תקציר סביר כרך ל"ח חוברת 1

ע.א. 583/89 - יעקב כראדי נגד דן... בע"מ ואח'

תאונה בעת תיקון מראה צדדית באוטובוס כ"תאונת דרכים". גובה הנזק(מחוזי י-ם - ת.א. 697/87 - הערעור נתקבל).

א. המערער שימש כמכונאי רכב בקואופרטיב דן. ביום 8.9.86 עסק, במסגרת עבודתו, בתיקון מראה צדדית של אוטובוס כשהוא עומד על סולם. תוך כדי הוצאת ברגים נשבר בורג ומתנופת גופו נפל המערער ונפגע בקרסול רגלו השמאלית. הוא תבע את נזקיו מהמשיבים כשלטענתו התאונה הינה תאונת דרכים כמובנה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונותדרכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו שאין התאונה מהווה תאונת דרכים במובןהחוק, אך למקרה שייקבע בערעור שמדובר בתאונת דרכים קבע גם את שיעור נזקיו של המערער עקב התאונה. למערער נותרה נכות בשיעור %5 לצמיתות וביהמ"ש המחוזי הסתמך על נתון זה כמודד לקביעת הפסד כושר ההשתכרות, פרט לתקופה קרובה שלאחר התאונה. לפי זה קבע ביהמ"ש את הפסד כושר ההשתכרות בסכום של כ-21,000 ש"ח ומסכום זה ניכהאת גימלאות המוסד לביטוח לאומי. לכך הוסיף ביהמ"ש בגין נזק לא ממוני, מחושב לפי%5, ובהתחשב בגילו של המערער, יליד 1939, סכום של כ-1,800 ש"ח ליום פסה"ד. הערעור על הקביעה שהתאונה אינה תאונת דרכים נתקבל והערעור על מיעוט סכומי הפיצויים נדחה בעיקרו.
ב. על התאונה הנדונה חלה הגדרת "תאונת דרכים" כפי שמצאה ביטויה בחוק, קודם תיקונו. על פי הגדרת "תאונת דרכים" כאמור, והפרשנות שניתנה לה בפסיקה, גם תאונהעקב תיקונו של רכב כמו במקרה זה מהווה תאונת דרכים. המערער זכאי על כן שהמשיבותתפצינה אותו על נזקיו בתאונה.
ג. אשר לגובה הנזק כפי שנקבע - אין להתערב בכך. ב"כ המערער טען שעל אף שהנכות הצמיתית היא של %5 רשאי היה ביהמ"ש לפסוק לו פיצויים בפריט של נזק לא ממוני כשהם מחושבים לפי %10 נכות, וזאת מכח הוראות תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וכי ראוי היה שבנסיבות המקרה יפסוק כך. מבחינה משפטית צודק המערער שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בפיסקה 2(ב) הנ"ל. אולם, אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שיגרה את הפיצוי המכסימלי הקבוע בפיסקה זו. בענייננו, קביעת הפיצוי ע"י ביהמ"ש בהסתמך על שיעור נכותו של המערער הינו סביר ואין יסוד להתערב בו.
ד. בעניין אחד יש לקבל את ערעור המערער. ביהמ"ש ניכה את גימלאות המוסד לביטוח לאומי בסכום של 8,500 ש"ח ולטענת המערער הסכום הנכון הוא כ-7,780 ש"ח בלבד. עניין זה היה שנוי במחלוקת בערכאה הראשונה והמשיבות לא הוכיחו את הסכום לו הן טוענות. הן אמנם צירפו לסיכומיהן בכתב בערכאה הראשונה חוות דעת שהסכום הוא 8,521 ש"ח, אך צירוף מסמך זה לסיכומים נעשה ללא נטילת רשות וב"כ המערער הודיע שהוא חולק על האמור בחוות הדעת. בנסיבות אלה יש לנכות את הסכום בו הודה המערער,דהיינו סכום של 7,780 ש"ח בלבד.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אילן קנר למערער, עו"ד א. אדלר למשיבות. 9.5.91).

ע.פ. 913/90 - מדינת ישראל נגד פלונים

*החלטה שלא להרשיע בעבירה של נסיון לאינוס, אלא להעמיד את הנאשמים בפיקוח קצין מבחן(הערעור נתקבל).

א. שלשת המשיבים הורשעו בביהמ"ש לנוער בעבירה של נסיון לאינוס וביהמ"ש החליט שלא להרשיע את המשיבים, אלא להעמידם בפיקוח קצין מבחן למשך 18 חודשים. אחד מתנאי המבחן היה כי המשיבים יתנו שירות לציבור במידה ותמצא האפשרות לכך. בהגיעולהחלטתו התלבט ביהמ"ש לא מעט. הוא לא התעלם מן הצורך להטיל עונש מרתיע במקרים כגון אלה, אך מאידך לא נעלם מעיניו הנזק הנפשי שנגרם למשיבים בעת שהותם במעצר,
כפי שעולה מתסקירי שירות המבחן, וכי שליחתם למאסר עלולה לגרום להתדרדרותם ולפגיעה בבריאותם ולהרוס את התפתחותם החיובית. הערעור נתקבל.
ב. לא יכול להיות ספק כי האלימות המינית שביצעו המשיבים בקטינה חסרת ישע מחייבת תגובה עונשית הולמת והיה מקום להרשיע את המשיבים בדין. אכן, לא ניתן להתעלם מההשפעה הקשה אשר עלולה להיות למאסר על נפשם של משיבים אלה, ואולם ניתן היה בנסיבות המיוחדות, להתגבר על כך בגזירת תקופת מאסר שתאפשר את נשיאת העונש בעבודת שירות, כפי שאמנם הסכימה באת כח המדינה בערעור. העובדה כי המשיבים ייפגעו בעתיד מעצם ההרשעה אינה יכולה לשמש נסיבה מקילה עד כדי שחרורם ללא הרשעה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור, להרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם וכן לגזור להם מאסר של שנה וחצי שממנו יהיו 6 חודשים מאסר בפועל ויתרת התקופה תהיה על תנאי. המאסר בפועל ירוצה בעבודת שירות.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עוה"ד יוסף אלרון וטומי נדשי למשיבים. 21.5.91).

=בש"פ 1906/91 - פראג' נסאר אלסעדיו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה בכוונה מחמירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בעבירה של תקיפה בכוונה מחמירה, בכך שתקף במכות חרב אחד בשם סלימאן אל עביאת (להלן: המנוח), השייך לחמולה אחרת, וזאת על רקע סכסוך קודם בין החמולות. על פי המיוחס לו התכוון העורר להטיל במנוח נכות או מום ובסוף פצע אותו, אך אין טענה שגרם לו חבלה חמורה. המעשה של העורר גרר בעקבותיו התאספות אנשים מהחמולה של המנוח, כשבידיהם כלי משחית, ורכב בו נהג אדם מהחמולה הנגדית נסע ופגע, כנראה במתכוון, באביו של העורר. בתגובה לכך ירה אחיו של העורר במנוח וגרם למותו. אין מייחסים לעורר השתתפות בחלק השני של האירוע ובעוד אחיו מואשם ברצח, הרי העבירה המיוחסת לעורר מתייחסת רק לתקיפת המנוח.
ב. בהחליטו לעצור את העורר ביחד עם אחיו עד תום ההליכים, ציין ביהמ"ש את חומרת העבירות והוסיף "בנסיבות המקרה הזה די בחומרת העבירות, בעובדה שמדובר גם בעבירה של רצח ובנסיבות האלימות שעמדו ברקע המעשה כדי לבסס את... מעצרם של שני המשיבים עד תום המשפט". בערר עמדת ב"כ המדינה היא כי בשל חומרת העבירה המיוחסת לעורר ונסיבותיה ראוי שישאר במעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ג. עולה מהחלטת השופט כי לא ראה לבחון את הנסיבות הנוגעות לכל אחד מהנאשמים בנפרד. כאמור, לעורר אין מיוחס כל חלק בעבירת הרצח. מסתבר שהפגיעה שפגע העורר במנוח לא היתה קשה, והנסיבות היו כאלה שלו רצה לפגוע חמורות במנוח יכול היה לעשות זאת. על פי האמור בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לא נשקלה האפשרות של חלופה למעצר. העילה היחידה לה טוען ב"כ המדינה היא חומרת המעשים, ואין טענה שהעורר מהווה כיום סיכון לבני חמולת המנוח או אחרים. אין להקל ראש בהתנהגותו של העורר, והדבר יובא בחשבון לצורך הטלת העונש הראוי לעורר אם יורשע בדין. אולם, כשאין טענה לחשש כלשהו מהעורר לאחרים, לא די בחומרת המעשים המיוחסים לעורר כדי להצדיק את מעצרו ובפרט שלעורר אין כל הרשעות קודמות. לפיכך יש לשחררו בתנאים מגבילים.

