רע"פ 2302/91 - התובע הצבאי הראשי נגד תא"ל שמעון נוה
*רשות ערעור על פס"ד של ביה"ד הצבאי לערעורים(בקשה לרשות ערעור על פס"ד של ביה"ד הצבאי לערעורים - הבקשה נדחתה).
א. המשיב הועמד לדין בשורה של עבירות תעבורה שעניינן אי ציות לתמרור אדום, אי מתן זכות קדימה בצומת, סטייה מנתיב הנסיעה והתנגשות בקיר בטון תוך כדי גרימת נזק לרכב הצבאי במועד נוסף. למשיב גם הרשעות בעבירות תעבורה שונות רבות ובכללן 7 עבירות של נסיעה במהירות מופרזת, וכן היה תלוי ועומד נגדו עונש של שלילה לחודשיים. ביה"ד לתעבורה גזר למשיב בגין שלש העבירות קנסות המסתכמים ביחד ב-700 ש"ח וכן פיצויים בסך 1,000 ש"ח בגין הנזק שגרם בתאונה. ביה"ד לא דן את המשיב לשלילה. המבקש ערער לביה"ד הצבאי לערעורים וטען כי מן הראוי היה לפסול רשיונו של המשיב באשר החיקוקים שבגינם הורשע קובעים פסילת חובה המצטברת לשבעה חודשים ועוד חודשיים הפעלת הפסילה על תנאי. ביה"ד לערעורים קיבל את הערעור והחמיר בעונש, אך את עונשי הפסילה לא הפעיל במצטבר אלא קבע פסילה חופפת שמסתכמת בששה חודשים שמהם שלשה חודשים בפועל והיתרה על תנאי, כשהפסילה המותנית הופעלה אף היא חופפת. הבקשה לרשות ערעור נשענת על הוראות של סעיף 440ט'(ב) לחוק השיפוט הצבאי הקובע כי לא תנתן רשות ערעור לביהמ"ש העליון אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בין השאלות המשפטיות שיש להן חשיבות, קשיות או חידוש, יכולה להימנות גם קביעת מדיניות שיפוטית, לרבות זו הנוגעת לדרכי הענישה, כדי לסייע בגיבושה של מדיניות עונשית ראוייה. בענייננו, לא היה מקום להגשת בקשת רשות ערעור לו היה מדובר על כך שביה"ד הצבאי הקל עם המשיב ותו לא. ברם, המבקש ציין כי המקרה שלפנינו מצביע על גישה כללית לענישתם של בעלי דרגה שהורשעו בעבירות תנועה, אשר ראוייה לבחינה בערכאה נוספת, לפי סעיף 440 הנ"ל.
ג. צודק המבקש כי אמת המידה הנ"ל ראוייה לבחינה חוזרת. קיומו של ביה"ד הצבאי לעבירות תנועה, נובע מן הצורך בהפעלת החלטית ורצופה של אמצעים שיפוטיים לגבי עבירות תנועה המבוצעות במסגרת הצבאית. התנאים והצרכים המיוחדים של השירות הצבאי יכולים למצוא ביטויים, כמובן, גם בתחום הענישה. אולם השיפוט הצבאי המיוחד לעבירות תנועה לא נועד כדי ליצור רמת ענישה מקילה. בענייננו התחשב ביה"ד במיוחד באופיו של התפקיד, שאותו ממלא המשיב וברמת הכוננות הנדרשת ממנו. אולם, נושא תפקיד בכיר המסתבך באופן חוזר ונשנה בעבירות תנועה, לרבות בתאונות, איננו רק בגדר עבריין מן השורה, ככל נהג, אלא גם משמש דוגמה רעה לחיילים אחרים. עבירות התנועה הן תופעה חמורה מדי במדינתנו מכדי שתוענק חסינות מפני ענישה הולמת, בשל אופי התפקיד אותו ממלא הנהג שחטא. עם זאת, אין צורך במתן רשות ערעור, כי מדובר במקרה ראשון בסוגו שהגיע לביהמ"ש, ויש להניח כי הקווים המנחים של המדיניות השיפוטית הרצוייה שהותוו בפס"ד זה, יהיו לנגד עיניהם של אלו העוסקים בצבא בשפיטתן של עבירות תנועה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. פינקלשטיין למבקש, עו"ד ר. דולב למשיב.29.10.91).
ע.א. 463/89 - האפוטרופוס על נכסי נפקדים ואח' נגד חסנה שדידה ואח'
*רישום מקרקעין של נפקד ע"ש האפוטרופוס לנכסי נפקדים וטענת אחותו כי רכשה מאחיה את הקרקע בהסכם כתוב וההסכם הלך לאיבוד. *מידת ההוכחה הנדרשת בתביעה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים. *העלאת טענה בערעור שלא נטענה בערכאה הראשונה(מחוזי נצרת - ת.א. 837/87 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט מלץ).
א. לאחיה של המשיבה היתה חלקת מקרקעין שנרשמה על שמו בשנת 1943. מאז קום המדינה האח הוא נפקד. בנובמבר 1953 נרשמו המקרקעין ע"ש רשות הפיתוח. המשיבה גילתה את דבר קיומו של הרישום רק בשנת 1986, כאשר נתבעה לסלק ידה מן המקרקעין.
בתגובה לכך פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בנצרת וביקשו פס"ד המצהיר שהמשיבה רכשה את המקרקעין מאחיה. מאז שמיעת הראיות ע"י ביהמ"ש ועד למתן פסה"ד עברה למעלה משנה. בפסק דינו האמין השופט לעדי המשיבים, התעלם מהסתירות שהתגלו במהלך השוואת העדויות, וקבע כי המשיבה רכשה את המקרקעין מאחיה ב-1946, כי בין הצדדים נערך הסכם בכתב וכי ההסכם אבד. לפיכך החליט השופט כי המשיבה זכאית להירשם כבעלים על המקרקעין.
ב. המערערים תוקפים את הממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש המחוזי ומתרעמים נגד האמון שנתן בעדי המשיבים. הם גורסים כי השופט לא הדריך עצמו די הצורך במידת ההוכחה המיוחדת בתביעות נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, וכי לא יכול היה להסתפק בתשתית הראייתית הדלה שהונחה לפניו. כן מעלים המערערים טענה חדשה, שהועלתה לראשונה בערעור, והמבוססת על פקודת העברת קרקעות, אשר לפיה יש לראות את העיסקה כבטלה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין וגב' נתניהו, בפס"ד מפי השופטת נתניהו, נגד דעתו החולקת של השופט מלץ.
ג. השופט מלץ (דעת מיעוט): אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בממצאים עובדתיים כל עוד יש לקביעות שקבע השופט בדרגה הראשונה יסוד ושורש בחומר הראיות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מאמין לתובעת ולכן אין להתערב בממצאים הנשענים על עדות המשיבה. אמנם היו סתירות בעדויות עדי המשיבה אך לגבי נקודת המחלוקת המרכזית, אם נעשה הסכם קניה, תמימי דעים הם עדי המשיבה, ואין לייחס לסתירות בעדויות משקל רב יותר מזה שייחס להן ביהמ"ש המחוזי.
ד. אשר לטענת המערערים כי יש מקום להתערב בממצאיו של השופט ובאמון שנתן בעדי המשיבים, בהתחשב בחלוף הזמן בין שמיעת הראיות לבין מתן פסה"ד (שנה וחודשיים) - השופט ציין במפורש כי למרות הזמן שחלף נשמרת טוב התרשמותו מן העדים. אכן, רצוי ששופט יתן את פסק דינו סמוך ככל האפשר לשמיעת העדים, ובמיוחד בהליכים של המרצות פתיחה שנועדו לתת סעד מהיר ויעיל, אך קורה שחולף זמן רב בין מועד שמיעת העדים למועד כתיבת פסה"ד, ואיחור של קצת למעלה משנה אינו מצדיק התערבות בממצאיו של השופט.
ה. מידת ההוכחה בהליך המתנהל נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים גדולה ממידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי רגיל. תביעה כזו צריכה להיות מוכחת מעל לכל ספק המתקבל על הדעת, לפי סעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים. בענייננו, לא עולה במפורש ממלות פסה"ד כי השופט הדריך עצמו בצורך למידת ההוכחה האמורה, ברם, הטענה נטענה בפני השופט, ויש להניח כי השופט היה ער למבחן האמור ולקח אותו בחשבון בשקלו את הראיות.
