תקציר סביר כרך ל"ח חוברת 23

ע.א. 596/89 - יצחק לוי חקק נגד הילדה לוי חקק

*חיוב הבעל במדור האשה כאשר דירת בני הזוג נמכרת, האשה מקבלת חלק מהתמורה ויש לה פירות מקרן התמורה לכיסוי הוצאות מדור. *תחולת סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה על סעיף 2א' לאותו חוק(מחוזי ת"א - מ.א. 3481/87 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער חוייב במזונות המשיבה, לרבות תשלום מדור (שכר דירה בסך 380 דולר לחודש) כאשר החיוב בתשלום המדור יהיה בר פועל אם המערער יממש כוונתו וימכור את דירת בני הזוג בעקבות חלוקת הרכוש בין בני הזוג. במקרה של מכירה כזו תזכה האשה בסכום מזומן של כ-70,000 דולר שהוא חלקה בתמורת הדירה. באשר לשיעור המזונות איןלהתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. באשר לעניין המדור נתקבל הערעור ונקבע כי אם תזכההאשה בסכום הכסף האמור, ויהיו לה הכנסות מנכס כספי זה, ינוכה סכום ההכנסות מהסכום שיהיה חייב המערער לשלם עבור המדור שכן האשה תוכל למשוך כספים הדרושים לה לשכירת דיור אחר, מן הפירות שיתקבלו בידיה מהקרן האמורה, והבעל לא יהיה חייבבתוספת של 380 דולר לחודש לכיסוי הוצאות הדירה.
ב. כל חמשת שופטי ביהמ"ש העליון הגיעו לאותה מסקנה, אך באשר לנימוק היו חלוקים הנשיא שמגר ושאר שופטי ההרכב. המחלוקת בין שופטי ההרכב סבה על הסעיפים 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) וסעיף 2א' לאותו חוק. סעיף 2(א) קובע כי "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". סעיף 2א' קובע כי "על אף האמור בחוק שיווי זכויות האשה... בקביעת מידת המזונות שאדם חייב לספק לבן זוגו, רשאי ביהמ"ש להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומנכסים, ואם ראה לנכון - גם מכל מקור אחר". הנשיאשמגר סבר כי סעיף 2א' חל על מזונות בני זוג וכי סעיף 2(א) אינו חל על סעיף 2א',היינו סעיף 2(א) אינו מוציא מכלל תחולה על בני זוג שיש להם דין אישי את סעיף 2א' הנ"ל. מנגד קבע המשנה לנשיא אלון כי סעיף 2(א) מוציא מכלל תחולה את כל סעיפי החוק על בני זוג שחל עליהם דין אישי כלשהו. עם זאת, סבר המשנה לנשיא שיש להגיע לאותה מסקנה של הנשיא, באשר לניכוי הפירות מן הקרן האמורה מהמזונות שחייבהבעל לצרכי המדור, אך זאת מכח הוראות הדין האישי שחל על בני הזוג דנן לפי האמורבסעיף 2(א) לחוק המזונות. שני פסה"ד משתרעים על פני כ-50 עמודים והמסקנה היא כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, ד. לוין, אור. עו"ד עידו דיבון למערער, עו"ד ראובן עגיב למשיבה. 16.9.91).

בש"פ 3423/91 - אלמונים נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (פגיעת הורים בילדם הקטין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העוררים הואשמו בסדרת מעשים מזעזעת שביצעו נגד בנם יחידם, ילד שהוא כיום בן 12. העוררים עלו ארצה בדצמבר 1990 ומאז נוהגים הם להכות באופן קבוע מידי יום, שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד, את בנם, תוך שהם מצליפים בו בחגורה או בכבל חשמלי, מטיחים את ראשו בקיר, חובטים בו באגרופיהם ואף בעזרת חפצים קהים. הם נועלים אותו בחדר בו מתגוררת המשפחה לבדו במשך שעות רבות, מונעים ממנו דרך קבע מזון ועושים כן על אף שהם יושבים לאכול, מענישים אותו בישיבה ממושכת בחדר המדרגות ואוסרים עליו להיכנס לבית, מאלצים אותו לתרגל משך דקות ארוכות תרגיל שלעמידה, כפיפת ברכיים וחוזר חלילה. כתוצאה מהמעשים הנ"ל גרמו הנאשמים לבנם, על פי כתב האישום, לשטפי דם תת-עוריים בכל חלקי גופו, שריטות בפניו, פצע באיבר מינו, הליכה קשה מלווה בצליעה ותהליך של הרס שריריו. באפריל 1991 החליט ביהמ"ש המחוזי על מעצר העוררים עד תום ההליכים. ב"כ העוררים טוען באשר לקיומה של עילת מעצר ובמיוחד לאפשרות של תחליף למעצר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה.

ב. העבירות המיוחסות לעוררים באות בגדרו של סעיף 21א'(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, הן משום שנעשו באלימות או באכזריות והן משום שנעברו בקטין. מעצם מהותן וטיבן של העבירות המנויות בסעיף 21א'(א)(2) יש יסוד סביר לחשש, שאם הנאשם בהם יטייל בשוק, עלול הוא לסכן את שלום הציבור או בטחונו. בנוסף לחזקה האמורה מצויות במקרה דנן ראיות לכאורה בדבר קיום יסוד סביר לחשש שהעוררים יסכנו את בטחונו של בנם, יימלטו מן הדין וינסו להדיח את בנם שלא להעיד נגדם, וביחס לאביושל הקטין קיים גם יסוד סביר לחשש שינסה להדיח עדים.
ג. באשר לאפשרות של אמצעי חילופי למעצר - לעניין העורר וודאי שאין מקום לאמצעי חילופי כגון מעצר בית. ההתלבטות היחידה קיימת באשר לאמו של הקטין. ברם, גם לגביה הראיות לכאורה מצביעות על חשש ממשי לסיכון שלומו של הקטין ובטחונו ונסיון להדיחו מעדותו. הקטין אמנם שוהה כעת במוסד ואולם ההורים יודעים היכן המוסד ולא ניתן להעביר כעת את הקטין למוסד אחר. בנסיבות אלה אין דרך להשיג את מטרת המעצר, אלא בדרך של מעצר העוררת מאחורי סורג ובריח.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד י. קרפ לעוררים, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 16.9.91).

בג"צ 2017/91 - אליעזר ויטנר ואח' נגד אוניברסיטת תל אביב ואח'

*דרישת סטודנטים למשפטים באוניברסיטת ת"א לבטל את ההכרה שניתנה למכון רמות כמוסד שמעניק השכלה משפטית(העתירה נדחתה).

א. העותרים הינם סטודנטים למשפטים הלומדים באוניברסיטת ת"א (להלן: האוניברסיטה) ובעתירתם מעלים הם טענות נגד ההכרה שנתנה האוניברסיטה למשיבה הרביעית (להלן: רמות) כמוסד שמעניק השכלה משפטית, וכנגד שיתוף הפעולה שמקיימים שני מוסדות אלו. העתירה נדחתה.
ב. העותרים טוענים כי אישיותה המשפטית של האוניברסיטה קיימת מכח חוק המועצה להשכלה גבוהה ובהיעדר הסמכה בחוק זה להכיר במוסד כמוסד המעניק השכלה משפטית גבוהה נעדרת האוניברסיטה סמכות לעשות כן. אין בטענה זו ממש. תאגיד שהוקם מכח חוק אחד יכול לקבל סמכויות מכח חוק אחר, וכאן החליט הוועד המנהל של האוניברסיטהלהכיר ברמות כמוסד המעניק השללה משפטית גבוהה, מכח סעיף 25 לחוק לשכת עוה"ד (להלן: החוק). טענה אחרת בפי העותרים כי גם אם ההחלטה התקבלה במסגרת סמכויות האוניברסיטה והוועד המנהל, הרי שעל האוניברסיטה לבטלה וזאת מטעמים שונים. אין צורך לדון בטענה זו לגופה, שכן המצב החוקי כיום אינו מאפשר לאוניברסיטה לעשות כן. על פי תיקון לחוק שהתקבל בכנסת, גוף שקיבל הכרה כמכללה למשפטים, ההכרה תהיהלמשך 4 שנים וביטול ההכרה במוסד כאמור יהיה בידי וועדה מיוחדת "הוועדה להכרה" על פי הוראות סעיף 25 המתוקן. נמצא כי ביטול ההכרה שניתנה לרמות אינו נתון בידיהאוניברסיטה אלא בידי הוועדה להכרה.

