תקציר סביר כרך ל"ח חוברת 15

בש"פ 3691/91 - מדינת ישראל נגד ארז וישינצקי

*שינוי תנאי שחרור בערובה(בקשה לשינוי תנאי שחרור בערבות - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב הואשם בייבוא כ-30 ק"ג הרואין והיה נתון במעצר במשך 15 חודשים. בתום תקופה זו הורה המשנה לנשיא אלון על שחרור המשיב בערובה ובהגבלות שונות, ובכללן כי המשיב יהיה במעצר בית מוחלט בביתו בחיפה "ולא יצא הימנו אלא לשם התייצבות בביהמ"ש... או לביקור במשרד סניגורו... עליו להתייצב בתחנת המשטרה הקרובה לביתו, מדי יום ביומו בשעה שתתואם עם מפקדת התחנה". המדינה ביקשה כי יבוטל התנאי המורה למשיב להתייצב מדי יום ביומו בתחנת המשטרה הקרובה לביתו וכן ביקשה המדינה להוסיף לתנאי הראשון של מעצר הבית כי משטרת חיפה תבדוק קיום תנאי מעצר הבית המוחלט שהוטל על המשיב. המדינה טוענת כי יציאתו של המשיב יום יום כדי להתיצב בתחנת המשטרה, אינה עולה בקנה אחד עם המגמה שבעטיה הוחלט שהמשיב יהיה במעצר בית מוחלט. מנגד טוענת הסניגורית כי ההתייצבות במשטרה דרושה גם כדי לאפשרלמשיב לצאת מן הבית כטיול יומי המקובל בבית הסוהר ולרכוש מצרכים קטנים שונים, כגון סיגריות, שהוא זקוק להם. הסניגורית טענה גם נגד כך שהמשטרה מבקרת בביתו שלהמשיב לעיתים קרובות מאוד, באישון לילה ובשעות הבוקר המוקדמות, דבר הטורד את מנוחת הוריו עמם הוא מתגורר. כן ביקשה לאפשר למשיב לגשת לרופא שיניים או לרופא אחר במידת הצורך. בקשות התביעה נתקבלו.
ב. המחוקק ציווה שלא לעצור נאשם אלא אם כן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חילופית שפגיעתה בחרותו של הנאשם חמורה פחות. דרכים חילופיות אלה שונות הן, יש שהן חמורות יותר כגון מעצר בית ויש שהן חמורות פחות כגון מתן ערבות כספית ויש שהן ממוצעות כגון מעצר בית לא מוחלט וכיוצא בכך. ביהמ"ש יחליט ויכריע בתנאי השחרור לפי קנה המידה של השגת מטרת המעצר, היינו הבטחת שלום הציבור ובטחונו ומניעת שיבוש הליכי משפט והימלטות מן הדין. משבאים להחליט על השתת ערובות ונקיטת אמצעים מגבילים רשאי ביהמ"ש להביא בחשבון, בנסיבות מתאימות, גם את חומרתהעבירה כלשעצמה.
ג. בענייננו, למשיב מיוחסת עבירה חמורה מאד של יבוא כ-30 ק"ג הירואין. בעבירה כה חמורה חובה לנהוג כלפי הנאשם באמצעי זהירות מרובים וקפדניים ביותר, ובהגבלת חרותו, פרט לשלילה גמורה של חרותו. על המשיב לישב סגור ומסוגר, לא מאחורי סורג ובריח, אך מאחורי קירות ביתו. ההתייצבות של המשיב במשטרה מדי יום ביומו, יותרמשיש בה משום פיקוח על המשיב, מאפשרת היא למשיב לטייל בשוק ובכך לסכל את מטרת מעצר הבית. לפיכך יש לבטל את ההתייצבות במשטרה. יש להצטער על הסבל שנגרם להוריםמביקורים בלתי צפויים של המשטרה, אך סבל זה הוא בלתי נמנע מאחר שההורים הסכימו ואף ביקשו כי הנאשם יהיה עצור בביתם. אם זקוק המשיב לרופא, שיבוא הרופא למקום שבו הוא נתון במעצר בית, ואם זקוק הוא לרופא שיניים צריך הדבר להיעשות באישור המשטרה ובתיאום עמה. כן יש להורות למשטרת חיפה לבדוק ולפקח אם תנאי מעצר הבית המוחלט מתקיימים כלשונם וכרוחם.
ד. גם באשר לביקורי הנאשם במשרד סניגורו, הרי ביקורים אלה יהיו רק במקרים מיוחדים בהם דרוש כי קיום התייעצות ושיחה עם המשיב ייערכו במשרדה של הסניגורית.אך בדרך כלל שיחות והתייעצויות אלה יתקיימו במקום מעצר הבית של המשיב, כפי שכך הוא לעניין כל השיחות וההתייעצויות שבין עו"ד ללקוחו הנתון במעצר מאחורי סורג ובריח, שהן נערכות במקום המעצר.
ה. הועלו שאלות שונות באשר לתנאים ולאפשרויות הקשורות במעצר הבית ושאלות כאלה עשויות לשוב ולעלות בהמשך המעצר. לכאורה בירורן של שאלות אלה, כאשר עברה יותר משנה אחת לאחר הגשת כתב האישום, צריך ויטופלו בביהמ"ש העליון, שהוא הרשות
הקובעת בעניין הארכת המעצר או אי הארכתו. ברם אין הדבר מוכרח. אם יהיה מדובר במעצר הנאשם או שחרורו ממעצר השאלה תידון בביהמ"ש העליון. אך בכל הנוגע לבירור פרטים בדבר טיב מעצר הבית ודברים האסורים או מותרים במסגרתו, שאלות אלה וכיוצא בהן יכול ותתבררנה ותוכרענה בביהמ"ש שבו מתברר משפטו של הנאשם, במקרה דנן, בביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט אלון. עו"ד יהושע רזניק למבקשת, עו"ד גב' דבורין למשיב.18.8.91).

בג"צ 333/85 - אביאל אלי ואח' נגד שר העבודה והרווחה ואח'

*חוקיותם של צווי תשלום שהוציא מפרק של מושב עובדים לחברי המושב בגין חובותיו של המושב(התנגדות לצו על תנאי 4 הצו הפך להחלטי).

