ד.נ. 3081/91 - אחמד מזייר קזולי ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על הרשעה ברצח(העתירה נדחתה).
א. עתירה זו לדיון נוסף היא על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.פ. 906/85 ואח' בו נדחה ערעורם של חמשת העותרים על הרשעתם ברצח הילד דני כץ בכרמל בחיפה. העתירה לדיון נוסף מתמקדת בשלושה נושאים : עניין קבילות ההודאות שמסרו המערערים; השאלה על מי מוטל הנטל הראייתי להפרכת ההודאות: שמיעת ראייה נוספת בשלב הערעור. העתידה לדיון נוסף נדחתה.
ב. נשיא ביהמ"ש העליון, בפס"ד המשתרע על כ-80 עמודים, ניתח את הראיות שהובאו בביהמ"ש המחוזי, כשרות ההודאות וכן הנושאים המשפטיים העולים מן העובדות, והגיע למסקנה כי אף לא אחת משלוש הטענות של העותרים משמשת, על פי דין, נושא לדיון נוסף. הטענה האחת היא כל כולה עובדתית ; הטענה לפיה ביהמ"ש שלערעור סטה מן ההלכה בעניין הודאות איננה מבוססת, ואף עניין הזמנתו מחדש של עד ע"י ערכאת הערעור אינו נושא שסעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) רואה בו עילה בין העילות לדיון נוסף.
ג. הנשיא שמגר סיכם את פסק דינו לאמור כי ההכרעות של בתי המשפט בשתי הערכאות - הערכאה הראשונה וערכאת הערעור - מבוססות כדין על חומר הראיות שהיה בפניהם, על הוראות החוק הרלבנטיות ועל ההלכה הפסוקה. ההרשעה התבססה על הודאות מלאות של כל אחד מן המערערים במספר הזדמנויות, ההודאות נמצאו קבילות וגם אמינות לאחר שביהמ"ש בחן אותן כנדרש לפי הפסיקה. בתי המשפט לשתי ערכאותיהם מצאו גם תימוכין להודאות אלה בשורה של מעשים והתנהגותם של המערערים ומכל אלה עולה המסקנה כי ההרשעה מבוססת כדין.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרים, עו"ד גב' יסכה ליבוביץלמשיבה. 25.8.91).
ע.א. 4413/90 - יעקב קוטליצקי נגד מינהל מקרקעי ישראל
*הגדרת "דמי חכירה ראשוניים" המשולמים למינהל. *טענת "השתק" כטענת הגנה ולא טענת התקפה. *סירוב למתן פס"ד הצהרתי המנוגד למצב האמיתי והנכון(מחוזי ת"א - ה.פ. 716/89 - הערעור נדחה).
א. המינהל הוא הבעלים של חלקת מקרקעין בת"א, שאותה החכיר באוגוסט 1953 לתקופה של 49 שנה העתידה להסתיים במרץ 2001. בשנת 1982 הועברה זכות החכירה לטרקטורים ומיכון בע"מ וממנה הועברו זכויות החכירה למערערים. אותה שנה נחתם חוזה חכירה חדש שהפך את החכירה למהוונת. על פי ההנחיות הפנימיות של המשיב ייקבע שיעור דמי החכירה השנתיים בתקופה שמשנת 2000 ואילך בהתאם לשיעור דמי החכירה הראשוניים ששולמו בגין חכירת הנכס על ידי החוכר הראשון עובר לחכירתו. אם שולמו דמי חכירה ראשוניים בשיעור הנמוך מ-%40 יהיה תשלום דמי החכירה השנתיים בתקופת החכירה השניה גבוהים יותר ואילו אם שולמו %40 או יותר יהיו דמי החכירה נמוכים יותר. השאלה העומדת להכרעה הינה אם שילמה החוכרת הראשונה דמי חכירה ראשוניים בשיעור העולה על %40 מערך הקרקע.
ב. המערערים ביקשו בביהמ"ש המחוזי פס"ד המצהיר כי המשיב קיבל דמי חכירה שונים בשיעור העולה על %40 מערך הקרקע. טענות המערערים בעניין זה היו שתיים: כי החוכרת הראשונה שילמה למשיב דמי חכירה שנתיים עבור שבע שנים מראש בשיעור של %4 מערך הקרקע כל שנה ובסך הכל %28, ובנוסף לכך שילמה סכום של כ- %48 מערך הקרקע על חשבון התחייבויות לצורך מסים, אגרות, והוצאות לפיתוח שלא היתה צריכה לשלם, ולכן יש לראות את התשלום כדמי חכירה ראשוניים. טענה שניה היתה כי פרקליטם של המערערים פנה לפקיד של המשיב לפני שהמערערים רכשו את המקרקעין והפקיד אמר לו כי המקרקעין כלולים בקטיגוריה של מי ששילמו דמי חכירה ראשוניים בשיעור העולה על
%40 מערך הקרקע. על מצג זה הסתמכו המערערים ושילמו סכום נכבד יותר עבור רכישת זכויות החכירה ולכן מושתק המשיב מלהתכחש למצג זה.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. באשר לטענה הראשונה קבע כי התשלום ששולם בגין מסים וכו' אינו דמי חכירה ראשוניים, והוא הדין באשר לדמי החכירה השנתיים ששולמו מראש. את הטענה השניה דחה ביהמ"ש בקבעו כי לא הוכח עובדתית שהיה מצג מטעה, וגם אם היה מוכח מצג כזה, אין ביהמ"ש יכול להצהיר בפס"ד הצהרתי על עובדה אשר הוא יודע שאיננה נכונה, רק משום שהצד המתנגד לעובדה זו מושתק מלהתנגד לה. הערעור נדחה.
ד. יש להבחין בין ההוצאות ודמי החכירה השנתיים ששולמו מראש לשבע שנים, לבין "דמי חכירה ראשוניים". אשר לטענה של מצג - פרקליטם של המערערים טען כי הסתמך על מידע בע"פ של פקיד המנהל, אך הודה כי עיין בחוזה משנת 1982 וקרא אותו, וממילא יכול היה ללמוד על היעדר תשלום דמי חכירה ראשוניים, ויכול היה על נקלה לדעת מה היה המצב המשפטי בנוגע למקרקעין. גם אילו היו נאמרים דברים בע"פ הסותרים את ההסכם הבסיסי, לא היה עליו להסתפק בכך והיה עליו לוודא מה מקור הסתירה בין המידע שנמסר לו בע"פ לבין המידע העולה מן ההסכם הבסיסי. גם הנימוק המשפטי של השופט מקובל הוא. אין לתת פס"ד הצהרתי המיועד להצהיר על קיום מצג עובדתי מסויים שעה שהשופט כבר קבע בבירור כי מצג זה איננו קיים, אך ורק מכוח השתק שבו מושתק הצד המתגונן. את הסעדים כנגד אותו מצג יוכלו המערערים לחפש במקום אחר.
ה. לא זו אף זו, הגישה המקובלת הינה כי טענת ההשתק הינה טענת הגנה ולא טענת התקפה, בחינת "מגן ולא חרב". אין צורך לקבוע מסמרות לעניין "רוחבו" של ההשתק, מכוח מצג. לענייננו די לומר כי אין בכוחו של ההשתק מכוח מצג להוות חרב חדה דיה כדי להצדיק מתן סעד מן היושר דוגמת פסק דין הצהרתי המנוגד למצב האמיתי והנכון. מתן פס"ד הצהרתי הוא סעד הנתון לשיקול דעתו של השופט ולא היה מקום לתתו במצב דברים זה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד י. ליבוביץ למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 15.8.91).
ע.פ. 4546+4782/90+4479 - ראמז קזאילה ואח' נגד מדינת ישראל
*ואח' - מידת העונש (תחנות סמים - הרואין)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה נתקבל ביחס לאחד מארבעת המערערים).
א. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את ארבעת המערערים בפרשה משולבת של ניהול תחנות סמים ומכירת סמים, כאשר מדובר בניהול חנות לממכר הרואין וכן מקרים רבים ביותר של סחר בהרואין, ובין היתר נסיון לסחר ב-50 גרם הרואין והחדרת סמים לכתלי בית המעצר. המערער קזאילה נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן נשלל ממנו רשיון נהיגה לשנתיים. המערערת רוזה קדוש נדונה ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בעלה נסים נדון ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלה שנה אחת מאסר על תנאי במצטבר, המערער מאיר דדון נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערערים משיגים על חומרת עונשם וערעורם נדחה ואילו המדינה מערערת על קולת העונש וערעורה נדחה פרט לערעור על עונשו של ראמז קזאילה שהועמד על 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
ב. ביהמ"ש המחוזי ראה את קזאילה כסוחר סמים במימדים גדולים שהיה בעל תפקיד עיקרי בפרשה. מערער זה ניסה להחדיר סמים לבית מעצר ולבימ"ש וגם הורשע בנסיון לסחר בסמים בכמות של 50 גרם הרואין. כמו כן הורשע גם בעבירה של נהיגה ברכב בעת פסילה וללא רשיון נהיגה ולחובתו הרשעות קודמות, כולל בעבירה של הצתת רכב, אם כי
אין לו הרשעות בסמים. עקב מעמד הבכורה של מערער זה וחומרת העבירות שבהן הורשע, הרי גם אם מדובר בערעור על קולת העונש יש עילה מספקת להחמיר בעונשו. לפיכך הוחלט כאמור.
ג. המערערת רוזה קדוש נטלה גם היא חלק נכבד בפרשה אם כי חלקה קטן מחלקו של קזאילה. היה מקום להחמיר בענשה, אלמלא הורשע גם בעלה ונדון לתקופת מאסר, כאשר לבני הזוג ילדים קטנים שחלקם נקלטו במסגרות שונות ללא הורים. בנסיבות המיוחדות של המקרה הוחלט שלא לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. באשר לנסים קדוש - צודקת ב"כ המדינה כי בהתחשב בעבירות הסמים הקודמות ובעברו הפלילי של מערער זה העונש שנקצב לו קל מדי, אך אין הוא קל עד כדי הצדקת התערבות בערעור. גם העונש של מאיר דדון קל ביותר ובהיסוס רב הוחלט שאין להחמיר בענשו בערעור. מה גם שהמערער האחרון לא היה מעורב בעבירת נסיון לבצע עיסקה ב-50 גרם הרואין וכן הוא עומד להיות מובא בעוד זמן קצר לפני וועדת השחרורים.
(בפני השומטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד קידר למערערים, עו"ד גב' תמי בורנשטיין למשיבה. 1.7.91).
בג"צ 2709/91 - חפציבה חברה לבניין... בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*סבירות החלטה שאינה פוסלת במכרז משתתף שהציע סכום הנראה גבוה מדי. *אין בעל המכרז חייב לפרסם מכרז חדש לאחר שהמציע שזכה במכרז לא עמד בהתחייבויותיו וניתן לקבל את ההצעה השניה בגבהה. *סבירות החלטה לפרסם מכרז חדש(העתירה נתקבלה).
א. ביום 7.3.91 פורסם מכרז להחכרת מיתחם בשכונת מלחה בירושלים לבניית 80 יחידות דיור. חברה בשם סרילוג (להלן: סרילוג) הציעה סכום של 11,570,000 ש"ח וזו היתה ההצעה הגבוהה ביותר. הצעת העותרת היתה השניה, בסכום של 5,555,000 ש"ח. כל יתר ההצעות היו בסכומים נמוכים יותר. בהיות הצעת סרילוג ההצעה גבוהה ביותר המליצה ועדת המכרזים להחכיר את המקרקעין לסרילוג וביום 8.4.91 הודע לסרילוג על זכייתה במכרז והמשיב גבה את הפקדון בסך 80,000 ש"ח שזו הפקידה. העותרת פנתה כבר ביום 10.4.91 בכתב אל המשיב ובו היא מציינת כי ההצעה של סרילוג אינה עומדת בכל קריטריון והגיון כלכלי וחורגת מכל אומדן ואינה בת ביצוע. העותרת ביקשה מהמינהל לקבוע כי ההצעה של סרילוג בטלה או פסולה. העותרת גם ביקשה במכתבה כי אם המינהל יתייחס להצעת סרילוג וזו לא תעמוד בהצעתה, כי אז יקבע המינהל כי העותרת היא הזוכה במכרז ולא לפתוח את המכרז מחדש. המשיב החליט שאין לפסול את הצעת סרילוג.
ב. זמן לא רב לאחר מכן הוברר שסרילוג לא עמדה בהתחייבויותיה, והמשיב ראה את ההתקשרות עמה כבטלה. המשיב לא היה מוכן להיעתר לבקשת העותרת לראותה כזוכה במכרז. במכתב אל ב"כ העותרת מבהיר המינהל כי קיימת אצלו מדיניות שלפיה כאשר זוכה במכרז אינו עומד בתנאי המכרז, אזי מבטל המינהל את המכרז ומציע לציבור מכרז חוזר, ואינו מכריז על בעל ההצעה השניה כזוכה במכרז. מדיניות זו באה, לדברי המינהל, לשמור על טוהר המידות בהליכי המכרז. לפיכך החליט המינהל לצאת במכרז חדש בקשר למקרקעין נשוא המכרז ועל כך עתירת העותרת לבג"צ. העתירה נתקבלה והעותרת הוכרזה כזוכה במרכז.
ג. באשר לטענה כי היתה חובה על המשיב לפסול את הצעת סרילוג כבלתי סבירה וכהצעה שאינה בת ביצע - מתברר, שעל פי נסיון העבר כבר היו מכרזים לא מעטים של המשיב להחכרת מקרקעין שבהם ההצעה הגבוהה ביותר עלתה בשיעור ניכר, לעיתים במאות אחוזים, על ההצעה השנייה, ואלה שהציעו את ההצעה הגבוהה עמדו בהצעתם. יוצא שפער גדול במחיר מקרקעין בין ההצעה הגבוהה ביותר לבין זו שבאה אחריה, אין בו כדי להצביע על כך שההצעה הגבוהה אינה רצינית ובת ביצוע. בענייננו אף הפקידה סרילוג פקדון בסך 80,000 ש"ח וגם בכך יש כדי להצביע לכאורה על רצינות הצעתה. לכך יש להוסיף כי מדובר במקרקעין הנמצאים בשכונה חדשה שמידת התפתחותה, יוקרתה ועלות
הדירות שתבנינה בה עדיין אינם ברורים. על רקע עובדות אלה ונסיון העבר אין לומר על המשיב שפעל שלא בסבירות כשלא החליט על פסילה הצעת סרילוג.
ד. אשר לעריכת מכרז חדש במקום זה שנערך - טענת המשיב כפולה: ראשית, עם קבלת הצעת סרילוג נכרת חוזה בין המשיב לסרילוג והמכרז מיצה את עצמו. משלב זה מתבטלות הצעת העותרת והצעות המשתתפים האחרים במכרז ; שנית, אפילו עמדה למשיב אופציה לקבל את ההצעה השניה - הרי העניין מסור לשיקול דעתו, ובמסגרת הפעלת שיקול דעתו, המדיניות הנקוטה בידיו היא, שבכל מקרה שלא יצאה ההתקשרות עם הזוכה במכרז אל הפועל, יפורסם מכרז חדש ובהתאם למדיניות זו פעל המשיב בנסיבות המקרה.
ה. אין לקבל את טענת המשיב שעם ההחלטה על קבלת הצעת סרילוג נחסמה הדרך בפניו להתקשר עם בעל ההצעה השניה בגבהה במכרז. אין לומר שעל ידי קבלת הצעת סרילוג מיצה המכרז את עצמו. מדובר בשלב מוקדם של קבלת הצעת סרילוג, כשטרם ברור אם זו תעמוד בתנאי הצעתה, וכבר בצעד הראשון שהיה עליה לנקוט למילוי תנאי המכרז נכשלה. יש דמיון רב בין נסיבות אלה למקרה בו ההצעה הטובה ביותר במכרז נפסלה. כך שהמשיב רשאי היה במסגרת המכרז להתקשר עם העותרת לאחר שהצעת סרילוג נתבטלה.