(בפני: השופט אור. עו"ד קאזיס לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 24.5.91).

ע.א. 206/88 - ברוך גרינברגר ואח' נגד דניאל אייזנברג בפשיטת רגל ואח'

*הצעה למתן הפטר על תנאי לחייב שהוכרז כפושט רגל (מחוזי ת"א - ת.א. 726/85 - הערעור נתקבל).

א. המשיב הוכרז כפושט רגל באוקטובר 1985, כאשר היקף חובותיו הכללי עולה כדי 1,5 מליון דולר. %65 מהסכום האמור הוא חב לבנקים. הצעת הסדר או פשרה שהוצעה על
ידו בשנת 1987 נדחתה. לפיכך עתר המשיב למתן הפטר על תנאי שישולם לנושים סכום של כ-100,000 דולר כתוצאה ממימוש נכסים משפחתיים בסכום זה. השופט סבר שהצעת החייב אינה מספקת והורה ליתן למשיב הפטר מותלה לשלשה חודשים על תנאי שישלם לקופת הכונס הרשמי סכום השווה ל-200,000 דולר. המערערים, שהם מקצת הנושים שאינם בנקים, מערערים על פסה"ד והערעור נתקבל.
ד. מעיון בתסקיר שהגיש הכונס הרשמי בספטמבר 1987 לביהמ"ש המחוזי, לפי סעיף 62 לפקודת פשיטת הרגל, עולות העובדות הבאות: הצעת הפשרה, שדמתה להצעתו של החייב כתנאי למתן צו הפטר, נדחתה משום שזכתה אך לתמיכת נציגי הבנקים ; המשיב לא ניהל ספרי חשבונות; המשיב ממשיך לעבוד בתחום עבודתו כיהלומן גם לאחר פשיטת הרגל ; מומשו עד כה רק מטלטלין של החייב בסכום של 55,000 דולר בלבד, היינו %3 מהיקף החובות ; המשיב מתגורר בדירה בת 5 חדרים באיזור יוקרתי. במהלך הדיון נתברר מפי נציג הכונס הרשמי כי המשיב מחזיק מלטשה ליהלומים בה הוא מעסיק 12 פועלים והוא ממשיך לעבוד בה ללא היתר. כמו כן המשיב הציע למספר נושים רגילים סכומים מעבר להצעתו לביהמ"ש וחלק מנושיו "נעלמו". תגובת פרקליטו של המשיב לעניין "העלמם" של חלק מהנושים היתה שחלק מנושים אלה הם חבריו של המשיב שויתרו על חובותיהם. ביהמ"ש המחוזי נימק את פסק דינו בעובדה שכבר חלפו, בעת מתן פסה"ד, שלש שנים מיום הכרזתו של המשיב כפושט רגל, כי הליכי פשיטת הרגל מוצו ולא ניתן יהיה לגבות מהמשיב סכום העולה על הצעתו.
ג. צודקים המערערים והכונס הרשמי בטענתם שנוכח הנסיבות שהוכחו לא היה מקום לשקול במקרה דנן אלא מתן צו הפטר מסוייג. נכסיו של המשיב לא הגיעו לכלל %50 מכלל חבויותיו הלא מובטחות (סעיף 63(ב)(1)) לפקודת פשיטת הרגל ; הוא לא ניהל פנקסי חשבונות כיאות וכמקובל (סעיף 63(ב)(2)) לפקודה ; הוא המשיך לנהל את עסקיו ללא רשות וללא דיווח ; מעבר לכך, חייב ביהמ"ש לשקול בדונו בבקשה לצו הפטר את התנהגותו של החייב לרבות את התנהגותו במשך הליכי פשיטת הרגל. במקרה דנן המשיב לא דיווח על הכנסותיו מעסקו ולא פרט עובדה זו בבקשתו. הוא לא מסר שום פרטים על הנושים שויתרו לזכותו ועל נסיבות הויתורים, ועל פני הדברים אין לשלול את האפשרות שהיתה מצידו של המשיב העדפת נושים. בנסיבות אלה יש לדחות את הבקשה להסדר. אין בפסה"ד כדי למנוע בעד המשיב להגיש בקשה חדשה להפטר, בה יפרט את עיסוקיו והכנסותיו מעסקו בעבר ובהווה ומה אירע לנושים ש"נעלמו".
(נפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד אריה דנציגר למערערים, עו"ד יצחק ברזילי למשיב, עו"ד מ. קליבץ לכונס הרשמי. 21.5.91).

בש"א 834/91 - לאה סלומון נגד נתנאל דרמן

*בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון(בקשה לפטור מאגרה וערבון - הבקשה נתקבלה).

א. בביהמ"ש המחוזי ביקשה המבקשת פירוק שותפות בלתי רשומה בינה לבין המשיב לניהול מסעדה. ביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי שותפות. על כך הוגש ערעור ויחד עם הגשת הערעור ביקשה המערערת לפטור אותה מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון. המשיב ביקש למחוק את הערעור מן הטעם שהוגש באיחור. הוחלט לדחות את הבקשה למחיקת הערעור ולפטור את המבקשת מאגרה ומהפקדת ערבון.
ב. פסה"ד ניתן ביום 30.12.90 ואילו הערעור הוגש ביום 28.2.91 במקום ביום 13.2.91. ברם, מסתבר כי ביום 30.12.90 הקריא ביהמ"ש את פסה"ד ודבריו הוקלטו, ואילו תמליל פרוטוקול הדיון ופסה"ד נמסרו לב"כ המערערת רק ביום 15.1.91. תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי המועד להגשת ערעור הוא 45 ימים "מיום מתן
ההחלטה". יום מתן ההחלטה הוא היום שבו נמסר עותק פסה"ד לב"כ המבקשת, ולא יום הקראת פסה"ד אל מכשיר ההקלטה. תקנה 190(א) סיפא מורה כי "... ההחלטה תהיה בכתב ותחתם בידי השופטים שישבו לדיון". מכאן שהקראת הפסק, כשלעצמה, אינה יכולה להחשב _ כתאריך שימועו, ופסה"ד משתכלל לכדי "פסק דין" רק משעה שהוא מועלה על הכתב ונחתם ע"י השופט. שלב זה נעשה לאחר מעמד הקראת הפסק ובלא נוכחות בעלי הדין, ועל כן עניין לנו בפס"ד שניתן בהיעדר הצדדים ורואים את יום מתן הפסק ביום שבו הומצא לבעל הדין. לכן בדין קובל הערעור לרישום.
ג. אשר לבקשת המבקשת בעניין תשלום האגרה והפקדת הערבון - מתוך החומר שהוגש עולה כי המבקשת שרוייה במצב של חוסר יכולת, ועמידה על דרישות האגרה והערבון לא יאפשרו למבקשת לקיים את ההליך ולכך אין הצדקה. כמו כן הודעת הערעור מעלה שקיימות בה טענות הראויות לדיון בערעור וניתן לומר שהערעור עומד בתנאי לעניין קיומה של "עילה" לערעור.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' ענבר למבקשת, עו"ד ברטלר למשיב. 28.5.91).

