ע.א. 80/87 - יוסף זלסקי ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשל"צ
*אחריות בנזיקין של וועדה מקומית כלפי רוכש מקרקעין נגין הוצאת "היתר עקרוני" מטעה. *דרך חישוב הנזק. *אשם תורם של הרוכשים שנעזרו באדריכל שבדק את הנתונים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים, קבלני בנין, חתמו באפריל 1988 זכרון דברים עם הבעלים של חלקת קרקע בראשל"צ, לרכישת החלקה בתמורה של 900,000 ל"י. נקבע כי זכרון הדברים כפוף לחוזה סופי שייחתם בין הצדדים וכן שכריתתו של החוזה כפופה לקיומם של שני תנאים:שהבניה על החלקה אינה "מוקפאת", ושניתן לקבל היתר לבנות על החלקה בנין בן 16 דירות. נקבע עוד שהמערערים יפנו לוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשל"צ (להלן: הוועדה המקומית) לקבל אישור מוקדם לקיומם של התנאים. המערערים שכרו שירותיו של אדריכל (להלן : האדריכל) שפנה לוועדה המקומית בשמם של בעלי החלקה, וביום 8.5.78קיימה הוועדה המקומית "דיון עקרוני" בבקשה והחליטה "לאשר 16 יחידות דיור בהתאם לרצ8/6/1 בהפקדה". הודעה על קבלת "ההחלטה העקרונית" נמסרה למערערים. על יסוד זאת נחתם ביום 21.5.78 חוזה רכישה בין המערערים לבין בעלי החלקה. החוזה כלל הצהרה של המערערים שבדקו את אפשרויות הבניה על החלקה ומצאו שהן מתאימות לצרכיהםוכי הם מוותרים על טענת אי התאמה ועל כל טענה אחרת.
ב. המערערים הגישו בקשה להוצאת היתר בניה, וביום 26.6.78 הודיעה הוועדה המקומית למערערים שהוחלט לדחות את הדיון בבקשתם עד לאחר אישורה של תכנית רצ8/6/1 ע"י הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (להלן: הוועדה המחוזית). המערערים נואשו מצפייתם לקבל היתר לבנות על החלקה בנין בן 16 דירות ומכרו את החלקה לקבלןאחר, בשם שכטר, ביום 23.3.81. בסופו של דבר ניתן היה לבנות על החלקה, לאחר אישור תכנית המשנה, 8 דירות בלבד.
ג. המערערים הגישו תביעה נגד הוועדה המקומית להטבת הנזקים שהוסבו להם כתוצאה מרכישת החלקה וממכירתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "ההחלטה העקרונית" של הוועדה היתהמוטעית "בשל מעשה רשלנות שמקורו בוועדה המקומית" וכי בשל כך נגרם נזק למערערים.למרות זאת החליט ביהמ"ש כי הוועדה המקומית אינה אחראית בנזיקין. ביהמ"ש ציין כילא היה מדובר כאן בבקשה כללית למתן אינפורמציה, שאז צריך להדלק "אור אדום" בעיני הוועדה, שהבעלים עומדים למכור את החלקה והקונה יסתמך על אינפורמציה שתימסר, אלא שמדובר היה בבקשה עקרונית למתן היתר של הבעלים, והוועדה לא היתה צריכה לצפות לנזק של רוכשים של החלקה. למקרה שעמדת ביהמ"ש בתחום החבות תשתנה בערכאת הערעור, הביע ביהמ"ש דעתו בדבר הדרך להערכת הנזק, הערעור נתקבל בחלקו.
ד. צודקים המערערים בטענתם כי אין לאבחן בין בקשה למתן היתר עקרוני לבין בקשה למתן אינפורמציה. הועדה המקומית צריכה היתה לצפות לא רק את היווצרות נזקם של בעלי החלקה, בשל הסתמכותם על ההיתר העקרוני, אלא גם את היווצרות נזקם של רוכשי החלקה, בשל הסתמכותם על ההיתר האמור. תוכן ההחלטה העקרונית נשלח לבעלים, בהודעהבכתב הנושאת את הכותרת "אישור". תכונות אלו יוצרות מצב שלפיו ההיתר העקרוני האמור מעורר אמון במה שכלול בו. עיסקת מכר מקרקעין היא מסוג העניינים שבעלי מקרקעין, ובמיוחד מי שאינם קבלני בניין, נוהגים לעשות, כך שניתן היה לצפות את העיסקה, והוועדה אחראית גם לרוכשים בעיסקה כזו.
ה. יש לייחס אשם תורם למערערים שידעו היטב את מצבה התכנוני של החלקה, וידעו ש"היתר עקרוני" ניתן בהתאם לתכנית מופקדת. כיוון שכך היה עליהם לדעת שאין מדוברבהיתר בניה סופי ומחייב, אלא בהיתר הכפוף לשינויים אפשריים. בתור קבלני בניין היה על המערערים להביא בחשבון שהיקף הבניה שצויין בהחלטה העקרונית, 16 דירות, עשוי להשתנות וכי יאושר לבניה מספר יותר קטן של דירות. את מידת התרומה של האשם העצמי של המערערים יש להעמיד על %40.
ו. אשר לגובה הנזק - כאמור הביע ביהמ"ש המחוזי את דעתו בדבר הדרך להערכת הנזק היינו "הנזק הוא ערכה הריאלי של התמורה לפי החוזה... בהפחתת ערכה הריאלי של התמורה... (חוזה המכירה לשכטר) ועל זה יש עוד להוסיף את פרותיו של כסף התמורה... מיום תשלום הכספים (לבעלים) ועד יום קבלת התמורה (משכטר)". המערערים טוענים נגד הגיונה של החלטה זו. לטענתם צריך היה להעריך את נזקיהם כפי שנתגבשו בסמוך לאחר מתן ההיתר העקרוני ובסמוך לאחר כריתת חוזה הרכישה. לדעתם על ביהמ"ש היה להימנע מלהתחשב בהתפתחויות המאוחרות שחלו בקשר לשווי החלקה, בעת מכירתה לקבלן שכטר, כאשר כבר שונתה התכנית וניתן היה לבנות על החלקה. לעניין זה יש לאשר את השקפת ביהמ"ש המחוזי. התוצאה היא שיש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיערוך את חישובי הנזק לפרטיהם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד רכטמן למערערים, עו"ד אברהם בר למשיבה. 18.8.91).
ע.א. 324/82 - עיריה בני ברק ואח' נגד ברוך רוטברד ונאות פיתוח בע"מ
* ע.א. 324/82 - אחריות בנזיקין של וועדה מקומית ומהנדס העיר כלפי רוכש מקרקעין בגין שינוי סיווג מקרקעין והוצאת היתר בניה כאשר אלה לא נעשו כדין. *מהנדס העיר כצד בתביעה. *טענה של "חסינות שיפוטית" של הוועדה. *דרך חישוב הנזק. *אשם תורם של התובעים שהם קבלנ(מחוזי ת"א - ת.א. 462/73 - הערעור נתקבל חלקית).
א. המשיבה השניה (להלן: החברה) התאגדה בפברואר 1965 כאשר בין בעלי מניותיה היה המשיב. מטרת ההתאגדות היתה רכישת מקרקעין מסויימים בבני ברק לביצוע פרוייקט בנייה. על פי התכנית באותה עת סווגו המקרקעין בתור איזור מגורים ב' שהתיר בנייה בשיעור של %75 משטח החלקות. יזמי החברה סברו כי רכישת החלקות והקמת פרויקט הבנייה יהיו ריווחיים רק אם ישונה הסיווג ויינתן להם לבנות על החלקות %105 משטחן. יזמי החברה הבהירו למוכרת ששינוי הסיווג הוא תנאי לרכישת החלקות. המוכרת הגישה לוועדה המקומית בקשות ותכניות שנדרשו לעריכת השינוי המבוקש. ביום 1.4.65 החליטה הוועדה המקומית לאשר את הבקשה ולהרשות בניה "בהתאם לאיזור ג'... בתנאי תשלום מס השבחה...". תכנה של ההחלטה הובא לידיעתה של החברה, ע"י המערער השלישי ששימש בתפקיד מזכיר הוועדה המקומית ומהנדס העיר בני ברק (להלן: כהן). על יסוד החלטת הוועדה החליטה החברה לרכוש את החלקות.