ו. חובת פרסום מכרז ע"י המשיב קבועה בהנחיותיו הפנימיות, והשאלה היא אם היתה הצדקה עניינית למשיב לסטות מההנחיות הפנימיות, ובמקום להוציא מכרז חדש, לקבל את הצעת העותרת. התשובה לכך היא חיובית. קביעת "מדיניות" לפיה תפעל הרשות בדרך פלונית, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, כמוה כהחלטה שלא להפעיל את שיקול הדעת והחלטה כזו עשוייה להפסל. ההחלטה אם לערוך מכרז חדש אם לאו, בנסיבות כמו בענייננו, קשורה במערכת שיקולים שעל הרשות לשקול. עליה לשקול את העובדה כי עריכת מכרז חדש לאחר מכרז קודם, יש בה כדי לפגוע בעקרון השוויון והסודיות, שכן יתר המשתתפים ידעו כל אחד מה הציע השני. לשיקול זה לא ניתן המשקל הראוי ע"י המשיב. שיקול נוסף שיש לשקול הוא משך הזמן שחלף מאז המכרז הראשון, ואם השתנו התנאים מאז המכרז הראשון. בענייננו עבר זמן קצר מאז המכרז הראשון וגם עובדה זו יש בה כדי להצביע על כך שאין לערוך מכרז חדש. כמו כן, על הרשות לבחון באיזה מידה ההצעה השניה סבירה ואם ימצא שהיא נופלת ממה שנראה לרשות כהצעה סבירה יגדל הסיכוי שיערך מכרז חדש. כמו כן יש חשיבות לשאלה אם ההצעה השניה הוגשה בתום לב וללא כל קנוניה. המשיב לא שקל את השיקולים כאמור והתוצאה היא שלא פעל כהלכה ודין העתירה להתקבל.
ז. נותרה השאלה אם לעשות את הצו מוחלט במובן זה שהעניין יחזור למשיב כדי שישקול את עמדתו מחדש או שיש לתת פס"ד הקובע כי העותרת זכתה במכרז. בנסיבות המקרה יש להורות על זכיית העותרת במכרז. זאת ממספר נימוקים ובכללם כי המשיב סבר שבמסגרת המדיניות הנקוטה בידיו יש לערוך מכרז חדש, אך לא טען שאם מדיניות זו פגומה, וראוי היה שישקול אם יקבל את ההצעה השניה, יש עילה כלשהי הנעוצה בנסיבות המקרה שתצדיק שלא להיעתר להצעת העותרת. אין בפי המשיב כל טענה בדבר התנהגות שלא בתום לב מצד העותרת והמחיר שהוצע בידי העותרת עולה ביותר מ-%50 על המחיר שקבע שמאי מטעם המשיב. בכל הנסיבות יש לעשות את הצו להחלטי כאמור.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ. אור. החלטה - השופט אור. הוסיף השופט גולדברג. עוה"ד חשין ושמחיוב לעותר, עו"ד שאול גורדון למשיב. 18.8.91).
ע.א. 141/89 - מרואן עלי פארס מחמוד נגד שמיר חברה לביטוח בע"מ
*טענה ל"אחידות הפיצוי" בתאונת דרכים. *"השכר הממוצע במשק" כמודד להפסד השתכרות. *תוחלת החיים של הנפגע. *שכ"ט עו"ד(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. בספטמבר 1983 נפגע המערער, יליד 1960, בתאונת דרכים פגיעה מוחית והיה נטול הכרה כשנה תמימה. מששבה אליו הכרתו התברר כי הוא סובל משתוק ספסטי מלא בפלג
גופו השמאלי, איננו מסוגל לנוע ומרותק למיטה. הוא הוגדר כקואדרופלג שנכותו הצמיתה %100. המשיבה חייבת בפיצויו של המערער על נזקיו והמחלוקת היתה על גובה הפיצוי. בבהימ"ש המחוזי הופיעה שורה ארוכה של מומחים, רפואיים ואחרים, ובינואר 1989 ניתן פס"ד שבו נפסקו למערער פיצויים ב-12 ראשי נזק שסכומם הכולל הוא כ-1,640,000 ש"ח בתוספת שכ"ט בשעור %13. מסכום זה נוכו תשלומי המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים. הוגשו ערעור וערעור שכנגד והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. טענתו העיקרית של המערער הינה כי השופט העניק לו פיצוי הנופל בשיעור ניכר מהפיצוי המוענק בד"כ לנפגעים מסוגו של המערער. זוהי טענה של "אחידות הפיצוי", משהו אנלוגי למושג של אחידות הענישה בפלילים. טענה זו אין לקבלה. המכנה המשותף של סוג הנכות ושיעורו לא די בו כדי לקבוע אחידות בסכומי הפיצויים. כל מקרה ומקרה שונה בהרבה מישורים אחרים מאשר במכנה המשותף : המגבלות הפיזיות, הטיפול הרפואי, גיל, מקצוע והשתכרות וכיוצ"ב. יתירה מזו, בכל משפט נקבע גובה הנזק עפ"י הראיות שהובאו באותו משפט ואלה שונות זו מזו בכמותן, בטיבן, בערכן, במשקלן ובמהימנותן. מכאן שעקרון "אחידות הפיצוי" אינו יכול להוות בסיס לחישוב פיצויים .
ג. את הפסדי ההשתכרות חישב השופט לפי השכר הממוצע במשק, שבמועד כתיבת פסה"ד עמד על כ-1,820 ש"ח ולאחר ניכוי מס הכנסה חושב ההפסד לפי 1,500 ש"ח לחודש. שני הצדדים בערעוריהם תוקפים קביעה זו. לטענת ב"כ המערער בביהמ"ש המחוזי היה צריך הבסיס להיות לפי חישוב שילוש השכר ממוצע במשק ולפחות תוספת של %20 משכר זה, ולעומתו טוען ב"כ המשיבה כי היה מקום לקבוע את הפסד ההשתכרות "עפ"י אומדנה, בסכום גלובלי ומכל מקום בסכום הנופל באופן משמעותי מהשכר הממוצע במשק הישראלי". את שני הערעורים יש לדחות. המערער הפסיק לימודיו כשהגיע לכיתה השמינית והחל לעבוד בצבעות. בעת התאונה כבר היה צבעי עצמאי ואף העסיק פועלים שחלקם העידו בביהמ"ש. בגיל 23 שנים נפגע המערער. התמונה שהצטיירה הצביעה על קבלן צבע בעל כושר השתכרות גבוה למדי, אך לעומת זאת מדובר בשכר לא קבוע ובעבודה שהקביעות איננה מסימניה הבולטים. על רקע זה ניתן להבין את קביעת ביהמ"ש המחוזי שהחליט לבסס את הפסד ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק ובכך אין להתערב.
ד. באשר לתוחלת החיים של המערער - ביהמ"ש המחוזי מינה, בהסכמת הצדדים, מומחה מטעמו והמומחה בחוות דעתו הכתובה אומר כי "במידה ויבוצעו התנאים... אינני רואה כל סיבה לקיצור תוחלת החיים של הנפגע...". לכאורה מהווים דברי המומחה תמיכה בעמדת המערער. אלא שבחקירתו של המומחה בביהמ"ש הוא אומר כי חוסר הקפדה או חוסר טיפול בהתאם מקצר את תוחלת החיים של הנפגע ויכול להגיע בצורה משמעותית אפילו עד 30-20 אחוז. על רקע זה לא ראה השופט עצמו כבול לקביעתו הראשונית של המומחה והעריך את קיצור תוחלת החיים בשיעור של %25. יש לדחות את טענת ב"כ המערער שאין בכלל קיצור תוחלת חיים, אלא שהשופט העריך את קיצור תוחלת החיים במדה גבוהה בצורה המקפחת את המערער. לא ניתן בפסה"ד משקל ראוי לשני גורמים : העובדה כי חל שיפור במצבו של המערער וכי ב-5 השנים שקדמו למתן פסה"ד לא חלה הרעה במצבו ; ההתקדמות ברפואה השיקומית בצעדים גדולים שחלה בשנים האחרונות. לפיכך יש להעמיד את הפיחות של שיעור תוחלת החיים על %15 בלבד ולהוסיף לראשי הנזק העתידיים סכום של 80,000 ש"ח.
ה. הנושא השלישי הראוי לדיון הוא נושא שכר הטרחה. השופט פסק שכ"ט בשיעור של %13, לפי סעיף 6 לחוק. על כך אין איש מתרעם. השאלה היא רק על איזה סכום יש לחשב אחוזים אלה. לפי החיוב בפסה"ד עולה כי יש לנכות לצורך שכר הטרחה מהסכום שנפסק את התשלומים התכופים וכי אין לנכות את תשלומי הביטוח הלאומי. למעשה צריך שכר
הטרחה להיות מחושב על הסכום הכולל את התשלומים התכופים ואשר אינו כולל את תשלומי המוסד לביטוח לאומי. במובן זה יש לתקן את פסה"ד.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד צבי לוטן למערער, עו"ד ב. שגיא למשיב. 5.8.91).
