תקציר סביר כרך ל"ח חוברת 11

ע.א. 480/90 - אגדי משה ושרה נגד יוסף בן שלוש ואח'

טענה כי חתימת פלוני על הסכם מכר דירה היא חתימת שלוחם של הבעלים. גמירות דעת בחתימת זכרון דברים(מחוזי ב"ש - ה.פ. 22/88 - הערעור נדחה).

א. המערערים ניהלו מו"מ עם המשיב לרכישת חנות, אותה שכרו ממנו שנתיים לפני כן, ואשר היתה בבעלות המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) שהינם בעל ואשה. האשה היא בתו של המשיב 3, (להלן: האב). המערערים והמשיבים 1 ו-3 (המשיבה 2 היתה בקנדה אותה עת), זומנו ליום 19.7.87 למשרדו של עו"ד גולן, שייצג את שני הצדדים, לחתימה על ההסכם. ביום 18.7.87 פנו המשיב והאב לעו"ד גולן והודיעו לו כי המשיב נאלץ לשוב בדחיפות למשפחתו בקנדה ועו"ד גולן נתבקש להכין את כל המסמכים הקשוריםלעסקת המכר ולשלחם לקנדה. יומיים לאחר מכן, נפגשו המערערים והאב במשרדו של עו"דגולן ושלושתם חתמו על מסמך שנשא את הכותרת "הסכם זכרון דברים" (להלן: ההסכם) למכירת החנות. המערערים חתמו במקום שיועד לקונים ואילו המקום המיועד לחתימת המוכרים נותר ריק. מתחת למקומות החתימה של המוכרים והקונים חתם האב מתחת למיליםשהוסיף בכתב ידו לאמור: "אני הח"מ דוד אברג'יל לוקח על עצמי כל התחייבויותיהם של יוסף ואנט בן שלוש". המסמך נשלח לקנדה לחתימתם של המשיבים וביום 5.10.87 הודיע האב לעו"ד גולן כי משיבה 2 אינה מסכימה למכור את החנות ועו"ד גולן הודיע על כך למערערים.
ב. בתביעה שהגישו המערערים טענו כי נכרת הסכם מחייב למכירת החנות כאשר הטענה היא כי האב היה מיופה כוחם של המשיבים ומשחתם על "ההסכם" אין חשיבות להיעדר חתימתם של המשיבים. המשיבים טענו כי האב לא היה מיופה כוחם לצורך עיסקת המכר ולטענתם הובהר ע"י עו"ד גולן למערערים כי "הסכם זכרון הדברים" טעון בדיקה ושיקול נוסף ורק אם תסכים משיבה 2 לתנאיו ולתכנו ייחתם ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות המשיבים וקבע כי חתימתם היתה בבחינת תנאי מתלה לקיומו של הסכם מחייב בין הצדדים. כן קבע השופט, על סמך תצהירו של עו"ד גולן שהתקבל כראיה ללא חקירה, בהסכמת שני הצדדים, כי התחייבותו של האב וחתימתו באו להבטיח תשלום חובותעל הנכס אם יהיו כאלה. הערעור נדחה.
ג. המערערים טוענים כי מן הארועים שקדמו לחתימה על "ההסכם" עלה מצג ברור שלפיו האב הוא מיופה כוחם של המשיבים למכירת החנות. אכן, טענת המשיבים שלפיה בהיעדר ייפוי כח בכתב אין מתקיימת השליחות, אין לה על מה שתסמוך. נקבע מפורשות בסעיף 3 לחוק השליחות כי "השליחות מוקנית בהרשאה שבכתב או שבעל פה מאת השולח לשלוח...". אין גם צורך ביפוי כח בכתב בשליחות לביצוע עיסקה במקרקעין, שכן בהסכם השליחות אין משום "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין" הטעונה כתב. ברם, גם אםהסיקו המערערים מהתנהגותו של השולח והשלוח כי האב הוא שלוחם של המשיבים, הרי במעמד החתימה על "ההסכם" הובהר להם היטב ע"י עו"ד גולן מעמדו של האב וכי אין בחתימתו על ההסכם כדי לחייב את המשיבים. מכאן שדין הטענה כי האב היה שלוחם של המשיבים להדחות.
ד. אשר לשאלת תקפו של הסכם ללא חתימת המוכרים - ע"פ הפסיקה התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב ואין צורך כי המסמך יהיה חתום. במקרים שביהמ"ש אכף חוזה ללא חתימה היו ביטויים חיצוניים לגמירות הדעת, כגון תשלומי כסף, העברתחזקה וכיוצא בכך, שהעידו בעליל כי אכן נכרת חוזה. בענייננו ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות את ההיפך. נראה כי בין הצדדים לא התגבשה עדיין גמירות דעת להתקשר בחוזהמחייב וכי "ההסכם" שנכתב ונחתם ע"י הקונים היה בבחינת הצעה למוכרים, כאשר עו"ד גולן הבהיר למערערים כי בהעדר חתימת המוכרים אין כלל הסכם, וכן ייעץ להם שלא להפקיד את המקדמה בידיו של האב בהעדר הסכם מחייב. הסברים אלה ניתנו למערערים לפי מצוותו של המשיב לעו"ד גולן טרם חזרתו לקנדה.

ה. יש להעיר עם זאת כי קביעת ביהמ"ש המחוזי שחתימת המשיבים היתה בבחינת תנאי מתלה לקיומו של הסכם מחייב בין הצרדים בטעות יסודה. חוזה עם תנאי מתלה הוא חוזהשנתקיימו לגביו כל הדרישות להיווצרותו של חוזה. בענייננו, טרם גמר המשיב בדעתו להתקשר בחוזה עם המערערים וטען שהסכמתו תלויה בהסכמת אשתו. משמע שטרם נתקיימו הדרישות להיווצרותו של חוזה שלם ועל כן אין זה חוזה עם תנאי מתלה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד יעקב רוזן למערערים. עו"ד א. ארדן למשיבים. 9.7.91).

ע.א. 552/88 - כרים קובטי נגד גואל אזרחי ואח'