(בפני השופטים: ברק, בך, מלץ. החלטה - השופט ברק. עו"ד טריינין לעותרים, עוה"ד עליאש, ישראל קנטור וחני אבינרי למשיבים. 1.9.91).

בג"צ 447/91 - רפאל שרון עו"ד נגד מנהל בתי המשפט ואח'

*הוראות הנהלת בתי המשפט במספר בתי משפט כי הבאים בשערי בית המשפט יפקידו תעודות הזהות שלהם בידי אנשי הבטחון בכניסה(העתירה נדחתה).

א. הממונים על אבטחת בתי המשפט החליטו על פעולות אבטחה על בתי המשפט השונים, לרגל הערכתם כי בתי המשפט מהווים מטרה אטרקטיבית לפיגועים פליליים וחבלניים. במסגרת זו הוחלט כי בביהמ"ש המחוזי בירושלים ובבימ"ש השלום בפתח תקוה, ידרשו מאת הבאים בשעריהם להפקיד את תעודות הזהות שלהם בעת הכניסה בידי אנשי הבטחון. טעמה של הדרישה לאפשר זיהוי של הנמצאים בבנין ביהמ"ש בשעת הצורך, דבר שיש בו
משום גורם הרתעתי. העותר דורש צו לביטול הדרישה האמורה בטענה כי היא לוקה בחוסרסמכות. העתירה נדחתה.
ב. לפי סעיף 25א'(ג) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), מי שמוסמך לערוך חיפוש בגופם ובכליהם של בתי המשפט "רשאי לדרוש שחפץ שאינו דרוש לנושאו אותה שעהלצורך עיסוקו יופקד בידיו" כל עוד נושאו נמצא בביהמ"ש. המונח חפץ מוגדר בסעיף 1לפקודה "לרבות תעודה, מסמך או בעל חיים". גורמי הבטחון המופקדים על הבטחת בתי המשפט והבאים בשעריו באו לכלל הערכה כי לשם מילוי המטרה של שמירת הבטחון קיים צורך בדרישה להפקיד תעודת הזהות בכניסה לביהמ"ש. דרישה זו היא במסגרת סמכותם, לפי הגדרת המונח חפץ ככולל תעודה.
ג. טוען העותר כי לפי סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה "תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר... כשידרשו זאת ממנו", ומי שתעודתו תופקד יימצא מפר את ההוראה האמורה. גם טענה זו אין לקבל. גם אילו היה קיים ניגוד בין ההוראה הכללית שבסעיף 2 הנ"ל לבין ההוראה המיוחדת שבסעיף 25 לפקודה, הרי כלל הוא כי הוראה מיוחדת דוחה הוראה כללית, ואיןהמפקיד את תעודת הזהות בידי מי שמוסמך לדרוש הפקדתה עובר על ההוראה הכללית שבסעיף 2. ברם במקרה דנן גם לכך אין זקוקים, שהרי כלל הוא כי כאשר קיימת אפשרותשל פרשנות מתאימה המאפשרת שלא ליצור ניגוד בין שתי הוראות חוק מן הראוי לנקוט בדרך פרשנות זו. במקרה דנן עונה הפקדת תעודת הזהות לפי האמור בסעיף 25 לפקודה גם על דרישת סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה. משנדרש אדם, ע"י מי שהוסמך לכך כדין, להפקיד את תעודת הזהות שלו וכל עוד הוא שוהה בבנין, יצא הוא ידי חובתו של סעיף 2 האמור "בהחזקה קונסטרוקטיבית" זו. טענתו האחרונה של העותר היא טענת אפלייה שכן אין דורשים הפקדת תעודת הזהות מבאיו הקבועים של ביהמ"ש המוכריםלשומרים. אין לראות בכך אפלייה כלשהי, אלא הבחנה צודקת ועניינית. טעמה של ההבחנה אינו ב"ייחוסם" כטענת העותר של אלה שאינם נדרשים להפקיד תעודותיהם, אלא בכך שמוכרים הם לממונים על האבטחה שמהם לא נשקפת סכנה בטחונית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. העותר לעצמו, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 12.9.91).

בג"צ 2764/91 - עורלק... בע"מ ואח' נגד שר האנרגיה והתשתית ואח'

*עתירה נגד הקמת מתקן לאחסנת ולמילוי גז והערכאה שאליה יש לפנות כאשר השכנים חוששים מפגיעות בטיחותיות(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים ד. לוין ומצא נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).

א. ברמת ישי הולך ומוקם ע"י המשיבה מס' 10, (אורגז החברה הצפונית לניהול ושיווק בע"מ - להלן: אורגז), מיתקן חדש לאחסנת ולמילוי גז. מטרתה של העתירה להביא להפסקת תהליך הקמתו של המיתקן. שתי העותרות הראשונות הן בעלות מפעלים בסמוך למיתקן המוקם ואילו העותרת השלישית (פזגז חברה לשיווק גז בע"מ) הצטרפה אליהן. עמדת העותרות היא כי הקמת המיתקן אינה כדין משום שההיתרים שהוענקו לאורגז ע"י רשויות התכנון והבניה וע"י משרד האנרגיה מנוגדים לתכנית המיתאר וכן משום שהרשויות לא התנו את ההיתרים במילוי תנאים המתחייבים על פי הדין. כן טוענות העותרות כי הפעלת המיתקן תהיה כרוכה בסיכוני בטיחות חמורים לציבור בכלל ולמשתמשים במקרקעין השכנים בפרט. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים ד. לוין ומצא,בפס"ד מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט מצא (דעת הרוב): לפחות לכאורה אין יסוד ממשי לפקפק בחוקיות ההיתרים שהוענקו לאורגז ובתקינות ההליכים שקדמו למתן ההיתרים. ברם, גם בלא להתעמק בטענות העותרות לגופן אין עילה מוצדקת למתן צו על תנאי. העותרת השלישית (פזגז)
שהיא הכח המניע את יוזמת העותרות כולן, הינה מן הוותיקות בחברות להספקת גז, היא אינה מחזיקה ואינה משתמשת במקרקעין שכנים לאתר הקמתו של המיתקן נשוא העתירה, ולא בכדי מחשידה אותה ב"כ המדינה שעניינה האמיתי מתגדר בכוונתה לחסום את דרכה של אורגז להשתלבות בענף הספקת הגז, ברוח כללי הרפורמה במשק הגז. אין עתירתה מגלה עניין בעל חשיבות ציבורית כללית, ובעצם השגתה על צדקת החלטת הרשויות המוסמכות בעניין הענקת ההיתרים אין כדי להקנות לה מעמד להתדיינות בפני בג"צ.
ג. אשר לשתי העותרות האחרות - לאלה מפעלים בשכנות לאתר הקמת המיתקן והן טוענות כי הפעלתו תהא כרוכה בסיכונים חמורים ומוחשיים לבטיחות אנשיהן, עובדיהן, לקוחותיהן והמבקרים במפעליהן. מקומן של טענות אלו, המצריכות בירור עובדתי בדרך של שמיעת ראיות, איננו בגדר עתירה לבג"צ, אלא בגדר תובענה בעילת מטרד היחיד, שבידי עותרות אלו להגיש לביהמ"ש המוסמך. טוען בא כוחן כי סעד חילופי זה איננו עומד לעותרות, באשר התרחשות הסיכונים הבטיחותיים שמפניהם הן חוששות, הינה נושא להערכה הסתברותית עתידה. בטענה זו אין ממש. אם יהא בידי העותרות להראות כי הפעלת המיתקן טומנת להן סכנה לנזק ממשי שקרוב לוודאי כי יקרה, עשויות הן לזכות בצו מניעה מסוג TIMET QUIA ברי שהתרחשותו של נזק מן הסוג האמור היא חלק מן העילה המצדיקה הענקת סעד זה, הצופה פני עתיד.
ד. השופט גולדברג (דעת מיעוט): הסעד מסוג TIMET QUIA לא ינתן, על פי ההלכה, אלא אם יוכיחו העותרות "נזק של ממש שקרוב לוודאי כי יקרה". מהעובדות שנטענו בעתירה אין זה ברור כלל אם בידי העותרות יהא להוכיח את התנאי האמור, וקיים חשש כי אם יפנו לבימ"ש אזרחי כבר בשלב זה עלולות העותרות ליפול בין הכסאות. כדי למנוע תוצאה כזאת, ראוי להוציא צו על תנאי שיאפשר בירור השאלה אם יהא בידי העותרות לקבל את סעדן בביהמ"ש המוסמך גם אם לא יוכיחו וודאות קרובה להתממשות הנזק, שאם לא כן הלכו העותרות בדרך הנכונה בהפנותן את העתירה לבג"צ.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מצא. עו"ד יהושע חורש לעותרים, עוה"ד גב' יוכי גנסין וכוחן למשיבים. 19.9.91).

