ע.א. 4470/90 - אליהו צדיק נגד מזל צדיק
*שיתוף נכסים בין בני זוג. *המשך משפט ע"י שופט מהשלב בו נפסק הדיון בפני שופט אחר שפרש(מחוזי באר שבע - ת.א. 435/87 - הערעור נדחה).
א. בית מגורים ומשק חקלאי הגיעו לחזקתם החוקית של המערער והמשיבה, הנשואים מאז שנת 1956, על פי חוזה שנערך ביניהם לבין הסוכנות היהודית. אין רישום במירשםהמקרקעין ע"ש בעלי הדין. בשל סכסוכים בין בני הזוג, הגישה המשיבה תביעה לפירוק השיתוף במקרקעין ובביהמ"ש המחוזי דן בעניין השופט יוסף לוין. לאחר פרישתו הועברכל החומר לשופט גרוניס שהחליט לדון בעניין מהשלב שאליו הגיע התיק. בנסיבות העניין דן השופט על יסוד הפרוטוקול והסיכומים בכתב שהוגשו לו. לגוף העניין החליט ביהמ"ש כי יש להיעתר לתביעת המשיבה ולפרק את השיתוף שבין הצדדים כאשר לשםפירוק השיתוף יימכר הנכס ומן התמורה ינוכו חובות בעלי הדין לוועד המושב והיתרה תתחלק בין הצדדים. הערעור נדחה.
ב. תקנה 177 לתקנות סדר הדין קובעת כי אם נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מהשלב שבו הפסיק קודמו. לגוף העניין, כאשר בני הזוג חתמו שניהם גם יחד על החוזה עם הסוכנות, היה בכך כדי ליצור הנחה לכאורית שהתכוונו ליצירת שיתוף בין בני הזוג, כפי שהדבר משתמע בדרך כלל מנסיבות בהן בניזוג רושמים דירה או רכוש אחר על שמות שניהם. בטענות שהועלו ע"י המערער לא היה כדי לסתור את ההנחה הנ"ל. בין אם בא הרישום משותף מתוך רצון לקבל זכויות העומדות אצל הסוכנות לבני זוג, ובין אם חלק מהכספים היו הלוואה מבני משפחה אחרים, לא היה בכל אלה כדי לסתור את חזקת השיתוף בין בני הזוג, המעוגנת ברישום שמות שניהם בחוזה עם הסוכנות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צבי טהורי למערער, עו"ד אברהם קדם למשיבה. 5.9.91).
רע"פ 3251/91 - ישי עוזי נגד מדינת ישראל
*העמדתו של קטין לדין בפני בימ"ש לתעבורה בגין עבירת תנועה ולא בפני בימ"ש לנוער, כאשר ביהמ"ש לא היה מודע כי הנאשם היה קטין בעת ביצוע העבירה. *הוצאות משפט בערעור פלילי(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הובא לדין בבית משפט השלום לתעבורה בגין נהיגה ברכב ללא ביטוח ורשיון רכב תקפים. הוא לא חלק על העובדות וקויימו לגביו ההליכים הרגילים כפי שמתחייב על פי סדרי הדין הפליליים. ביהמ"ש גזר למבקש קנס של 1,000 ש"ח ושלילת רשיון הנהיגה לתקופה של שנה. ביהמ"ש לתעבורה לא היה ער לעובדה כי המבקש היה קטין בעת הגשת כתב האישום, מאחר וכתב האישום לא ציין עובדה זו. המבקש גם לא העלה עובדה זו בפני ביהמ"ש לא לפני הדיון, לא בעת הדיון ולא עד לאחר גזר דינו. בביהמ"ש המחוזי הועלתה הטענה כי המבקש היה קטין בעת שהוגש כתב האישום, ועל כן צריך היה להביאו לדין בפני בימ"ש לנוער. ביהמ"ש המחוזי סבר כטעות כי המועד הקובע לעניין הסמכות השיפוטית הוא מועד המשפט ולא מועד הגשת כתב האישום, ומאחר והמבקש היה כבר בגיר בעת המשפט, לא היה, לדעת ערכאת הערעור, מקום לפסילתו של הדיון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) קובע כי לצורך החוק האמור רואים כקטין גם בגיר שביום הגשת כתב האישום נגדו לא מלאו לו 18 שנה. משמע, גם אם בעת קיום המשפט הגיע הנאשם לגיל בגרות, רואים אותו כקטין לצורך החוק אם ביום הגשת כתב האישום טרם הגיע לגיל 18. לפי סעיף 3 לחוק הנוער יש לקיים שפיטתו של קטין בפני בימ"ש לנוער, ולפי סעיף 5 לחוק אם מצא בימ"ש שאינו לנוער בכל שלב שלפני הכרעת הדין כי הנאשם הוא קטין, יעביר את העניין לבימ"ש לנוער. אם בימ"ש שאינו לנוער מגלה עובדת היותו של הנאשם קטין לאחר הכרעת הדין, ימשיך לדון בעניין
כאילו היה בימ"ש לנוער, ויהיו לו כל הסמכויות של בימ"ש לנוער לפי החוק הנ"ל. ישגם נסיבות שבהן רשאי בימ"ש שאינו לנוער להמשיך ולדון בענייננו של קטין והוראות בקשר לכך מובאות בסעיף 5(ב) לחוק הנ"ל.
ג. במקרה דנא לא ידע בימ"ש השלום כי המבקש הוא קטין ולא יכול היה להחליט בעניין לפי סעיף 5 בין לפני הכרעת הדין ובין לאחריה. אולם, אין בכך כדי לפסול את ההליך. סעיף 7 לחוק הנ"ל קובע כי צו סופי או פס"ד סופי של בימ"ש לא יהיה פסול מחמת זאת בלבד שבגלל גיל הנאשם צריך היה להעמידו לדין בפני בימ"ש אחר. אם נגרם עיוות דין חמור כתוצאה מהעמדת נאשם לדין בפני בימ"ש שאינו מתאים לגילו, רשאי נשיא ביהמ"ש העליון להורות כי ביהמ"ש שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בעניין. השאלה היא אם נגרם למקרה דנן עיוות דין חמור כאמור והתשובה לכך היא שלילית. לפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
ד. המבקש הובא לדין ונתקיימו כל ההליכים על פי סדרי הדין הפליליים החלים אצלנו. לא הוגש תסקיר בעניינו של המבקש, אך בנסיבות העניין לא ניתן לראות בכך בלבד משום עיוות דין חמור. המבקש טוען כי העונש מופרז לחומרה בנסיבות העניין אךטענה כגון זו אינה משמשת בדרך כלל עילה למתן רשות ערעור. ברם, גם אילו היה עניין מידת העונש מועלה לדיון לגופו, לא היה מקום להתערבות. אם בתי המשפט נוהגים לגזור עונשים קלים יותר במקרים כגון אלה, יש מקום לשקול מחדש את מידת הענישה המקובלת, ולא את העונש כפי שנגזר כאן, שהוא העונש ההולם את הצורך לחנך את הנוהגים ברכב לקיים את כל ההוראות של הרישוי והביטוח כפי שנקבעו ע"י המחוקק.כל טיפול מקל מדי בעבירות התנועה לסוגיהן - בראש וראשונה באלו הנוגעות לתנועה בדרכים, אך גם באלה הנוגעות להסדרים המינהליים - יש בו כדי למנוע עימות יעיל, כפי שמתחייב, עם עבריינות התנועה אשר ביטוייה הנפשיים גם משליכים זה על זה לא אחת.
ה. בעניין אחד צודק המבקש. ביהמ"ש המחוזי שדחה את ערעורו הטיל עליו הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח. לאור העובדה שאכן נפל פגם בדרך העמדתו של המבקש לדין וטענתהערעור היתה נכונה, אין מקום לחיובו בהוצאות כאמור. לפיכך הוחלט בהסכמת ב"כ המדינה לבטל את החיוב בהוצאות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יורגמן למבקש, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 4.9.91).
