תקציר סביר כרך ל"ח חוברת 19

ע.א. 2599/90 - אדי סופר נגד ישראל מוסק

הנטל המוטל על צד בדיון משפטי הטוען שלא נתן יפו"כ לעו"ד לייצגו. מעשה בית דין(הערעור נדחה).

א. בשעתו ניתן פס"ד בתובענה של המשיב נגד המערער, בסדר דין מקוצר, לאחר שהמערער לא הגיש בקשת רשות להתגונן. כחודש ימים לאחר מתן פסה"ד הגיש עו"ד ביניש לביהמ"ש המחוזי בקשה, בשמו של המערער, לביטולו של פסה"ד (להלן: בקשת הביטול). בקשת הביטול נתמכה בתצהיר של אחד אלי בן חמו, בו ציין המצהיר כי הוסמך ע"י המערער לתת את התצהיר. ביום הדיון בבקשה, בפני הרשם, הגיש עו"ד ביניש טלקס מארה"ב שעל פי תכנו מייפה המערער את כוחו של עו"ד ביניש לפעול בשמו ומטעמו. שולחי הטלקס, ככתוב בו, הם המערער ואחיו קמבל סופר. לאחר דיון בבקשת הביטול נתן הרשם החלטה, מטעמים שבעשיית צדק, להיעתר לבקשה ובלבד שהמערער יעמוד תוך 30 יום בתנאים שפורטו בהחלטה. המערער לא קיים את התנאים ופסה"ד נשאר על כנו.
ב. כעבור 3 שנים הגיש המערער בקשה נוספת לביטול פסה"ד (להלן: הבקשה השניה). בבקשה השניה חזר המערער על טענותיו בבקשת הביטול והוסיף כי בקשת הביטול הוגשה שלא על דעתו, כי לא הסמיך את עו"ד ביניש לייצגו ולא את בן חמו להגיש את התצהיר שהגיש, וכל הפעולות שנעשו, ובכלל זה משלוח הטלקס, נעשו ע"י אחיו, קמבל סופר, בלבד. בסופו של דבר בוטלה הבקשה השניה ע"י המבקש והוא הגיש המרצת פתיחה, בה נתבקש ביהמ"ש ליתן הצהרה כי "פסה"ד שניתן כנגד המבקש בהיעדרו... בטל ומבוטל מעיקרו... לאפשר למבקש להתגונן בפני התובענה...". לאחר גלגולים משפטיים שונים קבע ביהמ"ש המחוזי כי היה יפו"כ בידי עו"ד ביניש ולפיכך דחה את הבקשה לבטל את פסה"ד, כי בקשת הביטול הראשונה יצרה מעשה בית דין. הערעור נדחה.
ג. אין להתערב בממצאי ביהמ"ש בכל הנוגע לחוסר מהימנותם של המערער ואחיו. מאידך מעצם שלילת גירסת עדים אלה, לא יכול היה לקום ממצא חיובי כדבר מתן יפוי הכח ע"י המערער. אולם ניתן לומר, נוכח אי האמון שרחש ביהמ"ש לעדים, כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי לא נתן לעו"ד ביניש יפו"כ להופיע בשמו, ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשתו של המערער ולדחיית ערעורו. שהרי על המערער הראייה כי נפל הפגם, לו הוא טוען, שכן הטלקס כולל אמירה מפורשת על פיה המערער ואחיו ממנים את עו"ד ביניש כעו"ד של המערער, וחזקה היא, משנדחתה גירסת המערער, כי בעת שנשלח הטלקס ע"י אחי המערער, ציין בו עובדות כהווייתן. כיוון שכך, הקימה דחיית בקשת הביטול "מעשה בית דין" ובדין נדחתה הבקשה השנייה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' הראל למערער, עוה"ד פרידלר והרכבי למשיבה. 15.9.91).

ע.א. 763/88 - ערן פילובסקי ואח' נגד רו"ח עובדיה בלס (מפרק קופל טורס) ואח'

פירוש מסמך המעניק מתנה של דירה, האם הוא מהווה מתנה בחיים או מתנה לאחר המוות שאינה תופסת. טענת מניעות נגד מפרק הטוען באותו תיק פירוק "דבר והיפוכו" נגד שני אנשים(הערעור נדחה).

א. המערערים הם נכדיה של המנוחה רוזה רוזנברג (להלן: המנוחה). מחציתה של הדירה, שבה התגוררה המנוחה, היתה רשומה על שמם של המערערים ומחציתה השניה היתה רשומה ע"ש דודם של המערערים. הדירה נרכשה בכספה של המנוחה שהיא סבתם של המערערים ואמו של דודם. ביום רכישת הדירה חתמו המערערים ודודם על "מסמך נוסף" בו התחייבו כלפי המנוחה לאמור "הננו הח"מ מאשרים לך בזה כי קבלנו ממך כמתנה את זכויות הבעלות על הדירה הנ"ל... את רשאית כל ימי חייך לגור בדירה... במידה ותרצי כי נמכור את הדירה, הננו מתחייבים בזה לחתום על כל מסמך... ונעביר לך כל תמורה שתתקבל ממכירתה...". ביום החתימה היו שניים משלשת המערערים קטינים ולכן חתם אביהם בשמם הן על חוזה קניית הדירה והן על "המסמך הנוסף". ביהמ"ש נתן את אישורו לחתימת האב כאפוטרופוס של הקטינים בכל הנוגע לזכויותיהם בדירה, אך חתימת
האב על "המסמך הנוסף" לא הובאה לאישור ביהמ"ש. המנוחה המשיכה להתגורר בדירה כל ימי חייה ועם מותה מונה מנהל לעזבונה.
ב. החברות קופל טורס וקופל נסיעות בע"מ, שמפרקם הוא המשיב, היו בשליטתם של אבי המערערים ודודם. חברות אלו נכנסו להליכי פירוק והמשיב ביקש מביהמ"ש "להצהיר כי הדירה היתה בבעלות המנוחה ואשר על כן העזבון זכאי למלוא התמורה". הדוד ויתר על חלקו בדירה לטובת הפירוק ואילו המערערים התנגדו ותבעו את חלקם בתמורת הדירה שנמכרה בינתיים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התמורה מגיעה לעזבון המנוחה והערעור נדחה.
ג. כוונתה של המנוחה בעיסקה היתה להעניק לנכדיה ובנה את דירתה, אך זאת רק בתנאי שבפועל היא תהיה שלהם עם מותה. אין כל משמעות מה צורה בחרה האם ליישום כוונתה זו, שכן לצורך סעיף 8ב' לחוק הירושה הקובע כי "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה", השאלה היא אחת בלבד - האם המתנה ניתנה למערערים לאלתר או שמא הם זכו בה בפועל רק עם מות המנוחה. בין אם מדובר במתנה כספית, היינו הכספים שניתנו עבור רכישת הדירה, ובין אם מדובר במתנה של זכות הבעלות בדירה, ברור מההתחייבות שבעריכת "המסמך הנוסף" שלא היתה כוונה להעניק את המתנה לאלתר. אין באופן עריכת העיסקה כדי לשנות ממהותה, שהינה מתנה שתינתן רק עם מות המנוחה ולפיכך היא תופסת רק בצוואה.
ד. אין מקום לטענה כי המתנה הוקנתה עוד בחיי המנוחה, משום שהבעלות בדירה נרשמה על שם המערערים עוד בחיי המנוחה. כל שקיבלו המערערים בחיי המנוחה היה רישום הבעלות בדירה. אך הבעלות עצמה נותרה בידי המנוחה, שכן "בעלות" הוגדרה בחוק המקרקעין כ"זכות להחזיק במקרקעין להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה...". על פי "המסמך הנוסף", נותרה זכות זו בידי המנוחה והוענקה לכן למערערים רק עם מותה.
ה. יש מקום לטענת המניעות שמעלה ב"כ המערערים, והיא שהמשיב לא יכול מצד אחד לטעון כנגד תוקף רישום הדירה ובו זמנית להכיר בתוקף רישום זה, בשעה שהוא עורך הסכם עם הדוד לקבלת זכויותיו של הנ"ל בדירה. לא יעלה על הדעת כי במסגרת אותו תיק פירוק, יפנה המפרק לביהמ"ש מצד אחד בבקשה המכירה בתוקף של עיסקה שנעשתה ע"י הדוד ומצד שני בבקשה אחרת התוקפת את אותה עיסקה על מנת להשיג זכויות של צדדים אחרים לאותה עיסקה. אך אין בטענה נכונה זו כדי לשנות מפסה"ד דנן. משנקבע שאין תוקף לרישום הדירה ע"ש המערערים ועל שם הדוד, ממילא באים לאותה תוצאה, שאליה ניתן להגיע מויתורו של הדוד על חלקו בדירה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד לשם למערערים, עו"ד קשת למשיב. 11.8.91).