ע.א. 156/88 - מינהל מקרקעי ישראל נגד ברטון תכנון וייצור בע"מ

*תשלום דמי הסכמה למינהל כאשר שתי חברות מתמזגות ומעבירים מקרקעין מהחברה המעבירה לחברה הקולטת(מחוזי ת"א - ה.פ. 928/87 - הערעור נתקבל).

א. חברה בשם בטוב (להלן : בטוב) הינה החוכרת של חלקות מקרקעין שבבעלות המערער. בין בטוב לבין המשיבה הוסכם על מיזוג שתי החברות באופן שבטוב (להלן: החברה המעבירה) תחוסל ללא פירוק לאחר שתעביר למשיבה (החברה הקולטת) את כל נכסיה והתחייבויותיה, וכנגד קבלת בעלי המניות בבטוב מניות במשיבה. לביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה לאישור תכנית המיזוג וביהמ"ש נתבקש, בין היתר, "לצוות על רשמי מקרקעין לרשום את המקרקעין על שם החברה הקולטת... ובכפוף להסכמת מינהל מקרקעי - ישראל". ביהמ"ש נעתר לבקשה וציווה "כמבוקש". לאחר צו המיזוג פנתה המשיבה אל המערער וביקשה את הסכמתו לרישום החלקות על שמה. המערער היתנה את הסכמתו בתשלום דמי הסכמה, או בתשלום דמי חכירה מהוונים (שניהם ביחד להלן: דמי הסכמה). המשיבה פנתה לביהמ"ש בעתירה למתן צו הצהרתי שהמערער אינו זכאי לדרוש דמי הסכמה. לטענת המשיבה, במקרה מיזוג בין חברות אין מדובר בהעברת זכויות, אלא בפעולה מכוח צו של בימ"ש, ועל כן לא חלה עליה חובת תשלום דמי הסכמה לפי הסכם החכירה שבין חברת בטוב לבין המינהל. טענות המשיבה נתקבלו ע"י ביהמ"ש המחוזי וניתן צו שעל פי על המערער להסכים לרישום החלקות ללא חובת תשלום דמי הסכמה. הערעור נתקבל.
ב. על פי חוזה החכירה שבין המינהל לבין חברת בטוב, אין החוכר רשאי להעביר זכויותיו ללא קבלת הסכמת המחכיר, כשהאחרון רשאי להתנות את מתן ההסכמה בקבלת דמי
הסכמה. המיזוג בו עסקינן הנו פעולה מרצון של שתי חברות הרואות אינטרס שלהן, כל אחת מטעמיה, להעביר את נכסיה וזכותה של החברה המעבירה אל חברתה, בדרך שהחברה המעבירה לאחר מכן מתחסלת. במיזוג כאמור אין מקום לומר שהחברה הקולטת הינה אותה חברה מעבירה שאך שינתה זהותה. מדובר בגוף משפטי בעל זהות משלו, שהיה קיים קודם למיזוג כגוף בעל נכסים וזכויות וחובות משלו. מדובר על כן בהעברת זכויות חכירה מחוכר אחד למשנהו ובמצב כזה, על פי חוזה החכירה עם המינהל, צריך החוכר המעביר לקבל את הסכמת המינהל והמינהל רשאי להתנות את מתן הסכמתו בקבלת דמי הסכמה.
ג. אין המקרה דנן דומה למקרה שנפסק בו בע.א. 203/71 (פד"י כ"ו(1) 598), שם אושרה לגוף משפטי שהוקם כאגודה לפי פקודת האגודות השיתופיות, תכנית לארגון האגודה מחדש כחברת מניות בהתאם לסעיף 256 לפקודת החברות. (כיום סעיף 45 לפקודת החברות). על פי סעיף 256 הנ"ל "כל הנכסים... השייכים... לאגודה שיתופית בתאריך רישומה כחברה... יעברו ויוקנו... לחברה כפי שנתאגדה לפי סעיף זה...". באותו עניין נקבע שאין מדובר בעיסקה בין האגודה לחברה וכי לפי סעיף 256 נכסי האגודה יעברו ויוקנו לחברה, דהיינו מכח החוק עצמו. העניין שם שונה מענייננו בשניים. ראשית, שם מדובר בשינוי צורת התארגנות מבחינה משפטית של תאגיד ללא שחל שינוי. כלשהו בנכסיו ; שנית, במקרה של הפיכת אגודה שיתופית לחברה הרי מעצם אישור הפעולהמועברים הנכסים כולל המקרקעין אל החברה. לא כן המצב בתהליך של מיזוג, בו נדרשת החלטה על העברת הנכסים הן של הגופים המתמזגים והן של ביהמ"ש המאשר את המיזוג.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יעקב כהן למערערת, עו"ד משה שויג למשיבה. 15.9.91).

ע.א. 4523/90 - משה קאהן נגד לינור קאהן קטינה ואח'

*מזונות לקטינים מדין צדקה(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערער חוייב בתשלום מזונות שני ילדיו הקטינים, בסך 1,300 ש"ח לחודש שהוצמד למדד יוני 1988, ומעת שהילדים יגיעו לגיל 4 יועמד סכום התשלום על כ-1,000 ש"ח לחודש. כן חוייב המערער בתשלום עבור ביטוח רפואי בקופת חולים, כיסוי הוצאות ניתוח וטיפולים רפואיים בארץ ובחו"ל עבור הבת הקטינה, לרבות הוצאות נסיעה בסך של כ-17,500 ש"ח, ועוד סכום חד פעמי לכיסוי הוצאות טיפול רפואי בקטינה בסכום של כ-1,500 ש"ח. הערעור מופנה נגד שיעור החיוב במזונות והערעור שכנגד מופנה בעיקרו נגד תיקונים בחישובים ובחיובים הכספיים בעקבות החלטת תיקון בפסה"ד מכוח האמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. הערעורים נדחו.
ב. שני הקטינים נולדו מקשריהם של המערער ואם הקטינים שחיו בצוותא במשך שמונה שנים. אין חולק כי גם ילדים שנולדו מחוץ לקשרי הנישואין זכאים למזונות מהוריהם. בעת מתן פסק הדין היו הקטינים כבני ארבע ומכאן שהיו קטני קטנים וחובת האב למזונותיהם, מדין תורה, כדי צרכיהם ההכרחיים, היתה מלאה. מעבר לצרכיהם ההכרחיים חייבים האב והאם באופן שווה במזונותיהם מדין צדקה. חובת האב מדין צדקה חלה עליו אם האב הוא "אמיד". בעוד שלגבי חובת הצדקה לנזקקים אחרים יש צורך "באמיד גמור" הרי לגבי בניו "כל שאינו עני מקרי - אמיד".
ג. כאמור, לעניין צדקה שווים האב והאם, וזאת אם ידה של האם משגת, היינו לפי יכולתה של החייבת. לעניין היקפה של החובה מדין צדקה, הרי מידתה היא כפי הנדרש לכיסוי מחסורו של הקטין שמשמעותה סיפוק צרכי הקטין כהרגלו של הקטין. על כן בודק ביהמ"ש את צרכי הקטין מחד גיסא, ואת יכלתו הכספית של החייב במזונות מאידך גיסא. בענייננו בחן ביהמ"ש את צרכי הקטינים לרבות ההוצאות הרפואיות והוא עשה כן בפירוט ודיוק רבים ואין כל הצדקה לפסול את החישובים והסיכומים כפי שנעשו. אין
גם ממש בערעור שכנגד שהיתה בו התייחסות שלא במקומה להחלטתו של ביהמ"ש לתקן משגים מסויימים שנפלו בנוסח פסה"ד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבנר ימיני למערער, עו"ד ז. ולנר למשיבים. 16.10.91).