בש"פ 2020/91 - מדינת ישראל נגד רות חיון

*שחרור בערובה (גרימת חבלה חמורה של אם בבתה בת ה-6) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

א. המשיבה הואשמה בשתי עבירות של גרימת חבלה חמורה לבתה בת השש, כאשר באחת הפעמים גרמה לילדה שבר בגולגולת ובשניה שברה את שיניה הקדמיות. המדינה ביקשה לעצור את המשיבה עד תום ההליכים וביהמ"ש דחה את הבקשה. ביהמ"ש הביא בחשבון את העובדה כי שלשת ילדי המשיבה הוצאו מהבית ונמסרו למשפחה אומנת על פי החלטת בימ"ש שלום לנוער מיום 2.5.91. בהתחשב בכך הגיע למסקנה שניתן להשיג את מטרת המעצר בשחרור בערובה ובתנאים מגבילים. הערר נדחה.
ב. אין מחלוקת שהעבירות הן חמורות שבחמורות ויש להתייחס אליהן בחומרה יתירה, גם בשל התופעה של ריבוי המקרים של פגיעה בקטינים וחסרי ישע, שבגללה מצא המחוקק לחוקק הוראות מיוחדות. ברם, אין לקבל את טענת ב"כ המדינה כי הדבר מחייב לעצור את מי שמואשם בעבירות מסוג אלה. גם במקרים כאלה, הנופלים בגדר סעיף 21א'(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי המעצר אינו אוטומטי או מובן מאליו. עדיין יש לשקול אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה כאמור בסעיף 21א'(ב)(1) לחוק. ב"כ המדינה הסכים כי אם מטרת המעצר היא להרחיק את האם מהילדים, אפשר להשיג זאת בדרך שהורה ביהמ"ש המחוזי. ברם, לטענת ב"כ המדינה למעצר מטרה נוספת, הנובעת מחומרת המעשה כשלעצמו, שעליה חייבת המערכת השיפוטית להגיב בתקיפות, ובכלל זה במעצר. בכך מסתמך הוא על סעיף 21א'(א)(2), לפיו רשאי ביהמ"ש לצוות על מעצרו של נאשם בעבירה בקטין, שהוא חריג להוראת סעיף 21א'(א)(ד) כי חומרת העבירה כשלעצמה לא תהווה עילה למעצר.
ג. התובע מבקש לאמץ לעניין זה את דעתו של השופט בך בבש"פ 496/89 (פד"י מ"ג(2) 450), שלפיה חומרת העבירה כשלעצמה יש בה עילה למעצר, גם כשאין בשחרורו של הנאשם בערובה כדי לסכן את שלום הציבור, ולהעדיפה על דעתו של המשנה לנשיא אלון בבש"פ 341/89 (פד"י מ"ג(2) 441), לפיה כל העבירות המנויות בסעיף 21א'(א)(2) הן מטיבן כאלה שקיימת לגביהן הנחה שהנאשם יהווה סכנה לשלום הציבור אם יתהלך חופשי, ולכן רשאי ביהמ"ש לעצור בגינן, אלא אם מצויים נסיבות ותנאים המפיגים את החשש לשלום הציבור. במחלוקת זו העירה השופטת נתניהו כי היא נוטה לדעתו של המשנה לנשיא. לדעתה, השינוי שהביא סעיף 21א'(א)(2), בשילובו עם הרישא ועם ס"ק (ד) של סעיף 21א', הוא בכך שהוא מגדיר מראש אותן העבירות שמעלות את האינדיקציה או ההנחה שמי שמואשם בהן מהווה סכנה אם יתהלך חופשי.

ד. כך או אחרת, עניין זה אינו טעון הכרעה כאן. אין חולק על כך כי גם בעבירה מהעבירות המנויות בסעיף 21א'(א)(2) אין ביהמ"ש חייב להשתמש בסמכותו לעצור. הוא רשאי לעשות כן. השאלה היא אם בנסיבות העניין דנא לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת שפגיעתה בחירות הנאשם חמורה פחות, ולעניין זה התנאים שהטיל השופט מספיקים להרחקת המשיבה מהילדים, והמטרה של מניעת סיכון נוסף לילדים או סיכון לאחרים מושגת מבלי לשלול מהמשיבה את חירותה המלאה.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אריה רומנוב לעוררת, עו"ד שלמה קרביס למשיבה. 16.5.91).

דנ"א .516/91 - איתן בנדרלי ו-86 אח' נגד קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ (הבקשה נדחתה).

*הדרך של חישוב התשלומים של קרן הגימלאות לגימלאי אגד שפרשו מהאגודהא. פסה"ד שעליו נתבקש דיון נוסף ניתן פה אחד ע"י הרכב של שלשה שופטים בראשות הנשיא שמגר שכתב את פסה"ד. כל המערערים פרשו מאגד ומהקרן בשנים שבין 1976 ובין 1981 וקיבלו החזרי סכומים ללא הצמדה ובריבית של %4 או %6 עד פרישתם, כמתחייב מהוראות סעיף 21 לתקנון הקרן. להשקפתם היתה הקרן צריכה להחזיר להם לא רק את מה שהחזירה כאמור אלא גם חלק ברווחים, בהפרשי ההצמדה ותוספת ערך הנכסים שהצטברו, כפי שמתחייב מהוראות תקנה 40 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול של קופות גמל) (להלן: התקנות). באוגוסט 1981, לאחר פרישת המערערים מהקרן, הוחלף סעיף 21 בתקנון בסעיף חדש, סעיף 46, ומאז ואילך הוגדל הסכום המוחזר לעומת הסכום שהיה צריך להחזירו לפני התיקון. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערים בדבר חלותה של תקנה 40 לתקנות מס הכנסה, אך סבר כי מן הדין והצדק לחשב למערערים את המגיע להם לפי החישוב המפורט בסעיף 46 החדש ואשר מיטיב עמם לעומת סעיף 21 המוחלף וכך הורה. ערעורם של המערערים לביהמ"ש העליון נדחה בפס"ד מפי הנשיא שמגר.
ב. במרכזו של פסה"ד עמדו קביעות אלה: היחסים שבין עמית לבין הקרן מוסדרים בתקנון של הקרן ואילו התקנות עוסקות ביחסים שבין הקרן לרשויות המס ועל כן הוראה שבתקנות שלא אומצה בתקנון שבקרן אינה מקנה לעמית זכות כספית; התקנון של הקרן אין להרכיב עליו פרשנות לבר חוזית ולפיכך לא יתערב ביהמ"ש בשאלת השיערוך אפילו היה סבור כי היעדר ההצמדה יש בה משום קיום החוזה שלא בתום לב. במקרה הנדון אין המדובר בחוזה שהופר אלא בחוזה שקויים ולכן יש לראות את אי ההצמדה כפועל יוצא מההתחייבויות החוזיות שנטלו הצדדים על עצמם. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ג. הדיון הנוסף איננו ערעור נוסף. כדי להצדיק קיומו יש צורך בשני תנאים מצטברים : האחד - עצם חשיבותה, קשיותה וחידושה של ההלכה או סתירה להלכה קודמת, והשני - כי יש מקום לדיון נוסף כאמור. היינו, החידוש או החשיבות או הסתירה שבהלכה כשלעצמם, לא די בהם כדי להורות אוטומטית על קיומו של דיון נוסף, אלא שצריכה להיות גם הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין לדיון כזה. מקרים של הבאה בפני דיון נוסף צריכים להיות מצומצמים והדבר נתון לשיקול דעתו של המחליט אם בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט ראוי הוא להעניק רשות לדיון נוסף. לאור ההנחיות האמורות יש לדחות את בקשת המערערים לדיון נוסף.
ד. אין שום חידוש ואין שום קושי בפסה"ד ומה שמבקש ב"כ המערערים לראות כחידוש או כקושי, מבוסס על כך שהוא נתפס לכלל טעות בהבנת הכתוב בפסה"ד שעליו הוא מבקש לקיים דיון נוסף. אשר לחשיבות הנטענת - ב"כ המערערים רואה את החשיבות בכך שמדובר במספר רב של חברי קרנות במדינה שהקביעה כי התקנות העוסקות ביחסים שבין הקרן לרשויות המס אינן חלות ביחסים שבין עמית לבין הקרן. לטענה זו מספר תשובות. ראשית, הנושא הנדון כאן הוא קרן ספציפית ותקנון ספציפי שבו נקבעו דרכי החישוב
כפי שנקבעו; שנית, מה שהוכח ע"י עדות האקטואר של הקרן הוא כי נקיטת דרך החישוב שבתקנה 40 יש בה כדי להפר את האיזון האקטוארי של הקרן ועשוייה לגרום לאי יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי חבריה. נמצא שדווקא פסיקה המאמצת את עמדת המערערים, היא שהיתה משנה את מצבן של מאות קרנות על רבבות אלפי חבריהן ; שלישית, אין בקביעה הנ"ל בדבר תחולת סעיף 40 בתקנות יותר מאשר פרשנות של תקנה, ופרשנות כזו ניתן למצוא בעשרות פסקי דין מרי שנה ומטבע הדברים מרבית התקנות נוגעות לחלקים נרחבים של הציבור. ה"חשיבות" הנזכרת בסעיף 30 לחוק בתי המשפט איננה נמדדת בכמות האנשים שהנושא הנדון נוגע להם.
ה. טענה נוספת של ב"כ המערערים מתייחסת לטעות עובדתית אשר לדעתו טעו בשתי הערכאות הקודמות. טענה זו אין לקבלה משני טעמים: ראשית, אין כאן טעות כזו; ושנית, וזה העיקר: אפילו טעו שתי הערכאות בקביעה עובדתית, אין בכך בלבד כדי להצדיק דיון נוסף.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד ישראל גיל למבקשים, עו"ד נחום פינברג למשיבה. 29.5.91).