ע.א. 825/88 - ארגון שחקני הכדורגל... נגד ההתאחדות לכדורגל... ואח'
*תקנון "הגבלת תשלומים" של ההתאחדות לכדורגל כ"חוזה אחיד"(ביה"ד לחוזים אחידים בירושלים - תיק 11/85 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) הינה עמותה שבה חברות קבוצות הכדורגל. המשיבה היא גם "התאחדות" לפי חוק הספורט. המשיבות השניה, השלישית והרביעית הן אגודות ספורט (אף הן עמותות) אשר להן קבוצות כדורגל, ובתור שכאלה הן חברות במשיבה. שחקני כדורגל המבקשים ליטול חלק במסגרת המשחקים, צריכים להירשם אצל המשיבה, באמצעות הקבוצות בהן הם פעילים. ככל שמדובר בקבוצות בכירות ובשחקנים מןהשורה הראשונה, מתקשרים הקבוצות והשחקנים בחוזים המסדירים את מערכת הזכויות והחובות ההדדיות שביניהם. המשיבה התקינה תקנון "הגבלת תשלומים" שתחולתו על הקבוצות והשחקנים מן הליגה הלאומית והליגה הארצית. כל שחקן מעל גיל 18 חייב להיות קשור בהסכם עם קבוצתו, על פי הוראות התקנון ובהתאם לנוסח הקבוע בנספח א'שבו (להלן: טופס ההסכם). המערערת (להלן הארגון) הינה עמותה שמטרתה לפי תקנונה "להביא לקידום ענייניהם של שחקני הכדורגל ולהוות איגוד מקצועי של שחקני הכדורגל".
ב. הארגון פנה לביה"ד לחוזים אחידים בבקשה לבטל או לשנות מספר הוראות "בטופס ההסכם". כן ביקש לבטל מספר הוראות של תקנונים שונים שהתקינה המשיבה בענייני תשלומים, משמעת, עבירות, שיפוט ונושאים כיוצא באלה. לפני שביה"ד הספיק להחליט בסכסוך, נכנס לתקפו חוק הספורט האומר בסעיף 10 לאמור "התאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את הניהול התקין של הענף... לרבות... שכר ותשלומים לספורטאים... התקנונים... יחייבו את אגודות הספורט, הספורטאים...". מהוראות אלההסיק ביה"ד "...שחיוב הספורטאי לקיימם (את התקנונים) אינו עוד חוזי אלא הוא נקבע בחוק, וממילא לא חלים דיני החוזים האחידים על התקנונים...". משמצא ביה"ד כי התקנונים מהווים חקיקת משנה, קבע כי אין לפסול אותם. הערעור נתקבל והעניין הוחזר לביה"ד לדון לגופם של הסעיפים שעליהם מערער המערער.
ג. סעיף 23 לחוק ההגבלים העסקיים, קובע, בין היתר, כי הוראות החוק לא יחולו על "תנאי התואם תנאים שנקבעו או אושרו בחיקוק". השאלה היא מהו "חיקוק" במשמעות הוראת סעיף 23 הנ"ל. חוק הפרשנות, החל על חוק החוזים האחידים, מגדיר "חיקוק" בתור "חוק או תקנה" ואילו "תקנה" מוגדרת כ"הוראה שניתנה מכוח חוק והיא בת פועל תחיקתי". לתקנון לא הוקנה מעמד של חקיקת משנה בעלת פועל תחיקתי מכוח הוראה מפורשת של החוק. יתר על כן, תקנון הגבלת התשלומים הותקן ע"י המשיבה, ללא מעורבות פורמלית של רשות מרשויות המדינה, בלא שאושר ע"י הכנסת או רשות מינהליתכלשהי, וללא פירסומו בפירסום רשמי של המדינה. המשיבה טענה כי זהותו של המתקין איננה רלבנטית לצורך בחינת מעמדה הנורמטיבי של ההוראה, כחקיקת משנה, אולם ב"כ לא הצביעו, ולו על דוגמא אחת, אשר בה הוקנו סמכויות התקנת תקנות לגוף פרטי ללא מעורבות שלטונית כלשהי. ברם, גם בלי להתייחס לשאלת זהות המתקין, תקנון המשיבה אינו יכול לענות להגדרת "תקנה בת פועל תחיקתי".
ד. מכאן כי אין מניעה להחלת חוק החוזים האחידים על טופס ההסכם מבחינת סעיף 23 לחוק, וגם אין מניעה אחרת לבדיקת טופס ההסכם לפי מבחניו של חוק זה. אכן, טופס ההסכם נוסח ע"י המשיבה, שאיננה צד להסכם, ולכאורה ניתן לתאר את אופיו של ההסדר כנכפה על שני הצדדים, היינו על אגודות הספורט ועל השחקנים, כאשר לשני הצדדים אין כושר מיקוח והם חייבים להתקשר בחוזה מסויים. קשה להתאים מצב כזה לדרישה כי תניות החוזה נקבעו "בידי צד אחד" כאמור בחוק. ואולם, אין בעובדה זו כדי לשלול את אופייה החוזי של ההתקשרות בין הצדדים והחלת החוק. כפיית הסדר חוזי אינה מוציאה בהכרח את ההתקשרות מגדר דיני החוזים הפוזיטיביים, כל עוד נותר לצדדים החופש להתקשר. מעבר לכך, קשה לראות בהסדר דנא משום כפייה על אגודות הספורט. תניות ההסדר נקבעו אמנם ע"י המשיבה, אך מתוכן הדברים עולה כי מתקיימת חפיפה ביןהאינטרסים של המשיבה ושל האגודות, העומדים בניגוד לאינטרס של ציבור השחקנים. בנסיבות אלה אין מניעה להתקיימות המרכיב של קביעת ההסדר בידי צד אחד. לפיכך יש להחזיר את התיק לביה"ד שידון לגופו של עניין באשר לסעיפים שנטען לגביהם שהם סעיפים מקפחים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בנימין לוינבוק למערער, עוה"ד א. גולדנברג וצבי יפה למשיבה. 11.9.91).
ע.א. 524/89 - דיגיטל אקויפמנט נגד מדינת ישראל
*תשלום מס קניה בגין הפרשי שווי של מוצרים שנשלחו לחו"ל, תוקנו והוחזרו ארצה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1137/85 - הערעור נדחה).
א. המערערת ייבאה מחו"ל כרטיסים אלקטרוניים למחשבים ושילמה מס קנייה. כרטיסים שהתקלקלו נשלחו לחו"ל לתיקון והוחזרו ארצה. השאלה שבמחלוקת היא, אם על המערערת לשלם מס קנייה בגין ההפרש שבין שווי הכרטיסים כשנשלחו לחו"ל לפני תיקונם לבין
שוויים לאחר תיקונם. ב"כ המערער מתייחס לסעיפים 7, 8 לחוק מס קנייה וטוען כי חיוב במס נובע מפרשנות מוטעית של סעיפי החוק. מקובל עליו כי אם הטובין שיובאו ארצה ושולם עליהם מס נשלחים לחו"ל ונעשית בהם פעולה של השבחה על דרך של שיפוץ או שכלול הטובין הקיימים, כי אז חל על ההפרש מס קניה, אך לטענתו לא כן כשמדובר בתיקונים גרידא. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת המערערת למתן פס"ד הצהרתי כי היא פטורה ממס קניה והערעור על כך נדחה.
ב. ההלכה היא כי תוכנו של החוק, תכליתו והיעדים שהוא מבקש להשיג, הם נקודות המוצא להבנת כוונת המחוקק והמשמעות הנכונה של החוק. כשאין הניסוח המילולי ברור וחד משמעי ויש ליצוק בנוסח המילולי תוכן מלא ומובן יותר, כי אז ינחו את ביהמ"ש, בבואו ליתן להוראות החוק את הפירוש הראוי, כוונת המחוקק ותכליתו של החוק. כלל בסיסי זה כוחו יפה בכל מקרה ולכל חוק שבאים לפרש. מקום שהחוק דו משמעי וקיימת אי בהירות בניסוח החוק, גם כשנותנים את הדעת לתכלית החוק, כי אז, ככל שמדובר בחוק פיסקלי, יש להעדיף את האופציה הפרשנית הנוטה לטובת משלם המס, שהיא בדרך כלל, פרשנות מצמצמת ודווקנית של החוק.
