמלא גידול ההון מתקשה היה לעמוד בנטל שמטיל עליו סעיף 155 כשאינו פוסל את ספרי הנשום. אך משגילה גידול הון בלתי סביר בנסיבות הענין, רשאי היה לבחור בדרך החילופית לשום את המערער ללא פסילת הספרים. בכך נטל על עצמו את החובה להצדיק את החלטתו. נותרה השאלה אם השומה שקבע המשיב למערער על פי מיטב השפיטה היא סבירה. נטל השכנוע כי השומה מופרזת היא על המערער. ביהמ"ש המחוזי החמיר כאן עם המשיב בקבעו כי "ביהמ"ש איננו נכנס למניעים שהביאו את פקיד השומה שלא לפסול את ספריו (של המערער) וכל עוד לא נפסלו ספרי הנישום חובת ההוכחה חלה על פקיד השומה". אך בכך אין כדי לסייע למערער. ביהמ"ש בחן ומצא כי המשיב עמד בנטל זה ואין סיבה להתערב במסקנה זו. קל וחומר די היה לדחיית הערעור לו השאיר ביהמ"ש את נטל השכנוע במקומו הנכון על כתפי המערער.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יאיר חרובי למערער, עו"ד יעקב כהן למשיב. 21.1.91).

בג"צ 4919/90 - הרב חיים מילר ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*חלוקת מסכות אב"כ מיוחדות לבעלי זקן(התנגדות לצו על תנאי - בנסיבות הענין הצו בוטל).

א. עיניינה של העתירה חלוקת מסכות אב"כ המותאמות לבעלי הזקנים בישראל. אצל בעלי זקן נמצאו קושיים בלבישה יעילה של המסכה הרגילה למבוגר וזאת בייחוד אם הזקן הוא בעל מידות. הפתרון הטכנולוגי מצוי במצב הנוכחי בהוספתו למסכה של מנוע זוטא המזרים את האוויר דרך המסנן בדומה לברדס אקטיבי. מחירו של המתקן הנוסף הוא כ- 180 ש"ח והכמות הדרושה היא כ- 100,000 ואולי אף יותר. בנסיבות העניין נדחתה העתירה.
ב. הנשיא שמגר: על פי התשובה המשלימה של ראש הג"א נמצא בינתיים פיתרון מעשי. לפי תצהיר זה הוחלט לאחרונה בהתייעצות בין ראש הממשלה, שרי הביטחון והאוצר, לאשר בשלב זה 5 מיליון ש"ח למטרת ייצור וחלוקת ערכות מיוחדות לבעלי זקן. ההקצבה תואמת את מגבלות קצב הייצור הנוכחי של מערכת הייצור. מכאן כי הפיתוח הטכנולוגי של אמצעים הבאים לשרת בצורה יעילה יותר את המטרה של ההגנה על הפרט היא מתמדת, ויחד עם זאת עדיין מתעוררות בעיות לא מעטות לגבי סוגי אוכלוסיה שונים, כגון ילדים, חולים וכאמור גם בעלי זקנים. לאור הודעתו של ראש הג"א ניתן לממש עתה את הייעול של אמצעי התגוננות בנושא הספציפי אשר עליו סבה העתירה והדבר כפי הנראה אכן יעשה. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבות נוספת מטעם בג"צ שלא יהיה בה, בנסיבות הקיימות, כדי לקדם את העניין מעבר למה שהוצבע עליו לעיל.
ג. המשנה לנשיא אלון: לפני הגשת התצהיר המשלים של ראש הג"א טענו המשיבים כי אין באפשרותם, מטעמים של אילוצים תקציביים, לספק ערכות מגן מתאימות לאוכלוסית בעלי הזקנים, ובמקרה של צורך יאלצו בעלי הזקן לגלח את זקנם מטעמים של פיקוח נפש, כפי שכך הוא הדין לפי ההלכה. טענה זו בטעות יסודה ובוודאי בשגגה יצאה מלפני המשיבים. עניינו של פיקוח נפש אין לו ולא כלום לשאלה העומדת לדיון בעתירה
זו. גידול זקן אצל יהודים הנוהגים כך הוא חלק מאורחות חייהם הדתיים ועל נוהג זה הקפידו רבים וטובים ואף בשעת צרה ומצוקה. לעניין זה, משעומד אדם בפני ברירה לעבור על הדין או להציל את חייו, הצלת החיים קודמת. אך ברור שאל לו לאדם להביא עצמו לכלל מצב של חוסר ברירה וצריך וייעשה כל מאמץ שלא לבוא לידי נסיון. על כן, אם וכאשר מגיע "רגע האמת" של פיקוח נפש, עדיפה הצלת הנפש על גידול הזקן, אך אין לזה ולא כלום לעניין חובת הגורמים המוסמכים לנקוט בכל האמצעים ולספק ערכות מגן הראויות גם לבעלי הזקן, כדי למנוע מהם להגיע ולעמוד בפני ברירה קשה זו. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. עוה"ד גרשון הולצר וערן פלס לעותרים, עו"ד מלכיאל בלאס למשיבים. 28.1.91).