ע.א. 2742/90 - שושנה אהרונוב נגד עזבון המנוח אליהו אהרונוב ז"ל ואח'

*תביעת אלמנה נגד עזבון לשיתוף נכסים עם המנוח, בניגוד להסכם שנחתם בחיים (מחוזי ת"א - ת.א. 1158/88 - הערעור נדחה).

א. המערערת הינה אלמנתו של המנוח אליהו אהרונוב, והמשיבים 8-2 הינם יורשיו של המנוח על פי צוואה. המנוח והמערערת נישאו בשנת 1953 כאשר המנוח היה בן 60 והמערערת בת 50. לשניהם היו אלה נישואים שניים, לאחר גירושין, ולשניהם היו ילדים מהנישואים הראשונים. בעת נישואיהם היה למערער רכוש מסויים. כ-8 חודשים לאחר הנישואין רכש המנוח דירה ברח' אלוף שדה 49 בת"א, בשנת 1964 רכש דירה נוספת ובשנת 1977 רכש עוד דירה. הדירות נרשמו על שמו של המנוח בלבד. עם הזמן באו המערערת וילדיה בתביעות כספיות למנוח. בעקבות זאת נערכו ונחתמו שני מסמכים המצביעים על הסדרים בין הצדדים. במסמך מיום 29.4.81 מאשרים שושנה אהרונוב וילדיה כי אליהו אהרונוב "מילא את הבטחתו להשאיר לשושנה אשתו שלשה רבעים מהדירה ברח' יצחק שדה 49 ועשה זאת עוד בחייו בשלמו לה סך כולל של 150,000 שקל, המהווים שלשה רבעים נטו... ובתמורה לנ"ל מתחייבים בזה חמשתנו הדדית וסולידרית לשאת בעצמנו... מבלי שנוכל לבוא בשום דרישות ותביעות וטענות שהן כלפי אליהו אהרונוב או כלפי עזבונו". על הסדר דומה מיום 11.6.84 חתמו המערערת ושניים מילדיה והוא מתייחס ל-100 אלף שקל נוספים ששולמו למערערת.
ב. על אף ההסדרים הללו עתרה המערערת לפס"ד הצהרתי כי לה הבעלות על מחצית מנכסי המנוח, כולל הדירות הרשומות על שם המנוח, וזאת על בסיס הלכת חזקת השיתוף ואיזון במשאבים. המשיבים טענו כי בין המערערים לבין המנוח לא היה כלל שיתוף בנכסים, ואפילו היה שיתוף כזה, הרי ויתרה המערערת על חלקה ברכוש בחתמה על שני ההסדרים האמורים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים ודחה את התביעה והערעור על כך נדחה.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע את הממצאים הבאים : המערערת היתה מחוסרת כל לעת שנישאה והדירה באלוף שדה 49, שנרכשה 8 חודשים לאחר הנישואין, נרכשה כנראה מהתמורה שקיבל המנוח בעד נכסים שמכר; בני הזוג גרו בחדר אחד של הדירה הנ"ל והחדר השני שימש כחנות ירקות, היו סכסוכים קשים בין בני הזוג, והמנוח לא שיתף את המערערת בעסקיו כיוון שלא סמך עליה וחשד בה שתגנוב מכספו: מתוך תקופת הנישואים שנמשכו 34 שנים ישנו בני הזוג בחדרים נפרדים במשך כ-20 שנה ; ילדי המערערת לחצו על המנוח שישתף את אמם ברכושו ועל יסוד כך נערכו שני המסמכים האמורים ; אפילו אם לא
נקבע ויתור של המערערת על חלקה בנכסי המשיב במסמכים הנ"ל עדיין לא הוכח "איזון משאבים", והתנהגות הצדדים הוכיחה כי לא היתה קיימת כוונת שיתוף.
ד. רוב הטענות שהעלתה המערערת מתייחסות למסקנות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי ולמהימנות העדים ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. אחת מהשגותיה של המערערת נוגעת לכך שהתביעה הוגשה נגד שמונה נתבעים שהם עזבון המנוח ויורשיו על פי הצוואה, ובין אלה לא התגוננו בפועל העזבון ועוד שניים מבין המשיבים האחרים. טוען ב"כ המערערת כי מאחר ואלה לא הגישו כתב הגנה, היה על ביהמ"ש ליתן פס"ד נגדם, ופס"ד זה צריך היה לחייב ביחסים שבין המערערת לבין העזבון והיורשים שלא התגוננו. טענה זו יש לדחות. אכן, הכלל הוא כנטען, אך עניין לנו בפס"ד הצהרתי הקובע במפורש שאין למערערת חלק או זכות ברכושו של המנוח. משהוצהר כך, והצהרה זו בעינה תעמוד, לא ייתכן מבחינת מדיניות שיפוטית שתינתן הצהרה נוגדת ללא שמיעת ראיות, שתהיה לה נפקות כלפי חלק מהיורשים, כאשר הוכח כראוי שהצהרה כזו, אין לה בסיס, ואינה תואמת את המציאות. הצהרה נוגדת כזו, גם אם היתה ניתנת בשל היעדר הגנה, יכלו אלה שניתנה נגדם, לפנות לביהמ"ש על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי ולבקש את ביטולה, והם היו נענים בחיוב.
ה. טענה אחרת היא כי המסמכים שנחתמו ע"י המערערת ניתנים, לכל היותר, לשני פירושים, ויש להעדיף את הפירוש הנח יותר למערערת. טענה זו אין בה ממש. המסמכים הם ברורים וחד משמעיים ולא ניתנים לשום פרשנות הנוטה חסד עם המערערת. מסמך יש לפרש על פי הכוונה האמיתית של מנסחיו, על יסוד הדברים הכתובים במסמך, והרקע הידוע, ובמקרה דנן הפירוש שנתן ביהמ"ש תואם הן את הנוסח המילולי והן את הכוונה האמיתית של מנסחיו כעולה מחומר הראיות.
ו. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי לא הוכחו זכויות המערערת מכח חזקת איזון המשאבים, על סמך העדויות שהיו בפניו והויתור המשתמע מהמסמכים הנדונים. בעובדות שהוכחו היה כדי להרים את הנטל המוטל על המשיבים לסתור את חזקת השיתוף. זאת במיוחד כשנותנים את הדעת לכך שבני הזוג נישאו בנישואים שניים, כאשר לכל אחד מהם ילדים מנישואים קודמים. במצב דברים כזה הנטל המוטל על התובעת דווקא להוכיח את כוונת השיתוף כבד יותר. בנטל כזה וודאי שהמערערת לא עמדה.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. קרסו למערערת, עו"ד ליפשיץ לחלק מהמשיבים, עו"ד י. זילברגר בשם האפוטרופוס הכללי בשם חלק אחר של המשיבים. 16.5.91).