ו. המערערים טענו בערעור כי השופט התעלם מהוראות פקודת העברת קרקעות אשר לפיהן יש לקיים הליכים פורמליים מסויימים לצורך אישור והסכמה להעברת קרקעות ומשלא קויימו הליכים אלה יש לראות את העיסקה כבטלה - ביהמ"ש שלערעור אינו יכול לדון בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה. אין זו טענה משפטית גרידא, אלא היא נסמכת, בין היתר, על תשתית עובדתית נחוצה לעניין קבלתו או אי קבלתו של האישור הנדרש, ומשלא נטענה הטענה בכתב ההגנה לא ניתנה למשיבים הזדמנות נאותה להניח תשתית עובדתית מספיקה לעניין זה.
ז. השופטת נתניהו (דעת הרוב): בעדויות המשיבה נתגלו סתירות רבות, וככלל יש להיזהר מלהסתמך על עדויות כאלה, שאינן נתמכות בשמץ של ראייה אובייקטיבית. העובדה שהמשיבה ועד מטעמה שניהם העידו שהמשיבה רכשה את הנכס מאחיה, אינה עושה את הסתירות לשוליות. קל ביותר להציג גירסה כללית, אך אמינותה של גירסה כללית נבחנת בפרטיה. כאן חשיבותה של החקירה הנגדית, החודרת לפרטי הדברים וכשאלה
מופרכים נופלת הגירסה הכללית. לגירסת המשיבים אין כל ראייה אובייקטיבית. משנה זהירות יש לנהוג בראיות כאלה, שכולן בעל פה, כשפסה"ד ניתן למעלה משנה לאחר שמיעת העדים.
ח. אם בדרך כלל יש להתייחס לראיות כאלה בזהירות מירבית ובחשדנות, הרי בתביעה נגד האפוטרופוס הכללי יש לדחותן, לפחות מחמת הספק, אם לא מחמת חוסר מהימנות. זו הוראה שבחובה בסעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים הקובע כי תביעה נגד נפקד או בקשר לנכס נפקד יש "למחוק או לדחות את התביעה אם היא לא הוכחה מעל לכל ספק המתקבל על הדעת". כאן, יש בגירסת המשיבים ובראיות שהובאו מטעם המשיבים לפחות ספק מתקבל על הדעת ועל כן רשאית ערכאת הערעור, ואף חייבת, להתערב.
ט. גם לא היה מקום לדחות את בקשת המדינה להעלות, בשלב הערעור, את הטענה שעיסקת המכר בטלה באשר לא קיבלה את הסכמת מנהל הקרקעות כנדרש בסעיף 4(2) לפקודת העברת הקרקעות. למרות שהטענה לא נטענה בכתב ההגנה, הרי על המשיבים היה מוטל מלכתחילה להוכיח את טענתם שהם קנו את הנכס. זאת היה עליהם לעשות בראייה הטובה ביותר - ע"י נסח רישום במשרד ספרי האחוזה, רישום שניתן היה לעשותו רק בהתקיים דרישתו של סעיף 4 לפקודה הנ"ל. ברם, גם אם ניתן היה להעלות טענה זו, אין היא מקדמת את הנושא בכיוון אחר מזה של הערכת הראיות. הטעם לכך הוא שבשעתו הכירה הפסיקה בקניין שביושר כתוצאה מעיסקה לקניית מקרקעין שלא נרשמה בספרי האחוזה. אילו היתה מהימנה גירסת המשיבים כי אז היתה עומדת להם הטענה של קניין שביושר.
י. השופט ד. לוין: מצטרף לדעתה של השופטת נתניהו כי דין הערעור להתקבל, שכן המשיבים לא עמדו בנטל הראיות הדרוש להוכחת בעלותם בנכס. אשר לטענה המתבססת על פקודת העברת הקרקעות - טענה זו הועלתה רק בשלב הדיון בערעור, יש בה שילוב של עובדות וסוגיות משפטיות הטעונות הכרעה, ובמקרה כזה לא מן הראוי לשמוע את הטענה לראשונה בערעור בלי שהתבררה בדרגה הראשונה המחלוקת העובדתית.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערים, עו"ד חסן נסאר למשיבים. 2.10.91).
ע.א. 3554/91 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי באר שבע - תיק אימוץ 30/90 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1973 נישאה המערערת לפלוני ונולדו להם 6 ילדים. בשלהי שנת 1987 התגרשו בני הזוג וכשנתיים לאחר מכן עזב פלוני את הארץ וניתק את אחרית הקשר עם ילדיו. שלשה ילדים סודרו בפנימיה, שתיים נמסרו למשפחות אומנות, ואחד הילדים, יליד ספטמבר 1982, (להלן: הקטין), הוכרז ע"י ביהמ"ש המחוזי כבר אימוץ. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי נתקיימו לגבי שני ההורים יסודותיו של סעיף 13(7) לחוק האימוץ. את החלטתו השתית ביהמ"ש על שלוש קביעות אלו: בשל מצבה והתנהגותה אין המערערת מסוגלת לדאוג לקטין כראוי ; חרף היעזרותה בסיוע אפשרי ומקובל של רשויות הסעד אין סיכוי כי מסוגלותה של המערערת לתפקד כהורה תשתנה לטובה בעתיד הנראה לעין ; הכרזת הקטין כבר אימוץ הינה לטובתו של הקטין. הערעור נדחה.
ב. לכל הקביעות של ביהמ"ש המחוזי מצוייה אחיזה איתנה בראיות שהביא המשיב בפני ביהמ"ש המחוזי. ב"כ המערערת טוען כי בגיבוש מסקנתו לעניין זה נזקק השופט גם לאמור בתסקירי פקידות סעד, כאילו היו אלה חוות דעת של מומחים והסתמכות כזו, לדעתו, היתה שלא כדין. בטענה זו אין ממש. לפקידי סעד יש מעמד מוכר ומוגדר בחיקוקים שונים ובכללם בחוק האימוץ וחוק הנוער, ומוקנות להם סמכויות בתחומים רבים. בעניינים המסורים לסמכותו של פקיד הסעד או שביהמ"ש מטיל עליו לחקור ולדרוש בהם, מותר לו - והוא אף מצופה - לחוות דעה, לא רק בתחומי נושאים שיש לו
בהם הסמכה פורמלית, על יסוד לימודים במסגרת מוסדית מוכרת, אלא גם בתחומים שקנה בהם ידע ונסיון במסגרת עבודתו המעשית כפקיד סעד.
ג. אשר להערכת ביהמ"ש כי יכולתה של המערערת לתפקד כראוי כאם לקטין, אינה עשוייה להשתפר גם אם תקבל עזרה טיפולית ומקצועית - שאלה זו נבחנת על פי מצבו והתנהגותו של ההורה בעבר, שכן נסיון העבר שופך אור, לא רק על ההווה אלא גם על העתיד. בהערכת סבירות הסיכוי לשינוי לטובה במצבו או בהתנהגותו של ההורה, יש להניח, כנתון, שההורה יקבל עזרה כלכלית וטיפולית לשיקומו. אך לנתון נוסף זה ניתן לייחס משמעות רק כשבעבר לא נעזר ההורה, מה שאין כן בענייננו. אין גם לקבל את הטענה שלא היה יסוד להבחין בין הקטין לבין שלשת אחיו ושתי אחיותיו שלא נמסרו לאימוץ. גם העובדה שמדובר בקטין שכבר מלאו לו 9 שנים אין כדי להצדיק קבלת עמדה של המערערת. החלטה בדבר הכרזתו כבר אימוץ של ילד בגילו של הקטין נשוא דיוננו, איננה יוצאת דופן. גם הבקשה לאימוץ פתוח אין לקבלה. שאלה זו לא נדונה בפני הערכאה הראשונה, ולפי מהותה שייכת שאלה זו לתנאי האימוץ, והשלב המתאים לבירורה הוא במסגרת הדיון לקראת הוצאתו של צו אימוץ. בידי המערערת נתונה איפוא האפשרות להעלות את בקשתה לעניין זה בביהמ"ש המחוזי, ואם תעשה כן יכריע בה ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד פ. מרכוס למערערת, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 9.10.91).