ג. כשבאים לפרש את הוראות הסעיפים 7, 8 הנ"ל על רקע העקרונות האמורים, המסקנה היא כי הדין עם המשיבה. לשון החוק ברורה וחד משמעית ואין בה כל אי בהירות. נאמר בה במפורש כי אם "נעשתה באותם טובין פעולה בחוץ לארץ" כי אז אם הושבחו הטובין יש לשלם עליהם מס קניה. זאת בין אם הוכנסו בהם שיפורים ובין אם תוקנו ובלבד שהטובין עלה ערכם.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד מנור למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 11.8.91).
ע.א. 47/87 - חסם מערכות הגנה אמינות בע"מ ואח' נגד אברהם בחרי ואח'
*עילת הגנה כי המצאה איננה "כשירת פטנט", בתביעה על הפרט פטנט. *חידוש והתקדמות המצאתית לצורך רישום פטנט(מחוזי ת"א - ת.א. 964/84 - הערעור נתקבל).
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מנעול שמייצרות המערערות ע"פ פטנט ישראלי שרשמו, מפר פטנט ישראלי קודם שבבעלות המשיבים, ועל יסוד כך ציווה ביהמ"ש עליהן להימנע מלהפר את הפטנט. טענת המערערות היא, בין היתר, כי יש לבטל את הפטנט, הואיל והוא חסר חידוש והתקדמות המצאתית. כי טענה זו נתקבלה ולפיכך לא נדונה השאלה אם הוכחה הפרת פטנט.
ב. הטענות שניתן להעלות בהתנגדות למתן פטנט, טובות גם כעילות הגנה בתביעה על הפרה, ובכללן אם ההמצאה איננה "כשירת פטנט". כדי שההמצאה תהיה "כשירת פטנט" עליה לכלול חידוש והתקדמות המצאתית. בסעיף 5 לחוק מוגדרת "התקדמות המצאתית" כ"התקדמות שאינה נראית כעניין המובן מאליו לבעל מקצוע ממוצע על סמך הידיעות שכבר נתפרסמו...". הקביעה כי התקדמות פלונית נראית או אינה נראית כעניין מובן מאליו לבעל מקצוע ממוצע, אינה קביעה עובדתית גרידא, אלא היא מסקנה, שביהמ"ש מסיק מחומר הראיות שלפניו, ועליו לבחון זאת ולהגיע למסקנתו בהתחשב במספר עקרונות וכללי פרשנות שנתגבשו בפסיקה.
ג. המצאת הפטנט שנרשם ע"י המשיבים כוללת, בהתאם לתביעת הפטנט, סידור נעילה לדלתות, בו יש לפחות בריח מוארך אחד המותאם לדחיפה ומשיכה ע"י מנעול צילינדרי המורכב על הדלת וכו'. כל המרכיבים העיקריים של הפטנט, לאמור, גלגל שיניים המופעל ע"י מפתח המסובב גלגל שיניים אחר וכדומה מצויים גם בפטנטים אחרים. המשיבים טוענים כי החידוש וההתקדמות ההמצאתית הם בשילוב של כל הגורמים שהיו ידועים. אכן, ניתן לקבל הגנה פטנטית על שילובם של מרכיבים ידועים, אך זאת רק כשיש בעצם השילוב חידוש והתקדמות המצאתית. בענייננו, שילוב המרכיבים מביא למטרה
אחידה וחדשה, שלא היתה קיימת כשאותם מרכיבים פעלו לחוד, אולם, במטרה אחידה וחדשה זו אין משום חידוש והתקדמות המצאתית כמובנם בדיני הפטנטים. מדובר כאן בשילובם של רכיבים מאותו תחום ממש, כשתדירות השימוש במנעולי צילינדר מעידה על כך שבעל מקצוע ממוצע וודאי היה חושב על שילוב מנעול הצילינדר עם מנגנון נעילה בריחי המיועד לדלתות.
ד. גם אילו היתה התנגדות לרישום הפטנט בפני הרשם והיה מכריע במחלוקת שבפניו בזכות רישום הפטנט, אין בכך כדי למנוע מביהמ"ש לבדוק את הנושא לגופו. הענקת פטנט יש בה כדי להצביע על כך שלדעת הרשם היה מקום להעניקו, אך אין בכך להכריע בשאלת תקפותו של הפטנט, כשזו עולה בפני ביהמ"ש כטענת הגנה. מכיוון שלא היה מקום להעניק פטנט, עמדו המערערות בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליהן, אפילו אם המסקנה אליה מגיע ביהמ"ש סותרת את דעתו של הרשם. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המערערים לא הפרו פטנט של המשיבים.
(בפני השופטים: בך, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד א. מונרוב למערערים, עוה"ד גבריאלי ולויט למשיבים. 16.9.91).
ע.א. 709/89 - רחל רייניץ נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חישוב מס שבח כאשר מקרקעין ניתנו במתנה מאב לבתו בנישואיה ואלה לא נרשמו בשעתו על שמה. *טענת שיהוי(מחוזי ת"א - ה.פ. 992/88 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1962 נפטר אביה של המערערת והשאיר אחריו, בין השאר, מגרש. בצוואתו כתב המנוח כי "המגרש שיש לי על שמי בחולון שייך לבתי רחל רייניץ (המערערת) שזה נתתי לה בתורת נדוניה לחתונתה, ולא העברתי אז בטאבו על שמה". ביום 19.6.62 קויימה צוואת המנוח ולאחר ששאר היורשים הסתלקו מחלקם בעזבון, נקבע שהמערערת היא היורשת לגבי נכס זה ונרשמה בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של המגרש מכח צו הירושה. המערערת מכרה את המגרש ולעניין חישוב מס השבח טענה כי המגרש היה בבעלותה מיום נשואיה באוגוסט 1949. היא עתרה לביהמ"ש למתן פס"ד המצהיר כי היא הבעלים של המגרש מיום 19.8.49 וכן כי "זכתה במגרש בדרך של מכר ללא תמורה מאביה המנוח... ולא בדרך של ירושה ממנו". ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכח שהמנוח נתכוון להעניק למערערת את המגרש כמתנה לרגל כלולותיה ואעפ"כ דחה את התביעה. נימוקי הדחייה היו: החלקה לא נרשמה ע"ש המערערת לאחר נישואיה ; לאחר הפטירה יכלה המערערת לעמוד על זכותה לרשום את המגרש על שמה מכח המתנה ולא מכח צו הירושה ; אםנעשה הרישום בטעות הדרך לתיקונה היא לפנות לרשם המקרקעין כדי לתקן את הטעות ; ההצהרה לא תסייע בידי המערערת מבחינת המס. הערעור נתקבל.
ב. בהפנותו את המערערת לרשם המקרקעין טעה ביהמ"ש המחוזי שכן לרשם אין סמכות לתקן את הרישום. אין גם צורך לבחון בגדר ערעור זה אם ההצהרה המבוקשת תועיל למערערת אם לאו מבחינת המס. לעניין טענת השיהוי, או טענת השתק המסתעפת ממנה - מהאמור בתצהירה של המערערת עולה כי מאז נישואיה בשנת 1949 היא שהתה בניו יורק. היא לא "השתתפה" בצו הירושה ולא נתבקשה לחתום על דבר. לשאלתה, לאחר פטירת המנוח, מה אירע עם המגרש השיבו לה אחיותיה בארץ שהמגרש רשום על שמה. בנסיבות אלה אין לטעון נגד המערערת שהשתהתה. גם אין להעלות נגדה את הטענה המסתעפת כאילו אין לאפשר לה לחזור מדרך משפטית בה בחרה כדי לממש את זכויותיה, שכן לא היתה בחירה.
ג. צודקים המשיבים שלפי הדין הקובע. לא הושלמה המתנה ע"י נטילה או רישום קודם לפטירת המנוח. אולם אין מניעה לראות את המתנה כמושלמת לאחר הפטירה וכל היורשים מסכימים לכך. אכן, בפועל נרשם המגרש ע"ש המערערת - על דעת היורשים אך לא על דעת המערערת - מכח צו הירושה ולא לצורך השלמת המתנה, אך עניין זה ניתן להביא על
תיקונו. לעניין זה מותר לראות את הסתלקות היורשים שהסכימו לקיומה של המתנה כביטוי לרצונם להשלים את המתנה. המערערת אינה זכאית להצהרה על בעלותה במגרש משנת 1949, אלא להצהרה על קיומה של התחייבות לתת לה מתנה בשנת 1949, שהושלמה ברישום בשנת 1962. לפיכך נתקבל הערעור ולמערערת ניתנה הצהרה לאמור "המערערת זכתה במגרש על דרך של מתנה שנרשמה על שמה בשנת 1962 מכח התחייבות לתת מתנה מיום 19.8.49 שניתנה לה ע"י המנוח ולא בדרך של ירושה ממנו".