ע.פ. 1295/90 - יחזקאל ששון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקשירת קשר להתפרצות(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בעבירה של קשירת קשר לעשיית פשע, היינו להתפרץ לבנין הסוכנות היהודית בירושלים, לפצח את הכספת בחדר הכספות ולגנוב את תוכנה. הקשר נקשר בין המערער לבין אחד בשם דיין, בסמוך לשעה 3 לפנות בוקר בחניון מכוניות שבירושלים. המערער הורשע בעבירה האמורה ונדון למאסר על תנאי של שנה ולתשלום קנס של 1,000 ש"ח. ערעור המערער הוא על הכרעת הדין והערעור נדחה.
ב. אין מחלוקת על עצם קיום הפגישה במקום, בתאריך ובשעה האמורים, בין המערער לדיין, אך לטענת המערער זומנה פגישה זו על רקע סכסוך ביניהם וכדי לעשות סולחה בין השניים. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער והחליט, על סמך גירסתו של דיין, שנמצאה מהימנה עליו, שהקשר הוכח וכן קבע שנמצאו חיזוקים לגירסתו של דיין. הגירסה של דיין באה בהודעה למשטרה שנתקבלה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. בהודעתו במשטרה אומר דיין "יום אחד לפני הפגישה הזאת דיברנו על פריצה... כרבע שעה לפני הפגישה שלנו בלילה אני הכנתי שרטוט של הסוכנות היהודית ואת המקום של הכספת... ואחרי שהראתי ליחזקאל ששון את השרטוט הוא אמר לי שהוא רוצה לראות את המקום בשטח ולראות אם ניתן להוציא את הכספת...". על יסוד הדברים האמורים נראה שביהמ"ש הגיע למסקנה הנכונה כשקבע שנקשר הקשר בין המערער לדיין, ואין לקבל את טענת הסניגור כי לא היתה גמירות דעת בין השניים וטרם הוחלט על ביצוע ההתפרצות. מה גם שהמערער בגירסתו הכוזבת הכחיש את עצם מהות ותוכן הפגישה והעיד שכאילו לא דיבר כלל על התפרצות. ממילא לא סתר את המתבקש מהדברים המצוטטים כפשוטם.
ג. ביהמ"ש גם בחן את שאלת קיומו של חיזוק לגירסת דיין, הן משום שהוא הסתמך עליה מכוח הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות והן בשל היותו של דיין שותף לעבירה של המערער. ביהמ"ש מצא חיזוק לגירסת דיין בכמה עניינים ולמעשה די בעניין אחד שיש בו ראייה מחזקת של ממש. בעת שנעצרו דיין והמערער בליל המקרה נמצא בכיסו של דיין שרטוט של בנין הסוכנות היהודית, ככל שדבר היה דרוש לדעתו לשם ביצוע ההתפרצות. המצאות שרטוט זה בכליו יש בו חיזוק של ממש לגירסתו שהתכונן לאותה פגישה וכי בפגישה דובר וסוכם על התפרצות לבית הסוכנות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד נח למערער, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 24.1.91).

בג"צ 3567/90 - חרב עומר מוסא אל סבאר נגד שר הבטחון ואח'

*אטימת בית לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה(העתירה נדחתה).