ע.א. 455/89 - קולומבו, מאכל ומשקה בע"מ נגד בנק למסחר בע"מ ואח'
*עריכת הסדר קונסיגנציה בהספקת סחורה כדי לקיים זכות קדימה של מספק הסחורה במקרה של פשיטת רגל של מקבל הסחורה(מחוזי ת"א - ת.א. 606/89 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא חברה העוסקת בייבוא צעצועים ובמשך שנים סיפקה סחורה לרשת חנויות צעצועים בשם "מאמא יוקרו" (להלן: מאמא יוקרו). בשנת 1988 נערך הסכם בעל פה בין מנהלה של המערערת לבין אחד ממנהלי מאמא יוקרו שלפיו יסופקו הצעצועים לחברת "מאמא יוקרו" בקונסיגנציה, והמערערת החלה להנפיק תעודות משלוח בהן ציינה "הסחורה הינה רכוש קולומבו עד תשלומה המלא, משגור - קונסיגנציה". חברת מאמא יוקרו נקלעה לקשיים כספיים, וביום 10.3.89 מונה לה כונס נכסים לבקשת המשיב. עם מינוי הכונס נעשה נסיון מצד אנשי המערערת להוציא מן החנויות של מאמא יוקרו צעצועים שסיפקה ובד בבד פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה שיצהיר כי הבעלות בצעצועים שסיפקה היא שלה, ואין לכונס זכות בסחורה זו. המערערת הסתמכה על סעיף 33 לחוק המכר שלפיו "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבעלות בסחורה עברה לחברת מאמא יוקרו, למרות שכוונת המתקשרים היתה ליצור מצב בו הבעלות בסחורה תועבר רק לאחר תשלום מלוא המחיר. הסכמה זו ספק אם השתכללה לכדי הסכם המחייב את חברת מאמא יוקרו. הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. אף אם הסדר הקונסיגנציה השתכלל לכדי הסכם מחייב, אין בכך כדי לשנות את התוצאה שהכונס זכאי לקבל לידיו את הסחורה. חוזה קונסיגנציה נכרת כאשר הקמעונאי חושש שמא לא יצליח למכור את הסחורה, וכדי לשכנעו לקחת את הסחורה נכרת חוזה הקונסיגנציה עם הספק, שלפיו בידי הנעבר הברירה להחזיר את הסחורה למעביר והבעלות בסחורה אינה עוברת לנעבר. לא זו היתה מטרת ההסדר שנערך בין הצדדים במקרה דנן. המניע העיקרי כאן היה להבטיח שהבעלות בסחורה תישאר בידי המערערת עד שיתקבל בעבורה תשלום מלא, והמטרה היתה לוודא שבדרך זו תהיה למערערת בטוחה באם מאמא יוקרו לא תוכל לפרוע את חובה בגין הסחורות.
ג. על עיסקה מהסוג הנדון יש להחיל את הוראות סעיף 2(ב) לחוק המשכון הקובע לאמור "הוראות חוק זה יחולו על כל עסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא
כינוייה של העסקה אשר יהא". כיוון שחוק המשכון חל על המקרה, הרי על פי סעיף 2(ב) לחוק המשכון מתבקש אף יישומן של הוראות החוק האחרות הקובעות את זכויותיהם של נושים אחרים של החייב, מעבר לזכותו של הנושה שלטובתו נעשה המשכון. סעיף 4 קובע כי "כלפי נושים אחרים של החייב יהיה כוחו של משכון יפה... בנכסים שיש לגביהם בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין זה - בהתאם לאותן הוראות". בענייננו ישנה "הוראה בדין אחר" והיא כלולה בסעיף 178(א) לפקודת החברות הקובע "שעבוד מן המנויים להלן, שיצרה חברה רשומה בישראל, יהיה בטל כלפי המפרק וכל נושי החברה... זולת אם פרטי השעבוד... נמסרו לרשם... ואלה השעבודים... שעבוד נכס מטלטלין, כשאין הנכס מוחזק בידי הנושה". בענייננו לא נרשם אצל רשם החברות כל שעבוד ביחס לסחורה שנמסרה למאמא יוקרו, ומעובדה זו, ביחד עם עובדות אחרות, נובעת המסקנה כי השעבוד אינו תופס כלפי המפרק ויתר נושי חברת מאמא יוקרו, והמערערת אינה נושה מובטח ביחס לסחורה זו.
ד. מכיוון שרצון הצדדים האמיתי היה ליצור עיסקת משכון, יש להתייחס אל הנכס נשוא המחלוקת, כאילו הבעלות בו עברה לידי החייב, והמוכר ייחשב כנושה של החייב לכל דבר. אכן, במצב שנוצר קיימת למעשה התנגשות בין הוראת סעיף 33 לחוק המכר המאפשר לצדדים לקבוע את מועד העברת הבעלות בממכר, ובין סעיף 2(ב) לחוק המשכון, שכן לא ניתן לומר בעת ובעונה אחת שהבעלות בנכס לא הועברה עדיין לחייב וגם שהחייב מישכן את הנכס לטובת הנושה. בסיטואציה זו גוברת ההוראה שבחוק המשכון שהינה הוראה ספציפית.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד ע. דרדיקמן למערערת, עוה"ד ב. לוינבוק ומ. זינגר למשיבים. 17.10.91).
על"ע 4605/90 - הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד עו"ד פלוני
*טענה כי בי"ד משמעתי הורכב שלא כדין(הערעור נתקבל).
א. בביה"ד המשמעתי המחוזי בבאר שבע הורשע המשיב בעבירות משמעתיות. המערער והמשיב הגישו ערעורים לביה"ד המשמעתי הארצי. בביה"ד הארצי עורר המשיב טענה מקדמית שלא נדונה ואף לא נזכרה בהליכים בפני ביה"ד המחוזי - והיא שמאחר וביה"ד המחוזי הורכב שלא כדין, הוא לא היווה "בית דין" כמובנו בסעיף 18 לחוק לשכת עוה"ד וכל מעשיו של "בית דין" זה בטלים. טענה זו נתקבלה ע"י ביה"ד הארצי. הערעור נתקבל.
ב. בתחילה הורכב ביה"ד המחוזי מעו"ד אברהם מורן אב"ד, ועוה"ד ליאורה ברנע ורות בהט. עו"ד מורן פסל עצמו ולאחר מכן ישב ביה"ד כשבהרכבו באה עוה"ד טובה כהן במקום עו"ד מורן. בקשר לחילופים אלה נמצא בפרוטוקול ביה"ד מסמך שבו נאמר "לאחר שאב ביה"ד עו"ד אברהם מורן, פסל את עצמו... יש להעביר הקובלנה לדיון בפני הרכב ביה"ד בראשות טובה כהן...". על המסמך הנ"ל חתומה עו"ד טובה כהן. טענת המשיב היתה שהואיל ועל האמור בפרוטוקול חתומה רק יו"ר ביה"ד, ללא סגניה, הרי החלטה זו על הרכב ביה"ד אינה לפי החוק וההרכב לא מונה כדין. טענת המערער לעומת זאת היא שהחלטת יו"ר ביה"ד וסגניו, המהווים את "הנשיאות" כאמור בסעיף 18 לחוק, יכולה להתקבל כדין גם בעל פה, וההודעה על ההחלטה יכולה להיות חתומה ע"י יו"ר ביה"ד לבדו
ג. סעיף 18 לחוק וסעיף 14 לכללי לשכת עוה"ד אינם דורשים שתהיה החלטה בכתובים של נשיאות ביה"ד המחוזי בדבר ההרכב. משנמצא כי די בהרכבת ביה"ד ע"י החלטת הנשיאות, אפילו לא מצאה החלטה זו ביטוי בכתב, עומדת לטובת המערער חזקת התקינות שעל פיה מותב ביה"ד נקבע על פי החלטה כדין של הנשיאות המוסמכת לכך. אין לקבל את
מסקנות ביה"ד הארצי כי המסמך האמור מהווה ראייה בכתובים שיש בה כדי לערער את חזקת התקינות. אין בנוסח המסמך ראייה מספקת שיהיה בה כדי לשלול את החזקה כאמור. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביה"ד הארצי שידון בטענות הצדדים לגופם של הערעורים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. ברטל למערער, עו"ד שמואל יוסף למשיב. 10.10.91).