ע.א. 904/91 - יעקב כהן נגד נורית כהן ואח'

מדור לאשה שסרבה לקבל גט למרות פס"ד בי"ד רבני. מזונות לילדים(הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערער חוייב בתשלום מזונות המשיבים כדלהלן: לבן קטין 550 ש"ח לחודש, לבת 150 ש"ח לחודש עד גמר שירות החובה שלה, השתתפות בשכר הדירה בה מתגוררים שני ילדי המערער ואישתו בסכום של 500 דולר לחודש, השתתפות בהוצאות החזקת הבית בסכום של 100 ש"ח בחודש וכו'. הערעור מופנה נגד החיוב במזונות האשה (עבור מדור), נגד חיוב במזונות הבת אחרי גמר לימודיה התיכוניים ועד גמר שירותה הצבאי ונגד גובה המזונות שנקבעו לבן. הערעור נדחה בכל הנוגע למדור עבור האשה ולגובה המזונות שנקבעו לבן, ונתקבל באשר לחיוב במזונות הבת אחרי גמר לימודיה התיכוניים.
ב. המערער טען כי האשה חוייבה בקבלת גט אחרי שהודתה בביה"ד הרבני כי קיימה יחסים עם אחר ולא התייצבה לקבלת הגט, ועל כן אין לחייבו בהשתתפות במדור. האשה משתכרת כ-700 ש"ח לחודש למחייתה ונפסקו לה רק השתתפות במדור והוצאות החזקת הבית. הדירה שבבעלות בני הזוג נמכרה ותמורתה הושקעה, בהסכמת האשה, בעסקיו של המערער, אך העסקים לא צלחו. מאז מכירת הדירה מתגוררת המשפחה בדירה שכורה. הילדים מתגוררים אצל האם. המערער עזב את משפחתו לפני מספר שנים ומתגורר עם אשה אחרת ונולדו לו ממנה שני ילדים. ביהמ"ש המחוזי סבר, על כן, כי עניין הודאתה של האשה בביה"ד הרבני, על רקע התנהגות המערער שקדמה לארועים אליהם התייחסו דברי האשה, אינו צריך לשלול את זכותה למדור, כאשר היא מסוגלת להשתכר לצרכיה ממעשי ידיה. ואכן, על רקע החלטת המערער להקים למעשה משפחה שניה, אין הוא יכול להשמע בטענות נגד האשה, שעניינם דברים שאירעו אחרי שעזב את הבית. יש לקיים זכותה של האשה למדור, ומה גם שאיבדה את המדור שהיה בבעלותם המשותפת של בני הזוג מתוך נכונות לסייע למערער בקידום עסקיו. גם באשר למזונות הבן אין להתערב.
ג. אשר למזונות הבת - זו הגיעה לגיל 18 לפני תום לימודיה והמערער הסכים לשלם מזונותיה עד תום הלימודים. נותרה בעיית המזונות לאחר תום הלימודים עד תום השירות הצבאי. כתב התביעה לא הכיל תביעה המתבססת על האמור בסעיף 4 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), או איזכור אחר של מזונות עד גמר השירות. לפיכך לא היה מקום לפסוק מעבר למה שנתבע.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפי כריסטוף למערער, עו"ד אמנון בן דרור למשיבים. 17.10.91).

בש"א 3973/91 (ע.א. 494/89) - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד קרנית ואח'

*צירוף "קרנית" לערעור נגד חברת ביטוח(הערעור נדחה).

א. המשיבה השניה (להלן : המשיבה) נפגעה בתאונת דרכים שעה שנהגה ברכב שכור, אשר לגביו הוציאה המערערת פוליסת ביטוח. היא תבעה את המערערת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. תביעתה נדחתה על הסף מאחר שהמשיבה נהגה ברכב שנשכר על ידיאדם אחר ולפי פוליסת הביטוח לא היה רשאי השוכר לאפשר לה להשתמש ברכב ולנהוג בו. המשיבה ערערה על פסק הדין ולאחר הגשת הערעור ביקשה קרנית להצטרף להליך כמשיב נוסף, בנימוק כי עומדת לדיון שאלה משפטית חשובה לגבי היקף חבותו של מבטח לפי חוק הפיצויים, וכי הלכה זו עשוייה להשפיע על היקף חבותה של קרנית הן במקרה זה
והן במקרים אחרים. קרנית הבהירה שלא ידעה על קיומו של ההליך קודם לכן, ולכן ביקשה בשלב כה מאוחר להצטרף לדיון. רשם ביהמ"ש העליון החליט להיענות לבקשה, והערעור על החלטת הרשם נדחה.
ב. החלטת הרשם נסמכה על תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי אשר לפיו "ביהמ"ש שלערעור או הרשם רשאי להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין ולהמציא לו כתב ערעור מתוקן...". בפסיקה קיימים מקרים שבהם הורשה צד נוסף להצטרף בשלב המשפט או בשלב הערעור, וקיימים מקרים שבהם לא הורשה צירוף כזה, כל מקרה לפי נסיבותיו. המבחן לצירופו של בעל דין נוסף מן הראוי שיהיה בדרך כלל משולב: ראשית - האם מי שמתבקשים לצרפו או בעל דין המבקש את הצירוף או תומך בו, עלול להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש; שנית - אם קיים סיכון כאמור - האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת יכבלו גם אותו אדם במעשה בית-דין ; שלישית, בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים את הצירוף האמור, כך למשל ניתן לשקול אם צירופו של צד בשלב הערעור עלול, כשלעצמו, להביא להחזרת הדיון לערכאה הראשונה ואם יש הצדקה אובייקטיבית לכך לפי מבחני יעילות הדיון.
ג. בענייננו, אם תכשל תביעתה של המשיבה נגד חברת הביטוח, יתכן ותנסה לתבוע פיצויים מידי קרנית. במשפט כאמור, יתכן ותועלה טענה מטעם קרנית כי החבות לפיצויים נופלת על חברת הביטוח, ואם טענה זו תתקבל כי אז קרנית לא תהיה חייבת בפיצוי. בכך אין כדי לפגוע בקרנית אם לא תצורף. אולם, יש בכך משום פגיעה אפשרית במשיבה, שהיא המערערת בערעור העיקרי. אם טענה זו של קרנית תצלח, הרי תצא המערערת קרחת מכאן ומכאן, תצא וידיה על ראשה אם ערעורה יידחה ויש סיכון תיאורטי שבמשפטה נגד קרנית יקבע ביהמ"ש השני שחלה חבות על חברת הביטוח וממילא אין תחולה לחיובה של קרנית על פי החוק. הפגיעה במערערת היא במקרה שבפנינו רלוונטית כי גם היא הצטרפה בטענותיה לבקשת קרנית להצטרף לערעור, כאשר טעמיה, ככל הנראה, גם בכך שקרנית לא תוכל לשוב ולטעון במשפט כי חברת הביטוח אחראית.
ד. מן האמור לעיל עולה תשובה חיובית למבחן הראשון, היינו כי מי שמבקש את הצירוף עלול להפגע ישירות מתוצאות ההכרעה. אשר למבחן השני - אם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הדיון יכבלו גם את הצד המצורף במעשה בית-דין, התשובה היא חיובית. בהליך נשוא הערעור שבפנינו אמנם ידונו באחריות המערערת שהיא החברה המבטחת, וחלקה של קרנית בדיון יצטמצם בהעלאת טיעונים המבקשים לחזק את עמדתה של המשיבה נגד המבטח. אולם, אם ייקבע כאמור שלא היה ביטוח, לא תוכל קרנית לשוב ולטעון בהליך שני כי היה ביטוח תקף, וזו הרי השאלה שהיא הציר המרכזי של הדיון המתנהל עתה. באשר למבחן השלישי - אם יסרבל הצירוף את הדיון - הוצהר על ידי קרנית כי הטענות יהיו רק משפטיות ויתייחסו רק לעניין חבותה של חברת הביטוח. היה מקום לסרב לצירוף בנסיבות עניין זה, אם הדבר עלול היה להביא להחזרת הדיון לערכאה הראשונה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ח. מנדלבאום למערערת, עו"ד ברק לקרנית. 2.10.91).