ב. החברה הגישה בקשות לוועדה המקומית להוצאת היתרים לבנייתם של 4 בניינים על החלקות. הבקשות התבססו על בנייה בשיעור של %105 בתוספת הקלה למגורים. הוועדה אישרה את הבקשות וגבתה את מס ההשבחה שנקבע. שני היתרי בניה הוצאו בשנת 1966 ומכוחם נבנו שני בנינים, ואילו בנייתם של שני הבנינים הנותרים נדחתה בשל המשבר שפקד אז את ענף הבניה. היתר אחד הוצא בשנת 1971 ומכוחו נבנה הבנין השלישי. ההיתר הרביעי הוכן ונחתם בידי יו"ר הוועדה המקומית ובידי כהן כמזכירה. ביני לביני, לפני שנמסר ההיתר לחברה, יצקה החברה את יסודותיו של הבנין הרביעי. באותו שלב הוצא צו שיפוטי להפסקת הבנייה, לאחר שדיירי שלשת המבנים הביאו לידיעת הוועדה המחוזית את דבר הבנייה. אז התברר כי החלטת הוועדה המקומית לשינוי הסיווג היתה טעונה אישור הוועדה המחוזית. לאחר שהופסקה הבנייה והוועדה המחוזית סירבה לתת את האישור הפך השטח שיועד לבניית הבנין הרביעי להיות שטח "פרטי פתוח".
ג. החברה ומנהלה ברוך רוטברד (להלן: רוטברד) הגישו תביעה נגד עירית בני ברק (להלן: העיריה), נגד הוועדה המקומית ונגד כהן. עילת התביעה היתה כי בשל היגד שווא שהוצג בפני החברה ע"י הנתבעים, רכשה החברה את החלקות והוציאה הוצאות לבנייתו של הבנין הרביעי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה לאחר שקבע כי החברה ורוטברד מזה - והעיריה, הוועדה המקומית וכהן מזה - הם בעלי הדין הראויים והנכונים בהליך. ביהמ"ש מצא שלחברה ולרוטברד הוסבו נזקים והוצאות אלה: נזק בשל אבדן היכולת לניצול מלא של זכויות הבניה בחלקות; הוצאות לתשלום מס השבחה, ואגרת
בניה; הוצאות לתכנון הבנין הרביעי, יציקת היסודות והכנות להמשך בנייתו וכן תשלום פיצויים לדייר שרכש שם דירה. הסכום הכולל שאותו חוייבו המערערים לשלם לחברה ולרוטברד הוא כ-80,000 ש"י בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הערעור נתקבל בחלקו.
ד. הועלתה שאלה מי הם בעלי הדין הראויים בהליך - באשר לכך הרי החברה היא בעלת דין בהליך, למרות הטענה כי החברה מכרה את זכויותיה בחלקות לרוטברד או לחברה שבבעלותו. המכירה היתה ע"י העברת מניות וממילא החברה נשארה בעלת הזכויות בחלקות והיא בעל הדין הראוי בתביעה להטבת הנזקים. אשר להיותו של רוטברד בעל דין - לעניין זה יש לקבל את הערעור. רוטברד צורף כבעל דין בהליך רק בשל היותו בעל מניות ומנהל החברה, הוא איננו בעל חלק כלשהו בחלקות ולא היה כזה מעולם. הכלל הרחב הוא שיש להבחין בין החברה לבין חבריה. לזו, כמו לאלה, יש אישיות משפטית נפרדת וללא נימוק מתאים אין לטשטש את ההבחנה ואת ההפרדה ביניהם.
ה. לעניין זה הנימוק לקבלת הערעור נגד רוטברד שניתן מפי השופט ברק שונה מנימוקו של השופט בן יאיר שכתב את פסה"ד העיקרי.
ו. אשר לוועדה המקומית כבעל דין - אין לקבל את הטענה כי הוועדה המקומית נהנית מן החסינות של רשות שיפוטית מפני הגשת תובענה על עוולה שנעשתה במילוי התפקיד השיפוטי. יש להבחין בין רשות מינהלית, אף כזאת שיש לפעולותיה סממנים מעין שיפוטיים, כמו הוועדה המקומית, לבין רשות שופטת, כהגדרתה הרחבה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין. את ערעור העיריה יש לקבל שכן אין לעיריה מעמד כבעלת דין. ענייננו נוגע לתחום התכנון שנשלט מכח הדין ע"י הוועדה המקומית בלבד בהיותה רשות תכנון. אשר להיותו של כהן בעל דין - כהן פעל כעובד הציבור ובתור שכזה הוא אחראי לכל עוולה שעשה והוא יכול להתבע לדין על כך באופן אישי כאמור בסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין. גם ההגנה העומדת לעובד הציבור לפי הוראות הסיפא של סעיף זה אינה עומדת לכהן, שכן ההליך שבפנינו מייחס לו עשיית עוולה של רשלנות.
ז. אשר לחובת הזהירות הנדרשת - הרשויות המרכזות ומספקות אינפורמציה ייחודית בנושא תכנון ובינוי ערים, חבות חובה שלא להתרשל באספקת המידע המבוקש. ההסתמכות על אותו מידע צפוייה ומסתברת בנסיבות העניין. נמצא שהמערערים חבים חובת זהירות כלפי הציבור הפונה אליהם לקבלת אינפורמציה, העומדת להיות הבסיס להסתמכותו ופעולתו של מקבל האינפורמציה. החברה וקודמותיה פנו למערערים לטיפול בשינוי סיווג המגורים של החלקות, והמערערים יכלו לצפות שאם השינוי בסיווג המגורים לא יושג, ייגרם נזק לחברה הרוכשת את המקרקעין. עם זאת צודקים המערערים שקיים אשם תורם מצד החברה, שכן החברה והמשיב הם קבלנים וותיקים והיו צריכים לבחון את משמעות החלטת הוועדה ומגבלותיה. החברה הפרה חובתה זו ועל כן ראוי לייחס לחברה אשם תורם בשיעור של %50 להיווצרות הנזקים.
ח. באשר לנזקים - גם בעניין זה יש לקבל חלקית את ערעור המערערים. ביהמ"ש המחוזי העריך את הנזקים לפי שווי הקרקע של מספר החדרים שבנייתם נמנעה. הערכה זאת מוטעית. אין לפצות את החברה במטרה להביאה למצב ששקול לקיומה של ההבטחה שניתנה שלא כדין, הטבת נזק שמקורו בתחום אינטרס הציפיה, אלא יש לפצותה על מנת להשיב את מצבה לקדמותו, למצב שקדם להיגד השווא הרשלני, הטבת נזק שמקורו בתחום אינטרס ההסתמכות. על פי גישה זו יש לראות את הסכום ששולם כסכום שהחברה היתה מוכנה לשלם עבור ניצול של %105 משטח החלקות. את הסכום יש לחלק לשטח הבניה המובטח ואז מתקבל מה שיעור התמורה עבור כל מטר ושיעור זה יש להכפיל במספר המטרים שבנייתם נמנעה, בניכוי %50 אשם תורם. אשר להוצאות הנוספות שהוצאו - סוג אחד של הוצאות - היינו תשלום שכ"ט של המהנדסים ופיצויים לדייר - הוצא מתוך
הסתמכות לגיטימית על החלטת הוועדה ועל כן הפיצוי שנקבע מוצדק ואין להתערב בו. הסוג השני של ההוצאות הוא הוצאות שהוצאו ליציקת יסודותיו של הבנין הרביעי ולהכנת המשך העבודות בו. הוצאות אלו הוצאו תוך כדי ביצוען של עבודות בניה ללא היתר כדין וכיוון שכך אינן ראויות לפיצוי.
ט. פסה"ד ניתן מפי השופט בן יאיר והוסיף לו פס"ד נפרד השופט ברק.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, בן יאיר. עו"ד א. מירון למערערים, עו"ד ג. דרנס למשיבים. 18.7.91).
רע"א 1947/91 - סיריל שטיין ואח' נגד מרקוס דוד כץ
*המצאת כתבי בי-דין למשרד עו"ד בארץ עבור תושב חוץ, כאשר משרד עוה"ד ייצג את תושב החוץ בחוזה עם צדדים אחרים שאינם צד לדיון דנא. * תכליתה של המצאת כתבי בי-דין(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת השניה (להלן: חברת המלונות) רכשה את מניות מלון הילטון מבעלי המניות (להלן: המוכרים). בהסכם הרכישה שבין חברת המלונות לבין המוכרים ייצגו עו"ד מאנגליה את חברת המלונות (הקונה). בהסכם הרכישה נאמר כי הודעות וכתבי בי דין שאפשר למסור לנציגי הקונה אפשר למסור גם למשרד עוה"ד הרצוג-פוקס-נאמן (להלן: הרצוג). עוד נאמר בהסכם הרכישה באשר לכתובות הצדדים למטרת ההסכם, כי כתובת הקונה, (חברת המלונות) היא במשרד הרצוג.