מ"ח 4342/91 - רחל עזרא נגד מדינת ישראל
*טענה של גילוי מסמכים שיש כהם כדי לשנות את תוצאות המשפט . . . . . 391(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הורשעה בבימ"ש השלום בחיפה בביצוע עבירות של בנייה ללא היתר ותקיפת שוטר במילוי תפקידו כאשר בא למנוע ממנה את המשך הבנייה למרות צו להפסקת הבנייה. ערעורה לביהמ"ש המחוזי נדחה וכעת היא מבקשת קיומו של משפט חוזר בעניינה. לטענתה גילתה, לאחר סיום משפטה ודחיית ערעורה, מסמכים המצביעים על כך שסיימה את הבנייה לפני התאריך שמייחסים לה את הפרת צו הפסקת הבנייה. לדעת המערערת יש בראיות ועובדות חדשות אלה כדי לסתור באופן מהותי את מה שנקבע בהליכים הפליליים נגדה וכדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתה. הבקשה נדחתה.
ב. סעיף 31 לחוק בתי המשפט קובע כי משפט חוזר יערך אם "נתגלו עובדות חדשות או ראיות חדשות העשויות... לשנות את תוצאות המשפט... ובשעת בירור המשפט לא יכולות היו להיות בידי הנידון או להיות ידועות לו". הראיות שהובאו ע"י המבקשת כתמיכה לבקשתה למשפט חוזר, יכלו להיות בידיה ובוודאי היו ידועות לה. יתירה מזאת, בתחילת הכרעת הדין בבימ"ש השלום אומר השופט "זכור לי שבתחילת הדיונים, כשהנאשמת הראתה לי מסמכים שונים, הייתי משוכנע שנעשתה טעות בכך שהאשימו אותה בהפרת הוראה חוקית, אולם לאחר ששמעתי היום את עדי התביעה, דעתי שונה". מכאן כי המבקשת גם ידעה אלו מסמכים עליה להביא ואין לקבל את טענתה כי מאחר ולא היה לה ייצוג משפטי לא ידעה אלו עדויות להציג בפני ביהמ"ש.
ג. על הראייה או העובדה החדשה להיות מסוג כזה שיש בה כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון, ובענייננו המסמכים והראיות שעליהם מתבקשת המערערת להסתמך אין בהם כדי להפריך את הממצאים העובדתיים בדבר הפרת הצו. כמו כן אין כל זיקה בין הראיות שהגישה המבקשת לבין העבירה של תקיפת שוטר במילוי תפקידו וגם מטעם זה אין מקום להתייחס לאפשרות השינוי של תוצאות המשפט בכל הנוגע לסעיף אישום זה.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקשת לעצמה, היועץ המשפטי לממשלה למשיבה. 20.10.91).
ע.פ. 3361/91 - אחמד אבו ראס ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות פציעה והצתה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. ארבעת המערערים הורשעו בביצוע מעשי עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות והצתה של כלי רכב וביהמ"ש המחוזי גזר להם מאסר של 16 חודשים בפועל ו-20 חודשים על תנאי וקנסות כספיים. הערעור של המערערים 1 ו-3 נתקבל והערעור של המערערים 2 ו-4 נתקבל בחלקו והם זוכו מאשמת הצתת כלי רכב ועונשיהם הופחתו ל-10 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי.
ב. צודק סניגורם של המערערים 1 ו-3 שלא היה מקום להרשיעם. ביהמ"ש המחוזי קיבל כראייה נגד מערערים אלה את אמרותיהם של המתלוננים שנתקבלו כראייה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. דא עקא שבאמרותיו של אחד המתלוננים לא זוהה המערער 1 כאחד התוקפים, ובאמרותיו של המתלונן השני לא זוהה המערער 3 כאחד התוקפים. נמצא שבהיעדר ראייה תומכת אחרת לא קיים "דבר לחיזוק" כל אחת מן האמרות כנדרש לפי
הסעיף האמור. טוענת התובעת כי משנתקבלה כל אחת מסדרת האמרות כראייה קבילה לפי סעיף 10א' הנ"ל, הרי שיש לראות בכל אחת מהן דבר לחיזוק סדרת האמרות האחרת. טענה זו אין לקבלה. מלבד עניין הזיהוי של התוקפים לא היתה שום שאלה השנוייה במחלוקת במשפט, ובנסיבות אלה נדרש "הדבר לחיזוק" לשאלה השנוייה במחלוקת בין בעלי הדין.
ג. מאידך קיים חומר ראייתי מספיק כדי לקיים את הרשעת המערערים 2 ו-4 בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. באשר להרשעה בעבירת ההצתה הסכימה ב"כ המדינה שאין ראייה מספקת כי למערערים או מי מהם היתה יד בהצתת הרכב. עם זיכויים מאחת העבירות יש להפחית את עונשם של המערערים 2 ו-4 כאמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד ד. מקרין למערערים 3-1, עו"ד עספור נביל למערער 4, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 27.10.91).
בש"פ 3324+3329/91+3159 - למדינת ישראל נגד שמעון בן אבו ואח'
*ואח' - מעצר עד תום ההליכים (סמים-קוקאין)(עררים על מעצר עד תום ההליכים ועל שחרור בערובה - העררים נדחו).
א. ביוני 1991 הגיע ארצה אחד שקלאר כשבכליו 230 גרם קוקאין. לטענת התביעה קשרו שקלאר והעוררים זכאי, טיבי והמשיבים בן אבו ובן דוד, קשר ביניהם למכירת הסם. המשטרה לא הצליחה לתפוס את הסם, וכל ה-5 הואשמו בקשר לפשע ובעיסקה בסם מסוכן ושקלאר הואשם גם בעבירה של יבוא סם. התביעה ביקשה לעצור את חמשת הנאשמים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה נגד שקלאר, זכאי וטיבי והורה לעצרם עד תום ההליכים ואילו את בן אבו ובן דוד החליט לשחרר בערבות בתנאים של מעצר בית מוחלט. שקלאר לא ערער על ההחלטה לעצרו, המדינה עררה על שחרורם בערובה של בן אבו ובן דוד ואילו זכאי וטיבי עוררים על מעצרם עד תום ההליכים. העררים נדחו.
ב. כלל הוא שאין עוצרים נאשם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, אלא אם בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמה. סמכות המעצר היא סמכות שבשיקול דעת. השאלה היא אימתי תתערב ערכאת הערעור במסקנת הערכאה הראשונה. אשר לכך, אין מקום לסייג את סמכות ערכאת הערעור להתערב רק מקום בו נתפסה הערכאה הראשונה ל"שיקולים מופרכים", ואין לדרוש נימוקים "כבדי משקל" דווקא. סמכותה של ערכאת הערעור אינה מוגבלת רק לבחינת השאלה אם ההחלטה עליה עוררים ניתנה כדין, והיא רשאית לשקול מחדש את מכלול השיקולים לגופם של דברים. יחד עם זאת על העורר מוטל הנטל לשכנע כי נפלה טעות בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, טעות המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. בענייננו, אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש באשר לשאלה אם התשתית העובדתית יש בה ראיות לכאורה מספיקות לגבי הנאשמים השונים. מבחינה זו יש לדחות את כל העררים.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד אריה רומנוב למדינת ישראל, עוה"ד בר חיים ויאיר גולן לבן דוד וטיבי, זכאי לעצמו. 3.10.91).
