ע.א. 252/86 - יצחק גולדפרב ואח' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי נצרת - ת.א. 919/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער נפגע בפברואר 1982 בתאונת דרכים והמשיבה אחראית לפיצוייו. הערעורים מתמקדים בפרטי נזק שונים והמחלוקת העיקרית סובבת סביב ארבעה נושאים : חישוב הפסד ההשתכרות ; הנטל בדבר הקטנת הנזק הנובע מכך שהניזוק יכול לעבור ניתוח ולהקטין את נזקו ; שיעור הנכות הקלינית ; אי פסיקת פיצויים בגין טיפול רפואי ע"י קופת חולים.הערעור נתקבל בשאלת חישוב הפסד ההשתכרות ונדחה בשאר הנושאים.
ב. באשר להפסד ההשתכרות הביא המערער פרטים שונים המתייחסים לשכר שאליו היה מגיע אלמלא התאונה. אולם ביהמ"ש המחוזי נמנע מלקבוע ממצאים בשאלות אלה, שכן, לדבריו, "חלה עליו מגבלה... והיא על פי סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שאין להביא בחשבון כל הכנסה בסכום העולה על שילוש השכר הממוצע במשק". ביהמ"ש הניח איפוא כגג עליון להשתכרות המערער, לולא התאונה, את השכר הממוצע במשק, מכך הפחית את השתכרותו לאחר התאונה במומו, ומצא כי הפרש זה הוא 280 ש"ח ובגין הפסד זה נפסק הפיצוי לפי אחוז הנכות. הערעור בעניין זה נתקבל.
ג. סעיף 4(א)(1) לחוק, כפי ניסוחו ביום קרות התאונה, קבע "בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות... לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק...". אין זה נכון לקבוע, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, כי בחישוב הפיצויים להם זכאי ניזוק בגין אבדן ההשתכרות מחליף הנתון של שילוש ההכנסה הממוצעת במשק את הנתון של ההשתכרות לולא התאונה. הקביעה הנכונה היא כי בחישוב הפיצויים להם זכאי הניזוק אין להעניק פיצוי מעבר להכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק. טול ניזוק שנכותו התפקודית היא %50 ואשר הכנסתו לפני התאונה ולאחריה עולה על שילוש השכר הממוצע במשק. ניזוק זה זכאי לפיצוי, אך פיצוי זה לא יעלה על %50 משילוש השכר הממוצע במשק. הנתון של שילוש השכר הממוצע במשק נכנס לפעולה לאחר שנקבע ההפסד האמיתי של הניזוק על בסיס השתכרותו לולא התאונה ולאחריה והוא משמש אמת מידה להכנסה שאחוז ממנה - אחוז הנכות התפקודית - נפסק כפיצוי.
ד. הגישה הפרשנית הנ"ל עולה מלשונו של הסעיף לפי ניסוחו בעת התאונה, ונתמכת בתיקון שנעשה בחוק לאחר התאונה (ב-1985) ושבא להבהיר את ההסדר הראוי. נכון שהתיקון אינו פועל למפרע, אך כשבאים להבהיר את הדין הקודם, הרי מבין שתי אפשרויות פרשניות של הדין הישן, רצוי לבחור באותה אופציה המגשימה את תכליתה של החקיקה המבהירה והמשתלבת לתוכה. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקביעת ממצאים שעל פיהם ייקבע ההפרש בין השכר לולא התאונה והשכר אחריה.
ה. אשר להקטנת הנזק - התאונה בה נפגע המערער גרמה לו לשבר ברגל הימנית, הוא נותח ברגלו ובוצע מיסמור של עצם הירך הימנית. הרופא המומחה קבע כי יש למערער צלקות ורגישויות ובגין אלה יש להעניק לו נכות אורטופדית קבועה בשעור של %5. כמו כן קבע המומחה כי המסמר גורם הפרעות הנובעות משפשוף ובגין אלה העניק הרופא למערער נכות אורטופדית זמנית בשעור של %10. ביהמ"ש המחוזי קבע, באשר לנכות הזמנית, כי יש להעמיד נכות זו על %5 לצמיתות. ההנמקה של השופט היתה כי מחד גיסא מוטלת על המערער החובה להקטין את הנזק ע"י הוצאת המסמר מרגלו ובכך ישופר מצבו, ומאידך, אפילו יוצא המסמר אין ערובה לכך כי הרגל תחזור לתפקוד מלא ורגיל. בקביעות הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי, שעליהן מלינים שני הצדדים, אין להתערב.
ו. הלכה פסוקה היא כי על הניזוק מוטל הנטל - נטל ולא חובה - להפחית את הנזק שעוולת המזיק גרמה לו. נטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק מוטל על המזיק-הנתבע, לשכנע כי הניזוק לא עשה להפחתת נזקו. ביהמ"ש העליון מתייחס להלן בהרחבה באשר
לתכנו של נטל זה, וכן באשר לשאלה הנרחבת אם חייב אדם לעבור ניתוח כדי להפחית ניזקו ובאילו נתונים הסירוב לעבור ניתוח ייחשב לסירוב בלתי סביר.
ז. על הנפגע להתנהג כנפגע סביר ולעשות להקטנת ניזקו ע"י ניתוח, כפי שכל אדם סביר היה עושה במקומו. לעניין זה יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגות הניזוק, כגון, מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות ממנה. בענייננו, הסיכונים שבקיום הניתוח הם מזעריים, הסבל הוא קטן, והסיכויים להצלחה הם רבים ביותר. בנסיבות אלה האיזון הראוי בין השיקולים השונים מוביל למסקנה כי על המערער הנטל להסכים לניתוח ולהוצאת המסמר.
(בפני השופטים: ברק, בך, קדמי. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. בית הלוי למערערים, עו"ד ש. קרינסקי למשיבה. 4.7.91).