ע.א. 718/89 - בת עמי קניפל נגד נעמי גוץ

*טענה לפסילת צוואה בשל השפעה בלתי הוגנת(מחוזי ת"א - ת.ע. 3592/89 - הערעור נתקבל).

א. המנוח בן ציון גוץ נולד בשנת 1948 ונישא למשיבה בשנת 1970. לזוג נולדה בת בשנת 1973. במשך שנים רבות נהג המנוח לשתות לשכרה, בשנת 1986 חלה הדרדרות תלולה במצבו, ועקב כך היו יחסיו עם אשתו מסוכסכים. בספטמבר 1987 פתחה המשיבה בהליכי גירושין. המערערת, אחותו של המנוח, נחלצה לעזרת המנוח כאשר נודע לה שהוא אלכוהוליסט. כשקיבל המנוח את כתב התביעה של המשיבה, הוא פנה לאחותו וזו שכרה את שירותיו של עו"ד לצורך הליכי הגירושין. ביום 17.9.87 חתם המנוח בפני אותו עו"ד על צוואה שבה ציווה את רכושו למערערת והדיר את אשתו ואת בתו מכל נכסיו. המערערת
הגישה בקשה לקיום הצוואה וביהמ"ש דחה את הבקשה. ביהמ"ש לא קבע כי המנוח סבל ממגבלות שכליות שמנעו ממנו להבחין בטיבה של הצוואה, אלא שהצוואה נעשתה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת על המנוח. קביעה זו השתית ביהמ"ש על חומר הראיות וציין כי "המנוח אכן פיתח תלות נפשית במי שסמוך לו". ולאחר מכן בבת עמי (אחותו). באותה תקופה... בת עמי מסייעת בידי המנוח בהתדיינות נגד המתנגדת, ומבקשת להבטיח את רכוש המנוח בפני המתנגדת...". הערעור נתקבל.
ב. הראיות שהובאו לביהמ"ש אינן מצדיקות קביעה כי הופעלה השפעה בלתי הוגנת על המנוח. יש להבחין בין השפעה לבין השפעה בלתי הוגנת. השפעה שאינה מגיעה לכדי השפעה בלתי הוגנת אינה מבטלת צוואה. חוסר הגינות בהשפעה משמעותו שימוש בהשפעה על מנת להביא לעריכת צוואה, אשר לולא אותה השפעה לא היתה נערכת, או היתה נערכת אך בתנאים ובנסיבות אחרות. בענייננו, היתה אמנם לאחות המנוח, המערערת, השפעה על המנוח, וזה האחרון היה תלוי בה, אך השפעה ותלות זו לא עברו את גבול המותר ולא הגיעו לידי השפעה בלתי הוגנת. יתירה מזו, ביהמ"ש קיבל את עדותה של המערערת כי לא ידעה מראש על עריכת הצוואה ולאחר שנודע לה דיברה על ליבו של אחיה שלא ידיר את בתו. לפיכך יש לאשר את צוואת המנוח.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד צנעני בן ציון למערערת, עו"ד פנחס קניר למשיבה. 15.9.91).

ע.א. 1636/90 - יהודה אלבוים נגד שבתאי ניסנבלט

*פסילת צוואה עקב השפעה בלתי הוגנת(מחוזי ת"א - ת.ע. 7511/86 - הערעור נדחה).

א. המנוחה שרה אדלר נולדה בשנת 1913, לא היו לה ילדים ובעלה נפטר ביום 26.11.81. כעבור כתשעה חודשים ערכה צוואה לטובתו של המערער. קרובי המשפחה היחידים של המנוחה היו אח ואחיין מאב משותף. המנוחה אושפזה בבתי חולים בין השנים 1972 עד 1977 בגלל דכאון פסיכוטי והאישפוז בשנת 1977 נמשך חמישה חודשים לאחר נסיון התאבדות. לביהמ"ש לא הוגשו ראיות רפואיות בקשר למצב הנפשי של המנוחה לאחר 1977. על פי הראיות היתה חסרת אונים ו"נראתה תמיד שבורה". כאשר הבעל היה בחיים היה הוא זה שתיפקד בבית. המערער, יליד 1949, הכיר את המנוחה בשנת 1979 כאשר גר יחד עם חברתו בשכונה שבה גרה המנוחה. היכרותו עם המנוחה היתה שטחית כל עוד בעלה היה בחיים ולפי עדותו "ההיכרות הממשית" בינו לבין המנוחה החלה לאחר שהבעל נפטר. המערער ביקר את המנוחה בכל ערב שבת, עזר לה בדברים כמו תיקונים קטנים בביתה וכדומה. בשנת 1982 עברו המערער וחברתו לגור בשכונה אחרת וגם אז המשיך המערער לבקר את המנוחה בערבי שבת.
ב. ביום 12.8.82 ערכה המנוחה צוואה אצל עו"ד נוסבאום, חברו של המערער, לאחר שהופנתה אליו ע"י המערער. על פי עדותו של עו"ד נוסבאום, המנוחה ביקרה במשרדו לראשונה ביום עריכת הצוואה ב-12.8.82, ו"ביום בואה אלי היא החזיקה פתק ששם הופיעו שמות אנשים, הנהנים המיועדים לפי הצוואה עם פרטיהם". בצוואה הורישה המנוחה את דירתה ותכולת הדירה למערער, כאשר חברתו של המערער הינה יורשת חילופיתשל דירת המנוחה. מספרי תעודות הזהות וכתובתו של המערער מופיעים בתוך הצוואה. שמה של החברה מופיע בצוואה כ"אורלי צוקרמן - יניב". לאחר פטירת המנוחה נמצאה הצוואה, כאשר אליה מחובר מכתב הנחזה לבטל את הצוואה. המכתב שאינו נושא תאריך כתוב בכתב יד וביהמ"ש קבע כי כתב היד הוא של עו"ד נוסבאום ושהמנוחה חתמה עליו. בגוף המכתב פונה המנוחה לעו"ד נוסבאום ומבקשת ממנו לבטל "את הצוואה שערכתי אצלךביום 12.8.82 בה ציוויתי את רכושי למר יהודה אלבוים..."

ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתם של המתנגדים לצוואה כי בעת עריכתה היתה המנוחה בדעה לא צלולה, אך לעומת זאת פסק כי הצוואה היתה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצד המערער. ביהמ"ש התייחס לנסיבות ההיכרות של המערער והמנוחה, ציין כי המנוחה היתה בת 61 והמערער בן 31 כשהכירו, כי לא היתה ביניהם כל קירבה משפחתית, ובנסיבות אלה קשה להבין את רצונו ונכונותו של אלבוים ליזום את קירוב המנוחה אליו. ביהמ"ש ייחס חשיבות לנסיבות עשיית הצוואה - הפניית המנוחה לעו"ד נוסבאום ע"י חברו המערער, והופעת המנוחה במשרדו של עו"ד נוסבאום כשהיא מצויידת בפרטים האישיים של המערער וחברתו. ביהמ"ש גם פסק כי אפילו היתה הצוואה תקפה בעת עשייתה הרי שהיא בטלה בעקבות מכתב הביטול. הערעור נדחה.
ד. העובדה שהמנוחה היתה מסוגלת להבחין בטיבה של הצוואה כשערכה את הצוואה אין בה כדי לסתור את הממצא האחר כי הופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי "צוואה שנעשתה... בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה - בטלה" ואילו סעיף 30 לחוק קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה... מחמת השפעה בלתי הוגנת... - בטלה". הממצאים שהמערער מצביע עליהם נוגעים ליכולת המנוחה להבחין בטיבה של הצוואה, וממצאים אלה אינם מונעים קביעה שהשפעה בלתי הוגנת הופעלה עליה. ביהמ"ש רשאי היה להסיק ממערכת הראיות שבפניו כי המנוחה עשתה את הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת ואין להתערב במסקנה זו. לאור העובדה שהצוואה נפסלה מחמת עשייתה תחת השפעה בלתי הוגנת, שוב אין צורך לדון בטעם החילופי שענייננו ביטול הצוואה במסמך הנוסף, ועניין זה נשאר בצריך עיון.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד ג. ישעיהו למערער, עו"ד א. הורנשטיין למשיב. 11.9.91).