רע"א 113/87 - חברת נתיבי איילון בע"מ נגד יהודה שטאנג ובניו בע"מ
*קיום פסק בורר. *חיובו של הבורר בכתב הבוררות לפסוק בהתאם לדין(מחוזי ת"א - ת.א. 395/87 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלות הקשורות למכרז לביצוע עבודה שפורסם ע"י המבקשת ואשר בו הצעת המשיבה היתה הזולה ביותר. המחלוקת היא הן בשאלה אם נכרת ביניהם הסכם מחייב, והן בשאלת גובה הנזקים שנגרמו למשיבה. הצדדים הסכימו להעביר את הסכסוך להכרעתו של הבורר שלמה אשר, מי שהיה שופט ביהמ"ש העליון. בין תנאי הסכם הבוררות נקבע ש"הבורר יהיה קשור בדין המהותי וינמק את פסק הבוררין". הבורר קיבל בפסקו את תביעת המשיבה וחייב את המבקשת לשלם למשיבה פיצויים בסכום כולל של
149,000 דולר של ארה"ב. המבקשת עתרה לביהמ"ש המחוזי לביטול פסק הבורר, מכח סעיף 24 לחוק הבוררות, הקובע כי ניתן לבטל פסק בוררות כאשר "(3) הבורר פעל ללא טמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות... (7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". הטענה היא שהבורר טעה בפירוש ויישום הדין המהותי, ואם טעה בפירוש ויישום הדין, התוצאה היא שהוא לא פסק בהתאם לדין, על אף שחייב היה לעשות כן, כאמור בסעיף 24(7). אשר לעילה לפי סעיף 24(3) לחוק - טוענת המערערת כי הואיל והבורר הוסמך לפסוק רק על פי הדין המהותי הרי משטעה בדין המהותי חרג מסמכותו על פי הסכם הבוררות. ביהמ"ש המחוזי לא דן בשאלה אם טעה הבורר ואם לאו, וקבע שאפילו טעה הבורר יש למחוק את הטענות הנ"ל מכתב התביעה, באשר טעות בדין אין בה כדי לקבוע שהבורר פסק שלא על פי הדין המהותי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. סעיף 24(7) שלפיו "על הבורר לפסוק בהתאם לדין" מתייחס למקרה בו לא פסק הבורר בהתאם לדין, ע"י כך ששקל שיקולי פשרה או שיקולים של מה שצודק וראוי על פי שיקול דעתו, אף שסותר הוא את הדין, וכיו"ב שיקולים אשר אינם נשענים על הדין. טעויות בפירוש הדין ויישומו ע"י הבורר, אין בהם כדי להוות עילה לביטול הפסק על יסוד סעיף 24(7) לחוק. גם העילה לביטול לפי סעיף 24(3) לא תועיל למבקשת. משהותנה שהבורר יפסוק על פי הדין המהותי והוא טעה בהפעלתו או בפירושו אין הטעות מהווה חריגה מסמכות. מי שיש לו סמכות אינו חורג מסמכותו רק משום שטעה בהפעלתה.
ג. בהסכם הבוררות הותנה שהבורר "יהיה קשור בדין המהותי" ולדעת ב"כ המבקשת הדיבור "קשור" מהווה התנייה לכך שהפסק יהיה כפועל על פי הדין המהותי על פי פירושו הנכון. אין לקבל טענה זו. "קשור" בדין המהותי אין פירושו אלא לשון אחרת לכך שעל הבורר להחליט "בהתאם לדין" המהותי, ולא, למשל, על דרך הפשרה או על פי שיקול דעתו בלבד, ועל החלטה "בהתאם לדין", כנזכר בסעיף 24(7) כבר נאמר לעיל שטעות בדין אינה סותרת את ההתנייה של פסיקה בהתאם לדין.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד י. סהר וא. זמיר למערערת, עו"ד י. לשם למשיבה. 31.10.91).
בג"צ 3954/91 - מוסטפא סבח אגבריה ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*הפעלת יום חינוך ארוך בבתי הספר במגזר הערבי(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה הפעלת חוק יום חינוך ארוך בבתי הספר במדינת ישראל בכלל ובמגזר הערבי בפרט. בעבר כבר עתרו העותרים (בג"צ 3491/90 (פד"י מ"ה(1) 221) בעניין הנדון ושם נדחתה עתירתם. עתה טוענים העותרים כי אמורים היו להפעיל את חוק חינוך חובה במשך 4 שנים ועל כן בשנה השניה צריך להפעיל לפחות %50 מהתכנית ובפועל מיישם השר בשנה השניה רק 1/6 מן התכנית. טענה אחרת בפי העותרים כי המגזר הערבי המהווה כ-%20 מכלל הכיתות של בתי הספר במדינת ישראל מקבל פחות מהמגזר היהודי, שכן לצורך החישוב לחלוקת שעות נוספות מנכים מכלל השעות שמפעילים את אלה המוקצבים לישובי עימות ולערי פיתוח. העתירה נדחתה.
ב. באשר לכך שעדיין לא הוקצבו %50 מהשעות שנקבע כי יופעלו במשך 4 השנים - על אף נדושות הטענה כי אילוצים תקציביים מעכבים ביצוען של משימות ממלכתיות, אין לראות טענה זו בענייננו כבאה לאחז עיניים וככסות להשתמט ממילוי המשימה. גם הטענה כי הפעלת יום חינוך ארוך לא נעשתה בדרך שוויונית בין המגזר היהודי למגזר הערבי דינה להידחות. אין פגם בכך כי מנכים מסך השעות את אותן שעות שמקצים לישובי קו עימות וישובי פיתוח. גם ישובים ערביים נחשבים כישובי קו עימות אם הם עונים להגדרה של ישוב כזה, אם כי אין ישוב ערבי בין הישובים שהוכרזו כישובי
פיתוח. הצורך בחיזוק ישובים כאמור, הינו צורך לאומי המתחייב ממיקומם הגיאוגרפי והרכב אוכלוסייתם, ומתן הטבות לתושביהם שאינן ניתנות לכלל האוכלוסיה אינו מעיד על איפה ואיפה. כשם שאין לראות הפלייה בלתי מוצדקת בתכנית החומש שהוכנה במיוחד למערכת החינוך שבמגזר הערבי, כדי לצמצם פערים במתן שירותי חינוך, שעלותה למעלה מ-200 מליון ש"ח וכשבשנה הראשונה בלבד להפעלתה, הוקצבו כ-35 מליון ש"ח, בנוסף לחלקו של המגזר הערבי ביום חינוך ארוך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד אביגדור פלדמן ואבו חוסיין לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 27.10.91).
בה"נ 5539/90 - אדריאן ואידה ואנמרי ואידה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*קביעת הערכאה להתרת נישואין כאשר בני הזוג הם בני העדה הנוצרית(בקשה לקביעת הערכאה להתרה נישואין - הבקשה נדחתה).
א. שני המבקשים הינם נוצרים יוונים-אורתודוכסים שהוטבלו לנצרות ברומניה. הם מגדירים עצמם כחסרי דת ולפיכך כאשר נישאו ברומניה בשנת 1986 עשו כן בטקס אזרחי. עתה הם מבקשים להתגרש על פי הסכם גירושין ופנו לשם כך לביה"ד של העדה הנוצרית - אורתודוכסית בירושלים. לדבריהם נאמר להם כי מאחר ולא נישאו בנישואין דתיים לא יסכים ביה"ד הדתי לדון בגירושין, והם הופנו לביהמ"ש העליון על מנת שזה יפנה אותם לבימ"ש אזרחי אשר ידון בעניינם, תוך התבססות על חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים). הבקשה נדחתה.
ב. סעיף 1(ב) לחוק הנ"ל קובע כי החוק לא יחול "אם שני בני הזוג... בני אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בי"ד דתי". על כן אין מנוס מן המסקנה כי נשיא ביהמ"ש העליון אינו מוסמך לדון בבקשה דנא כאשר שני בני הזוג הם בני עדה נוצרית המקיימת בישראל בי"ד דתי. שאלת מעמדו של אדם כבן עדה דתית זו או אחרת לענייני נישואין וגירושין, אינה יכולה להחתך רק עפ"י רצונו הסובייקטיבי, אלא עפ"י הדין הדתי של העדה, שאליה הוא משתייך ואשר אל תוכה נולד.
ג. למסקנה בדבר היעדר הסמכות לפי החוק אפשר להגיע גם, לכאורה, נוכח הוראת סעיף 1(א) לחוק, המקנה לנשיא ביהמ"ש העליון סמכות לגבי "ענייני התרת נישואין שאינם בשיפוטו הייחודי של בי"ד דתי". הואיל והמבקשים הם שניהם אזרחי המדינה וחברי עדה נוצרית מוכרת, התרת נישואיהם מצוייה לכאורה בשיפוטו הייחודי של ביה"ד הדתי.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה קליין למבקש, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיב. 15.10.91).
