ע.פ. 224/88 - גיתית איזראלוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות(מחוזי ת"א - ת.פ. 614/86 הערעור נדחה).
א. המערערת הורשעה ברצח בעלה המנוח יוסף איזראלוב ביום 26.1.86. מערכת הראיות נגדה היתה נסיבתית בעיקרה ולא היו ראיות ישירות בקשר לגרם המוות. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד הראיות שבאו בפניו כי סיבת מותו של המנוח היתה טביעה, כי בגופו נמצאו סימנים של אתר, כי מותו נגרם בעבירה וכי הראיות מובילות לכך שהמערערת היא שגרמה למוות בכוונה תחילה. הערעור נדחה.
ב. באשר לעקרונות המנחים בכל הנוגע להרשעה על פי ראיות נסיבתיות - כדי לשמש יסוד להרשעה על המסקנה העולה מן הראיות הנסיבתיות להיות חד משמעית. רק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הראיות הנסיבתיות, גוברת באופן ברור על כל תיזה חילופית ואינה נותרת מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר, שהאשמה הוכחה מעל לכל ספק סביר. ביהמ"ש רשאי להרשיע את הנאשם, אם הגירסה של התביעה הכללית היא הפירוש :ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו - אף אם איננה בגדר וודאות ממש.
ג. באשר למסקנה כי המנוח מצא את מותו בטביעה - ראיות נסיבתיות הן בהכרח מערכת של ראיות, והמסקנה אינה יכולה להיות מסוכמת על יסוד ראייה אחת ויחידה העומדת בגפה, אלא על פי המשקל והמשמעות המצטברים מהמערכת של הראיות כולן. כך קורה, למשל, שראייה מותירה פתח לשתי מסקנות חילופיות, אך כאשר מספר ראיות מצטברות יחד, יכול ותדחה אחת מן המסקנות החילופיות הללו, שהיא אפשרית רק לפי הראייה הבודדת. בענייננו, המסקנות הנובעות ממערכת הראיות הנסיבתית כולה מביאה לידי מסקנה שמדובר במוות בטביעה ולא במוות טבעי.
ד. בעניין הטביעה נמצאים אנו בתחום של עדויות מומחים. העובדה שמומחה אחד אינו מסכים לדברי עמיתו למקצוע, איננה מחייבת, כשלעצמה, זניחת דברי המומחה הראשון. לו היתה מחלוקת חכמים מונעת מסקנה בתחום הרפואי, קשה היה להגיע לממצא רפואי. ספק אכן פועל תמיד לטובת הנאשם, אולם מומחים החלוקים זה על זה, אינם מותירים בהכרח ספק. קיומן של דעות נוגדות אינו עילה לדחיית תיזה רפואית. זו צריכה להיבחן לאור משקלה.
ה. משנתברר כי המנוח נרצח ע"י הטבעתו בעודו בחיים, שבים לראיות הנסיבתיות שבעזרתן יש לקבוע כי המערערת נטלה חלק בביצוע העבירה. המערערת עזבה את לונדון, מקום מושבה אותה עת, בתואנה כוזבת, כדי לנסוע לפריז. היא הגיעה ארצה מפריז, כשהיא מחופשת וכאשר כניסתה לארץ היא על יסוד דרכון מזוייף הנושא שמה של אחרת. היא נראתה במלון הילטון בת"א יחד עם המנוח בשעה 30:11 בלילה, ולמכר משכבר הימים, שעזר לה בזיוף צוואת המנוח, היא אמרה "בשבילך אני בצרפת". לפי דבריה שהתה עם בעלה המנוח עד השעה 1 לאחר חצות ואחר כך הלכה למכרים שאצלם החזיקה 20,000 דולרים וביקשה להוציא אותם בהסתר מן הארץ. שמות המכרים לא נמסרו ע"י המערערת למרות חומרת התוצאות של אשמת הרצח, ולמרות שהובטחה ע"י המדינה חסינות למכרים מהעמדה לדין בעבירות מטבע. אם באה ארצה כדי ליטול את הכסף לא ברור מדוע נפגשה עם בעלה. הרי הוצא לגביה, לבקשת המנוח, צו עיכוב יציאה מן הארץ, והוא ייכול היה למנוע יציאתה ע"י הודעה פשוטה וקצרה למשטרה. נסיבות הרקע המחשידות בקשר להתנהגותה לאורך זמן, היינו, זיופה של צוואה, תגובותיה לנסיונות ההתאבדות בעבר של המנוח ועוד, אינן ראיות בפני עצמן, אך יש בהן כדי לזרוק אור על יחסה של המערערת כלפי המנוח, ועל כך שנתנה דעתה לאורך זמן לדרך בה תזכה בזכויות שיצטברו לטובתה במקרה של מות בעלה. כזביה של המערערת מוסיפים חיזוק נוסף למערכת הראיות הנסיבתית העולה מאופן בואה ארצה, לוח הזמנים של תנועותיה ועזיבת הארץ באופן בהול למחרת בואה כאשר היה לה כרטיס שלפיו עמדה לשוב לפריז רק כעבור שבוע ימים.
המסקנה המרשיעה שהוסקה מן הראיות הנסיבתיות, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חילופית, ואינה נותרת מסקנה סבירה אחרת, פרט לזו שהוסקה ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד דוד ויניצקי ואברהם אליקים למערערת, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 22.7.91).
ע.פ. 1996/91 - יוסף הורביץ ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בכתב אישום שהוגש לביהמ"ש המחוזי בת"א יוחסו למערערים, נושאי תפקידים בקואופרטיב דן, עבירה של מתן שוחד, ולמשיבים 2 ו-3, שבתאריכים הרלוונטיים היו ראש עירית רמת גן ועוזרו, עבירה של קבלת שוחד, שיזרזו הליכים של החכרת מגרש לחניון חדש עבור קואופרטיב דן. לאחר ישיבות לא מעטות הגיע ביהמ"ש לשלב בו נסתיימו ראיות התביעה ונשמעו ראיות חלק מהנאשמים. אז ביקשו המערערים מהשופטת שתפסול עצמה, בטענה כי הדיון נוהל תוך התערבות מסיבית של השופטת בחקירת עדים והבעת דעות באורח שיגרתי ותכוף. לטענת המערערים עולה מדברי השופטת כי הביאו אותם לדין על עניין קטן יחסית ממה שניתן לייחס להם, ובכך ביטאה השופטת נטייתה נגד המערערים. בהחלטתה לדחות את בקשת הפסילה הבהירה השופטת "יכול להיות שיש שופט, ואני ביניהם, שאני שואלת יותר מדי, אבל עלי רובצת האחריות בבואי לשקול מהימנות עדים... אני צריכה לקבל מענה לשאלות... שתעלינה בתהליך השיקול של המהימנות. אני סבורה ששאלות בית משפט אין בהן לפסול שופט, גם אם יש אסכולה שסבורה שהשאלות אסור שתשאלנה". בהתחשב בכל אלה החליטה השופטת שלא לפסול עצמה והערעור על כך נדחה.
ב. מתוך הפרוטוקול עולה כי השופטת התערבה רבות במהלך הדיון, הן בהערות, הן בשאלות רבות ששאלה. אקטיביות שיפוטית זו עלולה לעיתים ליצור רושם של נקיטת עמדה ע"י ביהמ"ש, ואין היא עולה בקנה אחד עם השיטה האדברסרית של משפטנו. ככל שמרבה ביהמ"ש בהערות, הסכנה שההערות תגלושנה להערות שלא במקומן גדלה והולכת. עם זאת, גם אם התערבות יתר של ביהמ"ש אינה רצוייה, ולעיתים ראוייה לביקורת, כשבאים לשקול אם התערבות כזו מצדיקה פסילתו של השופט מלהמשיך ולדון בתיק, יש לבחון אם היה בהתערבות כדי ליצור "אפשרות ממשית" למשוא פנים.