ע.א. 14/90 - בנימין כהן נגד דינה אשכנזי

*טענה נגד קיום צוואה עקב "השתתפות בעריכת הצוואה"(מחוזי ת"א - ת.א. 7258+7693/88 - הערעור נדחה).

א. המנוח חיים כהן (להלן: המנוח) נפטר באוקטובר 1988 בגיל 83 כשהוא משאיר אחריו שני ילדים: המערער (להלן: הבן) והמשיבה (להלן: הבת). כשנה וחצי לפני מותו ערך המנוח צוואה בפני עדים בה הוריש את כל רכושו לבת. אחרי פטירת המנוח הגישה הבת בקשה לקיום הצוואה, הבן לא ידע על כך, ולאחר שהצוואה אושרה הגיש בקשה לביטול צו קיום הצוואה. בביהמ"ש המחוזי טען הבן כי לצוואה אין תוקף ממספר טעמים ובכללם: המצווה היה עיוור משנת 1985 ולכן לא ייתכן שקרא את הצוואה ; לחילופין, לא הבין ולא ידע שהוא חותם על הצוואה מחמת היותו בדיכאון נפשי עקב העיוורון ; אםחתם על צוואה הרי עשה זאת בשל השפעה בלתי הוגנת של המשיבה. כמו כן, נטען, הבת ובעלה נטלו חלק בעריכת הצוואה ולכן היא בטלה לפי סעיף 35 לחוק הירושה (להלן: החוק). ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה.
ב. אשר לעיוורונו של האב - המערער הגיש "תעודת עיוור" שקיבל המנוח על פי תקנות שירותי הסעד, ולטענת המערער, כאשר המנוח החזיק תעודה כזו לא יכול היה ביהמ"ש לקבוע כי "לא היה עיוור במובנה הרגיל של המילה". ברם, לפי תקנות שירותי הסעד, תעודת עיוור ניתנת לא רק למי שלוקה "בהיעדר גמור של ראיה", אלא גם במקרים נוספים של ראיה לקוייה. מכאן שהחזקת תעודת עיוור אינה ראייה קונקלוסיבית ל"היעדר גמור של ראיה" ולא הוברר אם הליקויים האחרים הם כאלה המגבילים כליל את יכולת הקריאה. הנטל להוכיח שהמנוח לא היה מסוגל לקרוא את הצוואה מוטל היה על הבן ובראיות שהביא לא הרים נטל זה.
ג. אשר לבטלות הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה - על פי סעיף 35 לחוק "הוראת צוואה... המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק
בעריכתה... בטלה". מדובר על הנחה שאינה ניתנת לסתירה, כי מי שפעל כמתואר בסעיף 35 רואים אותו כאילו השפיע השפעה בלתי הוגנת על המצווה. בענייננו, עו"ד בן דוד שערך את הצוואה ומשפחת אשכנזי, שהיא משפחת הבת, הינם קרובים. במועד כל שהוא, היו במשרדו של עו"ד בן דוד הבת ובעלה, וביקשו לערוך את הצוואה של המנוח, לאחר שמסרו לו את הפרטים הדרושים לכך. עו"ד בן דוד ערך את הצוואה והדפיס אותה, וכשהופיע המנוח יחד עם בתו היתה הצוואה מוכנה לחתימה. לקראת החתימה נכנסו עו"ד בן דוד, הנוטריון והמנוח לאחד החדרים במשרד והשאירו את הבת בחוץ, ולאחר שעוה"ד קרא את הצוואה בפני המנוח והסביר לו את תוכנה חתם המנוח על הצוואה.
ד. השאלה היא אם בני הזוג או מי מהם לקחו ב"אופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה. על פי הפסיקה "עריכה כמשמעותה בסעיף 35, אינה אלא הכנתו הטכנית של המסמך ובפרט ניסוחה המילולי של לשונו, על מנת שהמצווה יוכל לעשותו לצוואתו". לעיתים ההבדל בין פעלתנות קודמת בעריכת הצוואה שאין בה כדי להביא לבטלותה לפי סעיף 35 לחוק, לבין נטילת חלק בעריכת הצוואה כך שיהיה בה כדי להביא לבטלות הצוואה, עשוי להיות דק ועדין. בענייננו, הקשר הישיר בין עו"ד בן דוד לבין המנוח בעת ביקורו במשרד לצורך החתימה, ואימות פרטי חשבונות המנוח, ע"י עו"ד בן דוד מפי המנוח, הוא בבחינת "התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה". במקרה כזה הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה, שכן שיקול דעתו העצמאי של עוה"ד והקשר הישיר שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עוה"ד. התנהגות המשיבים אינה נקיה מכל רבב, עם זאת, מכיוון שבתי המשפט פירשו תמיד פירוש צר ודווקני את המושג "נטילת חלק בעריכת הצוואה" אין להתערב בקביעתו של השופט כי אין לבטל את הצוואה. בנסיבות העניין לא הוטלו הוצאות על המערער.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד י. רפלד למערער, עו"ד דוד בן דוד למשיבה. 12.9.91).

ע.א. 634/89 - אסי ריין נגד ELECTRONICS FUJI ואח'

*גניבת עין" ע"י תוספת רישום "מוצא גיאוגרפי" על מוצר המיוצר במדינה אחרת(מחוזי י-ם - ת.א. 206/84 - הערעור נדחה).

א. המשיבה מאוגדת לפי חוקי מדינת יפן ומייצרת ביפן מכשירי רדיו ומכשירים אחרים המסומנים בשם ROADSTAR (להלן: הכל ביחד מכשירי רדיו). המשיבה השניה, חברה אחות של המשיבה הראשונה, משווקת ומפיצה את מכשירי הרדיו המיוצרים ע"י המשיבה הראשונה. מכשירי רדיו הנושאים אף הם את הסימן ROADSTAR, מיוצרים, שלא על ידי המשיבות, גם מחוץ ליפן. המערער הוא נציגו בישראל של יצרן מכשירי ROADSTAR מדרום קוריאה והוא נהג להוסיף על גבי מכשירי הרדיו את המילה JAPAN, או את הצירוף JAPAN IN MADE למרות שאלו אינם מיוצרים ביפאן. המשיבות תבעו את המערער בביהמ"ש המחוזי, בין היתר, בעילה הנזיקית של עוולת גניבת עין על פי סעיף 59 לפקודת הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המערער רשאי לרכוש ולייבא מיפן ולשווק בישראל מכשירים הנושאים את הסימן ROADSTAR וסימון JAPAN ובלבד שהמכשירים נרכשו מאת מי שרשאי ביפאן לייצר ולמכור מכשירים כאלה. מאידך, אינו רשאי למכור תוצרת הנושאת את השם ROADSTAR אם היא לא יוצרה ביפן כאשר הוא מוסיף את המילה JAPAN או JAPAN IN MADE. כן פסק ביהמ"ש כי המשיבות זכאיות לפיצויים בעילה של גניבת עין בהתייחס לאותם מכשירי רדיו שכבר נתקיימה בהם עוולה זו. בעניין שיעור הפיצויים החליט ביהמ"ש שלא לקבל את חישובי המשיבות, שהתבססו על אומדן אחוזי רווח ממכירת מספר מסויים של מכשירי רדיו, למרות שהמערער לא טען כלל לעניין הנזק
וגובה הפיצוי. ביהמ"ש החליט לקבוע את גובה הפיצוי על דרך האומדן בשיעור של 75,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. מהותה של עוולת גניבת עין היא בהגנה אשר אותה מעניק החוק לתובע מפני פגיעה בזכות הקניין במוניטין של עיסקו. מוניטין יכול שיסתכם בשם של מוצאו הגיאוגרפי של המוצר. קורה שמוצרים, המיוצרים במקומות שונים תחת שם זהה, הם בעלי תכונות שונות. זאת ועוד, גם במקרים בהם המוצרים הם בעלי תכונות זהות, יש שהציבור מייחס למוצרים תכונות שונות, בשל מקומות הייצור השונים, ומשוני זה בהתייחסות הציבור נבנה המוניטין שיש ליצרן ממקום פלוני, בשונה ליצרן ממקום אלמוני.
ג. באשר להוכחת קיומו של המוניטין המבוסס על מוצאם הגיאוגרפי של מכשירי הרדיו, הסתפק ביהמ"ש המחוזי בעדויותיהם של שלושת עדי המשיבות, שעוסקים זה שנים מספר במסחר או בהתקנה של מכשירי רדיו למכוניות באיזורים שונים בארץ. מדבריהם עולה כי הציבור הרחב מבחין בין מכשירי ROADSTAR, המיוצרים ביפן, לבין מכשירי ROADSTAR אשר אינם מיוצרים ביפן ומכך למד ביהמ"ש על קיומו של מוניטין. אמנם ניתן היה לעבות את ראיות המשיבות אודות קיומו של המוניטין בעדויות נוספות, אך עם זאת ניתן להסיק מעדויות עדי התביעה, על רקע הנתונים העובדתיים האחרים, את דבר קיומו של מוניטין.
ד. באשר לקיומו של יסוד ההטעייה - לפי לשון סעיף 59 לפקודת הנזיקין יחשב למעוול "מי שגורם או מנסה לגרום... שטובין ייחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם...". היסוד העובדתי המטעה יכול ללבוש צורות שונות ומגוונות לפי העניין, ואין הכרח כי יבוא לידי ביטוי בצורה מסויימת דווקא. בענייננו, הדמיון בין מכשירי הרדיו השונים מסוג ROADSTAR עולה כמעט כדי זהות. השוני הבולט שביניהם הוא בציון מקום ייצורם. התוספת JAPAN על מכשירי רדיו שאינם מיוצרים ביפן, מהווה על כן נסיון ממשי להטעות את הקונה הרגיל לחשוב כי מדובר במכשירי רדיו מסוג ROADSTAR המיוצרים ביפן. כך שיסוד ההטעייה מתקיים בענייננו.
ה. לעניין דרך קביעת הפיצויים לטובת המשיבות ושיעורם - מקובלת היא קביעתו של ביהמ"ש לפסוק פיצוי על דרך האומדן. רצוי שתהיה הצבעה, ולו כללית, על כך מה היו הקווים המנחים של החישוב. אולם בהיעדר טעמי ערעור ממשיים ומשכנעים, אין להתערב בסכום הפיצוי שפסק ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יגאל קלדרון למערער, עו"ד יאיר גרין למשיבות. 25.8.91).