א. כחודש אחד בלבד לאחר שהשתחרר בנו של העותר מהכלא, לאחר שהורשע ביידוי אבנים לעבר חיילי צה"ל, הוא הצטרף לארגון הפת"ח. במסגרת פעילותו בארגון זה הצית
הבן יחד עם אחרים דלת הבנין של עירית רמאללה, מכונית של אדם שמכר סחורה ישראלית, וכן נטל חלק במארב לסיור צה"ל וזרק יחד עם אחרים בקבוקי תבערה על ג'יפ צבאי. המשיב החליט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה והורה על אטימת הבית בו גר העותר עם בנו. לדעת המשיב יש בנקיטת הסנקציה האמורה, כדי לשמור על בטחון האזור ותושביו "בהתחשב בנגע ידויי בקבוקי התבערה על כלי רכב בנתיבי תחבורה, והטלת אימה ופגיעה בחשודים בשיתוף פעולה". הבית שמדובר בו הושכר לעותר והוא מתגורר בו עם בני משפחתו ובכללם ילדיו הקטינים. העתירה נגד ההחלטה לאטום את הבית נדחתה.
ב. באת כח העותר הרחיבה את הדיבור על כך כי מושג "ההרתעה" הינו מתחום המשפט הפלילי, והוא מהווה אחד השיקולים לקביעת עונשו של מי שהורשע בדינו. אולם, כך הטענה, מקומו של מושג זה לא יכירנו במשפט המינהלי ואין הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 יכולה להיות כרוכה בשיקולי ההרתעה. טענה זו, בשינויי גוון, כבר נטענה רבות בביהמ"ש העליון והוחלט בה, כי מדובר בהוראה עונשית, אשר הפעלתה נועדה להרתיע מפני ביצוע מעשים דומים, ובכך לקיים את הסדר הציבורי. אכן, לא נתעלמו מביהמ"ש התוצאות הקשות הנובעות מהריסת בית ואף מאטימתו, גם כלפי חפים מכל פשע, אולם כל עוד מצוייה ההוראה שבתקנה 119 הנ"ל, אין ביהמ"ש בן חורין לראותה כבטלה מן העולם. כשביהמ"ש מעמיד מצד אחד את חומרת המעשים של בן העותר וריבוי המקרים של יידוי בקבוקי תבערה ופגיעה במי שחשודים בשיתוף פעולה ואת הצורך להרתיע אחרים מפני מעשים כאלה, ומנגד את אמצעי ההרתעה שננקט המתבטא באטימת הדירה - אין לומר כי נמצא פגם באיזון ובשקלול שבהחלטת המשיב.
ג. טענה נוספת בפי ב"כ העותר, כי בשיקוליו של המשיב לא הובאה בחשבון העובדה כי העותר גר בדירה שכורה ומשמעות החלטתו הינה פגיעה גם באדם זה, הוא המשכיר. כיוון שדבריו של המשכיר לא נשמעו, על אף שהנכס שמדובר בו שייך לו, איפשר בג"צ לב"כ העותר לתקן את עתירתה ולצרף את המשכיר בין כעותר ובין כמשיב. אולם על פי הודעת ב"כ העותר היא לא הצליחה למצוא את בעל הבית ואין היא יודעת מי הוא. כבר נפסק על ידי בג"צ לגבי אטימת בתים שכורים כי אין בעובדה שהאדם שביצע את העבירות היה שוכר בלבד כדי למנוע הפעלת הסמכות שבתקנה 119. אין ביהמ"ש נזקק לכך בענייננו שכן המשכיר גם לא צורף כצד לעתירה. אין ב"כ העותר יכולה להיות לפה למשכיר וממילא אין גם להיעתר לעתירה רק על פי טענות שאפשר והמשכיר היה מעלה בפני בג"צ.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' ברייר לעותר, עו"ד גב' גנסין למשיבים. 31.1.91).