ב. המשיב טען כי מניות השליטה במלון הילטון, נרכשו ע"י חברת המלונות מהמוכרים עבורו, והוא דרש כי המניות יירשמו על שמו. כיוון שחברת המלונות היא חברה הולנדית ניסה המשיב לבצע המצאה עבור חברת המלונות במשרד הרצוג, אך אלו החזירו את כתבי בי דין בהודיעם כי לא הוסמכו לקבלם ולייצג את חברת המלונות. המשיב עתר להצהרה כי ההמצאה היא בת תוקף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההמצאה למשרד הרצוג היא בת תוקף, בין מכח תקנה 477 ובין מכח תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: התקנות). בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. בראשית הדברים העיר השופט לוין שתי הערות: ראשית, לאחר קבלת תשובת המשיב לבקשה התיר למבקשים להשיב עליה מבלי לקבל את תגובת המשיב. השופט ציין כי היה רשאי לעשות כן אף ללא הגשת בקשה מטעם המבקשים לפי תקנה 406(ג) לתקנות. שנית, טענות המבקשים בכתב משתרעות על פני 31 עמודים, טענות המשיב על פני 43 עמודים ותשובת המבקשים על פני 47 עמודים, בצירוף חוברות של נספחים, בעניין שבעיקרו מעורר רק שאלה משפטית אחת של ממש וגם היא אינה מסובכת. בנסיבות אלה סבר השופט לוין כי אין מקום להורות על הגשת טיעונים נוספים.
ד. לגופו של עניין - השופט תמך את יתידותיו בהוראות הסכם הרכישה בו צויין משרד עוה"ד הרצוג ככתובת של חברת המלונות. אין ספק כי הסכם הרכישה נערך בחו"ל בין צדדים זרים, כשהקונה היא חברת המלונות ואילו המוכרים הם בעלי המניות שאינם צד לדיון דנא. השופט המחוזי סבר שיש לראות את ההמצאה במשרד הרצוג כהמצאה חוקית לפי תקנה 477 ולעניין זה הסתמך בעיקר על ההלכה שנפסקה בע.א. 23/83 (פד"י ל"ח(4) 309), אלא ששם פעלו עוה"ד כעו"ד של הנתבעת בנושאי ההסכמים נשוא התביעה, אם כי הם לא הוסמכו לייצגה במשפט, וביהמ"ש הרחיב את פעלה של הגדרת "עורך דין" בתקנה 477 מעבר ל"עורך דין" שמשרדו משמש כתובת לצרכי המצאה לעניין תקנה 10. בכך כבר הרחיב ביהמ"ש את תחומה של תקנה 477 עד קצה הגבול, ואין להרחיבה גם למקרה שכתובתו של "עורך דין" נמסרה ככתובתו לעניין המצאה של הנתבע בחוזה שבינו לבין צד זר.
ה. השופט נימק השקפתו המרחיבה בגישה הקובעת שתכליתה "היחידה" של ההמצאה היא להודיע לנתבע על ההליך שהוגש נגדו. ואולם כבר הוסבר כי להמצאה גם תכלית נוספת והיא להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמאלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של
ביהמ"ש. הדיבור "עורך דין" בתקנה 477 הוא עו"ד של הנתבע בנושא ההתדיינות, ואילו הדין היה עם ביהמ"ש המחוזי, היה יוצא שדי בהמצאה ישירה בחו"ל לנתבע זר אף ללא נטילת רשות מביהמ"ש, שהרי מטרת הידיעה היתה מושגת גם במקרה כזה.
ו. גם הנימוק השני של השופט לעניין חוקיות ההמצאה, המסתמך על תקנה 482 אינו יכול לעמוד. צודקים המבקשים בטענתם שבביהמ"ש המחוזי הסכים פרקליט המשיב שהרצוג לא שימשו כנציגים של חברת המלונות אלא "הם רק תיבת דואר ולא יותר מכך". שנית, לא הונחה ע"י המשיב כל תשתית כדי להראות שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבין חברת המלונות לבין משרד הרצוג הגיעה לרמה המצדיקה החלתה של תקנה 482 על נסיבות העניין. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר אליו את העניין להשלמת הדיון בנושאים שונים שעמדו בפניו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דן אבי יצחק למבקשים, עו"ד גולדנברג למשיב. 28.7.91).
ע.א. 598/88 - גיל אבי חברה להשקעות בע"מ נגד פקיד שומה ת"א
*תיקון דוחו"ת למס הכנסה ע"י ביטול ניכוי הוצאה בגין הוצאות מימון כדי לזכות ביתרונות של ניכויי פחת לפי חוק האינפלציה. *מהותה של הודעת פקיד שומה על קבלת שומה עצמית(מחוזי ת"א - עמ"ה 276/86 4 הערעור נדחה).
א. המערערת הגישה דוחו"ת מס הכנסה לשנים 1979, 1980, 1981 שבהם תבעה הוצאות ריבית. המשיב הוציא למערערת דוחו"ת מחשב על פי שומתה העצמית כאמור בסעיף 145(א)(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: הפקודה). לאחר שפורסם חוק האינפלציה ביום 26.8.82, ביקשה המערערת, ביום 13.9.82, לתקן אה הדוחו"ת לשנים הנ"ל, בשלשה מכתבים ששלחה למשיב, ע"י הגדלת הכנסתה לאותן שנים, תוך ביטול ניכוי הוצאות המימון (הריבית). ביום 19.10.82 התקיימה פגישה בין רו"ח של המערערת ומפקח מטעם המשיב ובה "הוחלט בהסכמה להגדיל את ההכנסה החייבת לשנים 1979-1980 ע"י תיאום הוצאות, בגובה הוצאות המימון (הריבית) שהתביעה לגביהם התבטלה". בהתאם לכך הוציא המשיב למערערת שומות בהתאם להסכם לגבי השנים 1979-1980. ביום 24.10.82 הגישה המערערת דו"ח חדש לשנת המס 1981, בו לא תבעה עוד הוצאות מימון. ביום 16.1.83 הוצא למערערת דו"ח מחשב, על פי שומתה העצמית, לגבי שנה זו.
ב. השאלה שעמדה לדיון בביהמ"ש המחוזי היתה, אם נכנסה המערערת לגדרו של סעיף 4(2) לחוק האינפלציה לגבי אותן שנים, הקובע כי בקביעת הכנסתו החייבת של נישום יובא בחשבון ניכוי בסכום השווה לסכום הפחת לאותה שנת מס וכו' ובתנאי כי "בכל שלש השנים שקדמו ליום הקובע לא תבע (הנישום) הוצאות ריבית". לטענת ב"כ המערערת הסכים המשיב לתיקון הדו"ח לגבי שנות המס 1979-1980, ואילו לגבי שנת המס 1981, אין לראות את המערערת כמי שתבעה הוצאות ריבית, שכן היא ביטלה את תביעתה להוצאה כזאת בדו"ח המתוקן ואף לגבי שנה זו הוציא לה המשיב דו"ח מחשב על פי השומה העצמית. בפסק דינו דן ביהמ"ש תחילה באשר להיבטים של הנסיבות בשנת המס 1981 מן הטעם "שאם יסתבר שטענת המערערת לגבי שנה זו לבדה אינה נכונה, הרי שדין הערעור להידחות". לגוף העניין הגיע ביהמ"ש למסקנה כי לגבי שנת המס 1981 יש לראות את המערערת כמי שעודנה בבחינת מי שתבע ריבית בסכום העולה על תיקרות הסכום שבסעיף 4(2) לחוק המיסוי, ומסיבה זו בלבד דין הערעור להידחות. עוד הוסיף השופט כי על פי גישתו, גם לגבי שנים 1979-1980 יש לראות את המערערת כמי שתבעה ניכוי הוצאות מימון (ריבית). הערעור נדחה.
ג. על פי ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון בע.א. 625/87 (ספיר לז-291) "משמעות המונח 'לא תבע' כפשוטו היא לא תבע בעבר. היינו, החוק מצלם מצב נתון ופשיטא היא, שמי שתבע ומבקש לחזור בו מתביעתו איננו מי שלא תבע, כל אם מי שתבע וחזר בו...". המערערת טוענת כי יש להבחין בין המקרה דנא לבין המקרה בע.א. הנ"ל כי במקרה דנן
הוציא המשיב למערערת שומות חדשות לפי סעיף 145(א)(1) לפקודה לגבי הדוחו"ת המתקנים. אולם, ככל שמדובר בשנת המס 1981, וודאי שאין לומר כי יש לראות בהודעה ששלח המשיב למערערת, על פי סעיף 145(א)(1) לפקודה, משום קבלת התיקון על ידו. כל שעל פקיד השומה לעשות בשלב הראשון, בו עוסק סעיף 145(א)(1), הוא לשלוח הודעה לנישום "בדבר הסכום שהוא חייב בו על פי הדו"ח". אין פקיד השומה מפעיל בשלב זה את שיקול דעתו, אין הוא מביע דעתו על נתוני הדו"ח, לא מסכים להם, ולא חולק עליהם. כל שהוא עושה בשלב זה הינו בגדר חישוב חשבוני של המס המגיע מן הנישום על פי שומתו העצמית. חישוב אריתמטי טכני כזה אינו נכלל במובן המושג "שומה".
