תקציר סביר כרך ל"ח חוברת 13

בש"פ 3001/91 - דניאל בינקין נגד יהודה שנהב, מדינת ישראל ובנק המזרחי

*ביטול ערבויות לשחרור בערובה כאשר חלפו 180 יום(ערר על ביטול ערבויות - הערר נדחה).

א. בבימ"ש השלום נתן הבנק, ביום 13.6.90, ערבויות לטובת המבקש, לבקשת המשיב, לשם שחרורו של המבקש בערבות. הערבויות היו על סך 40,000 ש"ח. ביום 12.6.91, הוגש לביהמ"ש המחוזי כתב אישום נגד העורר, וביהמ"ש החליט ביום 16.6.91 כי הנאשם יעצר וישוחרר בערבות בנקאית. המשיב ביקש כי ייקבע שהערבויות שנתן בבימ"ש השלום פקעו וביהמ"ש שדן בעניין נעתר לבקשה בציינו כי "חלפו 180 ימים מאז ניתנו הערבויות ולא הוגש כתב אישום. עפ"י ההלכה שנפסקה לאחרונה, פקע תוקף הערבויות". העורר טוען כי בקשת המשיב לשחררו מהערבויות הינה שלב נוסף במאבק המשפטי שמתנהל בינו לבין העורר בקשר לזכותו של המשיב לגרום לביטול הערבויות, וכן הוא מצביע על כך שהמשיב טען לפקיעת הערבויות רק חמישה חודשים לאחר תום 180 הימים המצויינים בהחלטת השופט, וניתן לראות בכך משום הסכמה להארכת תוקפן של הערבויות. הערר נדחה.
ב. סעיף 55(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "חשוד ששוחרר בערובה ולא הוגש עליו כתב אישום תוך מאה ושמונים ימים מיום שחרורו בערובה, יופטרו הוא וערביו, מערבותם... זולת אם הוארכה תקופת הערובה לפי סעיף קטן (ב)". עם תום 180 הימים מיום השחרור בערובה, ומשלא הוגש כתב אישום או הוארכה תקופת הערבות, מופטרים החשוד וערביו מערבותם, בלא כל צורך בפעילות משפטית כלשהי. לאור זה אין חשיבות למעמדו של המשיב ולסכסוכיו עם העורר, שכן הערבויות פוקעות מאליהן. גם הסכמה אינה מועילה אם לא נתבקש ביהמ"ש להאריך את המועד וגם החליט כך בטרם חלף הזמן.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד חריש למבקש, עו"ד כץ למשיב, עו"ד גב' מיקי חשין למדינת ישראל. 25.7.91).

ע.פ. 490/89 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (ביצוע מעשי סדום ועבירות מין אחרות של אב בבתו הקטינה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער התעלל, התעללות מינית, בבתו הקטינה במשך שנה, מגיל 11 עד גיל 12. הוא הואשם בשורה של עבירות שעניינן מעשה סדום, נסיון למעשה סדום, נסיון אינוס ותקיפה מינית. עבירה אחת של תקיפה מינית ביצע המערער בחברתו של בתו. במקצת מן המעשים נגרם לקטינה גם נזק גופני, אבל עיקרו של הנזק שהסב המערער לבתו הוא נפשי ופסיכולוגי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער, בדעת הרוב, שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כאשר לדעת המיעוט מן הראוי היה לגזור למערער, שמונה שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. בעבירות ובנסיבות האמורות אין טענה שניתן להעלות נגד חומרת עונש מאסר של שש שנים בפועל ואף של שמונה שנים בפועל כפי שהיתה דעת המיעוט. הסניגור העלה שורה של טענות ונימוקים אשר ברובם אין בהם ממש. במקצתם מן הראוי לעמוד עליהם, גם אם במקרה דנן, לפי נסיבותיו, אין זה אלא לשם עיון בלבד.
ג. הטענות כי אין לו למערער הרשעות קודמות כנגד המוסר; כי זה מאסרו הראשון של המערער; כי ביהמ"ש טעה משהביא בחשבון את העובדה שלאחרונה מובאים יותר ויותר מקרים של גילוי עריות בפני בתי המשפט וחלק מהמקרים אף לא בא לכלל גילוי בכלל ; כי ביהמ"ש החמיר בדינו של המערער מתוך הבעת שאט נפש והוקעת המעשים ולא מתוך מגמה של הרתעה - נוח להן שלא נטענו משנטענו. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה, אך יש ובענישה על מעשה פשע חמור, כגון זה שבפנינו, מצוי גם בדרכי הענישה ובמטרותיה שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה. השיקול של הרתעת עבריינים אחרים בכוח - נוסף על שיקול התגמול כהבעת סלידה מהמעשה - הוא
שיקול ענייני ונכון. ענישה לא הולמת ובלתי משמעותית עלולה להשפיע על קרבן התעללות שלא "להסתכן" בגילוי המעשים מתוך חשש שתוך זמן קצר שוב יהא נתון לאיומיו של מבצעם, וכך יכול ויהיה בה בענישה זו כדי "להוכיח" לעבריינים בכוח ש"הפסדה" של ענישה יוצא ב"שכרו" של מעשה.
ד. להלן דן המשנה לנשיא בטענה שיסודה במציאות הטראגית אליה נקלעים בני המשפחה ובראש ובראשונה קרבן העבירה, בעטיים של מעשים נפשעים כגון אלו שביצע המערער. הקטינה נקלעה למצב בלתי נסבל, כאשר מצד אחד היא מבקשת להשתחרר ממעשיו הנפשעים של אביה, אך מצד שני רצון זה הולך ונמוג עקב חוסר תמיכה של משפחתה, ולא זו בלבד, אלא גם מפני "האשמות" גלויות ונסתרות מצד אמה ומצד המשפחה כי בגלל גילוייה באו כל הצרות והבושות על המשפחה. היבט נוסף ומיוחד בסוג זה של עבריינות הוא ההיבט השיקומי-טיפולי. הצורך בשיקומו של העבריין - האב - אינו רק למענו ולטובתו אלא גם מטובתה של הקטינה - הקרבן, שעניינה לא רק בהענשת האב, אלא גם בשיקומו למענה ולטובתה היא, בהיותו אביה מולידה, אליו היא קשורה ותמשיך להיות קשורה גם בעתיד. באשר לנושאים אלה סקר המשנה לנשיא ספרות נרחבת הדנה בנושא הנדון ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי הנסיבות מצדיקות את שיעור העונש שהושת על המערער ואין להתערב בו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד א. מאוטנר למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 16.7.91).

ע.א. 722/89 - דניאל רומי נגד רותם חברה לביטוח בע"מ

*הבאת ראיות לסתור בתאונת דרכים לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים(הערעור נדחה).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים בנובמבר 1983 והמשיבה חייבת בפיצויו על נזקיו בתאונה זו. לכתחילה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי נכות זמנית למערער בשעורים שונים, ואולם ועדות רפואיות של המוסד קבעו לבסוף כי החל ביום 1.5.84 לא נותרה למערער כל נכות. משהגיש המערער תביעת פיצויים נגד המשיבה הוגשו קביעות הועדה הרפואית לערעורים של המוסד כראייה בהסתמך על סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המערער עתר לביהמ"ש שיותר לו להביא "ראיות לסתור" בהסתמכו על הסיפא של סעיף 6ב' לחוק. בבקשתו הסתמך המערער על חוות דעת רפואית מיום 15.6.87 שקבעה לו נכות צמיתה בשעור של %20. המערער פנה בתביעה גם למוסד לביטוח לאומי בטענה שמצבו הוחמר, אך הוועדות הרפואיות של המוסד שבדקו את המערער החליטו שלא לקבל את מסקנות חוות הדעת הרפואית החדשה. ביהמ"ש המחוזי לא התרשם בחיוב מעדותו של הרופא שנתן את חוות הדעת החדשה ודחה את הבקשה להתיר הבאת "ראיות לסתור" לפי סעיף 6ב' סיפא כאמור. הערעור נדחה.
ב. חוות הדעת הרפואית החדשה היתה לנגד עיני הוועדות הרפואיות של המוסד ועל אף זאת קבעו שלא נותרה למערער כל נכות וכי לא חלה החמרה במצבו עקב התאונה. אין טענה שלא כל החומר הרפואי הנדרש היה בפני הוועדה הרפואית או שהמערער לא נבדק כהלכה. הטענה היחידה היא שקיימת חוות דעת של רופא החולק על מסקנות הוועדות הרפואיות של המוסד, ואולם מצב דברים זה לא די בו להצדיק הבאת ראיות לסתור. כבר נאמר לא אחת, שאילו בכל מקרה שבו קיימת חוות דעת רפואית הסותרת את דרגת הנכות המחייבת לפי סעיף 6ב' לחוק, היה ביהמ"ש מתיר הבאת ראיות לסתור, מטרת סעיף 6ב' לחוק היתה מסוכלת.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערער, עו"ד א. כרמלי למשיבה. 17.7.91).