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד משה שוב למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבים. 12.9.91).
ע.א. 758/89 - מרים שטרן נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*האם ניתן לגבות מס שבח מתמורת המכירה לפי סעיף 93 לחוק מס שבח, כאשר המקרקעין נמכרו עפ"י יפו"כ שניתן להבטחת הלוואה(מחוזי ת"א - עמ"ש 787/88 - הערעור נדחה).
א. בספטמבר 1982 נערך חוזה בין המערערת לבין פלונים שלפיו לוותה מהם המערערת 60,000 דולר לתקופה של 6 חודשים. לאחר הליכים משפטיים שונים נמסר ע"י המערערת יפו"כ בלתי חוזר לפרקליטם של פלונים, לעשות בשם המערערת כל פעולה או עיסקה בנכס שבבעלות המערערת על פי הוראות פלונים, המלווים. ההלוואה לא נפרעה במועד ופרקליטם של פלונים הפעיל את יפוי הכח, מכר את הנכס ודיווח על כך למשיב. הלה דרש מהמערערת לשלם מס שבח בגין העיסקה, המערערת השיגה על כך וטענה כי על העיסקה חלה הוראת סעיף 93 לחוק מס שבח מקרקעין, ויש לגבות את המס במקרה הנוכחי מתוך תמורת המכירה שתיווצר עקב השימוש ביפוי הכח. המשיב דחה את ההשגה, וועדת הערר דחתה את עררה של המערערת והערעור על כך נדחה.
ב. סעיף 93 לחוק קובע "במכירת זכות במקרקעין... שלא ע"י המוכר לשם פרעון משכנתה... או לפי פס"ד... ישולם המס מתוך תמורת המכירה, לפני העברתה לשימוש למטרה כל שהיא, לרבות המטרה שלשמה נמכרה אותה זכות...". סעיף זה עוסק במצבים מיוחדים, בהם מקרקעין נמכרים שלא ע"י המוכר אלא, כלשון כותרת השוליים, "גביית מס במכירה מאונס". דבר זה עשוי לקרות כאשר בעל משכנתא מוכר את הנכס הממושכן, ובמצב דברים זה נקבע כי המס ישולם מתוך תמורת המכירה. אין הוראת סעיף 93 לחוק חלה מקום שהמכירה נעשית שלא "במכירה מאונס", אלא באמצעות שימוש בהרשאה להבטחת זכותו של אחר שהמוכר העניק לאותו אחר. במצב דברים זה המכירה היא מכירתו של המוכר, שכן "שלוחו של אדם כמותו". עם ביצוע המכירה מוחזקים כספי המכירה בידי השלוח בנאמנות, ומכח ההסכם שבין המוכר לבין השלוח, רשאי השלוח לעשות שימוש בכספים לענייניו הוא. זהו הסדר פנימי בין השניים, אשר אין בו כדי להשפיע על החבות במס שבח המוטלת על המוכר.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - - השופט ברק. עוה"ד אריה דנציגר ואריה גרובר למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 15.9.91).
ע.א. 684/89 - שותפות אליאזגי... בעזה ואח' נגד בנק הפועלים בע"מ סניף עזה
*מעשה בית דין" כאשר הגישו בקשה לביטול פס"ד ומערערים על סירוב הביטול ועל החיוב לפי פסה"ד הראשון(הערעור נדחה).
א. הבנק הגיש לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בשנת 1986, שתי תביעות שבהן תבע מן המערערים סכומי כסף שונים. התביעות הוגשו בסדר דין מקוצר. הרשם אימץ את הסכמת הצדדים "כי תנתן רשות הגנה בשני התיקים וכי תוגש תביעה בסדר דין רגיל... כתב תביעה מתוקן יוגש תוך 30 יום... וכתבי הגנה יוגשו תוך 60 יום...". ההחלטה ניתנה ביום 16.2.87. כעבור שלשה חודשים הגיש הבנק כתבי תביעה מתוקנים בתיקים אלה הזהים לכתבי התביעה המקוריים ללא הכותרת "בסדר דין מקוצר". משלא הוגש כתב הגנה, ניתן ביום 5.1.88 פס"ד בהיעדר הגנה נגד המערערים בשני התיקים. כעבור למעלה משנה
פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי בתובענה למתן פס"ד הצהרתי על בטלות שני פסה"ד כאשר הטענה היא שכתבי התביעה המתוקנים הוגשו שלא כדין ופסה"ד שניתן על פיהם בטל. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף בקבעו כי פסה"ד מהווים מעשה בית דין. באיצטלה של ערעור על פס"ד זה הגישו המערערים לביהמ"ש העליון ערעור על כל שלשת פסה"ד הנוגעים לפרשה. הערעור נדחה.
ב. הערעור בכל הנוגע לתיקים הראשונים הוגש לביהמ"ש העליון באיחור ניכר של למעלה משנה ללא הארכת המועד וללא מתן הסבר כלשהוא לאיחור. עצם צירופו להודעת ערעור על תיק אחר, לגביו יש זכות ערעור, והנסיון לערער בדרך זו איננו שימוש נכון והוגן בהליכי ביהמ"ש. בין שצדק ביהמ"ש קמא ובין שטעה בפסה"ד הראשונים, הרי משניתן פס"ד במסגרת סמכותו ניתן לערער על פסה"ד או לבקש את ביטולו במועדים ובדרכים שנקבעו לכך והליכים אלו לא ננקטו. אשר לערעור על פסה"ד המאוחר - לא ניתן להסכים לכך שייפתח פתח כל שהוא לתקוף פס"ד ע"י תביעה לסעד הצהרתי שיצהיר על בטלות אותו פס"ד. צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את התובענה על הסף.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד דוד מימון למערערים, עו"ד צבר גור למשיב. 15.9.91).
ע.א. 599/89 - בנק המזרחי בע"מ נגד כונס נכסים של חברת גרילוז בע"מ
*המחאת חיוב" לבנק, שנועדה להבטיח אשראי למימון הייצוא(מחוזי ת"א - ת.א. 73/89 - הערעור נתקבל).
א. המשיב, כונס נכסים של חברת גרילוז (להלן: החברה), פנה לביהמ"ש המחוזי בת"א בבקשה להורות לבנק איגוד לישראל (להלן: בנק איגוד) להעביר לחשבון הכונס כ-24,000 ליש"ט שהגיעו לידיו בגין תמורות יצוא שבוצע ע"י החברה. בנק איגוד גבה את הסכום הנ"ל על פי מסמכי היצוא שהחברה מסרה לידיו לשם גביה. המערער ביקש להעביר את הכספים אליו, בטענה שהם הוקנו לו, עוד בטרם הכינוס, בתמורה לאשראי שנתן לחברה על פי תנאי הסכם שנעשה עמה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כי הכספים הוקנו לו והחליט שזכותו של הכונס עדיפה. הערעור נתקבל.
ב. החברה נמנתה על לקוחות המערער ולבקשתה העמיד לה המערער מידי פעם אשראי. בקשר לעיסקה הנדונה נחתמו המסמכים הבאים: פניית החברה אל המערער מיום 5.10.88 לקבלת מימון, ובפנייה זו נאמר "את המימון תגבו מתמורת הדוקומנטים כשיפרעו ע"י הקונה בחו"ל, או במקרה של אי פרעון נשלם לכם אנו את החוב מתוך חשבוננו..." ; כתבהרשאה מיום 1.9.88. בו נתנה החברה הרשאה לחברה לביטוח סיכוני חוץ לשלם במישרין למערער כספים העשויים להשתלם לה בתוקף פוליסת הביטוח שהוצאה לה ; אישור החברה לביטוח כי תפעל על פי ההוראה הנ"ל, הוראות בלתי חוזרות שנתנה החברה לבנק איגוד ביום 5.10.88 להעביר את הסכום שתגבה בגין היצוא הנ"ל למערער ; הודעתו של בנק איגוד למערער מיום 6.10.88 כי יפעל על פי הוראות בלתי חוזרות אלה. חוב החברה למערער בגין עיסקת היצוא הנ"ל הסתכם ליום 15.1.89 בסכום של למעלה מ-2,500,000 ש"ח. בתחילת פברואר 1989 גבה בנק איגוד את תמורות היצוא ונתבקש ע"י המערער לפעול על פי ההוראות הבלתי חוזרות שקיבל מהחברה. מההיבט המשפטי מתבסס הבנק על מספר טענות חילופיות ובכללן כי החברה המחתה לו את זכותה לתמורות היצוא שניגבו ע"י בנק איגוד. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההמחאה וכן דחה את כל הטענות החילופיות, ואולם הוא טעה כבר בהחלטתו הראשונה כשקבע שיש לדחות את טענת ההמחאה.