רע"א 1831/91 - עו"ד יוסף שטבהולץ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה המרכז
*השגה על שיעור היטל השבחה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. שמאי מקרקעין הכריע במחלוקת בין המבקשים לבין המשיבה בדבר היטל השבחה. בערעור על החלטת השמאי, שהוגש לבימ"ש השלום מכח סעיף 14(ג) לתוספת השלישית של חוק התכנון והבנייה, הוחזר התיק לשמאי למתן החלטה חדשה. בדיון החוזר נתעוררה מחלוקת לגבי פרשנות פסק דינו של בימ"ש השלום, שהשמאי לא ראה עצמו מוסמך להכריע בה. לפיכך קבע השמאי את שיעור היטל ההשבחה לפי שתי חלופות: הראשונה בשיעור נמוך יותר והשנייה בשיעור גבוה יותר. המשיבה ערערה לבימ"ש השלום וביקשה שיפרש את פסק דינו הראשון כך שתחול החלופה השניה, ובימ"ש השלום דחה את הבקשה על יסוד הנימוק שאין בכוחו לתת פרשנות לפסה"ד הראשון. אז הגישו המבקשים לביהמ"ש המחוזי תובענה על דרך המרצת פתיחה למתן הצהרה שלפי פסק דינו הראשון של בימ"ש השלום, חלה החלופה הראשונה. ביהמ"ש המחוזי סבר שהסמכות לדון בתובענה מסורה לבימ"ש השלום, והורה, מכח סמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט, להעביר את העניין לבימ"ש השלום. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ההליך שהוגש לביהמ"ש המחוזי לא היה ערעור על החלטת השמאי לפי סעיף 14(ג) הנ"ל, ולפיכך לא היה מקום בתור שכזה להעבירו לבימ"ש השלום. אכן, צודקים המבקשים בטענתם שאין בימ"ש השלום רשאי לפרש את פסק דינו אלא בגדר סעיף 12 לחוק ההוצל"פ וההליך הנוכחי לא הוגש בגדר החוק הנ"ל. ברם, מקל וחומר הוא שאין ביהמ"ש המחוזי רשאי להיזקק לתובענה שסעדה הוא פרשנות ערטילאית של פס"ד שניתן בבימ"ש אחר. הסעד שהמבקשים יכולים לעתור לו הוא מתן הצהרה שהסכום שהם חבים למשיבה הוא לפי הסכום הנזכר בחלופה הראשונה וסכום זה לפי הערכים הריאליים ליום הגשת התובענה מביא את העניין לגבול סמכותו של ביהמ"ש המחוזי. בגדר תובענה כאמור יוכל ביהמ"ש המחוזי גם לקבוע מהי פרשנותו הנכונה של פסה"ד שניתן לראשונה ע"י בימ"ש השלום. לפיכך הוחלט לבטל את צו ההעברה ולהורות כי ביהמ"ש המחוזי ימשיך לדון בתובענה אם תוגש המרצת פתיחה מתוקנת.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד י. קמר למבקשים, עו"ד לחובר למשיבה. 5.7.91). ע.פ. 3061/90 - מדינת ישראל נגד ניסים בוזגלו
*קולת העונש (סחיטה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב סחט מאביו מיידי פעם סכומי כסף שונים כשהוא מפעיל כנגד אביו כח ומאלצו להכנע לדרישותיו באיומים. בין היתר הצמיד המשיב לגרונו של אביו סכין ואיים להרוג אותו. לא רק על אביו איים בסכין אלא גם על אחיו. המשיב הורשע
בעבירות של סחיטה בכח, סחיטה באיומים והשמעת דברי איום וכן הודה והורשע במעשים נוספים שעניינם גניבה, זיוף, התנהגות פסולה במקום ציבורי, מעשה מגונה בפומבי ועבירת סמים ומטבע חוץ. כשביצע המשיב מעשים אלה היו רשומות לחובתו הרשעות פליליות רבות ומגוונות ותלויים ועומדים נגד המשיב שלשה עונשי מאסר על תנאי, האחד ל-18 חודשים והשניים האחרים לשנה כל אחד. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 18 חודשים מאסר בפועל ואת כל ענשי המאסר המותנים החליט השופט להפעיל במצטבר, משמע שהפעיל 42 חודשי מאסר מצטברים למאסר החדש וסה"כ 60 חודשים. את אלה קבע ביהמ"ש כי המשיב ירצה באופן הבא : 40 חודשים בפועל ו-20 חורשים יהיו על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. המדינה טוענת כי גזר הדין שגוי משני טעמים: 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל בגין כל המעשים החמורים והמרובים שביצע המשיב הוא עונש מופרז מאוד לקולא ; הפעלת העונשים המותנים כפי שנעשתה ע"י השופט, איננה תקינה מבחינת החוק, שכן פועל יוצא מחלוקת העונש היא שהשופט הפעיל עונש מותנה בחלקו ע"י עונש מותנה. באשר לכך, הדין עם באת כח המדינה. יהיו נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המשיב אשר יהיו, הרי כל עוד הוא חופשי לנפשו, דרכו לילך ולהזיק לחברה, לפגוע בזולת ובכלל זאת באביו ובני משפחתו. אין ברירה אלא לנעול את הנאשם מאחורי סורג ובריח ומטרה זו מוחטאת בעונש כפי שנגזר. לפיכך הוחלט כי בגין העבירות שהורשע המשיב במקרה דנא ירצה 3 שנים מאסר בפועל וכן יוטלו עליו 18 חודשים מאסר על תנאי. שלושת העונשים המותנים של 18 חודש, 12 חודש ו-20 חודש יהיו ביניהם חופפים חלקית, במובן זה ש-12 חודשים מהם יחפפו 30 החודשים האחרים, ו-30 חודשי המאסר המותנה יופעלו במצטבר ל-3 שנות המאסר כך שהמערער ירצה 66 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד משה לוי למשיב. 25.7.91).
ע.א. 386/91 - חנה ויעקב שפירא קטינים נגד חנוך שפירא
*סמכות דיון בענייני מזונות(מחוזי י-ם - מ.א. 542/90 . הערעור נדחה).
א. המערערים הם ילידי 1978 ו-1979. הוריהם התגרשו לאחר שהגיעו להסכם גירושין שניתן לו תוקף של פס"ד (להלן: שלב א'). הסכם הגירושין כלל התחייבות של המשיב לשאת במזונות הקטינים בסכום פלוני. עובר למתן האישור להסכם ביקש ביה"ד תסקיר של פקיד סער ודן בענייני מזונות הילדים בנפרד מעניין הגירושין, ובסוף אישר את הסכם הגירושין וההורים נפרדו בגט. ביום 16.7.85 הוגשה לביה"ד הרבני ע"י הילדים תביעה להגדלת המזונות (להלן : שלב ב'). התביעה נדחתה ברוב דעות בהתחשב בהסכם הגירושין. לאחר זמן פנו הקטינים לביהמ"ש המחוזי בתביעה להגדלת שיעור המזונות (להלן: שלב ג'). המשיב טען להיעדר סמכות ובמהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה על תשלום סכום גבוה ער להחלטה אחרת של ביה"ד הרבני אם יפנו הקטינים לביה"ד הרבני תוך 60 יום מיום מתן ההחלטה. הקטינים אכן הגישו תביעה חדשה לביה"ד הרבני (להלן: שלב ד') וביה"ד העלה את סכום המזונות ל-150 ש"ח לחודש.
ב. לאחר כל אלה הגישו הקטינים בשנת 1990 את תביעתם נשוא ערעור זה (להלן: שלב ה'). הטענות המרכזיות של המערערים היו כי צרכי הקטינים לא נשקלו לגופם ולכן הסמכות לדון בעניין היא בידי ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אף אם יקבל את טענת המערערים כי בשלבים א' ו-ב' לא נדון עניינם כיאות, הרי לאור הסכמת בעלי הדין בביהמ"ש המחוזי, בשלב ג', כי יתדיינו בביה"ד הרבני, ומימושה של ההסכמה שבעקבותיה נדון העניין בביה"ד הרבני, אין העניין בסמכותו. הערעור נדחה.
ג. הסכם הגירושין שנערך בפני ביה"ד הרבני וקיבל תוקף של פס"ד, תיאר, לפחות לכאורה, תהליך של מתן דעת נפרד ומיוחד שהוקדש לבחינת צרכי הקטינים. אם נפל בשעתו פגם בכל הנוגע לדיון בצרכי הילדים בשלב א', יכולה היתה להיווצר תשתית לפניית הקטינים לביהמ"ש המחוזי, אולם הם פנו בתביעתם הנוספת, שלב ב', גם כן לביה"ד הרבני שקנה בשלב האמור, אליבא דכולי עלמא, סמכות לדון בעניין בהסכמת כל הנוגעים בדבר. הפנייה לביהמ"ש המחווי בשלב ג' - נדונה, על כן, מעיקרו, לכישלון. אולם יהיה הדבר אשר יהיה, הרי בשלב ג' האמור הסכימו בעלי הדין על שובם להתדיינות לביה"ד הרבני. במצב שנוצר מסור העניין לביה"ד הרבני ואין אלא לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יאיר עשהאל למערערים, עו"ד יעקב חובב למשיב. 10.7.91).
ע.פ. 2286/91 - מדינת ישראל נגד אשר אילוז ואח'
*פגם באישור האזנת סתר הפוסל את הראיות שהושגו בהאזנה זו(מחוזי ת"א - ת.פ. 435/90 - הערעור נדחה).
א. חוק האזנת סתר (להלן: החוק) דן בהאזנת סתר למניעת עבירות ולגילוי עבריינים. לפי סעיף 6 לחוק, האזנת סתר למטרה הנ"ל טעונה היתר בצו של נשיא ביהמ"ש המחוזי או סגן הנשיא של ביהמ"ש (להלן: השופט). הבקשה צריכה להיות מוגשת ע"י קצין משטרה מוסמך מדרגת סגן ניצב ומעלה (להלן: הקצין המוסמך) וההיתר ינתן אם שוכנע השופט שהדבר דרוש למניעת עבירות או לגילוי עבריינים. בתקנות בתי המשפט (סדרי דין לעניין האזנת סתר) נקבעו דרכי הגשת הבקשה ובתוספת של התקנות הובא נוסחו של הטופס שנועד לשמש הן לבקשה למתן היתר והן להחלטה בבקשה.