א. שדה משה, מושב עובדים (להלן: המושב), הוא אגודה שיתופית בע"מ הנמצאת כיום בהליכי פירוק. העותרים הם חברים במושב. המושב נקלע לקשיים כספיים ונכנס להליכי פירוק. רשם האגודות מינה מפרק למושב. נערך מאזן ע"י רו"ח שבו נקבעו חובות החברים למושב ומאזן זה היווה בסיס לצווי תשלום אישיים שהוצאו ע"י המפרק לחברי המושב. חלק מחברי המושב הגישו ערעור לרשם האגודות על צווי התשלום ובהתחשב בהליכים שונים שהיו עתרו לבג"צ נגד שר העבודה והרווחה, רשם האגודות השיתופיות, ואח'. עברו מספר שנים ולא היה דיון בעתירה מחמת בקשות הצדדים לדחיות עקב מו"מ שהתנהל. בסופו של דבר נשמעה העתירה ועיקרה נסוב סביב עניין אחד: חוקיותם של צווי התשלום שהוציא המפרק, ושאושרו ע"י הרשם, ובפרט חוקיות ייחוסם של חובות והוצאות שונים של המושב לחברי המושב באופן אישי.
ב. חלק עיקרי של פעילות חברי המושב מתבצע דרך המושב המארגן עבור חבריו קנייה ומכירה של מוצרים, ייצור משותף, מימון ועוד. הבסיס העקרוני לדרך בה נקט המפרק בחישוביו את חובותיהם האישיים של כל חבר למושב הוא כך: כל פעולה שמבצע המושב, למשל נטילת הלוואה, מתבצעת למען חבר מסויים, קבוצת חברים, או כלל חברי המושב. לפיכך כל התחייבות שנוטל על עצמו המושב ניתנת לייחוס לחברי המושב, בין אם לחבר מסויים ובין אם באופן יחסי לקבוצה של חברים או כלל החברים. לגישת המפרק התחייבות עבור כלל החברים יש לייחס באופן שוויוני לכלל חברי המושב; כאשר פעולה כלשהי מתבצעת באשראי למען חבר מסויים וקיים באשראי פער בין שעור הריבית שבו התחייב המושב לבין שעור הריבית שבו חוייב החבר יוחס הפער ע"י המפרק לחבר. העתירה נתקבלה בעיקרה.
ג. בג"צ סקר באריכות את המסגרת הנורמטיבית הכללית באשר לאישיותה המשפטית העצמאית של האגודה השיתופית, חובות החברים בגין חובות האגודה כאשר מדובר באגודה בע"מ, פעולות האגודה בשם החברים כשלוחה של החברים וכיוצא באלה נושאים. כן נסקרו התקנות השונות, תקנון האגודה, הסמכות להוציא את התקנות השונות ונושאים משפטיים אחרים הנוגעים לנושא זה.
ד. בסיכומו של דבר הוחלט שחובות של חבר מסויים לאגודה ניתן לחייבו בהם. מאידך אין לייחס לחבר המושב את חובותיו של המושב. הדין הכללי איננו מאפשר ייחוס זה, ותקנון המושב אינו קובע הסדר המאפשר ייחוס זה. גם תקנות הפירוק שהותקנו ע"י השר אינן מהוות מקור לייחוס חובות המושב לחבריו. ניתן לייחס לחברים רק הוצאות והפסדים שנגרמו למושב שעה שהוא פועל מכח הסכם אשר על פיו על החבר לשאת בהוצאות ובהפסדים אלה. מקרה מיוחד הוא מקום בו המושב מבצע פעולה למען חבר פלוני ומטעם זה או אחר חייב המושב את החבר בסכום הנמוך מזה שבו הוא נשא בעצמו כלפי הצד השלישי. ההפרש בין שני הסכומים הוא חוב של החבר למושב, ולשם קבלתו של סכום זה, על המושב, ובפירוקו, על המפרק - להצביע על הסכום אותו שילם המושב לצד השלישי
ועל הסכום אותו שילם החבר למושב. ההפרש בין שני הסכומים הוא חוב של החבר למושב.
ה. המפרק אינו חופשי לייחס את כל הפסדיו של המושב לחבריו בלא הסכמתם. עליו לקשר כל הפסד למקורו, ורק אם המקור נעוץ בפעולות המושב למען חבר מכח הסכם עמו - בין הסכם שליחות, בין הסכם אחר ובין הסכם המעוגן בתקנון - יש מקום לייחס הפסד זה לחבר, ובלבד שהמפרק מרים את הנטל האזרחי הרגיל המוטל עליו. המפרק לא נהג על פי אמות מידה משפטיות אלה ועל כן יש לבטל את צווי התשלום ולהחזיר את הנושא למפרק שיערוך מחדש את הצווים על פי ההנחיות העקרוניות העולות מפס"ד זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד משה אור לחלק מן העותרים, עו"ד גב' נילי ארד לשר העבודה ולרשם האגודות השיתופיות, עו"ד רנאטו יאראק למפרק ולאגודת שדה משה, עו"ד שאול פלס לאגודת משקי הדרום. 15.8.91).

ע.א. 496/89 - סאלם סלאמה אל קאלאב ואח' נגד אוניברסיטת בן גוריון ואח'

התערבות ביהמ"ש המחוזי בממצאים עובדתיים של בימ"ש השלום בתביעה לסילוק יד. ביטול "רשות שימוש" במקרקעין כאשר הרשות ניתנה בתמורה(מחוזי באר שבע - ע.א. 5+19/88 הערעור נתקבל).

א. המערערים, 11 בדואים, היו תושבי הנגב המרכזי עד שנת 1959, עת הועברו ע"י הממשל הצבאי לאיזור נחל סכר שבנגב. בשנות ה-70 הוחכר שטח סמוך הגובל באדמות אלה לאוניברסיטה להקמת חוה נסיונית וזו גדרה אותו. בסוף 1984 החלה האוניברסיטה בגידור שטח נוסף של כ-2,000 דולר שלטענת המערערים שייך להם. האוניברסיטה טענה כי שטח זה הוחכר לה מלכתחילה. המערערים הגישו תביעה לבימ"ש השלום למתן צו מניעה נגד האוניברסיטה, ואילו האוניברסיטה הגישה תביעה לפינוי המערערים או סילוק ידם מן השטח. בימ"ש השלום החליט להיעתר לתביעת המערערים ולדחות את תביעת המשיבים. בביהמ"ש המחוזי בוטל פסק דינו של בימ"ש השלום וניתן צו לסילוק ידם של המערערים מן השטח. ניתנה רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל.
ב. המשיבים ביקשו מבימ"ש השלום, במעמד צד אחד, להוסיף טענה לסיכומיהם ומבוקשם ניתן להם, וכן ניתנה הזכות למערערים להגיב על התוספת. בפסק דינו קבע שופט השלום, בהתייחסו לטענה שהועלתה לאחר שלב הסיכומים,. כי "טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן... לא דרשו פרטים לגבי טענה זו...". שופט השלום טעה בהתירו הגשת תוספת לסיכומים במעמד צד אחד. עם זאת צדק השופט כאשר החליט בפסה"ד לא להתייחס לטענה הנוספת. סיכומים בכתב אינם המקום להביא בו ראיות וטענות נוספות על אלו שהובאו במהלך המשפט, כאשר היתה שהות לצדדים להתייחס לטענות הן בעל פה והן על דרך של הבאת עדים.
ג. המערערים טוענים כי ביהמ"ש המחוזי שגה כשהתערב במימצאים עובדתיים שקבע שופט בימ"ש השלום, והמשיבים טוענים לעומתם כי התערבותו של ביהמ"ש המחוזי בממצאי הערכאה הראשונה הינה בכך שסבר כי מסקנות הערכאה הראשונה מוטעות. אכן, לגבי מסקנה המוסקת מן ההגיון, אין לשופט הערכאה הראשונה יתרון על פני שופט ערכאת הערעור. אולם, בענייננו קובע בימ"ש השלום כי הוא נותן אמון בתובעים ועדיהם וכי האמון נעדר בעדויות הסותרות. שופט ביהמ"ש המחוזי מתייחס לכך ומציין "לא ברור בעיני מדוע העדיף... השופט קמא את עדויות המשיבים (המערערים דנא) וסרב לתת אמון בעדויות שהובאו ע" (האוניברסיטה)... בדרך כלל נוטה ביהמ"ש לייחס אמון לעדים שאין להם אינטרס בתוצאות המשפט. כגון : פקחי רשות שמורות הטבע, על פני עדויות של אנשים שיש להם אינטרס כזה... לא ניתן בשום פנים להגיע למסקנה בדבר נכונות גירסתם של המשיבים (המערערים דנא) בדבר רכישת האדמות בשטח, תמורת האדמות שהיה להם בהר הנגב...". דבריו אלה של שופט ביהמ"ש המחוזי אין לקבלם.

