תקציר סביר כרך ל"ח חוברת 2

ע.א. 664/87 - שירזי נאג'י נגד צבי ורונית לייבוביץ

*אכיפת רישום דירה ע"ש הרוכש, כאשר הדירה אינה רשומה עדיין ע"ש הקבלן, שבנה את הדירה בעיסקת קומבינציה(מחוזי ת"א - ת.א. 2227/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נתקבל).

א. המשיבים רכשו דירה מקבלן (להלן : המערער), שילמו את כל התשלומים וקיבלו בה את החזקה. הדירה לא נרשמה על שם המשיבים והם עתרו לביהמ"ש המחוזי למתן צו עשה המחייב את המערער לרשום את הדירה על שמם. המשיבים ביקשו וקיבלו רשות לפיצול סעדים, היינו להגיש בנפרד תביעת פיצויים. המערער טען, בין היתר, כי אין בידו לבצע את הרישום, שכן מי שמכר לו את החלקה בעיסקת קומבינציה, עו"ד מאירוב, (להלן: מאירוב), לא העביר את הרישום על שמו, ובינתיים מאירוב הסתבך בחובות ונושיו עיקלו את החלקה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המערער כי אין ביכולתו לבצע את הרישום מכיוון שהחלקה כלל אינה רשומה על שמו. השופט הפנה לפס"ד של ביהמ"ש העליון (ע.א. 281/83 פד"י ל"ט(4) 20) שם נקבע שבנסיבותיו של המקרה אין להורות על הקבלן לרשום את הדירה ע"ש הקונים, מהטעם שאכיפה אינה אפשרית ואינה צודקת. עוד נקבע שם כי יש לתת לרוכשים סעד של העברת זכויות הקבלן כלפי המוכר המקורי, לפי סעיף 52 לחוק החוזים (חלק כללי). בהסתמך על אותו פס"ד חייב ביהמ"ש המחוזי את המערער להעביר למשיבים את החלק היחסי של תביעתו כלפי מאירוב כדי שיעור שיאפשר למשיבים לקבל את הרישום על דירתם.
ג. עוד קבע השופט כי המשיבים אינם יכולים לקבל סעד ממוני, מאחר שביקשו וקיבלו רשות לפיצול סעדים, אך עם זאת הוסיף השופט וקבע כי המשיבים זכאים לפיצויים, אולם באשר לסכום הוא אינו קובע את הסכום. השופט קבע כי הפיצוי לא ישולם במידה והמשיבים יצליחו לממש את הזכות כלפי מאירוב שתועבר להם מהמערער על פי סעיף 52 לחוק החוזים. הוגשו על פסה"ד ערעור וערעור שכנגד. הערעור נתקבל בחלקו והערעור שכנגד, באשר לסעד האכיפה, נתקבל בהתחשב בהתפתחות שחלה לאחר פסה"ד נשוא הערעור.
ד. המערער טוען כי פסה"ד לא שומע כדין, שכן לא הומצאה לו הודעה מראש על דבר השימוע, ועל כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לצורך הקראת פסה"ד. טענה זו יש לדחות. גם אם נכונה טרונייתו של המערער, הרי לא נגרם לו כל נזק מהמחדל הנטען, הוא שמע על תוכן פסה"ד מפי ב"כ המשיבים והערעור על פסה"ד הוגש מטעמו בעוד מועד. למערער לא תצמח כל תועלת מהחזרת התיק לצורך שימוע פורמלי, ובנסיבות העניין חלה תקנה 526 לתקנות סדר הדין הקובעת לאמור "אי קיום תקנות אלה... אינו פוסל שום הליך, אלא אם כן הורה כך ביהמ"ש...". בהתחשב בכך אין מקום להחזרת התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שייערך שימוע כדין.
ה. טענה נוספת בפי המערער כי מכיוון שהוכח שהמשיבים ידעו בעת רכישת הדירה שהחלקה עדיין אינה רשומה ע"ש הקבלן, מן הדין היה לדחות את תביעתם. גם טענה זו יש לדחות. אף אם ידע הקונה כי החלקה עדיין אינה רשומה ע"ש הקבלן, הוא לא צפה כי הדבר יהווה בעייה. העובדה שהחלקה היתה רשומה על שמו של אדם שהינו עו"ד במקצועו, יכלה להוסיף לתחושת הבטחון הזו, ולא ניתן איפוא ללמוד מידיעה זו כאילו ויתר התובע על זכותו שהדירה תירשם על שמו.
ו. טענה אחרת בפי המערער כי אסור היה לביהמ"ש לקבוע שהמשיבים זכאים לפיצויים באם לא יצליחו להעביר את רישום הדירה על שמם, שכן ניתנה להם על פי בקשתם הרשות לפיצול סעדים. טענה זו בדין יסודה. עקב הצו לפיצול הסעדים צריך היה ביהמ"ש להימנע לא רק מקביעת סכום הפיצויים הסופי, אלא שלא היה רשאי לתת את דעתו אף להיבטים העקרוניים של עילת הפיצויים. בכך קופחו זכויותיו של המערער ויש לבטל את
קביעתו של ביהמ"ש כי המשיבים זכאים לפיצוי, ולראות אותה כהערת אגב שאינה יכולה לקשור את הצדדים.
ז. המערער טוען כי משקבע השופט המחוזי שאכיפת החוזה אינה אפשרית, היה עליו לדחות את התביעה ולא להיזקק מיוזמתו לסעיף 52 שלא הוזכר כלל ע"י הצדדים. אין צורך להתייחס לטענה זו לגופה, בהתחשב בהתפתחות שחלה בינתיים בנושא. לאחרונה אישר ביהמ"ש העליון את החלטת ביהמ"ש המחוזי במשפט שבין המערער לבין מאירוב, בדבר אכיפת התחייבותו של מאירוב להעביר על שמו של המערער שני שליש מן הבעלות בחלקה שעליה הוקם בית הדירות הנדון, ולשם מטרה זו מונה ב"כ המערער ככונס נכסים. מכיוון שניתן לצפות עתה לרישום מרבית החלקה הנדונה ע"ש המערער, לא יוכל המערער להמשיך ולטעון שקיום התחייבותו להעביר את רישום הדירה על שם הקונים אינה אפשרית, ואין איפוא עוד צורך להיזקק לפתרון החלופי המצוי בסעיף 52 לחוק החוזים.
ח. באשר לערעור שכנגד - העובדה בלבד שהנכס לא רשום על שם המוכר לא די בה כבסיס למסקנת השופט כי האכיפה בלתי אפשרית. התחייבות מוכר למכור נכס שעדיין אינו רשום על שמו היא תופעה מוכרת ונפוצה. כך הדבר במרבית עיסקות הקומבינציה. לא כל קושי שבו נתקל המוכר בקבלת הרישום על שמו, יעשה את האכיפה לבלתי אפשרית. מבלי להכריע בדבר נכונות הנימוקים שהעלו המשיבים כדי לתמוך בטענתם שהמערער לא נקט אמצעים מספיקים להעביר את הרישום על שמו, הרי כיום, כאמור, ניתן להיעתר לבקשת המשיבים ולצוות על אכיפת החוזה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד משה ח. כהן למערער, עו"ד עזרא חורי למשיבים. 20.5.90).

ע.פ. 510/89 - פלונית נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 181/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נחקבל).