ע.א. 1982/90 - שלמה גב-אי נגד יעקב פלד ואח'

*מהותו של צו עיקול על כספי נתבעים הניתן בעת אישור פסק בורר(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. ניתן פסק בוררות המחייב את פלוני וחברה אלמונית (להלן: הנתבעים) לשלם למערער כ-870,000 ש"ח ופסק הבוררות אושר בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א. במעמד אישור הפסק ביקש המערער שינתן צו עיקול על כספי הנתבעים הנמצאים בידי המשיב והצו ניתן לו. בעטיו של הצו נשלחה למשיב הודעה למחזיק "בהתאם" לתקנה 367 לתקנות סדר הדין האזרחי והמשיב ענה שאין בידו כספים של הנתבעים. לאחר מכן הגיש המערער בקשה מנומקת לאישור העיקול והמשיב הגיש כתב הגנה. ביהמ"ש סבר כי מדובר בבקשה לאישור צו עיקול זמני ונקבע מועד לדיון. ביום הדיון נוכח ביהמ"ש לדעת שכל ההליך בטעות יסודו, שכן צו העיקול הראשון לא היה זמני. היה זה צו שניתן במעמד אישור פסק הבוררות ש"דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק דין של ביהמ"ש". מכח סעיף 29 לחוק הבוררות חלה על העניין תקנה 374 לתקנות סדר הדין המסמיכה את ביהמ"ש לתת צו
עיקול כדי להבטיח את ביצועו של "פסק הדין". מטעם זה החליט ביהמ"ש למחוק את הבקשה. מנגד החליט ביהמ"ש לדחות בקשת המשיב לבטל את העיקול. הערעורים נדחו.
ב. טוען המערער שביהמ"ש לא היה רשאי לבטל את החלטתו לקיים את הדיון באישור העיקול על דרך שמיעת ראיות, אך טענה זו אין לה יסוד. מדובר בהחלטת ביניים שביהמ"ש יכול היה לחזור בו ממנה כשמצא שהיא מוטעית. עוד טוען המערער כי ביהמ"ש טעה בסברו כי צו העיקול ניתן לאחר שאושר פסק הבוררות ולכן אינו עיקול זמני, אך גם בכך הוא טועה. בבקשה לצו עיקול לא נאמר שבעיקול זמני עסקינן ויש להסיק שצו העיקול שנתן ביהמ"ש ניתן במעמד צו האישור ולפיכך "בעת מתן פסק הדין" כאמור בתקנה 374. גם לגופו של עניין צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שאין הצו טעון אישור, אלא מדובר בצו שניתן כדי לגשר על פני תקופה שמיום פסה"ד עד ליום פתיחת תיק ההוצאה לפועל. כל הפרוצדורה של הודעה למחזיק נועדה להיות מוחלת על הליכים של עיקול זמני דווקא, ואילו זכויותיו של התובע כלפי המשיב דינן להתברר לפי סעיפים 44, 45, ו-52 לחוק ההוצאה לפועל והמערער לא נותר ללא תרופה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. גולדנצוייג למערער, עו"ד ש. אמיר למשיב. 4.9.91).

ע.א. 48/88 - אהרן ברזל נגד בנק צפון אמריקה בע"מ

בקשה להגשת ראיות בערעור. נטל הראייה בתביעת בנק נגד לקוח בדבר פעולות שונות שנעשו בחשבון הלקוח בבנק(מחוזי י-ם - ת.א. 122/86 - ערעור וערעור נגדי הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. בינואר 1986 הגיש המשיב (להלן: הבנק) תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערער (להלן: ברזל) לתשלום יתרת חובה של כ-296,000 ש"ח שבחשבון ברזל בבנק, בתוספת ריבית מיום חישוב יתרת החוב. ברזל ביקש רשות להתגונן והרשות ניתנה לו ב-3 טענות: א. 885,400 שקל נמשכו מחשבונו בשיק פנימי ללא ידיעתו וללא חתימתו ; ב. 230,000 שקל נמשכו מחשבונו בשיק פנימי ללא ידיעתו וללא חתימתו; ג. ביום 20.5.83 הפקיד שיק על סך 867,000 שקל וההפקדה לא נרשמה בחשבונו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה באופן חלקי בקבעו כי לא עלה בידי הבנק להוכיח את משיכתם של 230,000 שקל האמורים. בערעור חולק ברזל על חיובו בשני הסכומים האמורים ובערעור שכנגד חולק הבנק על הקביעה כי לא הוכח דבר משיכתם של 230,000 שקל, וכן על כך שביהמ"ש פסק מיום פסה"ד ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית ולא לפי הריבית הנהוגה בבנק. ערעורו של ברזל נדחה וערעורו של הבנק נתקבל באשר לעניין הריבית.
ב. בערעור ביקש ברזל להביא שתי ראיות נוספות: שטר שלטענתו הופקד בחשבונו וחוות דעת של גרפולוג באשר לאותנטיות של מספר חתימות. בקשה זו נדחתה. באשר לשטר - מדובר בראייה שברזל ידע על קיומה ואף טען לקיומה במהלך הדיון בערכאה הראשונה. הוא טוען כי באותה עת לא היה השטר בידו, וכי לא היה באפשרותו לאתר אותו. אולם, היה עליו להסביר על שום מה לא עלה בידו לאתר את השטר במשך כמעט שנתיים, במהלך הדיון בערכאה הקודמת, והיה עליו לשכנע כי פעל בשקידה הראוייה כדי לאתר את השטר. באשר לחוות הדעת של הגרפולוג - כבר בערכאה הראשונה טען ברזל באשר לאותנטיות של חתימות מסויימות וכבר אז יכול היה להזמין ולהציג חוות דעת של מומחה.
ג. לגופו של עניין, באשר למשיכת הסכום של 885,000 שקל - המוציא מחברו הוא הבנק ועליו הראייה. בראש וראשונה הסתמך הבנק על דף החשבון שבו מופיעות כל הפעולות שבוצעו בחשבונו של ברזל. באשר לדף זה נאמר בטופס לפתיחת החשבון כי יהווה הוכחה מספקת לנכונות רישומי הבנק. אין צורך להכריע כאן בשאלה עד כמה יכול להוות דף חשבון ראייה מכרעת ומספקת בהיעדר ראיות נוספות, שכן הוצג בפני ביהמ"ש השיק הפנימי שמכוחו בוצעה המשיכה ועל השיק מופיעות חתימותיהם של ברזל ושל מנהל
סניף הבנק. כמו כן העיד שטרן שברזל חתם על אותו שיק. כנגד ראיות כבדות משקל אלו אין די בטענתו הסתמית של ברזל כי החתימה על השיק איננה חתימתו שלו.
ד. באשר לטענה בדבר הפקדת 867,000 שקל ע"י ברזל - הנטל להוכיח את דבר ההפקדה מוטל על ברזל ובידו לא היה כל מסמך המאשר הפקדת הסכום הנ"ל. הטענה נשענה רק עלעדותו שלו, ובדבריו בנושא זה נתגלו סתירות מסויימות ודי בסתירות אלו כדי לערער את אמינות גירסתו.
ה. בערעור שכנגד בעניין משיכת 230,000 שקל - להוכחת משיכה זו הציג הבנק שיק פנימי שעליו, במקום המיועד לחתימת הלקוח, חתום שטרן. הנטל להוכיח כי לשטרן היה יפוי כח למשוך כספים מחשבונו של ברזל מוטל על הבנק, וביהמ"ש קבע כי הבנק לא עמד בנטל זה. העובדה שביהמ"ש העדיף בנקודות מסויימות את עדותו של שטרן על פני עדותו של ברזל, אינה מחייבת להעדיף את גירסתו גם בעניין קיומו של יפוי כח. טענה שנייה של הבנק מסתמכת על "ראייה כוללת" של הפעולות שבוצעו בחשבון, בנסיון להראות כיצד המשיכה של 230,000 שקל קוזזה כנגד הפקדה של 230,000 שקל שבוצעה באותו יום. אין זו טענה שמן העניין, שכן אין בה כדי להוכיח ששטרן רשאי היה למשוך את הכסף.
ו. טענה אחרת של הבנק היא טענת מניעות - מכיוון שברזל לא טען כלפי הבנק כל טענה במשך התקופה בה נוהל החשבון, הוא מנוע עתה מלהעלות טענות ביחס לפעולות שבוצעו בחשבון. לעניין זה מסתמך הבנק במיוחד על טופס פתיחת החשבון בו נאמר שהלקוח יבדוק כל דף חשבון שיימסר או יישלח לו, ובהיעדר הערות מצידו רשאי יהיה הבנק לראותו כמאשר את נכונותם של אותם מסמכים. אין צורך להכריע באופן כללי בשאלה אם די בהוראה שכזאת כדי למנוע מלקוח לטעון טענות נגד פעולות שבוצעו בחשבון, שכן הוכח שדפי החשבון נשלחו למען לא נכון, ולפיכך כלל לא הגיעו לידיו של ברזל.
ז. ביהמ"ש קבע כאמור כי יתרת החובה תישא את הריבית הנהוגה בבנק רק עד מועד פסה"ד וממועד זה יישא הסכום ריבית והצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. לעניין זה יש לקבל את ערעורו של הבנק. לפי סעיף 6(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה אין לפסוק ריבית לפי אותו חוק אם קיים הסכם שונה בין בעלי הדין. במקרה דנן הוסכם בין ברזל לבין הבנק בטופס פתיחת החשבון כי הריבית שתשולם תהא זו הנהוגה בבנק. לא ייתכן שבנק שקיבל פס"ד לזכותו יימצא במצב גרוע יותר ממצב בו היה נמצא אילו לא פנה לביהמ"ש. לפיכך יש לקבוע כי יתרת החובה תמשיך לשאת את הריבית הנהוגה בבנק עד ליום התשלום בפועל.