ד. העולה מכך כי לגבי שנת המס 1981 תבעה המערערת הוצאות ריבית בדו"ח המקורי שהגישה, ומשעשתה כן אין עוד בידה לזכות בניכוי בשל פחת לפי סעיף 4(2) לחוק האינפלציה. תוצאה זו מייתרת את הדיון בשאלת תוקפו של ההסכם שאליו הגיעו הצדדים לגבי שתי שנות המס שקדמו, שכן די בכך שבאחת משלשת השנים שקדמו ליום הקובע תבע הנישום הוצאות ריבית כדי שלא ייכנס למסגרת סעיף 4(2) הנ"ל. אין אחיזה לטענת ב"כ המערערת כי אין מקום לבודד את השנה השלישית מתוך כלל שלש השנים הנבדקות, כיוון שנקטה המערערת בפעולה אחידה בשיגור שלשה מכתבים בנוסח זהה, ומשהכיר המשיב בביטול סכום ההוצאות בשנות המס 1979 ו-1980 ביד אחת, אין הוא יכול בידו השניה להשמיט את הכרתו ע"י אי הכרה בשנה השלישית. אכן, המשיב לא נקט גישה אחידה לגבי שלש בקשות התיקון שהגישה המערערת, אולם אין בכך בלבד כדי להעניק למערערת זכות שלא העניק לה החוק.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד שלמה לברון למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 25.7.91).
ע.א. 2489/90 - תנובה... בע"מ נגד דינה ושלום גורנשטיין
*פירוש חוזה שכירות לעניין השבת מצב המושכר לקדמותו לאחר הכנסת שיפוצים בהסכמת המשכיר. *התקופה שלגביה ניתן להפעיל סעיף פיצויים מוסכמים בגין איחור בהחזרת החזקה במושכר לבעלים(מחוזי י"ם - ת.א. 1079/87 - ערעור וערעור נגדי - שני הערעורים נתקבלו חלקית).
א. המערערת שכרה מהמשיבים דירה בשדרות הרצל בירושלים לתקופה של שלוש שנים, עד ליום 5.10.86. תקפו של החוזה הוארך בשלושה חודשים נוספים כך שמועד פינוי הדירה נועד להיות ביום 5.1.87. הדירה הוחזרה במועד למשיבים, אלא שלטענת המשלבים, לא ביצעה המערערת תיקונים שהיתה צריכה לבצע, ועד שהמשיבים ביצעו את התיקונים עברו 96 ימים ויש לראות את המערערת כמי שאיחרה בהחזרת הדירה למשיבים. המשיבים תבעו מהמערערת תשלום פיצויים בשני מובנים: תשלום פיצוי של 100 דולר עבור כל יום של "איחור במסירת הדירה" כפי שנקבע בסעיף 14 להסכם שבין הצדדים ; תשלום פיצוי עבור תיקונים שנאלצו המשיבים לבצע בדירה עם עזיבת המערערת כדי שיוכלו לשוב ולהשכירה לאחרים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לשלם למשיבים סכום שווה ערך לכ-10,545 דולר. הסכום מורכב מעלות תיקונים מסויימים בדירה בשיעור 945 דילר וסכום של 9,600 דולר בשל "איחור" של 96 יום במסירת החזקה בדירה. השופט דחה תביעות תשלום נוספות עבור תיקונים נוספים שביצעו. על פסק דין זה הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. המערערת טוענת שלא היה מקום לחייבה בתשלום סכום של 9,600 דולר, שכן, לטענתה, אין לקשור את ביצוע או אי ביצוע התיקונים עם עצם הפינוי. מנגד טוענים המשיבים, כי הם השלימו את ביצוע התיקונים בדירה רק 96 ימים אחרי הפינוי, ומכאן שצדק השופט בקבעו שרק בתאריך זה פונתה הדירה למעשה והוחזרה,החזקה למשיבים. בערעור שכנגד טוענים המשיבים כי שגה השופט בקבעו שלא היה על המערערת להשיב לקדמותם את השינויים שביצעה בדירה על דעתם. לטענתם, החובה להשיב את הדירה לקדמותה, נובעת מהוראה מפורשת בהסכם שבין הצדדים הקובע כי "9א. השוכרת
מתחייבת... שלא לעשות כל שינוי בדירה... מבלי לקבל תחילה את הסכמתם של המשיבים... 9ב' למרות האמור... רשאית השוכרת לסגור את המרפסת על חשבונה... 9ג' הסכמת המשיבים מותנית בכך שעל פי דרישת המשיבים, בתום תקופת השכירות יוחזר המצב לקדמותו...". בגין העבודות שנדרשו להשבת המצב לקדמותו, תבעו המשיבים פיצוי בסך כ-6,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לתשלום זה בעיקרה.
ג. השופט סבר כי סעיף 9ג' הנ"ל, באשר להחזרת המצב לקדמותו, מתייחס רק למרפסת לפי סעיף 9ב', ולא לכל הסכמה שתינתן על פי סעיף 9א' לשיפוצים. בכך שגה ביהמ"ש. סעיף 9ג' הינו סעיף עצמאי ונפרד ואין לשונו מוגבלת לשינוי שבסגירת המרפסת דווקא. בסעיף 9 ככללותו שמרו לעצמם המשיבים את הזכות לדרוש השבת כל שינוי שיבוצע בדירה, בהסכמתם, לקדמותו, ולפיכך היה על המערערת להשיב את מצב הדירה לקדמותו. משלא עשתה כן עליה לפצות את המשיבים על הוצאותיהם. לעניין זה יש לקבל את הערכת הנזק כפי שהוגשה ע"' מומחה דהיינו כ-6,000 דולר.
ד. כשם ששגה השופט בפרשנות שנתן לסעיף 9, כך שגה בפירוש שנתן לסעיף 14 בהסכם הקובע לאמור "אם לא תפנה השוכרת את הדירה עם תום תקופת השכירות... מתחייבת לשלם למשכירים 100 דולר עבור כל יום של עיכוב או פיגור...". זהו סעיף פיצויים מוסכמים מראש, ותניית פיצויים מוסכמים אינה נבדלת מתניות חוזיות אחרות השואבות את תקפן מהסכמת הצדדים. בענייננו, העיד השמאי שבגין כל יום שהדירות עומדות כשאינן מושכרות נושא בעליהן בהפסד של 30 דולר. בסעיף 14 להסכם קבעו בעלי הדין פיצויים מוגדלים בסך של 100 דולר ליום, כי ביקשו בסנקציה חריפה זו להמריץ את השוכרת לפנות את המושכר ולמסרו לבעלים במועד. אין להחליף בין סנקציה חריפה ועונשית בגין אי החזרת החזקה בדירה, ובין פיצוי ראוי על נזק בגין אי השבת התיקונים לקדמותם. בחובת השבת החזקה בדירה בזמן עמדו המערערים, שכן החזירו את הדירה בתאריך שהיו צריכים להחזירה לפי החוזה. לפיכך אין יסוד לחייב את המערערת לשלם את הפיצוי של 100 דולר ליום אלא של 30 דולר ליום, וזאת בגין 96 ימים שבהם לא יכלו המשיבים ליהנות מפירות הדירות ומהשכרתן עד שבוצעו התיקונים.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד קידנר למערערים, עו"ד עדיאל למשיבים. 18.8.91).
בג"צ 4870/90 - הסתדרות הרוקחים בישראל ואח' נגד שר הבריאות ואח'
*פתיחת בית מרקחת בתוך תחום של 500 מטר מבתי מרקחת קיימים. *השיקולים של הרשויות המוסמכות להתיר פתיחת בית מרקחת כאמור(העתירה נדחתה).
א. סעיף 20 לפקודת הרוקחים קובע לאמור "לא ייפתח בית מרקחת אלא במרחק של 500 מטרים לפחות מבית מרקחת קיים, אולם רשאי המנהל להרשות פתיחת בית מרקחת בתוך המרחק האסור, אם נראה לו שהדבר חיוני להבטחת הספקה סדירה של תרופות". בענייננו, מדובר בהענקת רשיון של בית מרקחת למשיבה החמישית (להלן : סופרפארם) בקניון השרון בכניסה לנתניה. אין מחלוקת שברדיוס של 500 מטרים מהקניון מצויים לא פחות משלשה בתי מרקחת שהינם בבעלות העותרים. ביולי 1989 פנו המשיבים-4 (שני רוקחים המבקשים להפעיל את בית המרקחת בסופרפארם) למשרד הבריאות וביקשו היתר לפתיחת בית מרקחת בקניון. ביום 15.1.90 מינה המנכ"ל וועדה לבדיקת הבקשה, כדבריו, "על מנת לסייע לי לגבש עמדתי בסוגיה הנני רשאי, ואף נוהג, למנות וועדה המורכבת מאנשי מקצוע... לשמוע את הצדדים המעוניינים ולהמליץ... מובן כי שיקול הדעת הסופי... הינו שלי והנני רשאי לשקול כל שיקול רלבנטי... לרבות שיקולים לגיטימיים שבמדיניות". הוועדה שמונתה ע"י המנכ"ל מנתה 5 חברים. כעבור 9 חודשים הוגשו למנכ"ל המלצות הוועדה אשר המליצה ברוב של שלושה כנגד שניים לדחות את הבקשה. לאחר שלושה ימים
הודיע המנכ"ל על החלטתו לאשר את פתיחת בית המרקחת, ובכך אימץ את המלצת המיעוט בוועדה. סמוך לאחר מכן הוגשה העתירה.