ב. הטופס מחולק לשלשה חלקים המובאים בו ברצף. בחלק הראשון רושמת המשטרה את שם האדם אשר לגביו מתבקשת ההאזנה, נימוקי הבקשה, מקום ההאזנה ודרך ביצועה. המידע בחלק הראשון חייב להיחתם בידי קצין מוסמך. החלק השני של הטופס נושא את הכותרת "ולשימוש בית המשפט" ונרשמים כל פרטיו של איש המשטרה, תאריך הופעתו וכן מצויין כי קצין המשטרה הוזהר שעליו לאמר את האמת, וכי הצהיר שהוא בדק את אמיתות העובדות המפורטות בבקשה וכו'. לפי הרשום בטופס נחתם החלק השני בידי השופט. החלק השלישי של הטופס נושא את הכותרת "החלטה" ובו רושם השופט את הצו בו הוא קובע אם להיענות לבקשה אם לאו וחותם על החלטתו.
ג. בענייננו נתבקשה האזנת סתר מיקרופונית בדירה מסויימת, אחרי שהגיע לידי המשטרה מידע על כך כי "אשר אילוז ושותפיו לעבירה זו" עוסקים בייבוא ובהפצת סם. חלק א' של הטופס נחתם ע"י קצין מוסמך. בחלקו השני של הטופס צויין כי קצין המשטרה הוזהר והצהיר כי בדק את אמיתות העובדות וכי האמור בבקשה הוא אמת. מתחת לאזהרה ולתצהיר, ומעל למילים המודפסות בחלק השני "חתימת נשיא ביהמ"ש המחוזי או סגן הנשיא" מופיעה חתימתו של סגן הנשיא של ביהמ"ש המחוזי בת"א. על יסוד אישור זה בוצעה האזנת סתר מיקרופונית ובמשפטם של המשיבים הוגשו הראיות שהושגו בהאזנות אלה.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האזנות הסתר אינן קבילות, משום שהחלק השלישי שבו צריך להינתן ההיתר לא נחתם ע"י השופט, וכתוצאה מכך זיכה את חלקם של המשיבים זיכוי מלא וחלקם האחר זיכוי מאחרים מן האישומים. טענת המדינה היא כי יש לראות את חתימת סגן הנשיא המופיעה מתחת לתצהיר גם כהחלטה בדבר מתן ההיתר. חתימת האישור היא, על פי הטענה, במקרה דנן, דו תכליתית, היינו הן חתימה לאישור התצהיר והן חתימה המעידה על החלטה להיענות לבקשה ולהתיר את ההאזנה. הערעור נדחה.
ה. השאלה היא אם חתימה כנ"ל יכול שתהיה דו תכליתית, היינו שתישא בחובה, מכללא, גם את החלטת ההיתר. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, עולה שאלה שניה והיא אם ניתן להביא ראיות חיצוניות על מה שהחתימה מייצגת. אין בסעיף 6 לחוק הוראה מפורשת וחד משמעית לשאלה אם חובה לערוך את ההיתר בכתב. ברם, כשבודקים את החוק, מגמתו והמטרה שהוא מבקש להשיג, המסקנה היא שהמחוקק, שקבע את עריכתה של החלטת השופט בצו, חייב בכך את צורת הכתב. התוספת לתקנות קבעה גם חובת עריכה של החלטה בכתב וצורת הטופס.
ו. באשר לשאלה אם הכתב שמתחייב בכגון דא הוא מהותי או ראייתי - צו של שופט המשליך במישרין על זכויות הפרט ועל צנעת הפרט חייב להיות ברור וחד משמעי. תורה שבעל פה בסוגייה כזו אינה הולמת כלל ועיקר את הנושא. זאת ועוד, הצו של השופט נתון לערעור וקשה לתאר כיצד ניתן להעביר בשבט הביקורת צו שניתן בעל פה. מובן כי אילו אבד או הושמד המסמך ניתן היה להביא ראייה משנית במקום הראייה הטובה ביותר, וזאת בין אם דרישת הכתב היא מהותית ובין אם היא ראייתית.
ז. הטופס שבפנינו אמנם ממלא, לכאורה, את דרישת הכתב, אך אין בו החלטה מפורשת בדבר מתן היתר. הסטייה מן הרישום בטופס המודפס אינה פוסלת אותו בהכרח והשאלה היא אם הרישום משקף מתן היתר. אין בטופס דנא תוספת של מילה כלשהי המרמזת על מתן היתר, כגון "כמבוקש" או ביטוי לאקוני דומה. כאשר קויימה חובת הכתב, ניתן בנסיבות מסויימות לנסות ולהשלים ולבאר את הכתוב גם כאשר נקבעה חובה מהותית של הכתב, אך במקרה דנן לא ברור מה מייצגת חתימת השופט שהובאה בשולי התצהיר. דברי השופט עצמו לא יוסיפו דבר, שכן הוא אומר כי המקרה לא זכור לו. נותרה החלופה של הבאת איש המשטרה שנוכח בעת הדיון כדי שיעיד על כוונת השופט בחתימתו, אם הביע השופט מילת הסכמה או נענע בראשו, וקבלת ראייה פרשנית כמתואר איננה נראית סבירה. הבאת איש משטרה, שהוא, להבדיל מן השופט, צד הנוגע בדבר, כדי שיפרש כוונתו דאז של השופט, היא הליך שאיננו סביר ואיננו רצוי ואין לפתוח לו פתח. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עוה"ד מנחם רובינשטיין, משה טרם, ציון אמיר, יעקב חובב ומשה שרמן למשיבים. 31.7.91).
בש"פ 3134+3245/91 - אשר אילוז ומאיר חביב נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (סמים)(בקשה לשחרור ממעצר - הבקשה נתקבלה).
א. שני העוררים הואשמו בכתב אישום שייחס לשבעה נאשמים מעורבות בביצוע עבירות שונות ובכללן עבירות סמים והחזקת נשק. במהלך המשפט החליט ביהמ"ש המחוזי לזכות את רוב הנאשמים כליל ואת העוררים מרוב האישומים שיוחסו להם וזאת משום שנעשתה האזנת סתר שלא כדין. כתוצאה מהתפתחות זו החליטה המדינה להגיש כתב אישום מתוקן המכוון רק נגד שני העוררים ונאשם נוסף והמצטמצם לעבירות שמהן לא זוכו. בביהמ"ש המחוזי היו קבועים מספר ימי דיון שהיו מאפשרים שמיעת הדיון עד תום ואולי גם הכרעה בו. דא עקא, שבשל החלטת המרינה להגיש ערעור על הזיכוי ביקשה המדינה מביהמ"ש לא לקיים את הדיון במועדים שנקבעו נגד עוררים אלה. בעקבות זאת פנו העוררים לביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת לעצור אותם עד גמר ההליכים והבקשה נומקה, בין היתר, בכך שמבחינתם יכול היה המשפט להמשך ולהגמר ובשל פניית המדינה לבטל את התאריכים שנקבעו, יש להניח כי המשפט לא יסתיים במשך השנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והעררים נתקבלו.
ב. משהוגש כתב אישום מתוקן, צריך היה להמשיך בדיון על פיו. לביהמ"ש היו מספר מועדי שמיעה שהיו מספיקים להשלמת הדיון. אם בינתיים היתה מתקבלת החלטה בערעור המכשירה את האזנת הסתר, כי אז היה אפשר להרחיב את הדיון כלפי העוררים ואחרים. אין להתעלם מכך שכתוצאה מהשעיית הדיון, ביוזמת המדינה, עשוייה לחלוף שנה לשבתם של העוררים במעצר, שאז, יש לשחררם מהמעצר אלא אם כן יוארך המעצר ע"י ביהמ"ש העליון. הארכה כזו אינה דבר שבשיגרה ועל המדינה לשכנע בנימוקים טובים מדוע לא ניתן היה לסיים את המשפט תוך השנה. לפיכך יש לשחרר את העוררים בערבות, וחומרת המצב והסיכון שמהווים העוררים, יצטרכו למצוא ביטויים בתנאי השחרור.