א. המערערת, שהיתה ביום המעשה קטינה כבת 17, קיימה קשרים עם בחור ובאחד הימים נטלה מחדרו אקדח טעון כדורים ובנוסף לכך שלשה כדורים נוספים. בליל ה-2 ביוני 1988 באה המערערת עם חברים לגן סאקר בירושלים. אותה שעה החזיקה בהסתר על גופה את האקדח ואת הכדורים. המערערת התרחקה מחבריה ושוטטה בגן. בדרכה נתקלה בשני בחורי ישיבה שישבו בגן, במטרה לשנן את תלמודם במקום שקט ולא מופרע. המערערת פנתה לשניים אך תגובתם היתה שבהיותם בחורים דתיים אסור להם לדבר עם בחורות. הדברים הושמעו בנימוס ובנחת. לפתע שלפה המערערת את האקדח, כיוונה אותו לעבר המנוח וירתה בו יריה אחת. החבר נמלט כשהמערערת יורה מספר יריות לעברו או לאוויר. לרגע עצרה, טענה את האקדח בשלשת הכדורים הנוספים, ואז התקרבה יותר אל המנוח שהיה שרוע על הרצפה, וירתה לעברו 4 יריות נוספות שכולן פגעו במנוח. המערערת הואשמה ברצח ובנסיון לרצח.
ב. המערערת הועמדה להסתכלות בפני הצוות הרפואי בבית החולים הממשלתי כפר שאול. חוות הדעת הראשונה שניתנה ע"י סגנית הפסיכיאטר המחוזי קבעה כי אין מדובר בחולת נפש אלא באחת שיש לה הפרעות אישיות ו"מבחינה חוקית אחראית על מעשיה, יכולה לעמוד לדין, מבדילה בין טוב לרע, ומסוגלת לעקוב אחר הליכי המשפט". בהמשכו של הדיון ביקש ביהמ"ש חוות דעת משלימה, שנערכה הפעם ע"י הפסיכיאטר המחוזי וחוות דעת זו קובעת כי מדובר ב"בעלת אישיות ילדותית עד גבולית. היא אחראית למעשיה ומסוגלת לעמוד לדין... קיים פגם ביכולתה לתכנן את מעשיה לטווח ארוך, היא רואה אך ורק מטרות קיצרות טווח האמורות לספק את צרכיה המידיים". הרופאים התרשמו שאין
עקביות בגירסותיה של המערערת, שנעו בין סיפור על גרימת מותו של המנוח מטעמים לאומניים, לבין סיפור שחשה עצמה נחותה ונעזבת ע"י משפחתה ולכן ביקשה לשלוח יד בנפשה, ודחייתה ע"י בחורי הישיבה היא שהיתה הניצוץ שהדליק את הפתיל והניעה לעשות שימוש באקדח כלפי אחרים.
ג. על מנת שתתגבש עבירת הרצח היה על התביעה להוכיח כי נתקיימו שלשת היסודות המרכיבים את עבירת הרצח : הכנה, החלטה להרוג והיעדר קינטור. ביהמ"ש היה תמים דעים כי הוכח יסוד ההכנה, שהרי המערערת הביאה את האקדח עמה בבואה לגן סאקר, כאשר ניגשה אל בחורי הישיבה שלפה אותו מבין מלבושיה וכיוונה את האקדח אל עבר המנוח וחברו ; הוא הדין באשר ליסוד המוגדר כהיעדר קינטור. אין מתקיים כאן המבחן האובייקטיבי שהרי אף אדם סביר לא היה נטפל אל אותם שני בחורים שישבו לתומם בגן ועסקו בתלמודם וקוטל אחד מהם ללא התגרות, וגם מהבחינה הסובייקטיבית אין לדבר על קינטור, שהרי כל שאמרו השניים למערערת הוא שבהיותם דתיים אין זה מדרכם להשיח עם בחורה. אין באמירה זו כדי לקנטר או לרגש או להוציא משיווי משקל אפילו אדם הלוקה במגבלות שתוארו בחוות הדעת הרפואיות.
ד. באשר ליסוד ההחלטה להרוג סברו שופטי הרוב כי קיים ספק אם המערערת ירתה בקורבן בעקבות החלטה להרוג. לדעת שופטי הרוב נהגה המערערת בפזיזות וניתן להרשיעה בעבירת הריגה ולא בעבירת רצח. דעת המיעוט היתה כי הוכח יסוד ההחלטה להרוג ולכן יש להרשיע את המערערת בעבירת רצח. משהורשעה המערערת בעבירת הריגה נגזר דינה ל-10 שנות מאסר. המערערת ערערה על חומרת העונש ומנגד חולקת המדינה על מסקנת הרוב ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכחו כל יסודות העבירה. לדעת התובעת עבירת הרצח הוכחה בעליל על כל מרכיביה ויסודותיה. מכאן עתירת המדינה להרשיע את המערערת בעבירת רצח, וממילא מתבקשת החמרת העונש, גם כשמתחשבים בכך שבעת ביצוע המעשה היתה המערערת קטינה וגם משנותנים את הדעת לרקע האישי והמשפחתי שמצא את ביטויו בתסקיר שירות המבחן. ערעורה של המדינה נתקבל ונקבע כי יש להרשיע את המערערת בעבירת רצח ולהעמיד את העונש על 12 שנות מאסר.
ה. התערבות במסקנת הדרגה הראשונה כי נותר ספק בליבה באשר לוודאות הדרושה להוכחת יסוד מיסודות העבירה איננה קלה, מה גם שהיא פועל יוצא מהתייחסות הדרגה הראשונה לראיות שהוצגו בפניה ולמסקנות העובדתיות המתבקשות מהן. עם זאת, אין ביהמ"ש שלערעור מנוע מלבחון את מסקנת הדרגה הראשונה ולשקול אם היא עומדת במבחן הביקורת השיפוטית של דרגות הערעור, שהיא אפשרית ובמקרים מתאימים מצדיקה גם התערבות במסקנה הסופית.
ו. שופטי הרוב סברו כי אין זה ברור שהמערערת יכלה לגבש או גיבשה בפועל החלטה להרוג. העובדה שהמערערת הודתה בכוונתה להרוג יהודי באשר הוא יהודי, אינה מונעת, לדעת הרוב, התחשבות במסקנת הפסיכיאטר, כי על סמך הבדיקות שערך, כולל המבחנים שקיים, לא ניתן לסמוך על ההסברים שנתנה המערערת על המעשה שביצעה. אם לא ניתן לסמוך על דבריה כי אז אין ראייה מספקת שהחליטה להרוג את המנוח. מאידך סבר שופט המיעוט כי אין לאישיותה הילדותית של המערערת השלכה על יכולתה לגבש החלטה להרוג, וגם לפי דעת הפיסיכאטר יכולה המערערת לקבל החלטה לטווח קצר, והאירוע התפתח תוך זמן קצר בהחלטה שנתקבלה תוך כדי התקלות בשני הבחורים. לדעת שופט המיעוט, המסקנה המתחייבת מהתנהגות המערערת בעת המעשה הוא כי החליטה להרוג את המנוח.
ז. בדעת המיעוט תומכת התובעת ויש לאמצה. עדותה ואמירותיה של המערערת עקביות הן ומלמדות על החלטה ברורה לגרום למותו של יהודי. זה שהמנוח נפל קורבן ולא אחר, מלמד רק על כך שההחלטה היתה קיצרת טווח כדי לספק צורך מיידי שהתגבש בקרבה באותה עת, והרי גם לדעת הפיסיכאטר המחוזי יכולה המערערת באישיותה המוגבלת לקבל החלטה
כזאת. הצורך לעשות מעשה התגבש בקרבה של המערערת שלב אחר שלב בשל המצוקה המשפחתית שאותה הסבירה. על כן הכינה את כלי הנשק, על כן החזיקה אקדח ועל כן ניסתה ליצור מגע עם יהודים אלה או אחרים, ועל כן יצרה מגע עמם כשהאקדח מוסתר בבגדיה. אפשר שהתרוצצו בקרבה גם מחשבות התאבדות, אולם אין בכך כדי לשלול את התגבשות ההחלטה להרוג את הזולת.
ח. על מחשבותיו, הרהורי ליבו וכוונותיו הנסתרות של אדם יכול ביהמ"ש ללמוד על פי התבטאויות אותו אדם ועל פי התנהגותו הכללית. בענייננו, המערערת הודתה פעם ועוד פעם כי התכוונה להרוג יהודי כדי לרצות את בני משפחתה ולזכות באהדת בעלה ואין להטיל ספק באמירות אלה. על אחת כמה וכמה כשאמירות אלה מוצאות אישור וחיזוק במעשה עצמו, שהרי לאחר שירתה במנוח כדור אחד חזרה וירתה בו ארבעה כדורים נוספים. העובדה שלדעת הפסיכיאטר רמת התפתחותה הנפשית והשכלית היא של ילדה בת 12 שנה אינה משנה, שהרי המסקנה החשובה והקובעת לענייננו היא שהיא ידעה להבחין בין טוב ורע, שהיא אחראית למעשיה ושהיא מסוגלת לקבל החלטות, לפחות קיצרות טווח. על סמך האמור יש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המערערת בעבירת הרצח.
ט. אשר לעונש - גם אילו ההרשעה היתה בהריגה בלבד לא היה מקום למתן את מידת העונש, שהרי המערערת היתה אחראית להריגתו המזעזעת של צעיר תמים וישר אשר עתידו היה עוד לפניו וזאת על לא עוול בכפו. אולם, ההרשעה ברצח מחייבת על פי טיבה החמרה מסויימת גם בעונש זה. המערערת היתה קטינה בעת ביצוע המעשה ולכן אין מדובר בעונש חובה. במסגרת שיקול הדעת של ביהמ"ש הוחלט להחמיר בעונשה של המערערת. כמקובל בביהמ"ש העליון בבואו להחמיר בדינו של נאשם שדינו נגזר בדרגה הראשונה, לא ימוצה הדין עם המערערת. מטעם זה ובהתחשב בתסקיר המשלים של שירות המבחן הוחלט להעמיד את עונש המאסר בפועל על 12 שנים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד דוד פרלמן למערערת, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 16.5.91).