ג. ההוראה הבלתי חוזרת שנתנה החברה לבנק איגוד להעביר את תמורות היצוא למערער אינה התחייבות לעתיד לבוא, אלא היא הוראה מיידית ובלתי חוזרת מרגע שניתנה. ביצועה הוא אמנם בעתיד, כי היא מתייחסת לזכות שטרם מומשה, אך נשוא ההמחאה אינו
חייב להיות זכות שכבר מומשה, הוא יכול אף להיות זכות שעדיין אינה קיימת, זכות עתידה ואף זכות מותנית. המחאת זכות לפי חוק המחאת חיובים יכולה להיעשות בכל לשון ובכל צורה, ואפילו בעל פה ואף בהתנהגות, ובלבד שהכוונה להעברה מיידית של הקניין תעלה בצורה ברורה. האמור במכתב ההוראות כי ההוראה היא בלתי חוזרת אינו מלמד שאין זו המחאה. נהפוך הוא, דווקא מפני שזהו מאפיין של המחאה מלמד הדבר על כוונה להמחות. הודעתו של בנק איגוד כי יפעל על פי ההוראה "בהיעדר מניעה חוקית לכך" אינה מלמדת שאין זו המחאה. יש זכויות שהדין אוסר את העברתן, וקיבול הוראה בכפוף לדין אינו פסול ואינו שולל מההוראה את אופייה כהמחאה.
ד. השאלה אם לפנינו המחאת זכות אינה צריכה להבחן בראייה של כל פרט בנפרד ובחינתו בזכוכית מגדלת, אלא בראייה כוללת של מהות ההתקשרות שבין החברה למערער. על אף שלא נעשה שימוש מפורש במילה "המחאה" ברור לגמרי כי הכוונה היתה להקנות את הכספים למערער לכיסוי החוב שהחברה חבה לו בגין מימון הייצוא. תוצאה אחרת היא בלתי מתקבלת על הדעת. תוצאותיה של המחאת זכות הן הקניית הבעלות בזכות הנמחית לנושה ומשהוקנו הכספים למערער לפני הכינוס הם אינם קניינה של החברה ולכונס אין זכות בהם.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' מרים זפט למערער, עו"ד דורון נויימן למשיב. 15.9.91).
ע.א. 465/88 - הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו ואריה בוכוולד
*טענה כי פקיד בנק הבטיח לפני מפולת המניות לרכוש חזרה מניות במחיר המכירה אם מחירם ירד. *ההשפעה על אמינות גירסת הלקוח כאשר לא הביא לעדות את מי שלפי הנטען ניתנה לו ההבטחה(מחוזי ת"א - ת.א. 1215/83 - הערעור נתקבל).
א. למשיבים היה בבנק המערער (להלן: הבנק) חשבון משותף של ניירות ערך שדרכו קנו ומכרו ניירות ערך. השניים נתנו יפוי כח למתתיהו ששון, בנה של המשיבה הראשונה, לפעול בשמם בחשבון. הבנק היה הנאמן של קרן הנאמנות "רונית". בעקבות פגישה שהתקיימה בבנק ביום 19.1.83 אחרי הצהריים, בין המשיב השני (להלן: בוכוולד) ובין מנהל המחלקה לניירות ערך בסניף הבנק בו התנהל חשבון המשיבים, אליהו קירשטיין (להלן: קירשטיין), הסכים בוכוולד לרכוש חבילת מניות שהיו בין "מניות הדגל" של קרן "רונית" ושהוחזקו ע"י הבנק. בפועל נרכשו המניות למחרת היום. אותו יום החלה מפולת המניות ושעריהן של מרבית ניירות הערך ובכללן ניירות הערך שרכשו המשיבים, ירדו פלאים. או אז הוגשה התביעה דנא. לטענת המשיבים, שהוכחשה על ידי הבנק, הבטיח הבנק (באמצעות קירשטיין) לבוכוולד, להחזיר את המצב לקדמותו ביום 23.1.88. לטענתם הבטיח קירשטיין כי אם ירד שער המניות בתאריך זה, ירכוש הבנק מהם חזרה את המניות באותו סכום בו נרכשו על ידם ביום 19.1.83. מאידך אם יעלה שערן ירכוש אותן הבנק לפי השער אליו יגיעו.
ב. מטעם המשיבים העידו ששון וקירשטיין. ביהמ"ש קבע כי אינו מאמין לששון. נותרה עדותו של קירשטיין וביהמ"ש המחוזי ניתח את עדותו והגיע למסקנה כי אכן הבטיח הבטחה כנטען ע"י המשיבים. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך כי בוכוולד, שהיה בעל הדברים של קירשטיין בפגישה הגורלית, לא הוזמן לעדות מטעם המשיבים, והוסיף כי "אכן, אפשר היה לצפות כי בוכוולד יופיע ויעיד... אי הבאתה של ראייה, העומדת לרשותו של צד אחר מוסיפה משקל לראיות היריב... אך בעניין הנדון... עלי לבדוק, אם באמת אי העדתו של בוכוולד מוסיפה חיזוק לטענתו של הבנק. נראה לי שלא כך הוא...". הערעור נתקבל.
ג. בעדותו של קירשטיין קיימות אמירות המאששות את טענת המשיבים בדבר קיום ההתחייבות לרכישת המניות בחזרה בהבטחת שער. אולם מצויים בעדותו של קירשטיין גם דברים אחרים שאינם מתיישבים עם מתן הבטחה על ידו. הן בחקירה הראשית והן בחקירה
הנגדית נתגלו בעדותו של קירשטיין סתירות והוא לא נתן הסבר כלשהו באשר לסתירות שבעדותו, משלא נשאל אף שאלה אחת בחקירה החוזרת. אין פירושו של דבר כי סתירות שנמצאו בעדותו של עד ושלא בא להן הסבר מחייבות תמיד את ביהמ"ש להתעלם כליל מאותה עדות. שהרי רשאי ביהמ"ש לקבל מקצתה של עדות ולדחות את יתרתה, ולהעדיף גירסה אחת שבאה על פני רעותה. מכאן, שאם היה עולה בוכוולד לדוכן העדים, וגירסתו בדבר מתן התחייבות להבטחת שער, היתה נאמנת על ביהמ"ש, כי אז היה בעדותו של קירשטיין - חרף הסתירות שבה, יחסיו הידידותיים עם המשיבים והעובדה שאינו עובד עוד בבנק - לתמוך בגירסת בוכוולד ולחזקה. אולם, בוכוולד לא הועד, על אף היותו בן שיחתו של קירשטיין באותה פגישה גורלית.
ד. אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד. ביהמ"ש עמד בעבר על הכלל שאי הבאתו של עד רלוונטי יוצרת הנחה, הניתנת אמנם לסתירה, לרעת הצד שאמור היה להזמינו. משלא העיד בוכוולד, הרי לא רק שעובדה זו פועלת לחובת המשיבים, אלא שלא ניתן גם לדלות מעדותו של קירשטיין רק אותם חלקים שיש בהם כדי לתמוך בטענת המשיבים, כאשר "העיקר חסר מן הספר". לפיכך יש לקבוע כי המשיבים לא הוכיחו את היסוד לעילת תביעתם.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. וינרוט למערער, עו"ד י. שגב למשיבים. 12.9.91).