ג. באשר להערות ספציפיות של השופטת לפני הישיבה שבה היו חילופי הדברים שהביאו לבקשת הפסילה, הרי אלה לא היוו אף בעיני המערערים עילה לבקשת פסילה בעת שנאמרו. טענות פסלות צריך להעלות לפני כל טענה אחרת, וגם השופט צריך להחליט בהן לפני כל טענה אחרת. אין לשעות לנסיון ללקט אמירות מדיונים קודמים, שלא היה בהן עילה לפסילה, כדי להסתמך עליהן כעילה לפסילה. גם לגופם של דברים אין באותן אמירות עילה לפסילת השופטת.
ד. באשר לדברים שאמרה השופטת בישיבה הנדונה תוך כדי דין ודברים עם התובעת, הרי השופטת עצמה מציינת כי הדברים נאמרו בגדר הערות נגד התביעה, הערות שמקורן במודעות של השופטת כפרקליטת מחוז לשעבר לתיפקודה של התביעה, אך מבלי שהתכוונה לייחס למי מהמערערים חשד שעברו כאילו עבירות נוספות יותר חמורות. האמת היא כי בדברי השופטת היא גלשה לעניינים שהיו מחוץ למסגרת הדיון שבפניה. מסתבר שנסיונה כפרקליטת מחוז לשעבר הוא שמביא אותה להעיר הערות בקשר לכך. יש בכך טעם לפגם, ברם, השאלה היא אם היה בדבריה של השופטת כדי להצדיק שתפסול עצמה ובכגון דא המבחן הוא אם הוכחה "אפשרות ממשית" של משוא פנים בניהול המשפט. המדובר "באפשרות ממשית" מבחינה אובייקטיבית בעיני המשקיף הסביר מהצד, שביהמ"ש מייצגו, הרואה את
הדברים ללא מעורבות אישית בהם. כשבוחנים את הדברים באספקלריה זו, ולאור הסברי השופטת, צודקת ב"כ המדינה, אליה הצטרפו הסניגורים של המשיבים 2 ו-3, שבעניינו לא הראו המערערים שקיימת אפשרות ממשית של משוא פנים.
(בפני: השופט אור. עוה"ד מיכאל כספי, גב' נורית שורק וברוך גרוס למבקשים, עו"ד גב' מרים רוזנטל למדינה, עו"ד אורי רון למשיב 3. 2.6.91).
ע.פ. 2099/91 - מייקל (עמוס) קנדי (נחום) נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. טענת הפסילה של המערער נובעת מכך כי כאשר ביהמ"ש חיפש מועדים להמשך הדיון, ונקב באפשרות של קביעה בתאריך שהיה קמעה מרוחק, נשמעה מן האולם קריאה, כנראה ע"י מישהו מבני משפחתו של הקרבן, מדוע אין מועד קרוב יותר. לפי הטענה הגיב על כך ביהמ"ש כי יש עוד כמה רוצחים שצריך לשמעם. מכך הסיק המערער כי ביהמ"ש רואה אותו כבר לפני ההרשעה כרוצח, היינו כי כבר גיבש דעתו עוד לפני תום שמיעת העדויות ועל כן ביקש כי ביהמ"ש יפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה בציינו כי אין זו הפעם הראשונה שהנאשם מנסה להימלט מדיון בהרכב זה. עוד לפני תחילת הדיון שלח מכתבי נאצה לאחד משופטי ההרכב, השופט סגלסון, מסיבה אחת ברורה - כדי לפסול אותו מלשבת בדיון של הנאשם. ביהמ"ש מבהיר כי לאחר גמר הישיבה, כאשר החלו דיונים מתארכים עם באי כח הצדדים באשר לתאריך והדיון התמשך, הסביר ביהמ"ש כי אין לו זמן לבזבז על דיונים מיותרים לגבי תאריכים, "הואיל ויש לנו הרבה מאד תיקים ולפי החוק הם כולם תיקי רצח. זו היתה כוונת הערתי, ורק מי שמחפש שוב דרך להימלט מסיום הדיון יכול היה להבין את דברי כפי... דבריו של הנאשם". הערעור על כך נדחה.
ב. טענת הפסילה צריכה להיבחן על פי אמות המידה שגובשו כפסיקה ולאורם של אלה אין מקום לקבל בקשת הפסילה. היה ברור כי ביהמ"ש מכוון דבריו לכך שיש בפניו אותה שעה הרבה משפטים ובהם נאשמים בעבירת רצח. הערת ביהמ"ש לא שיקפה משוא פנים ובוודאי לא חשש ממשי למשוא פנים. הטענה שלפיה מבטאת האמירה את חוסר יכלתו של ביהמ"ש לנקוט עמדה נטולת דעה קדומה וכי יש חשש שהראיות לא ייבחנו לפי מהותן ואיכותן, היא נטולת כל יסוד.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה מרוז למערער, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 26.6.91).
ע.פ. 5803/90 - אמנון שמעון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשישה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. שלשה צעירים בירושלים חברו יחד כדי לחטוף ארנקים, הם מימשו זממם ובעת ביצוע המעשה לגבי אשה קשישה היא נפלה ונחבלה. מעשה החטיפה בוצע ע"י שותפו לעבירה של המערער ששמו מצפר, אשר היה גם היוזם של הקשר בין השלשה, ואילו המערער והשותף השלישי שימשו כמעין מתריעים. מצפר הגיע להסדר טיעון עם המדינה, שלפיו הבטיח גילוי עבירות נוספות, וביניהן מקרי שוד, והמדינה התחייבה לשחררו בערבות על אתר ולא להעמידו לדין על העבירות הנוספות שיגלה. כאשר הגיע מועד משפטו של מצפר הוא נעלם ומקום הימצאו לא היה ידוע. בינתיים התל משפטו של המערער ולקראת הדיון הגיע אף הוא לעיסקת טיעון עם המדינה, לפיה התבקש ביהמ"ש להטיל על המערער מאסר בפועל לתקופה שבין 6 חודשים ל-18 חודשים, אשר יצטבר למאסר על תנאי של 20 חודש שהיה תלוי ועומד לגבי המערער ושביהמ"ש חייב היה להפעיל. ביהמ"ש גזר למערער
12 חודשי מאסר והורה על הפעלת המאסר על תנאי הנ"ל במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור ציין כי לאחר גזר הדין נעצר מצפר, הובא לדין וטען שם בדלתיים סגורות טענות לקולא, וביהמ"ש החליט כי ענשו יתמצה ב-4 חודשי מאסר שריצה במעצר עד ששוחרר. בעת גזירת העונש היה ביהמ"ש ער לעונש שהוטל על המערער דנא ע"י מותב אחר. טענת הסניגור היא כי לא ייתכן שהעבריין העיקרי והיוזם יתהלך חופשי, אחרי שהיה רק 4 חודשים במעצר, בו בזמן שהמערער מרצה אותה שעה 32 חודשי מאסר. טענה זו אין לקבל. מבחינת המערער, הרי עיקר ענשו מורכב מן המאסר על תנאי המופעל, ואילו 12 חודשי המאסר שנגזרו בתיק זה תאמו את עיסקת הטיעון שלה הסכים המערער.
ג. מן הנתונים אמנם נובע כי העבריין העיקרי זכה, בעקבות שרשרת אירועים כאמור, לעונש קל מן המערער, אולם מאחר ומדובר על אופן הטיפול בעניינו של מצפר שאינו נראה כסביר, אין מקום לכך שביהמ"ש יזנח את האינטרס הציבורי ויישר את השורה עם התוצאה בעניין מצפר שאיננה נראית לו. כפי שהעיר ביהמ"ש בעבר יש להזהר בעת עריכת הסדרי טיעון עם עבריינים עיקריים, כי יכולה להיות לכך השלכה על הטיפול העונשי בענייניהם של שותפים אחרים לעבירה. אולם, כמובן, אין ללמוד מכך שביהמ"ש ישנה את העונש באופן אוטומטי כל אימת שאירעה תקלה מן הסוג האמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 4.7.91).