בג"צ 3396/90 - מ.ה. נגד בית הדין הרבני האזורי ואח'

*ביטול פס"ד של בי"ד רבני שהזמין אחד הצדדים למסירת פרטים בלי שהצד השני הוזמן(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. העותרת והמשיב השלישי (להלן : המשיב) הם בעל ואשה. העותרת סובלת ממחלת נפש ואביה מונה כאפוטרופסה. המשיב הגיש ביולי 1986 תביעת גירושין לביה"ד האזורי. בישיבה שקיים ביה"ד ביום 18.2.87 הוחלט כי הצדדים יגישו לו סיכומים בכתב. לאחר שהסיכומים הוגשו, זימן ביה"ד מיוזמתו את המשיב בלי להודיע על כך לעותרת או לבא כוחה. המשיב הופיע בפני ביה"ד וענה על שאלות שהוצגו לו. על פי פרוטוקול שנרשם נסבו השאלות על מקורות ההכנסה של העותרת ועל מצבה הבריאותי. לאחר מכן הורה ביה"ד ללא שניתנה על כך הודעה למאן דהוא מטעמה של העותרת, להזמין את הרופא המטפל בעותרת ולהמציא לביה"ד את התיק הרפואי שלה. בישיבה הבאה שהתקיימה בנוכחות הצדדים מסר ביה"ד מידע על ההתרחשויות הנ"ל והוסבר לב"כ העותרת כי לא היה צורך להזמינו לדיון האמור, שכן הדיון קויים לשם הבהרת שאלות מסויימות שהעותרת לא היתה צד להן. ב"כ העותרת ביקש באותה ישיבה כי ביה"ד יפסול עצמו מלהמשיך לדון בתביעה וביה"ד דחה בקשה זו.
ב. ב"כ העותרת ביקש מביה"ד הרבני הגדול רשות לערער על ההחלטה ובקשתו נדחתה. ביה"ד הגדול כתב בהחלטתו "בשלב זה של סוף המשפט... אין מקום להיעתר לבקשה הנ"ל". בישיבה נוספת שקיים ביה"ד האזורי שאל ביה"ד את העותרת אם היא מוכנה להתגרש וזו השיבה "לא מוכנה להתגרש. אני מוכנה לקבל גט פיטורין בתנאי שיתן לי דירה...". בסוף אותה ישיבה קבע ביה"ד כי "לאור הסכמת הצדדים" עליהם להביא הצעות
פשרה. לאחר שלא הושגה הסכמה בין הצדדים חייב ביה"ד את האשה בגט פיטורין, בנימוק ש"האשה רוצה גם כן להתגרש אלא קיימת בעיה כספית שיש למצוא לה פתרון בדרך הפשרה".
ג. שני הצדדים הגישו ערעור על פסה"ד לביה"ד הגדול, ובין טענות העותרת היו טענות בנוגע לפגמים בדבר אופן ניהול ההליך בביה"ד האזורי. ביה"ד לערעורים החליט לדחות את ערעור העותרת והורה להחזיר את התיק לביה"ד האזורי לקביעת סכום הפיצויים. בנימוקיו אמר ביה"ד כי "הכל מסכימים שיש להתגרש בגט פיטורין והבעיה היא לקבוע את סכום הפיצויים שהבעל ישלם לאשתו". ביה"ד לא התייחס לטענות הדיוניות שהעלתה העותרת בכתב הערעור. העתירה נתקבלה.
ד. העותרת מעלה שלושה נימוקים עיקריים לביטול החלטות בתי הדין: ביה"ד האזורי ניהל ישיבה בנוכחות המשיב בלבד; ביה"ד האזורי וביה"ד הגדול ניתלו ב"הסכמה על תנאי" לגירושין שנתנה העותרת, כעילה לקבלת תביעת המשיב לגט; ביה"ד הגדול נתן פסק דינו ללא ששמע את טענות הצדדים לגופו של עניין ולאחר עיון בהודעת הערעור בלבד. בפי המשיב מספר טענות מקדמיות לדחיית העתירה: חוסר תום לב מצד העותרת שהעלימה פרטים מביהמ"ש בעתירתה ; שיהוי בהגשת העתירה ; קנטרנות, היינו כי העתירהמוגשת רק כדי לעכב עוד את הגירושין.
ה. לטענת חוסר תום לב אין ביסוס כלשהו בחומר, ואין גם לקבל את הטענה כי מטרת העתירה היא קנטרנות. אשר לטענת השיהוי, יש לקבל את הסבר ב"כ העותרת, כי האיחור אירע בשל חילופי עורכי הדין בתיק. בנסיבות המקרה אין לומר ששיהוי המתבטא בהגשת העתירה ארבעה חדשים לאחר פסה"ד בביה"ד הגדול הוא כזה שצריך להכשיל את העותרת בעתירתה אם הדין עמה. כמו כן לא מקובלת טענת המשיב כאילו חייבת היתה העותרת לפנות לבג"צ בעניין הפסול בהליך הדיוני מייד לאחר שביה"ד הגדול דחה בקשותיה לרשות ערעור. מלשון החלטת ביה"ד הגדול עולה כי הנימוק העיקרי לדחיית בקשת העותרת נעוץ בכך שהדיון בביה"ד עמר כבר ממילא להסתיים, והעותרת לא היתה חייבת להסיק כי טענותיה בדבר אי תקינות הדיון תידחינה בערעור. היא נהגה כהלכה כשמיצתה את ההליכים בערעור על פסה"ד בפני ביה"ד הגדול לפני שפנתה לבג"צ.
ו. לגופו של עניין, היה פסול בהחלטת ביה"ד לקיים ישיבה בנוכחות המשיב בלבד. שמירה קפדנית על הכלל, לפיו חייב המשפט כולו להישמע בנוכחות שני הצדדים לסכסוך, היא לב ליבו של "הצדק הטבעי" שכל בימ"ש מחוייב בכיבודו. ב"כ המשיב הזכיר את הנוהג הקיים, לדבריו, בבתי הדין הרבניים לקיים דיון עם כל אחד מבני הזוג היריבים בנפרד ולבקש מבן הזוג השני לצאת מהאולם באותה עת. מבלי לחוות דעה באשר לתקינות נוהג זה, הרי אין דבר זה דומה למה שאירע במקרה שלפנינו. כשמתנהלת ישיבה אליה הוזמנו המשיבים כדין, ובמהלכה מבקש ביה"ד מכל אחד מבעלי הדין לפי תור לצאת מהאולם, נעשה הדבר בידיעת כל הצדדים ובאי כוחם, וברור לכולם שמטרתה של פרוצדורה זו לנסות ולהביא לריכוך ולמיתון עמדות הצדדים. להבדיל מהמקרה דנן בו הוזמן המשיב לדיון בפני ביה"ד, וניתנה לו הזדמנות ע"י הדיינים למסור להם מידע רלבנטי בקשר לנקודות בעלות חשיבות לגבי גורל המשפט, וזאת ללא נוכחות העותרת וב"כ וללא ידיעתם.
ז. עוד טוען המשיב כי אף אם נהג ביה"ד שלא בהתאם לכללי הדיון, פגם זה אינו מביא בהכרח לבטלות פסק דינו, שכן, לפי טענתו, לא נגרם עיוות דין לעותרת. סמכותו של בג"צ להתערב בפס"ד של בי"ד רבני נובעת מסעיף 15(ד) לחוק יסוד: השפיטה, כאשר פגיעה בכללי הצדק הטבעי משולה לחריגה מסמכות. הנטייה של בג"צ היא לא לראות בכל פגיעה בכללי הדיון חריגה מסמכות הפוסלת באופן אוטומטי את הדיון, אלא לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו. במקרה דנן, טענת המשיב כי מעיון בפרוטוקול הדיון כולו
עולה שלא נגרם למעשה עיוות דין למערערת, אינה נטולת משקל. כמו כן אין להתעלם מכך, שביטול ההליכים שקויימו וקיום דיון מחודש כרוך באיבוד זמן והשהייה מצערים ובלתי רצויים. אולם, על אף הכל, לאור הפגם הרציני שנפל בעת הדיון בפני ביה"ד האיזורי לא ניתן להשאיר את ההליכים האמורים ואת תוצאותיהם על כנם. תביעת המשיב חייבת להתברר מחדש בפני ביה"ד האיזורי ומן הדין כי תישמע בפני הרכב אחר של ביה"ד.