*תשלומים עפ"י הסכם ופיצויים(מחוזי חיפה - ת.א. 388/84 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בהסכם שבין המערער למשיבים התחייב המערער לבצע עבודות בנייה שונות למשיבים. לטענת המערער נשארו המשיבים חייבים לו סכומי כספים שונים. מנגד תבעו המשיבים השבת סכומים ששילמו בתוספת פיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו להם. ביהמ"ש המחוזי קיבל בחלקה את תביעת המערער וחייב את המשיבים לשלם לו סכום בשקלים השווה לכ- 8,000 דולר לפי השער היציג ביום פסה"ד בתוספת ריבית והפרשי הצמדה עד ליום התשלום, וכן נתקבלה בחלקה התביעה שכנגד של המשיבים והמערער חוייבלשלם להם סכום בשקלים השווה ל-3,000 דולר על פי אותם תנאים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לפיצויים למשיבים בסכום של 3,000 דולר בשקלים, טוען המערער כי קביעת נזק לא רכושי בשיעור כה גבוה, מהווה קבלה בעקיפין של התביעה, שהמשיבים לא השכילו להוכיחה ולעגנה בראיות. בעניין זה אין להתערב שכן מדובר בעניין הנתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש שראה את העדים והתרשם מהם.
ג. מאידך יש להתערב בקביעת שער הדולר. התמורה המוסכמת חושבה לעתים על בסיס דולרי ולעתים בשקלים ישנים. ביהמ"ש ביקש להביא את הסכומים לבסיס אחד ובחר בחישוב דולרי. מאחר שלא ניתן היה לקבוע את המועדים המדוייקים בהם נעשו ההסכמים,נלקח השער הממוצע של השקל לעומת הדולר בתקופה שבין ההסכם המקורי - 2.5.83 לבין סוף שנת 1983 כשהשער הממוצע הוא 65.46 ש"י לדולר. המערער טוען כי מאחר שהתשלום האחרון על פי ההסכם נעשה ביום 24.8.83 יש לחשב את התמורה על פי השער הממוצע בתקופה שבין 2.5.83 לבין 24.8.83. בכך הצדק עם המערער. לפי זה סכום התמורה יחשבעל פי השער של 47 ש"י לדולר.
ד. ביהמ"ש פסק את הסכום בשקלים השווה לדולרים לפי השער היציג ביום פסה"ד בצירוף ריבית כאמור בסעיף 4(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה. עוד נקבע כי סכום זה יומר לשקלים ביום פסה"ד ויישא הפרשי הצמדה וריבית בשעור %4 עד מועד התשלום. אכן, מדובר בענייננו בחוב שקלים הצמוד לדולר, שכן הצדדים קבעו כי "כל תשלום... יחושב על פי בסיס הדולר של ארה"ב ביום התשלום". יום פסה"ד, הוא היום שבו יש להמיר למטבע מקומי סכום שנפסק במטבע זר.
ה. אשר לחיוב בריבית - המערער לא תבע בכתב התביעה ריבית על הסכום הדולרי. התביעה היתה לתשלום הסכום של 15,000 דולר בשקלים לפי שער הדולר ביום התשלום. עםזאת, ריבית או הפרשי הצמדה הם בגדר סעד כללי, שביהמ"ש רשאי לפסוק מכוח תקנה 14(ב) גם כאשר לא נתבקש לפסוק כן. שיעור הריבית שיש לפסוק על סכום אשר יש לשלמובמטבע חוץ, או במטבע ישראלי כשהוא צמוד למטבע חוץ, הוא %11 לשנה. חוק פסיקת ריבית והצמדה מסמיך את בית המשפט לפסוק ריבית כבר מיום היווצר העילה ורק במקריםנדירים ובנסיבות מיוחדות יימנע ביהמ"ש מעשיית שימוש מלא בסמכות זו. לפיכך, הסכום שיש לשלמו בשקלים, כשהוא צמוד לדולר, מן הראוי לפסוק לגביו ריבית בשיעור
%11 לשנה, החל מיום היווצר העילה. בענייננו, יש לומר כי הכספים עוכבו בידי המשיבים החל ביום 1.11.83 ולפיכך עליהם לשלם למערער ריבית בשיעור של %11 לשנה החל ביום 1.83 1.1 ועד למועד פסה"ד על הסכום הדולרי, והחל מיום פסה"ד יישא הסכוםבשקלים הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל. הוא הדין באשר לסכום של 3,000 דולר שחייבים המערערים לשלם למשיב שגם אלה ישאו אותו שיעור ריבית ואותה דרך הצמדה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ, החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שכיב קובטי למערער, עו"ד גלעד איזנשטיין למשיבים. 26.6.91).

ע.א. 244/90 - צבי ליפסקי נגד נוריאל חסיד ואח'

סמכויות בורר. ויתור מכללא ע"י הצדדים לעיין בחומר המוגש לבורר(מחוזי י-ם - המ' 679/88 - הערעור נדחה).

א. המערער ותשעת המשיבים נמנו על קבוצה של 10 קבלנים-יזמים שעסקה בבניה בהר נוף בירושלים. בעקבות אירועים שונים נתגלה צורך להסדיר את החשבונות בין הצדדים ולקבוע תשלומי איזון. המערער והמשיבים הסכימו להעביר את הסכסוכים ביניהם לבוררות של בורר יחיד. בהסכם הבוררות ניתנו לבורר סמכויות חריגות ויוצאות דופן. כך, למשל, הוסמך הבורר לחקור כל יזם ויזם לחוד מבלי שליזמים האחרים תהיה זכות להיות נוכח בחקירה, וכן הוסכם כי הבוררות תתנהל ללא כתבי טענות או סיכומים, ודיוניה יוכלו להתקיים במעמד כל היזמים, חלקם או אף אחד מהם. בפסק דינו חייב הבורר את המערער לשלם תשלומי איזון בסכום של 232,000 דולר. המערער ביקש לעיין בתיק הבוררות, אך הבורר סירב בציינו כי לאור האמור בהסכם הבוררות והמשתמע ממנו אין הוא יכול להיענות לבקשת העיון. על כך פנה המערער לביהמ"ש המחוזי בהמרצה וביהמ"ש דחה את בקשתו לעיון בתיק הבוררות, ואישר את פסק הבוררות. המערער עתר למתן רשות לערער וניתנה לו רשות לערער בשני נושאים בלבד: זכות העיון בתיק הבוררות ; סמכותו של הבורר לפסוק נגד המערער סכום העולה על 130,000 דולר. הערעורנדחה.
ב. בהחלטתו לסרב את הבקשה לעיין בתיק הבוררות, קיבל ביהמ"ש המחוזי את טענת המשיבים כי ההוראות הקיצוניות שנכללו בהסכם הבוררות מטרתן היתה, בין השאר, לאפשר לכל יזם למסור לבורר את פרטי חשבונותיו ללא חשש שאלה יתגלו למתחריו, ומתוך הנחה שהדברים לא יעמדו אלא לעיונו של הבורר. ביהמ"ש ציין כי מכלול הנסיבות מלמד על קיומו של ויתור על זכות העיון בתיק הבוררות, וזה היה גם טעמו של הבורר לסירובו להתיר את העיון.
ג. גם אם צודק המערער בטענתו שלא ניתנה לו זכות העיון שלא כדין, אין בכך בלבד, לכאורה, עילת ביטול של פסק הבוררות. סעיף 24(4) לחוק הבוררות הקובע עילת ביטול למקרה שלא ניתנה לבעל דין "הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" מתייחס לכאורה רק לשלב שלפני מתן פסקו של הבורר. ברם אין צורך לדון בכך, שהרי לגופו של עניין, כאמור היה ויתור משתמע על זכות העיון בתיק. בהיעדר הסכם לסתור זכאי בעל דין לעיין בתיק הבוררות ולהעתיק כל מסמך המצוי בו, ואולם על זכות זו יכול כל צד בבוררות לוותר ובענייננו עולה מכתב הבוררות כי אכן ויתרו כל הצדדים לבוררות על זכות העיון בתיק. גם בשאלת הסכום שלגביו היה מוסמך הבורר לפסוק הדין עם המשיבים. אין הגבלה בהסכם הבוררות על הסכום שאינו יכול להעלות, כביכול, על 130,000 דולר.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד יוסף בביוף למערער, עוה"ד י. לומברוזו ורוני קול למשיבים. 25.7.91).

ע.פ. 3334/90 - ישעיהו אמיגה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הרשאה לשימוש בחצרים לעישון סמים (מחוזי י-ם - ת.פ. 426/89 - הערעור נתקבל).

א. המערער ואחרים הואשמו בעבירות סמים. לפי הכרעת הדין הגיעו באחד הימים, בשעה 7 בערב, שלשה נאשמים (להלן: מודחי, עמדי, ברזני) לדירתו של המערער בירושלים ונכנסו לתוכה דרך החלון. בשעה 8 בערך הגיע המערער לדירה יחד עם העדה עליזה אבו. בשלב זה פרצו לתוכה שוטרים. אותה עת ישבו מודחי, עמרי וברזני ועישנו סמים. עמדי, ברזני ומודחי הואשמו בהחזקת כ-8 גרם הירואין ואילו אמיגה הואשם במתן חצרים לשם הכנת סם מסוכן, שימוש בו ואספקתו. בעדותה במשטרה אמרה העדה אבו, "אתמול אני ו(אמיגה) היינו בשוק מחנה יהודה... ואמיגה אמר לי אם... מודחי נמצא בבית... אנחנו נשבור קריז הכוונה להשתמש בהירואין וכשהגענו לבית... השוטרים נכנסו אחרי וקפצו עלי". על סמך עדות זו הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה לפי סעיף 9(א) לפקודת הסמים המסוכנים. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 9(א) הנ"ל אומר "המחזיק חצרים לא ירשה להשתמש בהם לשם הכנת סם מסוכן, שימוש בו, מכירתו או עשיית עסקה אחרת בו, שלא בהיתר". כיוון שהסעיף אינו מונה בין "איסורי ההרשאה" גם אחזקת סם מסוכן, ואין מקרא יוצא מידי פשוטה - אין המחזיק בחצרים עובר עבירה לפי סעיף זה אם רק הרשה להחזיק בהם סם, כאשר לבעל החצרים אין כל שייכות, נגיעה או זיקה לסם. מעדותה של העדה עולה כי המערער הרשה לבעל הסם להכנס לדירתו עם סם, שאם לא כן לא היה אומר לעדה כי "אם... מודחי נמצאבבית... אנחנו נשבור קריז". אולם אין כל ראייה כי גם הרשה למודחי או לאחרים להשתמש בסם בדירה כפי שעשו. מכאן כי בעצם מתן ההרשאה למודחי להכנס לדירה עם סם, אין כדי לגרום להרשעת המערער בעבירה בה הורשע ויש לזכותו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד קמר למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 18.7.91).