בש"פ 3837/91 - מדינת ישראל נגד רפאל זריהן

*שחרור בערובה כאשר התובעת "שחררה" 3 עדים וביהמ"ש נאלץ לבטל את הישיבה עקב כך(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בשורה של עבירות התפרצות, גניבה, החזקת סמים ונהיגה בזמן פסילה וביהמ"ש הורה בשעתו על מעצרו עד תום ההליכים בהיותו מסוכן לציבור. ביום שנקבע לשמיעת הראיות הופיעו רק שני עדים, כאשר שאר העדים לא הופיעו, וזאת באשמת המשטרה והתובעת ששיחררה שלושה עדים מלהופיע. היה זה בתקופת הפגרה כאשר השופט
פינה את יומנו לשמיעת התיק. לאחר ששני אנשי המשטרה מסרו עדות קצרה נשאר השופט בטל ממלאכה, הביע מורת רוחו מהסכמת התובעת לשחרר מספר עדי תביעה ודחה את המשפט למועד אחר. עם זאת נעתר השופט לבקשת הסניגור והורה על שחרורו של המשיב בערובה בתנאי שישאר במעצר בית מלא בדירתו שבירושלים. הערר נתקבל.
ב. ב"כ המדינה מסכימה כי אין המדינה רשאית להחליט מיוזמתה "לשחרר" את פלוני מלהופיע למשפט ללא קבלת היתר לכך מטעם ביהמ"ש. אך השאלה היא אם חרף התקלה שאירעה מן הדין היה לשחרר את המשיב בערובה והתשובה לכך היא שלילית. למשיב הרשעות קודמות מרובות ותלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי. לאור הנימוקים שניתנו בהחלטת המעצר, ובהיעדר טעמים חדשים לסתור, אין בתנאי השחרור בערובה כדי להבטיח במידת הוודאות הדרושה שהמשיב לא יימנע מלעבור עבירות נוספות. במקרה הנוכחי גם אלמלא "שחררה" נציגת המדינה את שלשת העדים, לא היתה עדותם אמורה לארוך זמן רב, וממילא לא היה השופט יכול לנצל את יום הדיונים שלפניו במלואו. בכל הנסיבות יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עו"ד גרטנר למשיב. 29.8.91).

בש"פ 3293/91 - פרץ שלמה נגד מדינת ישראל

ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור. מידת ההוכחה הנדרשת לקביעה של הפרת התנאים(ערר על ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירות שונות ובכללן החזקת נשק ושוד מזויין והמדינה ביקשה בשעתו לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימת עילת מעצר לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי, אך יחד עם זאת החליט כי ניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י שחרור בערובה ובתנאי של "מעצר בית". לאחר זמן הגישה המדינה בקשה לחזור ולעצור את העורר בטענה כי הפר את תנאי מעצר הבית. לטענת המדינה יצא העורר מביתו בשעות הערב, נהג במכוניתו ומשנתבקש ע"י שוטרים לעצור, האיץ את מהירות המכונית, נהג בה לעבר השוטרים ופגע ברכב המשטרתי. לאחר מכן נעלם ולאחר זמן מה חזר לביתו ושם נעצר. העורר הכחיש את טענת המדינה וטען כי לא יצא כלל מביתו באותו ערב. השופט קבע כי העורר הפר את תנאי מעצר הבית ופסק שיש לעצור את העורר עד תום ההליכים. בשל המעשים האמורים הגישה המדינה גם כתב אישום נפרד נגד העורר. הסניגורית טוענת כי היה על המדינה להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהעורר הפר את תנאי מעצר הבית ודבר זה, לפי הטענה, לא הוכח. עוד טוענת היא כי מכל מקום, משבחרה המדינה להגיש נגד העורר כתב אישום נפרד, יש להמתין עד להכרעה באותו אישום, ורק אז ניתן יהיה לקבוע אם תנאי מעצר הבית הופרו, שהרי כל עוד לא הורשע העורר הרי הוא בחזקת זכאי וחף מפשע. הערר נדחה.
ב. סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "לבקשת תובע רשאי ביהמ"ש, משהוכח לו כי המשוחרר הפר תנאי מתנאי השחרור, לצוות על מעצר המשוחרר...". השאלה היא מה מידת ההוכחה הנדרשת לפי סעיף זה. במקרה דנן מדובר בנאשם אשר קיימת לגביו עילת מעצר לפי סעיף 21א' לחוק, אך למרות קיומה של עילת מעצר החליט בשעתו בימ"ש לשחררו בערבות, ואין צורך לקבוע מה מידת ההוכחה הדרושה, בנסיבות בהם שיחרר ביהמ"ש נאשם בערבות ונטען כי הפר את תנאי הערובה, כאשר מלכתחילה לא היתה קיימת עילה למעצרו וביהמ"ש צריך היה לשחררו בערבות.
ג. סעיף 48 נוקט במילים "הוכח לו" כי המשוחרר הפר תנאי מתנאי הערבות. נסיבות העניין והגיונם של דברים מחייבים את המסקנה כי התביעה יוצאת ידי חובתה בהוכחה לכאורה של הפרת התנאים. מדובר בשלב של מעצר בטרם משפט, ולא ניתן ואין כל הצדקה,
לנהל בשלב זה "משפט זוטא" לגבי מעצרו של הנאשם, ומשום כך לא ניתן לדרוש הוכחה שהיא מעבר לספק סביר.
ד. הטענה כי הגשת כתב אישום נגד העורר בשל הפרת תנאי השחרור בערבות, יש בה כדי לחייב להמתין עד שיוכרע דינו באשר הוא בחזקת זכאי עד שתוכח אשמתו מערבת מין בשאינו מינו ואין בה ממש. לעניין ההרשעה בפלילים בשל הפרת תנאי המעצר העורר הוא בחזקת זכאי כל עוד לא תוכח אשמתו מעבר לספק סביר. אך לחזקת חפות זו אין ולא כלום לעניין הצדקת ביטול שחרורו בערובה, אשר נקבע על אף קיומה של עילה למעצרו.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' ע. לוין לעורר, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 19.9.91).

בש"פ 3495/91 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים ואינוס של אב בבתו)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירות של מעשים מגונים במשפחה ומעשה אינוס במשפחה כאשר העבירות מתייחסות למעשים שביצע העורר בבתו הקטינה בהיותה כבת 14. הסניגור טוען כי הקטינה שוהה עתה במשפחה אומנת חסוייה, ועל כן המטרה של שמירה על שלום הקטינה ומניעת השפעה על הקטינה לחזור בה מעדותה, תושג בדרך של מעצר בית מוחלט בביתו של אחד מקרובי העורר, ואין מקום להורות על מעצרו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. עבירת גילוי העריות שונה היא, גם לעניין מי שנאשם בה, מתחומי פשיעה אחרים. נפסק בעבר (בש"פ 185/90, פד"י מ"ד(3) 709) כי "הבת הקטינה, בנסיבות כגון אלה... נמצאת במבוכה נפשית רבה... במצב דברים זה, כל שיחה של האב עם בתו הקטינה... יכול שתהא לה השפעה מרובה על הקטינה לחזור ולהעיד ולשנות מעדותה...". משום כך אושר שם מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, אע"פ שנסתיים מתן עדותה של הקטינה בביהמ"ש. כאשר הקטינה שוהה במקום שאינו ידוע לאביה הנאשם, ייתכן, בנסיבות מסויימות, שאין מקום לחשש האמור. בענייננו, לעורר הרשעות קודמות רבות ובין הרשעותיו עבירות של איומים ושל הדחה בחקירה, וכן עבירה של תקיפה מינית. בשל עבירת התקיפה המינית נדון ל-8 חודשים מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על תנאי ומאסר זה הוא בר הפעלה. המעשים המיוחסים לעורר בוצעו, לפי החשד, זמן לא רב לאחר שסיים לרצות את מאסרו בשל עבירת התקיפה המינית, ובנסיבות אלה קיים חשש לשלום הציבור באם ישוחרר העורר מהמעצר, ומעצר בית אין בו כדי למנוע חשש זה.
ג. זאת ועוד, כאשר החלה חקירת המקרים המיוחסים לעורר נעלם העורר מביתו ונעצר לאחר כשבועיים, לאחר מרדף משטרתי ממושך אחריו כשהוא אינו נשמע להוראות השוטרים ומנסה להמלט מידיהם בכח. משום כך אין מקום להשתמש בתחליף למעצר בדרך של מעצר בית מוחלט, ולו מן הטעם שקיים חשש ממשי להמלטות העורר מן הדין.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד עופר גונן לעורר, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 15.9.91).