ע.א. 306/88 - אורי פלזנשטיין והמתכת מ. פלזנשטיין בע"מ נגד פקיד שומה חיפה
*חיוב "חבר נישום" ב"חברה משפחתית" בתשלום היטל על בעלי הכנסות גבוהות. אי התרת ניכויים כהוצאה של ריבית והפרשי הצמדה בגין חוב מס(מחוזי חיפה - עמ"ה 93/87 - הערעור נדחה).
א. המערערת השניה (להלן: המערערת) היא חברה פרטית בע"מ הנחשבת כ"חברה משפחתית" על פי סעיף 64א' לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה) החל בשנת המס 1981. המערער הוא החבר הנישום לצרכי סעיף 64א' הנ"ל. למערערת היו רווחים בשנות המס 1985-1983 אולם היא לא חילקה אותם בין חבריה. בשנת המס 1984 שילמה המערערת למשיב ריבית והפרשי הצמדה בגין חוב מס המתייחס לשנת 1983, על פי סעיף 187(א) לפקודה. הריבית והפרשי ההצמדה אינם בגדר עונש או סנקציה אלא דמי שימוש בכסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם של המערערים בשני נושאים : האחד, החלת החבות בהיטל על פי חוק ההיטל על בעלי הכנסות גבוהות (הוראת שעה) על החבר הנישום ב"חברה משפחתית", כאמור בסעיף 64א' לפקודת מס הכנסה ; והנושא השני אי התרת ניכויים כהוצאה של ריבית והפרשי הצמדה בגין חוב מס. הערעור נדחה.
ב. חוק ההיטל על בעלי הכנסות גבוהות (להלן: חוק ההיטל) קבע כי "יחיד שבתקופה הקובעת היתה לו הכנסה חבת היטל, ישלם היטל בשיעור של %..10. הוראות הפקודה יחולו על ההיטל כאילו היה מס". המערער, שהוא "החבר הנישום" כאמור, נדרש לשלם היטל על פי חוק ההיטל, ביחס לסכומים המהווים את רווחי החברה בשנות המס 1984-1983. מכיוון שההיטל על הכנסות גבוהות חל על יחיד, התעוררה שאלה אם "חבר נישום" ב"חברה משפחתית" הינו יחיד לצורך החוק. לפי החוק רואים את הכנסתה החייבת של החברה כהכנסת החבר הנישום לצורך הטלת מס על ההכנסה, אף אם החברה לא חילקה רווחים אותה שנה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש להחיל את ההיטל על הכנסת החבר הנישום בחברה משפחתית והדין עמו. הטלת ההיטל כאמור מתיישבת עם מטרת חוק ההיטל ועם מטרת יצירתה של החברה המשפחתית.
ג. באשר לשאלה אם הפרשי הצמדה וריבית המשתלמים בגין חוב מס על פי הוראת סעיף 187(א)(1) לפקודה מותרים בניכוי על פי סעיף 17 לפקודה - סעיף זה מורה כי לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו "יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו
בשנת המס ולשם כך בלבד...". הוצאות הכרוכות בתשלום מס הכנסה אינן מוכרות כהוצאה, מן הטעם שהטפל הולך אחר העיקר. כשם שקרן המס איננה מותרת בניכוי, בהיותה הוצאה שלאחר ייצור ההכנסה, כך גם ההוצאות הכרוכות בתשלום המס. אין ספק כי הריבית וההצמדה שולמו בקשר עם תשלום מס ההכנסה, והעובדה שהמערערים נהנו בעקיפין מהמנעותם מתשלום המס במועד, בכך שהכספים השתחררו ועמדו לרשותם בניהול העסק, אין בה כדי לנתק את הקשר שבין הוצאה זו לבין תשלומי המס.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אילן גנון למערערים, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 24.6.91).
בש"פ 2611/91 - מדינת ישראל נגד אורן שם טוב
*שחרור בערובה (גרימת חבלה חמורה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. באחד הלילות, ליד מועדון ברמת השרון, התפתחו חילופי דברים חריפים בין הנוסעים הצעירים של שתי מכוניות. הריב נסב על סתימת הכביש לזמן מה ע"י מכונית אחת ומניעת המעבר למכונית השניה. המשיב שישב במכונית הראשונה הרים במהלך המריבה מוט ברזל ואיים על צעיר מהקבוצה היריבה שיפגע במוט בראשו. לאחר מכן הגיע קרבן העבירה, בשם רוני, במכונית נפרדת. רוני יצא ממכוניתו ושאל מה קרה. אז חבט בו המשיב במוט הברזל בראשו, בעוצמה כזו שגרמה לפגיעה קשה בגזע המוח ומאז נמצא רוני במצב של חוסר הכרה ולמעשה הפך ל"צמח". המשיב הואשם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והמדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות משכנעות נגד המשיב, אך סבר כי סיכויי התביעה להשיג הרשעה בעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שענשה עד 20 שנות מאסר אינם טובים. לדעתו, "הרשעה בעבירה זו מותנית... בשכנוע ביהמ"ש בגרימת החבלה "בכוונה להטיל באדם נכות או מום", וקשה יהיה להוכיח אלמנט זה של העבירה כשמדובר בקטטה שפרצה באופן מקרי. הערר נתקבל.
ב. אין מקום לספק שהובע ע"י השופט בדבר סיכויי התביעה מבחינה משפטית. בטעות סבר השופט, כי על המדינה להוכיח כי בכוונתו של הנאשם היה להטיל בקורבן התקיפה "נכות או מום", כאשר למעשה, לפי הסעיף הנדון, די בכך שכוונת העבריין היא לגרום לקורבן העבירה "חבלה חמורה", היינו, חבלה מסוכנת או כזו העלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו. כוונה לגרום לתוצאה כזו יש בוודאי לייחס לאדם המנחית מכה בעוצמה על ראשו של הנתקף, כפי שלכאורה עשה המשיב.
ג. אשר לשאלה המרכזית אם מן הדין לעצור את המשיב - אין ספק כי קיימת במקרה זה עילה למעצר. זאת גם אם צדק השופט בהנחתו כי ישנו סיכוי טוב לכך שהמשיב יימצא אשם לא בעבירה לפי סעיף 329 אלא בסעיף קל ממנו. מכל מקום מדובר בעבירה "המבוצעת באלימות" ותוך שימוש בנשק קר, ועל כן נכנסת העבירה לקטיגוריה של סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי. כך שמדובר בעבירה שניתן לעצור בגלל חומרת העבירה בלבד.
ד. אולם עדיין על ביהמ"ש לבחון, על פי האמור בסעיף 21א(ב)(1) לחוק סדר הדין אם "ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה...". לטובת המשיב מדברים השיקולים הבאים : עברו הנקי המשאיר מקום להנחה שאין הוא עבריין אלים העלול לסכן את שלום הציבור ; היותו של המשיב צעיר בן 20 : אין מדובר במעשה שתוכנן זמן רב מראש. כמו כן, בינתיים שוחרר המשיב בערובה והלכה פסוקה היא שביהמ"ש יצווה על החזרת נאשם למעצר רק בהיסוס רב ובמקרים חריגים. עם זאת המסקנה כאן היא שזה אחד המקרים החריגים בהם מתחייבת החלטה לצוות על המעצר חרף העובדה שהנאשם התהלך חופשי במשך מספר ימים.
ה. התמונה של בחור צעיר הנקלע למקום מבלי שהיה לו כל חלק בריב שהתפתח וסופג מכה ברוטאלית והופך לצמח חייבת לעורר זעזוע וחלחלה. אין זו תופעה בודדת, ולעיתים קרובות מדי באים לדיון אירועים בהם משתמשים צעירים באלימות קשה. במציאות בה הסכין וכלי המשחית הופכים אצל חלק מהציבור ציוד קבע, על מערכת השיפוט להגיב בתקיפות ובנחרצות.