ע.א. 3236/90 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 34/88 - הערעור נדחה).

א. המערערת, ילידת 1947, סובלת ממחלת נפש כרונית והחל בשנת 1968 היא מאושפזת לסירוגין בבית חולים לחולי נפש. המערער מתואר כאדם מוגבל בתפישתו, סובל מקשיים חמורים מבחינה רגשית ובינאישית ומתפקד בצורה מוגבלת. לבני הזוג חמישה ילדים. שלושת הילדים הראשונים, ילידי 1972, 1973, 1978, סודרו עם היוולדם במוסדות. הבת הרביעית, ילידת 1980 סודרה לאחר לידתה במוסד ובגיל 8 חודשים הועברה למשפחה אומנת (להלן: משפחת ג.) ושם היא שוהה עד היום. המשפחה האומנת חמה ואוהבת ומתמסרת לגידולה ומתוך כך מתגברת הילדה על קשיים שהיו בהתפתחותה. ארבעת הילדים הוצאו מן הבית בהסכמת הוריהם. הדיון נסב על ילדתם החמישית של המערערים, שנולדה בפברואר 1988, כאשר המערערת היתה מאושפזת עקב התקף פסיכוטי חריף. לאחר הלידה התנגדו המערערים לסדרה במשפחה אומנת ודרשו שתסודר במוסד לילדים. באפריל 1988 הוגשה בקשה להכריז על הקטינה כבת אימוץ וכן הוגשה בקשה לפי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים לאשר העברת הילדה למשפחה המבקשת לאמצה. ביום 26.4.88 החליט ביהמ"ש להיעתר לבקשה והקטינה הועברה למשפחה המועמדת לאימוץ. ביום 8.8.89 החליט ביהמ"ש המחוזי להכריז על הקטינה כבת אימוץ על פי הוראות סעיף 13(7) לחוק האימוץ. הערעור נדחה.
ב. הרקע העובדתי והנימוקים שהביאו את השופט למסקנה כי הן המערער והן המערערת אינם מסוגלים לדאוג לבתם כראוי, וכי לגבי שניהם מתקיימים תנאי סעיף 13(7) לחוק, פורטו על ידו בפסק דינו ומסקנותיו מקובלות הן. משהוברר כי קיימת עילת אימוץ, יש
לבחון אם לאור מכלול הנסיבות מן הנכון ומן הראוי הוא להורות על אימוצה של הילדה בהתחשב בשלומה ובטובתה. במקרה דנן, האלטרנטיבה לאימוץ היא אומנה אצל משפחת ג., ובשאלה זו קבע השופט ככלל כי טובת הילדה היא באימוצה. אילו צריך היה להכריע על פי הנימוקים של ביהמ"ש המחוזי, ספק אם ביהמ"ש העליון היה מגיע לאותה מסקנה. הדיון בנושא אימוצו של ילד מוכרע הוא, לעולם, על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. גם הדעה "המקובלת", שעליה סמך ביהמ"ש, לפיה עדיף אימוץ על אומנה, טעונה בחינה ובדיקה לאור ולפי האפשרויות הקונקרטיות הקיימות בכל מקרה ומקרה. בדיקת מכלול הגורמים והנסיבות במקרה דנן מעוררת ספק רציני אם היה מקום להעדיף בשעתו את מסירתה של הקטינה לאימוץ על פני העברתה לאומנה אצל משפחת ג.
ג. ברם, תוך כרי הליכי הדיון באה לעולם מציאות עובדתית שהיא בעלת חשיבות רבה ביותר, בכל הנוגע לשיקולי ההכרעה של ביהמ"ש שלערעור. מצבה של הקטינה כפי שהוא בעת הדיון דנא, השתנה תכלית שינוי, ומכלול הנימוקים והשיקולים שצויינו לעיל מתגמדים כשמביאים בחשבון שינוי מהותי זה, והוא - הקטינה שוהה אצל המשפחה המבקשת לאמצה למעלה משנתיים וחצי. במשך כל אותה תקופה היא נותקה כליל מבני משפחתה, אין היא מכירה את הוריה או אחיה והיא נקלטה היטב במשפחה בה היא מצוייה. ניתוקה כיום מהמשפחה המאמצת והעברתה לאומנה עלול להשפיע עליה לרעה. ביהמ"ש מתח ביקורת חריפה על ההליכים כפי שהיו בנושא הנדון כאן ואשר רק בגינם המסקנה הסופית היא שיש להשאיר את הילדה בידי ההורים המאמצים. בין היתר עמד ביהמ"ש על הטעות שבהעברת הילדה לאימוץ באופן זמני עד לפסה"ד הסופי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד אוריה באר למערערים, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 3.6.91).

ע.א. 148/82 - שרה גליק נגד ויקטור ארמן וד"ר שמחה מנדלבאום

*תביעה אזרחית אישית נגד מנהלי חברה(מחוזי ת"א - המ' 4064/77 - הערעור נדחה).

א. חברה, שהמשיבים היו מנהליה הפעילים בתקופה הרלבנטית, בנתה בית על מגרש בפתח תקוה. הוועדה המקומית אישרה הקמת בית בן שש קומות והמליצה לוועדה המחוזית לאשר את הקמת הבנין. בזמן שהבקשה לאשר את הקמת הבנין היתה תלויה ועומדת בפני הוועדה המחוזית, נמכרה למערערת דירה בת 3 וחצי חדרים. הוועדה המחוזית החליטה לדחות את הבקשה האמורה והתנהלו מגעים בנסיון להביא לאישור התכנית. מהנדס העיר וראש עירית פתח תקוה היו סבורים כי בסופו של דבר תאושר הבקשה והמליצו למשיבים להתחיל בבניה כמתוכנן. בסופו של דבר אושרו 11 דירות בעוד שהחברה מכרה 12 דירות. בינתיים נכנסה החברה לפירוק והמערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה אישית נגד המשיבים מכח סעיף 373(א) לפקודת החברות. המערערת טענה כי המשיבים ניהלו את עיסקי החברה, היינו את מכירת הדירות, מתוך כוונה להונות או מתוך כוונה שיש מאחוריה תרמית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לשם גיבוש האחריות על פי סעיף 373(א) נדרש מעשה גלוי המוכיח תרמית וכוונה מיוחדת להונות לקוחות, ויסודות אלה לא הוכחו. לפיכך דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. כתבי בי דין בערעור הומצאו כחוק למשיבים, אך רק המשיב השני הגיש עיקרי טיעון. משהוחלט להעביר את התיק להרכב לסיכומים בכתב, הוגשו סיכומים רק ע"י המערערת. אי הגשת עיקרי טיעון ואי הגשת סיכומים בכתב, כמוהם כאי התייצבות לדיון, ולפי תקנה 450, במקרה של אי התייצבות המשיבים, יידון הערעור לגופו או יידחה למועד אחר. בענייננו הוחלט לדון בערעור לגופו.
ג. סעיף 373 מטיל אחריות אישית על דירקטור בגין חבויות חברה, כאשר העסק של החברה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או לכל מטרת מרמה. הוראה זו יוצאת דופן
היא, שכן בדרך כלל אין האורגנים של חברה חבים בגין חובותיה. לעיתים מוטלת אחריות אישית על אורגן, אך דבר זה מקורו במעשיו ובמחדליו של האורגן עצמו. דירקטור המבצע פעולה משפטית כלפי צד שלישי בלא הרשאה, אחראי כלפי הצד השלישי אישית, ואם פעל ברשלנות הרי הוא עשוי להתחייב בעוולת הרשלנות שבנזיקין, ואם פעל מתוך כוונה להונות הרי הוא עשוי להתחייב בעוולת התרמית. כמו כן עשוי הוא להתחייב עקב ניהול מו"מ שלא בתום לב. בצד האחריות האישית המוטלת על אורגן בגין פעולותיו הוא, עשוי הדין להטיל עליו אחריות מכח תורת הרמת המסך.
ד. סעיף 373 לפקודת החברות מעורר שאלות רבות. בענייננו אין צורך אלא לבחון את רמת המחשבה הסובייקטיבית הנחוצה כדי להטיל אחריות, אזרחית ופלילית, על פי הוראה זו. הסעיף דורש לשם גיבוש אחריותו של הדירקטור כוונת מרמה. יסוד זה נדרש הן לעניין האחריות האזרחית והן לעניין האחריות הפלילית. מכאן שאין להסתפק לעניין אחריות לפי סעיף 373 בניהול מו"מ שלא בתום לב, כנטען ע"י המערערת. סעיף זה דורש מחשבת מרמה. על רקע תפיסה זו קמה השאלה אם בנסיבות העניין פעלו המשיבים מתוך כוונת מרמה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה ותשובתו היא כדין. זאת בהתחשב בנסיבות העניין ובעובדה שהוועדה המקומית אישרה את התכנית וכן שראש העיריה ומהנדס העיר הביעו דעתם כי התכנית תאושר. זאת לדעת כי מהרגע שהוברר שהתכנית לא תאושר ע"י הוועדה המחוזית חדלו המשיבים לגבות כספים מרוכשי דירות.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד משה רימל למערערת. 3.6.91).