(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד רובינשטיין וטרם לעוררים. 30.7.91).
על"ע 4538/90 - פלוני נגד לשכת עוה"ד
*בקשת עו"ד לביטול מועדים שנקבעו למשפט מחמת זימון למילואים בלי שגילה לביהמ"ש כי הוא שביקש את הזימון למילואים(הערעור נדחה).
א. המערער ייצג בעל דין במשפט אזרחי שנקבע לשמיעה ל-10 מועדים שונים, כולם בחודש מאי 1986. באמצע חודש אפריל ביקש המערער מביהמ"ש לדחות את מועדי הדיון, בנימוק שקיבל צו קריאה לשירות מילואים פעיל מיום 8.5.86 ועד יום 29.5.86. לבקשה צורף העתק מצו הקריאה. ביהמ"ש נעתר לבקשה. בדיעבד התברר כי היה זה המערער עצמו, שפנה לקצין הקישור של יחידת המילואים שלו, וביקש לזמנו לשירות מילואים בחודש מאי. המערער לא גילה, בגוף בקשת הדחייה בביהמ"ש, כי הוא עצמו יזם את זימונו לשירות מילואים. על יסוד העובדות הללו הורשע המערער בדין ונגזרו לו ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי תשלום הוצאות של 1,000 ש"ח ואזהרה. ביה"ד הארצי אישר את ההרשעה והחמיר את העונש לנזיפה ואת החיוב בהוצאות לסך 2,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. מבדיקת הראיות עולה כי אכן ביקש המערער לזמנו לשירות מילואים במהלכו של חודש מאי דווקא. ההרשעה עניינה מחדלו של המערער לגלות לביהמ"ש, בעת הגשת בקשת הדחייה, כי הוא עצמו יזם את זימונו לשירות מילואים, ובמחדל זה יש משום התנהגות פגומה מבחינת המידות הנדרשות מעו"ד. אשר לחומרת העונש - טוען ב"כ המערער כי לא היתה לביה"ד הארצי עילה מספקת להתערב במידת העונש. אולם, העונש שנגזר בביה"ד הארצי איננו חמור במירה המצדיקה התערבות ביהמ"ש העליון, מה גם שבדעת רוב הדיינים, הוחמר עונשו של המערער אך במעט, בעוד שהדיין השלישי סבר שהמעשים מצדיקים הטלת עונש יותר חמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד טל למערער, עו"ד עמוס וייצמן למשיב. 9.7.91).
רע"א 2187/91 - ברטה פלדמן נגד משה ומרים לושינסקי
*הצמדת מרפסת לדירה(הבקשה נדחתה).
א. הקבלן עזרא לוי בנה דירה על אדמה החכורה ע"י מינהל מקרקעי ישראל. הבית איננו רשום במירשם המקרקעין וזכויות הדיירים נקבעות עפ"י חוזה חכירת משנה בין המינהל לבין השוכר, ועל פי ההסכם בין המוכר לקונה. בבניין, בין היתר, שתי דירות, מס' 43 ומס' 44. דירה 44 נמכרה ע"י הקבלן לבנו ובאפריל 1982 העביר הבן את זכויותיו בדירה למבקשת, שחתמה על חוזה חכירת משנה עם המינהל. דירה 43 נמכרה ע"י הקבלן לקונה אשר לאחר מכן מכר אותה למשיבים. לאורך שתי הדירות צמודה מרפסת וכל אחד מבעלי הדירות טוען כי היא כלולה בחוזה הרכישה שלו. אל המרפסת מוליכה דלת מדירה 44. לדירה 43 רק חלון לעבר המרפסת. באוגוסט 1989 החלו המשיבים בהפיכת החלון לדלת. בימ"ש השלום ציין כי זכויות בעלי הדין היו חוזיות בלבד, וכי לפי
חוזה המכר ורישומי ותשריטי הקבלן, הקונה הראשון של דירה 43 לא רכש מעולם זכויות כלשהן במרפסת וזו נמסרה מעיקרה כולה לידי בנו של הקבלן. לפיכך הורה לסתום את הדלת ולהשיב את המצב לקדמותו.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בנו של הקבלן רכש רק מחצית המרפסת ומחציתה השניה שייכת לדירה 43, היינו למשיבים, וזאת בחלוקה לפי קו דמיוני הממשיך את הקיר המפריד בין שתי הדירות בתוך הבניין. ביהמ"ש הגיע למסקנתו מאחר ולא מצא בהסכמים המתייחסים לדירה 44 התייחסות כלשהי למרפסת. הקבלן שמכר דירה 44 לבנו, נהג, כנראה, שלא כראוי לגבי מי שירכוש דירה 43. ההסכם שנחתם עם בנו של הקבלן לא הוגש לביהמ"ש, כך שלא ניתן היה לעמוד על כך אם הטענה של המבקשת נתמכת ע"י החוזה האמור. מפת הבניין הביאה שרטוט של המרפסת כשהיא מחולקת על פי קו הדירות, וגם לפי רישומי המינהל שייכת לדירה מס' 44 רק מחצית המרפסת. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי המרפסת תחולק בין שתי הדירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו כי יש לחלק את המרפסת על פי המבחן של הצמידות לדירה, ומן הראוי לרשום עתה את הזכויות בדרך זו ולהביא לרישום הבית במירשם המקרקעין.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ברוך שטיימן למבקשת, עו"ד עמירם בוגט למשיבים. 9.7.91).
ע.פ. 2701/91 - מדינת ישראל נגד מואיס אלואר
*פיצול הפעלת מאסר על תנאי והשארת חלק ממנו כמאסר על תנאי(מחוזי ת"א - ע.פ. 692/91 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בעבירת נהיגה בשעת פסילה וביהמ"ש הפעיל מאסר על תנאי של 6 חודשים, גזר למשיב שנת מאסר על תנאי, שלילת רשיון נהיגה לשנתיים וחצי וקנס של 1,500 ש"ח. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט להקל עמו בכך שתקופת המאסר של 6 חודשים שהופעלה פוצלה לשניים, כך שתקופה של חודשיים ירצה כתקופת מאסר בפועל והובאה בחשבון תקופת מעצר דומה שהמשיב ריצה עד אותה שעה, ולגבי ארבעה החודשים הנוספים קבע ביהמ"ש כי יהיו בגדר מאסר על תנאי מוארך, כאמור בסעיף 56 לחוק העונשין. הערעור נתקבל.
ב. פיצול כאמור אינו מתיישב עם הוראותיו של סעיף 56 הנ"ל, שלפיו ניתן להאריך את תקופת התנאי "כמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי". אין להפעיל מקצתו של המאסר על תנאי ולהאריך חלקו האחר. אף לגוף העניין לא היה מקום להקלה בעונש שעליה החליט ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת הערעור. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את הוראת ההפעלה של המאסר על תנאי על כנה בשלמותה. בנסיבות העניין, בהן ריצה המשיב חודשיים מהמאסר וכבר שוחרר ממנו, יש לבקש חוות דעת הממונה על עבודות שירות כדי ש-4 החודשים הנותרים ירוצו בעבודת שירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה גולן למערערת, עו"ד דוד גולן למשיב. 1.7.91).