ע.א. 167/87 - הועדה המקומית לתכנון קרית אתא ואח' נגד דיור לעולה בע"מ

*החלטת ביניים לתשלום פיצויים בגין שינוי יעוד של מקרקעין, כאשר מדינת ישראל שנתבעה כצד ג' ע"י הועדה המקומית לא הסכימה לשומת השמאי מטעם הועדה(מחוזי חיפה - ת.א. 1005/85 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה היא חוכרת של חלקת קרקע בקרית אתא ובעקבות תכנית מיתאר כללית לקרית אתא שונה ייעודה של החלקה מתעשייה לדרך ולרצועת ירק. עקב אישור תכנית מיתאר ארצית המשיבה דרשה מהועדה המקומית לתכנון ולבניה פיצויים בשל שינוי היעוד, לפי סעיף 197 לחוק התכנון, ומשנדחתה דרישתה הגישה ערר בפני הועדה המחוזית לתכנון ולבניה. הועדה המחוזית החליטה כי הנפגע מהתוכנית "זכאי לקבל פיצויים מהועדה המקומית... בהתאם לשמאות מוסמכת". על פי החלטת הועדה המחוזית פנתה הועדה המקומית לשמאי בשם רבנשטיין שהגיש הערכתו בדבר השווי של החלקה ליום 25.1.80. משלא שולם למשיבה כל סכום הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד הועדה המקומית לשלם לה סכום של כ-718 ש"ח, נכון ליום 25.1.80 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. בתבעה את
הסכום האמור הסתמכה המשיבה על חוות דעתו של שמאי מטעמה מר שמואל פן. הועדה המחוזית צורפה אמנם לתביעה כנתבעת מס' 2, אולם כפי שציינה המשיבה בכתב תביעתה נעשה צרוף זה "בהתאם להוראות תקנות התכנון והבניה".
ב. בכתב הגנתה לא התכחשה הועדה המקומית לפגיעה בחלקה ולשומתו של השמאי רבינשטיין, אלא שטענתה היתה כי הממשלה צריכה לשלם את הפיצוי, ושלחה למדינת ישראל (המערערת השלישית) הודעה לצד שלישי, לשלם לה כל סכום שתחוייב בו. הועדה המחוזית טענה בכתב ההגנה כי הפיצויים המגיעים למשיבה הם כאמור בחוות הדעת של השמאי רבנשטיין. עמדת המדינה בכתב הגנתה היתה כי היא לא רואה עצמה קשורה להערכות הכספיות המצויות בתיק והיא שומרת לעצמה זכות לחקור את המומחים השונים.
ג. לפני שנפתח הדיון בביהמ"ש המחוזי הגישה המשיבה שתי בקשות: לחייב את הועדה המקומית לשלם לה את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת בסך 275 ש"ח, נכון ליום 25.1.80, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, והבקשה השניה למנות שמאי מקרקעין כמומחה מטעם ביהמ"ש. בדיון בענין התשלום שאינו שנוי במחלוקת סיכמו הצדדים והועדה המקומית לא העלתה כל טענה כנגד שומתו של השמאי רבנשטיין אם כי לדעתה "יש להפחית 40 אחוז משוייה הניתנים להפקעה ללא פיצוי". הועדה המחוזית בסיכומיה חזרה על הטענה כי חובת התשלום חלה על הועדה המקומית. בשאלה על מי מוטלת חובת התשלום הצטרפה מדינת ישראל לעמדתה של המשיבה וכן הוסיפה המדינה כי אינה רואה את עצמה מחוייבת לפעול לפי חוות דעת השמאי רבינשטיין. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי החבות כלפי המשיבה לתשלום הפיצויים מוטלת על הועדה המקומית, כי הסכום שנקבע על ידי השמאי רבינשטיין הוא 275 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית כאמור ללא הפחתה של 40 אחוז, וחייב את הועדה המקומית לשלם למשיבה את הסכום שקבע השמאי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.1.80. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי "בשלב של הדיון בבקשה לפס"ד חלקי אינני מוצאת לדון בהודעה לצד שלישי באותו הקשר. פסה"ד החלקי נתבקש על ידי דיור לעולה נגד הנתבעת 1 ואינני מוצאת להוסיף הכרעה חלקית ביחסים בין הועדה המקומית והצד השלישי, מה עוד שאין בפני חומר המאפשר...". הערעור נתקבל.
ד. המערערות טוענות כי לא היה מקום לתת פס"ד חלקי לפני שהוכרעו הפלוגתאות הקשורות למהות זכותה של המשיבה בחלקה ולהיקף הפגיעה בה עקב שינוי הייעוד. לדעת המערערות, מאחר שהפלוגתאות המהותיות טרם נתבררו, הרי פסיקת ביהמ"ש בהמשך בירור המשפט יכולה להיות שונה ואף סותרת את המסקנה הקודמת, ובהתאם לסיפא שבתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי לא היה מקום ליתן פסק דין חלקי. כדי להמחיש את האפשרות שפסה"ד הסופי עלול לסתור את פסה"ד החלקי ביקשו המערערות להתיר להן להגיש כראיות נוספות את פרוטקול ביהמ"ש המתיייחס לדיון שהתקיים לאחר מתן פסה"ד החלקי. אין מקום להזקק לראיות שמבקשות המערערות להגיש. השאלה שעל ביהמ"ש להציג לעצמו כערכאת הערעור, אינה אלא זו אם טעה ביהמ"ש המחוזי בנתנו את פסה"ד החלקי על פי הראיות שהוצגו והטענות שנטענו לפניו. לפיכך, אין להזקק להרחבת מסגרת הדיון בעניין פסה"ד החלקי מעבר למסגרת הדיונית שקבעו הצדדים בביהמ"ש המחוזי לפני שניתן פסה"ד.
ה. מכאן, שאילו השתתפו, כנתבעות, בדיון שקדם למתן פסה"ד החלקי, רק שתי המערערות הראשונות, לא היה מקום לקבל את הערעור. שתי מערערות אלה ראו את סכום הפיצויים שנפסק כסכום שאינו שנוי במחלוקת, למעט עניין הפחתת 40 האחוז. אלא שבנוסף להן השתתפה באותו שלב של הדיון האמור גם המדינה כצד שלישי. מערערת זו הודיעה כי אינה רואה עצמה קשורה לשומתו של השמאי רבינשטיין וכי תמציא שומה מטעמה. לגביה יש אם כן לראות סכום זה כשנוי במחלוקת. מדינת ישראל היא אומנם צד שלישי, ובשלב זה של הדיון לא היא שחוייבה בתשלום הסכום אלא הועדה המקומית.
אולם, מובן כי לחיובה של הועדה המקומית עלולה להיות השלכה בסופו של דבר גם על מדינת ישראל, אם יחליט ביהמ"ש כי הועדה המקומית צודקת בטענתה שעליה לשפותה. מטעם זה יש לקבל את הערעור ולבטל את פסה"ד החלקי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג, הוסיף הנשיא שמגר. עו"ד נ. ברטוב לועדה המקומית, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג לועדההמחוזית ומדינת ישראל, עו"ד משה י. קמר למשיבה. 26.12.90).