בג"צ 294/89 - המוסד לביטוח לאומי נגד כאמל עוואד אלפטפטה וועדת העררים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה

*קביעה כי נפגע בפיצוץ נפגע ב"פגיעת איבה" וכי התובע הוא "נפגע" כהגדרתו בחוק. *מי מוסמך לקבוע שמדובר ב"פגיעת איבה" וב"נפגע". *מתי פגיעה מנשק שהיה בשימושו של צה"ל מהווה "פגיעה מנשק שהיה מיועד" נגד פגיעת איבה(העתירה נתקבלה).
א. במרץ 1982 נפגע המשיב, תושב יו"ש, מהתפוצצות חומר נפץ שהוטמן במכוניתו. המשטרה לא הצליחה לזהות או לאתר את האחראי למעשה.בדצמבר 1983 הגיש המשיב הודעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) על פגיעה בפעולת איבה ותביעת תגמול טיפול רפואי לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (להלן: החוק). "הרשות המאשרת" לפי
סעיף 10 לחוק דחתה את התביעה בנימוק ש"חומר חקירה משטרתית אינו מצביע על המקרה כ'פגיעת איבה' במשמעות החוק. לחילופין, אין המדובר ב'נפגע' במשמעות החוק". המשיב ערר לוועדת עררים הפועלת לפי סעיף 11 לחוק, וזו קיבלה את טענות המשיב בקבעה כי הוא נפגע ב"פגיעת איבה" וכן כי הוא "נפגע" כהגדרתו בחוק. העתירה נתקבלה.
ב. משנמסרה הודעה למוסד אודות פגיעה שהיא לכאורה "פגיעת איבה", מועברת ההכרעה בהתקיימות תנאי מקדמי זה לידי הרשות המאשרת (סעיף 10 לחוק). הרואה את עצמו נפגע בהחלטת הרשות המאשרת רשאי לפנות לוועדת עררים הפועלת מכח סעיף 11 לחוק. על החלטותיה של וועדה זו נאמר בסעיף 11(ה) "אין אחרי החלטת וועדת העררים ולא כלום". אישורה של הרשות המאשרת או של וועדת העררים כי מדובר ב"פגיעת איבה" הוא תנאי מקדמי לכל תביעה לפי החוק בפני המוסר, שלפניו מתברר דבר התקיימותו של התנאי בדבר היות התובע "נפגע" כהגדרתו בחוק. על החלטת המוסד ניתן להשיג בפני ביה"ד לעבודה.
ג. המשיב העלה טענה מקדמית כי סעיף 11(ה) שלפיו "אין אחרי החלטת וועדת העררים ולא כלום" מגביל את ביקורת בבג"צ על החלטות של וועדת העררים למקרים חריגים ויוצאי דופן, כגון שהוועדה פעלה בחוסר סמכות, או שהחלטתה נגועה בחוסר תום לב או במרמה. טענה זו יש לדחות. על פי הפסיקה של בג"צ אין "הוראות סופיות", דוגמת זו הנדונה או בנוסחים אחרים, מהוות מחסום בפני ביקורתו של בג"צ גם לגוף ההחלטה. חזקה היא בכל דבר חקיקה כי הוא בא לקיים את סמכות השיפוט של בתי המשפט, בין האזרחיים, בין הפליליים ובין בג"צ, וחזקה היא על המחוקק כי בחוקקו דבר חקיקה לא ביקש לפגוע בסמכות השיפוט של בתי המשפט. כדי לסתור את החזקה הכללית יש צורך בלשון ברורה, חד משמעית ומפורשת של המחוקק על שלילת סמכות בתי המשפט. אם ניתן לפרש הוראה בשני אופנים, יש לבחור בפירוש המקיים את סמכות בתי המשפט. הוראה הקובעת כי החלטת הרשות היא "סופית" אין בה כדי לשלול או להגביל את סמכות השיפוט של בתי המשפט. להוראת "סופיות" יש תוכן נורמטיבי שמשמעותו כי אינה קיימת תרופה במסגרת רשויות המינהל פנימה ונקטעת האפשרות לפנות לבתי דין מיוחדים שסמכות שיפוטם מותנית בקיום הוראה בחוק בדבר אפשרות הפנייה אליהם. הוא הדין בלשון ההוראה במקרה שלפנינו ולפיכך יכול בג"צ לדון בנושא.
ד. השאלה היא, גם אם פסיקת הסופיות אינה שוללת סמכות בג"צ, מהו היקף הביקורת השיפוטית שבג"צ יפעיל נגד וועדת העררים. אין צורך לדון בכך בעתירה זו, שכן טענתהעותר הינה כי וועדת העררים חרגה מסמכותה הפונקציונלית ועילה זו וודאי שהיא מהווה נשוא לביקורת שיפוטית.
ה. הרשות המאשרת לא היתה מוסמכת לדון בשאלה אם המשיב הוא "נפגע" כהגדרתו בחוק. כיוון שהרשות לא היתה מוסמכת לדון בנושא זה ממילא לא היתה וועדת העררים מוסמכת לדון בערר על החלטת הרשות. רק המוסד הוא שיכול להחליט ולהכריע בשאלה אם התובע הוא "נפגע", וזאת לאחר שהרשות המאשרת קובעת כי מדובר ב"פגיעת איבה". לפיכך, החלטת וועדת העררים כי המשיב הוא "נפגע" בטלה היא.
ו. המונח "פגיעת איבה" מוגדר בחוק ובין היתר כולל הוא מקרה של "פגיעה מנשק שהיה מיועד לפעולות איבה של כוחות אוייב, או פגיעה מנשק שהיה מיועד נגד פעולה כאמור אף אם לא הופעל...". הרשות המאשרת קבעה בהחלטתה, מבלי לפרט את נימוקיה, כי הפגיעה במשיב אינה בגדר "פגיעת איבה". וועדת העררים קיבלה את הערר וקבעה כי מדובר בפגיעת איבה במסגרת החלופה של "פגיעה מנשק שהיה מיועד נגד פגיעה כאמור" (להלן: החלופה השלישית). לדעת וועדת העררים "ישנו בסיס להנחה שהעורר (המשיב) נפגע מנשק שהיה בשימושו של צה"ל, ושהיה מיועד להפעלה נגד פעולות איבה של
האוייב". מעמדתה של וועדת העררים משתמע כי כל עת שייפגע אדם, שלא אגב ביצוע עבירה פלילית, מנשק שיימצא כי צה"ל משתמש בו דרך כלל, יהיה המדובר ב"פגיעת איבה". מתן פירוש כזה לחלופה שלישית אינו מתיישב עם מטרות החוק, והוא מטיל למעשה אחריות מוחלטת על המדינה לשלם תגמול לכל אדם שנפגע באופן כלשהו מנשק שצה"ל מחזיק מסוגו. כדי להצדיק קביעה שאדם נפגע "פגיעת איבה" כאשר מדובר בחלופה השלישית, נדרש קשר סיבתי בין פעולת האיבה לבין השימוש בנשק או הפגיעה. קשר סיבתי זה, צריך להיות ממשי ולא עקיף ומרוחק. צריך להראות לא רק כי הפגיעה נגרמה מנשק המשמש דרך כלל את צה"ל, אלא גם שבעת הפגיעה שימש הנשק למניעת פעולות איבה, שימוש שאינו עקיף ומרוחק.
ז. לאור העובדה שוועדת העררים אומרת כי מרגע שהגיעה לכלל מסקנה חיובית ביחס לחלופה השלישית לא בדקה כלל האם הפגיעה במשיב היא בגדר "פגיעת איבה" במסגרת החלופות האחרות, ולא ברור האם ובאיזו מידה בחנה הוועדה את החלופות האחרות, יש להחזיר אליה את הדיון בשאלה אם מדובר היה ב"פגיעת איבה" לפי החלופות האחרות.
ח. פסה"ד ניתן מפי השופט ברק והסכים לו השופט אור. השופט בך העיר כי הוא מסכים למסקנה הסופית כאמור, אך אינו מוצא צורך במסגרת עתירה זו, להתייחס לשאלה אם כל בתי המשפט "הרגילים" מוסמכים לדון בערעורים על החלטות וועדת העררים על פי סעיף 11 הנ"ל, על כל היבטיהן, וזאת חרף ההוראה בסעיף 11(ה) לאותו חוק לפיה "אין אחרי החלטת וועדת העררים ולא כלום". מדובר במקרה דנן בעתירה לבג"צ המבוססת על הטענה כי וועדת העררים חרגה מסמכותה הפונקציונלית, ואין ספק כי מסמכותו של בג"צ להיזקק לעתירה כגון זו.