רע"א 117/91 - יעקב הרוש נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

*קביעת "פקיד תביעות" של המוסד לביטוח לאומי בעניין נכות, כקביעה לצורך סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים . . . . . . . . 8(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. ביום 27.10.88 ארעה למערער תאונה שבעטיה נגרם לו, לטענתו, נזק עקב אוטם ',שריר הלב ונזק אורטופדי כאשר טיפס ועלה על משאיתו. כחודש לאחר מכן הגיש המערער / למוסד ביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה ולאחר מכן הגיש גם תביעה לקביעת דרגת ן נכותו. בינתיים החל המערער לקבל בפועל דמי פגיעה. ביום 19.3.89 החליט פקיד התביעות של המוסר לביטוח לאומי לדחות את תביעתו של המערער. ההחלטה ניתנה במסמך הכולל את הכותרת "תביעתך לדמי פגיעה... תאונה מיום..." ובו הודע למערער כי פקיד התביעות החליט להכיר בפגיעתו האורטופדית של המערער, אך הוא נאלץ לדחות את התביעה בקשר לאוטם בשריר הלב. החלטת פקיד התביעות נתבססה בין השאר על תעודה רפואית שנכתבה ע"י ד"ר גבע ואשר בה נכתב כי "מכל מקום לעבודה ביום 27.10.88 לא היתה השפעה כל שהיא על בוא האוטם ביום שהופיע...".

ב. במקביל להליכים האמורים נדון עניינו של המערער גם בוועדה הרפואית שהיתה מורכבת מרופא אורטופד, וועדה זו החליטה ביום 23.11.89 כי לא נגרמה למערער נכות אורטופדית, אם כי נגרמה לו נכות בשיעור של %5 לצמיתות עקב עקירת שיניים. שעה שנתנה את החלטתה היתה בידי הוועדה גם חוות דעתו של ד"ר גבע, אך אין בהחלטת הוועדה הרפואית שום התייחסות לא לכאן ולא לכאן לעניין אוטם שריר הלב. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכותרת המסמך של פקיד התביעות שלפיה מדובר ב"תביעתך לדמי פגיעה", אך לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי הכותרת בטעות יסודה הואיל ולפי סדר הזמנים של ההליכים ברור שאז כבר שולמו דמי פגיעה והחלטת פקיד התביעות יכולה להתייחס אך ורק לקביעת דרגת הנכות של המערער. מאחר שהמערער לא השיג על ההחלטה בתביעה לביה"ד האיזורי לעבודה, סבר ביהמ"ש כי קביעת הנכות הפכה סופית, והחליט כי קביעה זו מהווה דרגת נכות לפי דין לעניין סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בתביעה של המבקש נגד חברת הביטוח המשיבה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. אין פקיד התביעות מוסמך לדון בקביעת דרגת הנכות. יש להבחין היטב בין ההליכים המתייחסים לקבלת דמי פגיעה, המתבררים לפני פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי עם זכות להשיג על הקביעה בביה"ד האיזורי לעבודה, לבין ההליכים המתייחסים לקביעת דרגת הנכות המתקיימים לפני וועדה רפואית, שעל החלטתה ניתן לערער לוועדת ערר רפואית. נמצא שגם לו התיימר פקיד התביעות לדון בקביעת דרגת הנכות, לא היה מוסמך לעשות כן. טוענת המשיבה שיש לראות בחוות הדעת של ד"ר גבע קביעה של וועדה רפואית. טענה זו יש לדחות, כבר מן הטעם שעל פניה אין היא מתיימרת להיות החלטה של וועדה רפואית, ואין כל זכר או ראייה בתיק למינויו של ד"ר גבע כפוסק רפואי בגדר הדין. יש לציין עוד כי במכתבו של פקיד התביעות לא נמצאה שום קביעה המתייחסת להיעדר קשר סיבתי בין האוטם לבין התאונה, אלא כל מה שנקבע בו הוא שאין אוטם שריר הלב יכול להחשב תאונת עבודה. קביעה כזו אינה יכולה להחשב קביעת דרגת נכות לעניין סעיף 6(ב) הנ"ל.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ע. הישראלי למבקש, עו"ד ברוך זייגר למשיבה. 16.5.91).

בש"פ 1812/91 - זילברמן אהרון נגד מדינת ישראל

*תנאי שחרור בערובה (עבירות על חוק ניירות ערך)(ערר על תנאי שחרור כערובה - הערר נתקבל).

א. העורר נעצר בשעתו בחשד של עבירות על סעיפים שונים לפי חוק ניירות ערך, כאשר מדובר בהונאה או נסיון להניע אדם לרכוש ניירות ערך תוך הצגת ידיעות כוזבות וכדומה. העורר שוחרר אז ממעצרו בערובה, נצטווה להפקיד את דרכונו ונאסר עליו לצאת מן הארץ. ביום 6.3.91 הגיש העורר בקשה לביטול הערובה והתנאים המגבילים, על אף שתקופת 180 הימים לתחולתם לפי סעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי פגה כבר זמן רב קודם לכן. ביום 14.3.91 הוגש נגד העורר כתב אישום בגין העבירות האמורות, ולאחר הגשת כתב האישום פנתה המדינה בבקשה עפ"י סעיף 33(ב) וסעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי לצוות על העורר לתת ערובה ולהפקיד את דרכונו ולאסור עליו לצאת מן הארץ. הבקשה נענתה ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ב. הסניגור אינו חולק על החיוב בערובה, והערר מכוון כלפי הפקדת הדרכון ואיסור היציאה מן הארץ. לטענתו של העורר אין ביהמ"ש מוסמך להתנות תנאים אלה כאשר אין עילה למעצרו של נאשם על פי סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי. לחילופין הוא טוען שלא היה זה שימוש ראוי בשיקול דעתו של ביהמ"ש להטיל תנאים אלה. הערר נתקבל על יסוד הטענה החילופית.

ג. באשר לשאלת הסמכות נתלה הסניגור בהחלטה בבש"פ 917/89 (פד"י מ"ג(4) 568) שלפיה אין להכניס ב"דלת האחורית" של סעיף 33(ב) וסעיף 44 הנ"ל תנאים שאותם לא ניתן להטיל על פי הוראות סעיף 21א'. ברם, המקרה שנדון שם שונה מהעניין שנדון כאן. במקרה דנא הוגשה בקשה לפי סעיף 33(ב) על מנת להבטיח את התייצבותו של העורר למשפט, ולמטרה זו עצמה נועד סעיף 44 שהפעלתו נגזרת מסעיף 33(ב) שאותו ניתן להפעיל גם כשאין עילה לעצור על פי סעיף 21א'. שם היה מדובר בהטלת תנאים המגבילים את עיסוקה של העוררת מתוך חשש שתגרום נזק לציבור, חשש שלא היה בנמצא משהודתה המדינה שאין נגד העוררת עילת מעצר. זאת ועוד, בענייננו הסכימה המדינה שאין מקום למעצר לפי סעיף 21א' מפני שהראיות לכאורה אינן מבוססות כל צרכן, ולכן לא הוגשה בשעתו בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים.
ד. הערות אלה להבחנת המקרה הנוכחי מהמקרה שנדון בבש"פ 917/89 הנ"ל הוערו רק למען הדיוק. ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון, מאחר וצודק העורר בטענתו השניה בדבר שימוש מוטעה שעשה ביהמ"ש המחוזי בשיקול דעתו. לטענת ב"כ המדינה הגשת כתב האישום הביאה לשינוי בנסיבות, שכן מדובר באישום בעבירות חמורות מאד הגוררות עונש מירבי של 5 שנות מאסר וקנס של 2 מליון ש"ח. אכן, אין לשלול כי תתכנה נסיבות שתצדקנה העלאת מסקנה כזו, אך לא כן הנסיבות במקרה דנן. כשהיה העורר משוחרר בערובה בדצמבר 1990 , בטרם הגשת כתב האישום, הסכימה התביעה ליציאתו מהארץ על סמך ערובה בלבד והוא חזר במועד. גם לאחר הגשת כתב האישום, במשך תקופה של כחודש שבה היה העורר משוחרר ללא כל ערובה, הוא התייצב לכל הדיונים בביהמ"ש. התביעה לא הצביעה על כל נקודת אחיזה לחשש של המלטות מהארץ, פרט לחשש הכללי שיכול בנסיבות אלה או אחרות לעלות מעצם היותו של משפט רציני תלוי ועומד נגד נאשם. די בנסיבות המקרה בערובה, אם כי יש להעלות את הסכום שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי מ-25,000 ש"ח ולהעמידו על 100,000 ש"ח.
(נפני: השופטת נתניהו. עו"ד אדרת לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 27.5.91).