ע.א. 122/89 - נורית זקן נגד יוסף בן יעקב ורותם חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 725/85 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים באוקטובר 1985 וחברת הביטוח המשיבה חייבת לפצותה על נזקיה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה לשלם למערערת פיצויים בסכום של כ-29,000 ש"ח, כאשר מתוך סכום זה 22,000 ש"ח הם בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד. עקב התאונה נגרמה למערערת נכות צמיתה בשיעור של %15 בשל כאבי ראש, סחרחורת והפרעה בשיווי המשקל. המערערת היא ילידת 1964, נשואה ואם לילד, סיימה את לימודיה בבית ספר תיכון, אך לא השלימה את בחינות הבגרות. מעת שחרורה מצה"ל ועד התאונה, משך כשנה, לא עבדה המערערת בעבודה קבועה ולטענתה התכוונה ללמוד חינוך מיוחד ולשמש מורה, אך התאונה שיבשה את תוכניותיה. לאחר התאונה החלה המערערת לעבוד כפקידה בבנק ישראל והרויחה כ-800 ש"ח לחודש. בבואו לקבוע את הפיצוי בגין אבדן כושר ההשתכרות ציין ביהמ"ש כי משכורתה של המערערת בסכום של 800 ש"ח לחודש מקובלת למדי אצל בחורות מרמתה ולא נגרם לה לפי שעה כל הפסד השתכרות. עם זאת, בשל כך שאין לשלול אפשרות שבעתיד כושר ההשתכרות שלה עלול להפגע בשל נכותה, פסק לה ביהמ"ש פיצוי גלובלי בסכום של 22,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לטענת המערערת צריך היה להעמיד את שיעור הנכות התיפקודית על %20 ולא על %15 שהוא שיעור הנכות הרפואית. באשר לכך אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שקבע את שיעור הנכות התיפקודית כפי שיעור הנכות הרפואית. אשר להפסד בכושר ההשתכרות - אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שראה לקבוע את שיעור הפיצויים בדרך של אמדן ולא ע"י חישוב אקטוארי. עם זאת, בהתחשב בטיב הנכות ושיעורה ובשנות העבודה שנותרו למערערת, הסכום שנפסק בגין הפסד כושר השתכרות נמוך בצורה המצדיקה התערבות.
ג. ייתכן ומה שתרם לקביעת סכום הפיצוי הנמוך היתה הערכת ביהמ"ש כי כושר השתכרותה של המערערת הינו כ-800 ש"ח לחודש, על אף שהשכר הממוצע במשק עמד על סכום שמעל 1,700 ש"ח. הערכה זו אינה מבוססת. המערערת היתה בעת התאונה כשנה לאחר שחרורה מצה"ל ותוכניותיה היו להמשיך בלימודים ולהיות מורה בחינוך מיוחד. ייתכן ואין המקרה של המערערת מצדיק את ההנחה כי כושר השתכרותה היה מגיע לשכר הממוצע במשק, ואף אין וודאות שלולא התאונה היתה מכשירה עצמה להיות מורה. אך גם לא היה מקום לצאת מהנחה ש-800 ש"ח לחודש מהווה קנה מידה להערכת הפסד כושר ההשתכרות. לפיכך יש להעמיד בדרך אמדן את הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות על סכום של 40,000 ש"ח ליום פסה"ד.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד עודד בן עמי למערערת, עו"ד אריה כרמלי למשיבים. 14.7.91).

בש"פ 2955/91 - סטיפן דנינו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד מזויין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים . הערר נדחה).

א. המבקש, יליד ינואר 1973, הואשם בעבירה של שוד מזויין כאשר הוא ויחד עמו אחרים גנבו מדירתו של המתלונן אקדח, כסף מזומן ותכשיטים, תוך כדי איום בנשק. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים. הסניגור מסכים שיש בעבירות הנ"ל משום עילת מעצר, אלא שלטענתו אין ראייה לכאורה להוכחת האשמה ; לחילופין, גםאם מצוייה ראייה לכאורה, מן הראוי לנקוט בדרך של מעצר בית, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר של העורר. הערר נדחה.
ב. על קופסת תכשיטים שמתוכה נגנבו התכשיטים, נמצאה טביעת אצבע של העורר, וכל טענות הסניגור כי אין בטביעת האצבע משום תשתית ראייתית מספקת בנסיבות העניין
מקומן במשפט לגופו. לשם אפשרות המעצר די בראיות האמורות כדי להורות על המעצר. אשר לטענה החילופית בדבר מעצר בית - אכן, ככל האפשר מן הראוי להביא עובדת הגיל בחשבון, ואולם ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לעניין זה ודחה את אפשרות מעצר הבית בשל עברו הפלילי של העורר, הכולל מספר רב של עבירות ובכללן עבירות אלימות ובריחה ממעצר. האפשרות של החלופה של מעצר בית באה כדי למעט, ככל האפשר, את הפגיעה בחרותו של הנאשם בטרם משפט. על ביהמ"ש לתת את הדעת על הסיכוי שמעצר הבית יישמר ויקויים, שהרי אפשרות הפיקוח והשמירה על מעצרו של אדם ומניעת הימלטותו בבית פחותה היא מאשר מעצר ממש. ההכרעה בשאלה אם להסתפק במעצר בית תלוייה במידה רבה באמון שביהמ"ש רוחש לנאשם שיקיים גם מרצונו את מעצרו בביתו, וככל שיגבר אמון זה, כן תגבר האפשרות להסתפק במעצר בית. בנסיבות דנא אין אפשרות להסתפק במעצר בית על אף גילו הצעיר של העורר.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד אמיר גורן למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 11.7.91).

ע.פ. 4541/90 - אליהו סלע נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים(מחוזי ת"א - ת.פ. 289/89 - הערעור נתקבל).

