תקציר סביר כרך ל"ח חוברת 14

בג"צ 2012/91 - לילי ליבני ואח' נגד הועדה לבניה למגורים מחוז ת"א

*אישור שינוי תכנית בניין עיר להקמת קרוונים(העתירה נדחתה).

א. המשיבה היא ועדה שהוקמה מכח חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) והחליטה לשנות תוכניות מיתאר קיימות ולגבש תוכנית שלפיה יוקצו שלשה מיתחמים בהם יוצבו קרוואנים, כאשר לפי התכנון יוקמו בשלושת המיתחמים למעלה מ-200 יחידות דיור. העותרים, המתגוררים בשכנות לאחד המיתחמים שבו יוקמו כ-100 קרוואנים, פנו לועדה והביעו את התנגדותם לתוכנית. הועדה שמעה את נימוקי ההתנגדות ודחתה אותם והעתירה לבג"צ נדחתה.
ב. הטענה הראשונה במישור הסמכות היא שאין רצף טריטוריאלי בין שלושת המיתחמים. טענה זו יש לדחות. ע"פ החוק אין סמכות הועדה מצומצמת להיותן של 200 היחידות מצויות ברצף טריטוראלי אחד. טענה אחרת היא שהרכב הועדה בעת הדיון היה פגום באשר מנין הנוכחים מקרב חברי הועדה לא היה מלא. גם טענה זו דינה להידחות. נכחו בעת הדיון שבעה מתוך תשעה חברי הועדה, ולפי החוק מנין חוקי בישיבות של מועצת התכנון הוא מחצית החברים.
ג. טענה אחרת בפי העותרים כי האתר הסמוך לשכונת העותרים נבחר מתוך שיקולים שמטרתם להראות כי היחס לעניין הצבת קרוואנים בצפון העיר זהה ליחס כלפי הצבת קרוואנים בדרום העיר. טענה זו אינה מבוססת. העיריה נהגה בתום לב ובחרה את האתרים לפי התאמתם לצרכים ולייעודים. גם הטענה כי ההחלטה אינה סבירה באשר הצמדת הקרוואנים לשכונת העותרים תהווה פגיעה קשה בהם בגלל הצפיפות, מטרדי רעש וכדומה, דינה להידחות. אין בג"צ יושב כועדת ערר על הועדה לבניה ולמגורים. נימוקי ההתנגדות של העותרים היו בפני הועדה וזו נתנה דעתה עליהם ואין לומר כי ההחלטה אינה סבירה.

(בפני השופטים: ברק, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד משה קמר לעותרים, עוה"ד פוגלמן ושרי אורן למשיבות. 15.7.91).

ע.א. 942/90 - ד"ר אדם פעילן נגד שר הבריאות

*חומרת עונש משמעתי (עיסוק בזנות במסווה של "קופת חולים")(ערעור על חומרת עונש משמעתי - הערעור נתקבל).

א. המערער, שהוא רופא, הואשם בפברואר 1982 בניהול "מוסד" של עיסוק בזנות במסווה של "קופת חולים ישובית" בת"א. לאחר עיסקת טיעון הודה המערער ונדון למאסר על תנאי ולתשלום קנס. פסה"ד ניתן ביום 4.3.85. כעבור למעלה משלוש שנים, ביום 5.6.88, הגיש מנכ"ל משרד הבריאות, על יסוד ההרשעה הנ"ל, קובלנה נגד המערער בה נאמר כי העובדות האמורות מצביעות על כך שהמערער נהג בדרך שאינה הולמת רופא מורשה. המשיב מינה ועדה לפי סעיף 44 לפקודת הרופאים וזו הגישה לו בנובמבר 1989 דו"ח שעיקריו הם כי "לו היה מדובר ברופא הצעיר בהרבה מן הנקבל... כי אז היינו נוטים להמליץ על ביטול הרשיון לעסוק ברפואה... אלא ש... מדובר ברופא בן 79, אשר... פעילותו המקצועית היא לו סם חיים... יש כאן מצב מיוחד... של השתהות מפליגה בטיפול בקובלנה... העיצום הראוי במקרה זה היא התליית רשיונו של הנקבל לעסוק ברפואה למשך 4 חודשים". ביום 4.12.89 הוציא המשיב "צו ביטול רשיון" בו ציווה על ביטול רשיונו של המערער. הערעור נתקבל.
ב. בדרך כלל לא יתערב ביהמ"ש בעונש הנקבע ע" המסגרות המקצועיות בהיקף שהותווה בחוק וע"י המוסדות שהוסמכו לכך בדין. רק סטייה מהותית לקולא או לחומרה, משגה מהותי בשיקול הדעת, או הטלת עונש המחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו, מצדיקים התערבות ביהמ"ש. בענייננו, עשיית שימוש במוסד רפואי, כביכול, לשם עיסוק בזנות מהווה פגיעה חמורה במקצוע הרפואה. אעפ"כ יש מקום לקבל את הערעור על חומרת
העונש מן הטעמים הבאים: נסיבותיו האישיות של המערער והעיקרית שבהן - גילו ; מדובר באירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשור שנים והגיעו לבירור ומיצוי משפטי תקופה ארוכה לאחר מכן ; גם המשיב גילה דעתו כי ביטול הרשיון לצמיתות מהווה עונש חמור מדי כאשר קבע במכתב למערער כי הוא שולל ממנו את רשיונו וכי המערער "יוכל לפנות לאחר ארבע שנים בבקשה לחדש את רשיונו". אין טעם והגיון בשלילה לצמיתות, אשר אליה מתלווה הקביעה כי כעבור תקופה פלונית יוכל המערער לפנות כדי שידונו בחידוש רשיונו. בנסיבות אלה יש להעמיד את תקופת ביטול הרשיון על שלוש שנים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד מיכאל כספי ונתן קנת למערער, עו"ד משה גולן למשיב. 35.7.91).

בג"צ 4821/90 - אדמונד לב נגד רשם האגודות השיתופיות וארבל, מושב עובדים... בע"מ

*שינויים בתקנות של מושב ואישורם ע"י רשם האגודות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

א. העותר חבר במושב ארבל. התעורר סכסוך בינו לבין המושב והנושא הובא בפני רשם האגודות השיתופיות כבורר לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות. לטענת העותר לא היתה לרשם סמכות לקיים בוררות סטטוטורית, משום שבתקנות המושב לא היה סעיף המקנה לרשם סמכות כזו. במושב נערכו מספר אסיפות לקבלת החלטה בדבר תיקון התקנות והענקת סמכות כאמור לרשם. אחת האסיפות התקיימה ביום 29.12.85 ואז אושר התיקון כדין. ביום 8.2.86 התקיימה אסיפה כללית ובה שוב הוחלט לתקן את התקנון כך שתוענק סמכות לרשם, אלא שהפעם ההחלטה לא נתקבלה כדין. רק לאחר ההחלטה השניה נשלח מכתב לרשם הקודם, שנפטר בינתיים, ונתבקש אישור התיקון. במכתב שנשלח הודפס במכונת כתיבה כי מתבקש אישור להחלטת האסיפה כללית מיום 29.12.85, אך התאריך נמחק ונכתב בכתב יד 8.2.86. הרשם המנוח אישר את התיקון ואין יודעים אם אישר את ההחלטה מיום 29.12.85 שהיתה כדין או מיום 8.2.86 שהיתה שלא כדין. עתירת העותר היא כי ייפסל אישור שנתן הרשם לשינוי התקנות וממילא יוחלט כי אין לו סמכות של בורר בסכסוך שבינו לבין המושב. העתירה נדחתה.
ב. גם אם בבקשה לרשם תיקנה המשיבה את תאריך האסיפה ל-8.2.86, אין תיקון זה גורע מן העובדה כי ביום 29.12.85 קיבלה המשיבה החלטה כדין לתקן את התקנות. רק משנתקבלה החלטה כזאת (ולא החלטה שאינה תקפה), היה בידי המשיבה לבקש מהרשם לרשום את התיקון ומכאן שהבקשה שהגישה המבקשת לרשם לא יכלה להתייחס אלא להחלטה שנתקבלה ביום 29.12.85. תוקף התיקון בתקנות האגודה הוא מיום הרישום ע"י הרשם, ומכאן שלא תאריך האסיפה כללית המצויין על גבי הבקשה, הוא שחורץ את גורלו של התיקון, אלא קיומה של החלטה תקפה לתיקון אשר כזה. מה עוד שחלה על הרשם חזקה בדבר תקינות פעולתו, וכי אישורו לרישום לא התייחס להחלטה שאין לה אחיזה בדין, אלא לזו המעוגנת בדין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד נמרוד לעותר, עו"ד מנדל לרשם, עו"ד שמואלי למושב. 11.7.91).