(בפני השופטים: בך, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד א. קרייטר לעותרת, עו"ד י. שפירא לבעל. 16.5.91).

ע.א. 197/89 - הסתדרות אגודת ישראל בארץ ישראל נגד שלום משה שוורץ

*הוצאת חבר מאגודה עותומנית (אגודת ישראל) משום שפנה לביהמ"ש בתביעה נגד האגודה, והוראה לקיום בחירות באגודה(מחוזי ת"א - ה.פ. 494/88 - הערעור נדחה).

א. המערערת הינה אגודה שהתאגדה בשנת 1958 בהתאם לחוק העותומני לאגודות. תקנה 5א' לתקנות האגודה קובעת כי "כל יהודי מבן 25 ומעלה המכיר בסמכות התורה, השומר תורה ומצוות והמכיר במטרת 'אגודת ישראל' יכול להצטרף כחבר באגודת ישראל". כן נקבע בתקנות כי יכונן גוף הקרוי "הועידה הארצית" וועידה זו תבחר את כל מוסדות אגודת ישראל. הועידה אמורה להתכנס אחת ל-5 שנים. המשיב היה במועד הרלוונטי לדיון זה חבר באגודה. במאי 1988 הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בת"א המרצת פתיחה בה ביקש שינתן פס"ד המצהיר, בין היתר, כי בהתאם לתקנון המערערת עליה לכנס ועידה ארצית. ביום 2.6.88 קיבלה המערערת באמצעות הנהלת המרכז -הארצי שלה את ההחלטה האומרת "ההנהלה... מחליטה כי מאחר והח' שלום משה שוורץ... לא נהג בהתאם לסעיף 5א' לתקנון בכך שהגיש תביעה לביהמ"ש ולא לבי"ד הדן לפי סמכות התורה, הינו מוצא מחברותו באגודת ישראל...". בעקבות זאת תוקנה בקשת המשיב ועתה ביקש גם להצהיר כי ההחלטה על סילוקו מאגודת ישראל בטלה.
ב. ביהמ"ש המחוזי הכריז על ההחלטה לסלק את המשיב משורות המערערת כבטלה, בקבעו כי הפנייה לערכאות המדינה אינה גוררת הפיכת הפונה לשאינו מכיר בסמכות התורה לפי סעיף 5א'. נימוק חילופי להחלטה זו היה כי לא ניתן למשיב להשמיע את טענותיו בפני מוסדות המערערת לפני שהחליטו על הוצאתו משורות האגודה. באשר לעתירתו השניה של המשיב בדבר קיום ועידה ארצית קבע השופט כי התקנון הינו חוזה בין האגודה לחבריה ולכן זכותו של המשיב לאכוף על המערערת לקיים את התחייבויותיה עפ"י התקנון, והשופט הורה לכנס ועידה ארצית בתוך 6 חודשים. הערעור נדחה.
ג. באשר להוצאת המשיב משורות האגורה, הרי בתהליך קבלת ההחלטה נפל פגם חמור בכך שלא ניתנה למשיב זכות הטיעון. זכות זו חלה גם על אגודה שהתאגדה לפי החוק העותומני לאגודות או מפלגה, שגם בהן חייבים לאפשר לחבר להשמיע את טענותיו בטרם מחליטים להוציאו מהשורות. חוק העמותות קובע זאת במפורש וגם אגודה או מפלגה שהתאגדו לפני חוק העמותות מחוייבים לנהוג על פי זכות יסודית זו. גם הטענה כי אף אם קיימת זכות הטיעון הרי שאין לתיתה מקום שלנפגע אין מה לטעון אין לקבלה. למשיב היו טענות למכביר כנגד ההחלטה ובנסיבות המקרה הפרת החובה להעניק זכות טיעון גוררת את בטלות ההחלטה.
ד. ברם, בנסיבות העניין נפל פגם בהחלטה גופה וגם מטעם זה דין הערעור להידחות. חוקת מפלגה מהווה חוזה בין המפלגה לבין חבריה, ועד שתשלל מחבר המפלגה זכותו להביא את ריבו עם מפלגתו לפני ביהמ"ש, תוך הפנייתו לפורום חילופי, צריכים הדברים להיות מפורשים וברורים בתקנות המפלגה. כיוון שבשלילת זכות יסודית עסקינן, אין ליתן לתקנות המפלגה פרשנות המרחיבה את שלילת הזכות מעבר לכתוב בהן. בענייננו, תקנותיה של המערערת לא אסרו מחבר במערערת לפנות לביהמ"ש, ולא נקבע
בתקנות מי הוא הגוף שיכריע במחלוקת שתתעורר ביניהם. סעיף 5א' הנ"ל אינו עוסק בסוגייה זו ואין ללמוד ממנו כי כל חבר נדרש להגיש תביעתו על פי דין תורה כפי שרוצה המערערת ללמוד ממנו.
ה. אשר להחלטת השופט המחייבת קיום בחירות לועידה הארצית - גם בעניין זה דין הערעור להידחות. המערערת טוענת כי קביעה המחייבת אותה לקיים בחירות תוך זמן כה קצר היא בלתי סבירה, ואולם בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוקצבו למערערת ששה חודשים, ביהמ"ש העליון האריך פעמיים את פרק הזמן בו מעוכב ביצוע פסה"ד וההארכה האחרונה היתה עד ליום 31.7.90. כדי לתת שהות נוספת ואחרונה למערערת הוחלט כי על המערערת לקיים את הבחירות לועידתה הארצית בהקדם האפשרי ולא יאוחר משלשה חודשים מיום מתן פס"ד זה.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט מלץ. 20.5.91).

ע.א. 688/89 - הילולים... בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ

המסמכים המהווים ראשית "ראיה בכתב" לצורך הגשת תביעה ב"סדר דין מקוצר" ע"י בנק נגד לקוח. רשות להתגונן(מחוזי ת"א - ת.א. 2590/88 - הערעור נדחה).