א. המערער הורשע בהחזקת סמים, בסחר בהם ובביצוע עיסקה בהם. כתב האישום המקורי כלל שמונה נאשמים, ובמהלך שמיעת הראיות הודו כל הנאשמים בעובדות והורשעו בדין, פרט למערער שהכחיש את האשמה ומשפטו הופרד. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נאמר "במהלך החודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 1988 היו הנאשם ויוסי ביטון (להלן: ביטון) שותפים בסחר בהירואין בכמויות גדולות... במהלך התקופה הנ"ל היה הנאשם מקבל מביטון מספר פעמים כ-25 מנות הירואין בכל פעם...". בעדותו בביהמ"ש לא העיד ביטון על מעורבות המערער בעבירת סמים כלשהי, אלא שביהמ"ש המחוזי ראה לסמוך על הודיית ביטון בעובדות שבכתב האישום שהוגש נגדו, שבו נאמר בין היתר "במהלך התקופה של שבועיים בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1988 היה אליהו סלע (המערער)... מקבל מהנאשם 1 (ביטון) מספר פעמים כ-25 מנות הירואין בכל פעם, על מנת למכור אותם לאחרים...". בנוסף להודיית ביטון ביסס השופט את הרשעת המערער גם על עדות העדה חרמון, נרקומנית ששהתה בביתו של ביטון וטיפלה בילדיו. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש לא אמר אמנם מפורשות כי בסמכו על הודיית ביטון במשפטו עושה הוא שימוש בהוראת סעיף 10א' לפקודת. הראיות, אולם כך נראה מהקשר הדברים. השאלה הראשונה היא אם נכנסת הודייה אשר כזאת, למסגרת "אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לביהמ"ש" שבסעיף 10א' והתשובה לכך היא חיובית. בהודייה כזו נמצאים כל היסודות של התנאים הכלולים בסעיף 10א' ואין הבדל בין האמרה בה אנו דנים ובין אמרה אחרת של עד.
ג. שאלה אחרת היא מה משקלה של האמרה שנתן העד במשפטו, לצורך הוכחת אשמתו של הנאשם. אכן, נכרכות בין העובדות בהן הודה העד, גם עובדות המסבכות את הנאשם בעבירה, אולם לא עובדות אלה הן שעומדות במרכז הודייתו של העד. נסיון החיים מלמד כי מעייניו של הנאשם, כשהוא מודה בעובדות שבכתב האישום, נתונים כולם לעובדות שיחרצו את גורלו הוא, וספק אם מודע הוא באותה שעה להשלכות הודייתו אל מחוץ למסגרת הדיון, וכי ייעשה בעתיד שימוש בהודייתו כלפי אחרים. לאמרה אשר כזו אין ליתן משקל של ממש כשהיא מוגשת כראייה במשפטו של אחר.
ד. ראייה לדבר שביטון חשב על מה שנוגע לו ולא על מה שנוגע לאנשים אחרים, שהרי בעובדות שבהן הודה ביטון במשפטו נאמר כי "במהלך התקופה של שבועיים בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1988" היה המערער מקבל מביטון סמים וכו', וכל זאת כשמוכח
מתעודה רפואית כי בתקופה שבין 2.9.88 ל-28.10.88 היה המערער מאושפז בבית חולים. גם התבססותו של השופט להרשעת המערער על עדותה של העדה חרמון אין לה בסיס, כאשר בוחנים את עדותה של העדה חרמון. בכל הנסיבות אין די בראיות שהובאו ויש לזכות את המערער מאשמה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מוקי לנדמן למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 24.7.91).

ע.א. 614/88 - חיים כהן ורותם חברה לביטוח בע"מ נגד יצחק דלל

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2058/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המשיב, יליד 1924, נפגע בתאונת דרכים באוגוסט 1980 ובתאונה זו נגרמה לו נכות בשיעור של %43 לצמיתות בגין הגבלה בפרק הירך הימני וחיבור השוק בזוית. בפס"ד מיולי 1988 קבע ביהמ"ש המחוזי את שיעור נזקיו של המשיב בסכום של כ-215,000 ש"ח, שמתוכם כ-124,000 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרות. בפסקו את שיעור הפסד כושר ההשתכרות קבע ביהמ"ש שמיום התאונה ועד פסה"ד, משך 8 שנים, נגרם למשיב הפסד השתכרות בשיעור של %43 כמידת נכותו, כאשר את כושר ההשתכרות החודשי העריך ביהמ"ש בשיעור של 3,000 ש"ח נטו ליום פסה"ד. ביהמ"ש חישב את ההפסד עד גיל 64 שנים בלבד, גיל אליו הגיע המשיב ביום פסה"ד, בהסבירו שבכך נותן הוא ביטוי לראייתו הלקוייה של המשיב עוד קודם התאונה.
ב. טענת המערערת היא שכבר משנת 1966 סובל המשיב מעיוורון כמעט מוחלט המהווה נכות בשיעור של %100-90 ועל כן כושר השתכרותו, אף לולא התאונה, היה נמוך ביותר אם לא אפסי. בערעור הנגדי טוען המשיב כי טעה ביהמ"ש בקבעו שלולא התאונה היה משתכר עד גיל 64 בלבד ולטענתו צריך היה לצאת מהנחה שלולא התאונה היה ממשיך לנהל את חנות המכולת שלו ולעבוד בה עד גיל 72 שנים. ערעורו של המשיב נדחה וערעור המערערים נתקבל בחלקו.
ג. המשיב היה פועל בניין עד שנת 1966 ובבדיקות שנעשו לו ע"י קרן הביטוח לפועלי בניין הוכר כנכה מוחלט במובן זה שאינו מסוגל לכל עבודה עקב עוורונו. החל בשנת 1966 גם קיבל תעודת עיוור ממשרד העבודה וכשנדרש לשלם מס הכנסה עמד לבדיקה בפני וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי ונקבעה לו נכות בשיעור של %90, ובהתאם לכך נפטר מחובת תשלום מס הכנסה. גם ביולי 1980, כחודש לפני התאונה, נבדק ע"י רופא עיניים לצורך חידוש תעודת עיוור ושוב נמצא כי הוא נכה בשל ראייתו הלקוייה בשיעור של %100 או קרוב לכך. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לכל הראיות הנ"ל אך בעקבות נסיון שערך למשיב הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי התובע הצליח להוליך שולל בעבר את הבודקים. ברם, גם אם הגזים המשיב במידה כלשהי בתלונותיו, כדי שיוכר כעיוור ויזכה בהטבות שונות, אין ספק שהיתה לו מגבלה רצינית בעיניו ובקשר לכך אף עבר ניתוח בשנת 1965. גם לא היה מקום שביהמ"ש יקבע שאין הוא יודע אם ובאיזו מידה סייעו בניו של המשיב בניהול חנות המכולת, כאשר לפי עדות עובדת סוציאלית, חנות המכולת מנוהלת בידי בניו של המשיב.
ד. גם הדרך בה הגיע ביהמ"ש לקבוע את הכנסתו החודשית של המשיב קודם התאונה אינה מבוססת. בפסה"ד קובע ביהמ"ש מפורשות שעל עדותו של המשיב לעניין גובה השתכרותו אין הוא מוכן לסמוך. בנסיבות אלה, ומאחר וביהמ"ש היה סבור שהמשיב לא הצהיר על הכנסתו לשלטונות מס הכנסה, השתית את קביעת שיעור ההכנסה על מסמך המהווה "קווי ההנחייה הענפיים" של שלטונות המס במסגרת סקר שנערך בחנויות מכולת.ברם, בניגוד למה שסבר ביהמ"ש הצהיר המשיב בפני שלטונות המס על הכנסתו קודם
התאונה. על פי הצהרות אלה, הכנסותיו בשנים 1977, 1978, ו-1979, כשהם משוערכים ליום פסה"ד, ועל פי שיטת חישובו של ביהמ"ש, הפיצוי שהיה מגיע למשיב מגיע לסכום של 35,000 ש"ח בלבד. כשתובע נכשל בהבאת ראיות להוכחת הכנסותיו, וכשקיימת הצהרתו לשלטונות המס בדבר הכנסתו סמוך לתאונה, אין להתעלם מאלה ולאמוד את הכנסתו בהסתמך על תחשיבי מס הכנסה שאינם ישימים לענייננו. מה גם שהתוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש נראית מוגזמת ביותר. על סמך הנימוקים דלעיל יש להעמיד את הסכום שנפסק בפריט של הפסד השתכרות על 40,000 ש"ח במקום כ-124,000 ש"ח.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אהרן ברקאי למערערים, עו"ד אילן ירון למשיב. 14.7.91).