ע.פ. 376/89 - דוד לובטון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (ייבוא סמים - קוקאין)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. ביוני 1988 קשר המערער קשר עם אחרים לייבא לישראל מקולומביה קוקאין באריזה הנחזית להכיל קפה קולומביאני. לביצוע הייבוא התקשר המערער עם אחד הלפרין והוסכם כי הסם יישלח לכתובת מגוריו של הלפרין. ביולי 1988 הגיעה חבילת הסם לסניף דואר בלוד כשהיא מכילה כ-1,5 ק"ג קוקאין. על סמך מידע מודיעיני מוקדם, פתחה המשטרה את החבילה והחליפה את הסם בחומר אחר במשקל דומה. בעזרת הלפרין, שהסכים לשמש עד מדינה, עלו חוקרי המשטרה על עקבותיו של המערער. בדרך כלשהי נודע למערער על פעולתה של המשטרה והזהיר את הלפרין לבל יוציא את החבילה מבית הדואר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער עונש של 15 שנות מאסר שהיה העונש המירבי בעת ביצוע העבירה. הסניגור טוען בערעורו כי אמנם מדובר בעבירה רצינית, אך היו בעבר מקרים חמורים יותר, הן מבחינת כמויות הסמים והן מבחינת עברם של הנאשמים, שלא הוטל עליהם העונש המקסימאלי; אין למערער עבר פלילי משמעותי ומעולם לא נשפט לעונש מאסר; ביהמ"ש לא התחשב במצבו האישי הקשה של המערער ובקשיים המשפחתיים שלו. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. מזה שנים שביהמ"ש העליון חוזר ומתריע על הצורך להטיל עונשים חמורים, מכאיבים ומרתיעים ביותר בגין עבירות של ייבוא וסחר בסמים מסוכנים. בעשרות פסקי דין הצביע ביהמ"ש על התוצאות הקטלניות של הפצת הסמים המסוכנים ובמיוחד הסמים הקשים הגורמים לנזק חמור ביותר לציבור. ביהמ"ש קבע בפסקי הדין כי אין להסתפק
באמירות בעלמא בנושא זה, אלא שצריך ליישם מדיניות זו הלכה למעשה ולהטיל עונשים השואפים לעונש המירבי שביהמ"ש מוסמך להטילו. אם פעל עתה ביהמ"ש המחוזי על פי הנחייה זו והטיל את העונש המירבי אין עילה מספקת לבוא אליו בטרוניה בשל כך.
ג. במקרה הנדון ישנן מספר נסיבות מחמירות ואלה הן: הכמות האדירה של הסם שבו מדובר ; הראיות הנסיבתיות המצביעות על השתייכותו של המערער לרשת נרחבת של מבריחי סם הפועלים בארצות שונות; אי שיתוף פעולה מצד המערער עם החוקרים כאשר הוא מסרב באופן עקבי לגלות פרטים ושמות העשויים להוליך אל מקור הסם ; העובדה שהמערער השיג מידע בדבר פעולותיה של המשטרה ביחס לחבילה הנדונה, פעולות שנשמרו כסוד כמוס, מצביעה אף היא על היותו שייך לקבוצת עבריינים מסוכנים, אשר אפשרויות פעילותם הן רחבות וענפות. אשר לבעיות האישיות והמשפחתיות של המערער - משקלן של אלה מתגמד כאשר מדובר בעבירות של ייבוא וסחר בסמים מסוכנים, שבעטיין נגרם נזק כה חמור לשלום הציבור ובריאותו.

(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד צ. נח למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 30.5.91).

ע.פ. 2582+2942/90 - היועץ המשפטי לממשלה נגד מוסטפא אברהים מחמוד

*מידת העונש (ביצוע מעשי שוד ע"י חייל שניצל את מדיו כדי לעצור מכוניות ערביות ולשדוד את נוסעיהן)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. המשיב התנדב לצה"ל ושירת בשירות סדיר. הוא בא בדברים עם שניים אחרים ויחדיו זממו וקשרו קשר לבצע מעשי שוד, התפרצות וגניבה בתחומי הגדה המערבית. בספטמבר 1989, בשעת בוקר, התייצבו השלושה בצידי הדרך בצומת שליד העיר שכם, והמשיב שהיה לבוש מדי צה"ל והחזיק בנשק, עצר משאית כאשר השניים האחרים ערכו חיפוש במכונית. השלושה נטלו מן הנוסעים סכומי כסף. בנובמבר 1983 ביצעו השלושה מעשה שוד נוסף דומה, ובמהלך ביצוע שוד זה הותקף המתלונן ע"י המשיב וחברו. באותו חודש באו המשיב ושני חבריו לחנותו של תושב הכפר טלוזה וגנבו ממנו כמויות ניכרות של משקאות, דברי מאפה וסיגריות. המשיב הודה בביצוע המעשים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. השופט נתן משקל של ממש לנסיבות האישיות, אך יחד עם זאת סבר כי יש להעדיף את שיקולי טובת הציבור וצורכי ההרתעה. המשיב ערער על חומרת העונש אך חזר בו מן הערעור, ואילו המדינה ערערה על קולת העונש וערעורה נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבות המחמירות הבאות: המשיב ביצע את מעשי השוד כשהוא לבוש מדי צה"ל ועושה שימוש בנשק שניתן בידו במסגרת שירותו, בכך עשה שימוש לרעה במדים ובנשק של הצבא, והכתים את תדמית הצבא בעיני הציבור ; מעשי השוד בוצעו כנגד אזרחים תושבי הגדה המערבית ובמציאות שבימינו יש בכך כדי לערער את מערכת היחסים שבין השלטונות והתושבים שהם בלאו הכי מצויים על רמת רגישות ומתח לא רצויים ; מדובר בשני מקרים של שוד דרכים שהיא תופעה חמורה ומדאיגה כשלעצמה, באשר היא מערערת את הבטחון בכבישים ומסכנת את שלומם ובטחונם של אזרחים שלווים. ביהמ"ש המחוזי לא העריך את חומרת הנסיבות במידה הראוייה והנסיבות לקולא מתגמדות מול חומרת העבירות.
ג. אם היה מקום להתלבט בעניין הרי הוא בכך ששני שותפיו של המשיב הורשעו ואחד מהם נדון ל-21 חודשים מאסר בפועל ו-3 חודשים מאסר על תנאי והשני ל-28 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של 6 חודשים במצטבר. אילו צריך היה להפעיל במקרה זה את מדיניות אחידות הענישה, כי אז העונש כפי שנגזר למשיב חמור משל האחרים ומשום כך לא היה מקום להוסיף עליו. ברם, אין המצב כזה. השופט שגזר את דינם של האחרים סבר כי המשיב היה העבריין העיקרי ועל
כן הציב את העונש שהושת על המשיב כגבול העליון שממנו עליו להפחית עונשם של האחרים על פי הנסיבות האישיות המיוחדות שלהם. לאתר שביהמ"ש העליון נתן דעתו להבדל המשמעותי שבין התנהגות המשיב לבין התנהגות האחרים הגיע למסקנה כי ראוי שהפער בין המשיב לאחרים יהיה שונה מכפי שהוא כיום. מאחר ואין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם נאשם כשמחמירים בעונשו, לא יושת על המשיב העונש שהיה ראוי לו. לפיכך הוחלט להשית על המשיב מאסר של 6 שנים שמתוכן 4 שנים יהיו לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' נאוה בן אור למערער, עו"ד ניסים סרוסי למשיב. 9.5.91).