(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה השופט ברק, הוסיף הערה השופט בך. עו"ד גב' עירית אלטשולר לעותר, עו"ד צ. הניג למשיב. 12.9.91).

ע.פ. 2287+2803/90 - ג'אלל דאפי נגד מדינת ישראל

*זיכוי מהרשעה ברצח כאשר לא ברור מה בדיוק אירע בין הנאשם והקרבן בעת האירוע, מה החפץ בו השתמש הנאשם כשהיכה את הקרבן וכיוצא באלה שאלות(מחוזי ת"א - ת.פ. 347/88 - הערעור נתקבל).

א. המערער הורשע בגרימת מותה של יצאנית, בפרדס בדרך המובילה לכפר גבירול. המערער טען כי לא היה כלל במקום וממילא לא ביצע את המעשה, אך גירסה זו לא נמצאה אמינה ואף הופרכה. לפיכך הגיע ביהמ"ש המחוזי לכלל מסקנה כי מותה של המנוחה נגרם ע"י מעשים אלימים שביצע בה המערער ואין לחלוק על כך עוד. ברם, בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות באשר להוכחת כל המרכיבים המגבשים את עבירת הרצח ובמיוחד אם הוכחה הכוונה להמית. דעת הרוב היתה כי הכוונה להמית היא מסקנה מסתברת וברורה מהמהלומות שהונחתו על המנוחה בחפץ קשה בקדקדה בעוצמה רבה ודי בכך כדי ללמד על כוונות הקטילה. דעת המיעוט היתה שבנסיבות המיוחדות של המקרה הזה, ועל פי הראיות, מסקנה זו אינה ודאית ויש להמיר את סעיף האשמה מרצח להריגה. על פי דעת הרוב הורשע המערער בעבירת רצח והערעור נתקבל.
ב. רב הערפול באשר להתרחשויות בעת תקיפת המנוחה ובסמוך לכך. מה שהתברר בודאות מספקת הוא שהמנוחה היתה חייבת למערער כספים והתחמקה מלשלמם. ביום המקרה חיפש המערער את המנוחה, הובילה לתוך הפרדס והפליא בה מכותיו ומכות אלה גרמו למותה. לא ידוע, מעבר לספק סביר, מה בדיוק התרחש ברגעים הקריטיים של הארוע. אין גם ראיה ברורה מה החפץ שנעשה בו שימוש כי החפץ לא נתגלה. יכול שהיה זה צינור מתכתי ויכול שחפץ קשה אחר. יש חשיבות לכך, שהרי ככל שהחפץ מסוכן יותר, כך תוסק ביתר בטחון כוונת הקטילה. אין ראיה כי כשלקח את המנוחה לפרדס נטל עימו המערער חפץ קטלני שעשה בו שימוש לאחר מכן, וגם אין ראיה שהסתיר חפץ כלשהו לאחר המעשה. במצב דברים זה קיימת אמנם אפשרות שתוך כדי המעשה האלים התגבשה הכוונה להמית, אך אפשר
גם שלא באו המכות אלא כדי להמחיש למנוחה את רצונו של המערער כי הכסף יוחזר לו, כאשר לפתע הסתבר למערער שהרחיק לכת וגרם למותה. לפיכך יהנה המערער מהאפשרות הנוחה לו. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לפסוק את מידת העונש.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מצא. עו"ד רובינשטיין למערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 29.9.91).

ע.פ. 3160/90 - עמאר מחמד אלקאיד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש ועקרון אחידות הענישה (שוד מזויין)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. המערער הועמד לדין ביחד עם אחר על פי כתב אישום שייחס לשניהם קשירת קשר לביצוע שוד מזויין, התפרצות לבית עסק וגניבה, והתפרצות לבית עסק בכוונה לבצע גניבה, וכן שימוש ברכב ללא רשות. הנאשם האחר הודה במעשיו ומשפטו נשמע בפני שופט אחר והוא נדון ל-4 שנות מאסר שמתוכן 3 שנים לריצוי בפועל מיום המעצר. המערער כפר באשמות המיוחסות לו, משפטו נשמע עד תום ולבסוף הורשע בעבירות שיוחסו לו. דינו של המערער נגזר ל-6 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי, כאשר ביהמ"ש לא התחשב כלל בתקופה של למעלה משנה שבה היה המערער נתון במעצר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. הסניגור טוען לעקרון אחידות הענישה שנפגע במידה משמעותית, וכן הפנה לנסיבות אישיות של המערער שראויות להתחשבות. מאידך, התובעת מודעת לכך שהפער בעונשים גדול וכי ביהמ"ש לא ניכה מתקופת המאסר את התקופה הממושכת בה היה המערער נתון במעצר, ועל כן אינה שוללת הפחתה מסויימת במידת העונש, אולם לא הפחתה מוחשית גדולה. לדעת התובעת יש שוני מסויים בין שני הנאשמים - הנאשם האחר הודה באשמות כבר בשלב החקירה, העיד נגד חברו והביע חרטה, חלקו במעשה היה משני, ועוד התברר כי הנאשם האחר היה נקי מעבירות קודמות ולא נרשמו לחובתו עבירות גם לאחר מכן, ואילו המערער, שהיה עברו נקי מהרשעות בעת ביצוע המעשה, הורשע בינתיים בביצוע 3 עבירות והמאסרים שהוטלו עליו נקבע כי יחפפו את העונש נשוא גזר דין זה. אעפ"כ, על פני הדברים נראה שהעונש מופרז לחומרה. לפיכך הוחלט להשית על המערער 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הוחלט להתחשב בתקופת המעצר ולקבוע כי תחילת ריצוי העונש תהיה מיום המעצר.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מצא. עו"ד מ. סלע למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 19.9.91).

בש"פ 2982/91 - מאיר עזרן נגד מדינת ישראל

*בקשה להקלה בתנאי מעצר בית(בקשה להקלה בתנאי מעצר בית - הבקשה נתקבלה).

א. המערער הואשם בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ושוחרר בערובה ובתנאי "מעצר בית". העורר הוא כבן 23, רווק, המתגורר בבית אמו. הוריו התגרשו ובבית האם מתגוררות גם שתיים מאחיותיו של העורר. האם אינה עובדת. שהותו של העורר במעצר בית מוחלט קשה היא לעורר ולמשפחתו, הן בעטיים של הקשיים הכלכליים של המשפחה והן מחמת התפרצויות הזעם של העורר כתוצאה מחוסר מעש. העורר הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי להקל בתנאי מעצר הבית ובקשתו נדחתה. הערר על כך נתקבל.
ב. עם ריבוי ההיזקקות למעצר הבית כאמצעי חילופי למעצר, בעקבות התיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי, צצות ועולות בעיות מיוחדות הנילוות לאמצעי מעצר הבית, במיוחד כאשר מדובר במעצר בית מוחלט. העורר, לא זו בלבד שאינו מסייע בפרנסת בני הבית אלא פרנסתו שלו גם נופלת עליהם. בדרך כלל אין מנוס מתוצאות אלה כאשר לפי התיקון התשיעי הנ"ל קבע המחוקק לטובת הנאשם שלא לעצרו מאחורי סורג ובריח אם
ניתן להבטיח את מטרת המעצר ע"י אמצעי פחות חמור. בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי לדחות את בקשת העורר להקל בתנאי מעצר הבית, עומד השופט על עברו של העורר אשר בקלות מתפתה הוא לעבור עבירה וסבר שאין להטיל על הציבור, היינו על המשטרה, את הפיקוח על העורר גם בביתו וגם במקום עבודתו וגם בדרך ממקום אחד למשנהו וחזרה.
ג. מעצר בית הוא אמצעי שבא להקל עם הנאשם, כאשר העבירה המיוחסת לו נמנית על העבירות שמשום חומרתן ניתן לעצור את החשוד בהן משום שקיימת חזקה שהמבצע אותן מסוכן לשלומו של הציבור. במקרה כגון זה יש לבצע את מעצר הבית באופן שימנע סכנה מהציבור ע"י טיולו של הנאשם בשוק כשמשפטו הולך ומתברר. אין להטיל על המשטרה את הפיקוח הצמוד על העורר בהליכתו לעבודה ובמקום העבודה. ביהמ"ש יסתפק במעצר בית אם לדעתו ניתן להניח שהנאשם יקיים את מעצר הבית ותפקיד הפקוח של המשטרה יצטמצם לעריכת בדיקות פתע. ברם, בענייננו מדובר במצב קשה וחמור שבו מצויות אמו של העורר ושתי אחיותיו כתוצאה מהימצאותו של העורר בביתו 24 שעות ביממה ואי יציאתו לעבודה. קיים בעל מוסך זגגות רכב המוכן להעסיק את העורר כפועל. דבר זה יכול להביא לקבלת עררו של העורר אילו ניתן היה להבטיח כי יימצא בפיקוח מסויים גם ביציאתו לעבודה, והסניגורית הציעה כי אמו של העורר תקבל עליה פקוח זה. לאחר התלבטויות רבות הוחלט כי העורר יהיה רשאי לצאת מביתו לצורך עבודתו בלבד במקום העבודה האמור, כאשר השעות המדוייקות של העבודה יימסרו על ידי בעל המוסך לרשם ביהמ"ש המחוזי ועליהן יתווסף הזמן הדרוש ליציאה לעבודה עד למקום העבודה וחזרה ממנו.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד לימור אשכנזי לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 12.9.91).