ד. נכון כי ביהמ"ש יטה להאמין לעד "לא מעוניין" אך אל לו לשופט לצאת מנקודת הנחה כזו שיהיה בה כדי לייתר את המשקל הניתן לשיקול דעתו של שופט הערכאה הראשונה בקביעת האמון שייחס לעדות אחת על פני אחרת. אל לו לביהמ"ש שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה בשל מוסכמות שהן בבחינת נקודת מוצא בלבד הניתנת לעתים להזמה. בימ"ש השלום רשאי לקבוע את אשר קבע ולא היה מקום להתערב בממצאיו. אין להסכים למה שאמר ביהמ"ש המחוזי כי "לא ניתן, בשום פנים, להגיע למסקנה בדבר נכונות גירסתם של המשיבים (המערערים) בדבר רכישת האדמות בשטח...". נכונות גירסה היא פועל יוצא מאמון שניתן לעד אחד על פני עד אחר, והמסקנה כי גירסת המערערים נכונה נבעה מן האמון שנתן שופט השלום לעדיהם וחוסר האמון בעדי המשיבה.
ה. לגופו של עניין, בפסק דינו קבע שופט השלום כי למערערים ניתנה רשות להשתמש במקרקעין הכוללים את אדמת המריבה וכי הרשות ניתנה להם בתמורה לקרקעות שמהם נותקו. שופט ביהמ"ש המחוזי דחה את הקביעה בדבר היווצרותו של רשיון בתמורה מן הטעם שהמערערים לא הציגו מסמכים בכתב המצביעים על בעלותם באדמות הקודמות ולא הציגו מסמך המקנה להם זכות כלשהיא בקרקע נשוא הסכסוך. שופט ביהמ"ש המחוזי נתפס לכלל טעות, כאשר התעלם מכך שהאירועים נשוא ערעור זה התרחשו לפני חקיקת חוק המקרקעין. הרין הקודם נעדר דרישת הכתב כדרישה מהותית, שכן לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני דרישת הכתב היא הוכחתית גרידא. בשורה של פסקי דין נקבע כי רשות לשימוש במקרקעין יכול שתנתן ע"י הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלימו עם המעשה או ע"י התנהגות הצדדים. משמע שאין לראות חזות הכל בטענה כי המערערים לא הציגו מסמכים בכתב.
ו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אפילו קיבלו המערערים רשיון לשימוש במקרקעין היה זה רשיון שלא בתמורה, ולכן ניתן לבטלו "כהרף עין". גם קביעה זו אין לקבלה. ביהמ"ש העליון הבחין בעבר בין מתן רשיון ללא תמורה אותו ניתן לבטל ובין רשיון בתמורה אותו לא ניתן לבטל. גם כלל זה צומצם במקרים מיוחדים. שופט השלום קבע על סמך העדויות שהיו לפניו כי הרשות כאן ניתנה בתמורה, ומכיוון שלא היה מקום להתערב בממצאים העובדתיים, לא נותר אלא לקבוע כי למערערים ניתן רשיון בתמורה לשימוש במקרקעין ולא ניתן לבטלו ללא תמורה. לפיכך יש להחזיר על כנו את פסק דינו של בימ"ש השלום.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד מ. סלע למערערים, עו"ד גב' שרה שלום למשיבים. 5.8.91).

ע.א. 655/89 - דבורה מטלון (כץ) נגד חיים כץ

*שיתוף נכסים בין בני זוג(מחוזי ת"א - ת.א. 147+3417/85 - הערעור נדחה בעיקרו פה אחד ונתקבל בחלקו ברוב דעות) .
א. המערערת והמשיב נישאו ביום 5.7.82 ב"נישואי פראגווי" וביום 4.8.86 הכריז ביה"ד הרבני כי נישואיהם בטלים. בתקופת נישואיהם גרו בני הזוג בדירת המערערת וניהלו משק בית משותף מתוך חשבון בנק, שהחל ביום 1.8.82 היה משותף לשניהם (להלן : החשבון). למערערת היה חשבון עו"ש בבנק יהב שלשם הועברו משכורותיה ומאידך היו חשבונות ניירות ערך ומט"ח של המשיב לבדו. משנפרדו בני הזוג תבע המשיב מהמערערת סכומי כסף שונים, השבת מטלטלין וסעד הצהרתי בדבר הבעלות בחשבונות בנק. כן נתבעה האשה להשתתף במחצית הלוואה שלקח המשיב לכיסוי גרעונות החשבון. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא נוצר שיתוף נכסים בין בני הזוג וכל שהיה משותף להם היה רק החשבון ומה שנקנה באמצעותו ותו לא. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתו של ב"כ המשיב כי
היות ומשכורותיו וכספו של הבעל נכנסו לחשבון המשותף בעוד שמשכורות האשה נכנסו לחשבונה הנפרד, ובאופן כללי רק הבעל הכניס כספים לחשבון, הרי כל פריטי החשבון שנרכשו במהלך החיים המשותפים צריכים להיות לבעל לבדו. ביהמ"ש הוסיף עם זאת כי בנקודות זמן מסויימות אין החשבון משותף.
ב. לגבי תכניות החסכון קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערערת פתחה שתי תכניות חסכון על שמה בלבד כאשר את הכספים לכך משכה ביום 6.10.82 וביום 1.82 26.1 מתוך החשבון המשותף. באותו זמן קיל המשיב פיצויי פיטורין שהוכנסו לחשבון ולדעת ביהמ"ש המחוזי לא התכוון המשיב כי כספים אלה שהוכנסו לחשבון כ"תחנת מעבר" יהיו משותפים. לפיכך, קבע ביהמ"ש המחוזי כי תכניות החסכון שפתחה האשה מהכספים שמשכה מהחשבון המשותף יש להעביר למשיב. למשיב היו גם חשבונות ניירות ערך ומט"ח שלמערערת לא היה חלק בהם, ועל אף זאת מכרה המערערת, בלי ידיעת המשיב, ניירות ערך ומט"ח שהיו בחשבונות אלה ואת תמורתם הכניסה לחשבון. ביהמ"ש ראה בכך גזל, או עשיית עושר ולא במשפט, אך קבע שמכיוון שהכספים הוכנסו לחשבון המשותף וממילא גם המשיב נהנה מהכספים, על המערערת להשיב מחצית מסכום זה למשיב. הערעור נדחה בחלקו פה אחד ונתקבל בחלקו ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט גולדברג, בפסק דין עיקרי מפי השופט גולדברג, נגד דעתו החולקת של השופט בך.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר חייב את המערערת לשלם למשיב מחצית מהסכום שמשכה מחשבונות ניירות ערך ומט"ח. את הכספים הכניסה לחשבון המשותף וחזקה היא שגם הבעל וגם האשה משכו כספים אלה. ממילא אין האשה חייבת להחזיר אלא מחצית. זאת בין אם מחייבים אותה מחמת שהמשיכה היוותה גזל ועליה להשיב את הגזילה ובין אם מחייבים אותה מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
ד. באשר לחיובה של המערערת בהחזר מחצית הלוואה שלקח המשיב כדי לכסות את יתרת החובה שנוצרה בחשבון - טוענת האשה כי ההחזר לא נתבקש ע"י המשיב בכתב תביעתו. לעניין זה יש לדחות את הערעור. חל שינוי חזית במהלך הדיון, באופן שגם עניין זה נדון כששני בעלי הדין התייחסו אליו בראיותיהם. לגופו של עניין, כשם שהיתה המערערת זכאית למחצית הסכום, אם היה נותר כסף בחשבון בעת פירוק השיתוף בו, כך חייבת היא לשאת במחצית הסכום לכיסוי יתרת החובה שנוצרה בחשבון. בדין חוייבה על כן המערערת בתשלום מחצית ההלוואה.
ה. השופט גולדברג (דעת הרוב): באשר לתכניות החסכון, חייב ביהמ"ש כאמור את האשה להשיב את מלוא הסכומים. בעניין זה יש לקבל את הערעור. כל עוד לא הוכח אחרת, יוצרת השותפות בחשבון חזקה כי יתרת הזכות בו, או החובה, שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים. העובדה כי תכניות החסכון נרכשו מכספי פיצויי פיטורין שהפקיד המשיב קודם לכן, היא לבדה אינה מעלה ואינה מורידה. עם הפקדת הכסף ע"י המשיב בחשבון המשותף, לא ניתן עוד לראות את הכסף ככספו שלו, אלא ככסף המשותף של שני בני הזוג. משמשכה המערערת כספים מן החשבון לצורך תכניות החסכון, היא פעלה אמנם בניגוד למוסכם עם המשיב, אולם עילת תביעתו של המשיב לגבי הכסף שנמשך, לא יכולה להיות מעבר למחציתו של הסכום השייך לו. שהרי גם אם היה הכסף נשאר בחשבון עד לפירוד, דין הוא כי בעת פירוק השיתוף בחשבון, היתה המערערת זוכה, בכל מקרה, במחצית הסכום שהיה אותה שעה בחשבון.
ו. השופט בך (דעת מיעוט): בעניין חשבונות החסכון יש להשאיר על כנה את החלטת ביהמ"ש המחוזי כי על המערערת לשלם את מלוא הסכום. נכון שהשופט קבע כי כוונת הצדדים היתה כי כספי החשבון יהיה רכושם המשותף, אך השופט הוסיף מיד לקביעה זו כי "... למעט נקודות זמן שהובאו לגביהן הוכחות מוצקות למצב דברים אחר...". בין אוגוסט 1982 ונובמבר אותה שנה, הפריש רק הבעל כספים לחשבון ועל סמך מכלול
הראיות הגיע ביהמ"ש למסקנה כי ביחס לאותה תקופה ראשונית נסתרה ההנחה שהצדדים התכוונו להחזיק באותו חשבון בתור חשבון משותף. שני חשבונות החסכון נפתחו באותה תקופה, כספי הפיצויים של הבעל הוכנסו לחשבון רק בתור "תחנת מעבר", והאשה לא היתה שותפה לכספים אלה. מדובר בקביעה עובדתית המבוססת על גירסת הבעל שהיתה מקובלת על השופט ואין להתערב בה.
ז. הנשיא שמגר: מצטרף לדעתו של השופט גולדברג. חשבון של בני זוג הופך למשותף לאו דווקא בשל כך ששני בני הזוג מזרימים אליו סכומים שווים, או כי בתקופה נתונה מוזרם אליו כסף ע"י כל אחד מבעלי הדין. השיתוף בחשבון יכול וינבע מהסכמה, לרבות מאופן ניהולם המשותף של כספי בני הזוג, הרואים בכספים משאבים המשמשים את שניהם במידה שווה, יהיה מקורם אשר יהיה. אין על כן מקום לכך כי לגבי חשבון שהוסכם עליו שיהיה משותף, יופחתו כספים שהוזרמו אליו בתקופה פלונית, אשר בו לא היתה הזרמה זהה ומקבילה מן הצד השני.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. עו"ד מ. אסטרייכר למערערת, עו"ד מיכאל טאוסיג למשיב. 9.7.91).