(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. רבינוביץ למערער, עו"ד בר הלל למשיב. 15.9.91).

ע.פ. 2251/90 - חוסאם חג' יחיא נגד מדינת ישראל

*עד שותק" לצורך קבלת אמרה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות(מחוזי ת"א - ת.פ. 353/89 - הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט בך נגד דעתו החולקת של השופט אור).

א. המערער הורשע בעבירה של שוד מזויין ושימוש ברכב ללא רשות (להלן: עבירת השוד) וכן בעבירה של החזקת הירואין בכמות של כחצי גרם שלא לצריכה עצמית. בגין עבירות אלה נדון המערער ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור הוא על הרשעתו של המערער בעבירת השוד בלבד ועל חומרת העונש. השוד בוצע על פי קשר שנקשר בין שלשה לשדוד את הבנק. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער כאשר הראיה העיקרית שעליה השתית את הכרעת הדין היו הקלטות סמויות של שיחות בין אחד השודדים (להלן: מונדר) לבין אחד סלם שהיה עמו בתא המעצר. בהקלטות אלה מתאר מונדר את המערער כאחד משלשת השותפים שנטלו חלק בשוד. מונדר נקרא להעיד כעד מטעם התביעה,
אך בהיותו על דוכן העדים סרב לפצות את פיו ולא ענה לשאלות. ביהמ"ש החליט שבנסיבות המקרה יש לקבל את ההקלטות ותמליליהן כראייה, לפי סעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות (להלן: הפקודה). בערעור החליט השופט אור כי אמנם אין לקבל את האמרות של מונדר כראייה לפי סעיף 10א'(ב) לפקודה, אך ניתן לקבלן כראייה לפי סעיף 10א'(א) לפקודה. מאידך סברו המשנה לנשיא אלון והשופט בך כי אין לקבל את האמרות כראייה גם לפי סעיף 10א'(א).
ב. המחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליון נוגעת לשאלה אם ניתן לקבל את אמרתו של "עד שותק" כראייה לפי סעיף 10א'(א). הכל היו תמימים כי אין לקבל את העדות לפי סעיף 10א'(ב) במקרה דנן. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ניתן להחיל את סעיף 10א'(ב) על נימוק אחד ויחיד לאמור "מנסיוני יכול אני לומר כי ברוב המקרים האלה, אם לא בכולם, מקור שתיקתם (של העדים) הוא בפחד להעיד נגד נאשם ולהפלילו". בכך טעה ביהמ"ש. אכן בשנים האחרונות הורחבה מסגרתו של המונח "אמצעי פסול" במובן סעיף 10א'(ב) המשפיע על העד שלא להעיד, וגם הוקלו דרכי ההוכחה של גורם זה, אולם אין ללמוד מעצם שתיקתו של העד על כך שאמצעי פסול גרם לו שלא להעיד.
ג. באשר להחלתו של סעיף 10א'(א): בעקבות מחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליון בנושא של "העד השותק" האם ניתן לקבל את אמרתו לפי סעיף 10א'(א) הוחלט בפרשת לויע.פ. 254/88 (פד"י מ"ד(4) 663 - להלן: פרשת לוי), להרכיב הרכב מורחב של 5 שופטים. באותו הרכב הוחלט ברוב של שלשה כנגד שניים שגם "העד השותק" נקרא "עד" לצורך סעיף 10א'(א) וניתן לקבל את אמרתו. מאידך סברו שם שופטי המיעוט כי אין להחיל את סעיף 10א'(א) על "העד השותק" ולכן אם אין אפשרות להפעיל על העד השותק את סעיף 10א'(ב), אין לקבל את אמרתו לצורך ראייה. פרשת לוי הפכה את ההלכה שהיתהקיימת עד אז והיא הלכת אשכנזי (ע.פ. 722/85 פד"י מ'(2) 361) בה נקבע כי אמרתו של "עד שותק" אינה קבילה כראייה. בענייננו סבר השופט אור שאין לסטות מהלכת לוי ומנגד סברו המשנה לנשיא אלון והשופט בך כי אין למתוח את סעיף 10א'(א) עד כדי קבלת אמרתו של "עד שותק" וכי יש לחזור להלכת אשכנזי.
ד. התעוררה שאלה אחרת אם מדיניות שיפוטית רצוייה היא שביהמ"ש העליון יהפוך את פסיקתו. אמנם, אין ביהמ"ש העליון כפוף לתקדימים, ויכול הוא לסטות מהלכותיו, ואולם מכיוון שמדובר כאן בפס"ד שנתקבל בהרכב מורחב, שהורכב במיוחד כדי לשים קץלמחלוקת בנושא הנדון, האם המדיניות השיפוטית אינה תומכת בכך שכל הרכב יפסוק בהתאם להלכת הרוב בפרשת לוי. באשר לכך סבר השופט אור כי אכן פסיקה בניגוד להלכהשנפסקה בהרכב מורחב כאמור, נוגדת מדיניות שיפוטית רצוייה, ואילו המשנה לנשיא אלון והשופט בך סברו כי אם לא יסטו מהלכת לוי, יביאו לידי כך שאדם, אשר לגבי דידם צריך לזכות אותו מעבירה מסויימת, ישב בכלא רק משום שאינם חפצים לסטות מהלכה שנפסקה אם כי בהרכב מורחב. לדעתם, כאשר כזה הוא המצב יש לסטות מן ההלכה גם אם היא נתקבלה בהרכב מורחב.
ה. על פי הצעת השופט אור הוחלט לקיים דיון נוסף בנושא.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, אור. עו"ד א. ברתור למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 4.9.91).