ע.פ. 4729/90 - זאב שגיא ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות הברחה של מכשירי וידיאו ומידת העונש(מחוזי ת"א ת.פ. 974/89 - הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל חלקית).

א. המערערים פרנק, שגיא, משה ואיליה הורשעו בשורה של עבירות הקשורות במעשי הברחה של מכשירי וידיאו לישראל ללא תשלום מיסים. פרנק ושגיא הורשעו ב-68 פרשיות של הברחה. משה הורשע בעבירה של התכנסות להברחה וכן בכך שב-12 הזדמנויות תאם עם
בעלי מחסן באיזור עכו לאפשר לאחרים פריקת טובין מוברחים, החזיק בטובין מוברחים וסייע לפרנק ושגיא להשתמט מתשלום מיסים ; איליה הורשע על פי עיסקת טעון בשלוש עבירות של החזקת טובין מוברחים ללא הצדקה. בגין העבירות הנ"ל נדון פרנק לתקופה של 10 שנים מאסר בפועל והופעל מאסר על תנאי מצטבר של שנה אחת, וכן נדון למאסר על תנאי של שלוש שנים ולתשלום קנס כספי של 4 מיליון ש"ח או מאסר לתקופה של ארבע שנים במקומו; שגיא נדון לשש שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי וקנס של שני מליון ש"ח או מאסר לתקופה של שנתיים תמורתו ; משה נדון לשנה וחצי מאסר בפועלוהופעל מאסר על תנאי של ארבעה חודשים במצטבר וכן נדון לשנתיים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 350,000 ש"ח או מאסר שנתיים תמורתו, ואילו איליה נדון לתקופה של ארבעה חודשים לריצוי בעבודת שרות וכן למאסר על תנאי לשנה וקנס כספי של 67,500 ש"ח. ערעורם של פרנק, שגיא ומשה הינו גם על הכרעת הדין וגם על חומרת העונש, וערעורו של איליה הוא על חומרת העונש בלבד. הערעור על הכרעת הדין נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל כך: מאסרו של פרנק הופחת מ-10 שנים ל-8 שנים בתוספת שנה מאסר על תנאי שהופעל, וכן הופחת הקנס מ-4 מליון ש"ח ל-2 מליון ש"ח; עונשו של שגיא הושאר על כנו, עונשו של משה הופחת בכך שהקנס הועמד על 200,000 ש"ח ועונשו של איליה הופחת, בהסכמת התביעה, בכך שהקנס הועמד על 10,000 ש"ח. כמו כן בוטל המאסר תמורת הקנס.
ב. העבירות בהן הורשעו המערערים קשורות בפרשת ההברחות, שתוכננה והחלה להניב הברחות של מכשירי וידאו החן בינואר 1988 ללא תשלום מיסים. מדובר ברשת שפעלה בדרך מתוכננת ומתוחכמת, תוך זיוף מסמכים במהלך שחרור טובין. ב-68 פעמים לפחות, הוכנסו ארצה כ-15,000 מכשירי וידאו ללא ששולמו לגביהם מיסי חובה בסכום של כ-24 מליוני שקלים. פרנק היה "ממציא" השיטה והרוח החיה בפעילות האמורה. פרנק אינו חולק על חלקו בפרשה, אך הוא טוען שהיה מקום להרשיעו רק ב-40 פרשיות. דין טענה זו להדחות. עובדות המקרה מצביעות בברור על כך שהיה שותף לכל הפעולות של יבוא בכל 68 הפעמים בהן מדובר.
ג. אשר לשגיא - הוא טען שהיה קשור רק ב-2 מקרים. לטענתו היה אמנם שותפו לעסקים של פרנק, אך לא ידע על עיסוקיו הפליליים. אין ראיות ישירות לכך ששגיא היה בין הקושרים כשאלה החליטו לפעול כרשת הברחה, והשאלה היא אם יש בראיות הנסיבתיות שהובאו כדי להוכיח ששגיא היה בין הקושרים, ומכוח היותו אחד מהקושרים הוא אחראי למעשיהם של שותפיו לקשר, כולל מעשים שלא הוכח לגבי כל אחד מהם בנפרד שהוא נטל חלק בו. ההלכה היא כי משנוצר הקשר הפלילי הופך כל אחד מהקושרים להיות, למטרת הקשר, סוכנם של אחרים.
ד. כמו הוכחת כל עבירה על יסוד ראיות נסיבתיות, כך גם לגבי היות נאשם צד לקשר, יכולה המסקנה הסופית להתקבל על יסוד צרופן של כמה ראיות נסיבתיות, אפילו שכל אחת מהן לבדה אין בה כדי לשכנע בכיוון אשמתו. על קיומו של קשר ניתן לא אחת ללמוד מראיות נסיבתיות הקשורות בהתנהגות הקושרים או חלקם לאחר מועד קשירת הקשר. בענייננו יכול היה השופט להגיע למסקנה כי שגיא היה אחד מהקושרים ע"פ הראיות הנסיבתיות שבאו לפניו.
ה. משה הורשע בכך שהיה אחד הקושרים עם פרנק ושגיא בכל הנוגע להובלות של חלק מהסחורה המוברחת, וכן כי היה שותף ומסייע להובלת 12 הובלות של הטובין המוברחים ופרוקם במקום פלוני. משה טוען שהיה מעורב רק בשבע או בשמונה הובלות ובהקשר זה הזכיר שבכתב האישום עצמו יוחסה לו שותפות ב-11 הובלות בלבד. גירסתו של משה לא נמצאה מהימנה ובכך אין להתערב. ביהמ"ש יכול היה להסיק מהתנהגותו של משה וכלל הנסיבות כי פעולותיו נעשו על יסור הסכמה ותיאום מוקדם עם שגיא. דין התכנסות לפי
סעיף 207 לפקודה כדין עבירת הקשר בחוק העונשין. כמו בדיני הקשר, גם כאן יכול שאחד הקושרים הוא שיגייס קושר נוסף על אף שהאחרון אינו מכיר את כל הקושרים האחרים. בענייננו, די בקשר שבין משה לשגיא לבצוע הובלות הטובין המוברחים, אפילו לא היתה היכרות בין משה ופרנק, כדי לעשות את משה שותף לקשר של הברחת הטובין שפרנק ושגיא היו שותפים בו. בעניין אחד יש לקבל את ערעורו של משה שכן ביהמ"ש הרשיעו ב-12 מקרים, בעוד בכתב האישום יוחסו לו 11 מקרים בלבד ויש להרשיעו ב-11 מקרים בלבד.
ו. אשר לעונש - ב"כ המדינה הסכים שעונש הקנס המכסימלי שניתן היה להשית על איליה הוא בסך 13,500 ש"ח והסכים שמן הראוי בנסיבות המקרה להפחית את שיעור הקנס ולהעמירו על 10,000 ש"ח וכך אמנם נקבע בערעור. ערעורו של משה כלפי המאסר בפועל יש לדחות שכן עונש של 18 חודשי מאסר הולם את הנסיבות. שונים הם פני הדברים ביחס לקנס שהוטל על משה. בהתחשב במאסר בפועל שהוטל עליו והואיל וערעורו על ההרשעה התקבל במובן זה שההרשעה מתייחסת ל-11 מקרים ולא ל-12 מקרים, יועמד הקנס על 200,000 ש"ח. ביהמ"ש ראה בחומרה את מעשיהם של פרנק ושגיא וראה להחמיר בעונשם. עם זאת, העונש שהוטל על פרנק במקרה דנן מוגזם בהתחשב בעונש שהוטל על שגיא. בהתחשב בכל הנסיבות יש לקבל את הערעור של פרנק ולהעמיד את המאסר בפועל על 8 שנים ובנוסף לו שנה אחת מאסר על תנאי שהופעלה. הביטוי לפער הראוי בעונש בין פרנק לשגיא ניתן בעונש המאסר בתקופה ארוכה יותר שיהיה על פרנק לרצות, ולאור זאת אין הצדקה להחמרה עימו ביחס לשגיא גם בעונש הקנס. לפיכך יש להפחית מתשלום הקנס שהוטל על פרנק ולהעמידו על גובה הקנס שהוטל על שגיא בסכום של 2 מיליון ש"ח. באשר לשגיא - אין להקל בעונשו. עם זאת, עונשי הקנס שהוטלו על פרנק, שגיא, ומשה גבוהים ובשל אי יכולת לשלם סכומים אלה, כך נטען, יאלצו לרצות תקופות מאסר נוספות. יהיה זה צודק אם המאסר במקום הקנס יבוטל והדרך למימוש הקנסות תהיה זו הקבועה בסעיף 70 לחוק העונשין ללא סנקציה של מאסר בצד הקנסות.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אמיר לשגיא, עו"ד טוניר למשה ואיליה, עוה"ד זכרוני ואדרת לפרנק, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 22.7.91).