א. המערערת (להלן: הילולים) פתחה באפריל 1987 חשבון בנק אצל המשיב (להלן: הבנק). בעת פתיחת החשבון נכרתו בין הילולים לבין הבנק שני חוזים : האחד - "טופס פתיחת חשבון" (להלן: נספח א') והשני "הסכם ותנאי עסק כלליים" (להלן: נספח ב'). הילולים נטלה מן הבנק כספים באשראי ובמרץ 1988 נדרשה להחזיר את החוב לבנק. בחלוף תשעה חודשים, בדצמבר 1988, הגיש הבנק, בין היתר, תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום כ-1,100,000 ש"ח. לכתב התביעה צורפו נספח א' ונספח ב' וכן אישור מטעם הבנק כי יתרת החוב בחשבון עמדה ביום 27.12.88 על סכום של כ-1,100,000 ש"ח. על האישור הוטבעה חותמת הבנק ונחתם על ידי חותם לא מזוהה. דף נוסף שצורף כנספח הינו דף שכותרתו "אובליגו ובטחונות", והיתרה שהוזכרה באישור ונתונים נוספים כמו אחוזי ריבית מוזכרים במסמך זה.
ב. המערערים ביקשו כי מכתב התביעה תמחק הכותרת "סדר דין מקוצר" וכן כי הבנק יחוייב למסור פרטים נוספים על התביעה. הועלתה טענה נגד הסתמכות התביעה על אישורי היתרה ללא צירוף פירוט חשבון שלפיו נקבע הסכום הכולל הנתבע. אשר להסתמכות הבנק על נספחים א' ו-ב', שהכשירו את אישור היתרה כראיה, טענו הנתבעים כי אלו תנאים מקפחים בחוזה אחיד ודינם להתבטל. כן הוגשה בקשה לרשות להתגונן וזו נתמכה בתצהיר מטעם מנהל הילולים (להלן: זיו). נימוקי הבקשה היו כי התביעה מנוסחת בצורה פסולה לחלוטין, אינה מציגה גירסה ומונעת מהנתבעים להתגונן כהלכה. בתצהירו הצהיר זיו כי הילולים אינה חייבת לבנק ולו פרוטה אחת והגדיר את הסכומים שננקבו בתביעה כ"פבריקציה של הבנק". ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום החוב הנתבע, בצירוף ריבית והוצאות. הערעור נדחה.
ג. באשר למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" - השאלה היא אם די בנספחים א' ו-ב' ובדפים המאשרים את יתרת החשבון האחרונה, כדי למלא אחר הדרישה בתקנות 202(1)א' ו-203 לתקנות סדר הדין האזרחי. הדרישה בתקנות הנ"ל לראיות בכתב אין פירושה שיש צורך שראיות אלה יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם. המסמכים הדרושים אמורים להוות "ראשית ראיה בכתב" בלבד ותו לא. מהפסיקה עולה כי הגישה הינה מקילה וכי מדובר בדרישה מינימלית.
ד. יחד עם זאת, הכתב הנדרש צריך להתייחס לתביעה עצמה ולא רק לחוזה או להתחייבות המהווים חלק מהעילה. לכן ברור כי בצירוף נספחים א' ו-ב' ללא צירוף אישור על היתרה לא היה די, וכי יש צורך במסמך שיאזכר את החיוב הכספי הנתבע. השאלה אם די במסמך שנוקב רק ביתרה האחרונה, עמדה לדיון מהיבטים שונים בפני
ביהמ"ש העליון לאחרונה במספר פסקי דין. יש לקבל את הקביעה כי לצורך קיום דרישת ראשית ראיה בכתב לפי תקנה 202 והדרישה לצרף מסמכים לפי תקנה 203 די בצירוף ההסכמים (נספחים א' ו-ב') ופירוט היתרה הסופית. כמובן, עדיף שיצורפו כל המסמכים הדרושים בכדי לסייע לנתבע להתגונן הגנה ראוייה, אך במידה ואלה לא צורפו אין מניעה שהנתבע יפנה לתובע ויבקש את מסירת פירוט החשבונות והמסמכים לידיו. אם לא ייענה יוכל הנתבע לקבל רשות להתגונן שתחייב את התובע להוכיח את תביעתו.
ה. אין לקבל את טענת המערערים כי הסעיפים בנספחים א' ו-ב' המכשירים כראייה את יתרת החשבון הם סעיפים מקפחים. הסעיפים המאפשרים את הגשת היתרה אינם מונעים מן המערערים את האפשרות להתגונן או להביא ראיות לסתור, אלא רק מאפשרים לצרף לתביעה בסדר דין מקוצר אישורים חתומים ע"י הבנק לגבי יתרת החשבון. המסמכים משמשים כראיה לכאורה ולא כראיה מכריעה או חלוטה וכל מטרת צירופם להוות ראשית ראיה בכתב.
ו. אשר לבקשה למתן פרטים נוספים - ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי ב"כ המערערים קיבל את כל המסמכים הקשורים לדפי החשבון, ואם היה סבור שאין לו די בהם, היה עליו להגיש בקשה ולדרוש גילוי מסמכים או תצהיר נוסף. בערעור על קביעה זו טוענים המערערים כי הפרטים שקיבלו מהבנק לא היו מלאים ומספקים וכי הועברו אליהם מסמכים לא רלבנטיים. ברם, על יסוד החומר שהיה בפני ביהמ"ש יכול היה לקבוע כי נכונה גירסת הבנק שכל המסמכים הרלבנטיים הועברו למערערים.
ז. המערערים טענו בתצהיר כי אין להם חוב בבנק. ברם, בבקשה לרשות להתגונן אין להסתפק באמירה סתמית של הנתבע כי אינו חייב דבר כפי שטענו המערערים. טענה סתמית "אינני חייב" אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להגן. עד למועד הדיון בבקשה היו בידי המערערים דפי החשבון שעליהם יכולים היו להשתית את בקשתם למתן רשות להתגונן ולפרט את קו הגנתם, ולא די לומר כי התביעה מהווה "פבריקציה" של הבנק.
ח. פסק הדין ניתן מפי השופט מלץ והסכים לו השופט ש. לוין.
ט. השופט בך בפסק דין נפרד הסכים לפסק דינו של השופט מלץ והוסיף :
י. לפי סעיף 37 לפקודת הראיות מספיק צירופו של העתק מדף חשבונו של הלקוח בבנק כדי להוות ראיה בכתב ולא כל שכן "ראשית ראייה בכתב" ודי בו לספק את דרישות תקנה 203. ברם, עקרונית, אין להסכים לכך שמכתב של פקיד בנק יוכל לשמש ראייה מספקת שתטיל את החובה על הנתבע לסתור או להפריך את גירסת הבנק התובע. גם הנימוק שלפיו יוכל הלקוח לדרוש פרטים נוספים מהבנק על דבר התהוות החוב אין בו כדי לשכנע. כל זמן שהבנק, שהינו תובע אזרחי רגיל, אינו מספק ראייה קבילה לכאורה, אין עדיין חובה על הנתבע לסתור גירסה כלשהי.
יא. אילו צריך היה לפרש את ההסכם הקיים בין הבנק ובין לקוחותיו, שלפיו יהווה אישור מטעם הבנק ראייה לכאורה על נכונות תוכנו, כך שהוא חל גם על מכתב הבנק התובע מלקוחו תשלום חוב, הרי ספק גדול אם תנאי כזה לא היה פסול בהיותו "תנאי מקפח". אולם אפשר להסתפק כאן בהוספת ההערות האמורות כהערות אגב, שכן אין מדובר רק "במכתב אישור" שנשלח ע"י הבנק לחברה המערערת, ולפחות אחד מהמסמכים המהווים "אישור" שהוגש, מתיימר להיות צילום של דף חשבונו של הלקוח, המכיל את היתרה הסופית. מסמך כזה אכן מהווה ראיה קבילה והוכחה לכאורה מספקת לסיפוק דרישותיה של תקנה 203. כיוון שצורפה לתביעה ראיה כאמור, הרי אם ברצון הלקוח לערער על נכונות החשבון או אם ברצוננו לדעת איך הבנק הגיע לחישוב אותה יתרה, כי אז עליו לבקש מהבנק לספק לו את המידע הדרוש.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מלץ. עו"ד מנחם גלברד למערערים, עוה"ד חנן מלצר ודניאל פדר למשיב. 20.5.91).