ו. אחת ממטרות המעצר במקרים כאלה היא להחדיר לתודעתם של חמומי המוח, שאם מבצעים הם מעשי בריונות ואלימות המסבים נזק חמור לזולת, ואם קיימות ראיות לכאורה חזקות לביסוס האישום נגדם, כי אז סיכוייהם להשתחרר בערובה קלושים. המטרה לא תושג אם במשך תקופה ממושכת ייראה המשיב ממשיך את חיי היום יום, כאשר כל סביבתו יודעת באיזו מידה אכזרית נהרסו חייו של הנפגע. הדאגה לשלום הציבור כוללת גם את הבטחת אמון הציבור באפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי. מטרה זו לא תושג, אם נאשם בנסיבות של המקרה דנא, ימשיך להתהלך חופשי בשוק, היינו ימשיך את חייו הרגילים. לשם כך, בין היתר, השאיר המחוקק בעינה את סמכות ביהמ"ש להורות על מעצרו של נאשם בעבירת אלימות בשל חומרת העבירה בלבד. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד שי ניצן לעוררת, עו"ד ששי גז למשיב. 19.6.91). ע"פ 2034/91 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים של סב בנכדתו)(מחוזי ת"א - ת.פ. 615/90 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, בן 67, ביצע מעשים מגונים בנכדתו, בת בנו המנוח, ילידת 1981, וזאת במספר הזדמנויות רב, במשך שנת 1990. מעשים מחרידים אלו בוצעו אחרי שזמן קצר לפני כן בוצעו בקטינה מעשים מגונים על ידי גבר שחי עם אימה, שמשפטו התנהל בעת ההיא בביהמ"ש המחוזי. המערער הודה על יסוד עיסקת טיעון, והתביעה והסניגור ביקשו מביהמ"ש להטיל על המערער 15 חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בבואו לגזור את הדין ציין ביהמ"ש המחוזי את החומרה הרבה של המעשים והוסיף כי הענישה המוצעת ע"י בעלי הדין מקוממת, ומה גם שאינו רואה מקום לכך שהמערער יסתתר מאחורי מסמכים רפואיים ותעודות מתעודות שונות כדי לבקש הקלה. ביהמ"ש לא ראה לכבד את עיסקת הטיעון כלשונה, אם כי ראה עצמו מחוייב לתת דעתו להמלצה שעלתה מן העיסקה. בהקשר זה גם הזכיר כי על הגבר שחי עם אימה של הקטינה הוטל עונש מאסר של 15 חודשים. בסופו של דבר החליט ביהמ"ש להטיל על המערער 24 חודשים מאסר בפועל ו-24 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. האחריות המשפטית והמוסרית להטלת העונש היא של ביהמ"ש. התביעה הכללית חופשית להחליט את מי להעמיד לדין ועם מי לערוך עיסקה, אך משנמסרה ההכרעה לביהמ"ש הוא איננו יכול להפוך למעין מאשרר נוטריוני של הסכמים, בלי לתת דעתו לתוכנם ולזיקתם לנושא שבפניו. ביהמ"ש איננו זרועה הארוכה של התביעה או של הסניגוריה, ואיננו פועל לעולם לפי תכתיביהם. ביהמ"ש אינו קשור על ידי עיסקה שנערכה בין התביעה לנאשם אם כי מחובתו של ביהמ"ש להבהיר זאת מפורשות לנאשם כאשר העיסקה מובאת לידיעת ביהמ"ש.
ג. מובן שביהמ"ש יתן דעתו לעיסקה, ואם אין טעמים מיוחדים השוללים זאת, בדרך כלל גם יכבד את העיסקה. אך עצם העובדה שהתביעה נתנה הסכמתה לעיסקה, איננה באה לשלול את שיקול דעתו של ביהמ"ש. הסניגור ביקש להקל בעונש בהתחשב במצב בריאותו של המערער ומתוך מתן הדעת לעיסקת הטיעון שהוצעה. אין מקום להתערבות ערכאת הערעור במידת העונש שאיננו חמור כלל ועיקר, בהתחשב במעשים המסלידים והחמורים ביותר שבוצעו ע"י המערער.
ד. פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר והסכים לו השופט מלץ. השופט מצא הסכים אף הוא לפסה"ד והוסיף כי הגישה המקובלת היא שבדרך כלל, ובהיעדר נימוקים מיוחדים לחרוג מכך, ראוי לו לביהמ"ש לכבד בקשת תובע להקל בענשו של נאשם. זהו כלל הראוי גם כשבקשת התובע מהווה חלק מעיסקת טיעון, שביהמ"ש, כעיקרון, אינו חייב לנהוג על פיה. רעיון זה מצא ביטויו בפסיקה שקבעה כי "חזקה על באי כוח התביעה הכללית ועל המשטרה כממונים על המלחמה בפשיעה, כי יודעים הם מהו העונש הדרוש במקרה פלוני". בענייננו, גזר הדין איננו בלתי מתיישב עם הגישה האמורה. השופט לא התעלם מהמלצת באי כוח הצדדים לעניין העונש, ומגזר הדין עולה כי אילמלא התחשב השופט בהמלצה האמורה, היה גוזר עונש חמור יותר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, מצא. עו"ד מקסים אטיאס למערער עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 2.7.91).
רע"א 1193/90 - מדינת ישראל נגד הפול - חברות הביטוח הישראליות בע"מ
*תחולת סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בתביעת השבה לפי חוק הנכים של תשלומים לנפגע בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 1300/88 - ערעור ברשות - הערעור נתקבל).
א. מתנדב במשמר האזרחי נפגע בתאונת דרכים, באוקטובר 1982, בעת שנהג במכונית משטרתית. המשיבה היא חברת ביטוח שביטחה את מכונית המשטרה. הניזוק הוכר ע"י אגף השיקום של המערערת כנכה, כמשמעותו של מונח זה לפי חוק הנכים, נקבעה לו דרגת נכות בשיעור של %55 ע"י הוועדה הרפואית הפועלת על פי חוק הנכים, ובהתאם לקביעה זו משלמת המערערת לנכה תגמולים והטבות. המערערת הגישה נגד המשיבה תביעת שיפוי הנשענת על האמור בסעיף 36(א)(2) לחוק הנכים, שלפיו אם הנכה זכאי בשל החבלה שכתוצאה ממנה לקה בנכות, גם לפיצויים "לפי חוק אחר", ושולמו לנכה הענקה או תשלומים לפי חוק הנכים, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם פיצויים.
ב. בענייננו, ה"חוק האחר" המטיל חובה על המשיבה הינו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במסגרת תביעת ההשבה מכח סעיף 36(א)(2) הנ"ל ביקשה המדינה להסתמך על דרגת הנכות שנקבעה לנפגע לפי חוק הנכים, בהסתמכה על סעיף 6ב' לחוק הפיצויים הקובע כי "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע... באותה תאונת דרכים... תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה ; ואולם ביהמ"ש יהיה רשאי להתיר לבעל דין... להביא ראיות לסתור...". אין חולק כי קביעת דרגת הנכות ע"י הוועדה הרפואית לפי חוק הנכים, הינה קביעת דרגת נכות "על פי כל דין" לעניין סעיף 6ב' הנ"ל. ברם, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה וקבע כי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים אינו חל על תביעת המדינה לפי סעיף 36 לחוק הנכים, שכן אין מדובר במקרה זה ב"תביעה על פי חוק זה", כלשון סעיף 6ב'. עמדת ביהמ"ש היתה כי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים חל רק על תביעה על פי חוק הפיצויים. על החלטה זו הוגשה בקשת המדינה לרשות ערעור ובהסכמת בעלי הדין נדונה הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערעור. הערעור נתקבל.