בש"פ 2988/91 - שמעון אלכביר נגד מדינת ישראל

*רשות ערר על מעצר עד תום ההליכים(בקשה לרשות ערר על מעצר עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).

א. ברשות התביעה חומר ראיות הכולל הודעותיו של המבקש שבהן הוא מודה בגניבת שתי משאיות, האחת בפברואר 1989 והשניה בדצמבר 1990, החזקה במשאיות לאורך זמן, החלפת לוחיות הזיהוי, נטילת חפצים מתוך כלי הרכב ונהיגה בכלי הרכב בלי תעודת ביטוח ובזמן פסילה תוך ידיעה שרשיונו נפסל בהליך קודם. מצויות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ובימ"ש השלום החליט לעצור את המבקש עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה ערר על החלטה זו והבקשה למתן רשות לערר נוסף נדחתה.
ב. למבקש עבר פלילי מכביד, בעבירות שבחלקן דומות לעבירות אליהן מתייחסת הבקשה דנן. גם שתי העבירות הנדונות בהצטברותן מעוררות חשש רציני, שבאם יטייל העורר בשוק יכול ויסכן את שלום הציבור, ובמיוחד מתחזק חשש זה לרגל האישום בהחלפת לוחיות זיהוי של הרכב. לפיכך מיקד הסניגור חלק ניכר מטיעונו לאפשרות של השגת מטרת המעצר בדרך של מעצר בית, והעלה בטיעונו נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש. מנגד מציין ב"כ התביעה כי מדובר בבקשת רשות לערור בפני ביהמ"ש העליון, שידון בעניין בהרכב של שלושה, ואין רשות כזו נתונה אלא בנסיבות מיוחדות או במקרים מיוחדים, כאשר מתעוררת שאלה עקרונית מיוחדת, או כאשר נגרם עיוות דין
חמור וכיוצא באלה. לגופו של עניין מצביע התובע על החומרה הרבה של העבירות ועל ההרשעות הקודמות של המבקש שכוללות עבירות של בריחה ממשמורת. כן תלויים ועומדים נגד המבקש שני עונשי מאסר על תנאי של שנה ושל 10 חודשים ומכאן יש להסיק על קיומו של חשש גדול לשלום הציבור אם המבקש ישוחרר ממעצרו.
ג. אכן, צריך נסיבות מיוחדות בעת בקשה למתן רשות ערר ולרשימת הנסיבות המיוחדות שצויינו בפסה"ד השונים, יש להוסיף גם את הנסיבה כאשר ניתן צו מעצר במקרה השנוי במחלוקת בביהמ"ש העליון אם קיימת עילה למעצר אם לאו, כגון במקרה של עילה שיסודה בחומרת העבירה ללא סכנה לשלום הציבור. במקרה כגון זה מן הראוי לאפשר לערור. אולם, במקרה דנן הנסיבות מצביעות כי קיימת סכנה לשלום הציבור באם המבקש יתהלך חופשי. בעבר כבר חמל ביהמ"ש על המבקש ולא גזר עליו מאסר בפועל אך המבקש חזר לסורו. על כן נראה כי מעצר בית אינו דרך מתאימה ואין בו כדי להבטיח שהמבקש יהא עצור בבית אמו, שם הוא גר, ולא יימלט ממעצרו זה. גם אילו ספק היה כאן, אין זו עילה מתאימה כדי לתת רשות לערעור.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ג'רי גולדפרב למבקש, עו"ד אריה רומנובלמשיבה. 10.7.91).

ע.א. 366/89 - פיין אלומיניום בע"מ נגד די מטל א.ג. חברה זרה

ביצוע שטרות. כשלון תמורה חלקי(מחוזי ת"א - ת.א. 691/85 - הערעור נדחה).