ע.א. 601+647/87 - נג'אח שהאב ואלי ברקול נגד נזמי ריפאעי ואח'

טענה כי יפוי כח שניתן למכירת מקרקעין מזוייף. מתן תמורה במכר לפי יפוי הכח(מחוזי ת"א - ת.א. 1181/83 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. חמשת המשיבים הראשונים בשני הערעורים הם אשתו, שלש בנותיו ובנו של המנוח עבדול סאלם מחמד אל ריפאעי, שירשו חלקים מזכויותיו בשלש חלקות במחוז רמאללה. (להלן: חלקה א', חלקה ב', חלקה ג'). ביום 10.5.81 כתב בן המנוח (המשיב - להלן: נזמי) יפוי כח בלתי חוזר שבו אישר את מכירת חלקו בחלקה ג' לאלי ברקול (להלן: ברקול). לאחר כמה ימים נתנו שאר היורשות יפויי כח בלתי חוזרים לנזמי לגבי זכויותיהן בחלקה ג', ובמקביל חתם נזמי על יפויי כח בלתי חוזרים המאשרים את מכירת חלקי היורשות בחלקה ג' לברקול. מלבד זאת, חתמו היורשות לנזמי על יפוי כח בלתי חוזר ובלתי מסוייג לגבי חלקיהן בחלקות א' ו-ב' ובאוקטובר 1981 חתם נזמי על יפוי כח מקביל ובלתי מסוייג לטובת ברקול המתייחס לחלקיו הוא ולחלקי היורשות בחלקות א' ו-ב'.
ב. ביום 22.11.82 הגישו היורשים, ובכללם נזמי, תובענה כי ביהמ"ש יצהיר על בטלות יפויי הכח וזאת על יסוד טענות של תרמית, זיוף וחוסר תמורה. ביום 23.12.83 חתם ברקול על "יפוי כח כללי לא ניתן לביטול" שבו אישר את מכירת כל זכויותיו בחלקה ג' למערער שהאב (להלן: שהאב). לאור אירוע זה תוקן כתב התביעה וביהמ"ש נתבקש לקבוע כי כל יפויי הכח המתייחסים למקרקעין דלעיל בטלים ומבוטלים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה והכריז על יפויי הכח כבטלים, למעט לעניין חלקו של נזמי בחלקה ג'. הערעורים של שהאב ושל ברקול נתקבלו.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתם העובדתית של היורשים בדבר זיוף ומרמה מצד ברקול. עם זאת קבע שברקול פעל כמתווך ולא כקונה, ושבהיעדר אישור על קבלת תמורה ביפויי הכח שנזמי נתן לברקול לגבי חלקי שאר היורשות רשאיות היורשות לבטל את יפויי הכח שנתנו. פסה"ד אינו יכול לעמוד על כנו. בייפוי הכח שנזמי מסר לברקול גם לגבי חלקי שאר היורשות, נאמר שנזמי מכר את חלקי היורשות לברקול, ולפיכך אי ציון התמורה אינו משמעותי. זאת ועוד, היורשים לא הפרידו בכתב התביעה המתוקן בין העיסקה, ככל שהיא מתייחסת למכירת חלקיו של נזמי וחלקי שאר היורשות, ואין שום תימוכין בחומר הראיות להפרדה כזו. כמו כן, וזה העיקר, כיצד ייתכן שברקול פעל כמתווך ושילם לנזמי סכומי כסף "על החשבון" אף לפני שמצא קונה. צודק שהאב בטענתו שאין דרכו של מתווך לשלם למוכר לפני שמצא קונה. גם לפי גירסתו של נזמי הבטיח לו ברקול לשלם לו את מלוא התמורה בעד חלקה ג' מיד לאחר חתימת יפוי הכח. סיכומו של דבר, השופט טעה בסברו שייפוי הכח לא ניתנו כנגד תמורה והמירב שניתן לומר הוא שהיורשים לא קיבלו את מלוא התמורה המוסכמת. לפיכך יש לדחות את תביעת היורשים להכריז על יפויי הכח כבטלים.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד צבר לשהאב, עו"ד יצחק חשן לברקול. 21.5.91).

בש"א 1372/91 - נדיה לוי ואח' נגד אליקים לוי

*בקשת פטור מאגרה ומהפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה ערעור על גובה מזונות שנפסקו לה והיא מבקשת פטור מאגרה והפקדת ערבון. בתצהיר שהוגש נאמר כי המבקשת אינה עובדת ומתפרנסת רק מסכום המזונות בגובה של 650 ש"ח. כן נאמר שהמבקשת עזבה את הדירה בה התגוררה עם בעלה המשיב והיא מתגוררת כיום, עם בנה, בבית הוריה התומכים בה כספית. בחקירת המבקשת התברר כי יש לה ניירות ערך בסכום של 1,000 ש"ח שעליהם לא הצהירה והסבירה כי לא ידעה על קיומם. הבקשה נדחתה.

נטל השכנוע בדבר "עוניו" של בעל דין מוטל על מי שמבקש את הפטור, ועליו לפרוש בפני ביהמ"ש תמונה מלאה וחד משמעית של מצבו הכלכלי. המבקשת לא עמדה בכך. זאת ועוד, המבקשת סמוכה כיום על שולחן הוריה ומקבלת מהם סיוע כספי. לא ניתנו פרטים על היקף הסיוע. עוד מסתבר כי ההורים הם בעלים של שתי דירות הסמוכות זו לזו, כאשר בדירה אחת מתגוררים הם עם המבקשת ובנה והדירה השניה ריקה. המבקשת והוריה מקיימים כיום משק בית משותף. בנסיבות אלה יש לבחון את מצבה הכלכלי של המבקשת גםלאור יכולתם של ההורים. מסתבר שאלה בעלי רכוש ונתון זה אינו מתיישב עם טענת חוסר יכולת שהעלתה המבקשת.

(בפני: הרשם צור. עו"ד א. פדרמן למבקשת, המשיב לעצמו. 10.5.91).

ע.פ. 1590/90 - עובדיה יצחק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות תקיפה ומין וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות תקיפה, איומים, סחיטה בכח, תקיפה מינית וחטיפה לשם עבירת מין. העבירות מתייחסות למקרה חמור של התעללות והשפלה מצד המערער כלפי המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור נדחה.
הסניגור טען באשר לתשתית העובדתית להוכחת עבירה של תקיפה מינית וחטיפה לשם עבירת מין. ברם, אין מקום לטענה זו, אם לרגל רצף ומכלול האירועים שאירעו, ושבהםהתקיים גם אלמנט החטיפה וגם המגע המיני, ואם לאור נוסחו של סעיף 374, המגדיר אתעבירת החטיפה לשם חבלה או עבירת מין. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - מדובר במקרה חמור. אכן, המתלוננת מלאכתה היתה עלובה, במכון עיסוי שבו עבדה, אך כבודה ודמה אינם הפקר בשל כך. התנהגותו של המערער כלפיה רצופה אכזריות, השפלה והתבזות, הן בהתנהגותו האלימה כלפיה והן באקט המיני שביצע בכח ושלא מרצונה, והן באופן ביצוע המגע המיני. לפיכך אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עוה"ד חיים משגב וציון אמיר למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 15.5.91).

בש"פ 1882/91 - פלונים נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על כלי רכב) (ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).

שני העוררים, צעירים בני 15 ו-16, הואשמו בזריקת אבנים על כלי רכב שנסעו באיזור מוזיאון רוקפלר בירושלים בכוונה לפגוע בכלי רכב אלה ובנוסעים בהם ולסכן את בטיחותם. חלק מהאבנים פגעו לפחות בכלי רכב אחד. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים ועררםנדחה.
על עבירות דומות בנסיבותיהן כבר נאמר לא אחת שהסיכון שבהן רב ואלה הפכו עבירות נפוצות. בשל כך נקבע לא אחת שמן הראוי לעצור את העוברים על אותן עבירות עד תום ההליכים נגדם. עובדת היותם של העוררים צעירים לימים אין בה להצדיק הימנעות ממעצר, נוכח העובדה שבמרבית עבירות אלה מעורבים נערים צעירים לימים. השאלה היחידה היא אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לעוררים. באשר לכך התשובה היא חיובית.

(בפני: השופט אור. עו"ד חדד לעוררים, עו"ד גולן למשיבה. 12.5.91).

בג"צ 1146+1308/90 - אברהם פריד ואח' נגד עירית ירושלים ואח'

*פסיקת הוצאות כאשר העתירה בוטלה לאחר היענות הרשות לנדרש בעתירה (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).