ע.א. 482/90 - מיכאל מנשרוב נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ

פיצויים בתאונת דרכים. דרישת חברת הביטוח כי הנפגע יעבור ניתוח נוסף(מחוזי ב"ש - ת.א. 621/86 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים, נגרם לו קרע במעי ונותח, כשבוע לאחר מכן אושפז שנית כשהוא סובל מחסימת מעיים שהצריכה ניתוח שני. לאחר מכן התפתח אצל המערער בקע בדופן הבטן וגם הפעם נותח והבקע תוקן רק באופן חלקי. המערער הגיש תביעת נזיקין נגד המשיבה ולקראת שמיעת המשפט מינה ביהמ"ש מומחה רפואי בהסכמת הצדדים. בחוות דעתו קבע המומחה כי "אפשר לתקן בצורה משביעה רצון את הבקע בידיים נאמנות ולאחר מכן החולה יהיה מסוגל לחזור לעבודה הרגילה שלו... עד לתיקון הבקע יש ליחס אחוזי נכות בגובה של %..20.".
ב. המערער הינו יליד 1932 ובשנים האחרונות שלפני התאונה היה לו עסק למכירת ירקות ופירות בשוק באר שבע. בעדותו טען כי אינו מסוגל יותר לעסוק בעסקו, המצריך גם עבודה פיזית של הרמת ארגזים ולכן חיסל את עסקו. כן טען כי בשל קושי בעליית מדרגות החליף את דירתו שבקומה גבוהה לדירה נמוכה יותר ואף בשל כך נגרמו לו נזקים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נכותו הרפואית של המערער הינה %20; כי התובע הגזים לאין שעור בקשר למגבלותיו; כי אין לחייב את המערער, שעבר מספר ניתוחים, לעבור ניתוח נוסף כפי שהציע המומחה, ומה גם שהמומחה עצמו אינו מוכן לערוב כי ניתוח זה יהיה סופי; גם אם מוגבל המערער בהרמת והעברת ארגזים הרי שהוא יכול להעסיק פועל שיעשה עבודות אלה ומכאן כי נזקו של התובע הוא השכר שהיה צריך לשלם לפועל כדי שיעזור לו. לצורך חישוב הפיצויים אימץ השופט אחד מהחישובים שהציע פרקליט המשיבה בסיכומיו, חישוב המדבר על אבדן הכנסה של %20 מהשכר הממוצע במשק ומכאן שבפועל קיבל השופט את התיזה כי גם נכותו התפקודית של המערער הינה כשיעור נכותו הרפואית היינו %20. לאחר שניכה חלק מהסכומים שהמערער מקבל מהמוסד לביטוח לאומי על סמך נכותו הכללית וכן תשלומים תכופים שקיבל המערער, הגיע השופט לסכום של 27,000 ש"ח שיש לשלם למערער. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. אין לקבל את טענת המערער כי לפי דברי המומחה נכותו היא %38 ולא %20, כשם שאין לקבל ערעור על שבחר השופט לקבוע את נזקיו על פי השכר הממוצע במשק. מאידך צודק המערער בטענתו נגד ניכוי של %25 מס הכנסה מסכום ההכנסה החודשית כאשר על פי טבלאות המס יש לנכות במקרה שלו מסכום ההכנסה מס בשיעור של %14. עניין זה איננו עניין שבהוכחה אלא עניין שבדין. הדין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה ושומה על ביהמ"ש לפסוק לפי הדין. על כן הבסיס לחישוב הפסד ההכנסה לאחר ניכוי המס צריך להיות %86 מהשכר הממוצע במשק ולא %75.
ד. המערער מתרעם על כך כי השופט קבע את נכותו התפקודית בשיעור של %20 כמו נכותו הרפואית. לטענתו מצבו הוא כזה שאין הוא מסוגל כלל לעסוק בעיסוקו כסוחר ירקות ולפיכך יש לחשב את הפסד ההשתכרות על פי נכות תפקודית של %100. אכן, אין בחומר הראיות הצדקה לקבוע נכות תפקודית מלאה כפי שמבקש המערער, אך מאידך, חישוב הפסד ההשתכרות לפי %20 יש בו כדי לקפח במידת מה את המערער. עיסוקו של המערער, שהינו כיום כבן 58, דורש כאמור נשיאת ארגזים שיש בה מאמץ פיזי רב. המומחה
הרפואי אומר כי אינו ממליץ על מאמץ פיזי במצבו הנוכחי של המערער. לא היו בפני ביהמ"ש ראיות בשאלה איזה חלק מן העיסוק קשור בנשיאת ארגזים ולדעת השופט, כאמור, יכול המערער להעסיק פועל. בנסיבות הקיימות, שכרו של פועל יתן ביטוי נאות להפסדי השכר של המערער בעיסוקו, דא עקא, שגם לגבי עלות העסקתו של פועל כזה לא היו ראיות בפני ביהמ"ש. השופט חישב את ההפסד הזה על בסיס השכר הממוצע במשק, לפי הנכות התיפקודית של %20. זהו כמובן אומדן ללא ראיות והוא אמדן נמוך ובלתי ריאלי. לפיכך יש להתערב באומדן זה. טענה אחרת של המערער מתייחסת לשכ"ט שנפסק לו, בהתחשב בסכום הסופי שנפסק מבלי להביא בחשבון את התשלומים התכופים ששולמו שנוכו מסכום הפיצוי שאליו הגיע השופט. יש טעם בטענה זו והעניין יבוא על תיקונו יחד עם הגדלת סכום הפיצוי כולו. מן האמור עולה כי המערער קופח בשלושה אלה: בכך שלצורכי חישוב הכנסתו ניכו %25 מס הכנסה במקום %14; בכך שנכותו התפקודית הועמדה על %20; בענין שכר הטרחה. הואיל והשופט לא נכנס בפסק דינו לפרטי החישובים וקבע פיצויים בסכומים כלליים ומעוגלים, אין להכנס עתה לחישובים כאלה ועל פי אומדן כללי יש להעמיד את סכום הפיצויים על 50,000 ש"ח. שכר הטרחה ייקבע לפי %13 מהסכום הנ"ל בתוספת התשלומים התכופים ששולמו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גדעון פנר למערער, עו"ד י. מדש למשיבה. 18.12.90).