=ד.נ. 3379/91 - עו"ד רם כספי נגד מדינת ישראל
*הרשעת עו"ד בהטרדת עד (הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה. המבקש מבקש דיון נוסף ובקשתו נדחתה. העילות להיענות לבקשה מותחמות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט והן "...אם ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה, או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש... מקום לדיון נוסף". מלשון הסעיף עולה ברורות כי הוא סב סביב ציר אחד בלבד, הוא ציר ההלכה שנפסקה. הווה אומר, או שההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שיש בה משום חשיבות, קשיות או חידוש. הדיון הנוסף איננו ערעור נוסף, כי במרכז אינה עומדת השאלה אם ביהמ"ש נהג כהלכה, אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת.
ב. כאמור לא נתקיימה עילה מן העילות שנמנו בסעיף 30(ב) הנ"ל. אך אפילו נתקיימה אחת מן העילות, לא ייקבע דיון נוסף כפועל יוצא אוטומטי, אלא הוא נולד מתוך הצטברות של נימוקים, וביניהם ההצדקה העניינית לשוב ולהעלות את העניין הקונקרטי לדיון נוסף, ולא להשאירו לעת מצוא, למקרה שההלכה המשפטית תחזור ותעלה בהליכים אחרים. טענת העותר כי חלק מן העובדות שנקבעו אינן מעוגנות בחומר הראיות לאו טענה היא כי העילות לדיון נוסף מוגבלות לעניין ההלכתי שבפסה"ד. גם "ההלכה המשפטית" הנטענת אינה מצדיקה דיון נוסף. הפרשנות של המונח "הטרדה" כפי שהובא בפסק הדין שלערעור, נשענת על הפסיקה הקיימת, אין בה חידוש ואין בה קושי.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד מיכאל כספי למבקש, עו"ד גב' מרים רוזנטל למשיבה. 15.8.91).
בג"צ 1374/91 - שאקר אלג'מל וסאמי אלג'מל נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה והיועץ המשפטי לממשלה
*הסכם" לחזור מאישום או להפסיק הליכים בעבירות בניה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. בעבר הורשעו העותרים בגין בנייה שלא כדין של שני מבנים בכפר ג'ת (להלן: המבנים). כן ניתן צו הריסה לגבי המבנים. בעקבות זאת פנו העותרים בשעתו לבג"צ וביקשו כי יורה לוועדות התכנון להעניק להם היתר בניה או היתר לשימוש חורג במבנים. במסגרת העתירה הגיעו הוועדה המחוזית והעותרים להסכם, שלפיו ניתנה לעותרים ארכה של 4 שנים מיום שיקבלו הודעה בכתב כי המינהל מעמיד לרשותם קרקע חילופית. בעת החתימה על ההסכם היו תלויים נגד העותרים שני תיקים פליליים, והוועדה המחוזית הסכימה להודיע לנציגה בבימ"ש השלום לחזור בו מכתבי אישום אלה, אך הותנה בהסכם שאם יתעורר צורך בהגשת בקשה לעיכוב הליכים מצד העותרים, כי אז יפנו העותרים ליועץ המשפטי בבקשה לעיכוב ההליכים והוועדה המחוזית תמליץ להיעתר לה. העותרים מבקשים להורות לוועדה המחוזית לחזור בה מן האישומים ואם לא יעשו כן להורות ליועץ המשפטי לעכב את ההליכים. העתירה נדחתה.
ב. באשר לוועדה המחוזית - הרי זו מילאה את שנטלה על עצמה בהסכם. ראשית, היא פנתה לבא כוחה כדי שיחזור מהאישומים אלא שב"כ זה פעל בשני התיקים, כאמור בכתב האישום, בשם מדינת ישראל ועל פי הסמכה מטעם היועץ המשפטי. לפיכך סבר הפרקליט כי
הדרך הנכונה היא לא של חזרה מהאישום, אלא של פנייה אל היועץ המשפטי בבקשה לעיכוב הליכים. העותרים הגישו בקשה ליועץ המשפטי לעכב את ההליכים, ובפני היועץ המשפטי באה המלצה של הוועדה להיעתר לבקשה. בנסיבות אלה עמדה הוועדה המחוזית בהתחייבותה ומעבר למה שעשתה גם לא יכולה היתה לעשות. ההחלטה בדבר עיכוב הליכים מסורה בידי היועץ המשפטי, ובהמליצו שלא לעכב את ההליכים לא היתה כל הפרה של ההסכם, כבר מן הטעם שלא היתה בהסכם כל התחייבות מטעם הוועדה המחוזית שהיועץ המשפטי יורה על עיכוב הליכים.
ג. אשר לטענה בדבר אופן הפעלת שיקול הדעת ע"י היועץ המשפטי שהחליט לדחות את הבקשה - הטענה היא שיש בהחלטה זו משום הפלייה ומשום חוסר סבירות קיצונית. לעניין ההפלייה הראה ב"כ העותרים שהיו מקרים בהם ראה היועץ המשפטי לעכב הליכים פליליים נגד מי שבנה ללא היתר. ברם, על פי הדוגמאות שהביא ב"כ העותרים בעתירה, מדובר היה במקרים בהם היה סיכוי שהבנייה שנבנתה ללא היתר תקבל היתר, ומכל מקום, לא היה מדובר בעבירות של הפרת צווים של בימ"ש, או בנאשמים עם הרשעות קודמות כמו העותרים בענייננו. אשר לטענה כי החלטת היועץ המשפטי נגועה בחוסר סבירות קיצוני - כל העובדות הנוגעות לעניין הובאו לידיעת היועץ המשפטי והוא סבר כי לאור חומרת העבירות ובהתחשב בהתנהגות העותרים בנסיבות המקרה, אין המקרה ראוי לעיכוב הליכים. אין לומר כי נפל פסול בהחלטת היועץ המשפטי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד אבו חוסיין לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 2.7.91).
בג"צ 4995/90 - חווית הגליל בע"מ נגד ראש עירית טבריה ואח'
*סירוב להעניק רשיון עסק להצגת חזיון אור-קולי מטעמים שבדיני התכנון והבניה(העתירה נתקבלה).
א. העותרת יזמה את הפקתו והצגתו של חזיון אור קולי ב"מבנה המרינה" בטבריה, בשם "חווית הגליל", שנועד לתעד ולהמחיש את ההתרחשויות והדמויות העיקריות שפעלו בגליל במהלך ההיסטוריה של האיזור. ביום 1.2.90 כתבו בעלי מבנה המרינה למשיב מכתב בו סיפרו לו על הכוונה להקים במרינה "מרכז מודרני וממוחשב להצגה והקרנה של תכניות על העבר וההווה בטבריה ובגליל". בתשובה כתב המשיב כעבור מספר ימים לעותרת כי המרכז המתוכנן "ישרת נאמנה את ציבור התיירים ותושבי העיר" ושהוא נותן לייזמים את "ברכת הדרך". בעקבות דברים אלה הפיקה העותרת את החזיון האור קולי והשקיעה בפרוייקט השקעות ניכרות. בד בבד הגישה העותרת לעירית טבריה "לשם הזהירות" בקשה לרשיון עסק מסוייג לפי חוק רישוי עסקים. העיריה סרבה לתת את הרשיון, כאשר עילת הדחייה נעוצה בטעמים שבדיני התכנון והבניה.
ב. העותרת טענה כי סיבת הדחייה נעוצה בטעמי דת פסולים, הן משום שכמה מנציגי העותרת משתייכים לדת הנוצרית והן משום שהמופע האור קולי כולל קטע אודות ישוע מנצרת. העותרת מסתמכת, בין היתר, על פרוטוקולים שנערכו בעניין זה בישיבת מועצת עירית טבריה. טענות העותרת הן : היא לא היתה זקוקה לרשיון מלכתחילה ; הרשיון כבר ניתן לה במכתבו של ראש העיר ; המשיבים חייבים להעניק לה את הרשיון. שתי הטענות הראשונות נדחו ואילו הטענה השלישית נתקבלה והעיריה נצטוותה לתת את הרשיון לעותרת.