ע.א. 92/89 - ראובן עובדיה נגד שולמית סיבהי ואח'

*חזקת שיתוף" בנכסי בני זוג ו"עיסקת מכר" שנעשתה בין האב לבנו ביחס לחלקה של האשה בנכסים. *טענת היורשים נגד "עיסקת מכר" שנעשתה בין אחד היורשים לבין אביהם המנוח ביחס לחלקו של האב בנכסים(מחוזי ת"א - ת.א. 1301+1302/83 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער והמשיבה הם אח ואחות. הוריהם, סעידה עובדיה (להלן: המנוחה) ושלמה עובדיה (להלן: המנוח) נישאו במהלך מלחמת העולם הראשונה, ניהלו כל חייהם אורח חיים תקין וקיימו מאמץ משותף בניהול התא המשפחתי. שתי חלקות מקרקעין מסויימות
נשוא דיון זה, (להלן: החלקות), הגיעו לידי בני הזוג לאחר נישואיהם. בשנת 1931 הוסדרה הקרקע באיזור מכח פקודת הקרקעות והחלקות נרשמו בספרי המקרקעין ע"ש המנוח בלבד. בשנת 1968 נפטרה המנוחה ובעלה התמנה להיות מנהל עזבונה. על פי צו הירושה אמורים היו שלושת ילדיה מנישואין אלה, ביניהם המערער והמשיבה, לקבל כל אחד 2/16 מרכושה. בדצמבר 1973 מכר המנוח את מלוא הזכויות בחלקות לבנו (המערער) והן נרשמו ע"ש המערער בספרי המקרקעין. בשנת 1975 הגישה המשיבה תובענה נגד המנוח, והתובענה הסתיימה בהסכם פשרה (להלן : הסכם הפשרה) שלפיו יעביר המנוח למשיבה כ-41,000 ל"י וכנגד זה הצהירה המשיבה שלא תהיינה לה תביעות נגד המנוח וכי היא מוותרת על כל תביעה הנוגעת לעזבון. סכום זה לא הועבר למשיבה. בשנת 1978, לאחר מות המנוח, הגישה המשיבה המרצת פתיחה בה ביקשה פעם נוספת הצהרה על היקף הנכסים הנכללים בעזבון המנוחה. המערער ביקש לדחות על הסף את המרצת המשיבה מן הטעם שהעניין הוסדר כבר בין אותם צדדים במסגרת הסכם הפשרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את המרצתו של המערער בקבעו שהסכם הפשרה בוטל לאחר שהמנוח לא עמד בתנאיו והחלטה זו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון.
ב. באשר לתובענה של המשיבה קבע ביהמ"ש המחוזי כי מחצית הזכויות בחלקות שייכות היו למנוחה מכח חזקת השיתוף, וכי זכויות אלו לא נפגעו עקב הסדרת המקרקעין ועברו לעזבון המנוחה עם פטירתה. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי שחוזי המכר בטלים ולפיכך הורה לרשום את המחצית השניה של הזכויות בחלקות ע"ש עזבון המנוח. ערעורו של המערער נתקבל באשר לעזבון אביו ונקבע כי המכר של זכויות אביו תקף והערעור נדחה באשר לחלק של האם בחלקות.
ג. באשר לתחולת חזקת השיתוף - אין לקבל את טענת המערער כי החלקות הגיעו לידי "המנוח לפני נישואיו למנוחה. טענה אחרת בפי המערער כי בתחילת שנות ה-30 הוסדרו החלקות בהסדר מקרקעין ושתיהן נרשמו ע"ש המנוח בלבד ורישום זה סותר את כוונת השיתוף ביחס אליהן. טענה זו אין לקבלה. חזקת השיתוף היא חזקה באשר לכוונת בני זוג לקיים שיתוף בנכסיהם ומשהוכח אורח חיים תקין בין בני זוג ומאמץ משותף הונחה התשתית הראייתית בדבר כוונת שיתוף בנכסים. מכאן ואילך נטל הבאת הראיות הוא על מי שמבקש לסתור את כוונת השיתוף וזה המצב במקרה דנן. בנסיבות מסויימות עשוי הרישום ע"ש אחד מבני הזוג בלבד להוות ראייה הסותרת את חזקת השיתוף, אך יחד עם זאת עובדת הרישום לבדה אין בה כדי לגלות כוונה סותרת להנחת השיתוף. לעניין זה אין חשיבות לכך שהרישום נעשה אגב הסדרת הקרקע ולא אגב רכישתה.
ד. טוען המערער, לחילופין, כי זכויות המנוחה בחלקות נשללו מכח הוראת סעיף 81 לחוק הסדר זכויות במקרקעין, הקובע כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות סותרת אותו רישום". לדברי המערער מחק ההסדר כל זכות שהיתה למנוחה בחלקות טרם הסדרתן. אין צורך לדון בטענה זו שכן מטבעה של חזקת השיתוף שהיא יכולה להקנות מחדש זכויות שנמחקו, במידה שאלו אכן נמחקו. הכוונה לקיים בעלות משותפת בנכס כלשהו יכולה להתגבש טרם רכישתו ואף לאחר מכן. כוונת השיתוף עשוייה להתגבש במהלך חיי הנישואין גם ביחס לנכס שהיה מלכתחילה בבעלותו המלאה של אחד מבני הזוג. במקרה דנן, גם אם נניח שההסדר מחק את זכויות המנוחה בחלקות, הרי שעדיין ייתכן שלמנוחה התגבשו זכויות מחודשות בחלקות במהלך התקופה שחלפה מאז ההסדר. בני הזוג המשיכו לחיות במשותף על אותן חלקות במשך כ-35 שנה ואם מצרפים לכך את העובדה שהחלקות נרכשו במקורן תוך מאמץ משותף הרי שנותרו למנוחה זכויות מכח חזקת השיתוף .
ה. באשר לעיסקת המכר - המערער טוען כי גם אם היו לעזבון המנוחה מחצית הזכויות בחלקות, הרי שעיסקת המכר בינו לבין המנוח הקנתה לו זכויות עדיפות על זכויות
העזבון, וזאת מכח סעיף 9 או סעיף 10 לחוק המקרקעין. אכן, במערכת נסיבות אחרת היתה טענת המערער מעלה פעם נוספת את השאלה הקשה בדבר טיב הזכויות במקרקעין שמקנה חזקת השיתוף לבן זוג שאינו רשום - קנייניות, אובליגטוריות או אחרות. אך במקרה דנן סוגייה זו אינה דורשת הכרעה שכן בכל מקרה עדיין צריך המערער להוכיח את תום ליבו ואת קיומה של תמורה, וכאן בדין פסק ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא היה תם לב כשרכש את הזכויות מידי אביו וכי ידע על חזקת השיתוף בחלקות הנ"ל.
ו. מאידך, אם בטלים חוזי המכר לגבי החלק של המנוחה בעזבון, אין לקבל את קביעת ביהמ"ש המחוזי כי הם בטלים גם באשר לחלקו של המנוח בחלקות. ביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה כי המערער הפר את החוזים הפרה יסודית בכך שלא העביר את התמורה הנקובה בהם, וכן ראה בתנאי החוזים משום עושק של המנוח. ברם, לא נטען כי המנוח ניצל בחייו את זכותו להורות על ביטול חוזי המכר או כי עזבון המנוח ניצל את הזכות. זכות הביטול במידה והיתה קיימת היתה צריכה להיות ממומשת תוך פרק זמן סביר, ובחלוף כמעט 20 שנה מאז ההתרחשויות כבר אינה קיימת זכות הביטול. לפיכך חוזי המכר ככל שהם נוגעים לחלקו של המנוח בחלקות אינו בטל.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד נעם לאונר למערער, עו"ד מ. שורר למשיבים. 15.9.91).

ע.א. 236/84 - עזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נגד אסיה שוורץ לבית קלצ'קין ואח'

הוכחת אמיתותו של מסמך שנחתם ע"י המנוחה ושבו הוראה כי כספי קופת תגמולים יועברו לידי התובעים כמוטבים. פסילת המסמך עפ"י הדוקטרינה של "השפעה בלתי הוגנת"(מחוזי חיפה - המ' 2539/82 - הערעור נתקבל).