ע.פ. 3905/90 - פלונים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הבערת צמיגים בכבישים ויידוי אבנים על כלי רכב)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, יחד עם אחר, הועמדו לדין והורשעו בביצוע עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ב-3 הזדמנויות, התפרעות ב-3 הזדמנויות והיזק בזדון. הנאשמים אירגנו הפגנות בכפר צור באחר, הקימו מחסומי אבנים על הכביש, הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר כלי רכב. בעת המעשים היו המבצעים רעולי פנים. המערער הורשע על פי הודאתו גם בעבירות נוספות שעניינן הצתה של שלוש חנויות. חברו של המערער נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, ואילו המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 5 חדשים. השוני בעונש הוסבר בכך שהמערער ביצע גם שלוש עבירות של הצתה שהן חמורות ומסוכנות כשלעצמן, וכן לחברו של המערער היה עבר נקי ואילו המערער הורשע בעבירות דומות בעבר ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה לחמישה חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טוען כי שניים אחרים, שהועמדו לדין בשל מעשים דומים בכפר, נדונו לשנה מאסר בפועל בלבד ושנה מאסר על תנאי, ואולם אין ללמוד מגזר הדין לענייננו ולא כלום, שכן האחרים אמנם הורשעו בעבירות הצתה אך לא הורשעו בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לא בהיזק בזדון וכן עברם היה נקי. טוען הסניגור כי מדובר בנער צעיר בן 17 המוחזק בכלא שאין בו העסקת אסירים בעבודות כלשהן, ובמחיצתם של עבריינים העלולים להסיט את המערער להתנהגות מסוכנת יותר. ברם, כבר ניתנה למערער בעבר הזדמנות לחזור למוטב ולהתרחק מכל קירבה לאסירים אחרים, ולא חלפו ימים רבים והוא הפר את האמון שניתן בו.
ג. העבירות חמורות במהותן, שכיחות ומזיקות, מסכנות את שלום הציבור ובטחונו ומערערות את שיגרת החיים. במקרים דנן יעדו של העונש הוא לא רק להרתיע את העבריין העומד לדין ולהרחיקו לפרק זמן ממגע עם הציבור, מטרות חשובות כשלעצמן, אלא לתת ביטוי לחומרה שיש לייחס למעשים אלה למען ישמעו אחרים וייראו.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד אברהים אבו עטא למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 29.5.91).

בש"פ 2039/91 - גריגורי וולדימיר דבוסקין נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת מוות)(ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העוררים הם עולים מברית המועצות שעלו ארצה לפני מספר חודשים. זמן קצר לאחר בואם הכירו את המנוח שהציג עצמו כמי שמתכוון לסייע להם. לאחר מכן הוברר כי עשה שימוש בתעודות העוררים והוציא במרמה את כספם מהבנק. באחד הימים איתרו השניים את המנוח ולאחר שהוברר להם כי הבטחותיו להחזיר את כספם אינן אמת וכי הוא ממשיך
להובילם בכחש, היכו את המנוח "מכות יבשות" בחלקי גופו השונים. לאחר מכן הזמינו שוטרים ואלה הגיעו למקום ולקחו את המנוח לתחנת המשטרה. שם החלו בחקירתו, אך המנוח חש ברע ואושפז בבית החולים. מספר ימים לאחר מכן נפטר המנוח מתסחיף שומני שהגיע למוח ולריאות, כשקיים קשר סיבתי בין המכות שהוכה המנוח לבין תסחיף זה. העוררים הואשמו בעבירת הריגה וביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העוררים עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. אין חולק שהעוררים לא התכוונו לגרום למות המנוח, ואף אין טענה שהתכוונו להטיל בו מום או נכות. בפועל גם לא סברו שגרמו לו חבלה של ממש, ואף השוטרים שעצרו את המנוח לא התרשמו שהמנוח נחבל בצורה ממשית. רק בשל התרחשות אירועים טרגית, שאף הרופאים בבית החולים לא חשבו בתחילה שהתרחשה, נגרם אותו תסחיף שגרם למוות. הוברר שהמנוח היה חולה לב ואושפז בבית חולים בחודש שלפני המקרה, אך אין מחלוקת שהעוררים לא ידעו על כך. ברור שהעוררים לא היו רשאים ליטול את החוק לידיהם ולהכות את המנוח גם אם הונה אותם. על כך שעשו דין לעצמם יתנו העוררים את הדין וייענשו בעונש הראוי להם. אולם, בנסיבות המקרה אין לומר שחומרת המעשים לבדה מצדיקה את מעצר העוררים עד תום ההליכים. מדובר בעולים חדשים, בעלי מקצוע, האחד מהנדס אלקטרוניקה והשני טכנאי אלקטרוניקה, ועתה הם ובני משפחותיהם נתונים בחבלי קליטה והתאקלמות. אין להם הרשעות קורמות ואין כל טענה שהם יהוו סיכון כלשהו לציבור באם ישוחררו. בנסיבות המקרה ניתן למצוא חלופה למעצרם וזאת ע"י מתן ערבות, מעצר בית במשך שעות הלילה וכן התייצבות במשטרה פעמיים בשבוע.

(בפני; השופט אור. עו"ד ליכט לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 24.5.91).

ע.א. 286/89 - מיכאל קז נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול)

*גובה הפיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

המערער, נפגע בתאונת דרכים בינואר 1983 והמשיבה אחראית לפצותו על נזקיו. הערעור נסב על שני פרטי נזק שנפסקו: הפסד השתכרות בעבר בסכום של כ-4,000 ש"ח, והפסד כושר השתכרות בעתיד בסכום של כ-15,000 ש"ח. עקב התאונה נגרמה למערער נכות אורטופדית של %19 וטענתו של ב"כ המערער היא כי יש לבסס את הפסדי כושר ההשתכרות על שיעור הנכות. הערעור נדחה.
כשאין לביהמ"ש נתונים הולמים אחרים לקביעת הפסד כושר ההשתכרות רשאי ביהמ"ש לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה. במה דברים אמורים - כשהנכות והמגבלות הרפואיות מגבילים את כושר ההשתכרות ויש בהן ללמד לכאורה על גובה ההפסד. לפיכך, יש לבדוק את טיבה של הנכות בכל מקרה, אם בפועל מגבילה הנכות או עתידה להגביל את כושר ההשתכרות. בענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין בנכות של המערער פגיעה בפועל בכושר השתכרותו, אך מכיוון שאין לדעת מה הפרעה תיגרם לתובע בעתיד בגין נכות זו, קבע לו את הסכום גלובלי כאמור. הסכום הוא אולי על הצד הנמוך משהו, אך אין הסכום נמוך במידה המצדיקה התערבות.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אליעזר פני גיל למערער, עו"ד ליפא ליאור למשיבה. 22.5.91).

ע.פ. 3525+3610/90 - מדינת ישראל נגד דוד סגל

*ביצוע רצף של מעשים חמורים של המערער נגד אשתו ובנותיו ומידת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המשיב הורשע בביצוע רצף של מעשים פליליים חמורים הכוללים חבלה, התפרצות למקום מגורים, איומים, סחיטה באיומים, היזק בזדון וכיוצא באלה, כלפי אשתו לשעבר וכלפי בנותיו, וכן כלפי אנשים נוספים הקשורים לאשתו ולמשפחתה. ההרשעה היתה פה אחד, ואילו באשר לעניין העונש נחלקו הדעות. שופטי הרוב התחשבו בחומרת העבירות מצד אחד והנסיבות האישיות מצד שני
והחליטו לגזור למערער מאסר בפועל של חמש שנים. דעת המיעוט היתה שיש להעמיד את המאסר על שמונה שנים לריצוי בפועל. המשיב ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על קולת העונש. הערעורים נדחו. אין יסוד לערעור של המשיב לא על ההרשעה ולא על מידת העונש. באשר לערעור המדינה על קולת העונש - מקובלת היא דעת שופטי הרוב בהתחשב בנסיבות העניין ועל כן יש לדחות גם את הערעור על קולת העונש.