בג"צ 1125/91 - מרקו ליטמן ואח' נגד הועדה לבניה למגורים. מחוז המרכז ואח' (העתירה נדחתה)

*אישור הקמת קרוונים תוך כדי שינוי יעודא. המשיבה, הועדה לבניה ולמגורים, מחוז המרכז, (להלן הועדה) הוקמה מכוח חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה).

הוועדה הוסמכה לדון ולאשר תוכניות בהליך מהיר ואישרה הצבת 200 קרוואנים בשני מתחמים שונים ברחובות. הקרקע נשוא עתירה זו יועדה בתכנית המיתאר המקורית לשמש לבנייני ציבור, שטח ציבורי פתוח ודרכים, ויעוד זה שונה באופן זמני לצורך הצבת 60 קרוואנים בהם ישוכנו עולים חדשים ותושבים ותיקים מחוסרי דיור. העותרים מתגוררים בשיכון סלע ברחובות שבסמוך לו מצויה הקרקע. המיתחם השני שימוקם במרחק מה ממנו עתיד להכיל 140 יחידות דיור. העותרים טוענים כי הועדה חרגה מן הסמכות הנתונה לה בחוק וכן כי ההחלטה בלתי סבירה, אינה רצויה ופוגעת קשות בעותרים ובאינטרסים שלהם כדיירי שיכון סלע וכתושבי העיר. העתירה נדחתה.
ב. אשר לסמכות הועדה - זו מוסמכת על פי החוק לאשר תוכנית להקמת 200 יחידות דיור והעותרים טוענים כי הסמכות היא להקמת 200 יחידות דיור בשכונה אחת ברצף קרקעי אחד. טענה זו אין לקבל. ע"פ החוק מוסמכת הועדה "לדון ולהחליט בדבר אישור תוכניות שעניינן 200 יחידות מגורים ומעלה..." ולשון הסעיף מראה בבירור כי אין כל הנחייה לגבי מיקום היחידות או היותן ברצף טריטוריאלי אחד. די בכך שהתכנית תעסוק ב-200 יחידות דיור ותו לא, ובלבד שהמדובר ביחידות דיור שיוקמו באותו מחוז.
ג. טענה אחרת של העותרים במישור הסמכות היא כי העיריה אינה מתכוונת להקים את המיתחם הנוסף ולמעשה מדובר בהקמת 60 יחידות דיור בלבד. גם טענה זו אין לקבל. התוכנית כפי שאושרה מתייחסת לשני מתחמים הכוללים 200 יחידות דיור והעותרים לא תמכו טענתם, המטילה דופי באמינות ובכנות כוונות העיריה, באינדיקציה עובדתית
כלשהיא. נציגי העיריה התחייבו בבג"צ כי יוקם מיתחם נוסף ואין להטיל ספק באפשרות קיום ההתחייבות.
ד. אשר לסבירות ההחלטה - טוענים העותרים כי שיכון סלע היה בעבר שיכון בעייתי ורק בשנים האחרונות הצליח לעלות "על דרך המלך" וכי הכבישים, מוסדות החינוך והשירותים האחרים אינם מספיקים כדי לשרת את האוכלוסיה שתוקם בקרוואנים. גם טענה זו דינה להידחות. הוועדה נתנה דעתה לכל ההסתייגויות של העותרים והחליטה לדחות את רובן. ביהמ"ש אינו יושב בוועדת ערר עליונה על ועדות תכנון ואינו בודק מה היה מחליט לו ישב הוא בוועדת תכנון. הביקורת השיפוטית מצטמצמת בבחינה אם פעלו הרשויות במסגרת סמכותן, תוך שקילת השיקולים הרלוונטים ובתום לב ואם ההחלטה הינה אחת מן ההחלטות המצויות במיתחם ההחלטות הסבירות בנסיבות העניין. באשר לכך הרי הועדה היתה ערה לכל הקשיים שהוזכרו, דאגה לכך שהצפיפות היחסית לשטח תהיה קטנה וכן לכל הנושאים האחרים שהעלו העותרים.

(בפני השופטים: ברק, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד עצמון יניב לעותרים, עוה"ד שאול גורדון ושולמית שמעון למשיבים. 15.7.91).

ע.פ. 3695/90 - דוד כהן נגד מדינת ישראל

*אינוס חוסה ע"י מדריך,במוסד לחוסים וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 628/89 - הערעור נדחה).

א. המערער עבד כמדריך אחראי במוסד לחוסים "כפר נחמן" ברעננה. הוא הורשע בכך שאנס את אחת החוסות במוסד (להלן : המתלוננת), לאחר שהוזמנה על ידו לחדרו שבמוסד. בהרשיעו את המערער התבסס ביהמ"ש על עדותה של המתלוננת, שאותה הגדיר ביהמ"ש כעדות מהימנה. עם זאת, בהתחשב במצבה השכלי, הבהיר ביהמ"ש שלא היה מרשיע את המערער על סמך עדות זו בלבד, לולא באו בפניו ראיות מהימנות נוספות. מסתבר כי מנהל המוסד זימן את המערער למשרדו ופירט בפניו את תלונת המתלוננת ותלונה של חוסה נוספת במוסד. תגובתו של המערער היתה אלם מוחלט, ללא הכחשה של המעשים המיוחסים לו, ובסופו של דבר אמר ש"משהו היה אבל זה לא בדיוק ככה" והוא פנה למנהל ש"יסגור את העניין". בפגישה נוספת בין המערער למנהל המוסד פרץ המערער בבכי וביקש את המנהל שיציל אותו והבטיח שמעשה דומה לא יישנה. המערער דיבר גם עם אשתו של המנהל וביקש שתדבר על לב המנהל כי יכסה על העניין וגם לה אמר "היא נכנסה בי כמו יצר הרע". ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 3 שנים וחצי מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש בחן בזהירות ובקפידה את עדות המתלוננת והבהיר את הנימוקים לאמון שנתן בה. אכן, ביהמ"ש לא מוכן היה לסמוך על חלק מגירסת המתלוננת לגבי מעשים שנעשו בה זמן ניכר לפני תלונתה, אך כך נהג ביהמ"ש מחמת זהירות ובאין ראיות על תלונה מיידית מצד המתלוננת בפני אחרים, על אף שלא שלל את אמיתות הדברים. כמו כן יכול היה ביהמ"ש לסמוך על עדויותיהם של מנהל המוסד ואשתו שהיה בהם חיזוק רב ערך לדברי המתלוננת.
ג. טענה נוספת של הסניגור היתה, שלא הוכח שהמתלוננת היתה לקוייה בשכלה במובן סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין. לטענתו, לא הוכח שהיא לקוייה בשכלה באחד המובנים של ליקוי שכלי, אשר נזכרו בע.פ. 406/88 (סביר ל"ד 61), דהיינו היעדר הבנה של המהות והתוצאות הפיזיות או החברתיות של קיום יחסי מין. גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, המתלוננת נמצאה במוסד לחוסים הסובלים מפיגור שכלי והמערער כמדריך במוסד זה וודאי ידע שהיא סובלת מליקוי שכלי. שנית, לגבי טיבו ומידתו של הליקוי השכלי ומידת השפעתו על התנהגותה של המתלוננת, באו בפני ביהמ"ש ראיות, על
פיהן יכול היה להגיע למסקנה שהמערערת לקוייה בהבנתה את ההשלכות החברתיות של קיום יחסי מין עם המערער, המשמש מדריך במוסד.
ד. אשר למידת העונש - ביהמ"ש היה ער לפגיעה במערער ומשפחתו כתוצאה מההליכים הפליליים נגדו, הוא גם לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, אך ביהמ"ש הדגיש,ובצדק, את ניצולו של המערער לרעה את תפקידו כמדריך במוסד של חוסים, וניצולו את פיגורה השכלי של המתלוננת. ניצול זה יש לראותו בחומרה, ובמאזן כל השיקולים החשובים לעניין אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער במידה שתצדיק התערבות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד דן דוד ועזריאל בכר למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 22.7.91).