ע.א. 748/88 - בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נגד יוחנן וזלמן רכטשפר
*תביעת בנק נגד לקוח בגין סכום שנמשך מחשבון הלקוח במרמה ע"י מנהל בבנק. *"טענת השתק" של הבנק המסתמכת על טופס פתיחת החשבון(מחוזי י-ם - ת.א. 1794/85 - הערעור נדחה).
א. המערער (להלן: הבנק) הגיש תביעה נגד שני המשיבים, אב ובנו, לתשלום חוב של כ-37,000 ש"ח שנוצר בחשבון הבנק של הבן אשר נוהל ע"י האב. הפעילות בחשבון ביטאה תנועות כספים ששימשו להשקעה במניות ובמטבע זר ולשם כך התייעץ האב עם מנהל סניף הבנק משה שטרן. המשיבים התגוננו בטענה כי חשבונם חוייב שלא כדין בדצמבר 1982 בגין "משיכה" של 800,000 ש"י. הוכח כי הסכום נמשך מחשבונו של הבן באמצעות שני שיקים בנקאיים על סך 400,000 ש"י כל אחד, לפקודת אחד משה לוי, כאשר השיקים היו חתומים בידי מנהל הסניף שטרן. גם ההוראות להוצאת שיקים אלו נעשו רק בחתימתו של שטרן ובמסמכי הבנק אין תרשומת כי הכסף נמשך בהתאם להוראה טלפונית או אחרת של מי מהמשיבים. המשיבים טענו כי שטרן, שהורשע בשורת מעשים פליליים שעשה במילוי תפקידו, כולל מרמה וזיוף, הוא שמשך את הסכום הנ"ל לעצמו. הבנק טען כי עומדת נגד המשיבים טענת מניעות לפיה מושתקים הם מלטעון כנגד הוצאת סכומים אלו מהחשבון, וזאת עקב התחייבות שנטלו על עצמם בטופס פתיחת חשבונם בבנק, כי כל הרשום בפנקסי הבנק יחייב אותם. ביהמ"ש דחה טענה זו וקבע כי הסכום של 800,000 ש"י הוצא מחשבון המשיבים שלא בהסכמתם ודחה את תביעת הבנק. הערעור נדחה.
ב. אופייה של טענת ההגנה של המשיבים אינה מסוג טענת "פרעתי", לפיה מודה הנתבע בקיומו של החוב אך טוען עובדה נוספת על פרעונו של החוב שאינו מוכחש. לפנינו כפירה בעצם קיומו של החוב מעיקרו, ולכן אין שינוי בכלל הבסיסי שלפיו "המוציא מחברו עליו הראייה" והמערער אינו פטור מנטל השכנוע לקיומו של החוב. לפי עדות מומחה לכתב יד, החתימה על מסמך המשיכה אינה של מי מהמשיבים. מכך לבד אין אמנם להסיק כי הכסף לא נתקבל בידי המשיבים כפי שצויין בחשבונם, דא עקא, ההשתלשלות שהוכחה כהמשך התהליך, אינה מצביעה על נגיעה של בעל החשבון להוראת המשיכה ולהנאה מתמורת המשיכה. אין כאן מערכת נסיבות בה המשיכה בוצעה באמצעות שיקים מזוייפים
של הלקוח בידי גורם החיצוני לבנק. במקרה שלפנינו אינה מתעוררת שאלת פיזור הסיכון בין הבנק והלקוח כצדדים "תמימים".
ג. אשר לטענת המניעות שהועלתה ע"י הבנק - בנסיבות העניין לא נתקיימו התנאים הדרושים ליצירתו של השתק. התניות הכלולות במסמכי פתיחת החשבונות לא התיימרו להקים חזקה מחייבת, ולא כל שכן חזקה חלוטה, לנכונות הרישומים בספרי הבנק. זאת ועוד, המשיכות בוצעו לא בידי צד זר לבנק, אלא בידי מנהל הסניף עצמו, שמכח תפקידו הריהו מוחזק כשלוחו של הבנק במגעיו ובמשאיו עם הלקוחות. לא זו אף זו, לפנינו מצב בו הבנק לא שיכנע כי משיכת הכספים בהוראת שטרן מחשבון המשיבים בוצע בהוראת המשיבים, כך שבנסיבות אלו, אשר מהן עולה כי החיוב בחשבון נבע מהוראתו של אדם המוחזק כשלוחו של הבנק, אין לראות בהעלאת טענות ההשתק מצד הבנק משום שימוש בזכות בתום לב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יששכר בר הלל למערער, עו"ד מנחם ינובסקי למשיבים. 19.9.91).
ע.א. 664/89 - שמעונה בריח נגד בנק אוצר החייל בע"מ
*סיווגו של שטר משכון שנחתם לבנק, האם הוא מהווה גם כתב ערבות. . . . 315(מחוזי ת"א - ת.א. 213/89 - הערעור נתקבל).
א. בינואר 1989 הגיש המשיב תביעה נגד המערערת ו-4 אחרים (ובכללם בעלה של המערערת) על סך של 2 מליון ש"ח. עילת התביעה ב"כתב ערבון ו/או משכון" שניתן לבנק להבטחת התחייבויותיה של חברת ישפאק. שלושה נתבעים חתמו לטובת חברת ישפאק על כתב ערבות ללא הגבלה בסכום, המערערת חתמה רק על שטר משכון ללא הגבלה בסכום, ועל שטר משכון זה חתם גם בעלה של המערערת, שחתם בנוסף על כתב ערבות. כתבי הערבות ושטר המשכון היו התשתית לתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבעים כולם לא הגישו בקשות לרשות להתגונן והרשמת חייבה את הנתבעים הדדית לשלם למשיב את סכום התביעה.
ב. כעבור למעלה מחודש ממתן פסה"ד הגישה המערערת בקשה לביטול פסה"ד ולהארכת המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן. הרשמת דחתה את הבקשה ועל כך הגישה המערערת ערעור לביהמ"ש המחוזי. במקביל הוגשה לביהמ"ש העליון בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסה"ד הראשון מיום 22.2.89, כשהמערערת טוענת כי נקטה בהליך לביטול פסה"ד שניתן בהיעדרה ולפיכך היתה, לדעתה, מנועה מבחינה דיונית להגיש בו בזמן ערעור על פסה"ד לגופו לביהמ"ש העליון, ומשום כך, לדעתה, יש להאריך לה את המועד. העניין הגיע בסופו של דבר לשופט ד. לוין שהחליט להאריך את המועד משום שסבר כי הפרשה באה בגדר אותו סוג מקרים בהם, בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסויימות, תועדף, חרף מחדלי בעל הדין, השגת המטרה של עשיית משפט וצדק, ותגבר על המגמה הרצוייה בדרך כלל, לשמור על סדרי הדין בקפדנות. או אז הוגש הערעור דנא. הערעור נתקבל.
ג. מבחינה משפטית ניצבת במוקד הדיון השאלה מה סיווגו של שטר המשכון שנחתם ע"י המערערת. האם זהו שטר משכון היוצר ערבות אישית, או שמא שטר המשכון מהווה בטוחה חפצית בלבד. מתוך התייחסות לחוק המשכון מותחמת המחלוקת בשאלה - האם יקבע בענייננו סעיף 12 לחוק האומר כי "מושכן נכס של אדם, כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כמי שערב לאותו חיוב אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון", או שמא יחול בענייננו סעיף 23 לחוק המשכון הקובע לצד הערבות החפצית גם ערבות אישית, לאמור "אין במתן המשכון כדי לגרוע מזכותו של הנושה לגבות את החיוב שלא ע"י מימושו, ואין במימוש המשכון כדי לגרוע מזכותו לגבות את יתרת החיוב שלא סולקה במימוש".
ד. ערבות ומשכון לידתם בהסכם בכתב שנערך וגובש בין הצדדים. המסמך הנדון מוכתר "שטר משכון", ומפורט בו הנכס הממושכן שהוא דירת מגורים של המערערת ושל בעלה. האשה והבעל חתמו על שטר המשכון. מסמך המשכון הוא סטנדרטי ונוסח ע"י הבנק העושה בו שימוש על דרך השיגרה. במקרה כזה, אם תוכנו של המסמך אינו חד משמעי ושנוי במחלוקת, ואם ניתן הוא למספר פרשנויות הגיוניות ואפשריות במידה שווה פחות או יותר, כי אז יפורש המסמך נגד מנסחו.