(בפני השופטים ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' נאוה בן אור לטערערת, עו"ד ש. זכריה למשיב. 21.5.91).

ע.א. 582/89 - חיים שחר נגד חברת גב-ים לקרקעות בע"מ

*סילוק טובין ממושכר לאחר פס"ד פינוי (הערעור נדחה).

המערער שכר מהמשיבה ביתן באיזור התעשיה במפרץ חיפה, וניהל בו בית מלאכה לחידוש מסכי טלויזיה בשחור-לבן. הוא הפסיק לשלם למשיבה שכר דירה ובאוגוסט 1982 ניתן נגדו פסק דין שחייבו לשלם למשיבה סכום כסף וכן לפנות את המושכר. המערער סירב לקיים את פסק הדין והמשיבה פנתה להוצאה לפועל. בסופו של דבר נותרו במקום גרוטאות ומספר מסכי טלויזיה והמשיבה נאלצה לפנות על חשבונה את כל אלה למזבלה העירונית. המערער תבע כי המשיבה תשלם לו עבור המסכים והציוד שפונו ואילו המשיבה הגישה תביעה שכנגד בדבר החזר ההוצאות שנגרמו לה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער וציין כי למסכים בשחור לבן לא היה מחיר שוק והפכו לחסרי ערך כלכלי כלשהו. כן קבע כי המסכים היו שבורים ובלתי ראויים לשימוש. מנגד מצא ביהמ"ש כי למשיבה היתה זכות שבדין לסלק את המסכים משטחה, ובמיוחד כשהמערער לא נענה לפניות חוזרות ונשנות לסלקם בעצמו. לפיכך קיבל את התביעה שכנגד וחייב את המערער בתשלום הוצאות המשיבה. הערעור נדחה.
המערער מבקש להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי אך אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים. זאת ועוד, לאחר עיון בחומר ניתן להגיע על נקלה למסקנה שלא היה פגם בשיקולי ביהמ"ש המחוזי. המערער והמשיבה חרגו בסיכומיהם ממיכסת העמודים שנקצבה להם בדבר סיכומים בכתב ובנסיבות אלה יישא המערער בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 3,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. 27.5.91).

בג"צ 1403/91 - יוסף כץ ואח' נגד ממשלת ישראל

*דרישה שבמו"מ על שחרור עצירים ואסירים תעמוד המדינה על קבלת מידע בעניין הנעדרים הישראליים (העתירה נדחתה).

העותרים הם הוריו, אחיו ואחותו של יהודה כץ, חייל צה"ל שהטנק בו שירת נפגע מפגז בקרב על סולטן יעקב ביוני 1982 ומאז אין יודעים דבר על גורלו. העותרים מאמינים כי בידי ממשלות סוריה ואיראן וגם ממשלות ערביות אחרות יש מידע ברור על גורלו של יהודה. בעקבות ידיעות כי נרקמת עיסקה להחלפת שבויים פנו העותרים לבג"צ והעלו חשש כי ייעשו מעשים מבלי לתת את הדעת למצוקתם שלהם ושל יהודה. הם ביקשו לתת צו האוסר על הממשלה לסיים כל משא ומתן בדבר חלופי שבויים כל עוד לא ימסר לעותרים מידע חד משמעי בדבר גורלו של יהודה. העתירה נדחתה.
לא מתעוררת בעניין דנן שאלה של שפיטות, שכן ב"כ המדינה הצהירה במפורש כי איננה טוענת שהענין אינו שפיט, ולו היה טעם ממשי להוצאת צו על תנאי היה בג"צ נענה לבקשה. ברם, על פי הצהרת המשיבים עושה הממשלה ותמשיך לעשות באמצעות זרועותיה השונות, הגלויות והחסויות, לחיפוש אחר כל מידע ורסיס מידע לבירור גורלם של כל אחד ואחד מחיילי צה"ל הנעדרים והשבויים - ויהודה בתוכם - ולבירור האפשרויות להחזרת כל אחד מהם לביתו. מטיבו ומהותו הנושא הוא בעל רגישות רבה. לא
יהיה זה נכון או נבון לכבול בו את ידי הממשלה. יש לאפשר לה לפעול בעניין מורכב ועדין זה באופן חופשי ולתמרן לפי מצב הדברים המשתנה.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, מלץ. עוה"ד רסלר ור. וינקלר לעותרים, עו"ד גב' נאוה ארד למשיבה. 16.5.91).

רע"פ 1441/91 - דיאב עבדל קאדר נגד המועצה המקומית לתכנון ובנייה

*צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).

עניין צו ההריסה המינהלי אשר ניתן במקרה דנן אינו נכנס לגדר הנושאים התואמים ערעור שני ברשות (ר"ע 103/82, חניון חיפה בע"מ, פד"י ל"ו(3) 123). המחלוקת היא בעיקרה עובדתית ואין בה כדי להעלות שאלות משפטיות עקרוניות אשר להן יוחד ההליך של ערעור שני ברשות.
הסניגורית עמדה בדבריה על כך שבמקרה דנן נעדר יסוד הידיעה האישית של חותם הצו שהוא מבין התנאים למתן צו ההריסה המינהלי. לפי סעיף 238א'(א) ניתן הצו, בין היתר, על יסוד תצהיר חתום בידי מהנדס הוועדה המקומית המציין כי "לפי ידיעתו האישית" הוקם הבניין ללא היתר או שהבניין חורג ובמה הוא חורג. הידיעה האישית היא תולדה של קבלת מידע בלתי אמצעי ואופייה מותנה במהות הידיעה. אם מדובר בידיעה אישית בדבר הקמת הבניין ללא היתר, אין הידיעה נולדת רק מן ההסתכלות על הבניין, אלא מן העיון בתיק או בקובץ ההיתרים. זאת ועוד, במקרה דנן קמה הידיעה האישית מתוך עיון בתצלום אוויר, וגם בכך יש כדי לשמש מקור לידיעה אישית. מכאן כי גם הטענה בדבר היעדר ידיעה אישית, כביכול, היתה במקרה דנן נטולת יסוד.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' זיוה רבני למבקש, עו"ד גב' נילי גרינברג למשיבה. 5.5.91).

ע.פ. 3609/90 - מדינת ישראל נגד עבאס סעיד

*קולת העונש (סמים - הירואין)

(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). המשיב הורשע בשתי עבירות סמים כאשר באחת מהן מדובר ברכישת 250 גרם הירואין ובשניה בהחזקת 30 גרם הירואין. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 3 שנים וחצי מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 8 חודשים במצטבר ומאסר על תנאי אחר של שנתיים בחופף. לטענת ב"כ המדינה, העונש שנגזר למשיב אינו מבטא את חומרת העבירות כמו כן לא נתקיימו ולא פורשו בגזר הדין טעמים להפעלת המאסר המותנה באורח חופף. הערעור נתקבל.
עבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית מסווגות כחמורות בכל הנסיבות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בסם הירואין ובכמות סמים כה ניכרת. בקביעת העונש לא ייחס ביהמ"ש המחוזי משקל ראוי להיותו של המשיב בעל עבר פלילי, הכולל הרשעות קודמות בעבירות סמים, ואף לא לעובדה שאת העבירות הנוכחיות ביצע תוך הפרת תנאים של גזרי דין קודמים. זאת ועוד, בגזר הדין לא פורשו טעמים לחפיפת ההפעלה של אחד המאסרים המותנים, ולאמיתו של דבר קשה גם לראות קיומו של טעם מיוחד שיוכל להצדיק חפיפה שכזאת. הודאת המשיב, מכל מקום, איננה מהווה טעם מיוחד. תיקון המעוות עד תום היה מחייב להתערב גם במשכה של תקופת המאסר שנגזרה למשיב בגין העבירות נשוא ההרשעה דנא, אך כיוון שאין ביהמ"ש בערעור ממצה את הדין עם הנאשם, הוחלט להסתפק בביטול הוראת החפיפה ביחס להפעלת עונש המאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, כך שגם התקופה של שנתיים תצטבר לעונשי המאסר האחרים.