ע.פ. 475/89 - רונלד חיים נגד מדינת ישראל
*הרשעות עו"ד בעבירות שוחד, זיוף, שבועת שקר וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 22/88 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער, שהוא עו"ד, הורשע בששה אישומים שעניינם מתן שוחד, הדחה בעדות, קשר להתפרצות, שבועת שקר, זיוף בנסיבות מחמירות וכיוצא באלה עבירות. ההרשעה נסמכה בעיקרה על עדותו של עד מדינה, יהודה פרנקל. הלה טיפח דימוי של בעל קשרים עם שופטים, אע"פ שלא היה לו מעולם קשר עם שופט כלשהו, והצליח לא פעם לסדר דברים בבתי משפט מסויימים בעזרת פקידים שאתם קיים קשרים לא כשרים. העבירות בהן הורשע
המערער בוצעו בצוותא עם פרנקל והן נתפרשו על תחומים שונים. אישיותו של פרנקל, מעלליו ונכונותו לשמש עבריין להשכיר היו לנגד עיניו של ביהמ"ש המחוזי ואעפ"כ לא נפגמה בשל כך אמינותו של העד. עם זאת הזהירה השופטת את עצמה בצורך בסיוע רציני ומשכנע לגבי עד מדינה זה. סיוע כזה מצאה השופטת לגבי כל עבירה בה הרשיעה את המערער. בגין כל עבירותיו נגזרו למערער 3 שנים וחצי מאסר בפועל. עד לשמיעת הערעור נשא המערער 2/3 מענשו ושוחרר מן המאסר. הערעור נדחה בעיקרו פרט להרשעות בעבירות מסויימות בפרט אישום זה או אחר. באשר לעונש הבהיר ביהמ"ש העליון כי גם אלמלא כבר ריצה המערער את ענשו לא היה מקום להקל בעונש.
ב. בשעתו העלה הסניגור בקשה לפסילת השופטת, עקב כך שהביעה דעה בתיק אחר שנדון לפניה על מהימנותו של פרנקל. טענת הפסלות נדחתה, כשם שנדחה ערעור שהוגש על כך. בטעוניו בערעור שוב ביקש הסניגור לשכנע כי האמון שהביעה השופטת בדברי פרנקל בתיק דנא, הושפע מעמדה קודמת לגבי העד, למרות שבתיק זה הובאו הוכחות חותכות לאי האמון בעדות עד זה. אכן, מסגרת הדיון לפסילת השופטת נגעה רק בשאלת המשכו של המשפט בפני אותו הרכב, ולפיכך לא ננעלה הדלת בפני המערער לתקוף בערעור את הקביעה שבהכרעת הדין בדבר אמינותו של העד, גם בנימוק כי בקביעה זו הושפע ביהמ"ש מדעתו הקודמת על העד. אולם, שלא כבבקשת פסילה, אין מדובר עוד בשלב זה בהערכת העתיד לבוא, אלא בהערכת ממצא שכבר נקבע. לפיכך לא די בהעלאת טענה בלבד על אפשרות להשפעה, ועל המערער היה לשכנע לקיומה של ההשפעה בפועל, על הלך מחשבתו של השופט, מתוך חומר הראיות. ההנחה היא כי השופט המקצועי הוכשר היטב לכך שדבריו של עד במשפט אחד אינם ערובה לאמיתות דברי העד במשפט אחר. לפיכך יש לדחות טענה זו.
ג. לגופם של דברים אישר ביהמ"ש העליון את ההרשעה אם כי באישום זה או אחר קיבל את הערעור וזיכה את המערער מעבירות מסויימות. באשר לעונש ציין ביהמ"ש כי מדובר בעורך דין שהיה מוכן לתת ידו לביזוי מערכת המשפט, ולפגוע ביסוד תדמיתה ומעמדה בעיני הציבור. הוא לא בחל באמצעים להשיג את מטרותיו, הן לתחום עבודתו כעו"ד והן מחוצה לעיסוקו, תוך רמיסת החוק. "סמלו המסחרי" של עו"ד, המבטא יושר וכיבוד החוק, נופץ ע"י המערער לרסיסים, ובכך פגע גם בתדמיתם של חבריו למקצוע. מכאן שהעונש שנגזר אינו חמור, לא רק בשל העבירות בהן הורשע אלא גם בשל ההרשעות שאושרו ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' זמירה גלדנר למשיבה. 10.7.91).
בש"פ 2949/91 - יעקב כיסראוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין)(ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).
א. בתוך מכונית שבבעלותו של העורר נתגלו 203 גרם הירואין. בעת התפיסה היתה המכונית בשליטתו הבלבדית של העורר כאשר נהג ברכב מביתו למקומות שונים. החבילה היתה מונחת ליד מושב הנהג בקרבת תיק יד שבו היו מסמכי זיהוי של העורר וכסף בסכום ניכר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים לאחר שנתברר שמדובר בעבריין שיש לו הרשעות לא מועטות ובכללן עבירת סמים שבגינה ריצה עונש מאסר ממנו השתחרר זמן לא רב לפני האירוע דנן. הערר נדחה.
ב. הימצאות הסם בנסיבות הנ"ל מהווה יותר מאשר ראייה לכאורה לביסוס אשמתו של העורר. בנסיבות אלה, לאור הראיות והעבר הפלילי של העורר, הרי על פי מהות העבירה, על פי הדין ועל פי ההלכות מוצדק היה, אם לא מחייב, ליתן את צו המעצר ואין במקרה זה גם תחליף הולם למעצר. הסניגור טוען כי אין ראייה שהעורר ידע על דבר החבילה עם הסם או שהיה לו קשר אליה, וייתכן שמאן דהוא שביקש להכשיל את
העורר הכניס את החבילה למכוניתו. טענה זו איננה אלא השערה גרידא, אינה סבירה וגם אין היא מתיישבת עם ההגיון. איש לא יפקיר סתם כך כמות גדולה כל כך של סם בהחבא במכוניתו של העורר. באשר לטענה כי אפשר שמדובר במלכודת משטרתית, הרי אין די בהפרחת חשד כה חמור בלי לבססו ולו גם לכאורה.
ג. העורר ביקש להבחן בפוליגרף, התביעה והמשטרה לא ראו טעם בכך, ואילו השופט, בעת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, איפשר לעורר להתקשר עם מכון פרטי כדי לבצע בדיקה כזו. הבדיקה נעשתה ולטענת העורר התוצאה מאשרת כי הוא דובר אמת. בכל זאת, כשנתבקש השופט להחליט בעניין, התעלם מהבדיקה והשלכותיה. אכן, תוצאות הבדיקה חסרות משקל ראייתי מול הראייה רבת העוצמה שבהימצאות חבילת הסם במכונית כאמור. תוצאות הבדיקה בפוליגרף, לא זו בלבד שבשלב המשפט אינן בעלות משקל, אלא מעבר לכך הן כלל לא קבילות. תמוה על כן שהשופט איפשר את הבדיקה בפוליגרף. אם בשלב החקירה הראשוני יש טעם בעריכת בדיקת פוליגרף לחשודים, כדי לאשש או להפריך לכאורה כיוון חקירה, הרי משהוגש כתב אישום אין עוד טעם ואין עוד צורך בבדיקה כזו שאין בה כדי להועיל כלל.
ד. העורר הסביר את מטרת נסיעתו לקניית חלקי חילוף לטרקטור וגירסתו לא נבדקה ע"י חוקריו. העורר לא נקב בכל שם של אדם עמו נפגש ואפשר להבין את היעדר התייחסות חוקריו לגירסה. יחד עם זאת, ראוי ככלל שחוקרי המשטרה לא יתנכרו לטענת אליבי של חשוד או לגירסה שבאה להסביר את חפותו של החשוד. גירסאות כאלה צריכות להבדק אפילו הן נראות על פניהן מופרכות. העורר גם התרעם על כך שלא נעשה נסיון למצוא טביעות אצבעות על החבילה. אכן, לא תמיד יימצאו טביעות ולא מכל חפץ ניתן לקבל מעתקים של טביעות אצבע, אולם אין בכך כדי לפטור את החוקרים מלקיים בדיקה כזו, שיש והיא יכולה לחזק את החשד אך יש והיא יכולה להפריכו. אלמלא הראייה החזקה העומדת נגד העורר ונסיבות כאמור, היה מקום לשקול אם אין במחדלי החקירה כדי להצריק שחרורו של הנאשם בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד זיו לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה.16.7.91).
בג"צ 3366/90 - ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נגד הממונה על יחסי העבורה במשרד העבודה והאוניברסיטה הפתוחה
*הסכם קיבוצי" לצורך מסירת סכסוך לבוררות ע"י הממונה על יחסי עבודה(העתירה נדחתה).