בשתי עתירות תקפו העותרים הסדרים שהיו נהוגים בעירית ירושלים, לחלק תמיכות או הקצבות לגופים שונים על פי מפתח סיעתי. העותרים טענו שיש לחלק את הכספים על פי קריטריונים ענייניים ושווים ובלא זיקה
לאישיותם של חברי מועצת העיריה. לאחר שניתנו צווים על תנאי נוהלו מגעים בין הצדדים והושג הסדר בדבר נוהל הדיון בבקשות להקצבות, והובטח ע"י העיריה לחלק את הכספים רק לפי אותו נוהל וללא מפתח סיעתי. אז הסכימו העותרים לחזור בהם מן העתירה, וביקשו לחייב את העיריה בהוצאות. בקשתם נתקבלה.
אף שהעתירה לא הגיעה לכלל דיון לגופו של עניין, הרי אין ספק שהעותרים השיגו את עיקר מבוקשם בעתירה ע"י התחייבות העיריה לפעול לפי הנוהל האמור. נוהל זה קובע קריטריונים ענייניים לחלוקת כספים, שלא לפי מפתח סיעתי, ובנסיבות אלה ניתן לראות את העותרים כמי שזכו בעתירתם ויש מקום לזכותם בהוצאות. בקביעת גובה ההוצאות יש להביא בחשבון שהעתירה לא הגיעה לכלל דיון. לפיכך הוחלט לחייב את העיריה לשלם בכל אחת מן העתירות סכום של 1,500 ש"ח.

(בפני: הרשם צור. 21.5.91).

בש"א 1828/91 - ישראל פרי עו"ד נגד עוזיאל עצמון עו"ד

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המשיב העניק שירותים משפטיים לגוף משפטי בשליטת המבקש ונתגלעה מחלוקת בקשר לשכר הטרחה. העניין נמסר לבוררות וניתן פסק בורר המחייב את המבקש לשלם למשיב סכומי כסף. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול פסק הבורר. בתאריך שנקבע לדיון לא התייצב המבקש וביהמ"ש דחה את בקשת הביטול ואישר את פסק הבורר בפס"ד מיום 13.9.87. בקשת המבקש לבטל את פסה"ד נדחתה בהחלטה של ביהמ"ש המחוזי מיום 18.10.87 (להלן: ההחלטה). המבקש הגיש ערעור על ההחלטה וביהמ"ש העליון דחה את הערעור באמרו כי הערעור טעון רשות שלא ניתנה. בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה. המבקש טוען כי הערעור הוגש מתוך טעות כיוון שביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי המבקש יוכל לערער על ההחלטה. כן מציין המבקש כי הערעור קובל לרישום במזכירות ביהמ"ש העליון על פי החלטה שנתן הרשם עוד ביום 15.1.87, ורק עם מתן פסק הדין בערעור התחוור לו כי הגשת הערעור טעונה קבלת רשות. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
החלטת ביהמ"ש המחוזי שניתנה לאחר מתן פסה"ד הינה "החלטה אחרת", והסמכות ליתן רשות ערעור מסורה לביהמ"ש שלערעור ולא לביהמ"ש הנותן את ההחלטה. גם הסתמכות המבקש על ההחלטה לקבל את הערעור אין בה כדי להועיל. ההחלטה שניתנה ביום 15.11.87 מתייחסת לשאלת מניין הימים, ונקבע בה שהמועד הקובע לעניין זה הוא יום קבלת ההחלטה בידי המבקש ולא יום מתן ההחלטה. אין בהחלטה זו כל התייחסות לשאלה אם הערעור הוא בזכות או שהגשתו טעונה קבלת רשות. למעשה עניין לנו בטעות של בעל דין שהוא גם עורך דין, האמון במיוחד על הוראות סדרי דין, וטעות שכזו אינה מצדיקה הארכת המועד מטעם מיוחד ומכאן שדין הבקשה להדחות.

(בפני: הרשם צור. עו"ד סגל למבקש, המשיב לעצמו. 22.5.91).

בש"פ 1822/91 - גרה כן חאלד עפיף נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גניבת סכין ונסיון תקיפה על רקע של סכסוך) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הוכה קשות ונחבל ע"י מי שסבר שהם שוטרים בבגדים אזרחיים. מעשים אלה הרגיזוהו והוא ביקש לתקוף אותם שוטרים. הוא גנב סכין גדולה מאיטליז והמתין ליד תחנת משטרה לשוטרים מספר שעות, ואלה לא הגיעו. כן המתין בסמוך לתחנה גם למחרת היום. כשנשאל ע"י שוטר למעשיו, סיפר את סיפורו ואת כוונתו ואז נתפסה אצלו הסכין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים וערעורו נתקבל.

אכן, התנהגותו של העורר מצביעה על סיכון שהיווה בשל כעסו על מה שעשו לו אנשים שסבר שהם שוטרים. על יסוד זאת גם הוחלט על מעצרו. ברם, קיימות נסיבות מספר המצדיקות את שחרורו של העורר בערבות. אין מחלוקת שהתנהגות העורר בנסיבות המקרה אינה על רקע לאומני וכעסו היה מופנה כלפי שוטרים מסויימים. הא ראייה, שלא ניסה כלל לפגוע בשוטרים אחרים וגם סיפר מיד לשוטר שפנה אליו על הרקע להתנהגותו. אין לעורר עבר פלילי בעבירות דומות והרשעותיו בעניינים אחרים הינן מלפני שנים לא מעטות. על כן אין ללמוד מהתנהגותו כי הוא מסוכן לציבור. בינתיים נרגע העורר, החלים מפציעתו ופנה בתלונה מתאימה למשטרה. בהתחשב בכל אלה ניתן לשחרר את העורר בערובה ובתנאי מעצר בית שאותם הציע הסניגור.

(בפני: השופט אור. עו"ד ותד לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 8.5.91).

בג"צ 1305/91 - אברהם לב נגד מדינת ישראל ואח'

*בקשת נאשם לביטול זכרון דברים שחתמה המדינה עם "עד מדינה" (העתירה נדחתה).

עתירתו של העותר היא לביטול זכרון הדברים שחתמה המדינה עם המשיב השני, שלפיו קיבל משיב זה מעמד של עד מדינה שאמור להעיד במשפטו של העותר. בעתירתו מלין העותר כי המשיב זוכה ליחס מועדף מצד הפרקליטות המתבטא בכך כי זכרון הדברים עמו לא בוטל למרות שלא קיים את ההסכם עמו. כן הוא טוען כי שיקולים זרים, אולי אף פסולים, שימשו לכאורה את הפרקליטות בעת שנחתם זכרון הדברים עם המשיב. העתירה נדחתה.
השאלה אם המשיב הפר או לא הפר את ההסכם בין המדינה ובינו, לא רק שהיא עשוייה להתברר כתוצאה משמיעת ראיות במשפט גופו, אלא שאפילו יתברר כי היתה הפרה שכזאת, עדיין יש שיקול דעת לפרקליטות להחליט מתוך שיקולים ענייניים מה הדרך שתנהג בה. מכל מקום אין לומר כבר בשלב זה כי היתה הפרת ההסכם מצד המשיב. העובדה שעמדת הפרקליטות אינה נראית בעיני העותר, אינה מצביעה על כך כי הפרקליטות שקלה שיקולים זרים או פסולים.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אור. עו"ד חיים משגב לעותר, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 20.5.91).

בג"צ 692/91 - איבתסאם עמאד נגד שר הבטחון ואח'

*הריסת בית לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).

אחיה של העותרת נעצר ביוני 1990 ובחקירתו הודה, בין היתר, בהתגייסות לארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, קבלת אמצעי לחימה מסוגים שונים והסתרתם, גיוס ואימון אחרים לפעילות הנ"ל, זריקת רימונים לעבר רכב צבאי, לעבר אוטובוס ולעבר רוכבי אופניים שעברו ביריחו, יריה לעבר רכב אזרחי וכדומה. כתוצאה מהפעולות הנ"ל נפצעו חיילים, אזרחים ונערים צעירים, מהם פצעים קשים וחמורים. נגד האח הוגש כתב אישום. יחד עם זאת החליט מפקד כוחות צה"ל ביו"ש על הריסת הבית בו התגורר בלאל, הוא ביתה של העותרת. העתירה נדחתה.
מדובר בחלקת קרקע שבו מצויים שני בתים. האחד המכונה "הבית הישן" והאחד המכונה "הבית החדש". צו ההריסה מכוון נגד הבית הישן. מאז בניית הבית החדש חדלה העותרת, יחד עם אמה הזקנה, לגור בבית הישן ועברה לגור בבית החדש. טוען ב"כ העותרת כי כל הפעולות האמורות שבכתב האישום המיוחסות לאחיה של העותרת בוצעו במשך השנים 1988-1981 ומאז לא ביצע האח כל מעשה אלימות; כי אחיה של העותרת לא התגורר עמה ורק נהג לבקר אצלה ואצל אמה לעיתים רחוקות. טענות אלה יש לדחות. אין בעובדה כי מאז שנת 1988 לא היה האח מעורב בפיגוע חבלני, כדי לשלול שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 119. פיגועים מן הסוג הזה טרם פסקו באיזור, והצורך להרתיע מפני נטילת חלק בפעולות מסוג זה לא רק שלא עבר אלא אולי אף גבר. מסתבר גם כי בלאל לא
שינה דרכיו מאז שנת 1988, חידש קשריו עם החזית הדמוקרטית והמשיך בפעולות נגד כוחות צה"ל. אשר לטענה בדבר חוסר זיקת מגורים של בלאל לביתה של העותרת - טענה זו עומדת בניגוד לדברים מפורשים שנאמרו ע"י בלאל בהודעותיו ובהודעות שניתנו ע"י שותפו. לפיכך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד דלאשה לעותר, עו"ד גורדון למשיבים. 16.5.91).