ג. הערעור דנא מעורר קושייה, לגביה ניתנו החלטות סותרות בבתי המשפט המחוזיים והשלום. במרבית פסה"ד בבתי המשפט דלמטה נקבע, כי קביעת דרגת הנכות לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, מחייבת גם בתביעות השבה של המדינה מכח חוק הנכים, בניגוד לעמדתה של הערכאה הראשונה בעניין שבפנינו. באשר לכך, החליט ביהמ"ש העליון, לאחר דיון בחקיקה, בפסיקה ובנושאים אחרים, כי פרשנות החוקים, טעמי מדיניות משפטית ראוייה וטעמי הגיון וצדק מוליכים למסקנה, כי יש להחיל את סעיף 6ב' לחוק הפיצויים גם בתביעות השבה מן הסוג שבפנינו, היינו בתביעות אותן מגישה המדינה לפי סעיף 36(א)(2) לחוק הנכים. ביהמ"ש ביסס את החלטתו, בפס"ד מקיף, על: נימוקים הנובעים
מאופייה של תביעת השיפוי מכח סעיף 36(א)(2) לחוק הנכים ומעקרונות שביסוד דיני ההשבה ; מטרת סעיף 6ב' לחוק הפיצויים והמדיניות אותה הוא בא לקדם ; יחסי הגומלין בין סעיף 36 לחוק הנכים לבין חוק הפיצויים ותחולתו של האחרון על תביעות אחרות בגין אותה תאונה ; נימוקים נוספים שביסוד מהותה של החבות על פי חוק הפיצויים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' מ. רובינשטיין למערערת, עו"ד מ. ורבה למשיבה. 18.7.91).
ע.פ. 412/89 - מדואל נחמיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה במכירת הרואין וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בכך כי החזיק בבית הוריו בכפר סבא הירואין בכמות של כ-50 גרם ומכר את הסמים לאחר סמי דהן שהואשם והורשע יחד עמו. המערער הורשע בהחזקת סמים ובסחר בסמים ונדון לחמש שנים מאסר בפועל וחמש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר של שנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביום המעשה יצאו סמי דהן והעד דוד בוהדנה, שניהם תושבי ירושלים, במונית מיוחדת, מפתח ביתו של דהן עד לפתח ביתו של המערער הסמוך לבית הוריו בכפר סבא. במונית נהג מכרו של דהן אחד דניאל דדון. על פי הראיות רכשו דהן ובוהדנה את הסמים מאת המערער. בוהדנה, נשא ונתן עם חוקריו ומסר לחוקרים חמישה גלילים ארוזים בניילון שהוציא ממעיו, ואלה הכילו את הסם שמדובר בו. בוהדנה מסר אמרה מפורטת בה הפליל את דהן ואת המערער. לפי גירסתו הוא נילווה לדהן בידיעה מפורשת שהלה נוסע לקנות סמים ושהתפקיד המיועד לבוהדנה הוא להוביל את הסמים בחזרה לירושלים. בהתייצבו על דוכן העדים סירב בוהדנה להעיד, והשופט קבע שסירובו להעיד נובע ממניע פסול ולפיכך קיבל את אמרותיו כראיה לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. הסניגור אינו חולק על צידקת ההחלטה לקבל כעדות את אמרותיו של בוהדנה, אלא על המשקל שנתן ביהמ"ש לעדות זאת ועל התמיכה שנמצאה לה בראיות אחרות. ברם, מתוך בדיקת הראיות עולה שלהרשעת המערער יש בסיס איתן בראיות ולכן אין להתערב בערעור על ההרשעה.
ג. אשר למידת העונש - לחובת המערער הרשעות קודמות ובכללן עבירות סמים, כאשר על חלק מעבירותיו ריצה עונשי מאסר ממושכים ואלה לא הרתיעו אותו. בפרשה הנוכחית ביצע עבירה חמורה של סחר בהירואין בכמות ניכרת מאוד, בעוד עונש של שנתיים מאסר על תנאי, שנגזרו עליו בשל עבירה קודמת של סחר בסמים, תלוי ועומד נגדו. בנסיבות אלה אין לומר שביהמ"ש החמיר בדינו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ציון אמיר למערער. עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 10.7.91).
ע.פ. 267/89 - חוסין מועד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של חטיפה לשם רצח ונסיון לרצח, וסיוע לבריחה של חשוד ברצח וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 71/88 - הערעור נדחה).
א. בחודש מרץ 1986 ביקרו המערער ואחד עבדול ראוף, שהיה אימאם במסגד בנצרת, אצל אחד אבו מאלק בצור באחר שליד ירושלים. זה האחרון ביקש מהם שיקחו איתם חזרה לנצרת בחור בשם עטון שברח ממעצר, והיה חשוד באותה עת ברצח יהודי מירושלים. עטון, מחופש בבגדי אישה, הצטרף אליהם ועם הגיעם לנצרת הוריד המערער את עבדול ראוף, ואת עטון לקח לביתו שם שהה מספר ימים. באחר הערבים הצטיידו עטון והמערער בסכינים ויצאו במכוניתו של המערער לכיוון עכו. על אם הדרך עמד חייל מילואים שחיכה להסעה והשניים הציעו לחייל לנסוע איתם. החייל התיישב במושב הקדמי ואילו עטון ישב במושב האחורי כשהוא לבוש בגדי אישה. לאחר נסיעה קצרה החל עטון לתקוף
את החייל בסכין ועקב התנגדות החייל סטתה המכונית מן הכביש ונתקעה בגדר. בשלב זה הוציא המערער אף הוא סכין ודקר את החייל. בסופו של דבר הצליח החייל להמלט. עטון הצליח כנראה להתחמק מהארץ ואילו המערער נתפס והואשם בעבירות של סיוע לבריחה ממשמורת חוקית ; סיוע לאחר מעשה, כאשר הכוונה היא לסיועו לעטון להימלט; חטיפה לשם רצח ; נסיון לרצח ושוד חמור. בגין החטיפה נדון המערער ל-17 שנים מאסר בפועל ואילו בגין העבירות הקשורות לסיוע לבריחה ממשמורת חוקית וסיוע לאחר מעשה נדון ל-3 שנים מאסר בחופף. הערעור נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש נדחה.
ב. אין ספק שהמערער הורשע כדין בעבירות של הסיוע לבריחה. אין חולק שהמערער הלין את עטון בביתו מספר ימים. אמנם הוא טען כי לא ידע שעטון מעורב בפרשת הרצח, אך גירסה זו הופרכה. אשר לטענה כי לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה של סיוע לאחר מעשה כאשר האדם שניתן לו הסיוע כלל לא נשפט - טענה זו דינה להדחות. סעיף 260(ב) לחוק העונשין קובע כי "מסייע לאחר מעשה אפשר להעמיד לדין ולהרשיע, אך אם מבצע העבירה לא הורשע תחילה או שאי אפשר לנקוט הליכים נגדו...". אשר לטענה שלא הוכח כי עטון ביצע עבירה - הוצגה בפני ביהמ"ש הבקשה לעצור את עטון והחלטת השופט להיעתר לבקשה וכן צויין בבקשה כי עטון שיחזר את האירוע. כמו כן העיד המערער עצמו שבזמן שהותו בביתו התוודה בפניו עטון על ביצוע הרצח.
ג. אשר לאישום בעבירות החמורות של חטיפה לשם רצח ונסיון לרצח - טענת הסניגור היא כי עבירות אלה לא הוכחו במידה מספקת. המערער טוען כי לא הוכחה "כוונה" לגרום למוות, שהיא יסוד מיסודות עבירת הנסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק. אכן, כאשר מדובר בנסיון לרצח, אין להסתפק בכוונה מסוג פזיזות או אדישות, המכונה "כוונה קונסטרוקטיבית", אלא יש להוכיח קיומה של כוונה ממשית לגרום למות הקרבן. בענייננו כוונה כזו הוכחה. מהודעות המערער במשטרה ניתן ללמוד שעטון והוא תיכננו את המעשה בקפידה ואף המערער הצטייד בסכין והחביא אותה לידו במכונית, כשהוא מודע לכוונותיו של עטון ואף השתתף בדקירת החייל, דקירות המכוונות ללבו. אם כוונת המערער ועטון היתה רק לשדוד מהחייל את נשקו, כפי שטוען המערער, אין הסבר מדוע המשיכו לתקוף את החייל גם כשהיה ברור שהוא לא יוכל עוד להחזיק בנשקו. אין זה גם מתקבל על הדעת כי התוקפים, לאחר שדקרו ושדדו את החייל התכוונו לשחררו, כאשר יהיה באפשרותו לאחר מכן לזהות אותם ואת רכבו של המערער בו נסעו. מכיוון שהמסקנה היא שהיה נסיון לרצח, אין עוד צורך לדון בטענה כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של חטיפה לשם רצח, שכן אף המערער מעלה טענה זו רק בהסתמך על ההנחה שלא הוכחה כוונה להמית את החייל.