א. ביום 1.1.90 שלח מנהל מחלקת כח אדם של האוניברסיטה הפתוחה (להלן: האוניברסיטה) חוזר לעובדים (להלן: החוזר) בו נאמר כי "במשכורת דצמבר 89 עודכן לוח השכר של הדירוג האחיד, בהתאם להסכם שנחתם במגזר הציבורי" וצויינו פרטי עדכון תוספת השכר. העותרת טענה כי המסמך הינו הסדר קיבוצי שנעשה בכתב ונקבעו בו שיעורים של שכר עבודה, ולפיכך יש לראות בו "הסכם קיבוצי" כמשמעותו בסעיף 37א' לחוק יישוב סכסוכי עבודה. עוד טענה העותרת שבהיעדר הוראות בדבר יישוב חילוקי דעות, יש למסור את ה"סכסוך" לבוררות כקבוע בחוק. בנסיבות אלה פנתה העותרת למשיב ומסרה לו הודעה על סכסוך לפי סעיף 16 לחוק ודרשה ממנו למנות וועדת בוררים לפי סעיף 17 לחוק. הממונה דחה את הבקשה על יסוד הנימוק שהחוזר אינו מהווה הסדר קיבוצי ועל כן אין הוא מוסמך למנות וועדת בוררים. העתירה נדחתה.
ב. טענת העותרת היא כי גם השאלה אם מדובר ב"הסכם קיבוצי" הינה שאלה שאין המשיב יכול להחליט בה, אלא גם שאלה זו יש למסור לבוררות שתחליט אם מדובר בהסכם קיבוצי אם לאו, וזאת לפי סעיף 15(2) לחוק. טענה זו אין לקבל. אין לשלול את "סמכותו" הראשונית של המשיב לפסוק אם מדובר בהסכם קיבוצי ואם לאו, ועל החלטתו
זו ניתן לפנות לבג"צ שיעביר תחת שבט ביקורתו את ההחלטה. באשר לשיקול דעתו של המשיב שקבע שאין מדובר בהסכם קיבוצי - צודקים המשיבים בטענתם כי אין בחוזר הנ"ל אלא הודעה לעובדים על עדכון שכר, שאין לראות בה הסדר קיבוצי, ואם כך הוא אין עילה להתערב בשיקול דעתו של הממונה שהנושא אינו נכנס למסגרת החוקית שלפיה הוא יכול להעביר את העניין לבוררות.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד מיטל לעותרת, עו"ד גב' מרים רובינשטיין למשיב, עו"ד נחום פינברג לאוניברסיטה הפתוחה. 21.7.91).
ע.א. 2831/91 - פרידה ויורם כהן נגד הכונס הרשמי
*ביטול הכרזת חייבים כפושטי רגל כאשר החייבים עתרו להפחתת הסכום שחוייבו לשלם(הערעור נתקבל).
א. ביהמ"ש המחוזי נתן צו כינוס נכסים נגד המבקשים וכן צו להכרזתם כפושטי רגל. בהחלטה חוייבו המערערים לשלם תשלום חודשי של 1,000 ש"ח כאשר כלל חובותיהם עולים לסכום של 180,000 ש"ח. המערערים עתרו להקטין את חיובם החודשי עד לסכום של 500 ש"ח עקב מצבם הכלכלי הקשה. הבקשה נדחתה ועל כך הגישו בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון. החלטת ביהמ"ש המחוזי הינה "צו בפשיטת רגל" כאמור בסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל והערעור עליה אינו טעון נטילת רשות. ברם, נציג הכונס הרשמי, המשיב, הסכים לראות את הבקשה לרשות ערעור כערעור. בנסיבות אלה הוחלט לראות את הבקשה כערעור אזרחי. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי כתב בהחלטתו כי "על פי סעיף 55(ב) לפקודת פשיטת הרגל... אין בימ"ש זה מוכן לנהל פשיטת רגל כשאין לנושים תועלת בכך... באם מצבם הכלכלי של החייבים כל כך קשה... מן הראוי שיחזרו להוצל"פ ויבקשו שם חקירת יכולת...". השאלה מהו "קו התפר" בין הליכים של הוצל"פ לבין הליכים של פשיטת רגל שנוייה במחלוקת, אך אין צורך להכריע בה במסגרת הערעור הנוכחי, משום שלפני ביהמ"ש המחוזי לא עמדה לדיון בקשה לביטול הכרזת המערערים פושטי רגל לפי סעיף 55(ב) הנ"ל, ואין ביהמ"ש העליון מחווה דעה לגבי השאלה מה היה צריך להחליט אילו עמדה בקשה כזו לדיון. במקרה דנא, כל עוד לא הוגשה בקשה לביטול פשיטת רגל, היה על ביהמ"ש לצאת מתוך הנחה שצו ההכרזה בדין יסודו, ואם כך הדבר לא ניתן היה לחייב את המערערים בתשלום סכומי כסף שאין הם מסוגלים לשלמם. המשיב אינו חולק על נכונות טענת המערערים כי אין ביכולתם לשלם אלא 500 ש"ח לחודש, ולפיכך יש לקבל את הערעור ולהעמיד את התשלום על הסכום כאמור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. יורם כהן למערערים, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 14.7.91).
בש"פ 3191/91 - אחמד שיבלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים כששותפים לעבירה שוחררו בערובה (נסיון להפיץ כסף מזוייף)(ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר ושניים אחרים (להלן: בן ציון ויוסף) הואשמו בעבירות של החזקת שטר כסף מזוייף ונסיון לנפק כסף מזוייף. כתב אישום אחד הוגש נגד העורר ונגד בן ציון וכתב אישום נפרד הוגש נגד יוסף. התביעה ביקשה מעצר השלשה עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור עד גמר ההליכים את העורר ולשחרר בתנאים מגבילים את בן ציון. לאחר מכן הורה ביהמ"ש לשחרר בתנאים מגבילים גם את יוסף. טענתו של העורר היא טענת הפלייה וחוסר שוויון בין נאשמים שנתוניהם שווים בעיקרם, כאשר למעשה, לטענתו, יש לראות את יוסף כעבריין עיקרי באותו אירוע. הערר נתקבל.
ב. ב"כ המדינה ביקש לאבחן בין העורר לבין יוסף כאשר לטענתו קיימים שני הבדלים משמעותיים ביניהם. האחד הוא בסוג העבר הפלילי, כאשר בין עבירותיו הרבות של העורר 12 עבירות הן בגין זיוף, ואילו ליוסף יש אמנם עבר פלילי כבד אך רובו בעבירות רכוש של התפרצויות וגניבות. כמו כן, העורר הינו עבריין פעיל ובתקופה בה בוצעו המעשים שבגינם הוא עצור היה אסיר ברשיון ואילו כנגד יוסף לא נרשמו מעשי עבירה מאז 1985. ברם, הבחנה זו אין בה כדי להצביע על מצב של יחס שונה לשאינם שווים אלא דווקא על יחס שונה לגבי שווים. העובדה שלעורר הרשעות זיוף ואילו ליוסף הרשעות בהתפרצויות אין בה כדי לייצור הבחנה מהותית. אילו עבירות הזיוף היו בשטרי כסף כי אז כמובן, בכך בלבד, היה די להצדיק את המעצר, ואולם הזיופים שבהם מדובר היו בשיקים שמשך העורר ללא כיסוי ועל דרך מרמה. אף העובדה שהעורר הינו עבריין פעיל אין בה די בכדי ליצור הבחנה שתצדיק הפלייה בין השניים, וזאת משום שברור מהראיות שיוסף היה לכאורה העבריין העיקרי בפרשה הנדונה. הדעת נותנת וההלכה היא כי כאשר הנסיבות דומות, אין זה מן הראוי שנאשם אחד ישוחרר ואחד יעצר, וודאי שאין זה מן הצדק שהנאשם העיקרי ישוחרר בעוד נאשם פחות מעורב ייעצר, כששניהם עבריינים מועדים. לפיכך, יש להורות גם על שחרורו של העורר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גולן למבקש, עו"ד שדמי למשיבה. 24.1.91).