א. המערערת עוסקת ברכישת לוחות אלומיניום והמשיבה, חברה יוגוסלבית עוסקת בשיווקם. למשיבה סוכנות מתווכת בארץ (להלן: הסוכנות). במאי 1983 התקשרו המערערת והמשיבה, באמצעות הסוכנות, בהסכם לרכישת לוחות אלומיניום. המערערת נתנה למשיבה ששה שטרות למילוי התחייבויותיה על פי ההסכם. הסחורה הגיעה ארצה בכמה משלוחים. המערערת שילמה רק עבור המשלוח הראשון, ע"י פרעון שני שטרות, וסירבה לשלם בעבור יתר המשלוחים, בטענה שהסחורה שהגיעה אינה תואמת, מבחינת טיבה, את הסחורה שהוזמנה. המשיבה פנתה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע השטרות. המערערת קיבלה רשות להתגונן והתביעה נדונה בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי המערערת לא הראתה הצדקה להפסיק את פעולות ההוצאה לפועל נגדה והערעור נדחה.
ב. טענתה הראשונה של המערערת היא כי השטרות שהוצגו בביהמ"ש המחוזי אינם השטרות שבגינם נפתח תיק ההוצל"פ. דין הטענה להידחות. אכן, הסכום שצויין על גבי השטרות שהוצגו בביהמ"ש היה בדולרים ואילו הסכום שהוזכר בבקשה לביצוע השטרות היה בשקלים, אך למעשה מדובר באותם שטרות. בבקשה לביצוע יש לציין את סכום השטר בשקלים, ועל כן "תרגמו" המשיבים את הסכום הדולרי שנרשם בשטר גופו לשקלים. ההבדל היחידי בין מה שנטען בבקשת הביצוע לבין השטרות הוא בעניין מועד פרעון השטרות. אי התאמה זו ניתנת להסבר בכך, שכאשר נתבקשו המשיבים לציין את מועד פרעון השטרות, חשבו שיש לנקוב במועד בו הוצגו השטרות למערערים לפרעון. בכך יש גם הסבר לעובדה שלגבי כל השטרות מוזכר אותו "יום פרעון".
ג. עוד טענה המערערת כי זמן פרעונם של השטרות טרם הגיע, מכיוון שסוכם בין הצדדים כי השטרות לא ייפרעו עד ביקור משלחת של החברה היוגוסלבית בישראל. גם טענה זו דינה להידחות. מועד פרעונם של השטרות צויין על גבי השטרות והמשיבים מנסים להביא כאן עדות בעל פה כנגד ראייה בכתב, דבר שאין לקבלו לאור הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאנית. מכל מקום, אף אם יכלה המערערת לסתור בעל פה את שנכתב בשטר, הרי הדבר לא עלה בידה. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בגירסתו של מנהל הסוכנות בארץ, שהעיד, כי לא ייתכן שהיתה הסכמה לדחות את מועד הפרעון עד לביקור המשלחת היוגוסלבית. המערערת טוענת שיש להתייחס לעדותו של מנהל הסוכנות בארץ כאל
"עדות סברה" ואין לתת לה משקל. אולם, מנהל הסוכנות העיד מתוך ידיעתו האישית, שאין זה מתקבל על הדעת שסוכם על תאריך פרעון אחר מזה המצויין על גבי השטרות, ועדות כזו ראוייה להישמע, ואם אמינה היא, אף להתקבל.
ד. אשר לטענה כי היה "כשלון תמורה מלא" - חלק מהסחורה סופק למערערת וחלק זה השביע את רצונה, אלא שלטענת המערערת היא שילמה עבור סחורה זו באמצעות שני השטרות שנפרעו ובאשר ליתר היה כשלון תמורה מלא. ברם, הצדדים כרתו הסכם אחד, בו הוזמנה סחורה ותמורתה ניתנו 6 שטרות. אין לעשות כעת הפרדה מלאכותית ולקבוע שכל שטר ניתן בעבור סחורה ספציפית. משסופקה הסחורה, לפחות בחלקה, אין לומר שהיה כשלון תמורה מלא. המסקנה היתה דומה אף אם היתה מתקבלת טענת המערערת כי כל שטר ניתן בעבור מכולה ספציפית. המערערת אינה מכחישה שהסחורה סופקה לה ותלונתה היא לגבי טיבה. אין לומר שהתהווה כאן מצב של כשלון תמורה מלא.
ה. טענת ההגנה החילופית, שיש כאן כשלון תמורה חלקי, היא טענת הגנה טובה בין צדדים קרובים, אך הדרישה היא שכשלון התמורה החלקי יתייחס לסכום קצוב, ובענייננו אין לומר שכשלון התמורה החלקי הנטען מתבטא בסכום קצוב. גם טענת המערערת כי קיזזה או הפחיתה סכומים שונים בגין נזקים שנגרמו לה עקב אי התאמת הטובין להזמנתה והאיחור במועד הספקתם, יש לדחות, שכן זכות הקיזוז בתביעה שטרית אף היא קמה רק כאשר הסכום "קצוב". הנזקים להם טענה המערערת עקב האיחור הם, פגיעה במוניטין והצורך שנוצר להזמין סחורה חילופית. הנזק שנגרם כתוצאה מפגיעה במוניטין וודאי שאינו קצוב, ולגבי הצורך לקנות אלומיניום חילופי, טוענת המערערת שסכום הנזק הוא התשלום ששילמה עבור הסחורה החילופית. אין לקבל עמדה זו. אימוץ הגישה הנ"ל עלול להוביל למסקנה שלפיה מי שרוצה להוכיח את גובה נזקיו, עקב איחור בהספקת טובין, יוכל להסתפק בהמצאת קבלות על כך שקנה סחורה חילופית ולמעשה אין הדבר כך.
ו. טענה נוספת בפי המערערת, שלמעשה הפחיתה מהסכום בו היתה חייבת, את הנזקים שנגרמו לה עקב אי התאמת הסחורה. זכות "ההפחתה" קבועה בסעיף 41 בתוספת לחוק המכר (מכר טובין בין לאומי), בו נאמר, בין היתר "נתן הקונה למוכר הודעה נאותה על אי התאמת הטובין לחוזה, רשאי הוא... להפחית את המחיר". משמעותה של הפחתה זו בהקשרנו היא הפחתת ההפרש בין מחיר הסחורה שסופקה למחיר הסחורה שהוזמנה, אלא שהמערערת לא הביאה ראיות בדבר ההפרש האמור.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה השופט בך. עו"ד י. ברטלר למערערת, עו"ד א. נחמד למשיבה. 25.7.91).

ע.א. 59/89 - צפורי מושב עובדים נגד יהושע ודליה פיאלקוב

*בקשה לבטל הסכמה לדחיית תובענה, בטענה שניתנה רק הסכמה למחיקת התובענה(הערעור נדחה).

א. המערער הגיש תביעה נגד המשיבים בסדר דין מקוצר ואלה הגישו בקשה לרשות להתגונן. בישיבת ביהמ"ש ביום 22.2.88 הגיעו לידי הסדר פשרה שלפיו יינתן נגד המשיבים פס"ד חלקי על סך 70,000 ש"ח ואילו לגבי יתרת סכום התביעה תנתן להם רשות להתגונן. בהתאם לכך נתן ביהמ"ש פס"ד חלקי. ביום 30.11.88 ניתן פס"ד סופי בו נדחתה יתרת התובענה בעקבות הסכמה הודעה שנרשמה בפרוטוקול מפי עו"ד ויסל, שהופיע בשם המערער. ביום 25.1.89 הגיש עו"ד נחליאלי, אף הוא ב"כ המערער, בקשה לתקן את הפרוטוקול של הישיבה מיום 30.11.88, באופן שבהודעתו של עו"ד ויסל שהוא מסכים כי התביעה תדחה ירשם "תמחק". הבקשה נתמכה בעותק של הפרוטוקול אשר על פי אישורו של עו"ד נחליאלי הוא אמור להיות עותק מתאים למקור. ביהמ"ש דחה את הבקשה מן הנימוק כי העותק המאושר איננו מתאים למקור שבו נאמר במפורש "אנו מוותרים על יתרת
תביעתנו... ומסכימים שהתביעה גבי היתרה תדחה". השופט גם זכר יפה עד כמה טרח להסביר למשיבה, שלא היתה מיוצגת, כי דחיית התביעה כמבוקש ע"י ב"כ המערער תואמת את ענייניה וטובתה וכן גירסתו של עו"ד ויסל לא היתה מהימנה עליו. לפיכך חזר ואישר את פסה"ד מיום 30.11.88. הערעור נדחה.
ב. ב"כ המערער טוען כי הרישום בפרוטוקול מיום 30.11.88 איננו משקף את דבריו של עו"ד ויסל, אך בטענה זו אין ממש. לחילופין טען עו"ד נחליאלי כי לעו"ד ויסל לא היתה סמכות לוותר על חלק מהתביעה, מאחר שסמכותו צומצמה ע"י עו"ד נחליאלי שהורה לו לבקש את מחיקת התביעה ולא את דחייתה. טענה זו לא נתמכה ע"י התובע ולא ע"י עו"ד נחליאלי בתצהירים משלהם. יתירה מכך, מעמדו של עו"ד ויסל כמיופה כח היה שווה למעמדו של עו"ד נחליאלי. יפוי הכח הסמיך את עו"ד ויסל לייצג את המערער בתביעה נגד המשיבים, וגם כלל סמכות מפורשת להתפשר ועל כן אין ממש גם בטענת חוסר הסמכות.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. נחליאלי למערער, עו"ד ש. אלקלעי למשיבים. 28.8.91).

בג"צ 1063/91 - משה פפו נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי

*דחיית תובענה נגד הביטוח הלאומי המבוססת על טענה כי התקף לב נגרם עקב אירוע בעבודה(העתירה נדחתה).