ד. אשר לעונש - אין הוא חמור בנסיבות העניין. מדובר במעשים בעלי חומרה מירבית וכל מי שאוסף טרמפיסט לרכבו במטרה לרצחו נפש, חייב לדעת כי בשל מעשה נתעב כזה צפוי לו עונש הקרוב למקסימום העונש הקבוע בחוק. לא כל שכן כשמתווספת לכך עבירה נוספת של הושטת סיוע לאדם שברח ממעצר בהיותו חשוד בביצוע רצח אחר.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד ז. כמאל למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 8.7.91).
ע.א. 798/88 - אריק מימון ואח' נגד שרה שטינברג ואח'
*תביעה על פי אופציה לרכישת נכס(מחוזי ת"א - ה.פ. 296+456/88 - הערעור נדחה).
א. ארבעת המשיבים, בני משפחה אחת, הינם בעלים במשותף של נכס שעליו בניין המשמש כבית מלון. למשיב הרביעי (להלן: מנחם) %14.5 בנכס. המערער (להלן: מימון) הוא איש עסקים המייצג בארץ משקיעים וככל הנראה ייצג בשעתו את המערערת השניה (להלן: נקויה). בין המשיבים לבין מימון התנהל מו"מ למכירת הנכס ובאמצע חודש
ספטמבר 1987 נחתם במשרדו של עו"ד איזמן, ב"כ המשיבים, מסמך המתקרא "כתב אופציה למכירת מקרקעין" (להלן: כתב האופציה). על פי כותרתו "המוכרים" הם ארבעת המשיבים ואילו "הקונה" הינו מימון. כתב האופציה פותח לאמור "הרינו מתחייבים למכור לאריק מימון או לפקודתו... את הבעלות בחלקה... כל הבנוי עליה... ושאנו זכאים... על פי החוזה עם השוכרים דהיום, להלן "הנכס", בתנאים הבאים... מחיר המכירה: 800,000 דולר...". תנאי התשלום נקבעו "חצי מהסכום ישולם עד יום ההודעה על מימוש אופציה זו. (15 נובמבר 1987) ועד בכלל. הודעה זו חייבת להגיע אלינו עד ליום 15.11.87... החצי השני בסך 400,000 דולר לא יאוחר מתוך 90 יום". להלן נאמר באופציה כי מימון "רשאי להודיע לנו ולבא כוחנו... עד ליום 15.11.87 על מימוש האופציה ואת זהות הקונה ובלבד שבעת ההודעה ישולם הסך 400,000 דולר... הודעת אריק מימון ביחד עם התשלום... תיצור הסכם מחיייב על פי כתב אופציה זו... אם לא תנתן הודעת מימוש בכתב ובד בבד לא תשולם המחצית של המחיר עם ההודעה כנ"ל... תהיה אופציה זו בטלה ומבוטלת...". על האופציה חתומים מצד אחד אריק מימון מעל המילים "אני מסכים לכל האמור לעיל" ומצד אחר המשיבה הראשונה, ומתחתיה חתימת המשיב השני בתוספת המילים "גם בשם (המשיבה השלישית)". אין בו חתימה של מנחם (המשיב הרביעי).
ב. ביום ד6.11.8 שיגר עו"ד אריאלי בשם המערערים מכתב לעו"ד איזמן, בו הודיע בשם המערערים כי נקויה היא הקונה. במכתבו מציין עו"ד אריאלי כי הוא מקווה שנוסח הסכם המכר שנערך על פי האופציה ונמסר לעיונו של עו"ד איזמן מקובל עליו, וביקש שיבוצעו הסידורים הטכניים לגמירת העיסקה. עו"ד אייזמן השיב לעו"ד אריאלי כי כתב האופציה אינו חתום בירי כל הבעלים ולכן אינו קיים, וכן כי נוסח ההסכם אינו מקובל על מרשיו. במיוחד קבל כנגד ההתעלמות בחוזה המוצע מכך כי קיים שוכר בנכס. ביום 15.11.87 נרשמה לטובת מימון הערת אזהרה בהסתמך על הסכם האופציה. בהמרצת פתיחה אחת עתרו המערערים לסעד של אכיפה נגד המשיבים ובהמרצת פתיחה אחרת עתרו המשיבים למחיקת הערת אזהרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכם האופציה לא נכרת על דעתו של מנחם וכן כי האופציה לא מומשה. לפיכך דחה את תביעת המערערים, קיבל את תביעת המשיבים, וקבע כי הערת האזהרה תמחק. הערעור נדחה מן הטעם שהסכם האופציה לא מומש, וביהמ"ש העליון לא התייחס לנושא של היעדר חתימת מנחם על הסכם האופציה.
ג. בדרישה שיחתם הסכם מכר עם נקויה לא עמדו המערערים בתנאים שנקבעו למימושה של האופציה. מימון עמד על כך שייחתם הסכם מכר כתנאי לתשלום המקדמה המוסכמת, וזאת מבלי שהסכם מכר זה או אחר הוזכר כלל בכתב האופציה. נקבע במפורש כי הודעה על מימוש האופציה יחד עם התשלום של 400,000 דולר "תיצור הסכם מחייב" ולא היתה חובה למשיבים לחתום על הסכם מכר. עם זאת, אילו היה הסכם המכר עם נקויה זהה לכתב האופציה, כשההבדל הוא רק בזהות הצד להסכם, לא היה מקום לראות בדרישה זו חריגה מתנאי האופציה. ברם, ההסכם סוטה מכתב האופציה במספר נושאים וסטיות אלו והעמידה עליהן גרעה ממימוש האופציה.
ד. לפי סעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי) "קיבול שיש בו תוספת, הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה כמוהו כהצעה חדשה". לגבי חוזה אופציה חל הכלל הנ"ל מכוח קל וחומר. מעצם טיבו של חוזה אופציה, נקשר אחד הצדדים מבחינתו לחוזה והצד שהאופציה עומדת לרשותו צריך למלא בדייקנות ובקפדנות אחר הדרישות ההסכמיות למימושה. משהתנה מימון את קיום חיובו בחתימה על הסכם החורג ולו במקצת מכתב האופציה, מה גם שלא הוסכם כי יחתם הסכם כזה, שוב לא מילא מימון אחר התחייבותו שעל פי כתב האופציה וממילא גרם לאי מימושו.
ה. אי מימוש האופציה על פי המוסכם נובע גם מאי תשלום הסכום שנקבע כמקדמה. על פי תנאי האופציה צריך היה לשלם את הסכום של 400,000 דולר יחד עם ההודעה על מימוש האופציה והסכום הזה לא שולם. טוענים המערערים כי התברר להם שלמשיבים יש הסתייגות בכלל לגבי תוקף כתב האופציה. אולם, כאמור, יש ללמוד מכתב האופציה את שהוסכם. המערערים היו צריכים לשלם בפועל למשיבים עד יום פקיעת האופציה 400,000 דולר ומילוי תנאי זה לא היה תלוי בכל מעשה מצד המשיבים שעליהם היה אך ורק לקבל את הכסף. בנסיבות אלו אין חשיבות לכך שהכסף הופקד בבנק פלוני או אלמוני, למעט אם היה מופקד בנאמנות עבור המשיבים או נמסר להם פיזית. משנקבע כי הסכם האופציה לא מומש אין צורך לחוות דעה בשאלה אם נכרת כתב האופציה גם עם מנחם והאם החוזה ניתן לאכיפה על שלושת המשיבים הראשונים לגבי חלקיהם.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד שמואל אריאלי למערער, עו"ד מיכאל כספי למשיבים 3-1, עו"ד נחום שחר למשיב מס' 4. 20.6.91).