ע.א. 2151/90 - כליל זחאלקה נגד כונס הנכסים הרשמי

*ביטול הכרזה כפושט רגל מבלי להזמין את הנושים לדיון(מחוזי חיפה - ת.א. 320/86 (המרצה 749/90) - הערעור נתקבל).

א. במרץ 1986 נתן ביהמ"ש המחוזי בחיפה צו כינוס נכסים והכריז על המערער כפושטרגל (להלן: ההכרזה) וזאת לפי בקשת המערער. בהחלטתו חייב ביהמ"ש את המערער בתשלום חודשי בשקלים של סך השווה ל-350 דולר. המערער פיגר בתשלומיו ונוצרה יתרתחוב בסך כמה אלפי דולרים. המשיב הגיש בקשה לביטול ההכרזה וביהמ"ש נעתר לבקשה. המערער הגיש בקשה לביטול ההחלטה האחרונה ובמסגרת זו ביקש כי תשלומיו החודשיים יועמדו על 200 ש"ח בלבד. בקשת המערער נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי בנימוק כי לפי סעיף 55(ב) לפקודת פשיטת הרגל יכול ביהמ"ש לבטל את ההכרזה אם לדעתו אין בהמשך ניהול פשיטת הרגל "כדי להביא תועלת לנושים". ביהמ"ש הוסיף ואמר כי אם מצבו הכלכלי של החייב הוא בכי רע כפי שהוא מתאר אותו, הרי אין תועלת בהמשך ניהול פשיטת הרגל ומקומו בהוצאה לפועל שם יוכל ליזום חקירת יכולת. הערעור נתקבל. ב. אין צורך לדון בכל טענות הצדדים שכן צודק ב"כ המערער בטענתו המקדמית, כי טעה ביהמ"ש בכך שלא נתן הזדמנות לנושים להשמיע דעתם לפני ביטול ההכרזה, והסתפק בקבלת עמדתו של המשיב לצורך ההכרעה בשאלה מהי טובת הנושים לפי סעיף 55(ב) לפקודה. הסעיף אמנם אינו מתייחס לשאלה אם יש לשמוע את עמדת הנושים לפני קבלת ההחלטה, אך יש מקום לפרש את הסעיף כמחייב, בדרך כלל, מתן הזדמנות לנושים להשמיעדעתם. אמנם, דעת הנושים אינה מחייבת את ביהמ"ש, אך מן הראוי לייחס לה משקל במסגרת השיקולים הכלליים, ומקום בו בוחר ביהמ"ש לפסוק בניגוד לעמדת הנושים, טוביהיה אם גם ינמק החלטתו.
ג. אין לקבל את טענת המשיב כי בענייננו "המצב העובדתי מגלה בעליל, כי המשך ניהול פשיטת הרגל איננו לטובת הנושים" ולכן אין צורך בשמיעת הנושים. המצב בענייננו איננו שולל על פניו אפשרות כי יהיו נושים שיתמכו בהמשך הליכי פשיטת הרגל. אין בקביעה זו כדי להכריע בשאלה אם ייתכנו מצבים חריגים, בהם לא יתעורר הצורך לשמוע את הנושים בעת ביטול ההכרזה, כאשר יהיה ברור מעל לכל ספק כי המשך ניהול פשיטת הרגל איננו לטובתם.
ד. פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר והסכים לו השופט אור. בפס"ד קצר הסכים השופט ש. לוין לפסה"ד וציין כי תקנה 41 לתקנות פשיטת הרגל, אינה קובעת, כמו תקנה 43 הדנהבהפטר, שיש להזמין את הנושים לשמיעת הבקשה לביטול צו פשיטת הרגל. עם זאת וכדי למנוע תקלות נכון שיש, בדרך כלל, להזמין את הנושים לדיון בבקשה. דא עקא, שבמקרהשלפנינו אין חולקים על כך שהמערער פיגר בתשלומיו. אילו קבע ביהמ"ש המחוזי שיש בפיגור משום שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש לא היה מקום להתערב בשיקול דעתו. אולם ביהמ"ש קבע שהליכי פשיטת הרגל אינם ההליכים הנאותים. בינתיים נכנס לתוקפו חוק ההוצל"פ (תיקון מס' 12) וייתכן שמכאן ואילך יהיו שיקוליו של ביהמ"ש של פשיטת
רגל שונים מכפי שהיו בעבר. לפיכך גם השופט לוין מסכים לקבלת הערעור ולהחזרת העניין לביהמ"ש המחוזי לדיון חוזר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. עו"ד מרדכי עמוס למערער, עו"ד יוסף זילביגר למשיב. 24.7.91).

בג"צ 3815+3816/90 - מרדכי גילת ואח' נגד שר המשטרה ואח'

*האזנה ע"י היועהמ"ש לקלטת שהוקלטה בעבירה על חוק האזנת סתר(העתירה נדחתה נחלקה פה אחד ונחלקה ברוב דעות).