בש"א 4193/90 - עזבון המנוחה שושנה פיינגולד נגד המגן חברה לביטוח

*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה להצהיר כי חתימות המנוחה על מסמכי משכנתא שניתנה לטובת המשיבה אינן חתימותיה. בקשה זו נדחתה בפס"ד שניתן ביום 7.6.90. ביום 17.9.90 הגיש המבקש לביהמ"ש העליון ערעור על פסק הדין. כיוון שהערעור הוגש, על פניו, לאחר המועד, הוא לא קובל. המבקש פנה בבקשה להורות כי הערעור הוגש בזמן ולחילופין להאריך לו את המועד להגשת הערעור. הבקשה נדחתה.
ב. בהתחשב במועד מתן פסה"ד ובפגרת בתי המשפט, המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 7.9.90. המבקש איחר בעשרה ימים ומבקש להצדיק את האיחור בשביתה שהתקיימה במזכירויות בתי המשפט מיום 1.9.90 ועד יום 10.9.90, ולדעתו מוארך המועד במספר ימים כימי השביתה, כך שהגשת הערעור היתה בזמן. לחילופין, טוען המבקש כי ראוי להאריך לו את המועד, שכן פעל בשקידה סבירה בתנאים לא ברורים ולא ודאיים של שביתה. הבקשה נדחתה.
ג. ביום 3.9.90, סמוך לאחר תום פגרת בתי המשפט, החלו עובדי מערכת בתי המשפט לנקוט עיצומים. שביתה זו נמשכה שמונה ימים - מיום 3.9.90 ועד יום 10.9.90. לענייננו היא חלה בחלקה בתקופה להגשת הערעור מטעם המבקש, מיום 3.9.90 ועד יום 7.9.90 וחלקה לאחר מכן. ביום 7.9.90 פורסמה ברשומות הודעת שר המשפטים שלפיה תקופה מיום 7.9.90 ואילך לא תובא במניין הימים לגבי חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר הדין. הואיל ורק היום האחרון להגשת הערעור חל כתקופה עליה הוחלו תקנות השביתה על ידי שר המשפטים, הרי שרק יום זה אינו מובא במניין הימים כך שהמועד להגשת הערעור נדחה עד לאחר תום השביתה, היינו, עד יום 11.9.90 בלבד. אולם בהתחשב בכך שהשביתה התקיימה עוד לפני שפורסמה הודעת שר המשפטים, ניתן להניח לטובת המבקש שגם ימים אלה נחשבים כימי שביתה שאינם מובאים במניין הימים להגשת הערעור. הוראות תקנות השביתה בדבר הארכת מועדים מתייחסות אך ורק לשביתה המתקיימת בתוך התקופה הקבועה ולא לאחריה ולפי זה רק חמישה ימים מימי השביתה -
מיום 3.9.90 ועד יום 7.9.90 - אינם מובאים במניין הימים ואילו תקופת השביתה שלאחר מכן אינה מעניקה ארכה מעבר לכך. כך שעדיין קיים איחור של יומיים.
ד. שאלה שניה היא אם בנסיבות העניין קיים טעם מיוחד להארכת המועד וגם התשובה לכך היא שלילית. ראשית, לא ניתן כל הסבר מדוע נמנע המבקש מלפנות לביהמ"ש מייד כשחדלה השביתה ועובדי בתי המשפט חזרו לעבודה תקינה. שנית, וזה העיקר, לפי תקנה 7(א) לתקנות השביתה ניתן לשלוח מסמכים בדואר רשום לביהמ"ש ורואים את המסמך כמסמך שהוגש כהלכה לביהמ"ש אם נמסר בדואר רשום ממוען כדבעי בתוך המועד הקבוע. לפיכך יכול היה המבקש לשלוח את מסמכיו בתוך המועד הקבוע. אין צידוק להאריך את המועד שעה שבעל הדין נמנע מלהזקק לאמצעי זה ולא תישמע טענתו כי החמיץ את המועד בשל קיומה של שביתה.