ב. ב"כ העותרים טען כי לא ניתנה לעותרים הזדמנות להשמיע את טיעוניהם לפני המנכ"ל; כי המנכ"ל, בניגוד להמלצת רוב חברי הוועדה, קיבל את עמדת המיעוט; כי המנכ"ל לא שקל את העניין באופן עצמאי אלא החליט את אשר החליט בלחץ שר הבריאות; כי אפילו הפעיל המנכ"ל את שיקול דעתו הרי היה זה שיקול בלתי ענייני החורג ממטרותיו ותכליותיו של סעיף 20. העתירה נדחתה.
ג. אין בסיס לטענה כי לא ניתנה לעותרים הזדמנות להשמיע טיעוניהם. בפני הוועדה הציגו ב"כ העותרים את טיעוניהם באופן מפורט ביותר ובודאי לא בצורה המפלה אותם לעומת המשיבים 4 ו-5. אין גם לקבל את הטענה כי לאחר שהמנכ"ל מינה וועדה מקצועית עליו לקבל את המלצת הרוב ולא את המלצת המיעוט. הסמכות בחוק נתונה למנכ"ל והוועדה שמינה אין לה סמכויות החלטה, אלא היא נדרשה לבדוק ולהמליץ המלצותיה, ומשעשתה כן נסתיים תפקידה. מה שיכול לעמוד למבחן בבג"צ איננו מה שקלה הוועדה ומה המליצה, אלא מה שקל המנכ"ל ומה החליט, ואם שיקוליו סבירים וענייניים הם.
ד. אשר לטענה שהמנכ"ל החליט כפי שהחליט לא מתוך שיקולים ענייניים אלא תחת לחץ שר הבריאות - זוהי לכל הדעות טענה חמורה, שאם תתאמת מחייבת פסילה לאלתר של החלטת המנכ"ל. אולם תגובת המנכ"ל לאשמה זו היא שהוא שולל אותה מכל וכל. למעשה אמר ב"כ העותרים בבג"צ כי איננו יכול להוכיח שהשר לחץ, אלא יש לו אינדיקציות לכך. אינדיקציה אחת רואה הפרקליט במדיניותו הכללית של השר שלפיה צריך לבטל את סעיף 20 בכלל ולאפשר הקמת בתי מרקחת בכל מקום שהוא ללא הגבלה. ארלם למרות שהמנכ"ל מודע למדיניות זו, הרי הוא פעל בהתאם לחוק הקיים היום ולא לפי מגמת החקיקה העתידית. גם אינדיקציות אחרות שהעלו העותרים אין בהן כדי לשכנע בנכונות טענתם. לפיכך יש לדחות את טענת הלחץ של השר.
ה. טענתו האחרת של ב"כ העותרים הינה כי המנכ"ל שקל שיקולים לא ענייניים והם שהביאו להחלטתו. הטענה היא כי אין למנכ"ל שיקול דעת כאמור, אלא אם פתיחתו של בית מרקחת הינה "חיונית להבטחת הספקה סדירה של תרופות". כל שיקול אחר פסול ולא ענייני הוא אפילו הוא הגיוני וסביר. בכך אכן צודקים העותרים, והשאלה היא אם אמנם פעל המנכ"ל מתוך שיקולים המותרים לפי הוראות סעיף 20. טוען ב"כ העותרים כי שני חברי הוועדה שהביעו דעה בעד התרת פתיחה של בית המרקחת עשו כן על סמך שיקולים זרים ופסולים כפי שציינו בפרוטוקול בהמלצתם. ברם, החלטת המנכ"ל קובעת לאמור "הגעתי להחלטה לקבל במקרה זה את דעת שני הנציגים אשר תמכו באישור הבקשה". לאחר מכן ממשיך המנכ"ל ומסביר מה הם השיקולים שהדריכו אותו בקבלת ההחלטה. נמצא כי לא נימוקי חברי המיעוט אומצו על ידו, אלא המלצתם לאשר את הבקשה. הנימוקים שעמדו מאחורי ההחלטה היו שלו ונימוקים אלה הם העומדים למבחן.
ו. במכתב שבו הודיע המנכ"ל לעותרים על החלטתו לאשר פתיחת בית מרקחת נוסף הוא מפרט את נימוקיו ובתצהיר התשובה לבג"צ מונה המנכ"ל ומפרט מספר רב יותר של נימוקים ושיקולים. צודק ב"כ העותרים כי נימוקים אלה הינם בבחינת סוף מחשבה במעשה תחילה וכי אין להתייחס אליהם. מה שקובע הוא מה היו שיקוליו בעת שהגיע להחלטתו, ולא מה הם שיקוליו היום.
ז. במכתב הנ"ל, הנימוקים המפורטים בו הם שנים. האחד הוא נוחיות לציבור הקונים; השני הוא השיקול העתידי של גידול האוכלוסיה. האבחנה בין נוחותו של הציבור לבין חיוניות הבטחת האספקה הסדירה של תרופות עלתה כבר בפסיקה בעבר ונקבע כי הגברת הנוחות היא, אמנם, אינטרס ציבורי חשוב, אך המחוקק קבע כי לא אינטרס זה, הוא שיש לקחתו בחשבון. מבחן החיוניות, כך נקבע, מתייחס לשאלה אם יגרם
לציבור סבל ניכר אם לא יעמוד לרשותו בית המרקחת שבו דנים. בענייננו לא דובר כלל על סבל בלתי סביר או סבל כלשהו לציבור אם לא יעמוד לרשותו בית מרקחת באותו קניון. נמצא כי השיקול האמור כשהוא עומד בעצמו הוא שיקול בלתי ענייני ואינו יכול להצדיק מתן היתר.
ח. לעומת זאת, המבחן של הגידול הצפוי באוכלוסיית העיר הוא שיקול ענייני. גידול ציבור הצרכנים בכוח הוא שיקול חשוב ולגיטימי וגם דברים שעודם בחיק העתיד ראויים הם להישקל. לגבי שאלת גידולה המהיר של אוכלוסית העיר נתניה אין מחלוקת של ממש. בדו"ח שהוגש ניתן אמדן של תוספת של 14,000 תושבים בעיר עד שנת 1992 ושל 25,000 תושבים עד לשנת 1996. על סמך תחזית זו סבר מומחה כי כבר כיום חסרים בנתניה בתי מרקחת. אכן, מעשית, עדיף היה לפתוח בית מרקחת בדרום העיר, בו יש מחסור בבתי מרקחת, אך בצדק מצהיר המנכ"ל בתצהירו כי לא ניתן לחייב רוקח לפתוח בית מרקחת במקום שאינו רוצה בו. אף זהו חלק מאותה מציאות שמצביע על סבירותו של השיקול להתיר פתיחת בית מרקחת בנדון.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד רנאטו יאראק לעותרים, עוה"ד מלכיאל בלס, ישראל צור ורוברט פישמן למשיבים. 20.8.91). ע.פ. 876/90 - דב וינקרנץ ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהעלמת מס לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. *החזקת חשבון סמוי בבנק שדרכו נוהלו העיסקות שהועלמו. *חומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 288/83 - הערעור נדחה).