ג. באשר לשאלת הצורך ברשיון - טענת העותרת בעניין זה היא שהפרוייקט נשוא העתירה איננו עסק טעון רישוי בגדר סעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים. לעניין זה צודקים המשיבים בטענתם כי אילו עמד הסעד ההצהרתי שביקשה העותרת בעניין זה בפני עצמו יכלה העותרת לקבל סעד זה בביהמ"ש המוסמך. גם לגופה של הטענה הדין הוא עם המשיבים. הפרוייקט בה בגדרם של "מופעי בידור אחרים" הטעונים רשיון. באשר לטענה
השניה כי העותרת כבר קיבלה את הרשיון במכתבו של ראש העיר - גם טענה זו יש לדחות. נותרה השאלה אם המשיבים צריכים לתת את הרשיון כאשר לטענתם אין השימוש באתר המופע מותר בגדרם של דיני התכנון והבניה. דא עקא, שעל פי התכנית החלה על מבנה המרינה יכולה העותרת לקיים את הפרוייקט שלה באותו מקום. לגבי מבנה המרינה נאמר בתכנית המפורטת כי המקום משמש כ"...מועדון שייט... שירותים ציבוריים... ושירותי תיירות...". הדיבור "שירותי תיירות" יכול לכלול גם את הפרוייקט של העותרת. להלן מתח בג"צ ביקורת נוקבת על התנהגותה של עירית טבריה וחייב אותה בתשלום 30,000 ש"ח הוצאות לעותרת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עוה"ד אמנון גולדנברג, יהונתן בך ורון שפירא לעותרת, עו"ד יאראק למשיבים. 11.7.91).
ע.א. 670/90 - אברהם צדוק נגד אורלי צדוק ואח'
*תביעת ילדים להגדלת המזונות כאשר קיים הסכם בין ההורים בדבר שיעור המזונות. *הפרדת דיון בהגדלת המזונות מתביעה לצד ג' לשיפוי עפ"י ההסכם(מחוזי ת"א - מ.א. 157/88 - נתקבל בחלקו).
א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות לשלושת ילדיו הקטינים, לימור, גולן וברק, בסכום של 700 ש"ח לחודש החל ביום 14.1.90, כאשר המזונות צמודים למדד יוקר המחיה של מדד נובמבר 1989. המערער טוען כי ביהמ"ש לא הביא בחשבון את שיעור השתכרותו החודשית המגיעה לכדי 1,200 ש"ח בחודש, וכן גרס כי מאחר ששניים מהקטינים גילם מעל גיל 15, וזכותם למזונות נובעת מדין צדקה בלבד, צריך היה לפטור אותו כליל ממזונותיהם לאור דלותו. המערער הצביע על כך כי לאחר גירושיו נישא בשנית ומאשתו השניה נולדו לו שלושה ילדים וגם בכך היה כדי להשפיע על שיעור המזונות. המערער הזכיר את מצוקת הדיור שלו והלין על כך שמשיבים בהודעת צד ג' לא צורפו לדיון. הערעור בעניין המזונות נדחה ולעניין הודעת צד ג' נתקבל.
ב. הורי המשיבים ערכו הסכם גירושין ויחסי ממון ובמרץ 1988 התגרשו. בינואר 1988 הגישו ארבעת ילדיו של המערער (האחת התבגרה בינתיים) תביעת מזונות נגד המערער ואשתו השניה. אין מקום לקבלת הערעור בעניין המזונות. ביהמ"ש קבע נכונה כי על אשתו השניה של המערער לא חלה חובת תשלום מזונות הקטינים, לפי הדין האישי שחל עליה. אשר לעצם זכותם של הקטינים לתבוע מזונותיהם מאביהם, הרי תביעת ילדים מן ההורה היא תביעה עצמאית ואינה מושפעת מהסכם שנערך בין ההורים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם השתכר המערער כאיש תחזוקה 1,200 ש"ח בלבד, נכון לחודש אפריל 1989, אך לפי הכשרתו הוא גם בוחן רכב ובנסיבות המקרה, כאשר עליו לדאוג לפרנסת ילדיו בשתי המשפחות, יכול הוא להגדיל הכנסתו. בעניין צרכי הקטינים לקח ביהמ"ש בחשבון את הכנסתה של האם מעבודתה ומקיצבת הביטוח הלאומי, שהרי לעניין דין צדקה שווים האב והאם. אם נניח, בצדק, שהמערער יכול להשתכר סכום יותר גדול, ניתן להעריך את ההכנסה בסכום של 1,800 ש"ח. אם מאמצים חלוקה גסה למידות, כאשר הדגש הוא על הבטחת קיום סביר מחד גיסא, ושיתוף האם בחובת מזונות מדין צדקה מאידך גיסא, אין להתערב במסקנתה של הערכאה הראשונה בעניין שיעור המזונות.
ג. באשר להודעה לצד ג' - האם התחייבה בהסכם הגירושין לשפות את האב אם ייפסק סכום מעל המזונות המוסכמים ולכך גם ערבו שני ערבים. על כן הגיש המערער הודעת צד ג' לאשה ולשני הערבים. ביהמ"ש המחוזי החליט כי איחוד הדיון בתביעת צד ג' עם תביעת המזונות עשוי לסרבל את הדיון, ועל כן לא ראה לדון בעת ובעונה אחת בתביעת המזונות ובתביעת השיפוי. באשר לכך יש להעיר כי בעניין הודעת צד ג' פעל אמנם ביהמ"ש לפי סמכותו לפי תקנה 222 תקנת סדר הדין האזרחי. אולם, יש להפנות תשומת לבו לכך שאם הוא סבור שהודעת צד ג' עלולה לסבך את הדיון שלא לצורך, לא נמחקת
בכך הודעת צד ג', אלא יש לדון בה לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסה"ד העיקרי. לפיכך יש לדחות את הערעור בכפוף להערה בעניין צד ג'.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צבי הרניב למערער, עו"ד מיכל גורן למשיבים. 1.7.91)
ע.א. 68/89 - משה רוסוס ואח' נגד צפרירה רוסוס ואח'
*תביעת אשה למחצית מחלקו של בעלה בדירה הרשומה ע"ש צד ג'. *טענה כי הרישום ע"ש צד ג' נעשה לצרכי קבלת "משכנתא" וכי הבעל שותף בדירה. *ראיה לנכונות טענות האשה מטיעוני הבעל וצד ג' בהליכים משפטיים אחרים שם טענו לשותפות בדירה(מחוזי ת"א . ת.א. 1045/84 - הערעור נדחה).
א. המערער הראשון (להלן: משה) והמשיבה הראשונה (להלן: צפרירה) נישאו בשנות ה-60 ויחסיהם עלו על שרטון סמוך למועד הגשת התביעה. המערערים 2 ו-3 (להלן: עדי) הם חבריהם של בני הזוג רוסוס, והם רשומים כבעלי הזכות לדירה בטבריה בספרי החברה המשכנת (להלן: הדירה). בתחילת 1984 עתרה צפרירה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד המצהיר על בעלותה במחצית מן הנכסים השייכים לבעלה משה. כן ביקשה להרשם כבעלים על מחצית מחלקו של משה בדירה, וטענה כי למרות שהדירה רשומה על שמם של עדי הרי היא שייכת רק בשליש לעדי, שליש לבעלה משה ושליש לגיסה, אחי בעלה, יעקב רוסוס (המשיב 2 - להלן : יעקב). צפרירה טענה כי הדירה נרשמה על שמם של עדי בלבד כדי ליהנות ממשכנתא זולה. בהתייחסה להסכם הלוואה בין משה ויעקב לבין עדי המסדיר את היחסים בין השלשה כיחסי לווים ומלווים, טענה צפרירה כי הסכם זה הינו פיקטיבי. יעקב, שהיה אחד הנתבעים, הצטרף בכתב ההגנה לטענותיה של צפרירה לעניין היותו של הסכם ההלוואה פיקטיבי. עדי ומשה התגוננו במשותף נגד התביעה וטענו כי הסכם ההלוואה משקף נכונה את יחסי הצדדים וכי משה ויעקב היו מלווים ובני הזוג עדי לוו מהם כספים לצורך רכישת הדירה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכם ההלוואה אינו משקף את יחסי הבעלות הנכונים על הדירה, ובהסתמכו על אופי ניסוחו של ההסכם ותניותיו וכתבי בית דין של הצדדים כהליכים אחרים, קבע כי אלו תואמים את גירסתה של צפרירה ואת עדותו של יעקב כי מדובר בהסכם פיקטיבי וכי הדירה היא בבעלות משותפת, כאשר למשה שליש מהדירה. לפיכך ציווה ביהמ"ש כי חלקה של צפרירה, מחצית מחלקו של משה, יירשם על שמה של צפרירה. הערעור נדחה.