בש"א 2814/91 - רחל טייב ואח' נגד קרן לב"י ואח'
*בקשה לצירוף משיבים בערעור(בקשה לצירוף משיבים לערעור - הבקשה נתקבלה).
א. שלושת המבקשים הם ילדי המשיבה הרביעית (להלן: המשיבה). המשיבה היתה אחותו של המנוח שלום ובנר (להלן: המנוח), אשר נפטר בשנת 1989 והשאיר אחריו מספר צוואות. בצוואה הראשונה זכו בעזבון, בחלקים שווים, המבקשים, המשיבה והאוניברסיטה. בצוואה השניה (להלן: הצוואה) הורה כי אחותו (המשיבה) ושלושת ילדיה (המבקשים) לא יזכו לכל חלק בירושה וכי חלקם יינתן לקרן ליב"י. כך שעפ"י הצוואה היורשים הם האוניברסיטה וקרן ליב"י (להלן: המשיבים). אלה הגישו בקשה לקיים את הצוואה, ואילו המשיבה ביקשה לפסול את הצוואה ולקבוע כי היא היורשת של כל העזבון כאחותו של המנוח. המבקשים לא הצטרפו כצד לדיון בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש דחה את בקשת המשיבה, וקבע כי אין לקיים את הסעיף בצוואה שלפיו חלקיהם של
שלשת המבקשים לפי הצוואה הראשונה יעבור לקרן ליב"י, וכי שתיים מן המבקשים וליב"י יהנו כל אחד משליש באותו חלק שהמנוח ציווה לליב"י. המשיבים ערערו לביהמ"ש העליון והמבקשים ביקשו להצטרף כמשיבים כדי שיוכלו להגיש ערעור נגדי. הבקשה נתקבלה.
ב. תקנות סדר הדין האזרחי מורות כי "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור" (תקנה 424). תקנה 425 מסמיכה את ביהמ"ש שלערעור או הרשם, להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין ולהמציא לו כתב ערעור מתוקן. שימוש בסמכות זו מקנה למשיב החדש גם את הזכות להגיש ערעור שכנגד. אדם שלא היה בעל דין בערכאה הראשונה ואשר נפגע מתוצאות הדיונים שם או עלול להיפגע מתוצאות הדיונים בערעור יכול לבקש את צירופו. בחינת העניין דנא מביאה למסקנה שיש מקום לצרף את המבקשים כמשיבים לערעור. הם לא היו בעלי דין בדיונים בביהמ"ש המחוזי כדי לא לשלול את טענת אמם כי היא היורשת היחידה של כל העזבון על פי דין. אולם ביהמ"ש המחוזי מצא לקיים את הצוואה השנייה, בכפוף לשינויים בזכויות המבקשים שמקורם בצוואה הראשונה, וברור שהיום, עם מתן פסה"ד מצאו המבקשים עצמם נפגעים מתוצאות הדיון בכל הנוגע לזכויותיהם על פי הצוואה הראשונה. על כן יש לאפשר להם להצטרף כמשיבים על מנת שיוכלו להגיש ערעור שכנגד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מ. שכטר למבקשים, עו"ד גב' ע. אליצור לקרן ליב"י, עו"ד גב' ד. סינקלר לאוניברסיטה העברית. 20.10.91).
ע.א. 380/88 - מוהיב טוקאן נגד פאטומה אלנששיבי ואח'
*מתן יפו"כ בלתי חוזר להעברת מקרקעין וביטולו. *יפוי הכח במכר או מתנה. *המסויימות הדרושה במכר. *התנאים המאפשרים לנותן המתנה לחזור בו(מחוזי י-ם - ה.פ. 697/87 - הערעור נדחה).
א. המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) הינה אשה קשישה שהיו לה מקרקעין בירושלים. המערער הוא אחיינה של המשיבה, והמשיבה השניה היא גיסתה (להלן: הגיסה). בספטמבר 1984 חתמה המשיבה על "יפוי כח בלתי חוזר" להעביר על שמו של המערער את חלקה במקרקעין הנ"ל. נאמר ביפוי הכח "היות... ואני מכרתי את כל זכויותי... (למערער)... תמורת הפרנסה שלי... והשמירה עלי מבחינה רפואית וחברתית ונפשית... והיות (המערער) הסכים... לכן אני ממנה ומיפה את כוחם של... לביצוע העברה ורישום הנכס ע"ש (המערער)... יפוי כח זה ניתן לטובת צד ג' (המערער)... לא תהיה לי רשות לבטלו או לשנותו". יפוי הכח נחתם בנוכחות נוטריון שאימת את חתימתה של המשיבה.
ב. יפוי הכח לא הופעל ובספטמבר 1986 העבירה המשיבה את המקרקעין ע"ש הגיסה. המערער הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי כי יצהיר שיפוי הכח תקף וכי המערער הוא הבעלים שביושר של המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה ממספר נימוקים חלופיים והם : לא חל על המקרה סעיף 9 של חוק המקרקעין הנותן עדיפות להתחייבות ראשונה לעשות עיסקה במקרקעין ; יפוי הכח אינו מהווה מסמך בכתב כנדרש על פי הוראות סעיף 8 לאותו חוק ; לא הוכח שהעיסקה הראשונה היתה בתמורה ; יפוי הכח מהווה התחייבות לתת מתנה שהמשיבה היתה רשאית לחזור בה ממנה ; המשיבה רשאית היתה לחזור מיפוי הכח משנוכחה לדעת שהמשיב אינו נותן לה תמורה. הערעור נדחה בשלשה פס"ד נפרדים ונימוקים נפרדים של שלושת שופטי ההרכב של ביהמ"ש העליון.
ג. השופט בך: את טענת המשיבה כי לא הבינה את מהות חתימתה על יפוי הכח אין לקבל. אמנם, האימות הנוטריוני על המסמך רק מאשר כי המשיבה חתמה על המסמך ולא אם הבינה על מה היא חותמת. אולם עוה"ד שאישר כנוטריון את החתימה הגיש תצהיר בתיק דנא ובו ציין "אני הסברתי לה את תכנו והיא הבינה את משמעות המסמך". המשיבה הטוענת שלא הבינה את משמעות המסמך לא הזמינה את הנוטריון לחקרו על תצהירו, ואין בסיס לקבל את טענתה שלא הבינה את משמעות יפוי כח בעת שחתמה עליו.
ד. באשר לשאלה אם ההתחייבות בבסיס יפוי הכח היתה בגדר התחייבות למכור את המקרקעין למערער או התחייבות להעניקם במתנה - נאמר ביפוי הכח במפורש כי המשיבה מכרה את זכויותיה במקרקעין למשיב "תמורת הפרנסה שלי" וכו'. עולה מהניסוח החד משמעי הנ"ל כי מדובר בעיסקת מכר עם תמורה ממשית ולא במתנה. לכל היותר מדובר בעיסקת מכר שמעורבת בה גם מתנה. העובדה שהמערער בפועל לא נתן את התמורה הקבועה ביפוי הכח אין לה נפקות לצורך סיווג העיסקה. עיסקת מכר שבה צד אחד אינו מבצע את המוטל עליו אינה חדלה בשל כך להיות עיסקת מכר.
ה. אשר לטענה של המשיבים כי אם בעשיית עיסקת מכר עסקינן הרי שחסרה ביפוי הכח המסויימות הדרושה - כאשר דנים בסוגייה של קיום או אי קיום חוזה עשוייה העובדה שמדובר בהסדר או בהתקשרות בין קרובי משפחה, להיות רלבנטית ועשוייה להשפיע בשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד יהסס ביהמ"ש במקרים רבים לקבוע כי הוכחה כוונת הצדדים ליצור התקשרות חוזית ביניהם, ומצד שני, כאשר מוכח בברור שהצדדים התכוונו להתקשרות משפטית פורמלית, אזי עשוייה קירבה משפחתית לפעול בכיוון ההפוך ולאפשר ויתור על הצורך בקביעת תנאים מפורטים ונוקשים לשם הבטחת המסויימות הדרושה.