בש"פ 1646/91 - נזאר בדארנה נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים כאשר נעשתה סולחה בין המתלונן לנאשם (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

ביום 27.3.91 נעצר העורר עד תום ההליכים ועררו לביהמ"ש העליון נדחה. כעבור מספר שבועות הגיש העורר לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיון חוזר כשהנימוק הוא כי "שתי המשפחות זו של המבקש וזו של המתלונן ערכו סולחה ביניהן...". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון מחדש באשר לא ראה ב"סולחה" הצדקה לשחרור העורר וחומרת המעשה נשארה כשהיתה. מה עוד כי המעשים נעשו כשהעורר היה אסיר ברשיון. הערר נתקבל.
העבירות בהן הואשם העורר הן על רקע חשדו בדבר בגידת אשתו. בינתיים התגרשו בני הזוג והעורר הוא המטפל בארבעת הילדים הקטינים של בני הזוג. אכן, אין להקל ראש בחומרת המעשים המיוחסים לעורר ובכללם סחיטה באיומים, סחיטה בכח, כליאת שווא וחבלה בכוונה מחמירה, ואין להתעלם מהטעמים שבעטיין נעצר. אולם יש לראות את המעשים כולם במקרה זה על רקע היחסים בין העורר לאשתו. משהתגרשו והושגה "סולחה" בין המשפחות היריבות, ובהיות העורר מטופל בארבעת ילדיו הקטינים, וכאשר מועד הדיון במשפט נקבע לעוד 5 חודשים, יש מקום לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים שיפיגו את החשש לסכנה הנשקפת ממנו.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד ג'רבוני לעורר, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 9.5.91).

ע.פ. 959/90 - פריג' נזאם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לאנוס ילדה בת 12) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, גבר כבן 20, פגש בילדה בת 12 שהתהלכה בפרדס שליד ביתה בחיפושיה אחר כלבתה. המערער הגיח לעברה דחף אותה בחזה והפילה ארצה, ואז רכן עליה ואיים עליה לבל תצעק. הוא שרט את חזה באולר ונעץ את צפורניו בפניה, קרע את חולצתה ואת כיס מכנסיה נשק אותה וניסה לאנסה. כל אותה עת התנגדה הילדה וניסתה לברוח. לפתע התרומם המערער מעל הילדה והסתלק בריצה מהמקום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של נסיון לאונס ואיומים וגזר לו שש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה כמה טענות למען הקל עם שולחו. הילדה נראתה בוגרת מכפי גילה, והוא הפסיק את מעלליו מרצונו. לטענת הסניגור העונש מופלג בחומרתו בהשוואה לפסיקה הנהוגה, וכן הוסיף וטען כי למערער אשה וילדים ועתה אין מי שיפרנס אותם. מנגד עמדה ב"כ המדינה על חומרת המעשה ונסיבותיו ועל הרשעותיו הקודמות של המערער בביצוע מעשים מגונים בקטינים. על הפסקתו הפתאומית של המערער מהמעשה אין יודעים מה גרם לכך, והמערער לא טען שבא לכלל חרטה שהרי הכחיש את כל המעשה. אכן, העונש איננו קל, אבל מפאת מהותה של העבירה ונסיבותיה, ראוי היה שיושת על המערער. העונש נועד גם, בין היתר, להרתיע את המערער ועבריינים בכח מלסכן שלומן של ילדות. הדבר נעשה בצהרי היום, ודרושה תעוזה רבה להתנהגות נפשעת זו. המערער מהווה סכנה לציבור, וביהמ"ש מצווה לשמור על שלומן של נשים, ומכל שכן של ילדות,
לבל יפלו קרבן למעללים נפשעים כגון אלה. גם עברו הפלילי של המערער, בעבירות מסוג זה, מצביע על הסכנה שבהתהלכו חופשי. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ליברמן למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 27.5.91).

בש"א 816/91 (ע.א. 2745/90) - אביבה בארי נגד חיים הלפרין ואח'

*החלטה על "תשלום תכוף" כהחלטה הטעונה רשות ערעור (ערעור על החלטת הרשם - הערעור נתקבל).

הקושיה העולה בדיון זה היא אם החלטת בימ"ש בבקשה לתשלום תכוף לפי סעיף 5ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נתונה לערעור בזכות או ברשות. הרשם סבר כי מעמדה של החלטה כאמור, היא זו של פס"ד המסיים את הדיון בהליך, ועל כן הערעור עליה בזכות. הערעור נתקבל. התשלום התכוף, מטרתו ומהותו הם תשלום להקלה מיידית של תוצאות התאונה, שנועד להקדים את החיוב העיקרי כדי למנוע סבל מן הזכאי לתשלום. אין הכוונה אלא לתרופת ביניים שאינה באה במקום ההכרעה לגופה. על כן החלטה בבקשה לתשלום תכוף גם אינה מהווה מעשה בית דין. ההחלטה בקשר לתשלום התכוף אינה מביאה הכרעה סופית בשאלה אם פלוני זכאי לפיצוי ומה שיעור הפיצוי, אלא מאמצת מצב פתיחה ראשוני, ובנוייה על ההנחה לפיה יש סבירות לכאורית לטענות המועלות בתובענה. משמעות הדברים היא כי אופייה של החלטה לתשלום תכוף היא של "החלטה אחרת" ולא פס"ד ומכאן שאין עליה ערעור אלא ברשות. מאחר ולא נתבקשה רשות ערעור או הארכת מועד להגשתה של בקשה לרשות ערעור יש למחוק את הערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמעון כץ למערערת, עו"ד משה גולן למדינת ישראל. 5.5.91).

רע"א 211/91 - אריה גולדין ואח' נגד כלל אינוסטמנט האוס בע"מ ואח'

*פיצול סעדים

(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה, לחייב את המבקש לשלם לה סכום של 10 מליון ש"ח בגין מעשי מרמה, זיוף, הונאה, הפרת אמונים ועשיית עושר ולא במשפט המיוחסים לו. בסעיף 7 לכתב התביעה נכתב כי סכום התביעה מוערך, מאחר שאין המשיבה יכולה עדיין לאמוד את נזקיה בגין פגיעה במוניטין, בשמה הטוב ובהפסדיה, והמשיבה שומרת על זכותה לעתור להגדלתו ע"י תיקון כתב התביעה. בד בבד עתרה המשיבה להתיר לה לפצל סעדים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה, בתנאי שכל תובענה נוספת תוגש תוך 4 שנים. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, אין אפשרות להרשות פיצול סעד אחד בשל אותה עילה לחלקיו, אלא תקנה זו דנה במתן היתר לפיצול בין סעדים שונים. תקנה 44 מחייבת הכללתו בתובענה של מלוא הסעד שהתובע זכאי לו. במקרה דנן נראה, לכאורה, שהמשיבה מתבקשת לשייר לעצמה את הזכות לתבוע בתובענה נוספת פרטי נזק נוספים בשל אותן עילות, או להגדיל את הסכום הנתבע בגין פרטי הנזק שנכללו בכתב התביעה. מקרה כזה אינו בא בגדרה של תקנה 45. אם תמצי לומר שהמדובר בשיור הזכות לתבוע בעילות חדשות, אין מקום להגשת הבקשה לפיצול הסעדים שלעניינו אין המשיבה נזקקת להיתר.