בש"פ 2865/91 - קוצב שלמה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה והדחה בחקירה)(ערר מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. בקרבתו של מועדון לילה, בו בילו העורר וחברתו, התפתחה מריבה בין שני צעירים. המתלונן, חברם של הניצים, ביקש להתערב במריבתם, אך העורר עיכב בעדו. משהגיב המתלונן בגידופים וגם הדף את העורר מדרכו, שלף העורר סכין ודקר את המתלונן בבטנו, דקר בזרועה את חברתו של המתלונן שניסתה לגונן עליו, וכן שב ודקר בזרועו את המתלונן. פציעתה של הנערה היתה שטחית ואילו למתלונן נגרמה חבלה חמורה בבטן ובכבד. בגין מעשים אלה הואשם העורר בגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. אחרי המעשים המתוארים הניע העורר את חברתו לספר בחקירה כי בליל הארוע בילו יחדיו בתוך המועדון ולא ראו כלל מה נעשה בחוץ. בשל מעשה זה מיוחסת לעורר עבירה של הדחה בחקירה. אגב החקירה במשטרה ניסה העורר להשמיד אמרה שנגבתה ממנו בכך שקרע את המסמך וניסה לבלעו ובשל מעשה זה מיוחסות לעורר עבירות של נסיון להשמדת ראיה ושל שיבוש הליכי משפט. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי העיר כי אילו הואשם העורר רק במעשי האלימות כי אז היה נוטה לשחררו במיגבלות של מעצר בית מוחלט, אך משהואשם העורר גם בעבירות הנוספות שעיקרן כוונה לשבש את הליכי החקירה והמשפט, לא ראה מנוס מהמעצר. למעשה, היה מקום להורות על מעצר העורר גם בגין האישום הראשון בלבד. מעשי תקיפה אלימים, תוך שימוש בסכינים, הפכו לתופעה שכיחה ורווחת ורבים מן המעורבים בתקיפות מן הסוג הזה אינם בגדר עבריינים מובהקים. הצידוק למעצר של מבצעי תקיפות מן הסוג הזה, כרוך, מניה וביה, בצורך להגן על הציבור מפניהם. ברם, למסקנתו של ביהמ"ש המחוזי כי המעצר דרוש, מכל מקום, להבטיח תקינותו של ההליך השיפוטי, יש ויש על מה לסמוך. חיתיתו של העורר כבר נפלה על עדים והחשש שינסה להדיח עדים אלה לא פג. אין מדובר בחשש סובייקטיווי של עדים רגישים שאין להתחשב בו, שהרי על מסוגלותו של העורר, לעשות מעשים אלימים ולפגוע בהליכי חקירה ומשפט, יעידו מעשיו שלו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד חכם לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 3.7.91).
ע.א. 2147/90 - חנן פרץ נגד שרה ויעקב בוכמן
*הפרת חוזה מכר ע"י המוכר הגורם לאי מילוי חיוביו של הקונה(מחוזי ת"א - ה.פ. 42/89 - הערעור נדחה).
א. ביום 3.11.88 נכרת בין המערער למשיבים חוזה שלפיו מכר המערער למשיבים דירה בתל אביב תמורת סכום בשקלים השווה ל-150,000 דולר. במבוא לחוזה הוצהר, בין היתר, כי המוכר מילא את כל חיוביו כלפי החברה (להלן: אשטרום) שממנה רכש את הדירה וכי אין מניעה לרישומו כבעלים של הדירה וכן הצהיר המערער כי זכויותיו "החופשיות מכל עיקול, שיעבוד, משכנתא...". תנאי התשלום שנקבעו היו 10,000 דולר בשקלים במעמד חתימת החוזה, 40,000 דולר בשקלים עד ליום 7.12.88, ו-100,000 דולר בשקלים לא יאוחר מיום 31.12.88, במעמד מסירת החזקה למשיבים. בהסכם התחייב המוכר לגרום לכך "כי אשטרום... תאפשר לקונים קבלת משכנתא ותחתום על כל המסמכים שיידרשו... מילוי האמור לעיל מהווה תנאי מוקדם לביצוע התשלום...".
ב. המשיבים פנו לחברת אשטרום, ביום 23.12.88, כדי לקבל אישור לרישום משכנתא, והתברר כי על הדירה רובצת משכנתא בגין הלוואה שנטל המערער כשנה לפני כן. המערער טען כי הצהרתו בחוזה נעשתה בתום לב והחל ללחוץ לכיוון סיומה המהיר של העיסקה. לאחר חילופי מכתבים, נתן ב"כ המערער למשיבים ארכה לתשלום יתרת מחיר הדירה תמורת קבלת החזקה, עד ליום 11.1.89. ב"כ המשיבים ביקש ארכה של יומיים, עד ליום 13.1.89. על כך לא באה כל תשובה וביום 12.1.89 הוגשה תובענה של המערער כי יוצהר שחוזה המכר בטל. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בציינו כי "מוכר המצהיר בחוזה כי הדירה... נקיה מכל עיקול... משכנתא, איננו יכול לבוא בטרוניות לרוכש הדירה הנוקט עתה בזהירות... והדורש עמידה על קיום כל חובותיו של המוכר ככתבן... קיומה של המשכנתא היווה מניעה לתשלום היתרה... המשיבים התנו את התקשרותם בחוזה בכך שיוכלו לממן את רכישת הדירה בהלוואה מובטחת במשכנתא...". אשר לסירובו של המערער להעניק למשיבים ארכה בת יומיים להסדרת התשלום, אמר ביהמ"ש המחוזי כי לא היה מקום לקשיחות זו ו"לא היה מקום להגשת התובענה... אלא רק לאחר 13.1.89 (באם אכן המשיבים לא היו עומדים בחיובם)...". הערעור נדחה.
ג. בנסיבות ההסכם, כאשר נודעה חשיבות מיוחדת בעיני המשיבים לעובדה שיוכלו לגייס הלוואה מובטחת במשכנתא, מקבל הכזב שבהצהרה בדבר זכויות נקיות מכל עיקול וכו', מישנה תוקף. מה דינה, מבחינה משפטית, של הצהרה כוזבת מסוג זו שבפנינו - כשמדובר באימרה טרום חוזית כוזבת, שמצאה ביטויה בחוזה, פתוחות בפני הצד השני, לבד מטענת ההטעיה, כל הטענות הנובעות מהפרת חוזה. משמעות הדברים היא כי המערער הפר את החוזה בהצהירו במבוא לו על נקיון זכויותיו. גם לולא מצאה ההצהרה הנ"ל את ביטויה בחוזה המכר, היה על המערער למסור למשיבים את הזכויות בדירה כשהיא נקיה מזכויות צד ג' וזאת לפי סעיף 18(א) לחוק המכר.
ד. אשר לחובתם של המשיבים לשלם את יתרת המחיר עד ליום 31.12.88 - לנוכח הפרת החוזה על ידי המערער, נדחה קיומו של החיוב שהוטל על המשיבים, וזאת בהסתמך על הוראות סעיף 43(א)(1) לחוק החוזים (חלק כללי), לפיהן המועד לקיומו של חיוב נדחה "אם נמנע החיוב במועדו מסיבה התלויה בנושה - עד שהוסרה המניעה". סיכומו של דבר, המערער הפר את החוזה והמשיבים היו רשאים לעכב את התשלום בידם עד להסרת המניעה, היינו ער לשחרור הנכס מן המשכנתא שרבצה עליו. בנסיבות אלה אין המערער יכול להשמע בטענה כי הוא חפץ בביטול החוזה, שכן ברירת הביטול היא בידיו של הצד הנפגע והוא מבקש לאכוף את ההסכם ואף הגיש תביעה לסעד של אכיפה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל אדירעם למערער. עו"ד יעקב רוזנבוים למשיבים 18.7.91).