ו. אין גם לקבל את הקביעה כי יפוי הכח אינו ממלא אחר דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין. דרישת הכתב היא מהותית במובן זה, שללא מסמך בכתב המעיד על קיום עיסקה במקרקעין, על כל פרטיה המהותיים שאינם ניתנים להשלמה מכח החוק, העיסקה איננה תקפה ולא ניתן להוכיח את קיומה בדרכים חילופיות. עם זאת, אין המסמך חייב לגלם את ההתחייבות עצמה, אלא מספיק שהוא מעיד באופן ברור על קיומה. שאלה אחרת היא אם נדרשת חתימתו של הקונה על המסמך ולכך התשובה היא שלילית. למעשה, אף חתימתו של המוכר אינה הכרחית אלא היא מהווה יסוד ראייתי בלבד.
ז. נותרת לדיון השאלה אם יכלה המשיבה לחזור בה מהתחייבותה למכור למערער את המקרקעין. השאלה הראשונה היא אם היתה המשיבה רשאית לבטל את ההסכם אף בהנחה שהיתה עילה לביטולו והתשובה לכך היא חיובית. אכן, המשיבה נתנה יפוי כח בלתי חוזר והפסקת השליחות אינה נתונה לרצון השולח, אולם אין נובע מכך כי העיסקה העומדת בבסיס השליחות אינה ניתנת לביטול. אילו היה מדובר כאן במתנה ניתן היה לומר שעצם מתן יפוי כח בלתי חוזר יש בו התחייבות של נותן המתנה שלא לחזור בו ממתן המתנה. אולם מדובר כאן בחוזה מכר והזכות לבטל חוזה קמה כשמתקיימות נסיבות המצדיקות את פריצת המסגרת החוזית. שנויה במחלוקת השאלה אם קיימת יכולת תאורטית לוותר על הזכות לביטולו של חוזה אפילו במקרה של הפרתו ע"י הצד שכנגד. אין צורך להכריע כאן בשאלה הנדונה שכן לא בנקל יקבע ביהמ"ש ממצא בדבר קיומו של ויתור כזה, ולא יעשה כן אלא על סמך ראייה מפורשת וחד משמעית. מכל מקום, לא ניתן ללמוד מחתימה על יפוי כח בלתי חוזר בנסיבות הנתונות, על ויתור כזה.
ח. נותרה השאלה אם היתה עילה לביטול ההסכם, ואם ננקטו הפעולות הדרושות כדי לבטלו. התשובה לכך היא כי היתה עילה לביטול ההסכם והמשיבה נקטה בפעולות הדרושות כדי לבטלו. אכן, העובדה שהיא העבירה את המקרקעין לאחר אין בה משום מתן הודעת ביטול. אולם, התצהיר לביהמ"ש בו אמרה המשיבה כי לא קיבלה את התמורה ולפיכך "אני ביטלתי ומבטלת כל יפוי כח או התחייבות שנתתי (למערער)" מהווה הודעת ביטול. ט. השופטת נתניהו : יפוי הכח שחתמה המשיבה לטובת המערער מעיד על התחייבות לתת מתנה תמורת שירותים בעתיד ולא על עיסקת מכר. קיימות כאן שתי פעולות, האחת היא שליחות והשניה היא עיסקת מתנה. אין זה משנה אם השניים כלולים או מתועדים במסמך אחד או בשניים. אין להסיק ממתן יפוי כח בלתי חוזר ויתור על זכות החזרה מן המתנה, ועצם ביטולו של יפוי הכח מהווה מיניה וביה גם חזרה מהמתנה. אגב, בשאלה אם יכול אדם לוותר על זכותו לבטל חוזה שהופר, שאלה שהושארה בצריך עיון ע"י
השופט בך, הרי הדעה שהתרופות לפי חוק הפיצויים הן קוגנטיות ואין אדם יכול להתחייב לוותר על זכותו לבטל חוזה שהופר, אינה מקובלת על השופטת נתניהו.
י. השופט מצא: אילו היה מדובר בהתחייבות לתת מתנה כי אז מן הדין היה לקבועשבגוף יפוי הכח הבלתי חוזר שעליו חתמה המשיבה, כלול גם ויתור בכתב מצידה עלרשותה לבטל את המתנה, כאשר הצדדים לא ערכו שני מסמכים, האחד מסמך הקובע את תנאיעיסקת המתנה והשני יפוי כח. אולם, יפוי הכח מעיד על כוונת המשיבה לעשות עיסקתמכר במקרקעין ולא על כוונה להעניק למערער את המקרקעין במתנה. אלא שיפוי הכחלוקה בהיעדר התנאה מספקת ביחס לשיעור התמורה המוסכמת וביחס לדרכי ומועדי סילוקה, ולפיכך איננו ממלא אחר תנאיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין ליצירת התחייבותחוזית אכיפה לעיסקה כאמור. מסמך הלוקה בפגם כזה גם איננו מהווה "מסמך בכתב"לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין, ופגם כזה איננו ניתן לתיקון במסגרת הליך משפטי.יפוי הכח שלפנינו התיימר להיות לא רק מכשיר לביצוע העיסקה אלא גם מסמך היוצרעיסקה חוזית, ומשהוברר שהמסמך לוקה בחסר ואינו מעמיד התחייבות חוזית בת קיימא,הפך יפוי הכח לכלי ריק.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, מצא. עו"ד ג. יפת למערער, עו"ד א. גורןלמשיבות. 17.10.91).
בש"פ 4363/91 - יצחק ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים לאחרשהואשם במספר ניכר של עבירות מרמה, זיוף, שימוש במסמכים מזוייפים וכיוצא באלהעבירות. אחד אוריה כהן שהואשם יחד עמו שוחרר בערבות. כתב האישום המקורי יוסדבעיקר על גירסת העורר בחקירתו, ולפי זה, יוחסו לעורר עבירות יותר חמורות ממהשיוחס לכהן. לאחר הגשת כתב האישום נתן העורר אמרה חדשה ובעקבות אמרה זו תוקןכתב האישום ויוחסו לעורר. הערר הוגש בעקבות כתב האישום המתוקן והסניגור סבור כי שווה לאלו שיוחסו לעורר. הערר הוגש בעקבות כתב האישום המתוקן והסניגור סבור כימשהושוו חלקיהם של העורר וכהן בפרשת העבירות מחייב עקרון השויון לשחרר גם אתהעורר ממעצר. טענה זו דינה להידחות.
ההבחנה בין שני הנאשמים בכתב האישום המקורי נבעה מכך שנגד כהן היתה תשתיתראייתית מצומצמת בהרבה. גם בעובדה שהתביעה לא חידשה את בקשתה למעצרו של כהן,לאחר תיקון כתב האישום, אין כדי להוביל לשחרורו של העורר מטעמי אפלייה. כללמקובל הוא, כי מששוחרר נאשם ממעצרו אין ביהמ"ש נוטה להחזירו אל מאחורי סורגובריח אלא בהתקיים תנאים מיוחדים, ועצם הרחבתו של כתב אישום אינו מהווה, בדרך כלל, עילה מוצדקת למעצרו של נאשם ששוחרר.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד שהרבני ויזדי לעורר, עו"ד יובל שדמי למשיבה.10.10.91).
בר"ע 4058/91 - יפית ברלינסקי נגד שמואל ברלינסקי
*סמכות לדון בתביעה למזונות זמניים (הערעור נתקבל).
במאי 1991 הגישה המבקשת תביעת גירושין נגד המשיב לביה"דהרבני. חודשיים לאחר מכן הגישה תביעה למזונות ומדור בביהמ"ש המחוזי ובתיק זהביקשה מזונות זמניים. המשיב ביקש למחוק את התביעה על הסף ולעכב את הדיון בה עדלמתן החלטה בתביעת הגירושין. שופט ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטתו באוגוסט 1991 כילאור העובדה שהמבקשת ביקשה שבוע קודם לכן לבטל את תביעת הגירושין, אין עודנימוק למחיקת התביעה למזונות או לעיכובה כבקשת המשיב. כן קבע השופט כי הדיוןבעניין המזונות הזמניים יתקיים שבוע לאחר מכן בפני שופט אחר. בדיון שהתקיים
בפני שופט אחר החליט השופט כי הדיון בתביעת המזונות, לרבות בתביעת המזונות הזמניים, יעוכב עד שיכריע ביה"ד בשאלת ביטול תביעת הגירושין. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
משביקשה המבקשת לבטל את תביעת הגירושין שהגישה לביה"ד הרבני עוד לפני הדיון בביהמ"ש המחוזי, אין הסדר הטוב וכלל כבוד הערכאות מחייבים את העברת הדיון במזונות הזמניים לביה"ד הרבני. במקרה כזה רשאי ביהמ"ש המחוזי לדון ולהחליט בבקשת המזונות הזמניים, על אף העובדה שאת הדיון בבקשה למזונות קבועים יש לעכב, בינתיים, עד להכרעה סופית של ביה"ד בעניין תביעת הגירושין. לפיכך הוחלט להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי שידון בבקשת המזונות הזמניים של המבקשת.