א. למערערים היה עסק, אשר לפי יעודו המוגדר פעל כסוכנות להספקת ולאיסוף אריזות מן הסוגים המשמשים לשיווק ירקות ופירות, תמורת עמלה שקיבלו מן הספקים. על הכנסתם מן העיסוק הזה דיווחו המערערים כיאות ושילמו מס כחוק. אלא שלטענת המדינה, לצד עיסוקם כסוכנים, עסקו המערערים גם בסחר באריזות והכנסתם מעסקי הסחר העלימו משלטונות המס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי במהלכן של שנות המס 1977 עד 1979 עסקו המערערים גם בסחר באריזות ואת תקבוליהם ממכירת אריזות הפקיד המערער השני בחשבונו הפרטי בבנק. התקבולים וההוצאות לא נרשמו בפנקסי החשבונות של העסק. המערערים העסיקו יועץ מס ומנהל חשבונות, אך אלה לא ידעו על עצם קיומו של חשבון הבנק האמור ששימש את המערערים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בסדרת עבירות לפי חלופות שונות של סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, וגזר על כל אחד מהם ארבעה חודשים מאסר לריצוי בעבודות שירות ושנה מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 40,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר למסקנת ביהמ"ש המחוזי כי השניים עסקו גם בסחר באריזות הרי היתה לכך תשתית ראייתית מספקת ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. באשר למסקנת ביהמ"ש כי המערערים התכוונו להתחמק מתשלום מס - מעצם ניהולו של חשבון בנק סמוי ששימש למערערים להפקדות ולמשיכות הקשורות בעסקיהם, כאשר הרוב המכריע של הפעולות שעברו דרכו לא השתקפו בהנהלת החשבונות של העסק, ניתן להסיק כי התכוונו להתחמק מתשלום מס. את קיום הכוונה להתחמק מתשלום מס עשוי ביהמ"ש להסיק מן הנסיבות. ניהולו של חשבון בנק סמוי אינו דומה, כפי שניסתה הסניגורית לדמות, לאי ניהולו בכלל של חשבון בנק כלשהו. עוסק עשוי אמנם לנהל את עסקו כדבעי, על בסיס מזומנים בלבד ולא להיזקק לניהולו של חשבון בנק עסקי. ברם, לא הרי זה כהרי עוסק המנהל חשבונות בבנק עסקי, ולצידם גם חשבון בנק סמוי.
ג. התביעה לא הציגה, כראיה מטעמה את ספר התקבולים והתשלומים של העסק לשנת המס 1977. ביחס למספר שיקים שהופקדו בחשבונו הסמוי של המערער נמצאו רישומים מתאימים בהנהלת החשבונות של העסק. על רקע זה טענה הסניגורית שבאי הצגת ספר התקבולים והתשלומים לשנת המס 1977 נכשלה התביעה בהוכחת טענתה שכלל ההפקדות בחשבון הסמוי
באותה שנת מס הושמטו מן הרישום. טענה זו יש לדחות. משהוכיחה התביעה שהמערערים העלימו את פעולותיהם הנוגעות לסחר באריזה, תוך שימוש בחשבון בנק סמוי, יצאה התביעה לכאורה ידי חובתה, ושוב לא היתה נדרשת להראות, ביחס לכל סכום וסכום שהופקד בחשבון הבנק האמור, היעדר רישום מקביל בהנהלת החשבונות. בתשתית שהונחה היה די והותר כדי לחייב את המערערים, שהכחישו את טענת התביעה והתגוננו מפניה, להצביע בעצמם על הרישומים בפנקסי החשבונות ובדרך זו לסתור אה הטענה. באשר לסכומים שהועלמו טענה הסניגורית שאין לקבוע אותם על פי מימצאי הבדיקה של החשבון הסמוי, שכן הם גם הוציאו הוצאות על רכישת האריזות. אולם, בהיעדר הוכחה מצד המערערים על גובה הוצאותיהם בניהול עסקי הסחר, הרי שהתקבולים ברוטו מבטאים את היקף ההכנסה המועלמת ממס.
ד. גם בעונשים שנגזרו אין עילה להתערב. מאז נחשפו העביררת בשנת 1980 ועד למועד הגשת כתב האישום בשנת 1983 חלפו כשלוש שנים, ועד שהגיע המשפט לבירור עברו עוד כארבע שנים, וגם שמיעתו של המשפט התארכה לא מעט. מסיבות אלו, טענה הסניגורית, היה על ביהמ"ש להתחשב בעינוי הדין ולהימנע מהטלת מאסר ממשי. ברם, נוכח העובדה שהמערערים ביצעו עבירותיהם בשיטתיות, במהלך שלוש שנות מס, לא ראה השופט מנוס מהטלת עונש מאסר בפועל, אך מתוך שהתחשב לקולא גם בזמן הרב שחלף הקל עם המערערים בתקופת המאסר וכן הורה כי המאסר יבוצע בעבודות שירות. בשיקולים אלה אין כל טעות. הסחבת בה לוקים, לעיתים, הליכי חקירה, אישום ושמיעת משפט - כשמדובר, בעיקר, בחשודים ובנאשמים שאינם נתונים במעצר - הינה תקלה קשה, שיש לעשות כל מאמץ לצמצומה. הכל מסכימים שבקיומה של סחבת יש טעם המצדיק הקלה במשכו של המאסר הממשי כאשר עונש זה ראוי ומתחייב בנסיבות העניין. יש גם שעצם הסחבת תצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר ממשי כלשהו. אך תהא זו תקלה קשה שבעתיים לציבור, אם בכל מקרה ייחלצו בלא עונש מאסר עבריינים הראויים לעונש זה, ואשר בשל התנאים השוררים בקרב הרשויות השונות השתהו ההליכים.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ר. שיבולת למערערים. עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 4.8.91).
ע.א. 359/88 - סולל בונה בע"מ נגד ד"ר י. נאמן כונס ומפרק של כוכב השומרון עמנואל ואח'
*אישור הסדר שגיבש כונס נכסים של חברת בנייה שהתמוטטה. *העקרון שיש להעדיף חיסולו של העסק תוך כדי ניהולו כעסק חי ופעיל. *אסיפות נושים מובטחים ולא מובטחים(הערעור נדחה).
א. עניינו של הערעור בהצעת הסדר לנושי חברות כוכב השומרון עמנואל שקרסו והגיעו אלי פירוק. הצעת ההסדר אשר נתגבשה מיזמתו של הכונס (להלן: המשיב) אושרהעל ידי ביהמ"ש המחוזי, לאחר שהגיע למסקנה כי ההסדר עומד בתנאי סעיף 233 לפקודת החברות וכי "ההסדר המוצע מטיב באופן סביר עם כל הנושים". המערערת סבורה כי אישור ההסדר הזה שגוי מבחינה משפטית ועניינית.
ב. החברות הנ"ל נוסדו במטרה להקים בחבל שומרון את העיר עמנואל, החלו בעבודות הפיתוח והתשתית ובהקמת המבנים ומכרו דירות. חלק מן הנושים היו מובטחים וחלקם נושים לא מובטחים, ובכללם חברות הבניה ורוכשי הדירות. כשלא יכלו החברות לעמוד בהתחייבויותיהן מינה ביהמ"ש המחוזי את המשיב ככונס נכסים ולאחר מכן כמפרק זמני של החברות. במטרה למנוע קריסה מוחלטת של החברות, שאפשר שתוצאותיה תהיינה הרות אסון לכלל הדיירים והנושים, ניסה הכונס לגבש הצעת הסדר שיהא בו כדי להושיע, ולו חלקית, את כל הצדדים.
ג. המשיב גיבש הסדר שבעקבותיו יקבלו הדיירים את הדירות שלהם, אם כי מצבם יורע לעומת מה שהיה קודם. טיוטת הסדר הפשרה הוגשה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש המליץ לקבל
את ההסדר המוצע והורה על קיום שתי אסיפות נושים. האחת של הנושים המובטחים והאחרת של הנושים הלא מובטחים. בין הנושים הלא המובטחים היו הדיירים, החברה הקבלנית המערערת וכן חברה קבלנית נוספת. באסיפות הנושים נתגבש רוב של למעלה מ-%75 התומך באישור ההסדר וביהמ"ש אישר את הסדר הפשרה. הערעור נדחה.
ד. המדיניות העקרונית שצריכה להנחות את ביהמ"ש בהליכי פירוק ובאישור הסדר פשרה היא, כי ככל שמתאפשר חיסולו ההכרחי של עסק תוך כדי ניהולו כעסק פעיל, חי ותוסס ע"י המפרק, הנאמן, כונס הנכסים, וזאת בהשגחת ביהמ"ש ובהדרכתו, כן ייטב לנושים לחברה ולפושט הרגל בפרט. הסדר פשרה סביר ומאוזן המקובל על מרבית הנושים עדיף ברוב המקרים על פירוק כפוי שאול' ייטיב עם נושה זה או אחר, וברוב המקרים רק יתן בידו תאורטית עמדת מיקוח טובה יותר להשגה יתרונות לעצמו, אך ירע את מצבם של הרבים. מקובל כעקרון שנושים שהם צדדים להסדר כינוס נכסים צריכים לקבל על פי תכנית ההסדר לא פחות משהיו מקבלים בפירוק. מאידך, אם הנושים מקבלים לפחות את מה שהיו מקבלים בפירוק, ורוב רובם של הנושים יוצאים נשכרים ולא במעט מההסדר, ראוי לשקול את ההסדר בחיוב בבחינת ה"רע במיעוטו".