בש"פ 3717/91 - מדינת ישראל נגד ג'קי גולדין וגולן ברזובסקי

*שחרור בערובה (חטיפת ילדה) (מחוזי ת"א - ב"ש 1660/91 - ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הראשון (להלן: גולדין) ביקש לחטוף ילדה ולסחוט מאביה כספים ולשם כך שילם לברזובסקי שיבצע את החטיפה. לברזובסקי סיפר כי הוא פועל בשם האב של הילדה לאחר שהאמא נטלה את הילדה ללא רשותו. ביום החטיפה התחרטו המשיבים, החזירו את הילדה ושיתפו פעולה עם המשטרה. המשיבים הועמדו לדין בעבירות של חטיפה לשם סחיטה, קשירת קשר ותקיפה והמדינה ביקשה את מעצר המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי יצא מנקודת השקפה כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, אך, לדעתו, אין חשש לשלום הציבור או לשלומה של הילדה והוריה משחרורם של המשיבים, ואין גם חשש לשיבוש הליכי משפט. מאידך, קבע השופט כי קיימת עילת מעצר כאמור בסעיף 21א'(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי. אולם, לפי הסעיף הנ"ל לא יינתן צו מעצר אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות", וביהמ"ש הגיע למסקנה כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה. הערר נתקבל.
ב. עד לחקיקת סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי, היו הוראות אחרות בעניין מעצר ששימשו בסיס לפרשנות שיפוטית סותרת. עיקר מחלוקת הפוסקים סבבה סביב השאלה, אם חומרת העבירה, כשלעצמה, מהווה עילת מעצר עד תום ההליכים. במחלוקת פוסקים זו הכריע התיקון מ-1988. הדין שנקבע הוא פשרה בין העמדות ההלכתיות הנוגדות. מחד גיסא נקבע כי חומרת העבירה כשלעצמה מהווה עילת מעצר ומאידך נקבע כי לא כל עבירה חמורה מבססת עילת מעצר. נקבעה בסעיף 21א(א)(2) רשימה סגורה של עבירות שעניינן סמים, אלימות, שימוש בנשק או עבירות שנעברו בקטין וכו'. עיון בסעיף זה מלמד כי אין ההוראה עוסקת בחשש העולה מהעבריין שמא יימלט, ישבש הליכים, או יפגע בבטחון ובשלום, אלא בחומרת העבירה כשלעצמה. מסקנה זו מתחזקת לאור הוראת סעיף 21א(ד) לחוק הקובעת בלשון מפורשת כי המקרים המנויים בסעיף 21א(א)(2) הם מקרים הנוגעים לחומרת העבירה כשלעצמה.
ג. לא נראית על כן עמדתו של המשנה לנשיא אלון, אשר לפיה גם במסגרת סעיף 21א(א)(2) ניתן לבסס עילת מעצר רק אם יוכח כי נשקפת סכנה מהנאשם, וההבדל בין העבירות החמורות הנימנות כעילת מעצר לבין עבירות אחרות מתבטא אך בנטל ההוכחה. לאחר חקיקת סעיף 21 הנ"ל קיים דבר חקיקה בו ביטא המחוקק את רצונו, ורצון זה כפי
שעולה מלשון החקיקה ותכליתה הינו כי חומרתן בלבד של עבירות מסויימות - הן ולא אחרות - תשמש - היא לבדה - עילה למעצר עד תום ההליכים.
ד. המטרה העומדת מאחורי המעצר עד תום ההליכים בשל חומרת העבירה בלבדה אינה מניעת סכנה ליחיד או לציבור, ואף אינה מפרעה על חשבון עונש מאסר בעתיד. מטרת המעצר בשל חומרת העבירה בלבד הינה הבטחת ההפעלה היעילה והאפקטיבית של המשפט הפלילי, והבטחת אמון הציבור באפקטיביות זו של מנגנון המשפט הפלילי. כאשר אדם שקיימות נגדו ראיות לכאורה לביצוע עבירה חמורה ממשיך לנהוג בענייניו כתמול שלשום, נפגע אמון הציבור ביכולתם של מנגנוני אכיפת החוק להתמודד עם התופעה העבריינית. יש בכך גם כדי לעודד עבריינים בכח, המתבססים על המציאות, כי עשוי לעבור זמן רב בין ביצוע העבירה לבין הכרעת הדין, ויינתן לו זמן מספיק כדי להסתובב חופשי ולפעול. מניעתה של תחושה זו ושל שיקול עברייני זה הם העומדים ביסוד עילת המעצר הקשורה בחומרת העבירה לבדה.
ה. באשר לשאלה אם ניתן להשיג מטרה זו שלא בדרך מעצר בפועל - התשובה הינה כי הדבר תלוי בנסיבות העובדתיות המבססות את האישום. ברבים מהמקרים לא ניתן יהיה להשיג את מטרות המעצר שלא בדרך מעצר - אך לא בכולם. הנסיבות שקדמו לביצוע העבירה, נסיבות הביצוע עצמן והתרחשויות שאירעו לאחר מכן צריכות להלקח תמיד בחשבון ותהא עילת המעצר אשר תהא. בענייננו, מחד גיסא - העבירה חמורה וקשורה לחטיפת קטין לשם בצע כסף, היא תוכננה בקפידה, תהא זו פגיעה קשה באושיות הפעלתו של המשפט הפלילי ובאמון הציבור ביעילות המנגנון הפלילי אם נאשמים שהודו בביצוע מעשים כאלה יהלכו ברחובה של עיר כאילו לא אירע דבר. מאידך עומדים השיקולים שהמשיבים התחרטו ביום ביצוע העבירה, הסגירו עצמם באותו יום, אמון הציבור במערכות המשפט הפלילי לא ייפגע אם נאשמים שהתנהגו כך לאחר ביצוע העבירה לא ייעצרו, והאפקטיביות של המשפט הפלילי לא תיפגם וכן הדבר עשוי לעודד עבריינים בכח להסגיר עצמם ובכך להבטיח את יעילות ההליך הפלילי.
ו. כשלוקחים בחשבון את האיזון בין שתי מערכות השיקולים האמורים הרי במכלול יד הנסיבות המחמירות על העליונה. מדובר בנסיבות כה חמורות ופגיעתה של התנהגות הנאשמים באינטרסים הבסיסיים של האזרח ובטחונו האישי היא כה קשה, עד שהנסיבות לקולא אין בהן כדי לאזן את התמונה. הנסיבות לקולא חשובות הן ויילקחו בחשבון בשלב הענישה אך זה אינו השלב שבפנינו. האיזון הכולל המחייב את המעצר יפה הוא לגבי המשיב הראשון ויפה הוא גם לגבי המשיב השני בהתחשב בחומרה הרבה של המעשים. לפיכך יש להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.

(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ לעוררת, עו"ד שאול בר-עוז לגולדין, עו"ד י. רזומוב לברזובסקי. 23.8.91).