ע.פ. 4595/90 - ג'ורג' יוסף, יצחק יחזקאל ועוזי אלחרר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים-הרואין)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער 1 הורשע בייבוא 1.3 ק"ג הרואין ונדון ל-10 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי ועיקר טענתו כי קיים פער ענישה בינו לבין שותף אחר בקשר (שמואל זאב) שעליו הושתו 8 שנים מאסר בפועל ו-5 שנים מאסר על תנאי. לעניין זה קיים שוני מהותי בין השניים אשר היה בו כדי להצדיק עונש נמוך יותר לזאב חרף העובדה שהורשע בייבוא כמות גדולה יותר של סמים. שוני זה מתבטא ראשית בכך שזאב הוא שחשף את הרשת, ולפי טענת המדינה הוא היה הבלדר ולא היוזם, ונוסף לכך לחובת המערער יאמר שבשעת ביצוע העבירה היה קצין מכס ולפי אחד האישומים הוא גם עשה שימוש במשרתו זו לקידום ביצוע העבירה. בנסיבות אלה פער הענישה בין השניים אינו פוגע בעקרון אחידות הענישה ועל כן דין ערעורו להידחות.
ב. המערער 2 הורשע בייבוא 400 גרם הירואין ובנסיון להחזיק 500 גרם ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. נטען כי מערער זה לא היה חלק מהרשת וכי לא תכנן דבר. ברם, העונש שהוטל עליו אינו חמור כלל ועיקר ואילולא עקרון "אחידות הענישה" ניתן היה להטיל עליו עונש כבד יותר.
ג. המערער 3 הורשע בשני מקרים של החזקת 200 גרם הירואין ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי והופעל במצטבר מאסר על תנאי של 9 חודשים. גם עונש זה אינו חמור בנסיבות העניין. למערער עבר פלילי מכביד ואת העבירות עבר כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. בביצוע העבירות שיתף את בנו הקטין, דבר שיש בו כדי להחמיר את נסיבות ביצוע העבירה. אמת, מערער זה הוא נרקומן ויש להניח שחלק מהסם נצרך על ידו, אך חלקו העיקרי של הסם הוחזק שלא לצריכה עצמית ובכך בא לידי ביטוי חלקו של המערער בדרכי ההפצה של הסם.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מצא. עו"ד ש. רוזנבאום למערער 1, עו"ד ג. זילברשטיין למערער 2, עו"ד נ. מימון-שעשוע למערער 3, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 11.7.91).
ע.א. 1327/90 - מירי שיבת קטינה ואח' נגד חנוך שיבת
*סמכות דיון בענייני רכוש בין בני זוג(הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש תביעה להפחתת סכום המזונות שהוא צריך לשלם והמערערים הגישו תביעה שכנגד שעניינה חלוקת רכוש משותף של בעלי הדין, היינו מכונית, חלקת מקרקעין וחשבונות בנק. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את התביעה שכנגד בסברו כי מאחר ועניין הגירושין נדון בבי"ד רבני וענייני רכוש יכולים להיות כרוכים בתביעת גירושין, ומכיוון שביה"ד הרבני ציין בפס"ד הגירושין כי בענייני רכוש מסויימים שצויינו בפסה"ד (תכשיטים וכתובתה של האישה) ידון ביה"ד אחרי מתן הגט, הרי גם ענייני הרכוש הנ"ל צריכים להיות מועברים לביה"ד הרבני על יסוד כלל ההמשכיות. הערעור נתקבל.
ב. אמנם ניתן היה בשעתו לכרוך את ענייני הרכוש המשותף בתביעת הגירושין, ואף אם פרטי הרכוש לא אוזכרו במפורש בתביעת הגירושין, ניתן היה לדון בעניין תוך תיקון כתב התביעה ופירוט הרכוש. ניתן היה גם לדון בעניין הרכוש אחרי תום הדיון בתביעת הגירושין, אילו השאיר ביה"ד את ענין הדיון בפרטי הרכוש שאוזכרו בתביעה, במפורש, להכרעה נפרדת ומאוחרת יותר. דא עקא, פסק דין הגירושין ניתן בשנת 1988 ומאז נסתיימו ההליכים. פרטי הרכוש הנ"ל לא נכרכו בתביעת הגירושין ולא הוכנסו לכתב התביעה במהלך הדיון. משניתן פסה"ד בביה"ד הרבני הרי הוא סיים את מלאכתו וכל מה שלא נכרך בתביעת הגירושין אינו ממשיך להיות בסמכותו הייחודית של ביה"ד.
מאחר וביה"ד לא קנה סמכות ייחודית, ואין כיום הסכמה בין בעלי הדין להעביר את הנושא לביה"ד הרבני, לא היה מקום לדחות את התביעה שכנגד על הסף מחוסר סמכות. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ברוך שיבר למערערים, עו"ד זאב ולנר למשיב. 10.7.91).
בש"א 1770/91 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד יעל ברנע וסיוון ברנע
*המצאת כתב ערעור לכל המשיבים(הערעור נדחה).
א. עניינו של ערעור זה, החלטתו של רשם ביהמ"ש העליון, בקשר לבקשה לפי תקנה 412(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי על פי דרישת המערער רשאי השופט של הערעור או הרשם, על פי צד אחר, לוותר על המצאת כתב הערעור למשיב שאינו נוגע בדבר במישרין. המדובר בתובענות לפיצויים של אם ובתה, שהוגשו בנפרד, ואשר הדיון בהן אוחד בביהמ"ש המחוזי. המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ובהודעת הערעור נכללה כמשיבה רק האם יעל ברנע. לאחר הגשת הערעור הגישה המערערת בקשה על פי צד אחד, ע"פ תקנה 412(ב), לפיה נתבקש ביהמ"ש להורות כי אין צורך להמציא עותק של הודעת הערעור לבת סיוון ברנע. הרשם נענה תחילה לבקשה אך לאחר פניית המשיבות שב ודן בעניין וביטל החלטתו. הרשם ציין כי לדעתו, המהלך הדיוני שננקט ע"י המערערת נועד לפגוע בסיוון ברנע ולצמצם את אפשרויותיה הדיוניות, היינו הגשת ערעור שכנגד. הערעור נדחה.
ב. פטור שניתן לפי תקנה 412(ב) אינו אלא פטור להמציא לבעל דין את כתב הערעור, כי בשום מקרה אין פוטרים מערער מלעשות מי שהיה בעל דין, משיב בערעור. לכן צריכה היתה סיוון להיכלל בכתב הערעור כמשיבה. לפי תקנה 424 לתקנות, כל מי שהיה בעל דין ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור. לעניין זה אין נפקא מינה אם מדובר בתובענה שהוגשה מעיקרה נגד מספר משיבים או תובענה שהיא פרי האיחוד של מספר תובענות. זאת ועוד, כל משיב רשאי להגיש ערעור שכנגד, והיפוכו של דבר, מי שלא נכלל בערעור לא יוכל להגיש ערעור שכנגד. המבחן לצרכי תקנה 412(ב) צריך להיות רחב, במובן זה שאם קיימת אפשרות כלשהי שזכויותיו של צד לדיון בערכאה הראשונה יוגבלו או יופחתו, יש להמציא לו את כתב הערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ח. מנדלנאום למערערת, עו"ד ט. קונפינו למשיבות. 9.7.91).
ע.פ. 5218/90 - פלונים (קטינים) נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שריפת מכונית במסגרת האינתיפדה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). במסגרת האינתיפדה שברו המערערים שמשה של מכונית השייכת ליהודי, שפכו לתוכה דלק והעלו אותה באש. ביהמ"ש המחוזי גזר להם שלוש שנים מאסר שמתוכן 16 חודשים מאסר בפועל, והערעור על חומרת העונש נדחה. אף שהעונש אינו קל, הרי בנסיבות העניין אין מקום להתערבות בו. העונש המקסימלי לעבירה הנדונה הוא 15 שנה, והעונש שהוטל על המערערים כבר לקח בחשבון את נסיבותיהם האישיות אשר במרכזן גילם הצעיר, היעדר הרשעות קודמות והודאה בעובדות. העבירות בוצעו במסגרת תופעה שמהווה כיום מכת מדינה והמצדיקה, איפוא, ענישה שיש בה יסוד הרתעתי בולט. אמת, גם במקרים אלה יש להתחשב תמיד בנסיבות האישיות, אך העונש שהוטל משקף נסיבות אישיות אלה.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מצא. עו"ד בולוס למערערים, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 14.7.91).