בש"פ 2382/91 . מחמוד עבד עטא נגד שר הבטחון
*בקשה להסרת חסיון מראיות (בקשה להסרת חסיון מראיות - החסיון צומצם לשני נושאים בלבד ללא התנגדות ב"כ המשיב).
העורר הואשם בעבירות של רצח, נסיון לרצח, ועבירות אחרות על רקע חבלני-לאומני לאחר שהוסגר לישראל מארה"ב. האישום התבסס בעיקר על גירסותיהם של שני שותפים לעבירה (להלן: השותפים) שבעדותם התכחשו לתוכן אמרותיהם במשטרה. המדינה רוצה להסתמך על האמרות בעזרת הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות. לאור התפתחות זו נודעת חשיבות לאופן גביית ההודעות של שני העדים הנ"ל, שכן לפי סעיף 10א'(ג) לפקודת הראיות רשאי ביהמ"ש להעדיף את האמרה על פני עדותו של הער אם ראה לעשות כן לנוכח "נסיבות מתן האמרה". חוקרי השב"כ העידו בעניין אופן גביית ההודעות, אך אפשרויות הסניגוריה לחקור את החוקרים בחקירה נגדית הוגבלו עקב הגשת תעודה בדבר ראיות חסויות חתומה על ידי שר הבטחון. השאלה שהועמדה בעתירה היתה אם הצורך לגלות את המידע החסוי לשם עשיית צדק, עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. החסיון הוגבל לשני נושאים ללא התנגדות ב"כ המשיב.
במסגרת הדיון הוסכם כי כל שאלה הנוגעת לטענות בדבר פגיעה פיזית מצד אנשי השב"כ בשותפים, תזכה לתשובה עניינית מאת החוקרים הנוגעים בדבר, וגם לא תהיה התנגדות לשאלה אם היו קיימות הוראות בנושא זה ואם כן מה הן. הוא הדין בכל הנוגע לשעות השינה שעמדו לרשות העדים, ולתזונה שסופקה לעדים. ניתן למעשה לצמצם את תחולת החסיון לשני הנושאים הבאים : הוראות ונוהלים בדבר הקלטת שיחות בין העצירים במהלך החקירה ; כל הנוגע לטענת הסניגוריה שהחוקרים השתמשו בחקירתם של השותפים באמצעי של הפגשתם עם אנשים אשר "שיתפו פעולה" עם החוקרים. בשני נושאים הנ"ל אין מקום להתערבות בשיקול דעתו של שר הבטחון. מחד גיסא עלול גילוי הפרטים ביחס לשתי הנקודות הנ"ל לפגוע באינטרסים חשובים במישור הבטחוני, ומאידך הפגיעה האפשרית באינטרסים של ההגנה עקב הפעלת החסיון בנושאים אלה הינה מאוד מצומצמת.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' ל. צמל לעותר, עוה"ד ע. חסון וג. נחום למשיב. 16.6.91).
ע.פ. 4064/90 - עמאד ג'ויחאן, עיסאם אבו רמילא וחליל אלנמרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתת רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ג'ויחאן הורשע בהצתת מכונית שחנתה בקירבת שער שכם ושני המערערים האחרים הורשעו בהצתת מכונית אחרת של מי שלא נכנע לדרישתם לסגור את חנותו בעת שביתה. ג'ויחאן ונמרי נדונו לשנתיים וחצי מאסר
בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ואבו רמילא נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור הופנה נגד חומרת העונש וטענת הסניגורים היא כי בהשוואה לעונשים שנגזרו בעבר בשל עבירות דומות החמיר ביהמ"ש המחוזי בענשיהם של המערערים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר באנשים בגירים ולאחד מהם רשומות מספר הרשעות קודמות. העבירות תוכננו בצוותא ובוצעו בצוותא, והמחוקק קבע לצידה של העבירה 15 שנות מאסר. בנסיבות אלו, ולאור פגיעתה הרעה של התופעה החוזרת ונשנית של שריפת מכוניות, אין לומר שביהמ"ש הפריז לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד אחלאם חדאד ע. יגמור ומוחמד עוויסאת למערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 4.7.91).
ע.פ. 3414/90 - סעיד אלהיב נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
באחד הימים בא לביתו של המערער, בן דודו, (להלן: אחמד), והצטרף אל המערער בנסיעתו לחזות בתחרות סוסים. לפני מכונית הטנדר של המערער עצרה מכונית בה נסעו המנוחים שיבלי סעיד עודה ואחמד מוחמד עודה. המנוחים ירדו ממכונית זו וכשהגיעה מכוניתו של המערער למקום עשו המנוחים תנועה מגונה לעברו של המערער. הלה עצר את רכבו בעצירה פתאומית וחדה וכשנעצר זרקו המנוחים אבנים ספורות לעבר הטנדר ולא היתה כל פגיעה ביושבי הרכב. בעקבות זאת ירדו המערער ואחמד מהמכונית, המערער ירה במנוחים 4 יריות שמהן פגעו 2 באופן ישיר במנוחים וגרמו למותם. ביהמ"ש המחוזי קבע שהיריות היו מכוונות לגרום למותם של המנוחים והרשיע את המערער בעבירה של רצח. הערעור נדחה.
ממצאי ביהמ"ש המחוזי מבוססים היטב על הראיות והשאלה הממשית היחידה היא אם הוכחה כוונת קטילה, או שמא נותר ספק לגבי כוונתו של המערער כאשר ירה לעבר המנוחים. אין ספק בדבר שמלכתחילה לא יצא המערער מביתו בכוונה לגרום למותם של המנוחים, ואולם בפרק הזמן הקצר שמאז תחילת התקרית התגבשה כוונת הקטילה בלב המערער. למסקנה זו ניתן להגיע על יסוד העובדות הבאות: המערער כיוון את האקדח לעבר מקומות רגישים בגופם של המנוחים ; היריות נורו לעבר המנוחים ממרחק של 7-6 מטרים ; המערער הוא בעל נסיון רב בשימוש בנשק מתקופת שירותו בצה"ל ; המערער לא העלה כל גירסה שעל פיה הירי במנוחים נועד רק כדי להזיק למנוחים ולא לגרום למותם.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד סרגובי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 2.7.91).
ע.פ. 4953/90 - יוסף בוטר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער החזיק בשלש הזדמנויות הירואין בכמות כוללת של כ-100 גרם וביהמ"ש גזר לו 45 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי. המערער טען כי הוא נרקומן והסם משמש לו לצריכה, והוא הציע נסיון גמילה במוסד המכונה "גשר לחיים". ביהמ"ש המחוזי החליט, עוד לפני גזירת העונש, כי ייערך נסיון גמילה לפי הצעת המערער. הנסיון לא צלח ואז החליט ביהמ"ש לגזור את העונש כאמור. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי הנסיון במוסד לא הצליח מאחר והמערער טרם נגמל פיזית מצריכת הסם וייעודו של המוסד הוא הטיפול בגמילה הנפשית. לכן לא יכול היה המערער להשתלב בתהליך הטיפולי. טענת הסניגור היא כי בעת האחרונה הצליח המערער בכוחות עצמו
להיגמל מצריכת הסם ועל כן מתאים הוא עתה לטיפול גמילה ובקשתו היא שביהמ"ש יחליט על הוצאתו המחודשת למוסד הנ"ל לגמילה. ברם, אם אכן יש עתה אפשרות לשלב את המערער בטיפול גמילה, יכול הדבר להיעשות במסגרת הטיפולים הניתנים בבתי הכלא. מדובר בכמות גדולה מאד של הירואין ואין לומר כלל ועיקר שהעונש חמור יתר על המידה. משלא צלחו שני נסיונות הגמילה הקודמים, אין אמנם לומר נואש, אך מכאן איננה נובעת המסקנה שיש להוציא מכותלי הכלא, בשלב הנוכחי, את מי שהחזיק כמות כה גדולה של סם מסוכן מן הסוג הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דרור מקרין למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 4.7.91).