ג. מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי כי הסכם ההלוואה הוא הסכם פיקטיבי מעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה בפניו. ראשית, בגירסתה של צפרירה שלפיה ההסכם הוא פיקטיבי תמך אחד הצדדים להסכם, האח יעקב. שנית, נוסח הסכם ההלוואה עצמו מראה כי היחסים בין הצדדים חרגו מיחסי מלווה ולווה רגילים. בין היתר התחייבו המלווים שכל אחד מהם ישא בשליש מהסכומים שהלווה יצטרך לשלם בגין רכישת הדירה ; הצדדים הסכימו כי אם הלווה ימכור את הדירה כפוף להסכמתם יעביר למלווים 2/3 מתקבולי המכירה וכו'. אם לא די בכך, ניתן לתמוך מסקנה זו גם בדברים שנכתבו בשמם של המערערים, בני הזוג עדי ומשה, בשני הליכים אחרים שהתנהלו בין הצדדים. באותם הליכים טען משה בכתב הגנה שהגיש לתביעה של יעקב כי הוא (משה) מודה שיעקב הינו בעל 1/3 בזכויות החכירה של הדירה וכי בני הזוג עדי הם בעלי 1/3 מזכויות החכירה ובתביעה אחרת טענו בני הזוג עדי ומשה כי הדירה שייכת 1/3 לכל אחד מהצדדים (בני הזוג עדי, משה ויעקב). מכאן כי בשני תיקים שונים הודו המערערים במפורש כי הרישום בספרי החברה המשכנת אינו משקף את המצב לאשורו בעוד שבתיק זה טוענים הם את ההיפך הגמור.
ד. ב"כ המערערים, שאף חתם בשמם על כתבי טענות סותרים, מבקש שלא לייחס לכך משמעות. לטענתו, ביהמ"ש לא יחסום דרכו של בעל דין בהודאה, כאשר זו נוסחה והוגשה משיקולים טקטיים, כאשר בעל הדין לעיתים אינו שותף לשקילתם. אין לקבל טענה זו כלשונה. אמנם נכון הוא כי אין בעל דין "נתפס" בטענותיו בפני ערכאה אחת על
טענותיו בעניין אחר בפני ערכאה שונה, כל עוד לא נכנסו הדברים לגידרה של הפלוגתא הפסוקה. כך היא ההלכה מקדמת דנא. עם זאת, כאשר מדובר במתן גירסה פוזיטיבית, חד משמעית, של צד, והמדובר בהליך בין אותם צדדים וסביב מחלוקת דומה, ניתן לייחס משקל לגירסאות הסותרות, הגם שאין בהן כדי ליצור השתק או מניעות. לפיכך יכלה השופטת בעניין זה להביא בחשבון את הטענות שהובאו בהליכים אחרים במסגרת שיקוליה בהכרעה במחלוקת.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. רינון למערערים, עו"ד שאול אהרון למשיבים. 31.7.91).
ע.א. 695/89 - מחמד סעדי נגד המועצה המקומית ג'דידה ואח'
*העדפת גירסה במחלוקת בין צדדים אם חפירות שנעשו במקרקעין של התובע היו על דעת התובע(מחוזי חיפה - ת.א. 634/86 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ד. לוין ומלץ כנגד דעתה החולקת של השופטת נתניהו).
א. באפריל 1984 הוציאו פועלים של משיב 6, בהוראת המשיב 2, ראש המועצה המקומית ג'דידה, אדמה בכמות של כ-2,000 קוב מקרקע בבעלותו של המערער, לצורך מילוי מחצבה והפיכתה לגן ציבורי. בקרקע נפער בור בגודל של 300 מ"ר, נעקרו מספר עצים וסכנת עקירה רחפה על עצים נוספים. לטענת המערער יהיה גם צורך לבנות קיר תומך שימנע התמוטטות נוספת של קרקע הגובלת עם הבור שנוצר. המשיבים הודו שהוציאו ממגרשו של התובע אדמה בכמות הנ"ל, אך טענו כי הדבר נעשה בהסכמתו של המערער, אשר ביקש להוציא את העפר כדי להכין לו תשתית לבניית מבנה. המערער תבע מן המשיבים תשלום פיצויים של כ-70,000 ש"ח ותביעתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע לאמור "לא שוכנעתי מדברי התובע, והנני מעדיף את גירסת הנתבעים, שחפירת האדמה במגרשו של התובע, והוצאתה משם, נעשו בהסכמתו ובידיעתו של התובע". הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ד. לוין ומלץ, בפסק דין מפי השופט מלץ, כנגד דעתה החולקת של השופטת נתניהו.
ב. השופט מלץ (דעת הרוב): אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בקלות בממצאי עובדה של בימ"ש קמא, אשר התרשם מן העדים התרשמות בלתי אמצעית. רק מקום בו מתברר מן הראיות, וזהו מקרה נדיר ביותר, שהשופט לא הפיק את התועלת מראיית העדים ומשמיעתם, ואי מהימנותו של העד הנדון בולטת לעין, אין מניעה להתערבות של בימ"ש לערעורים. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לעובדה שהעדים היו "בעלי עניין", ואעפ"כ קבע כי התובע לא הוכיח גירסתו, ועדותו היחידה נסתרה בדבריהם של עדי הנתבעים. מדברי העדות הסיק השופט כי התובע נהג בעבר להרשות לאנשים שונים ליטול אדמה מן המגרש ונכונותו היתה ידועה בכפר כולו. יתר על כן, ביהמ"ש המחוזי קבע, כי התובע היה נוכח בעת שעבדו במגרשו. אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים האמורים.
ג. המערער צירף לכתב התביעה חוות דעת של אגרונום, מהנדס ומודד מוסמך. אלה אף נחקרו על חוות הדעת. בערעור טוען המערער כי השופט התעלם בפסק דינו מחוות הדעת אשר מהן עולה כי לא סביר היה לקבוע את שקבע השופט. אכן, השופט אינו מאזכר בפסק דינו את חוות הדעת שצירף המערער, אולם, אי התייחסות לעדות זו או אחרת בפסק דין אינה מעידה בהכרח על התעלמות ממנה. לגופו של עניין, אין בעדויות המומחים כדי לשנות דבר בנושא ההסכמה או אי הסכמת המערער לביצוע החפירות. אין בחוות הדעת כדי לקעקע את קביעת ביהמ"ש המחוזי כי התובע נהג בעבר להרשות לאנשים שונים ליטול אדמה מן המגרש.
ד. השופטת נתניהו (דעת מיעוט) : גירסת המשיבים התקבלה כמהימנה ע"י השופט ואולם הגירסה תמוהה ביותר. אין זה מתקבל על הדעת שהמערער נתן הסכמתו להוצאתה של כמות כה גדולה, של 2,000 ממ"ק קרקע, דבר שפער בור של 300 מטר מרובע, עקירת עצים ונזק
המצריך בניית קיר תומך. לפי גירסת המשיבים המערער ראה וידע שהנזק מתרחש, מה שמוסיף עוד תמיהה לתמיהה. אכן, אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בקביעות שבמהימנות, אך אין זה כלל בל יעבור. כאשר כה ברור, כמו במקרה זה, שהגירסה היא אבסורדית, אין ביהמ"ש צריך לסמוך את ידו עליה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד מנשה משה למערער, עו"ד האשם חטיב למשיבים. 20.8.91).
ע.א. 376/89 - אלכסנדרס תעשיות נעלים בע"מ נגד פרייזר מוריס
*ההודעה שיש לתת לחייב על המחאת חוב מהנושה לצד ג'. *ידיעתו של מנהל החברה החייבת, על ההמחאה, כידיעתה של החייבת(מחוזי ת"א - ת.א. 1107/85 - הערעור נדחה).