בג"צ 3476/90 - החברה להגנת הטבע והמועצה איזורית ערבה תיכונה נגד המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח'

*התנגדות לאישור הקמת תחנת "קול אמריקה" בערבה(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. עניינה של העתירה הקמת תחנת ממסר של "קול אמריקה בערבה" והעותרים טענו כי לא נעשו בדיקות מספיקות ויסודיות בנושאים שונים לפני מתן אישור להקמת התחנה. בג"צ קבע כי לא נבדקו בצורה יסודית עניינים אלה: הסכנות הנשקפות לצפרים מרשתות תחנת הממסר ומהשפעות תרמיות מהפעלתה וכן הסכנה לשיבוש מנגנון הניווט של הצפרים כתוצאה מהפעלת התחנה ; שינוי מיקומו של שטח האש של צה"ל כאשר לקביעת מיקום התחנהיש השלכה על בחירת מיקום שטח האש ; הפגיעה האפשרית מרעש וחימוש כתוצאה ממיקומו של שטח האש של צה"ל ופגיעה בישובי הסביבה. כל שלשת הנושאים הללו טעונים בדיקה יסודית יותר והשלמה לפני שתתקבל החלטה על מיקום התחנה.
ב. מאידך אין סיבה להורות על בדיקות בנושאים אחרים שהעלתה המועצה האיזורית ערבה. אין מקום להורות על בדיקה נוספת של נושא ההשפעות של הקרינה הא-תרמית על בריאות תושבי האיזור. הבדיקות שנעשו וגם חוות הדעת שהוגשו אינן מצביעות על סיכון. לא די בחששות או בהשערות שלא בוססו לגבי השפעות שאולי תתבררנה בעתיד הבלתי ידוע, ומה גם ומתצהיר התשובה של יו"ר המועצה הארצית ומפרטיכלים של המועצה מתברר כי המועצה החליטה לאמץ מקדמי בטחון על פי הסטנדרטים המחמירים ביותר שיחולו במדינה ממדינות העולם המערבי בזמן מן הזמנים בכל הנוגע לקרינה אלקטרומגנטית. לפיכך הוחלט לעשות את הצו על תנאי להחלטי באופן חלקי כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד רנטו יאראק ודן עברון לחברה להגנת הטבע, עוה"ד מ. חשין וצבי אגמון למועצה האיזורית ערבה, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 29.7.91).

ע.א. 733/88 - יוסף ואסתר אהרוניאן נגד מנדל הלישקה

*קיום צוואה(מחוזי ת"א - ת.ע. 1216/87 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המנוח הרשקו אלישקו נפטר בינואר 1987 בהיותו קשיש ומוכה חולי. המנוח השאיר אחריו שתי צוואות. הצוואה הראשונה נערכה באפריל 1980 ולפיה הנחיל את רכושו, כולל את בית מגוריו, לאחיינו, המשיב, וסכומי כסף מסויימים ציווה לטובת בית הכנסת בו נהג להתפלל. צוואה זו נוסחה ע"י עו"ד ברוידא שהיה באותן שנים עורך דינו של המנוח ויועצו הקרוב. באוגוסט 1985 נערכה צוואה חדשה במשרדו של עו"ד בן רובין, ובצוואה זו הנחיל המנוח את כל רכושו לבני הזוג אהרוניאן, המערערים. כחודש לאחר עריכת הצוואה השניה חתם המנוח על מסמך הנחזה להיות הסכם מכר שלפיו מכר את ביתו למערערים תמורת 16,000 דולר. עם מותו של המנוח ביקש המשיב לקיים את
הצוואה הראשונה והתנגד לקיום הצוואה השניה ואילו המערערים ביקשו לקיים את הצוואה השניה ואז ממילא בטלה הצוואה הראשונה.
ב. ביהמ"ש המחוזי סקר בהרחבה את מסכת חייו של המנוח וקיבל את טענת המשיב כי הצוואה השניה נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המנוח ע"י המערערים , והריזו עילה לבטלות הצוואה לפי סעיף 30(א) לחוק הירושה. כפועל יוצא קבע ביהמ"ש כי הצוואה הראשונה תקפה. השופט הוסיף עוד ופסק כי גם הסכם המכר שנחתם בין המנוח והמערערים בטל וחסר נפקות. רמת ההוכחה בעניין שבעזבון גבוהה מהמקובל בהליך אזרחי. משקל רב במקרה דנן היה גם להתרשמות הישירה של השופט מהעדים, כולל עדויות עורכי הדין. השופט לא התקשה לקבוע התרשמותו זו. על סמך עדותו של עו"ד ברוידא, שהיתה מאד אמינה עליו, ועדויות אחרות שהוצגו בפניו, ועל סמך חוסר האמון בדברי עוה"ד שערך את הצוואה השניה ואת הסכם המכר, וההתרשמות השלילית ממעשי המערערים ומעדותם, הגיע השופט לכלל הקביעות העובדתיות שעליהן השתית את המסקנות המשפטיות. הערעור נדחה באשר לצוואה ונתקבל באשר להסכם המכר, ונקבע כי המערערים יוכלו להגיש תביעה נפרדת על יסוד הסכם המכר.
ג. המבקש לסתור תקפה של צוואה משום שהמצווה היה במצב בריאות קשה ולא יכול היה לגבש את רצונו עליו נטל ההוכחה. כאשר מבקשים לבטל תקפה של צוואה על שום שנחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת של הנהנה על פי הצוואה, הכלל הוא כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אולם כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם, כי אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהיא לטובתו של אותו אדם היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת אלא אם הוכח היפוכו של דבר. במקרה כזה חובת ההוכחה על אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את הצוואה.
ה. בענייננו, תלותו של המנוח במערערים, כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי, יכולה היתה להתפרש כאצילות נפש וגדלות רוח של אנשים לסעוד איש קשיש וחלוש מטעמים אנושיים גרידא ושלא על מנת לקבל פרס. אולם, תלות כזו אפשר שנבנתה מלכתחילה מתוך כוונה לנצל את ההשפעה על המנוח בדרך לא הוגנת. מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה שהמערערים ניצלו את מצוקתו של המנוח ואת תלותו בהם לרעה, וביקשו להשתלט על רכושו לאחר מותו, ואפילו בעודו בחיים, ודברים אלה באו לכלל ביטוי בעריכת הצוואה השניה ובדרך שבה נעשה הדבר, וכן בהסכם המכר שנחתם בנסיבות תמוהות ביותר.
ו. בהסכם המכר נאמר שהמנוח מוכר את ביתו למערערים תמורת 16,000 דולר והתמיהות שהסכם זה מעורר הן בין היתר: מה טעם היה לערוך הסכם מכר זה ולהתחייב בתשלום הנ"ל כאשר בלאו הכי הרכוש יפול לידי המערערים בעתיד הלא רחוק מכוחה של הצוואה: בהסכם המכר נקבע כי התמורה היא תהיה 16,000 דולר כאשר על פי עדותו של עו"ד בן רובין שווי הנכס היה 20,000 דולר, בעוד שוויו האמיתי לפי עדותו של עו"ד ברוידא, שהיתה מהימנה על השופט, היה 80,000 דולר ויותר; בהסכם המכר נאמר כי סכומים של 5,000 דולר ינתנו במעמד החוזה ובפועל סכום זה לא ניתן, ומה שניתן, כ-8,000 ש"ח, שהופקד 6 חודשים מאוחר יותר, בחשבון משותף מיוחד של המנוח והמערער, נמשך ע"י המערער והועבר לעצמו לאחר שבוע ימים. די בקביעות האמורות כדי להגיע לכלל מסקנה שהיתה קיימת חזקת תלות שיש בה כדי להפוך את נטל הראייה ולהניחו על כתפי המערערים.
המסקנות המשפטיות הפוסלות את הצוואה השניה הן פועל יוצא ברור מהקביעות העובדתיות של ביהמ"ש, שלפיהן לא הצליחו המערערים להרים את נטל הראייה שהצוואה אינה נגועה בהשפעה לא הוגנת. יתירה מזו, על פי ניתוח הראיות הוכח היפוכו של
דבר, וכאשר ממצאים עובדתיים אלה מקובלים הם ממילא המסקנה המשפטית נכונה היא ואין להתערב בה.
ז. כאמור ביטל ביהמ"ש לא רק את הצוואה אלא מיניה וביה ביטל את הסכם המכר. בעניין זה יש לקבל את הערעור. עניין ההסכם לא היה כלל נושא היריבות בין הצדדים. ההסכם ונסיבות עריכתו שימשו רק כאמצעי ללמוד ממנו על יחסי המערערים והמנוח, שמהם הוסקה ההשפעה הבלתי הוגנת. הסכם מכר, בשונה מצוואה, אינו ניתן לביטול על בסיס סעיף 30(א) לחוק הירושה. את ביטולו ניתן לבסס בעילות חוזיות המוכרות בחוק החוזים כגון "חוזה למראית עין" או "עושק". עילות כאלה לביטול ההסכם לא הוזכרו בכתבי הטענות ולא נעשה נסיון של ממש להוכיחן בראיות. כיוון שלפנינו שתי עילות שונות (האחת - עילת ההשפעה הבלתי הוגנת בעריכת צוואה, והשניה - העילות החוזיות השונות לבטלות הסכם), ולא שני סעדים הנובעים מעילה אחת, יוכל התובע את ביטול ההסכם (המשיב) לנקוט בהליכים על פי העילה החוזית בנפרד. תביעה נפרדת בנושא הסכם המכר תאפשר אולי להיעתר לבקשת המערערים להעריך את המגרש שנמכר ע"י מומחה ושמאי, שאלה שהיתה שנוייה במחלוקת בדרגה הראשונה אך לא נבחנה ביסודיות על פי תשתית ראייתית מלאה. לפיכך דין הערעור להידחות ככל שהוא נוגע לצוואה השנייה ובכפוף לאמור לעיל להתקבל באשר להסכם המכר.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד משה לוגסי למערערים, עו"ד גיורא חומר למשיב. 24.7.91).