א. עתירות אלה עניינן האזנות סתר שבוצעו לשיחות טלפון של העותר מרדכי גילת. נמצאת כיום בידי היועץ המשפטי לממשלה מעטפה חתומה ובה כלולים כמה דפים של תמליל שיחות טלפון שהוקלטו וקלטת מאותן שיחות. אין חולקים כי החומר האמור הינו בגדר האזנת סתר שלא כדין, כמשמעות דיבור זה בחוק האזנות סתר תשל"ט-1979 (להלן: החוק). העותר, שהוא עתונאי, מבקש למנוע מהיועץ המשפטי לממשלה האזנה לקלטת בה נקלטו שיחות טלפוניות בינו לבין מפכ"ל המשטרה. שלושת העותרים האחרים, עיתונאים גם הם, מבקשים למנוע מהיועץ המשפטי להאזין לשיחותיהם עם גילת.
ב. השאלות שהתעוררו בעתירה היו אם האמור בסעיף 13א' לחוק מונע שימוש בדברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר שלא על מנת להוכיח את אמיתותם אלא כראייה במשפט שיוגש בשל האזנת סתר ; האם מוסמך היועץ המשפטי לממשלה לעשות שימוש בתכנה של שיחה שהושגה בדרך האזנת סתר כאמור בסעיף 2(ב) לחוק ומיהו "בעל הסמכות כדין" האמור בסעיף ; אם מוסמך היועץ המשפטי כאמור מה הם השיקולים הכלליים שעליו לשוות לנגד עיניו בבואו לעשות שימוש בשיקול דעתו; האם השיקולים הראויים יושמו כדין בנסיבות המקרה שלפנינו ; מה דינה של טענת החסיון העתונאי שנטענה ע"י גילת; מה דינה של העתירה של העיתונאים האחרים. העתירה נדחתה בחלקה פה אחד ובחלקה נדחתה ברוב דעות השופטים ד. לוין וגולדברג כנגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ג. השופט ש. לוין, בפסה"ד העיקרי, סוקר בהרחבה את נושא האזנות הסתר ומגיע למסקנה שבעקרון רשאי היועץ המשפטי לממשלה להאזין לקלטת כדי לוודא אם קיים חומר ראייתי שיש מקום להגישו במשפט על האזנת סתר, וכן רשאי הוא להשתמש בחומר זה על מנת להגישו כחומר ראייה במשפט על האזנת סתר. לעניין זה בעל הסמכות כדין לפי סעיף 2(ב) לחוק הוא היועץ המשפטי לממשלה. להלן עמד השופט לוין על העקרונות הכלליים החלים בשימוש בשיקול הדעת לפי סעיף 2(ב). בענייננו סבר השופט לוין כי עמדת היועץ המשפטי עומדת להיות מיושמת כהלכה לעניין השימוש בדברים הכלולים בקלטת לשם הבאתם בפלילים של הנאשמים בהאזנת הסתר. בנושאים אלה הסכימו כל שלשת השופטים שיש לדחות את העתירה.
ד. נותרה השאלה אם בגדר סמכויותיו לפי סעיף 2(ב) לחוק מצוייה גם הסמכות לעשות שימוש בדברים שנקלטו בהאזנת סתר כדי לטהר שמו של אדם "יהיה זה מפכ"ל המשטרה או אדם אחר". שאלה זו נתעוררה נוכח הטענה שהפנייה ליועץ המשפטי שיאזין לקלטת נעשתה ע"י מפכ"ל המשטרה במטרה לטהר עצמו מחשדות שדבקו בו לגבי תוכנה של השיחה. היועץ המשפטי הבהיר כי נושא הזמת החשדות הינו חלק אינטגרלי של דבר עבירה שיוחס למפכ"ל, היינו תיאום חקירה עם עתונאי ומסירת ידיעה למי שלא היה מוסמך לקבלה, ובנסיבות אלה סבר היועץ המשפטי שהוא בעל סמכות כדין כדי להאזין לקלטת.
ה. לדעת השופט ש. לוין, אילו אכן החליט היועץ המשפטי לממשלה על יסוד תלונה המצדיקה את הדבר, לעשות שימוש בקלטת כדי לברר אם המפכ"ל ביצע עבירה לא היה מקום להתערב בשיקול דעתו. דא עקא, שהיועץ המשפטי לממשלה הצהיר בהחלטתו באופן הברור ביותר שאלמלא בקשתו של המפכ"ל היה מורה לעצמו להימנע מלעשות שימוש בקלטת ובתמליל. נמצא שללא בקשת המפכ"ל לא היה היועץ המשפטי סבור שלפניו חומר ראייתי
המצדיק שימוש בשיקול הדעת לפי סעיף 2(ב) לחוק, תוך העדפת אינטרס הציבור שבחקירת עבירות על פני זכותם של העותרים לפרטיות. לפיכך, לדעת השופט ש. לוין, דין הצו על תנאי להיות מוחלט בחלק זה של העתירות.
ו. השופט גולדברג: הסכים שניתן לעשות שימוש בהאזנת הסתר שנעשתה שלא כחוק, כדי להוכיח אשמתו של המאזין. שאלה קשה יותר היא אם די בחרושת השמועות על תוכנה המפליל של השיחה שהוקלטה בעבירה כדי שתיסוג מפניהן זכות הפרטיות, ואם אין לומר כי יש ליישם את החוק באופן שהכרסום בזכות הפרטיות לא ייעשה אלא במקרים בהם יש יסוד כלשהו לחשד כי האזנת הסתר אכן כוללת דבר עבירה. בענייננו אין ליועץ המשפטי כל אחיזה לחשדות המיוחסות למפכ"ל מלבד אותן שמועות. אעפ"כ סבור השופט גולדברג כי יש לאמץ את גישתו של היועץ המשפטי. זאת כשבעל השיחה עצמו, המפכ"ל, ביקש להאזין לשיחה המוקלטת, וכשלכך מתלווה מעמדו הציבורי. כיוון שעניין הוא לציבור לדעת, ואולי אף מחוייב הציבור לדעת, כשמדובר במפכ"ל המשטרה, אם דבק רבב פלילי בנושא משרה זאת, ולו על פי פרסומים ממקורות בלתי מזוהים, ראוי הוא כי מי שהוא בעל הסמכות לכך יאזין ויקבע אם יש יסוד לאותן אשמות. לדעה זו הצטרף השופט ד. לוין.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עו"ד פ. מרינסקי לגילת, עו"ד גב' ד. גרצולין לעיתונאים, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 5.6.91).

בש"פ 2331/91 - חיים שטרית וירון כהן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה)(ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - עררו של שטרית נדחה ושל כהן נתקבל).

א. שני העוררים הואשמו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ובתקיפה בנסיבות מחמירות. האירוע החל במריבה בין כהן לבין אחד המתלוננים ואז הסתלק כהן מן המקום וחזר כעבור דקות מספר יחד עם שטרית, שהוא גיסו, ואז התרחשה תקיפה אלימה שבמהלכה דקר שטרית את המתלונן השני. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר שני העוררים עד תום ההליכים. עררו של שטרית נדחה ושל כהן נתקבל.
ב. הסניגור טוען כי אין בסיס ראייתי נאות להאשמתו של שטרית וטענה זו יש לדחות. עיון בחומר הראיות מראה כי להאשמתו של שטרית מצוייה תשתית ראייתית לכאורה. אף שלא נטען דבר לשלילת קיומה של עילת מעצר ביחס לשטרית, ראוי לציין כי מדובר בעבריין שיש לחובתו הרשעות קודמות בעבירות חמורות, בכללן הרשעה בעבירת שוד מזויין שבעטייה ריצה מאסר בן שש שנים. כמו כן מועד ביצוע העבירות חל בעת היותו של שטרית משוחרר ברשיון וכאשר מאסר על תנאי של 3 שנים תלוי ועומד נגדו. הרקע העברייני של שטרית וחומרת העבירה שביצע מחייבים את כליאתו עד לתום בירור המשפט.
ג. אשר לכהן - הוא לא חלק על כך כי תקף את המתלונן והיכה אותו. השאלה היא אם היה שותף למעשה הדקירה שבוצע ע"י שטרית. יש אמנם נסיבות התומכות במתן תשובה חיובית לשאלה זו, שכן תחילת האירוע היתה במריבה בינו לבין המתלונן והוא הזעיק למקום את שטרית. ברור מכאן שלשניים היתה תכנית משותפת לתקוף את המתלונן. פחות ברור אם כהן היה ער להימצאות הסכין ברשותו של שטרית. לשאלה זו יש חשיבות מכרעת. עדות פוזיטיבית לכך אין, אם כי נסיבות כאמור יש בנסיבות אלה יש מקום לפקפק בקיום ההכרח במעצרו של כהן. יש לחובתו הרשעה קודמת בעבירת אלימות, אך בהתחשב בגילו הצעיר, ולנוכח האפשרות שמא לא היה שותף למעשה הדקירה, יש לאפשר לו להשתחרר בערובה.

(בפני: השופט מצא. עו"ד קמר למבקשים, עו"ד גב' אלשטיין למשיבה. 20.6.91).

בש"פ 2180/91 - מיכאל עזוז נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה).

א. המבקש היה שוטר במשמר הגבול ושימש במועד הרלבנטי כמפקד מחסום בעיר העתיקה של ירושלים במקום שאותו פוקדים תיירים. הוא הורשע בתקיפה שביצע ללא כל מעשה פרובוקציה בתייר אותו תפס בכח, היכה בראשו ובאשכיו בידיו ובמכשיר קשר, קילל אותו וירק בפניו. לתייר נגרמה חבלה חמורה. עבירות נוספות עבר המבקש בקשר לאותו אירוע והן הדחה ונסיונות הדחה בעדות, כאשר איים על עד שלא יעיד נגדו והתבטא כי אם יעיד העד הוא יהרוג אותו. איומים אלה נשאו פרי והעד הודיע שלא יופיע. בגין עבירות אלה נדון המערער ל-9 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי, והוא הגיש בקשה לעכב ביצועו של גזר הדין עד לבירור הערעור. נימוקיו הם כי ביהמ"ש המחוזי לא אימץ את המלצת שירות המבחן להסתפק בשירות לתועלת הציבור. הבקשה נדחתה.
ב. הכלל הוא שאין מעכבים ביצועו של גזר דין בשל הגשת ערעור. כדי להצדיק עיכוב יש להצביע על טעות בולטת על פני פסה"ד, ובענייננו אין קיימת טעות כזו. שירות המבחן אכן ממליץ על עונש של שירות לתועלת הציבור, אך זה טיבו של תסקיר שירות המבחן, הבוחן את הדברים ושוקל את המלצותיו על פי טובתו של הפרט הנידון. מאידך, תפקידו של ביהמ"ש לשקלל את השיקולים כולם. לא רק נסיבותיו האישיות של הפרט, אלא גם השגת מטרות הענישה וביניהן גם הצורך בהרתעה. במקרה זה אין גם בתסקיר עצמו נימוקים היכולים לשמש בסיס להמלצה שניתנה. העבירות שבהן הורשע המבקש חמורות ביותר. פי כמה חמורות הן כשהן מבוצעות ע"י שוטר שתפקידו הוא השלטת החוק והסדר. חומרה יתירה נודעת לא רק לעבירה של גרימת החבלה החמורה לתייר, אלא גם לעבירות של הדחה ונסיון להדחה בעדות, עבירות החותרות תחת אושיות המשפט. בנסיבות אלה אין לראות כל טעות בולטת על פני גזר הדין ואין עילה לעיכוב ביצועו של גזר הדין.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד עבו עטא למנקש, עו"ד גב' לוי למשיבה. 27.5.91).