א. העותר, יליד 1937, עבד במפעל תעשייתי בתחום הנדסת הייצור ותפקידו היה לקבוע את מכסות הייצור שעל פיהן שולם לעובדים שכר עידוד. העותר ביקש לשנות את הנורמות באחת ממחלקות הייצור, עובדי המחלקה התנגדו, וביום 17.2.85, בבוא העותר למחלקה נתקל במחאות מצד העובדים, איימו עליו במעשי אלימות ולבסוף נאלץ העותר לסגת למשרדו. בסופו של יום העבודה חש שלא בטוב אך המשיך בעבודתו. ביומיים הבאים סבל העותר מחולשה ונותר בביתו. בלילה שלאחר היום השני להיעדרותו, נתקף כאבים חזקים בחזהו. ביום 21.2.85 אובחן אצל העותר אוטם שריר הלב והוא אושפז. העותר תבע מהמוסד לביטוח לאומי להכיר במחלתו כבתאונת עבודה לפי חוק הביטוח לאומי, המוסד סירב, תביעת העותר לביה"ד האיזורי לעבודה נדחתה וביה"ד הארצי לעבודה דחה את ערעורו של העותר. העתירה לבג"צ נדחתה.
ב. ביה"ד האיזורי התייחס לסוגיית הקשר הסיבתי שבין ההתקף לבין המאורע החריג ועל פי המתכונת הדיונית המקובלת בבתי הדין לעבודה בכגון דא, מינה מומחה רפואי. על יסוד בדיקת כל החומר הנוגע למחלת העותר ולטיפול הרפואי שניתן לו, ותוך שנדרש לשאלות שהוצגו לו ע"י ביה"ד, הגיש המומחה חוות דעת בה שלל את קיומו של קשר סיבתי בין המאורע החריג לבין ההתקף. בהסתמכו, בעיקר, על חוות דעת זו, החליט ביה"ד האיזורי, כאמור, לדחות את התביעה. ב"כ העותר טוען כי פסה"ד לוקה בטעות משפטית מהותית ובנסיבות העניין מחייב הצדק את התערבות בג"צ. את עיקר ביקורתו הפנה ב"כ העותר לתוכן פנייתו של ביה"ד האיזורי למומחה. לאחר שבג"צ סקר את המצב המשפטי והפסיקה של ביה"ד לעבודה בכל הנוגע לתאונת עבודה הנובעת מהתקף אוטם שריר הלב, הגיע בג"צ למסקנה כי הכרעת ביה"ד לעבודה בפרשתו של העותר לא חרגה במאומה ממסגרת הדין החל על תביעות כאלה. ממילא אין לומר שפסק דינו של ביה"ד לוקה בטעות משפטית מהותית, וממילא, אין בנסיבות העניין כדי להצדיק התערבות בג"צ בהכרעה לשם עשיית צדק.
ג. חוות דעתו של המומחה הבהירה כי טרשת עורקים כליליים שהתפתחה אצל העותר במשך שנים, העמידה אותו בסיכון מיוחד ללקות בהתקף של אוטם שריר הלב, ומנהגי העישון של העותר אך החמירו את הסיכון. מכאן שבשל מצבו הקליני היה העותר בבחינת מועד ללקות באוטם. כזה היה מצבו גם בזמן המאורע החריג. אך האוטם לא הופיע אצל
העותר בזמן המאורע החריג או בסמוך לאחריו, אלא יומיים לאחר האירוע ובעת שהעותר היה שרוי במנוחה בביתו. בריחוקו מזמן האירוע, ובנסיבות שאפפו את הופעתו, ראה המומחה הוכחה שההתקף היווה מהלך רגיל בהתפתחות מחלת העותר, ושבינו לבין האירוע שקדם להופעתו לא התקיים שום קשר. מהנמקת המומחה עולה, שאילמלא פער הזמן והנסיבות, היה קובע כי חזקת הסיבתיות לא נסתרה. מכאן שהמומחה לא שגה בהבנת תפקידו ובחוות דעתו השיב על השאלות הנכונות שנדרשו להכרעה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. ישראלי לעותר, עו"ד גב' ע. אלטשולר למשיבים. 21.7.91).

ע.פ. 526/90 ואח' - עו"ד שרגא בלזר ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהטרדת עד ע"י עורכי דין ואחרים(מחוזי ת"א - ת.פ. 39/88 - הערעורים של עוה"ד שרגא בלזר ויגאל ארנון נתקבלו והערעורים של עו"ד רם כספי, וכן של אביטל למברסקי, אהרון יקים ושלמה עמר נדחו).

א. עניינו של הערעור הרשעת המערערים בהטרדתו של העד אלברט אזולאי בחקירת מצ"ח, שנפתחה בעקבות האשמתו של אלברט אזולאי, כי קיבל שוחד מהמערער שלמה עמר באשר להצבתו בשירות מילואים בתחומי מדינת ישראל במקום בתחומי לבנון. לאחר פרסום הנושא בעיתונות פתחו חלק המערערים אביטל למברסקי ואהרון יקים, בפעולות חקירה שונות הנוגעות לאלברט אזולאי, ולאחר מכן נתקיימו מספר פגישות שבסיומן נתקיימה "פגישה לילית" במשרדו של עו"ד יגאל ארנון, בהשתתפות כל המערערים ואלברט אזולאי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את כל המערערים בהטרדת ער והערעורים של עוה"ד שרגא בלזר ויגאל ארנון נתקבלו, בעוד הערעורים של עו"ד רם כספי, של אביטל למברסקי, ושל אהרון יקים ושלמה עמר נדחו.
ב. בפס"ד מקיף סקר הנשיא שמגר את מכלול העובדות הנוגעות לנושא ופסיקת ביהמ"ש המחוזי באשר לגירסאות השונות שהועלו לפניו. הנשיא שמגר הבהיר את היסודות של העבירה לפי סעיף 249 לחוק העונשין הקובע "הטרדת עד... המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר האדם או עומד למסור, בחקירה על פי דין או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עומד למסור, בהליך שיפוטי, דינו - מאסר 3 שנים". סעיף 249א' קובע לעבירה הנ"ל עונש מאסר של 5 שנים, אם היא נעברה כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחדיו לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם. באשר לכך הובהר בפסה"ד ממתי האדם המוטרד נכנס לגדר "עד", מה הן המחשבות האובייקטיבית והסובייקטיבית הדרושות כדי לקיים את העבירה, מה התנאים להרשעה של האנשים השונים המשתתפים בפגישה ומתי ניתן להרשיע את כל המשתתפים או חלק מהם. בהתייחסו לעובדות כפי שנקבעו הגיע הנשיא לידי מסקנה כי יש מקום לזכות את עוה"ד שרגא בלזר ויגאל ארנון מן האישום של הטרדת עד ויש להשאיר את ההרשעה ביחס למערערים האחרים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בלזר לעצמו, עו"ד מ. חשין לארנון, עו"ד מ. כספי לרם כספי, עו"ד מ. שקד ללמברסקי ויקים, עו"ד מ. קירש לעמר, עוה"ד גב' מ. רוזנטל ור. לוי למדינת ישראל. 10.7.91).

בג"צ 2393/91 - עזריאל פרידנברג נגד שופטת השלום בת"א ואח'

*הארכת תקופת החזקה ע"י המשטרה של דולרים שנתפסו עד לסיום המשפט(העתירה נדחתה).