ע.א. 212/89 - יצחק גפן נגד משה גלגור ואח'

*ביצוע זכרון דברים למכירת מקרקעין(מחוזי חיפה - ת.א. 1466/83 - הערעור נתקבל).

א. בבעלותה של המנוחה פנינה הלר היו ארבע יחידות דיור בבנין בתל אביב. שלוש מהן היו תפוסות ע"י דיירים מוגנים וביחידה נוספת, דירת מרתף, התגוררה המנוחה. אחת מהדיירות המוגנות התדיינה עם המנוחה ובסופם של דיונים הגיעו להסכם פשרה שלפיו תשלם המנוחה לדיירת 200,000 ל"י תמורת פינוי הדירה, אך ניתנה למנוחה אפשרות להשיג פינוי הדירה תמורת 180,000 ל"י, כאשר מתוך סכום זה 130,000 ל"י ישולמו תוך חודש מיום ההסכם, ועוד 50,000 ל"י ב-10 תשלומים חודשיים. הסכום הנ"ל לא היה מצוי בידי המנוחה ועל רקע זה התפתח מו"מ בין המנוחה לבין המערער שיעמיד לרשותה את הסכום הנחוץ. תחילה הציעה המנוחה למערער שישיג עבורה את הסכום הנ"ל ובתמורה היא תצווה לו את כל רכושה. לאחר התייעצות בין עוה"ד של שני הצדדים הוחלט על ביצוע העיסקה בדרך של מכירת ארבע הדירות למערער, בתמורה של 180,000 ל"י, ומתן חכירה למנוחה לגבי הדירה שתחזיק בה למשך כל ימי חייה. ההסדר גובש בזכרון דברים.
ב. ביום חתימת זכרון הדברים, ב-13.8.79, שילם המערער למנוחה סכום של 130,000 ל"י וכן מסר לידיה שיקים בסך 50,000 ל"י לכיסוי היתרה, ואלה הועברו בפועל לידי הדיירת. בזכרון הדברים נאמר כי יחתם הסכם בין הצדדים, אך המנוחה סרבה לחתום על הסכם מפורט, בטענה כי המערער לא נוהג בה כראוי, וכי תוכל לגייס את הכסף כדי להחזיר לו מה ששילם לה. בינתיים נפטרה המנוחה ולאחר דיונים הוכרז המשיב כיורש עפ"י צוואה. המערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי לאכוף את זכרון הדברים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי להתחייבויות המערער להעמיד לרשות המנוחה את הסכום הנ"ל ולרשום חכירה על שמה התלוו שתי התחייבויות נוספות: שהמערער יטפל במנוחה במשך ימי חייה כשם שטיפל באמו ; שהמערער יסייע למנוחה בהנצחת זכר בתה. ההתחייבותהשניה מצאה ביטויה בזכרון הדברים בעוד שהראשונה לא מצאה ביטוי בזכרון הדברים.
בביהמ"ש המחוזי טענו המשיבים שתי טענות עיקריות: לא היתה כוונה שזכרון הדברים יהווה הסדר סופי ומחייב; זכרון הדברים היה נגוע בעושק שמצדיק את ביטולו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה השניה אך קיבל את הטענה הראשונה. הערעור נתקבל.
ד. יש לראות בזכרון הדברים מסמך גמור ומחייב בין הצדדים. בנסיבות כפי שהוכחו וע"פ הנוסח הברור של זכרון הדברים, אין להגיע למסקנה אחרת. הפסיקה קבעה שני מבחנים להבחנה בין זכרון דברים המהווה רק שלב בין שלבי המשא ומתן שאין בו כדי להביא לגמירת הדעת הסופית הנדרשת, לבין זכרון דברים המהווה סיכום המשא ומתן ולכן מהווה הסכם גמור ומחייב. המבחן האחד הוא כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם עם ההסכמה על זכרון הדברים ; המבחן השני הוא קיומה של הסכמה בזכרוןהדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העיסקה. בניגוד לדעת ביהמ"ש המחוזי יש לקבוע כי נתקיימו בענייננו שני המבחנים.
ה. באשר למבחן של כוונת הצדדים - המנוחה היתה מעוניינת בקיומו של ההסכם, שכן רק כך יכלה ליישם את ההסכם עם הדיירת. לכן אף היא עצמה ראתה למעשה בזכרון הדברים הסכמה סופית ומחייבת שעל פיו קיבלה מיידית את הכספים. החיפזון ולחץ הזמן שבו היתה המנוחה נתונה אין בהם כדי לפגום בגמירות הדעת אלא להיפך. בשל כך היה חשוב לה שההסדר יהא גמור ומחייב כדי שתוכל ליהנות מיידית מפירותיו. השינוי במהות העיסקה מצוואה להסכם אינו פוגם בגמירות הדעת של המנוחה להגיע להסדר כזה.
ו. אשר למבחן השני של פרטים מהותיים בעיסקה - דרישת הפרטים המהותיים רוככה במשך הזמן והכלל עתה הוא כי אין צורך שכל התנאים החיוניים והמהותיים יופיעו "שחור על גבי לבן" בזכרון הדברים עצמו. אך אפילו ייבחנו העובדות ויישקלו על פי הגישה הקפדנית יותר, עדיין זכרון הדברים מבטא הסכמה על הפרטים המהותיים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער התחייב כלפי המנוחה בהתחייבות לסעדה לעת זקנתה והתחייבות זו אינה מופיעה בזכרון הדברים, ואולם ההתחייבות לא היוותה חלק מהעיסקה. על פי חוק החוזים אומד דעת הצדדים ייבדק ראשית על פי החוזה ורק לאחר מכן לאור הנסיבות. בתוך זכרון הדברים אין כל ביטוי לחיוב שכזה מטעם המערער ואין להוסיף לזכרון הדברים התחייבויות שלא נאמרו בו ואז לפוסלו בשל חוסר בפרטים מהותיים.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמואל סגל למערער, עו"ד אביחי דרזנר למשיב הראשון. 30.7.91).