ע.פ. 160/89 - שלום דג'אן נגד מדינת ישראל

*הרשעה ביבוא 14 ק"ג הרואין ומידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 523/87 - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בעבירות סמים הנוגעות לייבוא של כ-14 ק"ג הירואין במכונית שיובאה מבלגיה. המכונית הגיעה ע"ש אחת בשם קלרה, חברתו של המערער. הוברר כי קלרה לא ידעה שבמכונית יש סמים, אלא שהמערער, ידידה, ביקש ממנה כי המכונית תובא על שמה עבור חבר שלו שאינו יכול להביא את המכונית. הכתובת היחידה של קלרה לצרכי בירור עובדות באשר למכונית ומסירתה היה המערער. למשטרה הגיעו ידיעות מבלגיה בדבר המכונית שנשלחה ובעקבות חקירת המשטרה התברר כי המערער הוא שהזמין את המכונית באמצעות קלרה. גם המערער טען כי לא ידע שהמכונית עמוסה בסמים, והעלה גירסאות שונות באשר לנסיבות הבאת המכונית. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסותיו,
הרשיע את המערער בעבירות הסמים הקשורות לייבוא הנ"ל וגזר לו 13 שנים מאסר בפועל. המערער ערער על ההרשעה ולחילופין על מידת העונש והמדינה הגישה ערעור שכנגד על מידת העונש, כשלטענתה היה מקום להטיל על המערער עונש מקסימלי של 15 שנות מאסר. הערעורים נדחו.
ב. לא הובאו ראיות ישירות להוכחת מעורבותו הפלילית של המערער בקשר לייבוא הסם ולכך שהיה חלק מהרשת שפעלה לייבואו. הראיות שהובאו, פרט לראיות בדבר קבלת המערער את הסכמת קלרה לייבוא המכונית על שמה, הינן ראיות נסיבתיות. טענת התביעה שבהצטברות ראיות אלה יש כדי להצביע באופן חד משמעי על אשמתו של המערער נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי ובעיקר תוקף הסניגור מסקנה זו. ברם, אין להתערב במסקנה האמורה. די בראיות נסיבתיות כדי להצדיק הרשעה, ובאשר להוכחת קשר, כפי שהורשע המערער כאן בקשר לייבוא הסמים, הרי ניתן גם את הקשר להוכיח בראיות נסיבתיות וגם באירועים שאירעו לאחר קשירת הקשר. המערער היה מעורב בשליחת המכונית, הוא היה היחיד שאליו יכלה קלרה לפנות עם קבלת ההודעה שהמכונית הגיעה והיווה חולייה הכרחית לשחרור המכונית. המערער היה קשור עם אחד מהמעורבים בפרשה וקיים עמו קשר הדוק בתאריכים הרלבנטיים בענייננו ולכך יש להוסיף את שקריו ושינויי גירסותיו של המערער. כך שבאו ראיות מספיקות כדי להצביע על היותו של המערער בין הקושרים לייבוא ההירואין ועל כך שסייע לייבוא זה תוך ידיעה במה מדובר. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ג. אשר לעונש - מדובר בכמות שממנה אפשר לספק כ-200,000 מנות סם. מדובר בייבוא הסם ארצה בדרך מתוחכמת בתיאום ותוך קשירת קשר עם אחרים. מדיניותו העקבית של ביהמ"ש העליון היא שיש להחמיר בעבירות אלה. העונש שהוטל על המערער אמנם חמור הוא, אך כזה צריך להיות העונש על מי שנוטל חלק בעבירות הקשורות בייבוא סמים מסוכנים בטיב ובכמות כאלה. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנסיבות האישיות המשפחתיות של המערער ועל אף אלה ראה להטיל על המערער 13 שנות מאסר ואין העונש חמור במידה שתצדיק התערבות. גם ערעור המדינה על מידת העונש דינו להידחות. אין למערער הרשעות קודמות ומצב בריאותו אינו מניח את הדעת. בנסיבות אלה, אין להחמיר את עונשו של המערער, כאשר העונש שהוטל עליו קרוב לעונש המכסימלי שבחוק.

(בפני השומטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד דן אבי יצחק למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 18.8.91).

ע.א. 89+4242/90/121 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד איתן סלמן ואח' ואיתן סלמן נגד קרנית ואח'

*אחריות חברת ביטוח בתאונת דרכים(הערעורים נתקבלו).

א. באוקטובר 1983 אירעה תאונת דרכים בה היה מעורב רכב נהוג בידי המשיב השני (להלן: שוקרון). בין הנפגעים היה המשיב הראשון (להלן: סלמן). בעת התאונה היתה בתוקף פוליסת ביטוח חובה שהוצאה ע"י חברת מגדל, לבקשת בעל הרכב (להלן: מוריס). בעקבות התאונה הגיש סלמן תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד שוקרון ונגד מגדל וכן, לחילופין, באם ייקבע שאין אחריות על מגדל, נגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית). מגדל טענה כי הפוליסה אינה חלה הואיל ושוקרון נהג ברכב שלא ברשותו של בעל הפוליסה מוריס, ולכן חובת הפיצוי של סלמן נופלת על קרנית ולא על מגדל.
ב. בביהמ"ש המחוזי היו עדויות של מוריס, של בנו של מוריס ושל שוקרון, שלפיהן נהג שוקרון ברשותו של מוריס. מנגד היו עדויות של סוכן הביטוח ואישתו כי מוריס בא אליהם ביום האירוע והודעתו הראשונה היתה כי שוקרון נהג ברכב ללא רשותו. שיחה
זו הוכחשה ע"י מוריס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מוריס שיקר וכי אכן מוריס אמר לסוכן הביטוח כי שוקרון נהג ברכב ללא רשותו. אולם ביהמ"ש קבע כי מוריס שיקר בשיחה עם סוכן הביטוח שכאילו שוקרון נהג ללא רשותו, וזאת כדי לעורר את רחמיו של סוכן הביטוח שיכניס תיקון מסויים בפוליסה, ולמעשה נהג שוקרון ברשותו של מוריס. לפיכך קבע ביהמ"ש כי מגדל אחראית לתאונה וכן קבע את סכום הפיצויים. מגדל ערערה על חיובה ואילו סלמן ערער בערעור נגדי נגד קרנית, כדי שאם יתקבל ערעורה של מגדל והיא תשוחרר מהחיוב תחוייב קרנית בתשלום הפיצויים. הערעור של מגדל נתקבל וזו הופטרה מחבותה עפ"י הפוליסה וכן נתקבל ערעורו של סלמן וקרנית חוייבה בתשלום פיצויים לסלמן. שוקרון חוייב לשפות את קרנית על כל סכום שהיא תצטרך לשלם לסלמן.
ג. ביהמ"ש העליון ציין כי ההסבר שנתן ביהמ"ש המחוזי לכך שלדעתו שיקר מוריס לסוכן הביטוח, כשאמר שהנהיגה היתה ללא רשותו, אין לקבלו. ראשית, מוריס הכחיש שאמר לסוכן הביטוח בשלב כלשהו שכאילו שוקרון נהג ברכב ללא רשותו ולא העלה כל הסבר למה היה לו סיבה לשקר באמרו שלשוקרון לא היתה רשות לנהוג ברכב ; שנית, הסברו של השופט לכך שדברי מוריס לסוכן הביטוח היו דברי שקר אינו עומד בפני הביקורת.
(כפני השופטים: ברק, ש. לוין. אור. החלטה - השופט אור. עו"ד עוזי לוי למגדל, עו"ד עדיאל חשין לסלמן, עו"ד שלמה לקר לשוקרון. עו"ד עידו אמגור לקרנית. 11.8.91).