א. עניינה של עתירה זו בפרשנותם של סעיפים 35-34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). במהלך חיפוש שערכה המשטרה בביתו של העותר ביום 17.7.90 נתפשו 29,600 דולר מהם 700 מזוייפים. ביום 28.1.91, היינו לאחר ששה חודשים ועשרה
ימים, הגישה המשטרה בקשה לבימ"ש השלום להאריך את תקופת אחזקתם, על פי סעיף 35 לפקודה, האומר כי "אם תוך ששה חודשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה... לא הוגש המשפט... ולא ניתן צו... לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם שמידיו נלקח ; אך רשאי בימ"ש שלום... להאריך את התקופה בתנאים שיקבע". בימ"ש השלום החליט להאריך את תקופת האחזקה בששה חודשים. (להלן: ההחלטה הראשונה) ביום 24.2.91 הוגש לבימ"ש המחוזי כתב אישום נגד העותר בעניין החזקת שטר כסף מזוייף ודולרים ללא היתר.
ב. בלי שידע על ההחלטה הראשונה ועל הגשת כתב האישום פנה ב"כ העותר ביום 1 25.2.9 לבימ"ש השלום בבקשה להחזרת הדולרים. הבקשה לא הוגשה לפי סעיף 34 לפקודה בה נאמר כי "על פי בקשת שוטר... או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בימ"ש השלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות...". בימ"ש השלום דחה את הבקשה והורה על הארכת תקופת החזקת התפוס בידי המשטרה עד לתום ההליכים המשפטיים. השאלה היא אם מוסמך בימ"ש השלום להאריך את תקופת התפיסה של החפץ, שתפשה המשטרה, אף אם חלפו ששה חודשים מיום תפיסת החפץ ובתקופה זו לא הוגש כתב אישום ולא הוארכה תקופת תפיסת החפץ. טענת ב"כ העותר היא כי על המשטרה היה להחזיר את הדולרים לעותר בתום תקופה של ששה חודשים, ומשלא עשתה כן אין השופטת יכולה לקנות סמכות דיון בשאלת החזרת התפוס ואין אפשרות להאריך את תקופת ההחזקה. העתירה נדחתה.
ג. אין לערב עניינו של סעיף 34 לפקודה בזה של סעיף 35, גם אם יש ביניהם זיקה ויחסי גומלין. סעיף 34 בא להסמיך את בימ"ש השלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות כשמוגשת בקשה תוך 6 החודשים הראשונים, בהם רשאית המשטרה להחזיק בחפץ ללא צו, וכן לאחר שהאריך ביהמ"ש את תקופת התפיסה לפי סעיף 35. לפי סעיף 34 תפיסת החפץ כדין, בין בתקופת ששת החודשים מיום תפישתו ובין בתקופת הארכה, אינה מונעת מביהמ"ש לדון בהמשך גורלו של החפץ.
ד. מאידך, סעיף 35 עוסק בחובת המשטרה להחזיר את החפץ לאחר שחלפו 6 חודשים ולא הוגש משפט אלא אם ניתן בינתיים צו על אותו חפץ לפי סעיף 34. אולם בימ"ש השלום רשאי, אם לא ניתן בינתיים צו כאמור, להאריך את תקופת התפיסה ומשעשה כן לא תקום החובה שבסעיף 35 להחזיר את החפץ.
ה. כאן חוזרים לשאלה שביסוד העתירה אם נתונה סמכות ההארכה גם כשלא הוארכה תקופת התפיסה תוך 6 חודשים הראשונים ולא הוגש כתב אישום בתקופה זו, ועל שאלה זו יש להשיב בחיוב, על פי הגיונם של דברים ונוסחו של סעיף 35. לפיכך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד לנדשטיין לעותר, עו"ד שאול גורדון למשיבים. 4.8.91).

בש"פ 3490/91 - אנדרה עמר נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע ריצוי מאסר - הבקשה נתקבלה).

העורר נדון בבימ"ש השלום ל-5 חודשים מאסר בפועל שאותם ירצה בעבודות שירות. את גזר הדין החל העורר לרצות ביום 16.7.91. הוגש ערעור לביהמ'"ם המחוזי והסניגור ביקש שמיעה מוקדמת של הערעור כדי שלא ייווצר מצב שהעורר ירצה בפועל את כל תקופת המאסר או רובה בטרם יישמע הערעור. חרף בקשה זו נקבעה שמיעת הערעור ליום 6.11.91, היינו כחודש לפני תום תקופת המאסר אם ירוצה במלואו. לאור מצב דברים זה ביקש העורר עיכוב ביצוע גזר הדין וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בעיקר מהטעם שלא נראה כי יש סיכוי סביר שתהיה התערבות בעונש זה. על כך הוגש הערר לביהמ"ש העליון והמדינה מתנגדת לקבלת הערר בהיותה סבורה כי הערעור חסר סיכוי בשל העונש המתון מאד. הערר נתקבל.

לא מתקבל על הדעת שייאמר למערער כי הזכות בידו לערער על מידת העונש ויקבעו את הערעור לשמיעה, ועד שתגיע שעת הדיון כבר ירצה את רוב רובו של העונש. במקרה כגון דא, או שביהמ"ש של הערעור קובע את הערעור לשמיעה במועד סמוך לתחילת ריצוי העונש, או, באין אפשרות כזו, יש לעכב את ביצוע העונש. כל תוצאה אחרת לא סבירה ועל פניה גם לא צודקת. לפיכך יש לעכב את ביצוע גזר הדין עד לשמיעת הערעור בביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד לנדשטין למבקשת, עו"ד גב' קאהן למשיבה. 6.8.91).

בש"פ 948/89 - מדינת ישראל נגד עזרא שנסי

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).

ביום 18.11.87 הואשם המשיב בעבירת רצח ומשחלפה שנה והמשפט לא הסתיים, ביקשה המדינה הארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. בקשתה נענתה מספר פעמים ובפעם האחרונה הוארך המעצר, בפעם השישית, עד ליום 14.12.89. השופטים עסוקים עתה בכתיבת פסה"ד והם סברו בטעות כי המעצר הוארך עד ליום 14.2.90. לדעת המבקשת אם יוארך המעצר בחודש אחד לא יהיה צורך בהארכה נוספת. הבקשה נדחתה.
המשיב נמצא כבר במעצר שנתיים וחודש ומן הדין ומן הצדק לשחררו. משחלפה שנה יש לשחרר את העצור אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות להמשך המעצר. בענייננו, הסיבה היחידה שהוצגה ע"י התביעה היא חומרת העבירה. בכך בלבד אין כדי להצדיק, בנסיבות העניין, את המשך המעצר. גם למי שעומד לדין על רצח, הזכות להשתחרר ממעצר אחרי שנה אם אין נסיבות מיוחדות המצדיקות המשך המעצר. לפיכך הוחלט לשחרר את המשיב בערבות.

(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' רבקה פלדמן למבקשת, עו"ד דן שיינמן למשיב. 14.12.89).

בש"פ 3421+3422/91 - דוד וייצמן ויעקב סעדון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים-קנבוס וחשיש) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

שני העוררים הואשמו, יחד עם אחרים, בעבירות שעניינן סחר, אחזקה ושימוש בסמים. מדובר בסמים מסוג קנבוס וחשיש בכמויות של קילוגרמים, בסידרת מקרים שהתמשכו לאורך זמן. ביהמ"ש ציווה על מעצר שני העוררים עד תום ההליכים. נאשמים אחרים באותו כתב אישום משוחררים בערובה, האחד משום שלא ביקשו את מעצרו, האחר משום שביהמ"ש המחוזי סבר שניתן לשחררו בערובה והשלישי שוחרר ע"י ביהמ"ש העליון בתנאים מגבילים. בעררים אלה נטען שאין להפלות בין העוררים לבין האחרים ששוחררו. העררים נדחו.
העורר סעדון הוא לכאורה הדמות המרכזית בעניין דנן ומעורבותו בעבירות שבוצעו רבה לאין שיעור משל האחרים. לגופו של עניין המעצר מתחייב, ואין יסוד לטענה בדבר הפלייתו לרעה בהשוואה לאחרים, שהרי אין מקום להשוואה. הוא הדין בעורר וייצמן שמעורב אולי פחות מסעדון בעבירות אלה, אולם עדיין שונה מצבו משל אלה ששוחררו, הן מבחינת היקף העבירות והן מבחינת מידת המעורבות שלו.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אלוני לעוררים, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברגלמשיבה. 6.8.91).