רע"א 4838/90 - פריאל מוחמד מקארפי נגד פאטמה אל סרורי ואח'

*פטור מאגרה וערבון בערעור (בקשה לפטור מאגרה ומערבון - הבקשה נתקבלה).

בימ"ש השלום נתן פס"ד שבו הורה למבקשת לסלק ידה מדירה במזרח ירושלים. הערעור נדחה בביהמ"ש המחוזי מן הטעם שלא שולמה האגרה ולא הופקד בו ערבון להבטחת הוצאות המשיבים. על כך הגישה המבקשת בקשה לרשות ערעור ויחד עם זאת הגישה בקשה לפטור מאגרה. המבקשת טוענת כי היא חסרת יכולת לשלם את אגרת הבקשה ולהפקיד ערבון. הבקשה נתקבלה.
מחקירת המבקשת עולה כי היא אכן אינה בעלת יכולת לשלם את אגרת הבקשה וכן לערוב להוצאות המשיבים. שאלה אחרת היא אם התקיים התנאי השני המתנה מתן פטור בקיומה של עילה להליך. אשר לכך - לא נשמעו טענות מפי ב"כ המשיבים ודי בכך בלבד כדי לראות תנאי זה כמתקיים. אולם, מעבר לכך, טוענת המבקשת בגוף הבקשה כי הרשמת של ביהמ"ש המחוזי שנתנה החלטה הדוחה את הערעור לא היתה מוסמכת לעשות כן, מן הטעם שהערעור שם נסוב על פס"ד שנתנה אותה רשמת בתפקידה הקודם כשופטת של בימ"ש השלום. די בטענה זו כדי לקיים עילה לבקשה לרשות ערעור לצורך מתן הפטור.

(בפני: הרשם צור. המערערת לעצמה, עוה"ד ג'ולאני ואייל למשיבים. 21.12.90).

רע"א 4722/90 - חיים צדוק נגד הילה צדוק

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי ניתן פס"ד המחייב את המבקש לשלם מזונות לאשתו. כעבור 3 שנים פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול פסה"ד בטענה כי בהליך המקורי לא הוגש יפוי כח ולא היתה לביהמ"ש
סמכות ליתן פס"ד. ביהמ"ש דחה את הבקשה לביטול פסה"ד ועל כך הגיש המבקש לביהמ"ש העליון בקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה ע"י השופט ש. לוין בינואר 1991 מן הטעם כי החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לבטל את פסה"ד מהווה "פסק דין", בהבחנה מ"החלטה אחרת", ומשום כך הערעור עליו בזכות. כיוון שכך ביקש המבקש להאריך את המועד להגשת ערעור. בבקשה להארכת המועד טוען המבקש כי החלטת השופט לוין מהווה חידוש הלכתי המצדיק הארכת המועד להגשת ערעור בזכות. הבקשה להארכת מועד נדחתה. בהליך שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי נטען כי פסה"ד משנת 1987 בטל מעיקרה. הליך שכזה - בין אם בא בפני אותו שופט ובין אם בא בפני שופט אחר - הינו, במהותו, תובענה לביטול פס"ד. ההחלטה כי מדובר ב"פסק דין" שניתן בהתדיינות החדשה, שהערעור עליו בזכות. היא הלכה ברורה ואין כאן שינוי או חידוש הלכתי. ברם, גם אם ההחלטה של השופט לוין טומנת בחובה חידוש הלכתי, אין צידוק להאריך את המועד בענייננו. התנאים להארכת המועד על יסוד חידוש הלכתי הוסברו בפסיקה, ואחד התנאים לכך הוא פנייה מיידית לביהמ"ש לאחר מתן הפסק המחדש. תנאי זה לא התקיים כאן. החלטת השופט לוין ניתנה ביום 28.1.91 והמבקש פנה לביהמ"ש בבקשה להארכת מועד רק ביום 12.4.91. פנייה באיחור כזה אינה עונה על מידת הזריזות הנדרשת מבעל דין המבקש להסתמך על "הלכה חדשה".

(בפני: הרשם צור. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד מ. דרורי למשיבה. 13.6.91).

ע.פ. 1977/90 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר חנוכוב

*קולת העונש (הדחה בחקירה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הואשם בכתב אישום שבעקבותיו הורשע ודינו נגזר ל-3 וחצי שנות מאסר בפועל. במהלכו של אותו משפט (להלן: המשפט האחר) פעל המשיב להדחת המתלונן מלהעיד כנגדו ומשלא הצליח במעשה ההדחה ביקש לסחוט מאותו אדם באלימות ואיומים סכומי כסף שיכסו לו את הוצאות משפטו. משנתגלה הדבר נעצר המשיב ומיום 21.5.89 היה מוחזק במעצר עד לגמר ההליכים בענין דנן. ביום 7.11.89 נגזר דינו במשפט האחר והחל לרצות את העונש שנגזר עליו בתיק האחר. במקרה דנן גזר ביהמ"ש המחוזי את דינו של המשיב ל- 3 שנות מאסר לריצוי בפועל, אך ביהמ"ש הוסיף וקבע כי תחילת ריצוי העונש תהיה מיום המעצר, 21.5.89, וכי מחצית מתקופת המאסר החדשה תחפוף את העונש האחר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המדינה סבורה כי העונש מופרז לקולא בשני היבטים: ניכוי תקופת המעצר שמיום 7.11.89, שאז החל ריצוי המאסר בעונש האחר, ועד לגזר הדין במשפט דנן ביום 22.3.90, שכן המשיב בלאו הכי היה מרצה אותה עת עונש מאסר שנגזר עליו ; על כך שחלק מהעונש נקבע כחופף ל-3 שנות מאסר. בשני אלה צודקת ב"כ התביעה. הפרשה נשוא כתב האישום דנן היא פועל יוצא של המשפט הקודם כשהמעשים שבוצעו נועדו להכשיל את ההליכים בו. לכן מן הראוי הוא שהעונש על מעשים נוספים אלה יעמוד בפני עצמו ומצטבר לקודמו. לפיכך יש לקבוע כי כל שנות המאסר בפועל שנגזרו בתיק זה יצטברו לעונש המאסר שנגזר בתיק האחר. מתקופת המאסר תנוכה רק התקופה שמיום 21.5.89 ועד ליום 7.11.89.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד חיים ממון למשיב. 25.7.91).