על"ע 2579+3093/90 - פלוני נגד ועד מחוז ת"א

*הרשעה בעבירות מטבע חוץ כ"עבירה שיש עמה קלון" ומידת העונש המשמעתי (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערער, בעל רשיון עורך דין החל בשנת 1977, אינו עוסק במקצוע אלא במסחר ביהלומים במשותף עם אביו. חלק נכבד מהמסחר מתבצע במטבע חוץ. בחיפוש שנערך במשרדו של המערער בשנת 1982 נמצאו כמויות גדולות של מטבע חוץ, כולל כ-140,000 דולר במזומן, וכן מסמכים שונים המעירים על פעולות שונות של העברת מטבע חוץ. הוא הורשע בעבירות על חוק הפיקוח על המטבע ונדון ל-3 שנים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 50,000 ש"ח. בעקבות ההרשעה הוגשה קובלנה נגד המערער לביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין. ביה"ד קבע כי בנסיבות העניין היה בביצוע העבירות משום קלון וגזר למערער עונש של 100 חודשים השעייה. המערער והמשיב הגישו ערעור לביה"ד הארצי וביה"ד דחה את הערעור על ההרשעה אך הקל בעונש וקיצר את תקופת ההשעייה ל-5 שנים. בערעור לביהמ"ש העליון חוזר המערער וטוען נגד ההרשעה ולחילופין מבקש הוא להקל עוד בענשו והמשיב מצידו טוען שהעונש קל מדי ודורש את הרחקת המערער לצמיתות מלשכת עורכי הדין. שני הערעורים נדחו.
ב. לא בכל עבירה פלילית טמון יסוד הקלון ויתכן ובביצוע העבירה יימצא בנסיבות מסויימות קלון בעוד שבנסיבות אחרות לא יימצא קלון. אמות המידה המוסריות הן דבר המשתנה מעת לעת ומחברה לחברה, ואין טעם ואין אפשרות לנסות ולהגדיר באופן חד מהו "קלון" ובאילו נסיבות הוא יימצא. תפקיד זה מוטל על בתי הדין המשמעתיים ובתי המשפט. הסנקציה המשמעתית מטרתה שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור בכלל, והמערכת המשפטית בפרט, לציבור עורכי הדין. ברם, אין הכרח שנסיבות ביצוע העבירה יקשרו אותה ישירות לאמינותו של עורך הדין וניהול ההליך המשפטי. על עורך הדין להיות נאמן לחוקי המדינה ולגלות רמה מקצועית ואתית ההולמת את המקצוע ואת האמון שהלקוח, ביהמ"ש והציבור נותנים בעורך הדין. על כן, עבירה על חוקי המדינה המעידה על זלזול וחוסר כבוד של עורך הדין כלפי החוק, ניתן לראותה כעבירה שיש
עמה קלון. במסגרת זו עשויות להשתלב גם עבירות שבוצעו שלא במסגרת מילוי תפקידיו המקצועיים של עורך הדין, ואף עבירות שאינן מהחמורות ביותר בספר החוקים. לעיתים, אף רשימה ארוכה של עבירות מוחלטות - שאינן דורשות כל יסוד נפשי - עשויה להצביע, בנסיבותיה המיוחדות, על קלון בהתנהגותו של עורך הדין.
ג. בענייננו הורשע המערער בביצוע עבירות של החזקת והעברת מטבע חוץ בנסיבות מחמירות. בגזר הדין נאמר כי המערער ואביו החזיקו במטבע חוץ וסחרו בו בצורה מתוחכמת ומאסיבית בהיקף כספי כמעט "בנקאי", כשהם מנצלים לרעה את החסות העיסקית הניתנת על ידי חשבונות מיוחדים, ואת הסביבה הנוחה של תחומי בנייני הבורסה. אין מדובר במעידה חד פעמית, אלא בהפרה מתמשכת ורבת היקף של חוק הפיקוח על המטבע. נכון שמדובר בחוק רגולטורי באופיו, ולוא ניסה המערער ייתכן והיה מקבל היתר לפעולותיו, אולם אין בכך כדי להפחית מן הפגם שדבק במי שמפר את החוק באופן שיטתי.
ד. אשר לעונש - המשיב מבקש להורות על הרחקת המערער לצמיתות מהלשכה והביא מספר מקרים בהם הוטל עונש של הרחקה לצמיתות. ברם, בפסקי דין אלו מדובר על פי רוב בעורכי דין שעברו עבירות חמורות יותר ובעלות השלכה ישירה יותר על התפקוד כעורך דין, כגון מרמה, זיופים וכו', או שמדובר באדם שבעברו עבירות משמעתיות נוספות. מאידך אין מקום להקל בענשו של המערער שכן מדובר בעונש מתאים ההולם את נסיבות המקרה.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. שפרן למערער, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 21.8.91).

רע"א 300/89 - ולקו חברה לבניין... בע"מ ואח' נגד החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור . הערעור נדחה).

*ביטול פסק בוררא. המערערות ביצעו עבודות פיתוח ותשתית עבור המשיבה, במהלך ביצוע הסכם הקבלנות נתגלו חילוקי דעות בנושאים שונים, והצדדים הסכימו להעביר את הסכסוך להכרעת בורר. במאי 1987 הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה שלפיו גובשה הסכמה לגבי חלק מן הנושאים שהיו שנויים במחלוקת, והצדדים צמצמו את השאלות הטעונות הכרעתו של הבורר לשאלות המפורטות בסעיף ב' להסכם הפשרה. בנוסף לשאלות אלה נאמר בסעיף ג' כי "הצדדים משאירים להכרעת הבורר כל שאלה או מחלוקת אשר ואם תתעורר בכל הנוגע לבירור החשבונות ו/או המשתמע מהסכם הפשרה".
ב. ביום 27.8.87 פירסם הבורר מסמך (להלן: ההחלטה הראשונה) בו החליט להעביר מספר נושאים לבדיקת רואה חשבון. בין מועד ההחלטה הראשונה לבין 25.10.87 שלח ב"כ המשיבה מכתב ליו"ר לשכת רואי החשבון בעניין מינוי רואה החשבון. בתאריך 23.11.87 שלח ב"כ המערערות מכתב לסגן נשיא לשכת רואי החשבון באותו נושא. ביום 14.4.88 נערכה ישיבה בה השתתפו הבורר, נציגי הצדדים לבוררות ובאי כוחם, ובמהלך ישיבה זו ביקש הבורר להעביר את החלטותיו (ההחלטה הראשונה) לרואה החשבון פרג. ב"כ המשיבה הביע במהלך ישיבה זו מחאתו באשר להליכי הבוררות, ואמר "אני חולק על כל פעולה שתתבצע על סמך קביעה של הבורר שניתנה מחוסר סמכות. זו קביעה שאני עומד להשיג עליה, אולם הסכמתי להתקדם שלב נוסף בהליכי הבוררות ולערוך חשבונות... בתנאי שלא תפגע זכותי לטעון כנגד הקביעות של החלטתו של הבורר".
ג. ביום 7.6.88 העביר רואה החשבון פרג לבורר את תוצאות בדיקותיו. ביום 7.7.88 הוציא הבורר פסק בוררות בו אימץ את תוצאות בדיקתו של רואה החשבון. תוצאות הבדיקה לא הובאו לעיון הצרדים לבוררות קודם למתן פסק הבוררות. ביום 19.8.88 הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות המבוססת על עילות הביטול
הבאות: חריגה מסמכות; אי הכרעת הבורר באחד העניינים שהיה עליו להכריע בהם ; אי מתן הזדמנות נאותה למשיבה לטעון טענותיה או להביא ראיותיה. המערערות התנגדו לבקשה ובין היתר העלו טענה טרומית שמהשיבה איחרה את המועד להגשת בקשת הביטול של ההחלטה הראשונה, שהיתה, לדעתם, פסק ביניים ועבר המועד של 45 יום להגשת בקשה לביטולו של פסק בוררות או פסק ביניים. המשיבה טענה כי ההחלטה הראשונה אינה עולה כדי פסק ביניים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה הטרומית של המערערות וביטל את פסק הבוררות. הערעור נדחה.
ד. באשר לשאלה הטרומית אם ההחלטה הראשונה הינה פסק ביניים - התשובה היא שלילית. בחוק אין הגדרה מפורשת ל"פסק ביניים" ובתי המשפט הנחו עצמם להתייחס לפסק הביניים כמקבילו בתחום הבוררות של פסה"ד החלקי בבתי המשפט במסגרת הליכים אזרחיים. על רקע הקבלה זו נזקקו בתי המשפט המחוזיים להבחנה בין פסק דין, חלקי לבין החלטה אחרת, תוך הבחנה בין פסק ביניים לבין החלטה אחרת של בורר. גישה זו נכונה היא שכן היא מבטאת נכונה את מהותו של פסק הביניים כפסק, שמכריע באופן סופי וחד משמעי נחלק מוגדר ומותחם מן המחלוקת נשוא הבוררות העומד על רגליו הוא, כשם שפסק דין חלקי מכריע בחלק מוגדר ומותחם מן הפלוגתאות שבין הצדדים לסכסוך אזרחי העומד על רגליו הוא. לאור קוים מנחים אלו עולה כי ההחלטה הראשונה אינה פסק ביניים אלא החלטה אחרת והבקשה לביטול שהוגשה עם מתן הפסק הסופי, הוגשה במועד.
ה. השאלה מתי מתקיימת עילת ביטול הפסק מחוסר סמכות, הינה מן השאלות המורכבות בדיני בוררות. בענייננו, הטענות מתייחסות לחריגה מהסמכויות הנתונות לבורר לפי הסכם הבוררות, וצדק ביהמ"ש המחוזי כי הסכם הפשרה תוחם באופן ברור את השאלות שנותרו במחלוקת בין הצדדים ובשאלות אלו בלבד נתבקש הבורר להכריע. אין לקבל את טענת המערערות שלפיה שויירה בידי הבורר הסמכות להסדיר את הסכסוך כולו, תוך חריגה מגדר השאלות בהן נתבקש להכריע. פרשנות כזו מרוקנת מתוכן את הסכם הפשרה בין הצדדים. מכאן שהבורר חרג מסמכותו וקמה עילת הביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות.
ו. קיומה של חריגה מסמכות איננה בבחינת סוף פסוק. עדיין יש לברר אם מכך שהמשיבה שלחה את מכתבה ליו"ר לשכת רואי החשבון, מבלי למחות בפני הבורר על החריגה מסמכות, ולאחר מכן המשיכה בהליכי הבוררות תחת מחאה, אין ללמוד על הסכמה מכללא לכך שמוענקת לבורר הסמכות לפסוק גם בשאלות שלא הוזכרו בסעיף ב' בהסכם הפשרה. השאלה הנשאלת היא, אם יש להתיר לצד הבוררות למחות על חריגת הבורר מסמכותו מחד גיסא, ולהמשיך ולהשתתף בהליכי הבוררות תחת מחאה זו מאידך גיסא, ועם מתן פסק הבוררות לבחור אם לקבלו או לטעון לבטלותו בטענה של חריגה מסמכות, או שמא יש לחייב צד הטוען לחריגת הבורר מסמכותו לבצע מהלך דיוני כלשהו בנוסף על הבעת המחאה. נראה כי די במחאה ברורה וחד משמעית שנעשית בהזדמנות הראשונה לאחר שחרג הבורר מסמכותו, לגירסת אותו צד, כדי לסכל קיומה של טענה להסכמה מכללא להרחבת סמכותו של הבורר.
ז. גם קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי הבורר לא הכריע בשאלה מסויימת, ובכך לא הכריע בכל הסוגיות שהעלו בפניו, כאמור בסעיף 24(5) לחוק - נכונה היא. בפני הבורר הונחו חמש תביעות, כאשר בארבע מהן קיימת פסיקה במסגרת פסק הבוררות ולאחת מהן לא נמצאת כל התייחסות בפסק הבוררות. עילת ביטול נוספת שנתקבלה ע"י ביהמ"ש היא זו הקבועה בסעיף 24(4) לחוק שלפיה יכול ביהמ"ש לבטל פסק בוררות אם לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו. הטענה היא שהבורר לא אישר לצדדים לחקור את רואה החשבון. גם בכך צדק ביהמ"ש. רואה החשבון מונה כעד
מומחה, ולא כמעין בורר, ולפיכך יש תחולה בענייננו לסעיף י"ב לתוספת לחוק ומן הדין היה לאפשר לצדדים לחקור את רואה החשבון. הצטברות שלושת עילות הביטול עולה כדי עיוות דין למשיבה, מה עוד שעילת הביטול בשל חריגת הבורר מסמכותו מהווה, לכשעצמה, עילה חמורה, אשר יתכן שדי בה בלבד כדי להביא לביטול הפסק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אמנון גולדנברג למערערות, עוה"ד אהרון בן שחר וגב' ברוריה לקנר למשיבה. 7.8.91).