א. בעלה של המנוחה נפטר בשנת 1975 ומאז היתה המנוחה ערירית ללא בני משפחה קרובים. אביהם של המשיבים, נתן קלצ'קין (להלן: נתן) עבד ביחד עם בעלה של המנוחה. זמן קצר לפני פטירתו, ביקש הבעל מנתן לסייע למנוחה בכל ענייניה ונתן נענה לבקשה וסייע למנוחה לטפל בכל ענייניה לרבות בענייניה הכספיים. ביום 19.6.80 ערכה המנוחה צוואה בפני שני עדים שבה צוותה את רכושה לנהנים שונים. בין היתר כלל רכושה חשבון בקופת תגמולים לעצמאיים (להלן: החשבון) שנפתח באוגוסט 1975. עם פתיחת החשבון לא נקבה המנוחה, בעמודה המיועדת לכך, בשמותיהם של מי שייהנו מכספי החשבון לאחר מותה. למשיבים, שני ילדיו של נתן, ציוותה המנוחה סכום ביטוח חיים שיגיע מן החשבון לאחר מותה. בסוף שנת 1981 נתגלתה אצל המנוחה מחלת הסרטן והיא אושפזה במספר בתי חולים. ביום 6.5.82 נפטרה.
ב. כשנפתחה צוואתה של המנוחה ע"' מנהל עזבונה הביע נתן אכזבה מכך שילדיו זכו עפ"י הצוואה רק בכספי ביטוח החיים שבחשבון. הוא לא הזכיר כלל שקיים מסמך אחר שלפיו נהנים ילדיו מסכומים נוספים. גם במועדים מאוחרים יותר כשנפגש נתן עם מנהל העזבון הוא לא הזכיר את דבר קיומו של מסמך מסויים. ביום 28.6.82 הציגו המשיבים, שני ילדיו של נתן, בפני הנהלת קופת התגמולים נספח המתיימר להיות חתום ע"י המנוחה, הנושא את התאריך 23.4.82. מסמך זה (להלן: הנספח) מופנה לקופת התגמולים ובו נאמר "לאחר מותי נא לשלם הסכום הנ"ל שיעמוד לזכותי בחשבוני הנ"ל, לרשומים מטה" (וכאן באים שמותיהם של שני ילדיו של נתן שכל אחד מהם יקבל %50). גם מנהל העזבון דרש את כספי החשבון והמשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי ועתרו לסעדים הצהרתיים שלפיהם הנספח תקף וכספי החשבון מגיעים להם. ביהמ"ש המחוזי, נעתר לבקשה, העדיף את זכויותיהם של המשיבים על זכויותיהם של הנהנים על פי הצוואה והערעור נתקבל.
ג. מעמדם של היורשים בכספי החשבון כמוטבים אינו נובע מדיני הירושה. מעמדם נובע מתקנות הקופה, ולפיהן הנהנים על פי הצוואה לא יקבלו את כספי החשבון אם בעל החשבון נתן לקופה הוראות בכתב שבהן ציין שמותיהם של המוטבים. לפי הוראות סעיף 36(ב) לחוק החוזים, בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח או
חברות בקופה וכדומה, רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר. ככל שהדבר נוגע להודעה בלתי ישירה, הכלולה בצוואה, הרי זו יכולה להתקבל אצל החייב לאחר פטירתו של הנושה. השאלה היא אם יש לגזור גזירה שווה בין הודעה רגילה לחייב לבין הודעה בלתי ישירה הכלולה בצוואה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב אך יש לסייג את התשובה הזאת.
ד. הודעתו של הנושה לחייב מגלמת בתוכה את האינטרס שלו שייעשה ברכושו כרצונו לאחר פטירתו. לעיתים קרובות, הודעות כאלו מעוררות קשיים רבים, כאשר מדובר בהודעה המגיעה לאחר פטירתו של הנושה. אם מתעוררת שאלה כלשהי, שנוגעת למידת האוטנטיות של ההודעה או למידת הרצון החפשי של הנושה לעשותה, השאלה קשה לבירור, שכן הנושה נפטר בינתיים. כיוון שמדובר בהודעה שתכנה נוגע לרכושו של אדם שנפטר, יש לקיים בה את הכלל מתחום דיני הראיות, לפיו יש לדרוש רמה גבוהה יותר של הוכחה לביסוס טענות כלפי אדם שנפטר או כלפי רכושו.
ה. הודעה רגילה הניתנת לחייב עוד בחייו של הנושה ניתנת לאימות ללא כל קושי. מאידך, הודעה שמתקבלת אצל החייב לאחר פטירתו של הנושה אינה ניתנת לאימות כזה ומכאן החשש שמא תוכן ההודעה נגוע בפגם כלשהו. חשש זה מצומצם, ואולי אינו קיים כלל, כשמדובר בהודעה בלתי ישירה הכלולה בצוואה. הכלל הרחב הוא שצוואה מוחזקת בכשרותה, אלא אם מוכחים פגמים שמביאים לפסילתה. בהודעה אחרת המגיעה לחייב לאחר פטירתו של הנושה, יש ליישם, כאמור, את הכלל מדיני הראיות, שיחייב רמה גבוהה יותר של הוכחה, בנוגע לאוטנטיות של ההודעה ולמידת רצונו החפשי של הנושה לעשותה. בענייננו, לא הרימו המשיבים את נטל ההוכחה הגבוה הנדרש מהם.
ו. לתוצאה זהה ניתן להגיע גם כאשר בוחנים את תקפו של הנספח לפי דיני הפגם ברצון. באשר לכך הגיע השופט בן יאיר, שכתב את פסה"ד, למסקנה, לאחר ניתוח הדינים החלים בבדיקת הנספח על פי הדוקטרינה של ההשפעה הבלתי הוגנת, כי יש לפסול את המסמך גם על פי דוקטרינה זו. זאת בהתחשב במערכת היחסים המיוחדת שהיתה בין המנוחה לבין אביהם של המשיבים.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופט בן יאיר. השופט ש. לוין התייחס לנאמר בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כי "נטל השכנוע על הטוען טענת זיוף" וציין כי בכך טעה ביהמ"ש. במקרה שלפנינו היתה אמיתות הנספח שנוייה במחלוקת בין בעלי הדין, ולפיכך חל נטל השכנוע בדבר אמיתות החתימה על המשיבים. לא הובא מומחה כדי להוכיח את אמיתות החתימה והשגותיו של מנהל העזבון על אמיתות החתימה מעוררות שאלות של ממש. מטעם זה סבר השופט ש. לוין יש לקבל את הערעור. השופטת נתניהו העירה כי היא מסכימה שיש לקבל את הערעור על סמך הנימוק שלא הוכחה האוטנטיות שלו כאמור, והדבר מייתר את הצורך להביע דעה על הדיון הכלול בחוות דעתו של השופט בן יאיר בשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר, הוסיפו השופטים ש. לוין וגב' נתניהו. עו"ד א. רמות למערערת, עו"ד שרויאר למשיבים. 1.9.91).

ע.פ. 1435/91 - מדינת ישראל נגד מיקי כהן

*קולת העונש (איומים של בעל על אשתו אם לא תשוב אליו)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. המשיב היה ביחסים רעועים עם אשתו וזו עזבה אותו עם תינוקה ועברה לדור בבית הוריה בקיבוץ בגליל. המשיב נקט בצעדים במטרה להחזירה אליו. תחילה איים איומים טלפוניים על אשתו ועל אביה לרבות איומי רצח, ולבסוף יזם את גיוסו לשירות
מילואים, וביום גיוסו נטל מהבסיס הצבאי רובה ותחמושת, נסע לקיבוץ במדי צבא וחמוש בנשקו, פרץ לדירה בה היו אשתו, תינוקם וחמותו, ירה באויר ואילץ את אשתו להתלוות אליו עם התינוק ואילו את חמותו כלא בדירה. בגין כל אלה הורשע המערער בחטיפה לשם העמדה בסכנת רצח, סחיטה באיומים ויריות. כן צורף תיק נוסף בו הואשם המשיב בהתפרצות וגניבה של רובה מבסיס צבאי. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. מדובר במעשים חמורים של המשיב. אין לקבל את טענת הסניגור שמדובר "בסך הכל" בסכסוך בין בני זוג ולכן אין להחמיר עם המשיב. המשיב הוכיח במעשיו כי הוא דוגל בפתרונות אלימים לבעיותיו ואיננו נרתע ממעשים שיש בהם סכנת חיים של ממש. מהדברים הנאמרים בתסקיר קצין המבחן, ואף מדברי המשיב בביהמ"ש, עולה ברורות שהוא לא השלים עד היום עם העובדה שאשתו אינה מוכנה להמשיך ולחיות עמו, וגם מאסרו לא הרגיע אותו ולא שינה דעתו כי יוכל באמצעים אלימים לגרום לשובה אליו. מכאן שהמשיב מסוכן לציבור ובמיוחד לאשתו, בנו ומשפחתה בקיבוץ. גם העבירה הנוספת של גניבת נשק מבסיס צבאי היא בפני עצמה עבירה חמורה. לפיכך העונש שנגזר קל יתר על המידה ומצדיק התערבות, אם כי כמנהגו לא ימצה ביהמ"ש העליון את הדין כאשר מדובר בערעור על קולת העונש. לפיכך הוחלט להעמיד את העונש על 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' מיקי חשין למערערת, עו"ד זכריה למשיב. 2.9.91).