ע.פ. 1626/91 - אברהים דקה נגד מדינת ישראל

*טענה כי כאשר מלאה שנה מיום מעצר הנאשם יש "לשחררו" גם ממעצר בית בו הוא נמצא(ערעור על המשך מעצר בית - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בבית משפט השלום בעבירות של החזקת 8 גרם הירואין, גניבה, קבלת רכוש בידיעה שהושג בפשע וכדומה. המערער שהה במעצר כ-5 חודשים וחצי עד שביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בערבות ובתנאי מעצר בית מוחלט במשך כל שעות היממה. בתום שנה למעצרו הגיש המבקש בקשה לביהמ"ש המחוזי לשינוי או ביטול התנאי של מעצר בית מן הטעם שמאז נעצר לראשונה חלפה למעלה משנה ויש לראות את תקופת מעצר הבית כמצטרפת לתקופת המעצר בבית המעצר לעניין הוראות סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי, המורה על שחרור בתום שנה ממעצר אלא אם כן יורה ביהמ"ש העליון אחרת. ביהמ"ש המחוזי החליט, בהיעדר הצדדים, כי "עניינו של סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי הוא מעצר בבית המעצר ולא בביתו של הנאשם כחלק מתנאי שחרורו" ודחה את הבקשה. הערעור נדחה.
ב. כשחולף זמן ומעצר הבית נמשך לתקופה העולה על שנה אחת, יכול ויהא בכך משום נסיבה טובה לבקשה לעיון חוזר, וביהמ"ש יביא חשבון גם נסיבה זו בבואו לשקול אם להקל מתנאי מעצר הבית או אף לבטלם. אך משבא ביהמ"ש למסקנה כי מטרת המעצר לא תושג אלא בדרך של הגבלת חרות על ידי מעצר בית מוחלט, אין נקיטת דרך חילופית זו נתונה, מבחינה עקרונית, להגבלה של זמן. סעיפים 53 ו-54 לחוק סדר הדין הפלילי מתייחסים למעצר מוחלט מאחורי סורג ובריח בלבד. בנסיבות העניין שבפנינו יש נסיבות שונות המצדיקות עיון חוזר לפי סעיף 37 לחוק סדר הדין הפלילי ועיון חוזר בלבד. ביהמ"ש בעיון החוזר יחליט אם יש בצירוף הנסיבות מקום כדי לשנות בהחלטה בדבר מעצר בית מוחלט או הקלה בו. הסניגור גם התרעם על כך שהדיון בבקשתו לביטול
ושינוי תנאי מעצר הבית התנהל בביהמ"ש המחוזי בהיעדר הצדדים ובכך הוא צודק. בימ"ש הדן בענייני שחרור בערובה צריך לקיים את הדיון בנוכחות בעלי הדין.
ג. פסה"ד ניתן מפי המשנה לנשיא אלון. השופט בך העיר כי הפרופוזיציה המוטעית שהוצעה ע"י הסניגוריה, לפיה מן הדין להחיל על המקרה הנדון את הוראות סעיפים 53 ו-54 הנ"ל, נובעת מהשימוש המקובל בביטוי "מעצר בית" שאיננו מונח משפטי טכני. מדובר למעשה לא "במעצר" מבחינת החוק, שהסעיפים 53 ו-54 הנ"ל חלים לגביו, כי אם בהחלטת ביהמ"ש לשחרר את הנאשם העצור בערובה, ולהתנות את השחרור, בין יתר התנאים, גם בתנאי שהנאשם חייב להימצא בדירתו. תנאי כזה יכול להיות מוגבל לשעות מסויימות ביום, או להשתרע על כל שעות היממה. תנאי כזה יכול ברבות הימים ליהפך לחמור ולמכביד מדי, ומכאן האפשרות לעיון חוזר לצורך הקלה בתנאי השחרור. אך הוראות החוק בדבר הגבלת תקופת המעצר לתקופה מקסימאלית אינן נוגעות לעניין זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, בך. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד י. שדמי למשיבה. 5.9.91).

ע.פ. 752/91 - אפרים הלר נגד מדינת ישראל

*המדיניות של החזרת תיק לבימ"ש קמא לדיון מחדש באישום פלילי, כאשר ביהמ"ש שלערעור מוצא פגמים המצדיקים ביטול פסה"ד

(הערעור נדחה).

א. המערער זומן לבימ"ש השלום לדיון בעבירה של נהיגה במהירות של 77 קמ"ש מקום בו מותרת נהיגה במהירות של 60 קמ"ש וחוייב בדין. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי זומן שלא כדין במשפטו וביהמ"ש קיבל את טענתו והחזיר את משפטו לדיון מחדש בפני הערכאה הראשונה. המערער טוען, בערעורו בביהמ"ש העליון לאחר קבלת רשות, כי משנתקבלה טענתו וחיובו בדין בוטל, לא היה מקום להחזרת הדיון לבימ"ש השלום כי הוכחה טעותה של המדינה, ובנזק הטעות צריכות לשאת רשויות השלטון ולא האזרח-הפרט שנפגע מהן. הערעור נדחה.
ב. השאלה אם במקרה של זימון שלא כדין יש לבטל את הדיון ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה או לזכות את המערער מבלי לקיים דיון לגופה של האשמה", נדונה על ידי ביהמ"ש פעמים לא מעטות. אופן הפעלת הסמכות של ערכאת הערעור לפי סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי, נתון לשיקול דעתה של ערכאת הערעור אשר היא קובעת, על יסוד מערכת הנתונים שבפניה, אם להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום אם לאו. אין לקבוע בעניין זה דפוסים סטראוטיפיים, אך נדירים המקרים בהם יתערב ביהמ"ש העליון בהחלטה של ערכאת ערעור, שהחליטה להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה.
ג. בעניינים אלה יש להבחין בין הסוגים השונים של העבירות. עבירה שנעברה שנים מספר לפני כן איננה ראויה בדרך כלל להחזרה לערכאה ראשונה כדי שתידון מחדש. מאידך, יש בדרך כלל מקום להחזיר עבירות לדיון מחודש אם הן מהסוג שנדון לפי החוקים הרלוונטיים בבימ"ש, היינו לא ברירת קנס או ברירת משפט, או אף אם מדובר על עבירות ברירה אך נסיבותיהן החמורות מצדיקות דיון בביהמ"ש. כן ניתן להחזיר לדיון לערכאה הראשונה תיק שנדון כברירת משפט או כברירת קנס, אם הנאשם הוא שתרם לטעות שנפלה בהליכים הראשונים או להתמשכות ההליכים, שהרי אין עבריין צריך לצאת נשכר מן ההתחמקות או ממעשה שנועד להאריך הליכים. לאור מבחנים אלה אין עילה להתערב בעניין שבפנינו, כאשר מדובר בנהיגה במהירות שעלתה על המותר באופן מהותי. המערער לא התייצב למשפטו ולא טען כלל טענה שיכולה היתה להצביע מעיקרו על השגותיו בדבר דרך זימונו, ואין סיבה מדוע יקופח האינטרס הציבורי במלחמה בעבריינות התנועה והמערער לא יידון וייענש כדין.