(בפני: הרשם צור. עוה"ד עזרן ופלוס למבקש, עו"ד גב' הילטון למשיבה. 25.12.90).

רע"א 3891/90 - איגוד הכדורסל בישראל נגד אילון ביהם, קטין ואח'

*ביטול פסק בורר ע"י ביהמ"ש המחוזי

(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב, כבן 17, הוא שחקן כדורסל. בגיל 12-11 החל המשיב להשתתף במשחקי ליגה ולשם כך צריך היה להוציא כרטיס שחקן. לצורך זה ניתן לו טופס בקשה להרשם כשחקן. בטופס צריכים היו לחתום אחד ההורים ורופא. הדרישה לחתימת האב מקורה בתקנות איגוד הכדורסל. המשיב תבע לאחרונה מהאיגוד להעביר את כרטיס השחקן שלו ממכבי חיפה להפועל חיפה. התביעה להעברת הכרטיס הועברה לבורר והבורר קבע כי ביום 3.6.83 שלח אבי המשיב למערערת הודעה שאינו מוכן לחתום כהורה על טופס הבקשה לרישום כדי שלא לקשור את הבן במקרה שיבקש בעתיד להחליף קבוצה. ביום 22.6.83 חתם המשיב על טופס ההרשמה, לאחר מכן חתם עליו רופא המשפחה והטופס הוחזר בצירוף תעודת לידה ותמונת דרכון. כל אלה, כולל חתימת רופא הושגו באמצעות האב. בטופס הופיעה חתימה במקום שהיה מיועד לחתימת אחד ההורים, האב היה מודע לחתימה זו, שאולי הוספה ע"י הבן, ואעפ"כ "העדיף לשתוק ולשמור לעצמו את הסוד". הבורר מסכם את ממצאיו ואומר כי "הרשמת הבן נעשתה על דעתו של האב... התנהגותו של האב... מהווה אישור חוזר ונשנה להסכמה והיא עולה עשרת מונים על כל חתימה פורמלית...". לפיכך דחה הבורר את תביעת המשיב.
ב. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש ביטל את פסק הבוררות מן הטעם שהוא נוגד את טובת הציבור. ביהמ"ש המחוזי נימק את גישתו לאמור: לפי תקנון המערערת חייב אחד ההורים לחתום על טופס הבקשה; ההוראה האמורה תואמת את האמור בסעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות; מאחר שמדובר בהוראת חוק הבאה להגן על קטינים יש להקפיד על יישומה ככתבה וכלשונה ובהיעדר חתימה שום הסכמה של ההורה בדיעבד אינה יכולה להועיל. בקשה לרשות ערעור על פסק דין זה נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אינו מחייב שהסכמת הנציג תהיה בכתב או על ידי חתימתו, ולפיכך אין בהסכמת הנציג שנעשתה על ידי התנהגות לפעולה של בנו, כל פגיעה באמור בסעיף זה וממילא לא ניתן לומר עליה שהיא נוגדת את טובת הציבור. השאלה אם מבחינת המערערת, לפי תקנונה, תופס טופס ההרשמה ללא חתימת האב, שהוגש בהסכמתו מלכתחילה או בדיעבד, היא שאלה של דין, ובכגון דא לא היה מקום להתערב בפסק הבורר, בין אם צדק בקביעתו ובין אם לאו. לפנים מן הדרוש נראה שהוא צדק בקביעתו. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר על כנו את פסק הבורר.