בג"צ 2041/91 - יחזקאל יגנה נגד יחיאל זוהר - ראש המועצה המקומית נתיבות *הודעה על פסלות מלכהן כחבר מועצה בשל ניגוד אינטרסים (העתירה נדחתה). העותר כיהן כחבר המועצה המקומית בנתיבות ויחד עם זאת כיהן בתפקיד הממונה המחוזי של האגודה לתרבות הדיור במחוז הנגב באר שבע. המשיב שלח לעותר הודעה כי הוא פסול מלכהן כחבר המועצה המקומית נתיבות בשל ניגוד אינטרסים,
היינו כממונה המחוזי של האגודה לתרבות הדיור. בעת הדיון הודיעו פרקליטי העותר לבג"צ כי העותר החליט להתפטר מתפקידו כממונה המחוזי של האגודה והשאלה שנתעוררה היתה אם על יסוד הודעה זו רשאי בג"צ לבטל את מכתב הפסילה. העתירה נדחתה.
סעיף 105 לצו המועצות המקומיות (א) דן במשלוח הודעה על חדילת חברות במועצה מהטעמים המנויים באותו סעיף. בסעיף 105(ג) נאמר "כתום 30 יום מיום שנשלחה אליו הודעה כאמור... יחדל חבר המועצה לכהן כחבר... זולת אם... התברר... שלא נתקיימו הנסיבות המחייבות את שליחתה... של (ההודעה)". אין ספק בדבר כי "הנסיבות המחייבות את שליחתה" של ההודעה הן אותן נסיבות שנתקיימו ביום שנשלחה. לפיכך אין בכוחו של ביהמ"ש וגם לא בכוחו של ראש המועצה לבטל את ההודעה שנשלחה, אם בעת הוצאתה היא היתה מוצדקת. לפיכך יש לדחות את העתירה. בנסיבות אלה אין העותר קשור כבר בהצהרתו בדבר התפטרותו מתפקידו באגודה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עוה"ד מ. רובינשטיין ומור לעותר, עו"ד סגל למשיב. 29.7.91).

בש"א 2958/91 - זכות ליזה ודניאל נגד ינוב מושב עובדים... בע"מ

*עיכוב ביצוע של מינוי כונס (בקשה לעיכוב ביצוע . הבקשה נדחתה).

בין הצדדים התנהלה בוררות שבסופה פסק הבורר כי על המבקשים לשלם למשיב 300,000 ש"ח לפחות. עקב פס"ד זה החליטה הרשמת, ראש ההוצל"פ, כי המשק המוחזק ע"י המבקשים במושב ינוב ימומש בהליכי הוצל"פ כדי לכסות את החוב ומינתה כונס נכסים למימוש המכירה. בהמשך עבר התיק לטיפולה של רשמת אחרת. זו ביטלה את מינוי כונס הנכסים בציינה שהמבקשים אינם אלא בני רשות במשק הנדון, כך שאין להם כל זכות או נכס במשק. נגד קביעה זו פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי והוא ביטל את החלטת הרשמת וקבע כי לא ניתן לומר באורח נחרץ וגורף כי לבר רשות אין כל זכויות בנכס שבו קיבל רשות שימוש. אם כי יתכן שבמהלך ביצוע הליכי המימוש יתברר כי לא ניתן לממש את הזכויות מסיבה זו או אחרת, הרי ראוי לתת לזוכה את האפשרות לנקוט בצעדים הראויים למימוש הזכויות ולכן אין לבטל את מינוי הכונס. המבקשים ערערו לביהמ"ש העליון על החלטה זו וכן הגישו בקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה נדחתה.
מספר טעמים לדחיית הבקשה. ראשית, אפילו יתקבלו טענות המבקשים בערעורם כי הם בני רשות בלבד במשק וקיים קושי בחישוב ההשבחה שתרמו למשק הנדון, לא יהיה בכך כדי לשנות מעצם קיומו של חובם למשיב. כיוון שכך אין יסוד לטענתם כי המשכם של הליכי הפינוי יגרום להם נזק בלתי הפיך ; שנית, המבקש עיכוב ביצוע צריך להצביע על שניים : סיכויים טובים להצליח בערעור, קושי להחזיר את המצב לקדמותו. אין המבקשים עומדים אף לא באחד מהנ"ל. טעם נוסף לדחיית הבקשה הוא כי לפי התקנות מוסמכת ערכאת הערעור לתת סעדים זמניים בתקופת הערעור. אולם בענייננו הוגש ערעור כאשר היה צורך להגיש בקשת רשות ערעור. כיוון שרשות שכזאת לא ניתנה הרי שדין הערעור להימחק וכיוון שאין ערעור הרי שלא נתונות גם לביהמ"ש של הערעור הסמכויות לתת סעדים זמניים.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אריה לוי למבקשים, עו"ד אסף נמרוד למשיב. 31.7.91).

בש"פ 2771/91 - מדינת ישראל נגד מיכאל דהן

*שחרור בערובה (סמים - הרואין) (ערר על שחרור כערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם, בין היתר, בנסיון להחזיק יותר מ-15 גרם הירואין. התביעה ביקשה מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בעיקר על סמך החולשה הלכאורית של ההוכחות מטעם התביעה.
לכך התווספו מספר נימוקים ובכללם התחשבות בעובדה שמשפטו של המשיב יוכל להישמע רק לאחר סיום משפטו של השותף לעבירה, עד המדינה העיקרי, אשר לטענת התביעה אמור היה למסור לידיו של המשיב את כמות ההירואין הגדולה. הערר נתקבל.
קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה במידה מספקת לביסוס האישום. הגירסה המפלילה באחת מהודעותיו של השותף, שיש לה חיזוק ניכר בראיות הנסיבתיות, בהחלט מספיקה לשם כך. כמו כן, למשיב רשימה של הרשעות קורמות ובכללן עבירות סמים וכן תלוי ועומד נגד המשיב מאסר על תנאי בר הפעלה. נכון שמשפטו של המשיב יוכל להישמע רק כאשר יסתיים משפטו של השותף, אך לדברי ב"כ המדינה יש להניח כי משפטו של הלה, יסתיים תוך זמן קצר. מכל מקום, אין בכך משום סיבה מספקת כדי לשחרר את המשיב בשלב זה, כאשר העבירות המיוחסות לו בוצעו רק בחודש מאי של שנה זו.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד ראובן בר חיים למשיב. 21.6.91).

בש"פ 2552/91 - עלי בן זקי עזאזמי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (דקירת המתלונן) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בדקירת אדם בסכין. הנתקף מילא בעבר תפקיד של סוהר בבית הסוהר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. העורר מכחיש כל קשר לעבירה הנדונה ואולם קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה במידה סבירה לביסוס האישום. הסניגור מסתמך בטיעונו בעיקר על מצבו המשפחתי הקשה של העורר, שיש לו חמישה ילדים קטינים. אולם, כנגד זה קיימות הנסיבות המכבידות הבאות: מהות העבירה המצדיקה כשלעצמה מעצר עד תום ההליכים ; בעת האירוע ריצה העורר עונש של מאסר בדרך של ביצוע עבודת שירות; עברו הפלילי של העורר כולל עבירות של איומים ואלימות, לרבות תקיפת שוטר; תלוי ועומד נגד העורר מאסר על תנאי של שנתיים וחצי בר הפעלה. בהתחשב בכל אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט בך. עו"ד אדמונד יצחקי לעורר, עו"ד שי ניצן למשיבה. 17.6.91).

ער"מ 764/91 - מרעי עיסאם נגד המועצה המקומית ערערה

*טענה בדיון משמעתי כי הרשעה בעבירות מרמה אין בה משום קלון

(הערעור נדחה).

הסניגור טוען כי במקרה דנן אין מקום להסקת מסקנה שדבק קלון בעבירה בה הורשע המערער בביהמ"ש המחוזי (גניבה בידי עובד ציבור, מרמה והפרת אמונים). לדברי הסניגור עולה מן הפסיקה כי תתכן הרשעה במעשי מרמה ולמרות זאת לא ידבק קלון בעבירה. הערעור נדחה.
אכן, ייתכנו נסיבות יוצאות דופן כאמור, אם כי בדרך כלל אין מקום להפרדה האמורה בין המרמה לקלון. אולם, במקרה דנן אין נסיבות כאמור. לחץ העבודה שבו מבקש המערער להתלות אינו מסיר את הקלון מן המעשים. טענה אחרת היתה שהקלון אינו צריך להחשב כצמוד לנצח למעשהו של המערער, ועל כן אין להרשיעו בעבירה לפי סעיף 9(6) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת). אין לקבל טענה זו. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות חמורות של גניבת כספים, אותם גבה מן התושבים עבור המועצה. היתה בכך מרמה והפרת אמונים מובהקים, ואין מקום למסקנה כי המקרה יכול להראות כנטול קלון או כי ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה קלה יותר שאין בה קלון.