בג"צ 3023/90 - לירית סילבי רביב (קטינה) נגד ביה"ד הרבני ואח'

*סמכות בי"ד רבני לאישור גירות שנעשתה בחו"ל(העתירה נתקבלה).

א. העותרת נולדה בספטמבר 1985 בארה"ב וגויירה בדצמבר אותה שנה בגיור אורתודוכסי בארה"ב. לאחר הגיור, בנובמבר 1986, אומצה העותרת. הוריה המאמצים הם יהודים שנישאו בנישואין אזרחיים בארה"ב ועתה הם אזרחי ישראל ותושביה. אבי העותרת פנה במאי 1987 למשרד הפנים בהודעה על פרטי הרישום של העותרת. הוא הופנה לביה"ד הרבני ומזכיר ביה"ד אישר על פני תעודת הגיור כי "ניתן לקבל תעודה זו". עם אישור זה פנה אבי העותרת למשרד הפנים והופנה שוב אל ביה"ד הרבני כדי לקבל תעודה המעידה על המרת הדת. הורי העותרת פנו בדצמבר 1989 לביה"ד הרבני האיזורי ברחובות בבקשה לקבל אישור על גיורה של העותרת "על מנת שתרשם כיהודיה ברישום של משרד הפנים". באפריל 1990 ניתן פסק דינו של ביה"ד הרבני שלפיו התברר כי המבקשים אינם שומרים מצוות וכמובן שגם יחנכו את הילדה באופן שלא תשמור ותקיים את המצוות שחייב יהודי לקיים. לפיכך, מבחינה הלכתית, יש ספק אם חל הגיור. לאור זאת דחה ביה"ד את הבקשה לאישור הגירות וקבע כי כשהילדה תגדל תהיה זקוקה לטבול מחדש אם תקבל עליה מצוות כדין. ביני לביני, בעוד בקשת הורי העותרת תלוייה ועומדת בפני
ביה"ד הרבני, נרשמה העותרת במאי 1990 כיהודיה במרשם האוכלוסין. זאת בעקבות הלכה שנפסקה ע"י בג"צ בעניין אחר. בעתירתה מבקשת העותרת להכריז על ביטולו של פסה"ד של ביה"ד הרבני ברחובות ועתירתה נתקבלה.
ב. המרת דת אינה אחד מענייני המעמד האישי, ועל כן אין לביה"ד הרבני סמכות ייחודית בענייני המרת דת (גיור). זאת ועוד, מכיוון שגיור אינו מענייני המעמד האישי, אין הסכמה של הצדדים מועילה כדי להעניק לבי"ד רבני סמכות שיפוט בענייני גיור, שכן ההסכמה - ע"פ הוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים - מועילה רק לגבי ענייני המעמד האישי. סמכות השיפוט בדבר תוקף גיור נתונה לביהמ"ש המחוזי, מכוח סמכות השיפוט השיורית הנתונה לו, והסכמתם של צדדים לשיפוטו של ביה"ד הרבני אינה מעלה ואינה מורידה. המסקנה המתבקשת מכך היא כי פסק דינו של ביה"ד הרבני ניתן מחוסר סמכות ודין הצו על תנאי להיהפך למוחלט.
ג. האמור לעיל מתייחס לתקפו של פסה"ד מנקודת מבט הסמכות הממלכתית הנתונה לביה"ד לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים. מנגד ניתן לטעון, כי סמכות השיפוט של ביה"ד הרבני בעניין גיור שבוצע מחוץ לישראל, אין מקורה בחוק שיפוט בתי דין רבניים, אלא בהסכמתם של העותרים, שהעניקו לביה"ד סמכות שיפוט כבורר, לפי חוק הבוררות. אפשרות זו - שכנראה נוהגת הלכה למעשה, וניתן לעגנה אף במנהג רב שנים, מעוררת בעיות קשות במישור העקרוני. אין צורך לדון כאן בשאלות המתעוררות, שכן אפילו ניתן היה להעניק סמכות כבורר לביה"ד הרבני לדון בתוקפו של גיור, ודאי שלאזו היתה כוונת הורי העותרת אשר לא פנו לביה"ד הרבני כבורר, ולא ביקשו להעניק לו סמכות בורר, אלא פנו אליו משום שסברו בטעות, שהוסבה ע"י משרד הפנים, כי הוא הערכאה הממלכתית בעלת סמכות השיפוט.
ד. אפשרות אחרת, שמכוחה ניתן לבסס קונסטרוקציה משפטית המכירה בסמכות ביה"ד הרבני ליתן הכרזה בענייני גירות שבוצעו מחוץ לישראל, מעוגנת בסמכותם הדתית של בתי הדין הרבניים המשמשים לא רק כערכאות הפועלות מכוח חוקי המדינה, אלא גם כמוסדות הלכתיים ע"פ המשפט העברי. גם קונסטרוקציה זו מעוררת בעיות קשות ביותר שניתן להשאירם בצריך עיון, שכן אף אם יש לו, לביה"ד הרבני, סמכות שיפוט הלכתית, ברי הוא כי הפנייה לביה"ד צריך שתיעשה על בסיס הלכתי, ולא מתוך מחשבה מוטעית כי ביה"ד פועל כרשות שלטונית.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד בן מנשה לעותרת, עו"ד שאול גורדון למשיב. 8.7.91).

ע.א. 395/88 - חברת אורלי ש. בע"מ וחברת מי ומי אחזקות בע"מ נגד חב' דנדי תעשיות מזון בע"מ ואח'

*גניבת עין בסימן מסחרי(מחוזי ת"א - ת.א. 2065/87 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המערערות עוסקות בייצור ושיווק סלטים בכלי אריזה שעליהם מוטבע סימן הנושא את השם "מי ומי". המשיבים עוסקים אף הם בייצור ושיווק סלטים, בכלי אריזה דומים ועליהם מוטבע סימן הנושא את השם "דנדי". בין הסימנים קיים דמיון. לטענת המערערות, הן רכשו זכות קניינית בסימן המסחרי המוטבע על תוצרתן, והמשיבים שהחלו להשתמש בסימן דומה מבצעים עוולה של גניבת עין. לפיכך עתרו לביהמ"ש המחוזי שיאסור על המשיבים להפיץ מוצרי מזון הנושאים עליהם את הסימן המסחרי המטעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועיקרי נימוקיו הם שהמערערות לא הוכיחו שמוצריהן רכשו מוניטין בציבור וכי הציבור מקשר את המוצרים עם סימן מסוים, וכן, וזה העיקר, המערערות לא הצליחו להוכיח שהלקוחות הפוטנציאליים של מוצריהן אכן עלולים
להיות מוטעים מחמת הדמיון בסימן המסחרי. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של השופט מלץ.
ב. השופט מלץ (דעת מיעוט): המושג מוניטין קשה להגדרה מדוייקת וממצה וקשה כפליים הגדרתו ותיחומו של הנטל בו צריך לעמוד הטוען לקיומו של מוניטין. בענייננו הצביע ב"כ המערערות על מספר עובדות בנסיון להוכיח קיומו של מוניטין, אולם, קיבוצן של כל העובדות הנטענות כדי להוכיח קיומו של מוניטין אין בו די. כל העובדות שנטענו ע"י המערערות אינן מהוות אינדיקציה לשמה לבחינת קיומו של מוניטין, אלא יש לבחון עובדות אלה לאור הגורם המכריע, והוא קליטתו של הסימן בעיני רוחו של הציבור כקשור עם המערערות. מכל מקום לא נתמלא בענייננו התנאי של הטעייה אשר בו התוצאה בולטת לעיין. בין השמות "דנדי" ו"מי ומי" אין כל דמיון. לעינו של הצרכן בולט ההבדל בין תוצרת "מי ומי" ותוצרת "דנדי" ונשללת סכנת ההטעייה שהיא מרכיב הכרחי לצורך הוכחת גניבת עין. לפיכך יש לדחות את הערעור.
ג. הנשיא שמגר (דעת הרוב): נכון כי יש משקל מכריע בסוגיה שבפנינו לשאלת קליטתו של הסימן בעיני רוחו של הציבור הקשור למערערות. היינו, יש חשיבות במענה לשאלה אם נעשה ע"י המערערות שימוש כזה שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר עם המערערות. על שאלה זו יש להשיב כאן בחיוב. נוסף לכך הוכחה במקרה דנן הטעייה ברורה וגם מכוונת. בעניין זה אין לייחס משקל מכריע להיעדר הדמיון בין המילים "מי ומי" לבין "דנדי". הקובע הוא אופן הכתיבה והצורה הגרפית של הלוגוס והאותיות שבו. אין צורך במיומנות בתחום הפרסומת כדי לדעת שיכול וייכתב 'אהרון' אשר כ'משה' ייראה, ועיקרו של דבר הכיתוב הלכה למעשה בענייננו מדבר בעד עצמו. יתירה מזו, המשיב השני אמר במפורש כי התכוון ליצור סימן הדומה במיוחד לסימן של המערערות. לפיכך יש לקבל את הערעור.
ד. השופט גולדברג: אלמלא הבינו המשיבים עצמם כי מוצרי המערערות אכן רכשו מוניטין בציבור, לא היו מעצבים במתכוון סימן מסחרי שידמה לזה של המערערות. בכך, וביתר הנסיבות, יש כדי להוכיח קיום מוניטין. הודיית המשיבים בדבר כוונתם לעצב סימן הדומה במיוחד לסימן של המערערות, מטילה עליהם את הנטל להראות כי נסיונם לא צלח בידם וכי אין בסימנם כדי להטעות. בכך לא עמדו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. עוה"ד יעקב שינמן ואיתן אשורי למערערות, עו"ד מאיר כהן למשיבים. 11.7.91).