בש"פ 3583/91 - מדינת ישראל נגד אחמר שטאט

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם באשמת רצח וכתב האישום הוגש ביום 28.5.90. באותה פרשה הואשם גם אחד בשם חווג'ה אשר משפטו מתנהל
בנפרד. שני המשפטים מתנהלים בפני הרכבים שונים. בתום שנה למעצרו של המשיב הגיע משפטו לשלב בו נותר לתביעה להשמיע רק את העד חווג'ה שמשפטו טרם הסתיים. המדינה ביקשה אז הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. בבקשה זו דנה השופטת נתניהו, והדגישה כי לא היתה מאריכה את המעצר, אך לאור העובדה שמדובר בעבירת רצח החליטה "לא בלי היסוס" להאריך את המעצר ב-3 חודשים מתוך הנחה שייעשה מאמץ לסיים את המשפט. מועד ההארכה עומד להסתיים ומצב הדברים הוא שמשפטו של חווג'ה הסתיים ומתן פסה"ד נקבע ליום 12.9.91. על רקע זה מבקשת המדינה הארכה לעוד 3 חודשים. הבקשה נתקבלה.
"לא בלי היסוס ובלב כבד" הוחלט להיעתר לבקשה משני נימוקים: נראה שעתה, משיוסר העיכוב בתום משפטו של חווג'ה, ניתן יהיה לסיים את משפטו של המשיב תוך תקופת ההארכה המבוקשת ; מדובר במשפט רצח. לאחרונה מרבים לצטט את החלטתו של השופט ברק בבש"פ 948/89 (ראה לעיל) שבו שיחרר ממעצר נאשם ברצח, כאסמכתא לכך שאפילו במשפטי רצח ניתן לשחרר נאשמים שמשפטם מתארך. אלא שבאותו עניין היה מדובר במקרה בו נתבקשה הארכת המעצר שש פעמים רצופות, של נאשם שהיה במעצר יותר משנתיים. אין המקרה דנא דומה כלל למקרה שנדון שם. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר בשלשה חודשים.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד משה גולן למבקשת, עו"ד גב' עפרה אורנשטיין למשיב. 21.8.91).

ע.פ. 3169/91 סעיד ועומר מרעי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפציעה בנסיבות חמורות וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערערים הורשעו בפציעת אדם בנסיבות מחמירות ונדונו ל-9 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הסניגור טוען הן נגד עצם ההרשעה והן נגד מידת העונש. הערעור נדחה.
באשר להרשעה - היא פועל יוצא מהתרשמות השופט מאמינותם של העדים ואין עילה להמיר את התרשמותו הבלתי אמצעית של השופט בהתרשמות של ביהמ"ש העליון. לפיכך יש לדחות את הערעור על עצם ההרשעה. אשר לעונש - נכון הדבר שהפגיעה הגופנית שנגרמה בסופו של דבר למתלונן איננה קשה, ונכון גם שכתב האישום הוגש כשנה וחצי לאחר המעשה. אולם, מאידך, הוכחה התנהגות אלימה ומסוכנת של המערערים, שלא זו בלבד שיידו אבן במתלונן, אלא שניסו לפגוע בו ברכב שנהגו בו. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לגורמים אלה ואין העונש מופרז במירה המצדיקה התערבות. השופט התבקש לקבוע עונש שאפשר יהיה לרצות בעבודת שירות או בשירות לתועלת הציבור, אך צדק השופט כי בנסיבות החמורות של מקרה זה אין להסתפק באמצעים מתונים אלה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד ז. כמאל למערערים, עו"ד שאול גורדון למשיבה. 19.8.91).

רע"פ 2231/91 - יצחק פלאי נגד מדינת ישראל

*גרימת תאונה (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בנהיגה בחוסר זהירות מבלי לשמור מרחק, נהיגה שגרמה לתאונה. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש, ביהמ"ש המחוזי קיים את ההרשעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. מבחינת הראיות שהיו בפני בימ"ש השלום יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתו. אין על כן כל ממש בבקשה. יתירה מזו, אין ללמוד מהתיאור האמור כאילו הנושא היה מעיקרו בין אלו הראויים לעיון לפני ערכאת ערעור שניה (ראה ר"ע 103/82 (חניון חיפה) פד"י ל"ו(3) 123). השאלה אם ביהמ"ש צדק במתן אמון לעד זה או אחר או בדחיית ראייה כלשהי, איננה ראוייה לדיון בפני ערכאת ערעור
שניה. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה והמבקש חוייב בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה לפי סעיף 79 לחוק העונשין, בסכום של 600 ש"ח.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אהרון ריבלין למבקש, עו"ד משה גולן למשיבה. 9.7.91).

רע"פ 2089/91 - מחלבות נהריה שטראוס בע"מ נגד מדינת ישראל

*המצאות "גוף זר" בגבינה (הבקשה נדחתה).

החלטת ביהמ"ש המחוזי בערעורים על החלטת בימ"ש השלום בדין יסודה ואין עילה למתן רשות ערעור. לפי סעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (איכות מזון) (יחד עם סעיף 39 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים), עבירה היא, מצד יצרן מזון וסוגי אנשים נוספים כמפורט שם, כאשר נמצא במזון או נתווסף אליו דבר שאינו צריך להמצא בו. אין ספק שבחבילה ארוזה וסגורה של גבינה אינו צריך להמצא בורג, כפי שנמצא במקרה דנן. ייתכנו נסיבות בהן יתגלה הדבר שלא צריך להמצא במזון, רק אחרי שחלף זמן מעת פתיחת האריזה ע"י הצרכן, בנסיבות בהן יכול היה מאן דהוא אחר להכניס בורג אחרי שהאריזה נפתחה. זוהי שאלה עובדתית הנבחנת ע"י ביהמ"ש ושאין עניינה לערכאת ערעור שניה. כמו כן, המצאות בורג בתוך גבינה הופכת את הגבינה למזון שאיכותו נפגמה, כאמור בסעיף 13 לפקודת בריאות הציבור, והמושג "סיבה אחרת" בסעיף זה צריך להתפרש כפשוטו ולאו דווקא כביטוי נרדף למלים "רקב" או "הזדהמות". לפיכך אין הצדקה למתן רשות ערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ברוך שטיימן למבקשת, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 7.7.91).

ע.פ. 2113/91 - מדינת ישראל נגד עמוס יהודה וחיים חג'ג'

*החלטת פסילה של שופט (ערר על החלטת פסילה - הערר נתקבל).

שופטת בימ"ש השלום נענתה לבקשת המשיבים ופסלה עצמה מהמשך דיון בתיק פלילי המתנהל בפניה נגד שני המשיבים. ערעורה של המדינה נתקבל. ככל שהדבר נוגע לחג'ג' יש לקבל את הערעור על אתר, כי הוא לא קיים את התנאי הקבוע בסעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, אשר לפיו טענת פסלות צריכה להטען מיד לאחר שנודעה למי שטוען טענת פסלות. מי שמבקש להעלות טענה כאמור, חייב לעשות כן בישיבה הראשונה של ביהמ"ש המתקיימת לאחר שנודעה עילת הפסלות. גם בעניין יהודה אין הצדקה לפסילת השופטת. אין פסילה אלא כאשר קיים לדעת ביהמ"ש, להבדיל מדעת המבקש, חשש ממשי למשוא פנים. בענייננו אין מקום לחשש ממשי למשוא פנים בשל כך שהשופטת שמעה תיק מעצרים של יהודה, כאשר נעצר בפרשה אחרת. שופט מקצועי יודע לאבחן היטב בין הראיות שבתיק אחד לבין הראיות שבתיק אחר. לפיכך בוטלה החלטת הפסילה והתיק הוחזר לשופטת שבפניה נשמעו הראיות עד כה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' סיגל קוגוט לטערערת, עו"ד אברהם אורן ליהודה, עו"ד ירון לחג'ג'. 3.7.91).

רע"א 1117/91 - המריץ בע"מ וע.ב.ש. בע"מ נגד צפניק ובניו בע"מ ואח'

*הפרת הסכם מכר של מנוף (הבקשה נדחתה).