בג"צ 3406/91 - דן בבלי, רואה חשבון ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח' (העתירה נדחתה).

*החלטת היועהמ"ש להעמיד לדין את רואי החשבון של הבנקים בגין ויסות הבנקים. *זכות השימוע בפני היועהמ"ש לפני העמדה לדיןא. העותרים הינם רואי חשבון שבשנים 1983-1980 עמדו בראש צוותי הביקורת החיצונית של הבנקים שוויסתו את מניותיהם. בעקבות משבר המניות, הבדיקות והחקירות של מבקר המדינה, ועדת בייסקי והמשטרה, החליט היועץ המשפטי לממשלה שאין "עניין לציבור" בהעמדת המעורבים בפרשה לדין. החלטת היועץ המשפטי הועמדה במבחן של בג"צ, בעתירה (להלן: פרשת גנור), וביהמ"ש העליון החליט שיש עניין לציבור בהעמדת הבנקים, הבנקאים ורואי החשבון לדין פלילי. העניין הוחזר ליועץ המשפטי שיבדוק את העניין לגופו, והוא מצא שיש להעמיד לדין פלילי את הבנקים, הבנקאים ורואי החשבון והגיש נגדם כתב אישום בדצמבר 1990. בביהמ"ש העלו רואי החשבון טענה מקדמית שלפיה הפר היועץ המשפטי את צו ביהמ"ש העליון בפרשת גנור, בכך שהעמיד לדין את רואי החשבון, מבלי להמתין בהגשת האישום הפלילי עד לאחר שמועצת רואי החשבון תדון בנושא בדיון משמעתי ותביע את עמדתה באשר להתנהגותם של רואי החשבון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה ועתירת העותרים נדחתה.
ב. אין בפרשת גנור כל הוראה ליועץ המשפטי לממשלה להעביר את עניינם של העותרים לדיון משמעתי, וממילא אין בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה משום הפרת צו שיפוטי. עניין לנו כאן בפרשנותו של פס"ד ופרשנות זו נעשית עפ"י אותן אמות מידה וכללים לפיהם מתפרשים "טקסטים" משפטיים אחרים. על תכלית פסק הדין יש ללמוד, בראש ובראשונה, מלשונו, וכן ממקורות חיצוניים, כגון ההיסטוריה של ההלכה השיפוטית, המבנה הנורמטיבי הכללי, ועקרונות היסוד של השיטה. ביסוד פסה"ד בפרשת גנור עומדות שתי קביעות שיפוטיות: כי החלטת היועץ המשפטי שאין עניין לציבור בהעמדת העותרים לדין פלילי אינה כדין, כי החלטת היועץ המשפטי בדבר קיום חקירה בפני מועצת רואי החשבון היא כדין. בפרשת גנור לא קיבל ביהמ"ש החלטה שלפיה אין להעמיד את רואי החשבון לדין פלילי, שכן שאלה זו לא עמדה כלל לדיון. כל שנקבע הוא כי
היועץ המשפטי פעל כדין כשהורה על קיום חקירה משמעתית בעניינם של העותרים. מקביעת בג"צ בפרשת גנור כי החלטת היועץ המשפטי להעמיד את העותרים לחקירה משמעתית הינה חוקית, אין להסיק כי החלטתו כיום להעמידם לדין פלילי בלא חקירה משמעתית אינה חוקית.
ג. אשר לטענת העותרים כי לא ניתנה להם זכות הטיעון לפני ההחלטה להעמידם לדין פלילי - אין לחשוד זכות כי יישמע בטרם יחליט היועץ המשפטי אם להגיש נגדו כתב אישום אם לאו. קיום השימוע הינו "לפנים משורת הדין". הטעם לכך נעוץ בהסדרים המיוחדים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי, המהווים מסגרת כוללת להחלטות השלטוניות הקשורות באישום הפלילי. הזכות לטיעון משפטי מתחילה לאחר הגשת האישום והיא מתגשמת בביהמ"ש, כחלק מהטענות המקדמיות שנאשם זכאי להעלות. זכות הטיעון נגד הגשת כתב האישום אינה קיימת כל עוד לא הוגש כתב האישום.
ד. עוד טוענים העותרים כי משבחר היועץ המשפטי בעבר בקו פעולה של המתנה לסיום הדיון המשמעתי בעניינם, אין הוא יכול לשוב ולבחור בקו פעולה שני של העמדה לדין פלילי. טענה זו היא מרחיקה לכת. המסגרת הנורמטיבית לחזרה מהחלטה כמוה כמסגרת הנורמטיבית לקבלת החלטה. בשני המקרים נבחנת החלטה מנהלית עפ"י העקרונות הכלליים של תורת שיקול הדעת המינהלית, כאשר ההחלטה צריכה להיות מודרכת משיקולים ענייניים ולהיות סבירה. יכולים להיות מקרים בהם רשות לא תהא רשאית לקבל בדיעבד החלטה שרשאית היתה לקבלה מראש, כאשר בינתיים קיבלה החלטה אחרת. בין ה"מראש" לבין ה"בדיעבד" חלף זמן, התרחשו אירועים, וכל אלה עשויים להפוך את ה"בדיעבד" לבלתי סביר, למרות שאילו נתקבל "מראש" היה הוא סביר בהחלט. בענייננו לא התרחש דבר בין ההחלטה הראשונה לבין ההחלטה השניה שהפך את ההחלטה השניה לבלתי סבירה. המסקנה היא כי המשפט המינהלי לא העמיד כל מחסום בפני היועץ המשפטי לממשלה בדרך לחזרה מהחלטתו הראשונה.
ה. כמו כן יש לדחות את טענת העותרים כי לגופו של עניין החלטת היועץ המשפטי לממשלה אינה סבירה וכי החלטה סבירה היתה להמתין עד לתוצאות הדיון המשמעתי. אמנם, החלטתו הראשונה לקיים חקירה בפני מועצת רואי החשבון בהתנהגות העותרים היתה החלטה סבירה, ואולם אין לומר כי החלטה זו היא ההחלטה הסבירה היחידה שניתן היה לקבל. גם ההחלטה להעמיד את העותרים מיד לדין פלילי היא החלטה סבירה.

(בפני השופטים: ברק, מלץ, אור. החלטה - השופט ברק. עוה"ד מלצר, שיינמן, פדר, כספי, טיכו, וינרוט, שליט, והרטמן לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 26.8.91).

ע.א. 2703/90 - אליהו צור נגד מרים צור ואח'

*סמכות בפסיקת מזונות

(הערעור נדחה).

זהו ערעור על חיוב המערער בתשלום מזונות המשיבים ועילתו העיקרית של הערעור היא היעדר סמכות ביהמ"ש המחוזי לדון בעניין המזונות, מאחר ונושא זה נדון בשני פס"ד קודמים של ביה"ד הרבני, האחרון משנת 1984. הערעור נדחה. שאלת הסמכות עלתה בדיון קודם בביהמ"ש המחוזי וטענת חוסר הסמכות שנדונה ושנדחתה שם נשארה על כנה מאחר ולא הוגש עליה ערעור. בפנינו, איפוא, דיון שני בביהמ"ש המחוזי, לאחר שבדיון הקודם השאיר ביהמ"ש פתח פתוח לפנייה חוזרת לביהמ"ש, ויש לדחות את העלאתה החוזרת של טענת חוסר הסמכות. המערער העלה גם את הטענה כי הגיש תביעת גירושין בה כרך את עניין המזונות, דא עקא, שהתיק האמור נסגר כפי שנובע מאישור של ביה"ד הרבני שהוגש לביהמ"ש.