ע.פ. 3370/91 - מדינת ישראל נגד ג'אבר נאשף

*קולת העונש (תקיפת שוטרים, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ותמיכה בארגון טרוריסטי) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע במספר ניכר של עבירות התפרעות, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ועבירה שעניינה תמיכה בארגון טרוריסטי. העובדות שהמשיב הודה בהן מלמדות כי במספר הזדמנויות יידה אבנים על אנשי משטרה, הוא ואחרים ערמו אבנים על כבישים ושמו מכשול על נתיבי תחבורה וכן תמך המערער בארגון הפת"ח כאשר רשם סיסמאות לאומניות על בתים בזכות ארגון זה. את המעשים ביצע המשיב במרוצת השנים 1988 - 1990. השופט התחשב בנסיבות אישיות של המשיב, בדברים חיוביים שנאמרו אודותיו בתסקיר שרות המבחן, ובכך שלדעתו נרגעו בינתיים הרוחות בעיר שבה פעל המשיב בדרך האמורה. לפיכך גזר למשיב שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב"כ המדינה סבורה כי העונש הוא כה מופרז לקולא עד שאין להשלים עמו וראוי להתערב בו. הנימוק לכך הוא רצף העבירות, חומרתן הרבה, מדיניות הענישה לגבי עבירות כאלו כפי שנקבעה בביהמ"ש העליון, וחומרתן היתירה של העבירות מבחינת
המהות ובנסיבות ביצוען. מנגד מעלה הסניגור את הנסיבות לקולה שהובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. אכן, עם כל הנסיבות המקילות הקיימות לא ניתן למעט בחומרת העבירות ומהעובדה שמדובר בששה מקרים שבוצעו במועדים שונים. הותקפו אנשי משטרה ושלומם הועמד בסכנה וכן במקרים שבהם נחסמו נתיבי תחבורה נוצר סיכון חיי אדם. אין להתעלם מהמציאות המוכרת כי מדובר בתופעה שכיחה, חוזרת ונישנית בתחומי יו"ש ובתחומי מדינת ישראל, וכל שביהמ"ש יכול לתרום להדברת התופעה הרי זה בענישה שיש בה כדי להרתיע את הרבים. העונש כפי שנגזר מחטיא מטרה זו. לפיכך יש להעמיד את העונש על 3 שנים מאסר שמתוכן שנתיים יהיו בפועל ושנה אחת על תנאי.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד וליד פאהום למשיב. 31.7.91).

ע.א. 2257/90 - אהרון סייג נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ

*דחיית תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים (הערעור נדחה).

המערער עבד כנהג באגד ולטענתו, באחד הימים, כשעמד לרדת מהאוטובוס, נתקל במוט של הדלת וכתוצאה מכך החליק במדרגות ונפל ונגרם לו שבר בשורש כף היד. בדחותו את התביעה ציין ביהמ"ש המחוזי שאין הוא מאמין לגירסת המערער, שהיה בלתי אמין בעדותו, שהתאונה נגרמה בעת יציאתו מהאוטובוס. הערעור נדחה.
ביהמ"ש לא התייחס באמון לראיות המערער בקשר לנסיבות התאונה וקביעת מהימנות העדים מסורה להתרשמות ביהמ"ש שראה ושמע את העדים. העובדה שהמעביד, אגד, אישר בטופס תביעה למוסד לביטוח לאומי את גירסת המערער לתאונה, אין בה בנסיבות המקרה לשנות את התוצאה. אישור זה בא לא מתוך שהיו בפני המעביד ראיות משלו בדבר אופן קרות התאונה, אלא מתוך שסמך על גירסתו של המערער, שהיתה הגירסה היחידה ביחס לכך. משהוברר שגירסת המערער אינה ראויה לאמון, אין באישור המעביד על הטופס הנ"ל כדי לסייע למערער.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערער, עו"ד י. רהט למשיבה. 17.7.91).

ע.א. 5401/90 - מוריס אזולאי נגד אבלין אזולאי ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

המערער חוייב במזונות בתו הקטינה (המשיבה השניה) בסכום של 700 ש"ח לחודש צמוד למדד ספטמבר 1990 וערעורו נדחה. המערער טען כי לא היתה סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בתביעת המזונות של הבת, כי ביה"ד הרבני כבר דן במזונותיה ופסק בהם. טענה זו אין לה יסוד. אשת המשיב אכן ניהלה התדיינות עם המערער בביה"ד הרבני, אך התביעה הוגשה שם בשם האם ולא בשם הבת שלא היתה צד לדיונים הללו. אמנם מדובר במזונות שהיו מיועדים לקטינה, אך הם נפסקו לאם, בגדר כיסוי הוצאות האם. המערער גם הכחיש את אבהותו על הקטינה אולם הכחשה זו לא בוססה כדבעי, וטענת האשה בביה"ד הרבני כי קיימה יחסים עם אחר אחרי הנישואין אינו נוגעת לעניין הבת שנולדה ששה חודשים אחרי הנישואין. אשר לכך, הודה המערער כי קיים יחסים עם אשתו לעתיד החל משנה וחצי לפני נישואיהם והאשה טענה שלא קיימה יחסים עם אחר לפני הנישואין וטענתה לא נסתרה. אשר לצרכי הקטינה ושיעורי המזונות- בכך אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם פריימן למערער, עו"ד ענינא קויפמן למשיבות. 15.7.91).

ע.א. 4562/90 - יעקב אוחיון נגד דליה אוחיון

*סמכות דיון בענייני מזונות (הערעור נדחה).