ע.פ. 3027/90 - חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נגד מדינת ישראל

*אחריות (אישית) של חברה בעבירת תעבורה(מחוזי ת"א י ע.א. 916/89 - הערעור נדחה).

א. חברת מודיעים הינה בעלת כלי רכב ואחד מכלי הרכב שבבעלותה צולם במצלמה אלקטרונית כאשר חצה קו עצירה באור אדום. בכך בוצעה בכלי הרכב עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה. המערערת הועמדה לדין פלילי, היא לא התייצבה לדין וביהמ"ש הרשיע אותה. בימ"ש השלום ציין כי אי התייצבות הנאשם, כמוה כהודייה בעובדות הנטענות בכתב האישום. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הערעור בקבעו כי ניתן להרשיע את התאגיד בעבירה הנדונה. הערעור נדחה.
ב. בפס"ד מקיף המשתרע על כ-50 עמודים ניתח השופט ברק את היקף האחריות (האישית) של חברה בגין עבירה שנעברה ברכב המצוי בבעלותה, שאלת היקף האחריות של חברה מקום שהרכב בבעלותה או בחזקתה צולם ע"י מצלמה, את הסעיפים הנוגעים לעניין דנא, סעיף 22(א) לתקנת התעבורה וסעיפים 27ב ו-69ב לפקודת התעבורה. השופט ברק הביא את ההיסטוריה הטרום חקיקתית והפוסט חקיקתית של הוראות החוק, ניתח את הטקסט הסטטוטורי הרלבנטי למועד ביצוע העבירה, פרש טקסט זה על רקע המסגרת הנורמטיבית הכללית לאחריות תאגיד ונושאי משרה בפלילים. השופט ברק הגיע למסקנה כי חברת מודיעים אחראית אישית בפלילים - לאור הודאתה בעובדות כתב האישום - בגין עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, וזאת תוך הסתייעות בתורת האורגנים. בכך, ציין השופט ברק, יכול היה לסיים את פסק דינו זה. דא עקא, שהן בפני ביהמ"ש המחוזי והן בערעור נבחנה אחריותה האישית של חברת מודיעים במסגרת האחריות המוטלת כסעיפים 27ב ו- 39ב על "בעל הרכב" ומטעם זה דן באחריותה של חברת מודיעים כבעלת הרכב שבו נעברה העבירה. גם בנושא זה הגיע למסקנה כי מודיעים אחראית פלילים.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט ברק. עו"ד גלברט למערערת, עו"ד גב' אתי כהנה למשיבה.8.8.91).

ע.פ. 610/91 - רפאל חיון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של אינוס(מחוזי ב"ש - ת.פ. 2/89 - הערעור נתקבל).

א. המערער הורשע בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, נסיון לבצע מעשה סדום ובעבירה של ביצוע מעשה מגונה ונדון לעונשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו שהמערער בעל תיירת מארה"ב (להלן: המתלוננת) בדירתו באילת, שלא בהסכמתה החופשית ושעשה כן תוך שגרם לה סבל גופני. בין היתר נקבע כי המערער השתמש כלפי המתלוננת במכות ובאיומים, ושגרם לה לחבלה גופנית בכך שבעת התקיפה המינית צרב אותה בעזרת סיגריה בוערת בחזה. כמו כן קבע ביהמ"ש כי המערער ניסה לבצע במתלוננת מעשה סדום ושעשה מעשה מגונה בגופה. המערער לא התכחש לקיום מגע מיני עם המתלוננת, אלא שלטענתו נעשה הדבר בהסכמתה וללא כל שימוש בכוח. הוא גם אינו מודה בנסיון לבצע מעשה סדום במתלוננת. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעתו של המערער על עדותה של המתלוננת, שבעיקרה היתה מהימנה עליו, ומצא אי אלה חיזוקים נסיבתיים לגירסתה. הערעור נתקבל.