ה. בענייננו, אפילו אפשר היה לומר כי הפרשנות שמבקש המשיב ליתן לשטר המשכון פרשנות סבירה היא, בין היתר, בשל המשמעות שב"כ המשיב מייחס לקטעים מנוסחו שהדגישם, הרי המסמך אינו ברור וחד משמעי, הוא כוללני וניתן לפרשנויות שונות. גם הפרשנות של המערערת היא סבירה והגיונית ומגשימה את תכליתו המסמך, באותה מידה, אם לא יותר, מהפרשנות שדוגל בה המשיב. מכאן כי חבותה של המערערת כלפי המשיב היא במסגרת שטר המשכון כבטוחה חפצית בלבד, ואין היא חבה כלפי המשיב דבר בחבות אישית לחובה המלא של החברה הנערבת. כל שיכול היה המשיב לעשות כלפי המערערת, הוא לנקוט בהליכי מימוש המשכון להבטחת חובה של החברה מהנכס הממושכן בלבד ובגדר שוויו. לפיכך יש לבטל את פסה"ד נגד המערערת.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט לוין והסכים לו השופט מלץ.
ו. השופטת נתניהו הסכימה עם התוצאה, אך מיקדה את השאלה המתעוררת "בצורה חדה יותר". סעיף 12 לחוק המשכון, חל על הסיטואציה שבה אין זהות בין הממשכן לבין החייב, ובסיטואציה זו אין כלל תחולה לסעיף 23 של החוק. אין מאומה בסעיף 12 המרשה לנושה לגבות את החוב מהממשכן שלא ע"י מימוש המשכון, או לגבות מהממשכן את יתרת החוב שלא סולקה במימוש. השאלה על כן אינה איזה משני הסעיפים חל על המשכון שעשתה המערערת. השאלה היא אם ניתן ללמוד מהמסמך הנושא את הכותרת "שטר משכון" שעליו חתמה המערערת, כי הוא מכיל בחובו לא רק הסכם משכון שהוא בעל אופי חפצי אלא גם הסכם ערבות במובן חוק הערבות שהוא בעל אופי אישי ועל שאלה זו יש להשיב לפי אומד הדעת של הצדדים. מה שמשכנע כאן להסכים עם המסקנה שאין זה כתב ערבות, הרי זו העובדה שהמשיב ראה צורך להחתים את בעלה של המערערת על כתב ערבות, בנוסף על שטר המשכון. מכאן ניתן להסיק כי את שטר המשכון בלבד לא ראו הצדדים ככולל ערבות, שהיא מטיבה אישית ומשתרעת על החוב כולו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד ארדינסט גיורא למערערת, עו"ד שרגא בודה למשיב. 16.9.91).
ע.א. 776/89 - אברהם ורבקה ורדי נגד בנק דיסקונט בע"מ
*אי חיוב בהוצאות בביהמ"ש המחוזי (ערעור על אי חיוב בהוצאות - הערעור נדחה).
בין המערערים לבין הבנק היתה מחלוקת בדבר זכות העיון של המערערים בדפי החשבון של חשבון חברה בה הם בעלי מניות, הנמצא בבנק המשיב. ביוני 1989 ביקשו המערערים מביהמ"ש המחוזי פס"ד הצהרתי שלפיו על הבנק לאפשר להם לעיין בחשבונות החברה בבנק. במהלך ההתדיינות אישרה החברה לבנק למסור למערערים את המסמכים המבוקשים ובאי כח הצדדים הודיעו לביהמ"ש כי הגיעו לפשרה בעקבות הסכמת הבנק. עם מתן הודעה זו טענו באי כח הצדדים להוצאות וביהמ"ש קבע שאין לפסוק הוצאות. הערעור נדחה.
למערערים ניתן לעיין בחשבון החברה בבנק לאור הסכמתה של החברה עצמה. לא נקבע בביהמ"ש כי עמדה למערערים זכות העיון, וכי המשיב שלל מהם זכות זו שלא כדין. שאלה זו לא הוכרעה. כיוון שכך אין מקום לסברה כי המשיב נהג שלא כדין, וכי על כן זכאים המערערים להוצאותיהם. לאור הפשרה שהושגה, רשאי כל אחד מהצדדים להחזיק
בדעתו שלו, ואילו להוצאות אין איש מהם זכאי ואין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שלא לפסוק הוצאות. בערעור חוייבו המערערים לשלם למשיב הוצאות של 5,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ש. לוין, ברק, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד ירון רבינוביץ למערערים, עו"ד בטי נולמן למשיב. 19.9.91).
ע.א. 633/89 - מזלומיאן יהודה נגד יעקב גולן
*אמינות בויכוח אם שולם סכום כסף מסויים כאשר אחד העדים של הצד שביהמ"ש קיבל את גירסתו הוא קרובו של אותו צד (הערעור נדחה).
המערער העביר חנות מכולת למשיב, ונערכה ביניהם רשימת מלאי מפורטת המסתכמת בסכומים מסויימים. התעורר ויכוח, לאחר מכן, בין הצדדים אם שילם המשיב למערער את מלוא התמורה ואם לאו, והקושי היה שהמערער לא נתן קבלות, אף לא על הסכומים שאותם הודה שקיבל וכן לא היו רישומים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ראיות המשיב והעדיפן על פני ראיות המערער, וקבע כי הסכומים שתבע המערער שולמו בעיקרם פרט לסכום פעוט. בעיקר הסתמך ביהמ"ש על עדותו של עד שפישר בין הצדדים וקבע כי מה שנותר במחלוקת הוא אותו סכום פעוט, וכי יתר הסכומים שולמו. הערעור נדחה. אחת הטענות של המערער היתה כי לא היה מקום ליתן אמון בעדותו של העד שפישר בין הצדדים משום שהוא קרובו של המשיב. אין בטענה זו כלום. היותו של עד קרוב משפחה של אחד הצדדים אין בה כשלעצמה כדי לפסול את מהימנותו. מה גם שהעד העיד כי המערער הוא שביקש ממנו להיות בורר.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד מאיר כהן למערער, עו"ד ב. רוזן למשיב. 15.8.91).
ע.פ. 1656/91 - אוהב שלום רפי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (מעילה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער היה פקיד בנק, מעל בכספי הבנק והורשע בשורה של עבירות הקשורות לכך. מבחינת העבירות שבוצעו מוצדק היה להטיל על המערער עונש חמור ומרתיע וזו גם מדיניות הענישה של בתי המשפט. אולם במקרה דנן קיימות נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן לקולא. המערער שיתף פעולה עם חוקריו, הטיב את הנזק שגרם לבנק שלא היה גדול במיוחד, ומעל לכל קרה במקרה דנן עינוי דין בלתי נסבל, בכך שחרף הודאת המערער במשטרה ופשטותו של התיק לא הוגש כתב אישום במשך למעלה מחמש שנים. בינתיים התהלך המערער בחרדה לעתידו, פוטר ממקום עבודתו, ניסה לשקם עצמו והצליח לעלות על מסלול עסקי מבטיח לעתיד. רק אז נקרא לתת את הדין כשכל עונש מאסר עלול לגרום לנסיגה בתהליך השיקום שלו. בביהמ"ש ציינה התובעת את חומרת העבירות ויחד עם זאת הצביעה על עינוי הדין שנגרם בעטיה של התביעה, וביקשה מביהמ"ש לתת את הדעת לכך. ביהמ"ש המחוזי אכן ביקש למצוא את האיזון המתאים וסבר כי הגיע לכך בהעמידו את המאסר על 5 שנים שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בנסיבות המאוד מיוחדות של המקרה הזה, במיוחד עינוי הדין שהוא מהחמורים המוכרים, ותהליך השיקום שהחל בו המערער ונקטע עקב עונש המאסר, ראוי היה להתחשב עם המערער מעבר לכך. לפיכך הוחלט להעמיד את עונש המאסר על שלוש שנים שמתוכן שנה אחת לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מצא. עו"ד רבלסקי למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 29.9.91).