המשיבה מכרה למבקשת הראשונה (להלן: המריץ) מנוף. המנוף נמסר להמריץ והתמורה היתה צריכה להשתלם במספר שיעורים. בהסכם נקבע כי כל עוד לא תשלם המריץ את מלוא התמורה, תשאר המשיבה הבעלים הבלעדיים של המנוף והיא תהא זכאית לקבלו בחזרה. בסופו של דבר לא עמדה המריץ בהסדר התשלומים והיא אף העבירה את המנוף לע.ב.ש. המבקשת תבעה החזרת המנוף ופיצויים. בימ"ש השלום הורה על החזרת המנוף ותשלום פיצוי וקבע גם כי העברת המנוף לע.ב.ש. נעשתה שלא בתום לב. ביהמ"ש
המחוזי דחה את הערעור וטענת המבקשות היא כי הערכאות הקודמות שגו בכך שנתנו גם סעד של אכיפה וגם פיצוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כל שמדובר בו במקרה דנן הוא הסכם מכר בו נכלל תנאי מפורש בדבר שמירת הבעלות של הממכר והחובה להחזירו בתנאים מוגדרים. הוראת האכיפה אין בה מאומה כדי לפטור את מי שהפר את תנאי החוזה מן החיוב הכספי הנובע ממחדליו. מכל מקום, הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה וזה מה שהערכאות הקודמות ציוו בנוסף להחזרת הממכר כפי שהוסכם מראש.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אליאב סוראני למבקשות, עו"ד נפתלי וייס למשיבות. 9.7.91).

בש"פ 3140/91 - שמעון ביטון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס קטינה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם באינוס קטינה תוך גרימת חבלה גופנית, ונסיון הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, ועם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין כי קיים חשש שהעורר יימלט מאימת הדין, בהתחשב בעובדה שבמשך שנה ו-3 חודשים התעלם לחלוטין מהידיעה שהוא נדרש לחקירה ולא ניתן היה לאתרו. שיקול נוסף היה החשש שהעורר ינסה שנית להדיח את המתלוננת ממתן עדות, ובנוסף צויינה חומרת העבירה העיקרית של אינוס קטינה בנסיבות מחמירות. הערר נדחה.
באשר לחשש של המלטות מאימת הדין, הרי בחומר הראיות בסיס לכאורי לכך. משנדרש אדם לחקירה במשטרה והוא נמנע מלהופיע במשך למעלה משנה, אף שהוא יודע במה הוא חשוד, משתמע מכך כי ניסה וגם הצליח עת ארוכה להמלט מאימת הדין. קיים גם חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט אם ישוחרר ממעצרו, ועל כן לא די במקרה זה באלטרנטיבות למעצר. חומרת העבירה בה מדובר מוסיפה אף היא אל משקל כף המאזניים המטה במקרה זה למעצר בפועל.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בר חיים לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 24.7.91).

ע.פ. 690/91 - מדינת ישראל נגד מוחמד סעיד בן עבד

*קולת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב רכש סכין מטבח ולמחרת היום, כאשר המתלוננת שהתה בבית חולים ביחד עם בתה המאושפזת, הגיע המשיב למקום ודקר את המתלוננת באיזור הבטן. לאחר זאת ניסה לדקור את המתלוננת דקירה נוספת באיזור החזה אך המתלוננת הצליחה לחמוק ממנו. כתוצאה מהדקירה נגרמו למתלוננת קרע ודימום בטחול, היא אושפזה, נותחה ובוצעה כריתה של הטחול שלה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. צודקת ב"כ המדינה כי המעשה שבו הורשע המשיב חמור הוא באופיו ובנסיבותיו ואין ספק בדבר ששומה על בתי המשפט להטיל על עברייני תרבות הסכין עונשים חמורים ומרתיעים. בהתחשב בכל האמור, ובכך שאין ממצים בערעור את הדין, הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על שנתיים וחצי והמאסר על תנאי על שנה וחצי.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, מצא. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד יעקב בכר למשיב. 21.7.91).

בש"פ 3032/91 - ניסים בן יצחק בן זקן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד קשישה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בתקיפת קשישה, כבת 90, שנכנסה לחדר מדרגות כשהיא מחזיקה בתיקה 770 ש"ח, דמי הביטוח הלאומי. הזקנה נפלה ונחבלה. בימ"ש השלום החליט, לפני הגשת כתב אישום, לשחרר את העורר בערבות
בנקאית של 10,000 ש"ח. העורר לא יכול היה לעמוד בתנאי מתן הערבות הבנקאית. לאחר הגשת כתב האישום החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים, לאחר שקבע כי מצויות ראיות לכאורה לאשמה המיוחסת לעורר. הערר נדחה.
נגד העורר הוגש בשעתו כתב אישום על תקיפה והוצאת כספים במרמה, נקבעו ארבעה מועדי הקראה והעורר לא התייצב ולא יכלו לאתר אותו. לאחר שאותר, שוחרר בערבות במשפט ההוא וגם עתה מסר כתובות שונות שבהן הוא מתגורר. מצוייה כאן עילת מעצר וכן ראיות לכאורה. מעצר בית אינו תחליף ולו בגלל הסיבה שאין לעורר כתובת ברורה. לפיכך יש לדחות את הערר.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד חיים דגן לעורר, עו"ד גב' עירית קהאן למשיבה. 91.ד.14).

ע.פ. 3183/90 - מאג'די חמד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נתקבל).

המערער הורשע בכך שמכר למעלה מ-4 גרם הירואין לשני קונים, סוויסא ובן-עטר. השניים הגיעו במונית לביתו של המערער, משם נסעו המערער וסוויסא למקום כלשהו וכעבור כחצי שעה חזרו לביתו של המערער. כשסוויסא עוכב לאחר מכן נמצאו הסמים בהחזקתו. כמו כן, כשנדרש המערער להסביר את נסיעתו עם סוויסא התכחש לכך לחלוטין ובמובן זה שיקר בעדותו. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על עובדות אלה והערעור נתקבל.
לא היו בפני ביהמ"ש ראיות מתוכן אפשר להסיק כי שני הקונים באו למערער לקנות סמים וכשהשנים באו אל ביתו של המערער לא היו בחזקתם הסמים שנתפסו. אין כל ראייה להיכן נסעו, לאיזו מטרה ומה עשו היכן שהיו. ההרשעה כולה מושתתת איפוא על השערה הגיונית, כי אם טרחו השניים לבוא מנצרת אל המערער, ואם נסעו איתו למקום כלשהו ולאחר מכן נמצאו בהחזקתם סמים, ואם המערער מתכחש לנסיעה - אין הסבר אחר אלא שהוא מכר לשניים את הסמים. אין לתמוך הרשעה בפלילים על חומר ראיות דל ונסיבתי כזה. אולי מתעורר חשד שהמערער היה מעורב בעיסקת סמים, אך אין הדבר חורג מגדר חשד. לפיכך הוחלט לזכות את המערער.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ברדוגו למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 31.7.91).

ע.פ. 3887/90 - חאלד אלמצרי ומחמד אלמצרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לשוד והחזקת נשק)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערערים הורשעו בעבירות של נסיון לבצע שוד ונסיון להחזיק נשק. האחד נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והשני לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. השניים קשרו קשר לתקוף חייל חמוש וליטול נשקו. למימוש המעשה נשא המערער הראשון אקדח צעצוע, הנחזה להיות אקדח אמיתי. ביום המקרה נסעו המערערים במכונית והבחינו בחייל שישב על ספסל בתחנת אוטובוס והחזיק רובה בידו. המערער הראשון יצא מן המכונית עם אקדח הצעצוע לעבר החייל, אך החייל התנגד והשניים הסתלקו מהמקום. ביהמ"ש המחוזי הניח כי המעשים בוצעו על רקע לאומני ולא קיבל את גירסת ההגנה כי הכוונה היתה לשדוד את הנשק כדי לאפשר למערערים להגן על עצמם מפני התנכלויות של רעולי פנים בכפרם. הערעור על חומרת העונש נדחה. גם אם תתקבל גירסת המערערים, עדיין העונש שהוטל עליהם איננו חמור יתר על המידה.