ב. לאחר שמיעת טיעוניהם של באי כוח הצדדים ובדיקת חומר הראיות המסקנה היא, לא בלי לבטים, שערעור הנאשם על הרשעתו בדין יסודו, וכי לא ניתן לבסס את הרשעתו בעבירות המיוחסות לו על עדותה של המתלוננת, שאין לה תמיכה של ממש. אכן, הכלל הוא שאין ביהמ"ש לערעורים נוהג להתערב בקביעות הערכאה הראשונה בשאלת מהימנות העדים שהופיעו בפניו, ויתירה מזו, כלל זה עומד במבחן במיוחד, כאשר על סמך העיון בפרוטוקול קשה לשופטי ביהמ"ש לערעורים להשתכנע מי מבין העדים היריבים אמר את האמת. כאשר על פני הדברים לא כל כך ברור מי אמר דברי אמת אז מן הראוי לשמור על העקרון ששופטי הערעור לא יתערבו בדרך כלל בשיקול דעתם של שופטי הערכאה הראשונה בכל הנוגע לקביעת מהימנות הערים. אולם, כאשר החולשות הדבקות בגירסתו של עד, שנמצא מהימן על ידי ביהמ"ש קמא, הן מאוד בולטות, וכאשר משתכנע ביהמ"ש לערעורים, כי אפילו בהנחה שהעד האמור עשה כללית רושם חיובי על הערכאה הראשונה, לא יכלה עדות זו, בהתחשב בכל אותם פגמים אובייקטיביים, לשמש תשתית מספקת להרשעת נאשם בדין פלילי, הרי ההתערבות היא לא רק מותרת, אלא היא מתבקשת.
ג. בענייננו, הודתה המתלוננת כי ביחסיה עם גברים היא נוקטת בגישה "מתירנית" ושהיא מחליטה בקלות לקיים יחסי מין עם גברים ומקיימת מגעים כאלה לעיתים קרובות. היא גם סיפרה כי המערער מצא חן בעיניה, וכאשר החליטה לנסוע איתו מבית המלון שבו נפגשו לדירתו, היתה למעשה נטייתה להסכים לקיום מגע מיני עם המערער. עם זאת טוענת המתלוננת כי ברגע שנכנסו לדירת המערער החל המערער להמטיר עליה מכות נמרצות. קשה להבין פשר התנהגות כזו מצד המערער מבלי שניסה כלל לשדל את המתלוננת להימסר לו מרצונה. ההסבר ההגיוני היחידי להתנהגות כזו, יכול היה להימצא בכך שהמערער הינו מטבעו סדיסט חולני, ועל כן הורה ביהמ"ש העליון, בהסכמת שני הצדדים, כי תיערך בדיקה למערער ע"י פסיכולוג קליני. מחוות דעתו של הפסיכולוג עולה כי לא נתגלו אצל המערער כל סימנים של מחלה נפשית, או של אי שקט פסיכומוטורי, או של נטייה להתנהגות אלימה. זאת ועוד, עברו של המערער נקי לחלוטין ומעולם לא הסתבך אף בחקירה פלילית מכל סוג שהוא. בעת האירוע היה המערער בן 55 ואם אכן ביצע כלפי המתלוננת את מעשי האלימות וההתעללות ללא כל צורך, קשה להבין איך אדם עם נטיות כאלה לא הסתבך עם החוק לפני כן בצורה איזו שהיא. להלן מנה ביהמ"ש עוד שורה של "נקודות כרסום" בעדות המתלוננת וציין כי בהתחשב במשקל המצטבר של "נקודות הכרסום" כולן באמינות הגירסה המפלילה, ובהיעדר תמיכה של ממש בעדותה של המתלוננת, אין לקבוע, במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, שהמערער אשם בעבירות בהן הורשע ויש לזכותו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, בך. החלטה - השופט בך. עוה"ד יצחק לב ודויד לב למערער, עוה"ד יהושע רזניק וגב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 1.8.91).

רע"פ 2594/91 - אפרים יעיש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מרמה והפעלת מאסרים על תנאי (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בשורה של עבירות מרמה, זיוף מסמכים, הונאות בכרטיסי אשראי וכדומה. כתב האישום כלל 9 אישומים והמערער זוכה בחלק מהאישומים והורשע בחלקם. בימ"ש השלום גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל וכן הפעיל מאסרים על תנאי של שנתיים וחצי, כך שעל המערער לרצות חמש שנים מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסה"ד וגזר הדין והמבקש מבקש רשות ערעור משני טעמים: האחד - לפיו טעתה שופטת השלום כשהפעילה את עונשי המאסר על תנאי באשר תוקפם פג קודם לכן ; השני - לפיו טעתה השופטת בהרשיעה את המבקש בחלק מסעיפי האישום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

המבקש היה אסיר מיום 2.5.83 עד ששוחרר ברשיון ב-19.12.88. ביום 23.1.84 נדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וביום 14.7.85 נדון לחצי שנה מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי. המבקש טוען כי תקופת התנאי החלה בזמן שהיה במאסר בגין הרשעות אחרות, כך שהסתיימה כבר בפברואר 1989 , ולא ניתן להפעיל את המאסר על תנאי בגין עבירות שביצע לאחר מכן. טענה זו אין לקבלה. סעיף 52(ג) לחוק העונשין קובע כי "תקופת התנאי תתחיל מיום מתן גזר הדין ואם הנדון נושא אותו ומן עונש מאסר - ביום שחרורו מן המאסר...". תקופת התנאי מתחילה ביום השחרור בפועל מן המאסר ולא חשוב מתי ובגין איזו עבירה נגזר המאסר. אשר לטענה השניה - טענתו של המבקש באשר להרשעה אינה מעוררת בעייה שראוייה לפי טיבה ומהותה להיות נדונה בפני ערכאת ערעור שניה. מדובר במחלוקת עובדתית שאין ביהמ"ש של הערעור מתערב בה.

(בפני: השופט מלץ. המבקש בעצמו, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה 14.8.91).

בש"א 1574/91 - פנחס חוה נגד איילון חברה לביטוח בע"מ

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

בפס"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי נדחתה תביעת המבקש נגד המשיבה לתשלום פיצויים בגין שריפה, לאחר שנקבע כי המבקש קיבל תשלום מן המשיבה וחתם על כתב ויתור. המבקש החמיץ את המועד להגשת ערעור ומכאן בקשתו להארכת מועד. הבקשה נדחתה. אין בפי המבקש טעם מיוחד להארכת המועד והוא מתרץ את האיחור בכך ששלח את הערעור בתוך המועד. ברם, המועד הקבוע לעניין פעולת בעל דין הוא מועד הגשת המסמכים בביהמ"ש ולא מועד משלוחם בדואר. אם מגיעים המסמכים לאחר המועד, אין למצוא טעם מיוחד בכך שנשלחו בזמן.

(בפני: הרשם צור. 9.7.91).

ע.א. 630/87 - וולף סוסנובסקי נגד דבורה אורלינסקי

*קיום צוואה

(הערעור נדחה).

המנוחה מיקלה סוסנובסקי, אחותו של המערער, ציוותה את כל רכושה למשיבה. המערער ביקש לפסול את הצוואה וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו ואישר אותה. המבקש העלה טענות מטענות שונות נגד הצוואה אך כולן נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
אין ממש באף אחת מהטענות שנטענו, לא בדבר השפעה בלתי הוגנת, לא בטענה שהמנוחה היתה במצב בו לא יכלה להבחין בטיבה של צוואה ואף לא בטענה שהמשיבה או בני משפחתה היו מעורבים באופן פעיל בעריכת הצוואה. יש להתעכב רק על טענה משפטית אחת, והיא כי נפל פגם בצוואה באשר העדים לא אישרו על פניה כי המנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה, כדרישת סעיף 20 לחוק הירושה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לפגם זה אך קבע כי "עולה מכללא מתוך הצוואה ונסיבות עשייתה שהמנוחה הצהירה בפני עדי הצוואה שזו צוואתה" ומאחר ולא היו לו ספקות בקשר לאמיתות הצוואה הוא קיים אותה. השופט לא פירש מה הן הנסיבות שמהן ניתן להסיק על הצהרת המנוחה בפני העדים כי זו צוואתה. ככל הנראה הסיק זאת מנסיבות מסויימות אשר למעשה הן קלושות מדי כבסיס למסקנה כי המנוחה הצהירה בפני העדים שזו חתימתה. עם זאת מספיקות הנסיבות, ביחד עם שאר הממצאים, כדי להסיר ספק בדבר אמיתות הצוואה. משלא היה לשופט ספק בדבר אמיתות הצוואה רשאי היה לאשר את קיומה. הפגם שהמצווה לא הצהיר שזו צוואתו הינו פגם באחד מן ההליכים המפורטים בסעיף 20, שסעיף 25 מאפשר לרפאו.