(בפני: השופט אור. עו"ד י. ויצמן למבקשים, המשיב לעצמו. 31.10.91).
רע"ב 3595/91 - יהושע שורדיקר נגד מדינת ישראל
*יציאה לחופשה של אסיר שהורשע באינוס (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש שפוט ל-8 שנים מאסר בגין מעשה אינוס של קטינה בת 9. מאז ע.פ. 379/83 (אלמליח נגד מדינת ישראל, פד"י ל"ח(4) 466), מקרה בו ניתן לאלמליח, שהורשע באינוס, לצאת לחופשה וביצע אינוס נוסף, נוהג שירות בתי הסוהר לקיים מיון אישי של נידונים בעבירות מין כדי לקבוע אם אין סיכון בהוצאתו של האסיר לחופשה. בענייננו נבדק המבקש ע"י ראש שירותי הפסיכיאטריה של שירות בתי הסוהר ופסיכולוגים ובחוות הדעת שלהם צויין כי מדובר בבחור שאין לו יכולת לבלום את עצמו וכי חסרה למבקש מוטיבציה לקבל טיפול, ומי שאינו מקבל טיפול, הסיכון שישוב ויעבור את העבירה גדול יותר. מנגד הביאה הסניגורית חוות דעת של מומחה הטוען כי אסור לפסיכיאטר להציב את קיומו של טיפול כתנאי למתן חופשה. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה שאין לגלות בהחלטות שירות בתי הסוהר, שאימץ את גישתם של הפסיכיאטרים מטעם המדינה, משום חוסר סבירות קיצונית, ודחה את בקשת המשיב לקבל חופשות. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין להתערב בשיקוליו של שירות בתי הסוהר. השירות חייב להשתכנע כי אסיר שביצע עבירה המסכנת את שלום הציבור ייצא לחופשה רק אם אין סכנה שהוא ישוב על מעשיו הנלוזים. הציבור זכאי להיות מוגן מפני סיכונים שהעבריין יחזור על מעשיו, ובהתחשב בחששות שהובעו בחוות הדעת האמורות רשאי היה שירות בתי הסוהר להגיע למסקנה שאליה הגיע. לפיכך אין מקום להעניק רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' סוזי שלו למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 17.10.91).
ע.פ. 4238/91 - ריזק קנגו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הוא דודה של המתלוננת. הוא השתתף ביחד עם אחיו, אבי המתלוננת, ואחיינו, אחיה, במעשים אלימים כלפי המתלוננת אשר לטענתם סרחה ביחסיה עם גברים. הם פעלו להענישה בהתאם למסורת עדתם. האח נטל סכין והתחיל לדקור את המתלוננת פעמים רבות, וכאשר זו ניסתה להימלט מנע זאת ממנה המערער ואף משך אותה לכיוון האח הדוקר. בעיסקת טיעון הומר ביחס למערער האישום בנסיון לרצח באישום של גרימת חבלה בכוונה לבצע פשע, ובעבירה זו הודה המערער והורשע. עיסקת הטיעון לא חלה על העונש וביהמ"ש גזר למערער מאסר של 18 חודשים בפועל ו-12 חודשים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסיבה המקלה הנטענת היא שלמערער אין עבר פלילי. סיבה זו אינה יכולה לפעול לקולא בעבירות על רקע זה, שמטבען מבוצעות ע"י בני משפחה ללא כל קשר עם עבר פלילי. הנוהג הפסול של מעשים
אלימים כלפי בת משפחה, המגיעים לעיתים כדי רצח, יש לעקרו משרשו ויש לעשות זאת ע"י עונשים מרתיעים. העונש שנגזר למערער הוא מתון למדי ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, מלץ, מצא. עו"ד אטיאס מקסים למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 24.10.91).
רע"א 3059/91 - עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי נגד ג.מ.ה. שיק בע"מ
*ביטול החלטה כי הנתבע שהכחיש נכונות חתימה על שיקים יתחיל בהבאת ראיות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
נגד המנוחה ובעלה הוגשו לביצוע 6 שיקים על סך כולל של 95,000 ש"ח. על פי הנטען היתה המנוחה אחד החתומים כמושכים על שיקים אלה. המנוחה הגישה התנגדות לביצוע השיקים בטענה שאין היא חתומה על השיקים ואין היא חבה את סכומם. רשם ביהמ"ש המחוזי הרשה לה להתגונן. לאחר מכן נקבע תאריך לדיון וביהמ"ש המחוזי החליט כי עזבון המנוחה יתחיל בהבאת ראיות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הנטל להוכיח את חתימת המנוחה על השיקים הוא על המשיבה, התובעת. כשהשאלה העיקרית היא אם חתמה המנוחה על השיקים ואם לאו הרי על המשיבה להוכיח את החתימה ולכאורה עליה להתחיל בהבאת ראיות. בנסיבות המקרה אין כל נימוק למה החליט ביהמ"ש לסטות מסדר הבאת הראיות המתבקש, וביהמ"ש לא נימק כלל את החלטתו בעניין זה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהורות כי המשיבה תתחיל בהבאת ראיותיה.
(בפני: השופט אור. עו"ד בלייר למבקשת, עו"ד חונוביץ למשיבים. 16.10.91).
ע.פ. 1324/91 - מדינת ישראל נגד חנניה קורקוס
*קולת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע ברכישת כ-20 גרם הירואין לשם אספקתו לאסיר הכלוא בבית הסוהר. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב מאסר בפועל של 20 חודשים ומאסר על תנאי לתקופה זהה והערעור על קולת העונש נתקבל. כמות ההירואין בה מדובר היא גדולה יחסית והרשעותיו הקודמות של המשיב מצביעות על כך שאין מדובר בהסתבכות חד פעמית בעבירה, אם כי אין למשיב עבירות סמים. כמקובל אין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בשלב הערעור ועל כן הוחלט לגזור למשיב מאסר בפועל של 40 חודשים ותקופת המאסר על תנאי של 20 חודשים תישאר על כנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' מיקי חשין למערערת, עו"ד י. רובינזון למשיב. 29.10.91).
בש"א 4040/91 - פרופסור רות ליטן נגד פרופסור חיים אילתה ואח'
*בקשה להעברת מקום דיון בנימוק שנשיא ביהמ"ש המחוזי הוא חבר בחבר הנאמנים של הנתבעת
(בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
מדובר כאן בדיון שהחל בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ללא התנגדות המבקשת. הנושא הגיע לערעור בפני ביהמ"ש העליון, משם הוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי, ועתה מתבקשת העברת הדיון לבימ"ש אחר, כאשר הטעם העיקרי לכך הוא שנשיאו של ביהמ"ש המחוזי הוא אחד מ-200 ומעלה חברים בחבר הנאמנים של האוניברסיטה, שהיא אחת הנתבעים בתובענה נשוא בקשה זו. הבקשה נדחתה. אכן, אין להתייחס לכך שביהמ"ש בת"א שאליו מבקשים להעביר את התיק, יצטרך לקבוע תיק זה בהכרח למועד רחוק, שכן עניין זה איננו מהווה שיקול כאשר הטענה היא חשש, כביכול, של השפעה פסולה. הסיבה לדחיית הבקשה נעוצה בכך שאין כל ממש בטענה שחברותו של הנשיא בחבר הנאמנים, שלא טיפל כלל בעניין, יכולה להיות בעלת השלכה על הנושא שבפנינו, כאשר מדובר על עניין שלא היתה לשופט כל נגיעה בו.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקשת לעצמה, עו"ד זאב רז למשיבים. 24.10.91).