המערער חוייב לשלם לאשתו מזונות בשיעור של 750 ש"ח לחודש וערעורו נדחה. טענתו המרכזית של המערער היתה כי בעניין הנדון הושג בפני ביהמ"ש הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד, ומכאן שלא היה מקום להוסיף ולקיים דיון בפני ביהמ"ש ולפסוק מזונות. לטענה זו אין יסוד. בעלי הדין אכן הגיעו להסכם שלפיו הגישו בקשה משותפת לגירושין, והסכימו כי הדיון בסוגיית המזונות יישמע אחרי הגירושין אם לא יגיעו להסדר מוסכם ביניהם. בעלי הדין ביקשו לתת להסכם תוקף של פס"ד, אך ביהמ"ש נתן להסכם רק תוקף של החלטה ובדין עשה כן. גלוי על פני ההסכם שהוא שילב בתוכו, מניה וביה, את ההסכמה על המשך ההליכים המשפטיים כדי לדון בעניין המזונות, ומכאן כי לא היה בהסכם כדי לסיים את ההליכים, אלא היפוכו של דבר, הוא היווה מעין סיכום ביניים, שפניו להמשך ההליכים. על כן אין לראות בהסכם ובהחלטה שנתנה לו תוקף, את סיום ההליכים וממילא לא מדובר על פס"ד אלא החלטה במסגרת הדיון.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נ. אזולאי למערער, עו"ד צ. טהורי למשיבה. 15.7.91).

בש"פ 2917/91 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חסימת כבישים ע"י רעולי פנים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, כבן 15, הוא תלמיד בבית הספר התיכון בבית חנינא והואשם כי השתתף בהתפרעות, בסביבת בית ספרו, ביחד עם אחרים. כשהם רעולי פנים חסמו את הכביש, הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר ג'יפ של משמר הגבול שהגיע למקום. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסניגור טען כי אין ראיות לכאורה וכי הודיית העורר בחקירה נבעה מלחצים שהופעלו עליו. ברם, טענה זו מקומה במשפט עצמו, וככל שנקל להעריך על פי חומר הראיות, סיכויי הטענה להתקבל קטנים ביותר, וכן קיימות ראיות נוספות מחוץ להודיית העורר. הסניגור טען גם כי נוכח מהות העבירות אין הכרח במעצרו של העורר וניתן להסתפק בחלופה פחות חמורה של מעצר בית. עמדה זו אין לקבל. כפי שהודגש לא אחת, בעצם קיומו של אישום מבוסס בעבירות כגון דא, יש כדי לחייב החזקת המעורבים במעצר ממש. מדובר במעשים חמורים המסכנים את שלום המשתמשים בדרך הרבים ושהפכו לרעה נפוצה. מעצר המעורבים במעשים כאלה הוא מהלך דרוש וחיוני להגנה על שלום הציבור ואין דבר שיצדיק נקיטת אמת מידה שונה ביחס לעורר.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ר. כרמון לעורר, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 8.7.91).

בג"צ 413/91 - ד"ר אהוד פינקלשטיין נגד ביה"ד הארצי לעבודה

*דרישה כי לצורך קביעת סכומי גימלא יילקחו בחשבון תשלומי דמי החזקת רכב וקרן השתלמות (העתירה נדחתה).

העותר עבד בשרות המדינה 10 שנים כמהנדס כימאי ואחרי פרישתו תבע כי לצורך קביעת סכום הגימלא יילקחו בחשבון שתי תוספות למשכורתו אותן קיבל במהלך עבודתו. המדובר הוא בתשלום עבור דמי אחזקת רכב ותשלום במסגרת קרן השתלמות לעובדי מחקר במערכת הבטחון. ביה"ד לעבודה, על שתי ערכאותיו, סרב להכיר בתשלומים הנ"ל בתור רכיבים לגימלא המגיעה לעותר והעתירה לבג"צ נדחתה.
הנכון הוא, כי הסוגיה הינה בעלת אופי כללי, הנוגעת לזכויותיהם או היעדר זכויותיהם של עובדים רבים. אולם, אין לומר כי עלה בידי העותר להצביע על טעות משפטית בעליל, הדבקה בפסקי הדין של ביה"ד לעבודה. ההיפך הוא הנכון, וקשה לראות איך יכול היה ביה"ד לעבודה להגיע למסקנה שונה. "דמי החזקת הרכב" מיועדים לסייע
בידי העובד לכסות חלק מההוצאות שהוא נושא בהן בהיותו בעל רכב המשתמש בו לצורך עבודתו, וקרן ההשתלמות מיועדת לאפשר לעובד להשתלם במקצועו במטרה לשפר ע"י כך את כישוריו ואת יכלתו במסגרת עבודתו. לכאורה אין לראות באף אחד מהתשלומים הנ"ל משום חלק אינטגראלי של המשכורת. מכל מקום, אין בקביעתו ובמימצאיו בנדון של ביה"ד לעבודה משום טעות שהיתה מצדיקה התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט בך. העותר לעצמו, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיב. 4.7.91).

בש"פ 3345/91 - מדינת ישראל נגד יגאל הרשקו

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירה של התפרצות וגניבה וכן בהחזקת סמים והדחת קטין לסמים מסוכנים. חרף גילו הצעיר המשיב הוא בעל עבר פלילי עגום והוא מוחזק במעצר עד תום ההליכים מאז 9.8.90. המשפט התנהל בעצלתיים וחלו בו עיכובים מעיכובים שונים. עדויות התביעה הסתיימו וגם המשיב העיד, אולם חל עיכוב נוסף משום שעד הגנה שהוזמן ולא התייצב לא אותר ע"י המשטרה. במקרה רגיל ראוי היה שלא להאריך את המעצר מעבר לשנה בהתחשב בנסיבות האמורות, אך קיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות בכל זאת הארכת המעצר לתקופה נוספת, לא ארוכה. המשיב התגלה כעבריין מועד, יש בו כדי לסכן את שלום הציבור ובעת שנתבצעו העבירות דנא היה בבחינת אסיר ברשיון ותלוי ועומד נגדו עונש מותנה של 3 שנים. למשיב אין מסגרת משפחתית יציבה ואחראית. אביו נמצא בארה"ב וצפוי להסגרה לצרפת, אחיו הוא עד הגנה שמבקשים לאתרו וניתן צו להבאתו, וכך גם בקשר ליתר בני המשפחה. המשיב התבטא בעדות בביהמ"ש כי הוא חיכה לדרכון ואם היה מגיע לידיו לפני שנעצר היה עוזב את הארץ, ובין הרשעותיו הקודמות מצוייה גם הרשעה בשל בריחה ממשמורת חוקית. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר עד ליום 9.10.91.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' סיגל קוגוט למבקשת, עו"ד משגב למשיב. 31.7.91).

ע.פ. 322/90 - מסעוד אל חור נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זיוף מספרי רכב)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל באשר לקנס ונדחה באשר למאסר). המערער, שהיה בעל מוסך בעזה, קיבל לרשותו, במסגרת קשר עם אחרים, 6 משאיות לשם זיופן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן גזר לו תשלום קנס של 75,000 ש"ח או מאסר של שנתיים תמורתו. הערעור על חומרת עונש המאסר נדחה ואילו הערעור באשר לתשלום הקנס נתקבל.
אין ספק שמעשהו של המערער מחייב ענישה מחמירה ועונש המאסר כפי שהוטל עליו אינו חמור יתר על המידה. הסניגור עורר טענה בדבר אחידות הענישה. באשר לכך, הכלל בדבר אחידות הענישה הוא רק אחד מהשיקולים שעל ביהמ"ש להביא בחשבון, ובמקרה דנא קיים הסבר להבדל בין ענשם של הגנבים וענשו של אחד מיוזמי הפרשה לעומת המערער. גם אם קיים פער בענישה אין הוא מצדיק, בנסיבות העניין, התערבות, ומה גם שיוזם אחר נדון לתקופת מאסר בפועל של 7 שנים וחצי. לעומת זאת יש ממש בטענה בדבר תשלום הקנס. נוכח רמת הענישה של המעורבים האחרים ומערכת הראיות בתיק, וכשנתברר לכאורה שאין בכוחו של המערער לשלם את הקנס, לא היה צידוק להשתת תקופת מאסר כוללת של 8 שנים על המערער. לפיכך הוחלט לבטל את תשלום הקנס.