א. אחים פרידמן בע"מ (להלן: חברת פרידמן) חבה כסף למשיב. אלכסנדר פרידמן (להלן: פרידמן) היה מנהלה של חברת פרידמן ובעל מניות בה. בחברה המערערת (להלן: החייבת) היו לפרידמן %49 מהון המניות. פרידמן היה אחד מבין חמישה מנהלים של החייבת והניהול השוטף של עסקי החייבת היה בידי פרידמן. החייבת נטלה על עצמה התחייבות לשלם סכומי כסף מסויימים לחברת פרידמן וביום 29.12.82 נחתם הסכם בכתב שלפיו המחתה חברת פרידמן למשיב סכום של 50,000 דולר מתוך הסכום שהחייבת חבה לחברת פרידמן. בשם חברת פרידמן חתם פרידמן על הסכם ההמחאה. בחודש יולי 1983 שלח פרקליט המשיב לחייבת דרישה לתשלום הסכום של 50,000 דולר, והחייבת טענה ששילמה את סכום ההמחאה, על דרך של קיזוז, לחברת פרידמן, כבר ביום 30.6.83, ולכן היא פטורה מתשלום למשיב. המערערת הסתמכה על האמור ברישא של סעיף 2(ב) לחוק המחאת חיובים הקובע לאמור "(ב) פרע החייב את הזכות לממחה לפני שהודיע לו על ההמחאה או שהוצגה לפניו המחאה בכתב מאת הממחה, מופטר החייב, זולת אם פעל שלא בתום לב". בתובענה שהגיש המשיב נגד החייבת פסק ביהמ"ש המחוזי לטובת המשיב.
ב. השופט לא קיבל את טענת המשיב כי יש לראות את פרידמן כמי שקיבל הודעה עבור החייבת על הסכם ההמחאה בעת עריכתו, מן הטעם שבעת עריכת ההסכם פעל פרידמן בשם חברת פרידמן ולא בשם החייבת שגם בה היה מנהל. עם זאת סבר ביהמ"ש המחוזי שיש לייחס לחייבת את ידיעתו של פרידמן על אודות קיום ההמחאה, ולפיכך אין הפרעון לחברת פרידמן, אם היה פרעון, יכול להחשב פרעון בתום לב. בערעור טוענת החייבת שלא היה מקום לייחס לה את ידיעתו של פרידמן, כאשר פרידמן היה רק אחד מחמישה מנהלים. הערעור נדחה.
ג. אין הערעור מחייב הכרעה בשאלה אימתי יש לייחס לתאגיד מידע המצוי בידיעת אחד ממנהליו, בהיקפה הרחב, אלא בשאלה המצומצמת יותר: האם יש לראות את החייבת כמי שהודיעו לה על ההמחאה בגדר סעיף 2(ב) לחוק ? הסעיף האמור אינו מטפל בדרך מסירת ההודעה ובצורתה ולעניינו די במסירת הודעה בעל פה. אילו נמסרה הודעה על הסכם ההמחאה לפרידמן לפני 30.6.83 לא יכלה החייבת להתנער מקבלתה. כשנשאל עוה"ד שניסח את הסכם ההמחאה מדוע לא נשלחה בו במעמד הודעה על ההמחאה לחייבת, הוא השיב "אני חושב שכאשר פרידמן הוא מנהל החברה החדשה (החייבת)... והוא המנהל בפועל... אני חושב שלשלוח מכתב לאדון פרידמן, זה גובל בגיחוך... לפי חוק המחאת חיובים מספיקה הודעה ולדעתי, גם אם הייתי מודיע טלפונית לפקידה בכירה בחברה, או לפקידה שמקבלת הודעות, יצאתי ידי חובת הודעה...". דברים אלה משקפים את הדין. בנסיבות העניין שקולה ידיעתו של פרידמן אודות הסכם ההמחאה לקבלת ההודעה ע"י החייבת. בנסיבות אלה אין צורך להדרש לשאלת יחוס הידיעה של פרידמן לחייבת בהיקפה הרחב. לפיכך יש לדחות את הערעור שלא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק. ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד יורם וסרצוג וישראל שדה למערערת, עו"ד מ. גוטסמן למשיב. 18.8.91).
ע.א. 594/89 - הירשקורן פליקס ובניו בע"מ נגד טופר אליאס - עבודות חשמל בע"מ
*נטל הראיה" במחלוקת על מה שהוסכם בין צדדים להסכם(מחוזי ב"ש - ת.א. 63/86 - הערעור נתקבל).
א. המערערת זכתה במכרז שפורסם ע"י חברת סולל בונה לביצוע עבודות שונות בשדה התעופה בנבטים. בהסכם נקבעה התמורה עבור כל פריט של העבודות. העבודות כללו בין היתר עבודות חשמל והמערערת פנתה אל המשיבה שתבצע עבודות אלה. ההסכם בין המערערת למשיבה היה בעל פה והמחלוקת העיקרית היא באשר לתמורה שהיה על המערערת לשלם למשיבה. המערערת טוענת שההסכם היה כי %85 מהסכום שתשלם סולל בונה עבור עבודות החשמל יועבר למשיבה, ו-15 האחוזים הנותרים ינוכו ע"י המערערת כרווח קבלני. מנגד טוענת המשיבה כי הוסכם שהסכום במלואו שישולם ע"י סולל בונה יועבר למשיבה כתמורה לעבודתה.
ב. ביהמ"ש המחוזי שמע את עדויותיהם של מנהל המערערת ושל מנהל המשיבה. הוא ציין כי לא מצא את עדותו של האחד עדיפה על האחרת. לפיכך התמקד הדיון בשאלת נטל ההוכחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי משהודתה המערערת בקיומו של הסכם בין הצדדים, הסכם המסתמך על החוזה שבינה לבין סולל בונה, הרי שעליה מוטל הנטל להוכיח כי סוכם ש-%15 ינוכו על ידה כרווח קבלני. כיוון שכך, חייב ביהמ"ש את המערערת, שהיתה הנתבעת, בתשלום 15 האחוז הנותרים. הערעור נתקבל.
ג. ביהמ"ש המחוזי שגה במסקנתו. הצדדים לא טענו לקיומם של שני הסכמים - האחד על העברת כל הסכום שיתקבל מסולל בונה למשיבה, והשני על ניכוי %15 כרווח קבלני. טענת הצדדים היתה כי קיים ביניהם הסכם אחד לביצוע עבודות חשמל. המשיבה - התובעת - טענה להסכם שתוכנו הוא כי מלוא הסכום המשולם ע"י סולל בונה יועבר אליה, ואילו המערערת - הנתבעת - טענה להסכם שתוכנו הוא אחר, היינו כי רק %85 מגיע למשיבה. במצב דברים זה הנטל הוא על התובעת - המשיבה. משלא עמדה בנטל זה, דין תביעתה להדחות ודין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. שטאובר למערערת, עו"ד ש. שגב למשיבה. 27.8.91).
ע.פ. 1813/91 א עאדל חג' יחיא נגד מדינת ישראל
*הרשעה ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה על כלי רכב. *זיהוי המערער בסרט וידאו. *חומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרה העונש נתקבל).
א. המערער הורשע בעבירה של התפרעות ושל סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה שביצע ביחד עם אחרים ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. בקרבת העיר טייבה, בכביש המקשר בין טול כרם וקלקיליה, התרחשה התפרעות בה נטלו חלק מספר ניכר של צעירים, ואלה יידו אבנים ובקבוקי תבערה אל עבר כלי רכב. בנסיבות אלה מופרכת טענת הסניגורית כאילו לא הוכחה עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 לחוק העונשין. הטענה המרכזית בה התמקד הדיון היא גירסת המערער שלא נטל חלק בהתפרעות האמורה, כי בשעה שבה התבצעו המעשים היה בחברת אחרים במקום אחר, וכי הזיהוי שזיהו אותו אנשי משטרה בסרט וידאו שהוסרט ע"י המשטרה הוא זיהוי שגוי. ברם, כשבודקים את מסכת הראיות עולה כי השופט הגיע למסקנה נכונה המעוגנת בחומר הראיות, כי המערער זוהה כפעיל בהתפרעות על פי סרט הוידאו וכי ביצע את המעשים המיוחסים לו.
ג. הסניגורית סבורה כי לא על פי עדות אנשי המשטרה, שלדבריהם זיהו את המערער בסרט הוידאו, צריך להקבע ממצא עובדתי באשר לזיהוי, אלא על פי מה שמתרשם השופט היושב בדין מדמות הנאשם כפי שהיא נראית באולם ביהמ"ש וכפי שהוא מבחין בסרט בעת הקרנתו. השופט סבר כי עדיף במקרה זה להתבסס על מכלול הראיות ובמיוחד על עדות של
שוטרים שהכירו את המערער מזה כבר וזיהו אותו בין הדמויות שבקהל המתפרעים בסרטי הוידאו. בכך צדק ביהמ"ש. טענת אליבי של המערער נדחתה ע"י ביהמ"ש, והפרכתה היוותה בעיני ביהמ"ש חיזוק לזיהוי, אך לא היה צורך במקרה זה בחיזוק לאור הראיות האחרות.