ה. ביהמ"ש המחוזי סרב לעכב את ביצוע ההסדר ומאז הדיון בביהמ"ש דלמטה קרו דברים רבים, ההסדר מיושם מזה שנתיים בפועל, היזמים הפקידו בידי המנהל המיוחד ערבויות בנקאיות על מליוני דולרים, חלק מרוכשי הדירות השלימו תשלום היתרה שהגיעה מהם בתהליך של קבלת הדירות לידם וכו'. ביטול הסכם הפשרה עלול להתקל במכשולים כה גבוהים, שאין לדעת אם ניתן יהיה בכלל להתגבר עליהם ולהחזיר את המצב לקדמותו. במצב דברים זה ראוי לבחון את השגות המערערת בכובד ראש, באחריות ובזהירות מרובה, ואין להיענות לה אלא אם כן ברור בעליל שהליכי הסדר הפשרה עמדו בניגוד לדרישות החוק, או שלקו בשרירות ובקיפוח חמור כלפי המערערת, או שההסדר נגוע בחוסר הגינות מסחרית.
ו. מכל הטענות קיימת טענה אחת, שהיא הרצינית מכל אלה שהועלו ע"י המערערת, והיא שאין להעלות על הדעת שילוב הדיירים והמערערת באסיפת נושים אחת, שכן אפילו המכנה המשותף לכולם הוא שהם נושים לא מובטחים, עדיין יש ניגוד אינטרסים ברור בין המערערת, כמי שהשקיעה כספים ועבודה בהקמת המבנים ומבקשת החזרת החובות המגיעים לה, לבין הדיירים שכל חפצם הוא השלמת הבניה וקבלת הדירות. מבחינה מסויימת יש ניגוד אינטרסים בין הנושים השונים ואפשר שמיטיב היה ביהמ"ש לעשות אם היה מורה לזמן אסיפות נושים לא מובטחים על פי 2 או 3 קבוצות נושים נפרדות. אולם, מאידך, לא במעט האינטרסים של אלה וגם של אלה דומים. בהליך הפירוק נמנים הדיירים עם הנושים הלא מובטחים של החברה, וכל העניין שיש להם בשלב הליכי הפירוק הוא השבת כספם, וזה לכאורה האינטרס המקביל של הנושים הלא מובטחים, לרבות המערערת. אפשר בהחלט שהדיירים יצאו בהסדר נשכרים יותר מאשר המערערת, אך ככן בלבד אין כדי להביא לכלל קביעה כי מן ההכרח היה לפצל את הנושים הלא מובטחים לקבוצות משנה נפרדות. בכל הנסיבות יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד גלברד למערערת, עוה"ד גב' טובה ארליך, כספי, ברוכשטיין, מירון, עזגד שטרן, וקסלר וולף למשיבים. 9.7.91).
ע.א. 456/88 - רו"ח איטה למפרט ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ורסקו בע"מ
*יריבות" בין חוכרי משנה של נכס של המינהל לבין המינהל כאשר הזכויות טרם נרשמו. *ה"פ כדרך בלתי נאותה לבירור המחלוקת כאשר צריך לברר מה הסכומים ששולמו כדמי חכירה יסודיים(מחוזי ת"א - ה.פ. 1290/87 - הערעור נדחה).
א. בנובמבר 1945 נחתם חוזה בין רסקו לבין אחד לינדר שלפיו התחייבה רסקו למכור לו נכס מקרקעין (להלן: החלקה) ולהשיג עבורו חוזה חכירה מאת הקרן הקיימת לישראל
הבעלים של הקרקע (שבמקומה בא המינהל). בנובמבר 1961 העביר לינדר את זכויות החכירה לבינהורן. במאי 1975 נחתם חוזה חכירה בין המינהל לבין בינהורן והמינהל החכיר לבינהורן את החלקה לתקופה של 49 שנים. בחוזה החכירה נקבע שכל עוד לא נרשמה החלקה בלשכת רישום המקרקעין יראו בחוזה התחייבות לחכירה. כן נקבעו בחוזה דמי חכירה שנתיים בשיעור מסויים מ"יתרת ערך הקרקע שלא שולמה כדמי חכירה ראשוניים...". באפריל 1986 נחתם הסכם בין בינהורן לבין המערערים שלפיו התחייב בינהורן להעביר למערערים את זכויותיו כלפי המינהל, ובינהורן קיבל על עצמו לשלם למינהל דמי חכירה ודמי הסכמה. התגלעו חילוקי דעות בין המערערים לבין המינהל בשאלה אם וכמה שולם בשעתו בעד ערך הקרקע וממילא מה שיעור דמי ההסכמה שהמינהל זכאי להם ומה שיעור דמי החכירה המגיעים למינהל בהתחשב בסכום ששולם. כדי לאפשר העברת הזכויות בחלקה מבינהורן למערערים שילם בינהורן למינהל את דמי ההסכמה שנדרשו ממנו. בעת קיום ההליכים בביהמ"ש המחוזי ועד למתן פסה"ד טרם הועברו למערערים זכויותיו של בינהורן בחלקה כלפי המינהל.
ב. בעתירותיהם ביקשו המערערים פסק דין הצהרתי הקובע כי הם זכאים להסכמת המינהל ורסקו לביצוע העברת הזכויות של קודמיהם אליהם, וכן ביקשו פס"ד הצהרתי הקובע כי למערערים זכויות חכירה מלאות בערך הקרקע של הנכס או לחילופין בערך הקרקע של הנכס בשיעור שלא יפחת מ-%80. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין יריבות בין המערערים לבין רסקו וכן קבע שמאחר שזכויותיו של בינהורן כלפי המינהל טרם נרשמו על שמו, אין גם יריבות בין המערערים לבין המינהל. יתר על כן, גם אם היה ממש בתביעת המערערים לא היה מקום לדון בעניין במסגרת של המרצת פתיחה, שכן מדובר במחלוקת על תשלומי כספים לרבות החזרת כספים ששולמו. הערעור נדחה.
ג. אין יריבות בין המערערים לבין רסקו, שכן זו יצאה ידי חובתה עם עריכת חוזה החכירה בין המינהל לבין בינהורן. כמו כן אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי, שכל עוד לא עברו הזכויות על שם בינהורן, תביעת המערערים מוקדמת. ברם, גם על יסוד ההנחה שהנכס רשום על שם בינהורן לא היה מקום להיעתר לתובענה על דרך של המרצת פתיחה. מדובר במחלוקת עובדתית של ממש אם ומה שולם לרסקו בשנת 1945, והשופט יכול היה לקבוע שהמרצת פתיחה אינה יאה למחלוקת זו. לכך יש להוסיף שאם אמנם שילם בינהורן דמי הסכמה שאינם מגיעים ממנו, לא הוסבר על יסוד מה רשאים המערערים בהשבתם של דמי ההסכמה, וגם אם מסורה בידם זכות להשבה אין המרצת פתיחה המסגרת הנאותה למימושה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. המערערים לעצמם, עו"ד גב' עשירה ראובני למינהל, עו"ד ז. שליש לרסקו. 1.8.91).
ע.א. 797/89 - ועד רוכשי הדירות במגדלי המלכים טבריה נגד עו"ד בנימין קרייתי (מפרק קלרין דירות בע"מ)
*תביעת נושים על יסוד הסכם בין הנושים לבין הכונס. *גובה הוצאות הפירוק שעל הנושים לשלם לכונס(מחוזי ת"א . ת.א. 4668/85 - הערעור נדחה).
א. חברות קלרין וקלרין טבריה החלו בהקמת פרוייקט נופש בטבריה על שתי חלקות (להלן: הפרוייקט). הפרוייקט אמור היה לכלול 202 דירות נופש בשני מגדלים ושטחים מסחריים. קלרין נכנסה לפירוק ועד אז הספיקה למכור 164 דירות לרוכשים שונים (להלן: רוכשי הדירות). אלה שילמו לקופת קלרין מרבית סכומי הרכישות בגין הדירות. הואיל ונכסי קלרין כללו פרוייקטים שונים של בנייה, בחן המשיב פתרונות ייחודיים לכל פרוייקט לפי מצבו ונסיבותיו. אשר לפרוייקט בטבריה באו המערער והמשיב לידי הסכם מסגרת לפשרה (להלן: הסכם המסגרת), שהוגש לאישור ביהמ"ש. הצדדים הותירו בהסכם המסגרת שתי שאלות פתוחות להכרעת ביהמ"ש.