ע.פ. 1255/91 - יוסף גבאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת שופט בעת דיון משפטי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעת דיון שהתנהל בעניינו של המערער בבימ"ש השלום בדימונה התרעם המערער על החלטה דיונית שנתן השופט, ולאחר חילופי
דברים שמהם השתמע איום על השופט הורה השופט לעצרו. בתגובה לכך זרק המערער לעברושל השופט כסא אשר פגע במשקפיו, בעין שמאל ובצד שמאל של פניו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בתקיפה של עובד ציבור וגזר לו 16 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר עלתנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הצביע על נסיבותיו האישיות של המערער, על מצבו הנפשי ועל העובדהשחרף הרשעותיו הקודמות בעבירות רכוש לא נזקפו לחובת המערער הרשעות בעבירות שלאלימות. ברם, השופט הביא בחשבון את כל השיקולים לחומרה ולקולא ואין עילה להתערבות בגזר הדין. מן הראוי הוא שבתי המשפט ימלאו את תפקידם ללא הפרעה, ומישנוטל היתר לעצמו לתקוף שופט במהלך תפקידו אין מנוס אלא לאסרו לתקופהמשמעותית.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מלץ. עו"ד יהב למערער, עו"ד גב' רבקה לויגולדברג למשיב. 12.9.91).
רע"א 2450/91 - חנה ואריה שפיבק נגד נציגות הבית המשותף... בת"א
*ביקור במקום" ע"י שנים מתוך שלושת חברי הרכב ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
תובענת המבקשים נגד החלטת נציגות הבית המשותף לקבוע גדר שערסביב הבית, אשר לטענת המבקשים מזיקה לעיסקם ומונעת התקרבות לקוחות לחלון הראווהשל חנותם נדחתה ע"י בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשותערעור נדחתה.
ב"כ המבקשים העלה, בין היתר, טענה כי ביהמ"ש שלערעור החליט על ביקור במקום עלידי שופט אחד בלבד מתוך הרכב של שלושה שישבו בערעור, ולא רק שהוחלט על ביקור שלחלק מן ההרכב בלבד, אלא לא נערך רישום כלשהו על הביקור ואין לדעת מי ערך אתהביקור ומה מסקנות המבקרים. טענה זו יש לדחות. כפי שמסתבר נערך הביקור על ידישניים משופטי ההרכב. בדרך כלל אכן אין מקום לביקור הנערך רק על ידי חלק מןההרכב, וביהמ"ש גם לא היה עורך אותו אלמלא הסכימו הצדדים במפורש שייערך ביקור על ידי אחד מחברי ההרכב ודבר זה גם נרשם בפרוטוקול. אין להלין כיום על דברשנעשה בהסכמתם המלאה של מי שמביאים כיום את השגותיהם בבקשה דנן. זאת ועוד, בתיקביהמ"ש יש דו"ח ביקור במקום שנערך ע"י שני השופטים ואף צויין בדו"ח כי המבקשתהיתה נוכחת בעת הביקור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה בוכהלטר למבקשים, עו"ד יעקב ענבי למשיבה.3.9.91).
רע"ב 3759/91 - משה צרור נגד ועדת השחרורים
*סירוב להפחית שליש מתקופת מאסר ע"י ועדת השחרורים (הבקשה נדחתה).
המבקש הוא אסיר שעתר לביהמ"ש המחוזי נגד החלטת ועד השחרוריםשסירבה להפחית שליש מתקופת המאסר שהוא מרצה. לטענת המבקש נדחתה בקשתו רק בשל כךשהוא עבריין חוזר ולדעתו זהו טעם פסול שאין הוא יכול לשמש עילה לאי הפחתתהשליש. ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ועדת השחרורים שקלה את עברו של המערער והיתה ערה לכך שהתנהגותו של המערערבבית הסוהר היא טובה וכי קיימת תוכנית שיקומית לגביו. אולם, לאור עברו שלהמערער, כפי שהיא עולה מרשימת הרשעותיו הקודמות, והעובדה שחזר וביצע עבירותאחרי שחרור מוקדם קודם מן המאסר, היא סירבה לאשר שחרור מוקדם. אין לגלות פסולבשיקולים האמורים של הועדה. היא רשאית להביא בחשבון, בין יתר השיקולים, גם אתעברו של האסיר, כאשר היא דנה בשאלת השחרור המוקדם.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה.3.9.91).
ע.פ. 1240/91 - תופיק דבור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה מינית של ילדה ע"י וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער שירת כשומר משמר הגבול במצפה בגליל והורשע בעבירה של תקיפה מינית בילדה בת 12. עדותה של הילדה נגבתה על ידי חוקרת נוער וביהמ"ש האמין לעדותה, כאשר היה ער לכך כי השאלה אם יש להאמין לגירסת הילדה אם לאו נתונה בסופו של דבר להכרעתו, אם כי רשאי הוא להיעזר בחוות דעת חוקרת הנוער כבעלת מקצוע ובעדותה. ביהמ"ש האמין לגירסתה, בעיקר מהטעם שנמצא לה סיוע בדברי עדים אחרים. המערער נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 2,000 ש"ח הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסניגור הצביע על סתירות בעדויות הסיוע, אשר לדעתו יש בהן כדי להפריך את אמיתות התלונה. אין ממש בטענה זו. סתירות שוליות נמצאות אמנם פה ושם, אך אין סתירה בתאור מצבה הנפשי של הילדה בסמוך לארוע, והוא ששימש כעדות המסייעת. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. באשר לעונש - אין הוא חמור בהתחשב בנסיבות המקרה ובמיוחד בעובדה שהמערער שימש כשומר במקום והפר את האמון שניתן בו.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, מצא. החלטה - השופטת גב' נתניהו. עו"ד קבלאן למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 3.9.91).
בש"פ 3842/91 - מכאלשווילי יוסף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת 3.4 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית כשהסמים מחולקים ל-39 מנות. העורר נעצר כאשר הגיע למקום שבו התנהל סחר בסמים, התנגד לחיפוש ואת גירסתו כי את הסם החזיק לצריכה עצמית השמיע רק בחלוף זמן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, וסירב להיעתר לבקשתו לאפשר לו טיפול במוסד למשך 8 שבועות כדי להיגמל מסמים. הערר נדחה.
מדובר בכמות סמים העולה אחד עשר מונים על הכמות הנחשבת לכמות המיועדת לצריכה עצמית. הסם היה ארוז במנות והעורר הגיע עם הסם למקום שבו לפי המידע המשטרתי התנהלו עסקי סמים. העורר לא עמד בנטל המוטל עליו כדי להראות שהסם נועד לשימושו שלו. בהתחשב בכמות הסם, אריזתו ונסיבות תפיסתו, וכן לאור עברו המכביד של העורר בתחום הסמים, העיד העורר על עצמו כי הוא מסוכן לציבור, ואין מקום לשחררו גם לצורך גמילה בשלב זה. בדרך כלל המועד לטיפול גמילה הוא אחרי מתן גזר הדין. (בפני: השופט מלץ. עו"ד ניניו לעורר, עו"ד יובל שדמי למשיב. 15.9.91).
ע.פ. 5566/90 - אחמד בהלול ואח' נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה בעבירות אינוס
(הערעור נתקבל).
המערערים הורשעו בעבירות של אינוס ומעשה מגונה שביצעו במתלונן בהיותו ילד בן 12. עדותו של המתלונן היתה רצופה סתירות. ביהמ"ש לא מצא להשתית עליה את ההרשעה אלא ביסס אותה על ממצא אובייקטיבי ועדות מומחה מטעם מז"פ. הערעור נתקבל. מתברר שהשופט נתפס לכלל טעות באשר לממצא שקבע על יסוד עדותו של מומחה, ממצא שהמומחה לא העיד עליו. גם הראיות הנסיבתיות האחרות אין בהן כדי לבסס את ההרשעה, שכן אינן מצביעות באופן חד משמעי על המערערים כמבצעי המעשה. אחת הראיות הנסיבתיות היא זו שהמערער השני התחמק מהמקום ואותר ע"י המשטרה רק מאוחר יותר. ברם, עובדה זו אינה מצביעה על אשמתו של מערער זה. המערערים הם תושבי עזה וסביר הוא שחשש מכל הסתבכות עם החוק ומטעם זה התחמק. בכל הנסיבות יש לזכות את המערערים.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, מצא. עו"ד דעס למערערים, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 3.9.91).