ד. אשר לעונש - בשל אותה התפרעות הועמדו מספר אנשים נוספים לדין והורשעו באותן עבירות. האחרים אכן הורשעו על פי הודאתם ובחלק מהמקרים נגזר הדין בעקבות עיסקות טיעון, נסיבות שאינן קיימות בעניינו של המערער. אולם העונש החמור מבין אלה שהוטלו במקרים האחרים הוא 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל בנוסף למאסר על תנאי. לכן, הטענה היא, כי אפילו יש מקום להחמיר עם המערער, גם אז העונש כפי שנגזר מופרז בחומרתו לעומת אחרים. ב"כ התביעה סובר כי אכן יש מקום בנסיבות המיוחדות של המקרה להתערב במידת העונש, והוא מציע שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. בנסיבות אלה נתקבל הערעור והמאסר הועמד על 3 שנים שמהן שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ברתור למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 27.8.91).
ע.א. 1954/90 - עודד אמרנט נגד רוזליה אמרנט ואח'
*חיוב בתשלום מזונות לאשה והילדים (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונותיהן של אשתו ושתי בנותיו הקטינות בסכום של 1,400 ש"ח לחודש כאשר המזונות הוצמדו למדד. כן קבע ביהמ"ש הסדרים בקשר לנסיעתן של שתי הבנות לחו"ל בפגרת הקיץ. בעניין שיעור המזונות טען המערער, בין היתר, כי הוא פטור ממזונות האשה והבנות פרט לשיעור מינימלי, מאחר ולאשה רכוש רב המסתכם במליונים של דולרים. ביהמ"ש דחה טענות אלה. הערעור נדחה.
במשך כל השנים חיה המשפחה תוך קבלת עזרה כספית מהורי האשה והמערער טוען כי האשה העבירה כספים להוריה והיה בכך משום הברחת רכוש. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הטענה בדבר היות האשה בעלת רכוש. זוהי קביעה עובדתית שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי אחרי שמיעת בעלי הדין ואין להתערב במסקנה האמורה. העובדה שמשפחת האם תמכה במערער ובמשיבות מבחינה כספית, אין בה כדי לפטור את המערער מן החובה לשאת במזונות אשתו וילדיו על פי דין. אשר להסדרים בעניין נסיעת הבנות לחו"ל הרי אין לגלות בהם עילה להתערבות ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אפרת ישראלי למערער, עו"ד ינון בר שלטון למשיבות. 21.8.91).
רע"א 2150/91 - סלאח חמדין נגד פקיד שומה חיפה
*ביטול פס"ד שניתן עקב אי הגשת נימוקי ערעור על שומת מס הכנסה, כאשר שני הצדדים הסכימו לבטל את פסה"ד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בהסכמה).
הסכמת בעלי הדין לביטול פסה"ד שניתן על פי צד אחד איננה מחייבת, כשהיא לעצמה, את ביהמ"ש, לבטל את פסה"ד, אך הינה בעלת משקל רב. במקרה דנן לא הגיש המבקש את נימוקי הערעור על השומה לביהמ"ש המחוזי תוך התקופה שנקצבה לכך, ולפיכך נדחה ערעורו. לטענת המבקש לא היה מיוצג ע"י עו"ד, הוא לא היה ער להוראת הדין המחייבת להגיש את נימוקי הערעור תוך 30 ימים, ולפיכך ביקש לבטל את פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי סבר שטענה כזו אינה יכולה להישמע מפי המערער הואיל ובנספח להודעת נימוקי השומה הובאה הוראת הדין הנדונה. אולם, יתכן שהמבקש לא שם לב לנספח או לא העריך נכונה את משמעותו. בנסיבות אלה ולאור הסכמת המשיב, גם בביהמ"ש המחוזי וגם בערעור, לביטול פסה"ד,
ובהיות טענות המערער ראויות לכאורה לבירור לגופו של עניין, דין פסה"ד להתבטלתוך חיובו של המבקש בהוצאות.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד יצחק ריינפלד למבקש, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב.22.8.91).
עש"מ 2751/91 - יוסף אזולאי נגד נציבות שירות המדינה
*חומרת עונש משמעתי של עובד מדינה שהורשע בעבירות סמים (ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).
המערער הורשע בפלילים בגין שימוש בסמים ולאחר מכן הועמד לדין בפני ביה"ד המשמעתי של עובדי המדינה באשמה שלביצוע עבירה משמעתית. המערער הודה ודינו נגזר בעיסקת טיעון שהיתה מוסכמת עליוועל נציבות שירות המדינה. מתוך אימוץ עיסקת טיעון זו פוטר המערער מעבודתו ברשותשדות התעופה תוך קבלת פיצויי פיטורין מלאים, וכן נפסל לשירות המדינה לתקופה של שלוש שנים. דעתו של המערער אינה נוחה מגזר הדין ולטענת סניגורו יש להתערב בווזאת ממספר נימוקים, ובכללם כי העונש חמור ביותר בשים לב למעשים שיוחסו למערער.הערעור נדחה. המערער היה מועסק ברשות שדות התעופה בתפקיד של בודק זכאות ורכישהבכניסה לחנות העובדים ברשות. בנסיבות אלה העונש בהחלט הולם את הנסיבות ואת טיבהשל העבירה. אדם מכור לסמים אין מקומו במסגרת שירות המדינה, על אחת כמה וכמהשבמסגרת תפקידו עליו לקיים מגע מתמיד עם קהל.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד יעקבי למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 14.8.91).
ע.פ. 1809/91 - מרואן חמד ונאסר שתיוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של סחיטה בכוח ובאיומים וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
שני המערערים, קצבים במקצועם, הורשעו בעבירות של סחיטה בכוח,סחיטה באיומים וגניבה. ביהמ"ש קבע כי "בתאריך 24.5.87, סמוך לשעה 00:22, בעתשהנאשמים עסקו בשחיטת בקר בבית המטבחיים העירוני שבנצרת" פנו למתלוננים וביקשולקנות מהם 5 עורות עגלים ששחטו שם. המתלוננים סרבו למכור את העורות והמערעריםהתנפלו עליהם ותוך איומים לקחו את העורות. כאשר המתלונן השני רצה לגשת לחדרו שלמנהל בית המטבחיים כדי להזמין משטרה, ניסו המערערים למנוע זאת ממנו תוך איומיםבהחזקת מקל, סכין וגרזן בידיהם. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים שנתיים וחצי מאסרבפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
טוען הסניגור כי האירוע אירע בבית המטבחיים ומאחר שהמערער הוא קצב במקצועו,אין לייחס משקל לעובדה שבמהלך הארוע החזיק סכין בידו, שהרי דרכו בכך וזהו חלקמאומנותו. טיעון זה אין בו ממש. בסכין שבידו צריך הקצב להשתמש לצורך מלאכתוואין רשות בידו לנפנף בסכינו בשיחתו עם הבריות. לעניין זה דינו כדין כל אדםהמאיים כשסכין שלופה בידו. כמו כן הוכח שימוש בכוח של ידי המערערים והעונש בשלעבירת הסחיטה בכוח זהה לעונש בשל עבירת הסחיטה באיומים. אשר לטענה כי למערערנגרם עיוות דין מאחר וכתוב בכתב האישום שהאירוע אירע ביום 25.5.87 בשעה 45:11בלילה באטליזם של המערערים, והם הורשעו באירוע שאירע יום קודם לכן - במהלךשמיעת העדויות הוברר למערערים היטב כי נפלה שגיאה בכתב האישום והדיון התנהל לפיהתאריך והמקום הנדונים. אשר לחומרת העונש - הסניגורים הדגישו את עובדת חלוףהזמן - כארבע שנים - ממועד האירוע ועד מועד ההרשעה. לעובדה זו כבר התייחסביהמ"ש המחוזי וייחס לה את המשקל הראוי בקביעת מידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון.עוה"ד שרמן ולידאוי למערערים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 8.8.91).