בש"פ 2723/91 - יעקב אוחיון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס ומעשים מגונים בקרובי משפחה וקטינות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בסדרת עבירות של אינוס ומעשים מגונים שביצע בקרובי משפחה ובכללם קטינות וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. לטענת הסניגור אין יסוד לאישום בעבירות אינוס באשר הבדיקה הרפואית העלתה כי המתלוננת עודנה בתולה. לדעתו ממצא זה איננו מתיישב עם גירסת המתלוננת, שסיפרה בחקירתה על כמה מעשי אינוס שנעשו בה. כן טען כי המתלוננת היא רפת שכל ואף בעיני אימה היא מוחזקת כשקרנית ולמתלוננת היה מניע של ממש להעליל עלילת שווא על העורר. הערר נדחה.
בחומר הראיות קיימת תשתית מספקת של ראיות לכאורה לאישום. עדות המתלוננת משופעת בפרטים קונקרטיים רבים, לאו דווקא כאלה הנוגעים לתיאור המעשים עצמם, אלא כאלה המיועדים למקד את המועד, המקום והנסיבות הסובבות של כל מעשה ומעשה. שקילת המהימנות היא עניין לביהמ"ש שיקיים את המשפט. אשר לבדיקה הרפואית שלפיה המתלוננת נותרה בבתוליה - גם בכך אין כדי להועיל לעורר. על פי חוות דעת הרופאים, קיומם של הבתולים איננו שולל את האפשרות שבוצעו מעשי בעילה, בחדירה חלקית בלבד ומגירסת המתלוננת אין משתמע בהכרח כי בעלו אותה בחדירה מלאה דוקא. בנסיבות המקרה אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד חקק לעורר, עו"ד גב' אלשטיין למשיבה. 27.6.91).
ע.פ. 895/90 - פואד ג'יבאלי וראסם בראנסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב והצתתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בביצוע מספר רב של עבירות שעניינן גניבת רכב ושימוש בו ללא רשות, נהיגה ללא רשיון וללא פוליסת ביטוח וכן הצתת כלי רכב. ג'באלי נדון ל-7 שנים מאסר בפועל וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של 6 חודשים, שמתוכם שלשה חודשים מצטברים, ובראנסי נדון ל-6 שנים מאסר בפועל. שניהם נפסלו מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 3 שנים מתום המאסר. ההבדל בעונש בין השניים נובע מכך שג'באלי היה מעורב ב-30 מעשי עבירה ובראנסי רק ב-20 מעשי עבירה. בערעור על חומרת העונש טוענת הסניגורית כי נפלה על המערערים רוח שטות והיה במעשיהם עניין של פרחחות גרידא. עתה הביעו חרטה ורצונם להשתקם. כן ביקשה להתחשב בהתנהגותם החיובית בכלא. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין לקבל את הטיעון כי כל מסכת המעשים הנפשעים שביצעו המערערים היו תולדה של אוירת המקום ורוח שטות שנכנסה בהם. שני המערערים גם יחד הפכו את גניבת כלי הרכב, עשיית השימוש בהם והצתתם כעיסוק ודרך חיים. תופעה זו אינה מקרית אלא שכיחה מאד וביהמ"ש העליון כבר אמר דברו לגבי חומרת העבירות ועיצב את מדיניות הענישה שצריכה להיות מחמירה ומרתיעה. גזרי הדין בענייננו תואמים מדיניות זו. התנהגותם החיובית של המערערים בכלא אינה עניין לשיקול דעתו של ביהמ"ש בערעור,
אלא נושא שיוכל להשפיע לכשיובא עניינם של המערערים בפני וועדת השחרורים. אין גם מקום לקבל את הטענה כי ביהמ"ש צריך לעודד את המערערים להתנהגות טובה בעתיד, שהרי זה עניין בחשיבות עליונה למערערים עצמם.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אור. עו"ד גב' מרים מרק למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 24.6.91).
בש"א 1236/91 - מאור חיים נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית בקשה לפטור מתשלום אגרה (ערעור על החלטת הרשם שלא לפטור את המבקש מתשלום אגרה - הערעור נדחה).
המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתו לפטור מאגרה נדחתה ע"י הרשם משלשה טעמים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו: אין למערער ערעור בזכות והוא לא קיבל רשות להגשת הערעור ; הבקשה לפטור מאגרה אינה מפורטת ואין בה נתונים על מצבו הכלכלי של המבקש ; סיכויי הערעור קלושים ביותר ואינם מצדיקים מתן פטור מאגרה. הערעור על החלטת הרשם נדחה.
אין בפי המערער מענה לנימוק הראשון ואם אין לו זכות ערעור הרי שאין מקום לדון בכלל בפטור מאגרה. אשר לתצהיר התומך בבקשת הפטור - אל לו למבקש לסמוך על כך שהוא כבר מוכר וידוע בבתי המשפט על כל מגבלותיו וכי בהזדמנויות קודמות זכה לפטור. כל בקשה עומדת בפני עצמה והיא חייבת לכלול פירוט רב מזה שניתן בתצהיר דנן. כמו כן, פטור אינו פועל יוצא של חוסר יכולת כספית בלבד. לצד נימוק זה צריכים להשקל, בכל מקרה, גם מהות ההליך וסיכוייו. במקרה דנא לא היה מקום לפטור מאגרה ולו מהטעם שסיכויי הערעור קלושים ביותר.
(בפני: השופט ד. לוין. המבקש לעצמו, עוה"ד גב' סיגל קוגוט וגב' רות סלפטר למשיבות. 16.7.91).
בש"פ 2374/91 - רחמים כחלון נגד מרינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין כלפי ילדה קטינה)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בביצוע עבירות מין רבות כלפי ילדה קטינה במשך מספר שנים כאשר מדובר במעשים מגונים, מעשה סדום והתעללות מינית בצורות שונות. העורר הוא קרוב משפחה של קרבן העבירות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
אין ספק כי חומרת העבירות האמורות, כשלעצמה, עשוייה לשמש במקרה זה עילה מספקת למעצרו של הנאשם. השופט המחוזי בדק אם קיימת חלופה מתאימה למעצר והגיע למסקנה שאינה קיימת אלטרנטיבה מתאימה, וזאת מהטעם שהצפייה לעונש האפשרי עלולה לגרום לנסיון הימלטות מצד העורר. נגד נימוק זה מעלה הסניגור, בצדק, שתי טענות: בבקשת המעצר לא הסתמכה המדינה כלל על נימוק זה ; אין השופט רשאי להיזקק לנימוק זה אלא אם כן תוגש לו ראייה כלשהי המצביעה על הסכנה האמורה. אכן, תשתית עובדתית זו אינה חייבת תמיד להתבסס על ראייה מפורשת וספציפית ועשוייה היא להתבקש מנסיבות הלווי של המקרה, אך לא נראה כי במקרה דנן קיימות ראיות, או נסיבות כאלה. אעפ"כ דין הערר להידחות, שכן עולה מהראיות כי העורר מהווה סכנה לציבור, ובנסיבות העניין אין לומר כי קיימת כרגע אלטרנטיבה מתאימה למעצר. לצורך ההחלטה גם נלקחה בחשבון העובדה שהמשפט קבוע להקראת כתב האישום תוך מספר ימים והכל מצביע על כך שהדיונים לא יימשכו זמן רב.
(בפני: השופט בך. עו"ד גיורא זילברשטיין לעורר, עו"ד גב' נ. אלשטיין למשיבה. 7.6.91).