ב. השאלה האחת עניינה "זכויות האוויר", כהגדרת הצדדים, שהן "הזכויות לבניית יחידות דיור ושטחים מסחריים בפרוייקט, שלא נמכרו ולא נרשמו לגביהן הערות אזהרה...". בהתאם להסכם המסגרת נקבע לעניין "זכויות האוויר" כי "רוכשי היחידות טוענים שהינם זכאים לקבל ללא תמורה את זכויות האוויר... מוסכם שהמחלוקת תובא להכרעת ביהמ"ש". השאלה השניה שנותרה פתוחה היא שאלת הוצאות הפירוק אשר על רוכשי הדירות לשאת בהן ואף שאלה זו הופנתה להכרעת ביהמ"ש.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערער בעניין זכויות האוויר. ביהמ"ש סבר כי זכות שלא נמכרה ע"י החברה בפירוק לאחרים שייכת לקופת הפירוק ואין למסרה לנושה זה או אחר. הערעור בעניין זה נדחה. בחלוקת נכסיה של חברה הנמצאת בהליכי פירוק, עיקרון מנחה הוא שיישמר השיוויון בין נושי אותה חברה, בכפוף לזכויותיהן של קבוצות נושים ייחודיות הזוכות למעמד מועדף מכח החוק. זכויות האוויר הן נכס של קלרין, שלא נמכר מעולם, ועל המשיב לחפש את הדרכים בהן תופק מן הנכס התמורה המירבית כדי לספק את דרישותיהם של כלל נושי קלרין. על פי תנאי הסכם המסגרת אמנם ייאלצו רוכשי הדירות לשאת בהוצאות שונות כדי להביא את זכויותיהם בדירות לכלל מימוש, אולם, המערער הסכים לנוסח הסכם המסגרת בלא שנעשתה התנאה כלשהי בין תקפו של הסכם המסגרת לבין תוצאות ההליך המשפטי בעניין זכויות האוויר.
ד. אשר להוצאות הפירוק - המשיב טען כי לאור ההוצאות הרבות בהן נשאה קופת הפירוק, יש לחייב כל רוכש דירה המצטרף להסכם המסגרת, בתשלום של 2,000 דולר בגין הוצאות אלו. ב"כ המערער טען כי הסכום שננקב ע"י המשיב מופרז וזאת נוכח מיעוט הפעולות שביצע המשיב בנוגע לפרוייקט וריבוי הפעולות שיש לעשות בעתיד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מחד גיסא נעשו ע"י המשיב פעולות רבות בנוגע לפרוייקט, ומאידך גיסא נראית לו טענת המערער כי בהשוואה להוצאות הפירוק, ששולמו ע"י רוכשי דירות בפרוייקט אחר של קלרין, מן הראוי להפחית מהסכום שדורש המשיב. לפיכך קבע ביהמ"ש כי כל רוכש דירה בפרוייקט יישא בהוצאות פירוק בסכום בשקלים השווה ל-1,000 דולר. גם בעניין זה נדחה הערעור. אין כל פגם או טעות יסודית בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי.
ה. המשיב חרג בסיכומיו באופן ניכר מן ההיקף שנקצב לו וזאת מבלי לבקש כי חריגה זו תותר לו וללא הנמקה כלשהי. המערער לא חרג מן ההיקף שנקצב. ביהמ"ש העליון חזר והתריע נגד תופעה זו של הפרת צו ביהמ"ש בדבר היקף הסיכומים. לפיכך, המערער, כמי שערעורו נדחה, והמשיב, כמי שהאריך את הדיון ע"י כך שלא קיים צו ביהמ"ש בעניין הסיכומים, ישאו, כל אחד לחוד, בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 4,000 ש"ח. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גד ויספלד למערערים, המשיב לעצמו. 18.8.91).
ע.א. 80/89 - אריה טובול נגד אלטן בע"מ ומנורה חברה לביטוח בע"מ
*תביעה בגין התרשלות של עובד שנפגע בתאונת עבודה נגד מעבידו. *חובת הזהירות החלה על המעביד(מחוזי ת"א - ת.א. 426/85 - הערעור נדחה).
א. המערער נפגע בתאונת עבודה כאשר במהלך פירוק משאבת מים ניסה לחלץ אטם מתוך תושבת שפורקה ממשאבה. הוא עשה זאת כשהתושבת מונחת בכף ידו האחת ובידו השניה הוא מנסה לחלץ את האטם באמצעות מברג. המברג החליק ופגע בכף ידו של המערער. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע למערער נכות של %10 לצמיתות ובהתאם לכך שולמו לו גימלאות כחוק. המערער הגיש גם תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד מעבידתו והמבטחת שלה בנזיקין, בטענה כי המעבידה התרשלה בכך שלא נתנה לו הדרכה מתאימה ולא סיפקה לו כלים מתאימים. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא היתה רשלנות מצד המעבידה ודחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. האטם מונח בתוך תושבת וניתן להוציא את האטם בנקל ע"י לחיצה באצבע, אך קורה שהתושבת נחלדת והאטם נתקע ואז ניתן לחלצו בעזרת מיכשור פשוט המופעל כמנוף. במקרה זה השתמש המערער במברג וביהמ"ש המחוזי קבע, בהסתמך על חוו"ד של מומחה, כי מברג פשוט הוא כלי מתאים למטרה זו. דעת ביהמ"ש היתה כי המעבידה לא התרשלה אלא המערער הוא שהתרשל, שכן, כאיש מנוסה ומיומן הוא צריך היה לדעת כי אם יגלוש המברג מהחריץ עלול הוא לפגוע בכף היד וחייב היה להניח את התושבת ולא להחזיקה בכף היד. מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובדים על דבר קיומם של סיכונים מסויימים הכרוכים בעבודה, ואין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר. פועל רגיל וממוצע יודע להיזהר וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד.
ג. המערער טוען כי המשיבה לא דיווחה על התאונה כפי שחייבת היתה לדווח על פי סעיף 3(1) לפקודת תאונות ומחלות משלח יד ובכך הפרה חובה שבחוק. לטענתו, עקב הפרה זו לא נחקרה התאונה בשעתו והתוצאה היא שנמנעו מהמערער ראיות שהיו נאספות בחקירה כזו, והרי זה נזק שגרמה לו המשיבה שעליו היא חייבת לפצותו. גם טענה זו דינה להידחות. חובת ההודעה המוטלת על המעביד לפי פקודת תאונות כאמור היא לאפשר בדיקת העניין סמוך לקרות האירוע כשהדברים עודם טריים. המטרה איננה לספק לנפגע חומר ראיות, אלא לבדוק את שיטת העבודה ואת אופן קרות התאונה ולהסיק מסקנות. נכון הוא שאגב כך מקל הדבר גם על מלאכתו של הנפגע היכול להיעזר בחומר החקירה לצורך תביעתו האזרחית, אך אין בכך כדי ליצור חיוב. מכל מקום, במקרה הנדון לא נראה שנגרם כל נזק למערער ממחדלה של המשיבה. גירסת המערער ברורה ואינה שנוייה במחלוקת. העובדה שלא ניתנה הדרכה ספציפית אף היא מקובלת על הצדדים, אלא שנקבע שלא היתה דרושה בהתחשב בכישוריו ובנסיונו של המערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יוסף מ. גולדשטיין למערער, עו"ד ח. גלזר למשיבות. 28.8.91).
בש"א 3142/91 - משה רבי נגד פנינה רבי
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד לתשלום מזונות - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב בתשלום מזונות לאשתו ולבתו, לרבות תשלום עבור מדור, כאשר בגין המדור חוייב בתשלום סכום בשקלים השווה ל-500 דולר לחודש. המבקש מעלה בערעורו השגות כלפי מרכיבים שונים שבפסה"ד, לרבות נושא המדור וכושר ההשתכרות שלו. לטענתו אין בכוחו לעמוד בתשלומים אלה ואם החיוב יעמוד בתוקפו ובמלוא ההיקף הוא צפוי למעצר. לפיכך ביקש לעכב את ביצוע פסה"ד עד לערעור. הבקשה נדחתה. מדובר בחיוב כספי, ויתירה מזאת, בחיוב שעניינו בצרכים ההכרחיים של אשתו ובתו של המבקש, לצרכי מחייתם ולהשגת מדור נאות. אין ביהמ"ש העליון נוהג, כמדיניות, להתערב בתהליך הוצאתו לפועל של פסה"ד שניתן בדרגה הראשונה, לאחר דיון והפעלת שיקול דעת. אם המבקש יעשה מאמץ ראוי הוא לא יצטרך לעמוד בפני חשש מעצר. גם לא עלול להגרם למבקש נזק לא הפיך. אם יסתבר שהחיוב היה מופרז יוכל לקזז בעתיד את התשלומים שנעשו ביתר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד סירקיס למבקש, עו"ד אשרי למשיבה. 5.8.91). רע"א 2337/91 - משה מזור נגד מינהל מקרקעי ישראל
*סמכותו של שופט דן יחיד בקדם ערעור למחוק ערעור (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ברור שלשופט דן יחיד בקדם ערעור אין סמכות למחוק ערעור. לפיכך יש לקבל את הערעור לבטל את פסה"ד ולהורות על החזרת התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בו בהרכב של שלושה שופטים. (בפני: השופט מלץ. המבקש לעצמו, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיב. 13.8.91).